לדלג לתוכן

ביאור:שמואל ב יג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A08b13)

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד       (מהדורות נוספות של שמואל ב יג)


אמנון אונס את תמר
ציור מאת יאן סטין, סביבות 1661-1670

א וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת אבשלום ותמר הם ילדיה של מַעֲכָה, ואמנון הוא בנה של אחינועם - ר' בתחילת פרק ג יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. ב וַיֵּצֶר היה לו צער לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת עד כדי שנעשה חולה (מרוב שחשק בה) בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בגלל שהיתה בתולה חשק בה יותר (אם היתה נשואה הוא היה מעכל את העובדה שהיא לא תהיה איתו לעולם) בְתוּלָה הִיא, וַיִּפָּלֵא לא יכל, לא עלה רעיון בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת כיצד לעשות לָהּ מְאוּמָה. ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ חבר וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ: "מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל כזה כחוש, בֶּן הַמֶּלֶךְ, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כל בוקר (לאחר שלא ישן מרוב מחשבות על תמר), הֲלוֹא תַּגִּיד לִי?", וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן: "אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב". ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב: "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל עשה עצמך כאילו אתה חולה, וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי, וְתַבְרֵנִי תאכילני לֶחֶם, וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה מאכל הנותנים לחולה שהחלים, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה כי בראיית הכנת המאכל גדל התאבון וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ". ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ: "תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת עוגות המטוגנות במחבת וְאֶבְרֶה אוכל את המאכל המבריא מִיָּדָהּ". ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה אל הבית (היא היתה בתוך ביתה) לֵאמֹר: "לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה את הכנת האוכל שהוא מבקש". ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב, וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק (ותלוש) וַתָּלָשׁ, וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל טיגנה אֶת הַלְּבִבוֹת. ט וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת מחבת וַתִּצֹק לְפָנָיו שמה בצלחת שהמשרת יתן אותה לאמנון וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי!", וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר: "הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר אל החדר שלי וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ", וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ: "בּוֹאִי, שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי". יב וַתֹּאמֶר לוֹ: "אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי תגרום לי עינוי, אל תאנוס אותי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה את מעשה החרפה הזה, מעשה זנות הַזֹּאת. יג וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי לאן אלך כדי להסיר את חרפתי?, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ ימנע ממני מלהתחתן איתך (אחות מהאב היתה מותרת לפני מתן תורה (ראה בראשית כ יב) וגם אם כעת היתה אסורה, תמר רצתה למצא תירוץ כדי להרוויח זמן)". יד וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה יותר ממנה, לא נתן לה להתנגד, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ לאחר שהתמלאה תאוותו, אך התאכזב מכך שהיא לא נשמעה לו אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי אשר גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: "קוּמִי לֵכִי". טז וַתֹּאמֶר לוֹ: "אַל אוֹדֹת גדולה הרעה הזאת שאתה הולך לעשות לי (לשלחני החוצה באור יום) הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת מהרעה שכבר עשית לי, מהאונס (כי חרפתי תתגלה מיד לכולם) אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי", וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר: "שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ". יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים מעל הכותונת היו נוהגות ללבוש מעיל, והוא גרש אותה החוצה בכותונת, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח לקחה ושמה כסימן לאבלות תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה צעקה כדי לפרסם שבעילתה נעשתה באונס, והיא לא זנתה. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ: "הַאֲמִינוֹן האם אמנון (עיוות את שמו לגנאי, הקטנתו: אמנון קטן) אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי, אָחִיךְ הוּא כדי לא לבייש ברבים את אחיך (ואולי אבשלום גם רצה לתכנן נקמה מבלי שאמנון יצפה לכך), אַל תָּשִׁיתִי תשימי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה", וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בודדה (לא נישאה) בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. {פ}

כנקמה אבשלום רוצח את אמנון ובורח לגשור
נערי אבשלום רוצחים את אמנון. ציור מאת Gaspare Traversi, ‏ 1752

כג וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים כעבור שנתיים שלמות וַיִּהְיוּ גֹזְזִים פועלים של אבשלום גוזזים את צאנו לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם בעיר "בעל חצור" הסמוכה לנחלת אֶפְרָיִם, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. כד וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ מתבצעת עכשיו גזיזת הצאן שלי - יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ איתי". כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם: "אַל בְּנִי, אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ", וַיִּפְרָץ אבשלום הפציר (ביקש שוב ושוב) בדוד בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת, וַיְבָרֲכֵהוּ. כו וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: "וָלֹא אם לא המלך, אז אולי יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי", וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: "לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ?". כז וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. {ס}
כח וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: "רְאוּ נָא: כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם 'הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן' וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ. אַל תִּירָאוּ, הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם. חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל". כט וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ כל אחד על הפרד שלו וַיָּנֻסוּ כי פחדו שאבשלום יהרוג את כולם כדי להבטיח שהוא יירש את המלכות. ל וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר: 'הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ השמועה היתה משובשת (רק אמנון מת), כנראה בגלל שכולם ברחו וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד'. {ס}
לא וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים. {ס}
לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה שגם יעץ לאמנון (לעיל פסוק ג). כנראה בגלל שהוא היה זה שגרם לכל המעשה, המשיך לעקוב אחר ההשתלשלות, וידע עד כמה אבשלום כועס על אמנון. לכן העריך שאבשלום רצח רק את אמנון. אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר: "אַל יֹאמַר אֲדֹנִי 'אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ', כִּי אלא אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה ההחלטה, התיכנון, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר 'כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ', כִּי אִם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת". {פ}
לד וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה שומר על בית המלך, המשקיף מסביב אֶת (עינו) עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו הנמצאת מאחורי הצופה (הוא ציפה שהם יבואו ממזרח, ובמפתיע הם הופיעו ממערב מִצַּד הָהָר. לה וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ: "הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, כִּדְבַר עַבְדְּךָ כמו שאמרתי - כֵּן הָיָה". לו וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. לז וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי סבו (אביה של מעכה) בֶּן (עמיחור) עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר. וַיִּתְאַבֵּל דוד התאבל עַל בְּנוֹ אמנון כָּל הַיָּמִים לכל אורך תקופת האבל. לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לט וַתְּכַל כלתה נפשו, התגעגע דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת כך שנפשו כביכול יצאה אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת הוא התנחם על מותו של אמנון. {ס}


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


הערות

  • "וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת" (פסוק ו) - יהונדב אמר "לחם" ו"בריה", ואמנון שינה ללביבות, אולי שלא מדעת, כיון שהרגיש שליבו נמשך אל תמר. הטיה דומה של המילה לב אפשר למצא גם בפסוק "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד ט). (ע"פ דעת מקרא)
  • "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (פסוק יב) - השווה לבראשית לד ז "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה".
הפרח המכונה אמנון ותמר. פירוט לגבי מקור שמו בוויקיפדיה.
  • "כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ... וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי... וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי..." - על פסוק טז כותב המלבי"ם "כתוב זה מוקשה ולא מצאו המפרשים פירושו". ננסה לתמצת שתי גישות פרשניות:
    • לפי שיטה אחת תמר מבקשת מאמנון ברצינות שהוא יתחתן איתה. פעם אחת לפני האונס כדי להנצל, ופעם השניה לאחר האונס, כדין אונס נערה בתולה - "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". כפי הנראה בימי התנ"ך מי שאיבדה את בתוליה באונס היתה בסיטואציה בעייתית עד כדי כך שעדיף היה לה להשאר עם האונס. הבעיה בפירוש זה הוא שהם אסורים כדין אחים מאב כפי שנכתב בתורה מספר פעמים, ולכן פירשו חז"ל שתמר היא בת אשת יפת תואר - האמא שלה נתעברה עוד כשהיתה נחשבת לנוכריה, ולכן הם לא נחשבים לאחים כלל.
    • לפי כיוון אחר תמר לא התכוונה ברצינות להנשא לאמנון אחיה. היא רק ניסתה לעכב את אמנון ולמנוע את האונס. לאחר האונס היא ביקשה להשאר בחדר, ולצאת יותר מאוחר, בחשיכה. אולי בגלל שהמעיל שלה נקרע והיא התביישה לצאת בכותונת כלבושן של זונות (ר' מלבי"ם לפסוק יח).
  • "אַל יֹאמַר אֲדֹנִי 'אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ'... אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר 'כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ'..." - המלבים מסביר את הכפילות: בפסוק לב נכתב "הֵמִיתוּ" והכוונה על ידי אבשלום. בפסוק לג נכתב "מֵתוּ" כלומר: שעדין יש לחשוב שבני המלך עמדו בנפשם להציל את אחיהם ועל ידי כן בא לידי מלחמה ומתו כולם - לא כן כי אמנון לבדו מת.
  • "וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח" מוזכר 3 פעמים בסוף הפרק. ניתן אמנם לפרש (בדוחק) מדוע נצרך כל אזכור בהקשרו, אך ניתן גם לאמר שהסגנון כאן הוא שירי במידת מה.