ביאור:שמואל ב יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קיצור דרך: a08b13

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד       (מהדורות נוספות של שמואל ב יג)


א וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת לשניהם אותה אם (אך אמנון נולד לדוד מאם אחרת) יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. ב וַיֵּצֶר הוא היה מצר, דואג לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת עד כדי שנעשה חולה (מרוב שחשק בה) בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי (בגלל שהיתה בתולה חשק בה יותר) בְתוּלָה הִיא, וַיִּפָּלֵא לא עלה רעיון בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת כיצד לעשות לָהּ מְאוּמָה. ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ חבר וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ: "מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל כזה כחוש, בֶּן הַמֶּלֶךְ, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כל בוקר??, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי?", וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן: "אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי, אֲנִי אֹהֵב". ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב: "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל עשה עצמך כאילו אתה חולה, וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי, וְתַבְרֵנִי תאכילני לֶחֶם, וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה את הכנת הלחם, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה כי בראיית הכנת המאכל גדל התאבון וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ". ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת עוגות המטוגנות במחבת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה אל הבית (היא היתה בתוך ביתה) לֵאמֹר: "לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה את הכנת האוכל שהוא מבקש". ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב, וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק (ותלוש) וַתָּלָשׁ, וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל טיגנה אֶת הַלְּבִבוֹת. ט וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת מחבת וַתִּצֹק לְפָנָיו שמה בצלחת שהמשרת יתן אותה לאמנון וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר אל החדר שלי וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ, וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי תגרום לי עינוי, אל תאנוס אותי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה את מעשה החרפה הזה, מעשה זנות הַזֹּאת. יג וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי לאן אלך כדי להסיר את חרפתי?, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ ימנע ממני מלהתחתן איתך (אחות מהאב היתה מותרת לפני מתן תורה, ראה בראשית כ יב). יד וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה יותר ממנה, לא נתן לה להתנגד, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ כי היתה זאת "אהבה התלויה בדבר", וכיון שבטל הדבר - בטלה האהבה אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי אשר גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: "קוּמִי לֵכִי". טז וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת גדולה הרעה הזאת שאתה הולך לעשות לי (לשלחני) הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת מהרעה שכבר עשית לי (כי חרפתי תתגלה מיד לכולם) אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי, וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח לקחה ושמה כסימן לאבלות תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ: "הַאֲמִינוֹן האם אמנון (עיוות את שמו לגנאי, הקטנתו: אמנון קטן) אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי, אָחִיךְ הוּא, אַל תָּשִׁיתִי תשימי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה", וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בודדה (לא נישאה) בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. {פ}
כג וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים כעבור שנתיים שלמות וַיִּהְיוּ גֹזְזִים פועלים של אבשלום גוזזים את צאנו לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם בעיר "בעל חצור" הסמוכה לנחלת אֶפְרָיִם, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. כד וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ מתבצעת עכשיו גזיזת הצאן שלי, יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ איתי". כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם: "אַל בְּנִי, אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ", וַיִּפְרָץ אבשלום הפציר (ביקש שוב ושוב) בדוד בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת, וַיְבָרֲכֵהוּ. כו וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: "וָלֹא אם לא המלך, אז אולי יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי", וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: "לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ?". כז וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. {ס}
כח וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: רְאוּ נָא, כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם 'הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן' וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ, אַל תִּירָאוּ, הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם, חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל. כט וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ כל אחד על הפרד שלו וַיָּנֻסוּ. ל וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר, הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ השמועה היתה משובשת (רק אמנון מת), כנראה בגלל שכולם ברחו וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. {ס}
לא וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים. {ס}
לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה שגם יעץ לאמנון (לעיל פסוק ג) אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר: "אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ, כִּי אלא אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה ההחלטה, התיכנון, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ, כִּי אִם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת". {פ}
לד וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה שומר על בית המלך, המשקיף מסביב אֶת (עינו) עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו הנמצאת מאחורי הצופה (הוא ציפה שהם יבואו ממזרח, ובמפתיע הם הופיעו ממערב מִצַּד הָהָר. לה וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, כִּדְבַר עַבְדְּךָ כמו שאמרתי כֵּן הָיָה. לו וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. לז וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן (עמיחור) עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, וַיִּתְאַבֵּל דוד התאבל עַל בְּנוֹ אמנון כָּל הַיָּמִים לכל אורך תקופת האבל. לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לט וַתְּכַל כלתה נפשו, התגעגע דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת כך שנפשו כביכול יצאה אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת הוא התנחם על מותו של אמנון. {ס}


הערות

  • "וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת" (פסוק ו) - יהונדב אמר "לחם" ו"בריה", ואמנון שינה ללביבות, אולי שלא מדעת, כיון שהרגיש שליבו נמשך אל תמר. הטיה דומה של המילה לב אפשר למצא גם בפסוק "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד ט). (ע"פ דעת מקרא)
  • "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (פסוק יב) - השווה לבראשית לד ז "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה".