ביאור:בבלי ראש השנה דף ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ראש השנה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה |
למהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מדבן עזאי נפקא, דתניא: 'בן עזאי אומר: (ויקרא ז יח: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אֹתוֹ לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא) אוֹתוֹמה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים כג כב) [כי תדר נדר לה' אלקיך] לא תאחר לשלמו [כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא] - שומע אני אף מאחר נדרו בבל ירצה? תלמוד לומר 'אותו' - אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה'!? [1]
אלא 'בך חטא' - ולא באשתך חטא; סלקא דעתך אמינא: 'הואיל ואמר רבי יוחנן - ואי תימא רבי אלעזר - אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר (משלי כב כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך - אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה?' - קא משמע לן.
תנו רבנן: ’[דברים כג,כד: מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך]:
מוצא שפתיך - זו מצות עשה [2];
תשמור - זו מצות לא תעשה [3];
ועשית [4] - [5] אזהרה לבית דין שיעשוך [6];
כאשר נדרת - זה נדר;
לה' אלהיך - [7] אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים;
נדבה - כמשמעו;
אשר דברת - אלו קדשי בדק הבית;
בפיך - זו צדקה' [8].
אמר מר: מוצא שפתיך - זו מצות עשה; למה לי? (דברים יב ה-ו: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו) ובאת שמה [9] והבאתם שמה [עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם] נפקא?
תשמור - זו מצות לא תעשה; למה לי? מ-[כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ] לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ [כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא [דברים כג,כב]] נפקא?
'ועשית - אזהרה לבית דין שיעשוך - למה לי? מ-יקריב אֹתו נפקא, דתניא [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג הלכה טו]: ’[ויקרא א,ג: אם עֹלה קרבנו מן הבקר - זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד] יקריב אֹתוֹ [לרצֹנוֹ לפני ה’] [10] - מלמד שכופין אותו; יכול בעל כרחו? - תלמוד לומר לִרְצֹנוֹ! הא כיצד? - כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני"?
חד דאמר ולא אפריש, וחד אפריש ולא אקריב, וצריכא: דאי אשמעינן 'אמר ולא אפריש' - משום דלא קיימיה לדיבוריה, אבל 'אפריש ולא אקריב' אימא: כל היכא דאיתיה - בי גזא דרחמנא איתיה - צריכא; ואי אשמעינן 'אפריש ולא אקריב' - דקא משהי ליה גביה, אבל 'אמר ולא אפריש' אימא: דיבורא לא כלום הוא - צריכא.
ומי מצית אמרת ד'אמר ולא אפריש'? והא נדבה כתיבא [11], ותנן [קינים פ"א מ"א]: אי זהו נדר? האומר "הרי עלי עולה"; ואי זו היא נדבה? האומר "הרי זו עולה"; ומה בין נדר לנדבה? נדר - מת או נגנב [12] חייב באחריותו, נדבה - מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה.
אמר רבא: משכחת לה [13] כגון דאמר "הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה [14]".
בפיך - זו צדקה; אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר; מאי טעמא? - דהא קיימי עניים.
פשיטא!?
מהו דתימא 'כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא [15] - עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות' - קא משמע לן: התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא לא, דהא שכיחי עניים.
אמר רבא: כיון שעבר עליו רגל אחד - עובר בעשה [16].
מיתיבי [עדויות פ"ז מ"ו; תמורה פ"ג מ"א]: העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים [17] שיקרב שלמים. אמר רבי פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג; בשלמא בפסח לא אקרבוה - אימור דמחוסר זמן הוה [18], אלא 'ולדה בעצרת' [כך היה צריך להיות, ולא 'בחג' = בסוכות]? היכי משהי לה ועברי עליה בעשה?
אמר רב זביד משמיה דרבא: כגון
שהיה חולה [19] בעצרת.
רב אשי אמר: מאי ואכלנו ולדה שלמים בחג דקתני? - חג השבועות.
ואידך?
כל היכא דתני 'פסח' [20] תני 'עצרת' [21].
ואמר רבא: כיון שעברו עליו שלשה רגלים - בכל יום ויום עובר בבל תאחר.
מיתיבי: אחד בכור ואחד כל הקדשים - כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים [22], רגלים בלא שנה - עובר בבל תאחר!
והאי מאי תיובתיה?
אמר רב כהנא: מאן דקא מותיב - שפיר קא מותיב: מכדי תנא אלאוי קא מהדר? ליתני 'בכל יום ויום עובר בבל תאחר'!
ואידך?
תנא למיקבעיה בלאו [23] קא מהדר, בלאוי יתירי [24] - לא קא מהדר.
גופא: אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים, רגלים בלא שנה - עובר בבל תאחר.
בשלמא 'רגלים בלא שנה' - משכחת לה; אלא 'שנה בלא רגלים' - היכי משכחת לה? הניחא למאן דאית ליה כסדרן, משכחת לה [25] אלא למאן דלית ליה כסדרן - היכי משכחת לה?
בשלמא לרבי [26] משכחת לה בשנה מעוברת, דתניא [ספרא בהר פרשה ד הלכה ד]: ’[ויקרא כה,ל: ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא לוֹ חֹמָה לצמיתֻת לקֹנה אתו לדֹרֹתיו לא יצא ביֹבל] שנה תמימה [27] - רבי אומר: מונה שלש מאות וששים וחמשה יום [28] כמנין ימות החמה [29]; וחכמים אומרים: מונה שנים עשר חדש מיום ליום [30]: [31] ואם נתעברה שנה - נתעברה לו [32]' משכחת לה לרבי דאקדשה בתר חג המצות [33] דכי מטא שילהי אדר בתראה שנה מליא [34], רגלים לא מלו; אלא לרבנן היכי משכחת לה?
כדתני רב שמעיה [תוספתא מסכת ערכין [35] פרק א הלכה ט]: ’’עצרת' - פעמים חמשה, פעמים ששה [36] פעמים שבעה; הא כיצד? - שניהן [37] מלאין [38]חמשה [39]; שניהן חסרין - שבעה; אחד מלא ואחד חסר - ששה [40]'!
ומאן תנא [41] דפליג עליה דרב שמעיה?
אחרים היא, דתניא [תוספתא מסכת ערכין [42] פרק א הלכה יא]: 'אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת אין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד [43] ואם היתה שנה מעוברת - חמשה [44]'.
בעי רבי זירא: יורש מהו בבל תאחר [45]?: (דברים כג כב) כי תדֹר נדר [לה' אלקיך - לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא] אמר רחמנא, והא לא נדר, או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה [זו דרשת רבי מאיר (לעיל ד,ב): ורבי מאיר - מאי טעמא? דכתיב (דברים יב ה-ו) ובאת שמה [46] והבאתם שמה], והא מיחייב?
תא שמע, דתני רבי חייא: ’[דברים כג,כב: כי תדר נדר לה' אלקיך - לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך] מֵעִמָּךְ [והיה בך חטא] - פרט ליורש'.
והאי 'מֵעִמָּךְ' מיבעי ליה: זה לקט שכחה ופאה [(לעיל ה,ב), שלא תאחר]!?
קרי ביה 'עמך' וקרי ביה 'מעמך' [47].
בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר?: מי אמרינן 'הא לא מיחייבא בראיה [48]? או דלמא הא איתה בשמחה [49]?
אמר ליה אביי: ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה!
ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי 'אשה - בעלה משַׂמְחָהּ' [50]?
לדבריו דרבי זירא קאמר.
איבעיא להו: בכור - מאימתי מונין לו שנה [ר"ח: למצוות הבאה שנה בשנה: [דברים פרק טו,כ] לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך]?
אביי אמר: משעה שנולד;
רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה;
ולא פליגי: הא בתם [51],
הערות
[עריכה]- ^ בתורת כהנים תני לה [’אותו מה תלמוד לומר’] גבי פיגול: לא ירצה המקריב אותו לא יחשב [פגול הוא].
- ^ דמסתמא הכי אמר קרא: מוצא שפתיך – קיים; תוספות: דכתיב והיֹצֵא מפיכם תעשו (במדבר לב כד)
- ^ שלא תאחר, כדרבי אבין אמר רבי אילעי: כל מקום שנאמר השמר פן ואל כו' (מנחות צט ב)
- ^ על כרחך
- ^ מכאן
- ^ לכוף
- ^ קרא יתירא הוא לדרשה: לרבות דבר שבחובה
- ^ רש"י: קרא יתירא דריש; תוספות: דכתיב יָצָא מפי צדקה (ישעיהו מה כג)
- ^ פסוק ו
- ^ יקריב אתו - קרא יתירא הוא, דהא כתיב ברישיה יקריבנו
- ^ ובקרא ד'בל תאחר' נמי רבינן ליה בגזירה שוה
- ^ אם הפרישו לאחר זמן
- ^ דאמר ולא הפריש והויא נדבה
- ^ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה
- ^ לבל תאחר
- ^ על הקרבן, דכתיב 'ובאת שמה והבאתם' [זו דרשת רבי מאיר (לעיל ד,ב): ורבי מאיר - מאי טעמא? דכתיב (דברים יב ה-ו) ובאת שמה (פסוק ו) והבאתם שמה]
- ^ שהפריש בהמה מעוברת או עיברה לאחר הקדישה
- ^ שמא לא עברו עליו שמונה ימים
- ^ הולד
- ^ דבעי למיתני בתריה שבועות
- ^ ולא 'חג'
- ^ לקמיה מפרש
- ^ להודיעך כל צידי זמן התחלת 'בל תאחר' שבו
- ^ להודיעך לאוין הרבים שבו
- ^ דעברה שנה ולא עברו רגלים כסדרן, ולמדך דכיון דעברה שנה - אף על פי שלא עברו רגלים כסדרן - חייב; וסבר לה כרבי שמעון בחד ופליג עליה בחדא
- ^ דאמר 'חדש העיבור אינו מן השנה חוץ מי"א יום ששנת חמה יתירה על הלבנה' -
- ^ האמורה בבתי ערי חומה
- ^ ואפילו בשנה פשוטה
- ^ ואף בשנה מעוברת, כיון שעברו שלש מאות וששים וחמשה ימים מִשֶמְכָרָהּ - נחלט לו
- ^ מט"ו בניסן לחמשה עשר בניסן
- ^ אם מכרה בט"ו בניסן
- ^ למוכר, ועל כרחו של לוקח אינו נחלט עד שיגיע ט"ו בניסן
- ^ בתוך הרגל; ואית דאמרי לאחר הרגל, ושילהי אדר בתרא לאו דוקא, אלא לאחר שיצא אדר קאמר
- ^ שלש מאות וששים וחמשה ימים
- ^ צוקרמאנדל
- ^ שהוא ששה בסיון, יום החמשים לעומר
- ^ ניסן ואייר
- ^ הרי ט"ו ימים מניסן ושלשים דאייר- מלא להו חמשים ב
- ^ בסיון
- ^ ומשכחת לה שנה בלא רגלים כגון שניהם מלאים, ואירע עצרת בה' בסיון, והקדישה למחרת: בו' בסיון, ולשנה הבאה היו שניהן חסרים ואירע עצרת בז' בסיון, והשנה מלאה ביום ו' בסיון משהקדישה, ועדיין לא עבר עצרת עליו
- ^ תנא קמא, דלא איירי בשנה בלא רגלים
- ^ צוקרמאנדל
- ^ קסברי לעולם כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר, ואין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך, והויא לה שנה שנ"ד ימים; נמצאת כל השנה שבועים שלמים חוץ מארבעה הימים, והן הדוחין קביעות השנה מקביעות חברתה
- ^ קסבר חדש עיבור - לעולם חסר, ואינו דוחה את המועדות אלא יום אחד שהוא יתר על ארבעה שבועות
- ^ על נדר אביו
- ^ פסוק ו
- ^ ודריש ביה תרתי: ד'עמך' משמע ליה חלקו של עני, ומ' יתירא - למעוטי יורש
- ^ דכתיב (דברים טז טז ועוד) כל זכורך, וכיון דלא מיחייבא למיסק - לא שייך בה זמן רגלים לבל תאחר
- ^ מיחייבא למיסק משום שמחה, דכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך, ואמר מר (פסחים קט א) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת [לפני ה' אלקיך]
- ^ בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים; [הכי איתא בקדושין לד,ב]
- ^ דקאי להרצאה משנראה להרצאה