משתמש:אלישיב ליפא/באר היטב על חו"מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכן עניינים

סימן שלט[עריכה]

סעיף ד[עריכה]


(א) יום:    פירוש ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו הזהרת דביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' בסעיף שאח"ז. סמ"ע.

סעיף ו[עריכה]


(ב) כשכירות:    לאפוקי ממ"ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשמסר אח"כ הכלי עם השבח לבע"ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמ"ל דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל שכר פעולה לגבי בע"ה עכ"ל הסמ"ע ועיין באבן העזר סי' כ"ח סט"ו שם כתוב ב' דעות בזה ור"י ס"ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר"י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר"י וכ"פ ב"י שם ס"ב אמנם דברי הטור בשם הרא"ש צ"ע וסתרי אהדדי ועיין במפרשים האחרונים ולעיל סי' ש"ו ס"ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי. ש"ך (ועמ"ש שם ס"ק ד' ע"ש).

סעיף ז[עריכה]


(ג) מהם:    דהא בע"ה לא שכרן והשליח אין פעולתן עליו אלא א"ל שבע"ה יתן להם. סמ"ע.


(ד) יודעים:    עמ"ש בזה בריש סימן של"ו ע"ש.

סעיף י[עריכה]


(ה) תבעו:    לשון ספר חסידים סי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו ואעפ"י שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ"ל. ש"ך.


(ו) לחזור:    פירוש ואפילו אם לא חזר החנוני מליתן לו מ"מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מש"ה גם הפועל יכול לחזור בו וע"ל סי' קכ"ו ס"ב. סמ"ע.

סימן שמ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) השואל:    עיין בע"ש שכת' ז"ל אבל אם אירע שלא מחמת השואל כגון השואל בית מחבירו ונשרף באונס אינו חייב לשלמו עכ"ל ולא דק דבכה"ג בלא"ה פטור משום דאין [דין] שומרים בעבדים וקרקעות וכמ"ש בע"ש בעצמו בסי' ש"א ס"א עכ"ל הסמ"ע ויפה השיג עליו ועוד יש להשיג עליו דבשאל בית האונס הוי מכח השואל כיון דברשותו הוא ודוק. ש"ך.


(ב) המשאיל:    ועוד איתא במרדכי שם טעם אחר דלא נקנה לו המשכון כיון שלא עשה שום מעשה בגוף המשכון ומביאו הסמ"ע בסי' ע"ב סמ"ד ע"ש. שם.


(ג) מלאכה:    כיון דלא שינה בה וברשות הבעלים עבד בה מלאכה הם הפסידו לנפשם דלא היה להם להשאיל פרה למלאכה שא"י לעמוד בה. סמ"ע.


(ד) קלה:    ע"ל סי' ש"ח ושי"א דמסקנת הרא"ש והטור הוא דמותר לשנות הבהמה למלאכה אחרת שאינה כבידה הימנה וכ"ש לקלה ממנה וא"ל דבשואל דכל הנאה דידיה החמירו דאין טעם לדבר כיון דעכ"פ מתה מחמת מלאכה ורחמנא פטריה ומ"ש מהא דבסי' שמ"ב באם השאיל לאחרים דאם יש לו ראיה שנתקלקלה מחמת מלאכה פטור ע"ש לכן נראה דלא קאמר הכא אלא שאם שינה אפילו דבר קל אז תלינן דמחמת השינוי מתה ומיירי דוקא שיש לפנינו איזה ענין שנוכל לתלות בו ולו' שמחמת השינוי מתה וכמ"ש בסי' ש"ט ס"ב בהג"ה דאם שכר חמור להוליכה למקום אחד כו' ואויר הדרך משונה חייב גם בסי' רצ"א ס"ו בדין תחלתו בפשיעה כו' דאם יש צד לפנינו לתלות האונס בפשיעה אפילו בצד רחוק חייב וכמ"ש שם. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ה) וסופו:    עמ"ש בזה בסוף סימן ש"ז ס"ק ז' בשם הסמ"ע והש"ך ומשם תלמוד לכאן ע"ש.


(ו) שאלה:    דאמרינן כחישתה תחלת מיתתה היא ומאותה שעה נתחייב לשלם. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ז) חולקין:    וכן נראה לי עיקר וכמ"ש הרמב"ן ומביאו ב"י וז"ל והא דאמרינן מתה מחמת מלאכה דפטור קי"ל מיגרע גרע כו' ע"ש וכן כת' הרשב"א והריב"ש סי' תס"ג א"כ כאן שלא פשע המשאיל חייב השואל ול"ד לשונרא דקטלוה עכברים דהשאילה לצורך עכברים עיין בתשובת רשד"ם סי' תל"ה. ש"ך.


(ח) ואכלוה:    כן הוא בש"ס פ' השואל בלישנא קמא ובטור כת' בשם הרא"ש דאפילו אכלה השונרא עכברים טובא וחביל ומת ג"כ פטור דה"ל כמתה מחמת מלאכה ואע"ג דלאו מחמת מלאכה ממש היא דהא לרדוף העכברים שאלה לו ולא לאכול מהן מ"מ כיון דלא מתה אלא מחמת אכילה מקרי מלאכה וכן הוא בש"ס שם באיכא דאמרי וה"ל להרמ"א לכתוב זה ודינו היה נלמד במכ"ש ואפשר דס"ל להלכה כלישנא קמא מיהו בת"ה סי' שכ"ח משמע דבאכלה עכברים טובא הוי טפי מתה מחמת מלאכה מאם חברו עליה העכברים ואכלוה וי"ל דמש"ה נקט הרמ"א דינו לרבותא וה"ה אם שאל כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ליד השונאים ולקחו הכלי זיין הוי מחמת מלאכה ופטור כ"כ בת"ה שם ומביאו ד"מ ריש סימן זה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דת"ה הביא ראיה לדין זה מהא דחברו עליה העכברים כו' ואינו נראה בעיני דהכא מקרי שפיר מתה מחמת מלאכה דמחמת שתרצה לעשות מלאכתה בעצמה להרוג העכברים חברו עליה וקטלוה ואם כן פשע המשאיל אבל בכלי המלחמה ודאי אין הכלים עצמן עושין המלאכה רק הבעל מלחמה והוא נקרא מתה מחמת מלאכה שלא נצח המלחמה ומחמת כן נלקחו הכלי זיין מהם ולא פשע המשאיל והלכך על הכלים ה"ל אונס וחייב ונ"ל דהת"ה ס"ל כמ"ש המחבר כאן אבל להי"ח חייב ודוק וכן עיקר עכ"ל.


(ט) לישבע:    ולכך חייב והמחבר השמיט זה משום דתמה בבד"ה על הרא"ש וטור ע"ש ולק"מ דכל שומר צריך לישבע שיודע בבירור אבל כשאינו יודע א"כ חייב ש"ד ואין נשבעין ש"ד באינו יודע וכמ"ש בסי' רצ"א סכ"ו ע"ש וכן בכמה דוכתי ואפשר עיקר סברתו דמסתמא מתה מחמת מלאכה אבל ג"ז אינו כיון דלא הרגיש בה עייפות וטורח הדרך גם ר"י נ"ל ח"ג כת' כהרא"ש גם בת"ה סי' של"ג הביא דברי הרא"ש וטור בסתם וכן עיקר. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(י) שמשכה:    וכן באונסין חייב משעה שמשך הבהמה או הכלי אע"ג דלא נשתמש בהן וכ"ש הוא מחזרה דלקמן סי' שמ"א ס"ה כדמוכח בש"ס קידושין דף מ"ז ע"ב וכן הוא בתוספות שם להדיא ע"ש והכי מוכח בהרא"ש ושאר פוסקים ועוד העליתי בסי' ע"ב ס"ד ס"ק ל"א דמי שהפקיד כלי אצל חבירו בין שהוא ש"ח או ש"ש ואח"כ נתן לו רשות להשתמש בו הוי שואל אע"פ שעדיין לא נשתמש בו ע"ש ובתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ד. שם.


(יא) שנסתלקו:    ואע"ג דהמשאיל יכול לחזור בו כל זמן שלא משך הבהמה מ"מ כיון דלא חזר בו ונסתלק הבעל משמירת הבהמה מחמת שקיבל השומר שמירתו עליו נתחייב באונסין כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל (י"ד) [י"ז] סי' (צ"ו) [צ"ז] דיכול המוחזק לו' קים לי כהרמב"ם עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סי' צ"ד. שם.

סעיף ז[עריכה]


(יב) לרשותו:    ובטור כת' שהרא"ש חולק ע"ז והמחבר סתם כדעת הרמב"ם וכ"פ בב"י וכ"כ בסמ"ע וכן עיקר דכן הוא דעת ר"ח והתוספות והמ"מ והר"ן ונ"י ונראה דאף הרא"ש לא פסק כן אלא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דמיד שנסתלקו הבעלים חייב השומר בשמירתו וכן משמע להדיא מדבריו פרק השואל שהביא הב"י בריש סימן ש"ז אבל למאן דפסק התם דאינו חייב עד שימשוך ה"ה הכא וא"כ קשה על הרמ"א דסתם כאן כהמחבר ולעיל הביא דעת הרא"ש וכן מוכח להדיא מדברי הה"מ והנ"י שהבאתי בסימן רצ"א סעיף א' דלמ"ד הכישה במקל חייב כ"ש בעלמא דבעי משיכה עיין שם וצ"ע וכת' עוד בנ"י בשם הר"ן שאפילו אמר בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור ומביאו ב"י וד"מ. שם.

סעיף ח[עריכה]


(יג) אשת המשאיל:    אף על גב דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"א שאני שואל דכל הנאה שלו ועמ"ש שם בסכ"א ובסי' ע"ב סל"א. סמ"ע.


(יד) אחר:    עיין בתשובת רש"ך ספר ב' סי' ק"כ.


(טו) יתמי:    עמ"ש הט"ו בסי' קכ"ב בדין שליחות דלא יתן אפילו לשלוחו בעדים בלא הרשאה מה"ט דלמא ימות כו' ועיין שם עוד בס"ז דגם בהרשאה אם לא הקנהו על גבי קרקע נתבטלה ההרשאה אם מת המפקיד עיין שם. שם.

סימן שמא[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) ללינה:    כפול לעיל סימן שיב סעיף ד' עיין שם.

סעיף ג[עריכה]


(ב) משתמשים:    ול"ד למ"ש הט"ו בסי' שכ"ט במקבל שמת שיכול הנותן לסלק לבנו אפילו בתוך הזמן ואפילו אם גם הבן בקי באותו עסק או המלאכ' דשאני שאילה דכל ימי השאלה הוי כקנוי לו שהרי כל הנאה דידיה וחייב אפי' באונסין ומש"ה בניו יורשין אותו ממנו עד כלות הזמן. סמ"ע.


(ג) ימי:    וה"ה אם שאלה למלאכה ידוע בלי זמן משתמשין בה זמן הראוי לאותה מלאכה כמ"ש בסמוך ס"ה. שם.


(ד) אפילו:    ודוקא שואל אבל שוכר אפילו נגנב פטור הג"א פרק השואל. ש"ך.


(ה) שומעין:    וכ"פ מהרש"ל פרק י' דב"ק סימן ג'. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ו) נכסים:    כת' הסמ"ע דהמחבר סתם וכתב נכסים ובכללן אפילו מטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בסוף סימן רי"ח ובסימן רמ"א עיין שם וה"ט דבתר שתקנו חז"ל לגבות מיתומים חוב אביהן אף ממטלטלים שירשו וכמ"ש בסי' ק"ז אין חילוק בין אחריות נכסים למטלטלים וכ"כ הטור וכתב הש"ך דכן מבואר בהה"מ ומביאו ב"י ע"ש.

סעיף ו[עריכה]


(ז) שיריו:    פי' דלא נשבר אלא נתמעך ונתמעט גוף הכלי מרוב תשמישו עד שנשאר בו מעט מהרבה. סמ"ע.


(ח) ונוטלו:    זהו דוקא כשא"ל השאילני בטובו דהכלי אבל אם א"ל השאילני בטובתך לא והאי י"א דכתב הרמ"א לא הביאו לפלוגתא על מ"ש המחבר אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ובטור מסיק דאם ירצה המשאיל ליקחנו מיד השואל שלא בשעת מלאכתו יכול השואל לעכבו. שם.


(ט) שבריו:    פי' ואינו חוזר ומתקנו וקאי גם ארישא כשנשאר בידו שלא להחזירו להמשאיל וכך כתב הטור וסיים בטעמו ז"ל דלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו. שם.

סעיף ז[עריכה]


(י) כמוהו:    ולמאי דס"ל להרא"ש והטור דיכול לשנות לדבר שהוא כמוהו כמ"ש בסימן ש"ח ושי"א צ"ל דכאן ר"ל דשינוי שלו אינו ברשותו להיות פטור בשבורה מחמת מלאכה דבכה"ג דנתקלקל אמרינן דמצאה הקפידא מקום לנוח ונחה. שם (עמ"ש בסימן ש"מ ס"ק ד').


(יא) הרבה:    בטור כתב אפילו א"ל כרמים סתם ולא א"ל תיבת הרבה ולא תיבת שלו אפ"ה חופר בו אפילו הרבה ודוקא כרמים שלו ולא של אחרים והטעם משום דהוא מוחזק י"ל דסתם כרמים הרבה נמי משמע ומ"מ א"י לחפור של אחרים משום דא"כ אין לדבר סוף משא"כ בא"ל כרם סתם דאין לו רשות לחפור אלא כרם אחד מש"ה חופר בו א' אפילו אינו שלו. שם.

סעיף ח[עריכה]


(יב) שירצה:    ז"ל הש"ס כרי ואזיל כו' עד דמתרמי ליה כו' וכן הוא ברמב"ם ובפסקי הרא"ש ולא נזכר בשום מקום דהבריר' ביד השואל לחפור באיזה מקום שירצה ואדרבא קי"ל דיד בעה"ש על התחתונה לכן נראה דגם הט"ו ר"ל דחופר זה אחר זה בכל מקום עד שימצא בא' מים שיספיק לו לדבר שהשאיל עבורו. שם.

סימן שמב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לאחרים:    ואם המשאיל רגיל להשאיל לאותו אחר פטור כשנשבע האחר מיהו היכא דרגיל להפקיד אצל אותו אחר צ"ע אי נימא כיון דרגיל להפקיד אצלו תו ליכא למימר את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי או דלמא מצי למימר דוקא להפקיד מהימן לו אבל בהא דשמא שינה ונאנסה לא מהימן לי ומסתברא דפטור. ש"ך.


(ב) חייב:    לפרוע משעת שאלה לאחרים ונ"מ הדין שכתבתי לקמן סי' שד"מ ס"ד ודו"ק היטב נ"ל. שם.


(ג) בידו:    וכתב הריטב"א ומיהו ש"ח או ש"ש שאין לו רשות להשתמש בפקדון אם השכירו או השאילו לכ"ע חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקט שוכר או שואל עכ"ל ב"י. שם.

סימן שמג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) כשיכלה:    כבר כתבו הט"ו בסוף סימן ש"מ והטעם שכתבו הטור ב"פ הוא דהתם אשמועינן דאפי' שלחו ע"י שלוחו ונאנסה בדרך לא קאמר דה"ל תחלתו בפשיעה בשליחתו ע"י שליח וסופו באונס וליחייב באונסין והכא קמ"ל דאפי' היא עדיין בביתו מ"מ חייב בגניבה ואבידה כש"ש והמחבר דכתב ב' הדינים בסוף סימן ש"מ צ"ל דנמשך אחר לשון הטור כאן. סמ"ע.

סימן שדמ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בעלמא:    ע"ל סוף סימן ק"כ בהג"ה ובסי' קע"ו סס"א בהג"ה ע"ש.

סעיף ב[עריכה]


(ב) השבירה:    דאז חל עליו חיוב התשלומין. סמ"ע.


(ג) הוזלו:    וכ"ש אם הוקרו דהא לא יהיה להמשאיל הפסד. שם.


(ד) טול:    ואין להקשות ממ"ש הרמ"א בסי' ע"ד ס"ג דגם בא"ל טול חייב אפי' באונסין דשאני הלואה דלא שייך לומר בה כלתה שמירתו וחייב באונסין עד שיפרע לו דמי הלואתו. שם. (עמ"ש בזה בסי' ע"ד ס"ק י' וי"א ע"ש).

סעיף ג[עריכה]


(ה) שמשלם:    כתב הסמ"ע דמיירי דהמשאיל עצמו לא היה טוען אלא שמא הוא שוה כ"כ והפסדת אותו ויכול להיות שאין בהפסדו ש"פ ואף אם היה בו ש"פ מ"מ כיון שלא תבעו בברי לא אמרינן מתוך שאיל"מ א"נ מיירי שהשואל טוען שיודע שהפסיד סך כך והריני נותן לך והילך ויותר מזה איני יודע אם הפסדתי השבע אתה וטול מש"ה לא הוי בכלל משואיל"מ כיון דהמשאיל גופיה אינו טוען ברי בהמותר ובמה שמודה א"ל הילך ע"כ דבריו. והש"ך דחה דבריו והשיג עליו ועל מה שפי' הב"ח ע"ש ומסיק הוא וכתב וז"ל ולי נראה דכאן מיירי ששמעון אומר שלא הפסידו כלל וכך היה מתחלה ומ"ש והפסידו פי' שראובן אומר כן עכ"ל.

סעיף ד[עריכה]


(ו) למחר:    וכתב (נ"י) [ב"י] בשם תלמידי רשב"א דבלילה שבינתיים אם דרך השואל שבהמות לנים אצלו אחר השאלה גם כאן הוא שואל על הלילה ואם נאנסה בלילה חייב ואם אין דרך שילינו הבהמות אצלו מזמן השאלה אינו אצלו אלא כשוכר ופטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה עכ"ל ד"מ ועיין במהרש"ל פ"י דב"ק סי' ג' ועמ"ש בסי' רצ"א סכ"ו באריכות ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ז. ש"ך.


(ז) בזמן:    עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו הרבה לבאר דברי המחבר בזה ע"פ סוגיא הש"ס עיין שם באריכות וע"ל סי' ע"ה סט"ו.

סימן שמה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) השתים:    הטעם דהא הודה לו במקצת טענתו דתבעו בב' פרות שאולות שמתו בזמן השאלה ושחייב לו עליהן באונסיהן והנתבע מודה לו באחד מהן ועל השנייה חייב לישבע ש"ד כדין מ"מ וא"י לישבע מש"ה משלם מה שאין כן בשאל לו אחד והשכיר אחת ומתה אחת והשניה עומדת חי דאין טענתן אלא על הא' דהרי על העודנה חי א"ל הילך וקחנה לך ואין כאן מ"מ. סמ"ע.

סימן שמו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) השקהו:    ה"ה אם עשה עמו אח"כ מלאכה גמורה אלא דנקט זה לרבותא דהשקהו בשעת שאלה דפטור. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) מזמין:    והיינו דוקא כשהבטיחו לעשות מלאכתו ולא קבע לו השואל זמן לזה אבל אם קבע לו זמן אימתי יעשה מלאכתו אף שהוא מוכן לא מקרי שאלה בבעלים כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דגם הרא"ש מודה בזה. שם.


(ג) באמירה:    והש"ך כת' דאין דין זה מוכרח ע"ש שהביא ראיה מהתוס' ורבינו ירוחם והמרדכי דמוכח מדבריהם דגם באמירה בלא הכנה הוי שמירה בבעלים.

סעיף ה[עריכה]


(ד) היום:    עיין בתשו' הר"ן סי' כ'.

סעיף ו[עריכה]


(ה) עצמם:    אע"ג דקי"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו שאני הכא דכתי' ב"פ בעליו עמו משמע דדקדק הכתו' דוקא הבעלים עצמן. סמ"ע.


(ו) חולקין:    כלו' דמספיקא לא מפקינן ממונא ואומרים שלוחו כמותו וכן מוכח בש"ס ופוסקים וכ"כ הנ"י בשם הר"ן להדי' ולפ"ז אם תפס המשאיל לא מפקי' מיניה אפי' להי"ח וכן עיקר. ש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(ז) מחבירו:    פירוש אפי' לצרכו שאינו לצורך השותפות וקאמר ששאל אחד מהן דאילו שניהם שאלו זה מזה ה"ל כדין השאילני ואשאל לך דאפי' באינן שותפים ה"ל שמירה בבעלים לחד מ"ד וכ"כ ב"י ע"ש וזהו דלא כמו שכת' הה"מ והכ"מ. סמ"ע.


(ח) בבעלים:    דתמיד הם יחד בעסק השותפות. שם.

סעיף י[עריכה]


(ט) ספק:    הסמ"ע כת' דכל הני הן אבעיות בש"ס ומסיים בתיקו וזה אינו אלא בעיות דלא איפשטו הן ונ"מ דאם תפס המשאיל אין מוציאין מידו אבל אי הוי סלקי בתיקו מוציאין מידו וכמ"ש בסי' כ"ה ס"ב לדעת הרא"ש והטור וכ"כ שם בשם רש"ל וכ"כ הטור כאן להדי' אך לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה. שוב הארכתי בזה בספר תקפו כהן. ש"ך.

סעיף יא[עריכה]


(י) מידם:    תימא על הרמ"א שסתם כאן כהמחבר ולעיל סי' ר"ב ס"ג וכן לקמן סי' שפ"ח ס"א וסי' ש"צ ס"ב הביא דעת הי"ח דבבעיא דלא נפשטא לא מהני תפיסה וכן קשה על הע"ש. שם.


(יא) פוטרים:    וכן עיקר וכמ"ש בסי' ס"ו ס"מ וריש סימן ש"א. שם.

סעיף יב[עריכה]


(יב) אשותפים:    פירוש שהן שותפין בשכיר חדש זה אבל אינו ר"ל שהן שותפין בדבר אחד ושכרו שכיר חדש זה לעשות להן בדבר ההוא. דא"כ ל"ד לשתלא ומקיז דם ואינך דקחשיב דהרי שם בני המדינה אינן משותפין יחד בכלום. סמ"ע.

סעיף יג[עריכה]


(יג) שירצו:    כ"כ ג"כ הטור והא דכת' כן בהוא נשאל להן ולא כת' כן בהן נשאלין לו דמיחשב שאלה בבעלים אפילו בשעה שאינן לומדים וגם הרשב"ץ בדין הש"צ שכת' הרמ"א בסמוך דקדק לכתוב בהשאיל הוא להן דמיחשב בכל אותו יום אפילו שלא בשעת תפלה שאלה בבעלים ובהם שאולין לו לא כת' אלא בשעת תפלה ונראה דה"ט דברב וש"צ העושין פעולת הלימוד והנגינה דתפלה נראה בהן הפעולה יותר ומש"ה מיחשבי פועלים ועמהן במלאכתן יותר. שם.

סעיף יד[עריכה]


(יד) ספק:    וכת' הטור ואי תפס מפקינן מיניה וכת' ב"י וב"ח שט"ס הוא וצ"ל לא מפקינן כדלעיל סי"א ולפע"ד י"ל דאדרבה בכונה כת' כאן הטור דהנך בעיות סלקי בתיקו וכבר כת' הרא"ש בפרק כיצד הרגל דהיכ' דסלקא בתיקו מהני תפיסה וכמ"ש הטור בשמו בסי' שפ"ח ס"א וס"ד וכ"כ בסי' ש"צ סוס"א בשם ר"י. ול"ד לסי"א דלא סלקא בתיקו וכמ"ש שם. שוב מצאתי בטור קלף ישן נושן לא מפקינן. וכן העליתי בספר תקפו כהן דאין לחלק בין תיקו לבעיא דלא איפשטא לדעת הרא"ש וע"ש שהארכתי בזה. ש"ך.

סעיף טו[עריכה]


(טו) השניה:    כלומר ל"ת כיון דבעינן שיהא תחלת השכירות או השאלה בבעלים ואי לא הוה מתחלתו בבעלים אע"פ שאח"כ בשעת שבירה ומיתה הוה בבעלים חייב וה"נ נחשב הכל כשכירות א' והרי מתחלתו שלא בבעלים הוי קמ"ל כיון דכלו ימי שכירות הראשונה ה"ל זה כשכירות חדשה והוי בבעלים ופטור אע"ג דאם הראשונה הוה בבעלים ושניה שלא בבעלים אמרינן דמיחשב הכל לשכירות א' ופטור. בשומרים הולכין להקל וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע.

סעיף טז[עריכה]


(טז) במלאכתו:    פירש הסמ"ע דאפילו שאל ממנה בשעה שאינה עוסקת עמו במלאכתו פטור כיון דהיא מוכנת ועומדת לעסוק במלאכתו תדיר משא"כ איפכא כשהיא שואלת ממנו מיחשב כאילו שאלה מאחר ואינה פטורה אא"כ שאלה ממנו בשעה שעוסק במלאכתה והטור מסיק בזה ז"ל אפי' היו שכורין או שאולין בידו ממנה קודם שנשאה שלא בבעלים ואח"כ נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלק שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור עכ"ל ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ש"ל.

סעיף יז[עריכה]


(יז) אבל:    עיין בסמ"ע שתמה על הרמ"א בדין זה וכת' דנראה מוכח מלשון הטור דגם בכה"ג פטור מפשיעה מכח שמירה בבעלים דאי מה"ט דלוקח הוא לחוד הוה מחויב בפשיעה כדין ש"ח דומיא דלוקח לל' יום כמ"ש הט"ו אח"ז כו' ע"ש ועיין בש"ך שיישב תמיהתו ע"ש באריכות.


(יח) עצמו:    עיין במהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ' ועמ"ש בסי' רצ"א ס"ק מ"ה.


(יט) ממון:    ע"ל סי' תכ"ד ס"י דאם יש לה נ"מ או נצ"ב או תוספת על כתובה דאורייתא חייבת למכור בטובת הנאה אלא דכאן מיירי באין לה וסמך אמ"ש שם וכן משמע בד"מ ע"ש וגם בש"ס ב"ק דף פ"ט ע"א דפריך אדין חבלה תזבין נ"מ ותתן ליה ומשני בדלית לה ודמפשט להמקשן כ"כ דביש לה נ"מ דמחוייבת לזבן ולשלם משמע דס"ל בשאר חיובים מחוייבת למכור נ"מ ולשלם. סמ"ע.


(כ) נכנס:    ואם שאל לה אחד אבן טוב לרפואה ונגנב פטור הבעל אך אם שאל לה בגד על התחתונה לפי כבודה ועשרה מסתמא ניחא לבעל וחייב אפילו באונסין אבל לא בגד חשוב מערכה אם לא שנושאת ונותנת בתוך הבית. מהרש"ל ב"ק פ"ח סי' ל"א וע"ש. ש"ך.

סעיף יח[עריכה]


(כא) חנם:    הטעם כיון דאינו לוקח גמור. סמ"ע.

סימן שמז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יוזק:    ונראה דאפילו אם לא פירש דבריו דכיון דמסתמא עליו לשומרו שלא יזיק ושלא יוזק והוא פרט וקבל עליו שלא יזיק ה"ל כאילו התנה ואמר שלא קיבל עליו שלא יוזק וכן הוא משמעות ל' רש"י בספ"ק דב"ק ומיהו לדינא נראה דאף אם התנה בפירוש שלא ישמרנו שלא יוזק אפ"ה צריך לשלם חצי נזק באם הזיקו שורו תם דה"ל להשואל לשמור שורו שלא יזיק דלא גרע שורו דמשאיל משור דעלמ'. סמ"ע.


(ב) לשלומי:    נראה דמשלם כפי הדין שהיה המשאיל צריך לשלם דהיינו תם ח"נ ומועד נ"ש דהא לא קבל עליו אלא להיות במקום המשאיל ויהא עליו חיובו שם.


(ג) קבל:    ה"נ פירושו כמ"ש לעיל דכל שפרט ואמר שלא יוזק לחוד ה"ל כאילו פירש ואמר אבל לא שלא יזיק. שם.

סימן שמח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לגנוב:    בש"ס ריש ב"ק משמע דגנב חייב לשלם מעידית כמזיק וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י שם ומהרש"ל שם סי' ו' וע"ש (א"ה לקמן ס"ה מבואר דין זה בפירוש) וכן הוי הדין בסי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב ועמ"ש בסי' ת"כ ס"ג. ש"ך.


(ב) להחזיר:    פי' שלקחו לצורכו ולהחזירו בעינו אח"כ. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ג) גוים:    משמע מכאן דאסור מדאוריית' וכן כת' מהרש"ל פרק הגוזל דסביר' ליה להרמב"ם וטור וסמ"ג שכתבו בלשון הזה דאסור מדאוריית' ע"ש וקשה מכאן על מ"ש הרמ"א באבן העזר סי' כ"ח קדשה בגזל או בגניבת עובד כוכבים הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק משום קדוש השם עכ"ל ומה שהוציא שם כן מתשובת מהרי"ו סי' קל"ט המעיין בתשו' שם יראה שאינו כן וצ"ע ועמ"ש בריש סימן שנ"ט. ש"ך.


(ד) להטעותו:    כת' הסמ"ע דלמדו זה מדאסרו אפילו גניבת דעת העובד כוכבים ועיין במהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ' שכת' שם דגם הפקעת הלואה אינו מותר אלא כשחייב לשלם לו דרך מכס או דרך חוב אבל מה שהוא דרך מקח אסור עכ"ל וע"ש ועיין בתשו' רש"ך ח"א סי' ק"צ.

סעיף ג[עריכה]


(ה) יודעים:    ואפילו יודעים מזה כיון שמטמין עצמו כדי שלא יראהו נקרא גנב כ"כ הטור לאפוקי אם בא לגזול מיד הבעלים דנקרא גזלן ונ"מ דאין הגזלן חייב בכפל ולא בד' וה' אם טבח ומכר. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ו) שמשכה:    מיירי דמשכה במקום שקונה משיכה דהיינו בסימטא ובחצר של שניהם וכ"ש כשמשכה לרשותו וכמ"ש בסי' קנ"ז שם.

סעיף ו[עריכה]


(ז) השני:    וסיים הרא"ש בזה הביאו הטור ז"ל והא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' רצה מזה גובה כו' היינו דוק' כשגזלה השני מהראשון וכיון דלא נתייאשו הבעלים ה"ל כאילו גזלה מהבעלים אבל היכא שלא בא לגזול אלא לסייע והוא כבר קנאה לא (עיין בתשו' שבות יעקב חלק א' סי' קע"ח).

סעיף ז[עריכה]


(ח) לשלם:    ואע"פ ששמעון כבר הגביה הגניבה והוציאה וקנאה בהגבהה ובסעיף הקודם פטר לשמעון מה"ט. התם פטרו ממה שסייעו בהוצאתו ואחר שהוציאה בא הגנב ונטלה מידו משא"כ בזה דמעצמו החזיר ליד ראובן הגניבה והיה יכול להחזיקה בידו ולהחזיר ליד הבעלים מש"ה חייב מדין שומר אבידה. סמ"ע.

סעיף ח[עריכה]


(ט) ליכנס:    פירוש ומש"ה אף אם יש לקרובתו שום טענה למה גנבו מ"מ כיון שהוא אינו יודע אם האמת אתה לא היה לו ליכנס כו' ואף שלא היו שם עדים על ההוצאה וכדמשמע מלשון שהשיב שמעון אמת הוא שהוצאתי משמע שזולת הודאתו לא היה ראובן יכול לברר הדבר בעדים אבל בדין שלפני זה לא נכנס שמעון לסייע בגניבה אלא שתבעו ראובן על מה שהחזיר לגנב הגניבה שבאה לידו ואף שבטור משמע שהמעשה היה ג"כ שנכנס וסייע להוציאו הא כת' שם טעמים אחרים לפטרו והוא כיון שהגנב היה יכול להוציאו לבדו ועוד דשם טען שמעון שידע שהאמת אתו ע"ש. שם.


(י) חייב:    דלא שייך כאן לו' דסבר המשלח דלא יעשה השליח מה שבקש ממנו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד כו' כיון דאינו בר חיובא ובד"מ הביא דברי המרדכי פ"ק דב"מ שכת' בשם מוהר"מ ז"ל דאם אמר קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שאינו שלו אלא לגנבו נתכוין חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גניבה ושהנ"י כת' בפרק מרובה דהשליח חייב דאין שלד"ע אפילו במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כבר כתבתי בסי' קפ"ב דמה שהוצי' הרמ"א כן מהגהת מיי' ומרדכי אינו מוכרח והעליתי שם לדינ' דאין חילוק בין השליח בר חיובא או לא ולעולם אין שליח לד"ע רק גבי חצר ע"ש ומ"ש הד"מ כאן בשם הנ"י דהשליח חייב כו' כנ"ל ליתא דלא כת' הנ"י שם רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהא השליח חייב אין טעם לזה כלל וכן מבואר בהדי' במהרש"ל פ' מרובה סי' ל"ג דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע ע"ש דהשיג על הנ"י ולפע"ד שלא כדת השיג עליו כו' ע"ש שהאריך הרבה בזה ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"א.

סימן שמט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לשלם:    עמ"ש בזה בסי' שמ"ו ס"ק י"ט ע"ש.


(ב) תתגרש:    פירוש יקח פס"ד מיד עליה שנתחייבה לשלם לו קרן וכפל מיד כשיהיה לה וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שאח"ז ואף שכת' הטור ז"ל עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה אינו רצה לו' שיתבענה אז ויקח פס"ד עליה אלא רצה לו' אז יתבענה להוצי' מידה בפס"ד שבידו מעכשיו ומש"ה השמיע המחבר שיתבענה כדי שלא נטעה בו. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ג) לישבע:    אף שהוא טענת ספק ובתשו' הרא"ש כת' בזה המעשה ז"ל וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה שנעשה בו ושמא עדיין הן ברשותו כו' ולפ"ז י"ל דמש"ה השביעוהו אבל המחבר שלא העתיק זה ודאי ס"ל דבלא"ה נמי משביעין אותו ונראה דה"ט כיון שבא לרשותו ועכשיו אינן. יש כאן ריעותא דמשביעין על טענת ספק כזה במקום ריעותא ככל שבועת השומרין שהוא ספק ומשה"נ צריך לישבע שלא פשע בהן אע"ג דלא קיבל עליו שמירה והא דבריש סימן רצ"א באמר הנח (לפני) [לפניך] אפילו ש"ח לא הוי שאני התם דגילה דעתו דלא יסמוך עליו משא"כ הכא וע"ל סוף סימן צ"ו. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ד) קרן:    ואין זה בכלל אין נזקקין לנכסי קטן כו' אם הוא מפורסם וידוע שהגניבה באה לידו וכמ"ש בסי' ק"י. שם.


(ה) שיגדיל:    ע"ל סי' צ"ו ס"ג ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' (קע"ו) [קע"ז].

סימן שנ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) חלבו:    עיין בסמ"ע שהעתיק קצת חידושי דינין שכת' הטור בסי' זה וגם הש"ך האריך הרבה בדין שחיטה שאינה ראויה ובדין טובת הנאה אינה ממון ע"ש.

סימן שנא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שפטור:    בסי' ש"נ כת' הטור עוד ענין אחר דפטור אף מקרן משום דקלב"מ והוא כגון שהיתה בהמה שאולה או שכורה בידו וטבחה בשבת לשם גניבה דחיוב גניבה ואיסור שבת באים כאחד. סמ"ע.


(ב) מגררו:    לשון הטור ע"פ הש"ס כן הוא והיה מגררו ומוציאו מרשות בעלים לר"ה וחיבר ידו למפתן הבית תוך ג' סמוך לארץ והפילו לתוכו שאיסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד כו' וה"ט משום דאם לא הוציאו מרשות בעלים לר"ה לא היה כאן חיוב מיתה דהוצאת שבת ואילו לא חיבר ידו למפתן הבית לא היה כאן חיוב ממון דגניבה דהמושך מרשות בעלים לר"ה לא קנאה אם לא הגביה דמשיכה אינה קונה כי אם בסימטא או בחצר של שניהן או ברשותו וכמ"ש הט"ו בסי' קצ"ז. שם.


(ג) חייב:    צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מיחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון דעדיין עומד בחיוב המיתה דשבת פטור כשאבדו. ש"ך.


(ד) וי"א:    טעמייהו דמיד שהוציא הכיס חייב במיתה ולא פקע מיניה האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון כיון דקלב"מ. סמ"ע.


(ה) קודם:    דמשעה שהגביהו קנאו דהגבהה קונה בכל מקום. שם.

סימן שנב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) והודה:    בטור כת' ג"כ ונשבעו שניהן וכן הוא ברמב"ם אבל המחבר השמיטו משום דלענין חיוב תשלומי קרן א"צ שבועה ולא נקטינן הא דנשבעו אלא משום חיוב כפל וחומש. והמחבר לא כת' דין כפל וחומש וכמ"ש בסי' שמ"ח וסי' ש"נ. סמ"ע.

סימן שנג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) איל:    מהרש"ל פרק מרובה תמה ע"ז דבש"ס שם מסיק להדי' דאע"ג דשינוי השם קונה מכל מקום טלה ונעשה איל לא הוי שינוי השם דאיל בן יומו קרוי איל כו' ע"ש שהאריך והש"ך כת' דלק"מ דודאי שכל מקום הולכין אחר לשון בני אדם אפי' לקולא והכא הרי עינינו רואות שאין קורין לבן יומא איל או שור ובש"ס שם נמי משמע הכי כו' ע"ש שהבי' עוד ראיה מנדרים.


(ב) הגניבה:    וגם הכפל משלם כשעת הגניבה בזה השינוי דטלה ונעשה איל אבל בשאר שינוי ויוקרא וזולא יתבאר דינייהו בסי' שנ"ד וע"ש. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ג) להחזירה:    ולענין אם קידש בה אשה. עיין באבן העזר ריש סימן כ"ח ע"ש.


(ד) שחוזר:    פירוש אפי' אם חוזר לברייתו וכ"כ הטור.

סעיף ג[עריכה]


(ה) רשות:    פירש הסמ"ע כגון שמכרה או נתנה לאחר או לאחד מבניו בחייו ועיין בתשו' רשד"ם סי' ע'.


(ו) חולקין:    וכת' הש"ך דכן עיקר וכ"פ הרמ"א בסי' שנ"ו ס"ג והביא דעת הרבה גדולי הפוסקים שס"ל כן ע"ש באורך.


(ז) מפורסם:    נמשך אחר לשון הרמב"ם דס"ל דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם כמ"ש הטור והמחבר בשמו בסי' שנ"ו ס"ב מש"ה נקט מפורסם מה שא"כ באינו מפורסם דעשו תה"ש שהנגזל יחזיר ללוקח מה שנתן בעדם וכאן שלקחו לאחר יאוש א"צ הלוקח להחזיר כלל דאפוכי מטרתא ל"ל דהלוקח יתן דמי שוויו והבעלים יצטרכו לחזור לו הדמים משום תה"ש ועד"ר בסי' שנ"ו שם כתבתי דאפילו לסברת הרמב"ם שייך חזרת דמים מהלוקח להנגזל אף לאחר יאוש והוא שדרך הגנב להוזיל הדברים שמוכר ליתנם בפחות משויים ואותו מותר עד כדי שויים צריך הלוקח להחזיר לנגזל ולפי זה אצ"ל דאיירי דין זה דוק' בגנב מפורסם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל וכ"כ בד"מ והב"ח והסמ"ע בסי' שנ"ו ס"ג והשיגו כולם על המחבר שכת' דלהרמב"ם אין הלוקח מחזיר כלום בגנב שאינו מפורסם ואני אומר כולם שלא כדת השיגו עליו כי הדין עם המחבר והגי' שנמצא בספר הרמב"ם ואם לא היה גנב מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים כו' הוא אמת וכ"כ הה"מ שזאת הגירסא היא בדוקה וראיה מדאמרינן בש"ס ב"ב דף מ"ד ע"א וכ"כ כל הפוסקים כמ"ש בסי' ל"ז סי"ז והרמב"ם גופיה ר"פ ט"ז מהלכות עדות דאם מכר הגזלן טלית ללוי מעיד הנגזל עליה שהרי אין טלית זו חוזרת לנגזל לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואם איתא שעכ"פ צריך להחזיר לו המותר אין לך נוגע בעדות גדולה מזו ודוחק לו' דמיירי שידוע שלא קנאה רק לפי מה ששוה עכשיו אלא ודאי א"צ להחזיר כלום ומיירי התם בגזלן שאינו מפורסם ודין גנב וגזלן אחד הוא כמ"ש בריש סימן שס"ח ע"ש כן נ"ל בדעת הרמב"ם ברור עכ"ל.


(ח) וי"א:    כת' הש"ך דדברי הרמ"א והסמ"ע כאן ובסי' שנ"ו ושאר דוכתי צל"ע דמה דס"ל להמחבר ולפי מה שהוכחתי דדוק' בגנב מפורסם ס"ל להרמב"ם דצריך להחזיר הדמים א"כ ליכ' מאן דפליג עליה ומה שכת' הטור שר"י חולק היינו לפי הבנתו בהרמב"ם דגם בגנב שאינו מפורסם צריך להחזיר הדמים ועיין בתוספות ב"ק דף ס"ז ע"ב משמע להדי' דס"ל לר"י דהיכ' דבאיסור' אתי לידיה לא מהני יאוש ושינוי רשות וצריך להחזיר הדמים א"כ בגנב מפורסם נמי באיסורא אתי לידיה וצ"ע עכ"ל וע"ש מ"ש עוד בזה.


(ט) כלל:    וכת' המרדכי פרק הגוזל מיהו אם בא להחזיר ואמר איני חפץ בממון שאינו שלי צריך להחזיר לבעלים הראשונים עכ"ל ד"מ. סמ"ע.

סימן שנד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ולדותיה:    כת' הסמ"ע דהרמב"ם סביר' ליה דלידה וגיזה לא מיחשב שינוי לקנות גוף הבהמה ולא השבח דהוי ליה כשינוי החוזר דהרי תחזור להיות מעוברת וטעונה מגיזה ומש"ה אפילו נתעברה אצל הגנב וגם ילדה אצלו ס"ל להרמב"ם דלא קנאה. וכן כת' הטור בהדי' בשמו (וכך כת' הש"ך והשיג על הה"מ והמחבר וכת' דדבריהם צריך עיון ע"ש) ומ"ש משלם אותה כו' ל"ד קאמר דנותן דמים בעדה אלא נוטל הכבשה בעינה והי"א שהביא הרמ"א ס"ל דלא מקרי שינוי החוזר דכשתחזור ותתעבר או תהא טעונה גיזה ה"ל כפנים חדשות הלכך מיחשב שינוי גמור והשבח הוא שלו וגם הכבשה בעינה תשאר בידו אלא שמשלם להבעלים דמיה עכ"ל ועיין במהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' ד' וסי' ז'.


(ב) הגניבה:    מיהו מ"ש הטור בשם הרמב"ם דהפרה והולד לגנב תמיה לי מנ"ל הא וברמב"ם לא משמע כן דהא כת' דגוף הבהמה לא קנה אלא בשינוי וכיון דלדידיה לא חשיב האי לשינוי א"כ פשיטא דצריך להחזיר גוף הפרה עכ"ל הש"ך ועמ"ש הסמ"ע בזה.


(ג) מאיליה:    ר"ל כגון לידה וגזיזה חשיב שינוי והוי של הגנב אפילו קודם יאוש דאי בשבח דעלמא הבא מאיליה פשיטא דאינו של גנב קודם יאוש לכ"ע דבמאי ליקני. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ד) קרן:    ר"ל ולא כפל וד' וה' ולא ביאר המחבר דינם משום דלא איירי בהו ובטור ביאר דינם משום דנ"מ אם תפס וכמו שכת' בסי' שמ"ח סעיף ד' בהג"ה ועיין שם. סמ"ע.


(ה) בדין:    ל"ד קאמר דאין ענין חיוב קרן לשעת העמדה בדין כי אם לשעת הוצאתו מן העולם דהיינו בשעת טביחה או שבירה אלא לשון הש"ס נקט ומיירי כשעמד השער בשוה משעת טביחה עד שעת העמדה בדין. שם.


(ו) מאליו:    פירוש שידוע שנאבד שלא בפשיעה וע"ל סי' שס"ב ס"ס י'. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ז) העמדה:    עיין בסמ"ע שהאריך הרבה להשיג על הע"ש בדיני תשלומי כפל וד' וה' ועיי' בש"ך מה שהביא בשם רש"ל בזה ע"ש.

סעיף ה[עריכה]


(ח) השברים:    אע"ג דבנזקין אמרינן כן כמ"ש הטור והמחבר בסי' שפ"ז התם ה"ט דכתי' והמת יהי' לו וקי"ל כמ"ד לו לניזק אבל בגנב כתי' חיים שנים ישלם וע"ל סוף סימן שס"ב. סמ"ע.


(ט) ודוקא:    עי' בהגהת הש"ך שכת' דדברי הרמ"א קשה להולמן ע"ש מה שביאר בזה.


(י) רצו:    עי' בסמ"ע מ"ש בשם הה"מ. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' כ"ט דחה זה ע"ש וצ"ע. ש"ך.

סימן שנה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) באחריותו:    דלא הוי השבה מעליא דכיון שידעו הבעלים שנגנב נתייאשו מלשומרו עוד ואף שהחזירו הא לא ידע הבעל מזה שישמרנו. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) עדים:    דאי לאו הכי כיון שהחזיר הגניבה מעצמו הרי ראינו שעשה תשובה ולא היינו אומרים דלא ניחא לבעלים שיהי' עוד שומר עליה משא"כ כשראו עדים שנגנבה אמרינן דהחזיר מיראת העדים ובזה נסתלקה תמיהת בעל ש"ג ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הב"ח ולפע"ד הא דנקטו עדים היינו לאפוקי אילו כופר שלא גנב או משום סיפא לאשמועינן רבותא דאע"ג דאיכ' עדים שהחזיר חייב וברמב"ם פשיטא דלא נקט עדים אלא לו' דחייב בכפל ע"ש דמוכח כן להדיא אבל באמת ה"ה במודה שגנבו דדינו כיש עדים לענין דחייב באחריותו עד שיודיע לבעלים ויש להוכיח כן מדלא אוקמי מתני' בפרק המפקיד דף מ"א כולה כר"ע ורישא דליכא עדים וסיפא דאיכ' עדים ע"ש ודוק וגם שאר כל הפוסקים סתמו ולא הזכירו עדים וקושית הש"ג מעיקרא לק"מ דכיון דמיד שגנב כלתה שמירתו ואינו עוד שומר עליו אם כן מה בכך שיעשה אח"כ תשובה מכל מקום צריך להחזירו ליד הבעלים עצמן שוב ראיתי במע"מ שכת' כה"ג ע"ש. ש"ך.

סימן שנו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לוקח:    ואע"ג דאפשר לגנב להוליכו במקום אחר שלא יכירוהו שהוא גנב מ"מ לא יהי' מצוי לגנוב מש"ה כל אדם יחדל מלקנות כדי שלא יהא רגיל לגנוב כ"כ הסמ"ע ועי' בבעה"ת שער מ"ט חלק י"ג מדינים אלו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ז'.

סעיף ב[עריכה]


(ב) ולא:    אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים אם נודע שידעו הבעלים מהגניבה וכמ"ש בסי' שנ"ג ס"ג מיהו היינו בגנב ישראל אבל בגנב עובד כוכבים אפילו סתמא לא הוי יאוש וכמ"ש בסי' שס"ח ע"ש. ש"ך.


(ג) הוכר:    לרבותא כ"כ דאפ"ה לא אמרינן דיחזירנו הלוקח להבעל בלא דמים ויוציא מעותיו מהגנב וכ"ש אם לא הוכר הגנב. סמ"ע.


(ד) בפנינו:    לפי מ"ש בסוף סימן שס"א דכל היכא דליכא עידי ראה טענינן ליורשי גזלן לקוח במיגו דהחזרתי צ"ל כאן בכל הסימן דמיירי דאיכא עדים שראוהו ביד הלוקח דאל"כ הוי טענינן ללוקח כי היכא דטענינן ליורש אף בדמים. ש"ך.


(ה) השוק:    עמ"ש בסוף סימן קכ"ו בשם תשובת ר"מ אלשיך ותלמוד לכאן שאם אחר שנמכר דבר הגנוב בא ליד הבעלים א"צ לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך ביה תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו מ"מ מודינא כאן. עי' בתשו' רשד"ם סי' רי"ב ותי"ד שפסק דבעבדים ובהמה לא עשו תקנת השוק ואין דבריו מוכרחים ובתשו' מהר"א ששון סי' רי"ח כת' דעבדא כמטלטלי לענין תה"ש וצ"ע עכ"ל הש"ך (* א"ה הנה ראיתי בתוך תשובת כת"י לאמ"ו הגאון הגדול המפורסם כמהור"ר ארי' ליב נר"י האב"ד ור"מ בקהל אשכנזים שבאמשטרדם יע"א שנשאל בדין אי בס"ת גם כן שייך תקנת השוק והשיב בראיה ברורה ונכונה דאין חילוק בין ס"ת לשאר מילי דתקון בהם תה"ש ודלא כמו שעלה על דעת חכם אחד מופלא להורות ולדון דין ס"ת משטרות המבואר בריש סימן ס' דאין בהם תה"ש משום דלא שכיחי והוא האריך לסתור דבריו ולפרש פירוש אמיתי בתשו' הרא"ש שממנה נלקח מקור הדין דשטרות הנ"ל ואין כן מקום להאריך) עוד כת' הש"ך על מ"ש הבית יוסף דדעת הרא"ש דבמתנה נמי עשו תה"ש ואין כאן דעת הרשב"א וכ"כ בריש סימן ס' ע"ש וזה אינו דודאי הרא"ש מודה כאן דבמתנה לא שייך תה"ש דהיאך יעלה על הדעת שעשו בה תה"ש דהא אפילו במכר מדינא צריך להחזיר בלא כלום אלא שעשו תה"ש דאל"כ לא יקנה אדם דבר מחבירו מחשש גניבה וזה לא שייך במתנה כו' ע"ש שהביא עוד ראיה לזה וגם הרבה פוסקים גדולים בתשובותיהן דסבירא להו דבמתנה לא שייך תה"ש ע"ש (עי' מה שכתבתי בסי' רנ"ב ס"ק ה' ע"ש).


(ו) מפורסם:    אבל אם אינו גנב מפורסם אף שמפורסם לרשע בדברים אחרים צריך ליתן דמים הכי מוכח בש"ס גבי הא דמשני בחנן בישא נהי דאיפרסם לבישותא כו' וכ"כ רב האי גאון במשפטי שבועות שער י"ט. ש"ך.


(ז) וי"א:    וכ"פ מהרש"ל פרק הגוזל בתרא סי' ל"ב והש"ך כת' דנ"ל עיקר כהמחבר לפי שכן נראה להדיא דעת הרי"ף וכ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים לדעת הרי"ף וא"כ כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם בש"ס משמע כדבריהם וכ"פ הרבה גדולי הראשונים וכן הוא בתוספות שלפנינו הלכך נראה כיון דתה"ש הוא תקנה ומדינא צריך להחזיר בחנם אין לך אלא מה שתקנו והבו דלא לוסיף עלה ונקטינן דבגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק עי' בבעל המאור פרק הגוזל בתרא דבלוקח מעובד כוכבים לא עשו בו תה"ש (וכן הוא בתשו' הגאונים סי' רצ"ו וע"ש) והרמב"ן בספר המלחמות חולק עליו וכת' וכך מצינו לר"ש גאון ז"ל שדין תה"ש בלוקח מעובד כוכבים וא"צ לפנים עכ"ל וכן הוא בהגהת מיימון רפ"ה דגניבה וכן משמע לכאורה מדברי התוספות ב"ק דף קי"ד ע"ב וכן משמע מדברי ראב"ן מביאו ב"י סוף סימן זה להדיא מדברי תשובת ר"ג שבמרדכי פרק אלו מציאות וכ"מ להדיא בת"ה סי' ש"ט וכן נראה משאר פוסקים שלא חילקו וכן עיקר עכ"ל.


(ח) מתנה:    והש"ך כת' דנ"ל שזהו שגגה דהמרדכי כת' להדיא דהיינו דוקא למ"ד הכיר בה שאינה שלו ולקחה כו' הוי מעות מתנה כו' ואנן קי"ל כרב דמעות יש לו וכ"פ כל הפוסקים אם כן הכא צריך הגנב להחזיר לו מעותיו. ועל הסמ"ע תמהני מאד שכת' ז"ל וכיוצא בזה אית' בש"ס והטור והמחבר הביאו לקמן סי' שע"ג בקנה שדה מגזלן עכ"ל ואדרבא נהפוך הוא שם כו' ע"ש שהאריך בזה.


(ט) נאמן:    ז"ל הב"י בבד"ה ואין דברים אלו מוכרחים אלא שמצאתי להם קצת סמך בדברי התוספות שאכתוב בסי' שנ"ז גבי המכיר כליו או ספריו ביד אחר ולפחות צריך להטיל חרם סתם והכל לפי מה שהוא אדם והכל תלוי באומד דעת הדיינים ע"כ והש"ך הביא דברי תוספות אלו וז"ל וכ"כ התוספות פרק הגוזל בתרא דף קי"ד ע"ב וז"ל וא"ת בלא תה"ש יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכונתי ולהשיב אבידה וי"ל דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפילו לא היה זה קונה אותם ע"כ אלמא דאם לא היה יכול לתבוע נאמן הלוקח והבאתי דברי התוספות ללמוד מדבריהם דהיכא דהיה יכול להוציא מהגנב אף אם לא היה זה קונה א"צ להחזיר מעותיו עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(י) להורות:    ע"ל סי' שנ"ג ס"ג בהגה"ה ובש"ך שם.


(יא) הדמים:    עיין מה שכתבתי בזה בסי' שנ"ג ס"ז ז' ע"ש.

סעיף ד[עריכה]


(יב) הלוקח:    דכיון שהוא מוחזק נשבע ונוטל. סמ"ע.

סעיף ז[עריכה]


(יג) מעותיו:    ומהרש"ל פסק דא"צ ליתן אלא כדי שויו ופירש כך לשון הרמב"ם והביא ראיות ועיקר. ש"ך.


(יד) אומן:    ע' בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ט (דין אשה שמכרה או משכנה מטלטלים של בעלה ע' בב"י סי' ע"ב מחודש ס"כ ובד"מ סי' שמ"ח ס"ג מ"ש בשם רבינו ירוחם בזה והובאו דבריו באבן העזר סוף סימן פ"ו בהגה"ה ע"ש ומ"ש הבית שמואל שם).


(טו) דמלכותא:    ואע"ג שהוכחתי לעיל סי' ע"ג סי"ד באריכות דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא מה שהוא נגד דין תורתנו (וע"ל סוף סימן שס"ט) מ"מ דיינין הכא [ומשו"ה דייק] שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו כלומר דגם בישראל נהיגי כן ובת"ה א"ש טפי דכתב דהכי דייני עתה כו' ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ה בהג"ה (כמ"ש בשמו שם ס"ק י"ט) ובכמה דוכתי י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן. ש"ך.

סעיף ח[עריכה]


(טז) במאתים:    ולא אמרינן דבמתנה נתן לו כיון דנתן לו כל כך הרבה וכן בלקח שוה ר' בק' לא אמרינן דהבין שגנוב הוא בידו כיון דזבניה כל כך בזול אלא כיון דדרך העולם הוא לפעמים כשאדם צריך למעות מוזיל במכירתו או כשצריך לחפץ כזה מוסיף טובא על דמי שויו מש"ה עשו בו תקנת השוק. סמ"ע.

סעיף ט[עריכה]


(יז) סתם:    המחבר כתב כן ע"פ דבריו בבד"ה שכתב על דברי הה"מ וז"ל ואיני יודע שבועה זו למה כו' ואיני יודע למה אינו יודע דהא כשבא ליטלו צריך לישבע אפי' בשמא כמ"ש בס"ד וכ"כ לעיל סי' ע"ב ס"ק ס"ז בשם ר' ירוחם ובשם הרבה פוסקים דכל היכא דטוען על הכלי כדי דמיו צריך לישבע אפי' התובע טוען שמא ע"ש. ש"ך.

סעיף י[עריכה]


(יח) נוטל:    ע' בסמ"ע שהביא דעת הטור שחולק בזה ורבינו ירוחם פסק כהמחבר וכ"פ מהרש"ל ועיקר ע' בש"ג פרק כל הנשבעין מדינים אלו שבסי' זה. שם.


(יט) מפורסם:    דאז לא אמרי' דהעובד כוכבים משקר דהא הטעם הוא דלא עשו תה"ש בגנב מפורסם משום דלא ה"ל לקנותו ממנו וזה שייך ג"כ הכא ולפי דעת החולקים לעיל דגם בגנב מפורסם עשו תה"ש אם לא שידע שזה החפץ גנוב הוא גם בזה צ"ל דמיירי בהכי. סמ"ע.

סימן שנז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בעיר:    היינו דוקא שהוא צועק כלי פלוני שסימנו כך וכך אבדתי ואח"כ ראה כלי כזה ביד בע"ה אחר וז"ש והכיר כליו כו' שהכל רואין שיש לכלי זה אותם סימנים שצעק עליו שנגנב מידו. סמ"ע.


(ב) להשאיל:    דעת הסמ"ע דס"ל להרמב"ם דבכלים העשוין להשאיל ולהשכיר אף אם לא יצא לו שם גניבה בעיר נשבע שהן שלו ולא מכרן ומוציאן מיד הלוקח וע' בש"ך שהאריך הרבה בזה לסתור דברי הסמ"ע ע"ש ובש"ג פרק כל הנשבעין מדינים אלו וע"ל סוף סימן קל"ג.

סימן שנח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) רוב:    ר"ל הן שחזקת אותו דבר עצמו הוא גנוב הן שאין חזקת דבר ההוא גנוב אלא רוב דבר כזה הוא בחזקת גנוב וכמ"ש לקמן סי' שס"ט ס"ג מה שיש לחלק בין דהכא לההיא דהתם ע"ש. סמ"ע.


(ב) וגבינה:    אבל בגדיים אין חילוק בין מדבר ליישוב. שם.


(ג) קטן:    שחסרונן ניכר טובא ולא מלא לבו של הרועה למכור כ"כ בלי רשות בעלים משא"כ בפחות מזה שאינו ניכר כ"כ ואף אם יוכר חסרונן יכול להשמט בב' וג' לומר שמתו או נגנבו מה שא"כ בהרבה. שם.


(ד) מרגיש:    ר"ל דהרועה היה נתפס עליו כגנב אם מכרו שלא מדעת בע"ה. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ה) מהאריס:    מדברי התוס' ב"מ דף כ"ב סוף ע"א והג"א והגמרא שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחבירו מדבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"פ שיודע שחבירו יתרצה אסור לאוכלו דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידיה במה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואילו הי' יודע שהוא אצלו לא נתייאש מה שאין כן הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיע' ממש בעינן ע"ש וע' בספר א"א דף ק"י ובתשוב' מהרי"ט סי' ק"ן. ש"ך.


(ו) שחלקו:    ל' הטור אינו כן אלא זה לשונו במה דברים אמורים בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מכר אבל אם ידוע לו שלא חלקו אסור כו' ומדברי הרמ"א משמע דמסתמא אסור ולא תלינן לומר שכבר חלקו והוא דעה שלישית לא מצאתיה בשום מקום עכ"ל הסמ"ע. ולי נראה דגם כונת הרמ"א כהטור וכ"כ הב"ח ופסק כן ע"ש. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ז) נשים:    ע' בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ח ובתשובת מהרי"ט סי' קצ"ט ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רמ"ב.


(ח) בגליל:    דשם היה גדל פשתן הרבה והי' בזול ורגילין שלא להקפיד על נשותיהן שיקנו פשתן לעצמן לעשות ממנו כלי פשתן ולמוכרו לצורכן כן משמע מל' ב' שפירש רש"י. סמ"ע.

סעיף ח[עריכה]


(ט) בע"ה:    פי' ואין להכובס אפי' ג' חוטין מהן וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' רי"ח ורכ"ט וש"ל ושאר דוכתי וכמ"ש שם מלתא בטעמא ע"ש. שם.


(י) לבן:    דהשחור מגנה את הלבן. רש"י. שם.

סימן שנט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מעובד כוכבים:    כ' הכ"מ דדייק הרמב"ם לכתוב אסור לגזלו כו' ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב"ם ריש הלכות גניבה שהעתיק המחבר בריש סימן שמ"ח לא משמע כן ועמ"ש שם וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש"ל שם כפירוש רש"י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע"ש ע' בתשו' רמ"א ריש סימן ט'. ש"ך (עיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' כ"ו).

סעיף ב[עריכה]


(ב) שאומר:    ואע"ג דאמרי' בריש סימן שמ"ח דאסור לגנוב על מנת לשלם כפל התם מיירי כשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר מיד לאו גניבה מקרי כיון שהאחר יודע מזה כך נ"ל והב"ח תי' בדוחק. שם.


(ג) זכות:    ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר (ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו לעצמו רק ימכרנ') אבל בחפצי ביתו לא כ"כ הטור. ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דל"ק כל מה שהקשה מהרש"ל פ' הכונס סי' כ"ז על הרא"ש וניחא נמי דהתוס' (שם דף ס"א) לא פליגי לענין דינא על הרא"ש ע"ש ודו"ק. שם.


(ד) אחר:    ואם היו הבעלים שם ואומרים ניחא לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף שטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור. סמ"ע.

סעיף ו[עריכה]


(ה) גזלן:    לעיל סי' ל"ד כתב בבד"ה על זה וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ"ל ולא ידעתי אמאי כתב כך בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והה"מ והטור משמע דלהרמב"ם נפסל לעדות ומסכים הה"מ לדברי הרמב"ם וגם קשה בנכנס לבית חבירו דהא כתב הט"ו בריש סימן צ' דמיפסל בהכי (עמ"ש שם ס"ק ח') מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כתב לדינא וכן מוכח מדברי הרשב"ם פ' חז"ה דף ל"ד וכ"כ ראב"ן להדיא מיהו מדברי הראב"ד ספ"ג מהל' גזילה ומהה"מ שם משמע דלהרמב"ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב"ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ובעל המ"מ שם מיישב דברי הרמב"ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ולשבועה ע"ש שהאריך וכ"נ עיקר לדינא עכ"פ בחוטף משכון ודלא כהסמ"ע שכתב ז"ל נ"ל שהוא פסול לעדות ולשבועה כו'. ומוכח בדברי רשב"ם וראב"ן אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל. ש"ך.

סעיף ט[עריכה]


(ו) מדאורייתא:    פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד וכמ"ש בסעיף שאח"ז וכ"כ בטור מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא כע"ש שכת' ז"ל שאינו עובר על לאו דאוריית' עכ"ל הסמ"ע ודבריו תמוהין כי דברי הע"ש נכונים דאינו עובר על לא תחמוד אלא מדרבנן שהרי זה מקרי חמסן וע"ל סי' ל"ד ס"י ומ"ש בסעיף שאח"ז דעובר על לאו דלא תחמוד פי' מדרבנן ודו"ק.

סעיף י[עריכה]


(ז) שלקחו:    אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ"כ הרמב"ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. סמ"ע.


(ח) בזה:    לשון הטור מדברים שא"א לקנותן כו' ולרבותא כת' כך וכ"ש בדברים האפשריים. שם.


(ט) בדבר:    גם באשת חבירו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנה ואפשר מפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשבה טפי משום הכי נקטו הרמב"ם והמחבר בלאו דלא תתאוה. שם.

סימן שס[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בסוכות:    אף דסוכה בנין ארעי היא מ"מ המצוה קובעה כל ז' ימי החג לעשותה כבנין קבע וע"ל בטור סוף סימן קנ"ז. סמ"ע.


(ב) השבים:    ז"ל הסמ"ע דכיון דהוא דבר קבוע ועומד ה"ל למידע דשל הנגזל הוא ולא ה"ל לקנותו עכ"ל (* א"ה ואני בעניי שותא דמר לא ידענא מה ענין טעם זה בעי הכא ובמחילת כבוד הרב הגדול דבריו בזה הם משוללים הבנה אם לא שנאמר דאשגרת לישנא בשגגה נתחלף לו בין תקנת השבים לתקנת השוק וק"ל והנה ראיתי בבאר היטב אשר לפני שהעתיק ולא הוי ליה לבנותו. ואנכי לא ידעתי מה תיקן בזה) וע"ל ריש סי' שס"ו.

סעיף ג[עריכה]


(ג) השלישית:    וכ"ש אם גזל אחד ש"פ והוזלה דצריך להשיב אותה או דמיה ש"פ כמו שהיתה מתחלה אלא לרבותא נקט ג' אגודות כו' דאע"ג שכבר קיים מצות השבה במה שהחזיר ב' אפ"ה צריך להחזיר הג' כ"כ התוס' וסיים הטור ז"ל וכ"ש אם גזל ב' אגודות שוות ב' פרוטות והוזלו ועמדו על אחד והחזיר לו אחד שצריך להחזיר לו גם הב' שהרי לא קיים מצות השבה כלל עכ"ל. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ד) ידוק:    ודעת הרשב"א דדוקא שיבשן בחמה ולא כשצרפן בכבשן דאז א"א לכותשן לעפר דק כבתחלה ומלשון הטור משמע אפי' שרפן בכבשן וה"ט דבעפר דאינו חשוב אין קפידא אף בשלא הוחזר לגמרי דק וכתוש כבראשונה משא"כ בנמטי להעשות צמר דקפדינן דהוא דבר חשוב להעשות בו מלאכתו הראשונה. שם.


(ה) מטבע:    ובאם עשה ממנו כלי כסף יש פלוגתא התוס' ס"ל דקנה והרשב"א חולק עכ"ל הסמ"ע ולחנם הביא דברי התוס' דהתוס' עצמן מדמי לה לנסרים ועשא' תיבה למ"ד דשינוי החוזר הוי שינוי וא"כ אנן דקיי"ל דשינוי החוזר לא הוי שינוי וכמו שכתבו הפוסקים והטור בנסרים וכה"ג א"כ ה"ה בעשה ממנו כלי לא הוי שינוי וכן הוא בראב"ן דף כ' ע"ב וכ"פ מהרש"ל ריש הגוזל וכן עיקר. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(ו) או:    והש"ך כת' דט"ס הוא בדברי המחבר וצ"ל ונפצו ולבנו וכן הוא ברמב"ם ע"ש.


(ז) נשתנה:    וה"ט דקורות גדולות כו' שכת' המחבר בס"ט. סמ"ע.

סעיף י[עריכה]


(ח) חופיא:    הוא כעין מכבדות שלנו שמכבדין בו עפר החדרים דמעיקרא מקרי הוצא והשתא חופיא. שם.

סימן שסא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לחוד:    ע"ל סי' שנ"ג ס"ק ג'.

סעיף ג[עריכה]


(ב) סתם:    שהרי יודע מי גזלו ויוציאנו ממנו במשפט משא"כ בסתם גניבה כיון דלא ידעי הבעלים מי גנבו מייאשי ממנו וע"ל סי' שס"ח דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עובד כוכבים ע"ש. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ג) מכרו:    ונראה דאז אפי' אם ידע הלוקח או המקבל שגזילה היא אפ"ה מקרי שינוי רשות וקנאו כן הוכחתי לקמן סי' שס"ט וכן מוכח נמי ממה שמסקו הט"ו כאן בבבא אחר ונטלו כו' דל"ש ידע השני ל"ש לא ידע מכלל דרישא במכרו כו' אפי' ידע הוי שינוי רשות דאל"כ לא הוצרך לכתוב בסיפא האי ל"ש כו' דהא על לא ידע דרישא קאי וזהו דלא כדמוכח מדברי ב"י שם דס"ל דבכה"ג לא מקרי שינוי רשות עכ"ל הסמ"ע וע' מ"ש הש"ך בסי' שנ"ג רס"ג בהג"ה ע"ש.


(ד) באחריות:    אף שהנ"י כ"כ לא נהירא לי וכבר השגתי עליו בסי' ל"ז סס"ק כ"ט ע"ש. ש"ך.


(ה) בטעות:    וכן הוא בחידושי הרשב"א פ' הנזקין מיהו איתא שם דאם נתנו לו ע"ד חלופי שלו הוי שינוי רשות וכן משמע לקמן סי' שס"ט ס"ה וע' בב"י שם מיהו מדברי בעל המאור פרק הגוזל בתרא מוכח להדיא דאפי' בטעות הוי שינוי רשות וגם הרמב"ן שם משמע דמודי ליה בזה ע"ש אבל בתשובת הרשב"א סי' תתקס"ח איתא לחד שינויא דאפי' בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ע"ש וכל זה צ"ע. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ו) נכסים:    סתם המחבר וכ' נכסים משום דבזה"ז אפי' מטלטלי דיתמי משועבדים לבע"ח ונגזל וכ"כ הטור בפירוש בסי' שמ"א ובסי' ז'. סמ"ע.


(ז) לקטנים:    דלעידי גזילה נזקקין אף ביתומים קטנים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"י וכ"כ בהע"ת שער י"ד ובד"מ סי' כ"ח סי"ט הביאו וכ"ש אם הגזילה עצמה בעין דמוציאים אותה מיד הקטנים וכמ"ש הטור גם כאן ע"ש. שם.


(ח) נאמנים:    במיגו דאילו רצו היו אומרים החזרנו לך ואפי' למאן דאמר הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים וכמו שכתב בסעיף שאחר זה ה"מ גזלן עצמו אבל בניו נאמנים ודוקא אם טענו הגדולים בעצמן אבל אנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי כ"כ ר"י נכ"ו ח"ג ד"מ ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דהוא דעת הרא"ש פרק הגוזל בתרא אבל הרמב"ן בספר המלחמות כ' דטענינן להו לקוח במיגו דהחזרתי אלא דמיירי שראוהו עתה ביד היתומים הלכך בשמא לא טענינן להו לקוח דאב גופיה כה"ג לא הוי מהימן אבל כשטוענין ברי ולא ראוהו בידם קודם שירדו לדין דהיו נאמנים לטעון החזרתי נאמנים גם עכשיו במיגו עכ"ד בקצרה וכ"כ הנ"י בשמו ובשם הרא"ה וכ"פ הריטב"א בפרק הכותב ומשמע בהרא"ש והרמב"ן שם דלטעמייהו אזלו דס"ל להרא"ש בפרק המוכר פירות דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דלא שכיח ולהרמב"ן סבירא ליה התם דטענינן להו גם מידי דלא שכיח ע"ש דמשמע כן מדבריהם להדיא וא"כ למאי דקי"ל גבי נאנסו דהוי ספיקא דדינא ה"ה הכא והד"מ והסמ"ע שהביאו כאן דברי רבינו ירוחם לא כוונו יפה דודאי איכא דפליגי עליה והלכך לא מפקינן ממונא מספיקא וכ"ש לפי מ"ש בסי' ק"ד דנ"ל עיקר כהרמב"ן וסייעתו ע"ש עכ"ל וכ' עוד דאפי' אם אמרו אבינו אמר לנו שעשה עמך חשבון נאמנים כדלעיל סי' רצ"ז בהגה"ה.


(ט) אינם:    כתב הסמ"ע טעמא משום דמיגו דהחזרנו לך הוי מיגו דהעזה טפי ממה שאמרו ידענו שאבינו עשה עמך חשבון כו' והש"ך השיג עליו וכתב דודאי אמרי' מיגו בכה"ג כמ"ש בסי' פ"א סכ"ג (עמ"ש שם בס"ק מ"ד ונ"ה) ובסוף סימן פ"ב בדיני מיגו אות ו' ובסי' צ"ג ס"ב (כמ"ש שם ס"ק ו' ע"ש) וגרם לו זה משום שחשב דלדעת הי"א אפי' יכולים לטעון החזרנו לך אינן נאמנים דאל"כ במאי פליגי וזה אינו כו' ע"ש שהוכיח דבריו בראיה עי' בתשו' מהרי"ט סי' ט' וקי"ב ובתשו' רשד"ם סי' קצ"ח ור'.

סעיף ח[עריכה]


(י) שצריך:    כ"כ הה"מ בשם הרמב"ם והש"ך כתב דנ"ל דלא מוכח מהרמב"ם מידי וגם הכ"מ כתב כן ולענין דינא פשיטא דקיי"ל דא"צ שכן דעת הרבה פוסקים גדולים וכ"כ הריב"ש שרבו כמו רבו החולקים על הרמב"ם וגם הב"י בבד"ה סי' נ' כתב כיון דרבוותא סוברים דא"צ ואין הוכחה מהרמב"ם הכי נקטינן וכן עיקר לדינא וכ"כ הסמ"ע בפשיטות בסי' ק"ז ס"ה (עמ"ש שם ס"ק ח' ע"ש) ודלא כב"ח שם שפסק דהוי ספיקא דדינא ע"ש עכ"ל.

סימן שסב[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) כשעת:    פירוש אם הוא בענין שא"צ להחזיר הגזילה עצמה אבל על הרוב מחזירה בעינה וע"ז מסיק וכשמחזיר לו הגזילה כו'. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) חולקין:    דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש"ל סימן שנ"ג ס"ג ע"ש. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ג) הוריש:    עיין בספר החנוך מצוה קכ"ה.


(ד) השבח:    ר"ל אפילו דמי השבח וכ"ש דמי הקרן. סמ"ע.


(ה) מהנגזל:    כת' הע"ש דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו והסמ"ע כת' דאינו מוכרח ע"ש.

סעיף ו[עריכה]


(ו) מידו:    וכ"כ הרא"ש והטור ואף דבספיקא ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דש"ס מודים דמהני בהו תפיסה עכ"ל הסמ"ע וטעות הוא דלא כ"כ הרא"ש גם מ"ש דבספיקא דש"ס מודים ליתא ואדרבה בספיקא דש"ס ס"ל להרא"ש והטור דאפילו תפס מפקינן מיניה (עמ"ש בסי' שמ"ו ס"ק י"ד ע"ש) וע"ל סי' שפ"ח והאמת הוא דהטור העתיק כאן לשון הרמב"ם וסמך על מ"ש בסי' שפ"ח וש"צ וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' ו' ע"ש וכן מוכרח לומר בטור לעיל סי' שנ"ב ס"ח שהעתיק דברי הרמב"ם וסמך אמ"ש בסימנים הנ"ל ע"ש. ש"ך.

סעיף ח[עריכה]


(ז) לילד:    ר"ל אף שהגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפילו הכא אינו משלם כאילו ילדה כי ידוע שלא היתה שוה כ"כ כמו אחר לידה דקודם לידה יש חשש סכנה לפרה וגם הולד שמא יהיה נפל ואם גזלה בתחלה או אמצע עיבורה אינו משלם כמו שהיא שוה בעת גמר העיבור אלא הכל לפי שומת שוויים. סמ"ע.


(ח) חולקין:    וס"ל דקנה הגזלן השבח שנשבח קודם יאוש. שם.


(ט) החוזר:    ונראה דה"ה אם אין בו שינוי כלל כגון שגזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתהה ביד הגזלן ונתרבה עליה הגיזה או הולד אע"פ שהוציאה מידו בעודה טעונה ומעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבחה בידו ועיין מ"ש בסי' שס"ג ס"ה בהג"ה. שם.

סעיף ט[עריכה]


(י) ופטמה:    אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ד בהג"ה וא"כ אפילו אחר יאוש הוא של הנגזל. ש"ך.

סעיף י[עריכה]


(יא) שנתייאשו:    ומהרש"ל פסק דהיכא דנתייקרה בתר שנתייאש הוי של גזלן וכת' הש"ך דפסק כן לפי שהיה לו גירסא אחרת בטור אבל לפע"ד גירסא זו אינה נכונה כו' ע"ש דמסיק שעיקר כדעת המחבר.


(יב) הניחה:    ר"ל דאע"ג דקיי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ"מ עיקר גזילה זו נעשה בשעה ששתאה או מכרה כו' דעד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרא בעינה מן הדין ועתה קלקל וגרם שלא הוחזרה לידו בעין. סמ"ע.


(יג) אבדה:    אמעצמה קאי ג"כ דאילו סתם אבידה מקרי פשיעה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ג ע"ש. שם.

סעיף יא[עריכה]


(יד) ששברה:    שלא יהא חוטא נשכר דאילו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' ועכשיו ששברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה בסי' שנ"ד. שם.

סעיף יב[עריכה]


(טו) מ"ט:    דומה לזה כת' הט"ו בסי' שצ"ד סעיף ר' ע"ש. שם.

סעיף יג[עריכה]


(טז) שנתבאר:    עיין שם בהגהת ש"ך מה שביאר בדין זה ודלא כמ"ש הסמ"ע כאן בזה. גם הש"ך כת' דאין לשון הרמב"ם והמחבר מורין כן במה שיישב הסמ"ע דברי הה"מ ע"ש.

סימן שסג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ונסדק:    עיין בתשובת רשד"ם סי' צ"ג.


(ב) המלך:    וכן כת' רבינו ירוחם וכ"פ בש"ג ובמהרש"ל פרק הגוזל סי' י"ב וכת' שאפילו פסלוה כל המלכיות שבעולם שאינה יוצאת כלל ע"ש. ש"ך.


(ג) כולם:    ל"ד קאמר דהא אח"ז כת' דדוקא בהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך אלא רובן ככולן ומחצה על מחצה נידון כרוב. סמ"ע.


(ד) ושברו:    ע"פ מה שנתבאר בסימן שס"ב ס"י וי"א. שם.


(ה) והזקינו:    אע"ג דכשהזקינו אינם שווים כלום ודומין לבהמה שהזקינה אפ"ה י"ל הרי שלך לפניך מטעם דעבד דומה לקרקע כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך להוכיח מן הש"ס והפוסקים דעבדא כמקרקעי דמי לכל מילי ואין חילוק כלל בין מילי דרבנן למילי דאורייתא ומה"ט כ' דאפילו אם נשרף העבד פטור הגזלן כמו בקרקע וכן נ"ל עיקר ע"ש באריכות.


(ו) ונפסל:    והוא בעין דאל"כ משלם כשעת הגזילה דהיינו מטבע החדשה כ"כ התוספות ור' ירוחם וכ"כ מהרש"ל והוא פשוט. ש"ך.


(ז) מקצתם:    ועל מה דמשני בש"ס כאן שהרקיבו כולן כו' כתב בהג"א וז"ל פירוש שהרקיבו מן הכנימה אבל אם הרקיבו מחמת התולעת הרי הן כבריאין והכי איתא בירושלמי עכ"ל ר"ל דאל"כ אין טעם לחלק בין כולן למקצתן וק"ל ולפ"ז מה שכ' הסמ"ע (שהבאתי בס"ק ג') אינו מכוון ודו"ק. שם.


(ח) לפניך:    כתב הש"ך דמה שפסק מהרש"ל פרק הגוזל קמא סימן כ' דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך רק גבי גזלן ולא גבי שומר אינו נראה לפי עניות דעתי וע"ש שהשיג עליו ודחה כל ראיותיו.

סעיף ג[עריכה]


(ט) כלום:    פירוש אע"פ שגם בעל הבהמה היה צריך לבהמתו לעשות בה מלאכתו אפ"ה כיון דלא הפסידה יכול להחזירה בעינה דקי"ל דגזלן אינו משלם אלא כשעת הגזילה. סמ"ע.


(י) בח"ל:    באופן שנתבאר בסי' ב' ע"ש. שם.

סעיף ד[עריכה]


(יא) עבדו:    מוכח מסעיף זה ושאח"ז דמטלטלי נגזלין אם גזלן ועשה בהן מלאכה ולא פחתן אפילו קיימי לאגרא פטור דברשות הגזלן היו ובדידיה דקעביד מלאכה וכן משמע לקמן סי' שע"א ס"ב בהג"ה. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(יב) שכרו:    אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום כך כתב הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' תמ"ו ותס"ד ובתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ט.


(יג) אינו:    דמסתמא נוח לו שידורו בו דביתא מיתבא יתיב ושאיה יוכת שער כן הוא בש"ס. סמ"ע.

סעיף י[עריכה]


(יד) שכרו:    ואע"פ ששלמו ימי שכירתו כ"כ הרמב"ן בחדושיו פרק חז"ה. ש"ך.


(טו) דור:    עמ"ש בזה בסי' רמ"ו ס"ק כ"א ע"ש.


(טז) לשני:    ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קע"ו סכ"ח בשני שותפין בחוב אחד שחייב להן כו' דשאני התם דהלוו יחד משא"כ בבית שדרו בו יחד או עומד להשכיר שכשהשכירו הראשון י"ל להשני דור עם זה השוכר או השכר ג"כ חלקך לאחר ובלא"ה נמי לק"מ דכאן לא בא אלא להורות הדין אם שכר משותף ראשון אי צריך ליתן גם להשני חלקו אבל מה שיהיה דין השותפין זה על זה מזה לא איירי הכא. סמ"ע.

סעיף יא[עריכה]


(יז) שרויין:    אבל אם לא היו שרויין אלא גזלן כמו שהיו ושחקן ודקקן ושרינהו קנאן בשינוי. שם.


(יח) והוזל:    פי' שהוזל אח"כ דאם הוזל בשעת הצביעה חייב. ש"ך.


(יט) פטור:    ובנ"י פרק הגוזל כתב דהא לא אתיא אלא למאן דלא דאין דינא דגרמי אבל למאן דדאין דינא דגרמי דקי"ל כוותיה חייב דהא אותבינהו בדוכתא דלא מצי למשקלינהו עכ"ל ואין כן דעת כל הפוסקים אלא נראה כיון דבשעת הצביעה היה שוה כפי הצמר והסמנים אלא שאח"כ הוזל א"כ בשעת צביעה לא הזיקו כלל וליכא כאן גרמי דממילא הוזל אח"כ ואומר לו הרי שלך לפניך וכן נראה להדיא מדברי בעל המאור שכתב דאוקימתא דצבע בהו קופא כו' ליתא לדידן אלמא דאוקימתא דזל ציבעא איתא אפילו לדידן וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות שם ואולי הנ"י הבין דזל ציבעא היינו בשעה שצבעו ודו"ק. שם.


(כ) תפס:    הטור מסיק בזה וכתב ז"ל אבל אם גזל סמנים שרויין וצבע בהן צמרו של הגזלן חייב לשלם דמי הסמנים ואפילו לא השביח בהן צמרו עכ"ל והוא מהש"ס פרק הגוזל דף ק"א ע"ב נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו כו'. שם.

סימן שסד[עריכה]

סעיף ג[עריכה]


(א) משלם:    והא דכת' הט"ו בסי' צ' ס"ג היה עד אחד מעידו כו' נשבע שלא גזלו התם העד לא ראה מה שהוציא ואפילו שנים בכה"ג אין הנגזל נוטל כ"א בשבועה ובכה"ג לא אמרינן כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ומתוך שאיל"מ כיון דהשנים לא מחייבין אותו ממון כי אם בשבועה משא"כ כאן דמיירי דהעד ראה מה שהוציא דבכה"ג בשני עדים מחייבין אותו ממון בנכנס שלא בפניו או שנכנס למשכנו מש"ה אמרינן כאן משאי"ל נגד העד משלם. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ב) ועשרים:    פי' וגם התובע מודה לו שלא היו אלא כ' רק שטוען שחטפן מידו בזרוע ולא היו של החוטף מעולם. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ג) היסת:    ע"ל סי' פ"ז ס"ה ובמ"ש שם ס"ק ד'.

סעיף ז[עריכה]


(ד) שבועה:    שהרי עכ"פ ראה העד שהוציא כלים אף שאינו יודע כמה הלא הוא עצמו מודה שהוציא י' ואף שהפה שאסר הוא הפה שהתיר לומר שלי הוא מיגו כזה הוי במקום חזקה שכל מה שבבית האדם הוא בחזקת שלו. סמ"ע.

סעיף ח[עריכה]


(ה) בעדים:    ואין אדם משים עצמו רשע וע"ל סי' צ"ב ס"ח מדין זה ובסי' ל"ד סכ"ה. שם.

סעיף ט[עריכה]


(ו) שמשכנו:    פירוש וכל הממשכן שלא ברשות דינו כגזלן וכמו שכתבתי בריש סימן צ' ובסי' שנ"ט ס"ו. שם.

סימן שסה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לאיזה:    כעין דין זה עיין בדברי הט"ו בסי' ע"ו לענין הלואה ובסי' ש' לענין פקדון מ"ש ועיין בתשובת מהרש"ך ס"נ סי' נ"ז.


(ב) נשבע:    פי' בנק"ח ואע"פ שאין הגזלן טוען כנגדו ברי שלא גזלו מ"מ כיון דברי לו שלא גזל אלא לאחד מהם והרי שניהן באין ליטול הטילו חז"ל שבועה על התובעין כדין נשבע ונוטל. סמ"ע.


(ג) ואחד:    וכת' הש"ך דבעל המאור פרק הגוזל עצים ופרק המפקיד פסק כר' טרפון דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ואע"פ שהרמב"ן בס' המלחמות שם השיג עליו מ"מ המעיין היטב יראה שאין הוכחה ברורה לסתור דבריו וע"ש שהאריך בביאור דבר זה לפי שיטת הש"ס ופוסקים וסיים דבריו ז"ל וא"כ נראה נהי דרוב הפוסקים פסקו כר"ע מ"מ מצי הגזלן המוחזק לומר קים לי כבעל המאור ורב האי גאון והלכות גדולות והראב"ד ז"ל כן נ"ל עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ד) יודע:    וגם הם אין תובעין אותו בברי שיאמר כל אחד אני הוא הנגזל שגזלת מידי. סמ"ע.


(ה) חולקים:    כ"כ הרמב"ם ור' ירוחם ומשמע דמדינא חולקין ולא אמרינן יהא מונח כו' דליכא למימר דחולקין כשיסכימו שניהם דא"כ פשיטא ועוד דגם בפקדון ומקח ה"ל לאשמעינן דכשירצו חולקין ותו דהא הרמב"ם ס"ל דכל היכא דתנן יהא מונח כו' היינו שיהא מונח בידו (כמ"ש בסי' רכ"ב ס"ק ג' ובסי' ש' ס"ק ח' ע"ש) א"כ אמאי כת' כאן נותן מנה אלא ודאי דינא הכי הוא דחולקין דדוקא במקח ופקדון דתבעו ליה וחד מינייהו ודאי רמאי אמרינן דיהא מונח אבל הכא שהם עצמן אינן יודעין שנגזלו א"כ ליכא רמאי ועיין בש"ס והרא"ש ר"פ שנים אוחזין ודו"ק. ש"ך.


(ו) שמים:    ובפקדון כה"ג אף לצי"ש פטור כמ"ש בסי' ש' ס"ג בהג"ה מטעם דהמפקיד ה"ל למידק וכ"כ הרא"ש פרק המפקיד וכת' במע"מ שם הטעם לחלק בין פקדון לגזל היינו שסובר גברא אלמא הוא דגזליה ולא שכיח דהדר ולכך לא תבע ליה עכ"ל וק"ל דהא ע"כ ה"ה בשלא תבעו מתחלה רק שאחר שאמר גזלתי כו' אומר כ"א אותי גזל נמי דין תבעי ליה יש לו דלא תלי אלא כשטוען המפקיד או הנגזל ברי כדמוכח בש"ס ופוסקים וא"כ בגזל ע"כ מיירי שגם עכשיו אינו טוען ברי ואז לא שייך שסובר גברא אלמא כו' שהרי הוא רואה שרוצה להחזיר אלא נ"ל דגזלתי דומיא דאביו של אחד כו' קתני והיינו שגם הם אינן יודעים ולהכי לא קתני א' מכם הפקיד כו' משום דכשהפקיד ודאי יודע וה"ל לתובעו עכשיו ולפ"ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה ולא תבעי ליה עכשיו מניח גזילה ביניהם ומסתלק ופטור אף לצי"ש. שם.


(ז) לשלם:    אחר שישבע כל אחד מהם. שם.


(ח) מאתים:    אחר שישבע כל א' וכ"כ ר' ירוחם נל"א ריש ח"ד והוא פשוט ואם גם הם אינם יודעים יהא מונח בידו עד שיבא אליהו כ"כ ר' ירוחם ונ"ל הא דלא אמרינן כאן חולקין משום דכיון דכל חד תובעו מנה א"כ יש לחוש לרמאי דאמאי לא ידע גם מאידך מנה ולפ"ז אם כ"א אומר איני יודע מהגזילה כלל דינא ג"כ דחולקין כמו בסמוך. שם.


(ט) החזיר:    ע"ל סי' ע"ה ס"י שם כתבו הט"ו דינים אלו ע"ש.

סימן שסו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) קשה:    דגזלן כי האי כל אשר לו לא יספיק לו כשיחזיר לכל אחד מה שגזלו ואף אם הוא עשיר מ"מ כיון שיצטרך לבזבז ולהוציא מידו ממון הרבה לא יחזיר בתשובה גם אינו יודע למי ישיב כיון שעסקיו בכך וגזל להרבה בני אדם. סמ"ע.


(ב) קיימת:    ואפילו אם היא קיימת אם בנה עליה בנין א"צ להחזיר וכדברי הלל דאמר אם גנב קורה וקבעה בבנין א"צ לקעקע ולעקור כל הבנין בשביל חזרת הקורה אלא משלם אותה לבעליו מיהו דוקא בכה"ג שגנב דבר המיטלטל אבל אם הסיג גבול רעהו בקרקע ובנה כותל בשל חבירו אפי' בנה עליה בנינים גדולים חייב לסתור הכל שלא עשו תקנת השבים בקרקע כ"כ רי"ו בשם הגאונים והביאו בד"מ בסי' זה והרמ"א בהג"ה ריש סימן ש"ס והם כתבוהו בגזלן שאינו מפורסם לענין חזרה ונראה דה"ה וכ"ש הוא לענין גזלן מפורסם. שם.


(ג) ממנו:    וכת' בספר חסידים סי' תתרפ"ז דוקא כשהנגזל אינו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לקבל כדי שיפרע לבע"ח שלו. ש"ך.


(ד) שמים:    פי' שאומר הגזלן אע"פ שאינך רוצה לקבל ממני ומחלת לי אני רוצה להחזיר לך כדי לצי"ש אזי אין מוחין כו' ודומה לזה איתא בסי' ס"ז סל"ו גבי שמיטה. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ה) רבים:    דאז גם הנגזל יהנה מהדברים הנעשין מדמי הגזילה. שם.


(ו) בגנב:    מיהו אם לא ידעו הבעלים כו' לא שייך בגזלן וק"ל. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ז) לבעלים:    ומשמע מזה דאפילו לקחו מיד בנו הגדול ברשותו דבנו אפילו הכא מקרי שואל שלא מדעת ונתחייב באונסין כיון שאינו של בנו אלא של אביו. שם.


(ח) בידו:    ע"ל סי' קפ"ח ס"ב וסי' רצ"א סכ"א ואם לקחו מיד בנו הגדול והחזירו לידו פטור מאונסין עיין לעיל סי' רצ"ב ס"א בהג"ה. שם.

סימן שסז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) והודה:    אע"פ שבא לצאת י"ש אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש"ס ב"ק דף ק"ד וכ"ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו. ש"ך.


(ב) לרדוף:    כת' הסמ"ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר ולא סגי עד דמטא לידיה וה"ה האידנ' אע"ג דאין קרבן מ"מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש. שם.


(ג) ויודיע:    משמע מדברי הרא"ש והטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ"כ הב"ח לדעת הטור וגם הסמ"ע כת' שלכאורה משמע כן מלשון הטור רק שכת' דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבאו מעצמן והרמ"א שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלום מידו כי הוא יתן להם עכ"ל וכ"כ בב"ח לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי מהרש"ל והתי"ט ונלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיעו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרמ"א ויודיע אותם וכן משמע בע"ש וכ"מ לענ"ד בש"ס ריש דף ק"ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כמ"ד כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו דאל"כ חייב לצי"ש לכ"ע ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיעו אינו יוצא י"ש לר"ט ולר"ע אף מדינא חייב. שם.


(ד) לתובעו:    הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג מיהו תימא למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש ומהרש"ל ולפ"ז אפילו יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב"ם והסמ"ע והמחבר צ"ע וכתב התי"ט דלפ"ז באינו נשבע אפילו להודיעו א"צ משמע דסובר דלהרמב"ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' ל"ה לדעת הרמב"ם ולא נ"ל דהא כ' חייב לרדוף כו' אלא נ"ל שר"ל דאף שמודיעו אין זה בא לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אף על פי שמודיע אותי וכתב מהרש"ל שם דאפי' הודיעו וזה שלח לו יהיו לי בידך אפ"ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע"כ וכן משמע בש"ס גבי הא דקאמר הלכך נשבע אע"ג דקא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי כו' מיהו היינו בדא"ל הכי ע"י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכ"כ התוספות דף ק"ד ע"א ע"ש. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ה) לבנו:    נ"ל דגם ברישא בלא נשבע לא יתן לבנו כו' אלא אורחא דמלתא נקט דכל שלא נשבע דאין צריך לשלח הגזילה למקום שהנגזל שם מסתמא מחזיקו בידו עד שיבא. סמ"ע.


(ו) יצא:    גם זה מפני תקנת השבי' הקילו עליו שלא יצטרך להרבות בהוצאת הדרך כן פרש"י ויהיה ביד שליח ב"ד עד שיבא הנגזל ויקחנו מידו והגזלן פטור מהאחריות מיד שמסרו לשליח ב"ד כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב וז"ל והיינו דוקא כשנותן לב"ד שישלחוהו לידו מתי שירצו ולא שהשליח או הב"ד ישמרו בידו עד שיבא דוקא בעצמו ובזה ניחא הא דכתבו התוספות שם דבנתן ביד ב"ד מהני וכן כתב מהרש"ל שם לדעת התוספות ובדף ק"ג ע"א הקשו על פרש"י אלא ודאי לא הקשו אלא על מה דמשמע מפרש"י דהשליח ב"ד ישמרנו בידו עד שיבא הנגזל ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א בדברי התוספות דף ק"ד בד"ה אמר כו' ע"ש ודו"ק עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ז) תתייקר:    ואם נתייקרה כתב הטור בשם ר"י דא"צ להחזיר כיון שפעם אחד לא היתה ש"פ ושהרמ"ה כתב דצריך להחזיר לו. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ח) חולקין:    טעם פלוגתתן הוא לפי שיטת הפירוש בש"ס עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה.

סעיף ו[עריכה]


(ט) שזכה:    דכיון שזקפו עליו במלוה נעשה נכסי הגר והן הפקר וכל הקודם להחזיק בהן זכה. סמ"ע.

סימן שסח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יודעים:    כתב הסמ"ע הא דלא חילקו הטור והמחבר בין דייני עובדי כוכבים ודייני ישראל שהרי לפי הטעם שכתבו הכל תלוי בדיינים צ"ל משום דמסתמא כל לסטים או גנב ישראל שתבע הנגזל להגזלן בדין ישראל משא"כ בלסטים עובדי כוכבים הנגזל אף שהוא ישראל צריך לתבעו בפני דייני עובדי כוכבים וע"ש מ"ש עוד לחלק בין האי דהכא לההיא דבסימן שס"ט ס"ה בנטלו מוכסין כסותו כו' ע"ש באריכות ועיין בתשובת רשד"ם סימן קנ"ז.


(ב) בעובד כוכבים:    עיין בש"ך שהאריך הרבה להשיג על הרמ"א בזה והביא כמה ראיות לדבריו מש"ס ופוסקים ע"ש באורך.

סימן שסט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מהגנב:    דאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מהנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ"ל הטור וכ"כ הרמב"ם פ"ח דגזילה וכ"פ הה"מ שם וכ"כ ר"י נל"א ח"ד וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה רל"ו וכ"נ להדיא מדברי תשובת מהר"מ שבמרדכי ס"פ הספינה ע"ש וכ"פ בעה"ת שער מ"ט חלק י"ג וכת' שגם הראב"ד כ"כ ע"ש ועיקר דלא כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בסי' שנ"ו והריב"ש סוף סימן שצ"ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע"פ שאינו מפורסם לא עשו בו תה"ש דקול יוצאת לגזילה וה"ל כגנב מפורסם ע"ש. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ב) שרוב:    ע"ל ריש סימן שנ"ח דפסק הטור והמחבר דאסור לקנות מהגנב דבר שהוא בחזקת גנוב ונ"ל דיש לחלק דהתם ברועים ואינך דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו מיעוט ממון שאינו גזול. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ג) בודאי:    עמ"ש בסי' שנ"ב ס"ק ז' וח' ע"ש.

סעיף ו[עריכה]


(ד) הגזלן:    וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ונראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אז מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו ליתן להם המותר מדבר הקצוב ויגידו להן בפחות מהערך סחורה שיש להם בענין שלא יצטרכו ליתן יותר ממה שמגיע מהם מכס ע"פ הקצבה מדינא דמלכותא ומש"ה דקדק הרמ"א וכת' דאסור להבריח דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח. סמ"ע.


(ה) וי"א:    עיין בתשובת רשד"ם סי' קצ"א.

סעיף ז[עריכה]


(ו) מס:    עיין בב"י במה שחולק על הנ"י. ובדברי מהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ"א מבואר שפוסק כהנ"י מיהו אישתמיטתיה דברי הטור שבסי' זה ס"י וגם הרמב"ם רמזו במ"ש בכל שנה כו' ע"ש ועיין בתשו' רמ"א סי' פ"ו. ש"ך.

סעיף ח[עריכה]


(ז) שכעס:    עיין בתשו' ן' לב ס"ר דף ס"ד ובתשו' רשד"ם סי' נ"ה ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"מ אלשיך ריש ס"ה וסי' ס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"א.


(ח) חקק:    עי' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ב ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י ובתשו' רשד"ם סי' רכ"ד.


(ט) שנה:    עמ"ש בזה בסי' ע"ג ס"ק ל"ו ע"ש.

סעיף י[עריכה]


(י) המס:    פירוש בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועובדי כוכבים היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרוע ונותנין בכל שנה חלק קצוב מס מהן למלך וע"ז אמר שאם היה דין המלך כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף שצריך ליתן מס דבר קצוב למלך א"י להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס. סמ"ע.


(יא) שיחזרו:    ובד"מ כת' דבכה"ג שגוף השדה של המלך אפילו לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל מאחר דגוף השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כי אם עבור המס והרי לא נתן המס וכאילו לא בא לידו דמי. שם.

סעיף יא[עריכה]


(יב) מכר:    ה"ה אם נתנו במתנה לישראל ויש לו עדים וראיה שנתנו לו. כ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב באריכות ע"ש.


(יג) הנושא:    הסמ"ע הקשה ע"ז ממ"ש בריש סימן רמ"ח דאם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות כו' וע"ש מה שמיישב בזה דיש לחלק בין ההיא דהתם להאי דהכא ע"ש.


(יד) שידונו:    ונראה דאפילו אם השר גזר בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לדון זה מכח דינא דמלכותא דעל כזה לא אמרו דד"מ אלא על דברים מחוקי המלוכה. וגם מ"ש הרמ"א בס"ח דיש חולקין וס"ל דאמרינן בכל דבר כו' ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות אבל מ"מ צריך עכ"פ להיות בענין הנהגו' של משפטי המלכי' וכן הוא במהרי"ק ע"ש. סמ"ע. (ועמ"ש בשם הש"ך בסוף סימן ע"ד ע"ש).

סימן שע[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) אחר:    פירוש ואין זה גזל גמור שגם בעל השובך שבאים משם לא זכה בהן קנין גמור דמעלמ' קאתו להתם ורבו לשם אלא שחכמים אסרוהו משום סרך גזל. סמ"ע.


(ב) בהמה:    בש"ס מפורש דדוק' בשור הבר אמרו דאין בו אלא משום גזל מדבריהם דהוא כמין חיה והולך ביערים ומביא עמו דבר הפקר וקראו בהמה מפני דיש מ"ד שהוא מין בהמה לענין איסור חלב שבו משא"כ בשאר בהמות שאין הולכין ביערים אלא בין שאר בהמות דיש להן בעלים ומה שמביאין עמהן יש בו משום גזל גמור. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ג) גזל:    אע"ג דגזל עובד כוכבים אסור היינו גזל דאוריית' ועוד דהעובד כוכבים לא מחשב זה לגזל אלא דעתו להקנותו לשכנגדו בכה"ג אלא שבישראל אסרוהו. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ד) נחיל:    עיין בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"א.

סימן שעא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) קרקע:    וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות כמ"ש בסי' שס"ג ס"א וה"ה שטרות כמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש. ש"ך.


(ב) דמים:    ולית בה משום תקנת השוק דהא הטעם דתה"ש הוא כדי שלא ימנע אדם מלקנות דבר בשוק מיראה שמא הוא גנוב או גזול ואין לעמוד עליו משא"כ בקרקע דבקל יודע של מי היתה. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ג) ששטפה:    אפילו עקרה לגמרי או שירד עליה אש ושרפה לגמרי דכיון שבא ההפסד מאליו ברשות הנגזל הוא וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו שם. ש"ך.


(ד) גזילה:    ואם עשה מלאכה בכלי ונהנה אפילו קיימא לאגרא פטור וכדלעיל סי' שס"ג ס"ג (כמ"ש שם ס"ק י"א ע"ש). שם.


(ה) פירותיה:    או דר בבית או השכירו ולקח השכר וכה"ג צריך לשלם מה שנהנה וע"ל סי' שס"ג ס"ו. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ו) חייב:    ע"ל סי' שפ"ו ס"ק א' העליתי דדין זה קנס הוא מדרבנן ונ"מ לענין שאם מת לא קנסו בנו אחריו ועוד נ"מ בזה ע"ש. שם.

סימן שעב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) על פה:    ר"ל אע"פ דגזילת קרקע גופא יש לה קול מ"מ הפסד פירותיה אין לו קול וכמלוה ע"פ דמי. סמ"ע.


(ב) בדין:    דמעשה ב"ד יש לו קול וכמ"ש בסי' ל"ט וסי' ס"א. שם.


(ג) משועבדים:    אם הוא בענין שאין הגזלן יכול לומר פרעתי דאל"כ אינו גובה מנכסים משועבדים וכמו שהוכחתי בסי' ע"ט ס"ק ל' ואפילו גזל בעדים הא קי"ל דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכמ"ש לעיל סוף סימן שס"א (כמ"ש שם ס"ק י' ע"ש). ש"ך.

סימן שעג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) והשביחה:    עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ז דף קי"א.


(ב) נוטל:    דהא גם כשהיתה ביד הנגזל היה צריך להוציא הוצאה זו מכיסו. סמ"ע.


(ג) חולקין:    טעמייהו כיון דאם נשארה בידו לא היה צריך להוצאה זו נמצא דדין הוצאה יתירה על השבח יש לו עליו. שם.


(ד) השבח:    אפילו לא פירש לו השבח דאחריות ט"ס הוא בין בקרן בין בשבח. ש"ך.


(ה) בני חורין:    עיין מזה לעיל סי' קט"ו ס"א וכתבו הכלבו סי' קכ"ג אות י"ב וז"ל ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורה והשביחו ועמד על ג' זקוקים שנתייקר ואח"כ נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם שמעון ג' זקוקין כרב דאמר המוכר שדה שאינו שלו אפילו שבח יש לו כן פסק רבא עכ"ל והוא מדברי ראב"ן פ"ק דב"מ ואין דבריו נ"ל דהך דפסק רבא דוקא בקרקע הוא אבל לא במטלטלים וכדאית' בפרק הגוזל קמא ובתוס' שם ובהרא"ש פ"ק דמציעא ע"ש ודו"ק וכן לעיל סי' שנ"ד וסי' שס"ב ס"ח בהג"ה ע"ש. שם.


(ו) הקרן:    ז"ל הטור כיון דידע הלוקח בשעה שלקחה דגזולה היתה לא נתנו הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בהלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מחזי כרבית עכ"ל וכת' הש"ך ז"ל וקרן מיהא שקיל אף שידע שגזלה וכן הדין במטלטלים וכמ"ש הב"ח והאריך בזה וכבר כתבתי בזה לעיל סי' שנ"ו (עמ"ש שם ס"ק ח').


(ז) שיעור:    עי' בתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"א ובתשו' רשד"ם סי' רס"ד.


(ח) ההוצאה:    והש"ך כת' דדין זה תמוה הוא ע"ש שהאריך להוכיח דדעת הרבה פוסקים דס"ל בפשיטות דההוצאה שקיל מהנגזל עכ"פ ומסיק דכן עיקר.

סעיף ב[עריכה]


(ט) כלום:    עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ג.

סעיף ג[עריכה]


(י) ראיה:    דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי לא ידע שהיא גזולה בשעה שקנאה. סמ"ע.

סימן שעד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) נתקיימה:    ז"ל הטור ולא אמרינן שקנה הגזלן כחו של נגזל וכמו שהנגזל יכול להוציאה מיד הלוקח כך יוציאנה גם הגזלן מידו ויתן לו מעותיו אלא אמרינן שמפני זה טרח כו'. סמ"ע.

סימן שעה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ליתן:    היינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הנ"י וכת' שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' רנ"ד.


(ב) כרם:    פירוש לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ג) עקור:    עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ו דף קכ"ט.


(ד) שומעין:    הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפילו עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכת' הכ"מ שכן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש הה"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע. סמ"ע.


(ה) שמכחיש:    רש"י פירש שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מש"ה אפינו בח"ל אין שומעין לו ע"כ ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו לשון שמכחיש הארץ. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ו) העליונה:    והרא"ש והטור חולקין ע"ז. ש"ך.


(ז) מיהו:    הג"ה זו שייך אחר ס"ב וכן משמע בסמ"ע. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ח) ההוצאה:    והא דכת' הרמ"א בסוף סימן קע"ח בהג"ה בשותף דהוי כיורד ברשות ואפילו הכי אם ההוצאה יתירה כו' אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כבר כתבתי שם בשם הנ"י דשותף לא הוי כיורד ברשות אלא לענין אם השבח יתר על ההוצאה דנוטל בשבח כאריס או שתלן אבל אינו כיורד ברשות לגמרי לענין אם הוצאה יתירה כו' ע"ש. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ט) קטנה:    דבה עשו תקנה כמבואר באבן העזר סי' ס"ח ס"י ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו.

סעיף ו[עריכה]


(י) שומעין:    דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארעא כמו גבי אילנות בס"ב. סמ"ע.


(יא) ודוקא:    עיין בתשובת רשד"ם סי' רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל.


(יב) לבנות:    וטור בשם רא"ש כת' דמסתבר לומר היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו אז אין שומעין לו דתואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין. סמ"ע.

סעיף ז[עריכה]


(יג) נוטל:    הטעם כיון דאין בע"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשויה לבנות כן הוא א"י לו' שיטלן דכיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן. שם.


(יד) שסיידו:    בטור כתב אפילו היה מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפילו הכא אין צריך להחזיר לו כיון שהיה יכול לקיים זולת הסיוד וכיוד וכיוצא בו ע"ש. שם.

סעיף ח[עריכה]


(טו) הדיינים:    והטור הביא לשון הרמב"ם שכתוב בו יבואו הבנאים. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' רל"א.

סעיף ט[עריכה]


(טז) עדיין:    ע"ל סי' קנ"ז עי"א וע"ל סי' ע"ט סי"ג שחילקו שם בין אמר ליה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ע"ש. סמ"ע.

סימן שעו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בשני:    ובטור לא נזכר לאו דלא תגזול ולא תגנוב משום דקרקע אינה נגזלת כמ"ש בסי' שע"א אלא עבירה היא בידו וכמו שכתוב בסימן שנ"ט. סמ"ע.

סימן שעז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) וזכו בו:    נראה דהיינו דוקא בדרך שכל מי שרוצה ילך שם אפילו ממקומות דעלמא הוא דהוי דינא דזכו בשניהן דדרך הראשון אין כח בידו לבטל זכות הרבים דעלמא והדרך שנתן להם מדעתו מן הצד זכו בו אלו בנתינה זו שנתן להם מדעתו משא"כ אם היה הדרך מיוחד דוקא לבני מבוי או עיר אחת לחוד ולא לזולתם דאז אותן בני עיר ואפילו ז' טובי עיר לחוד יכולין להחליף אותן הדרך בדרך אחר ומי ימחה בידם ותנאם ועסקם קיים וכ"ש דלא זכו בזה ובזה כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ט ובתשובת רשד"ם סי' תס"ג.


(ב) ברשות:    משא"כ כשהחזיקו שלא ברשות מיהו כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו טוענין להן ואמרינן דודאי ברשות החזיקו בו. סמ"ע.

סימן שעח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) אסור:    התחיל באיסור וסיים בחיוב תשלומין ללמדנו דתרתי אית ביה חדא דאף אם ירצה להזיק ולשלם מ"מ יש איסור בדבר דומיא דגניבה וגזילה וכמ"ש בריש סימן שמ"ח ושנ"ט. והשני שחייב בתשלומין אפילו לא נהנה ואפילו שגג דאדם מועד לעולם אם לא באונס גדול. סמ"ע.


(ב) ודוקא:    הלשון מגומגם דהל"ל וי"א דוקא כו' דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק וכ"כ הה"מ דלהרמב"ם אין חילוק ועמ"ש לקמן ריש סימן שפ"ו דנראה דוקא כשהזיק בלא מתכוין אבל מי שמזיק במתכוין אפילו אונס גמור חייב כמו נרדף ששבר את הכלים בסימן ש"פ ס"ג וע"ש. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ג) מצויה:    בטור איתא ז"ל ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה כו' וכ' הב"ח וז"ל תימא דבש"ס אמרינן דחייב על האונס כרצון ותו אמרינן התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכ"פ הטור בסי' תכ"א סי"ג וכך הקשה ב"י ונראה דרבינו כאן ר"ל ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק וכ"כ הה"מ בפ"א מחובל בשם המפרשים ומ"ש כגון אם נפל כו' ר"ל דנפל בענין שהיה אונס גמור. והסמ"ע כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושרא לי' מריה דבמשנה ובש"ס מפורש דאין חילוק בכך אלא כדפרישית עיקר דברוח שאינה מצויה גופא איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינה כ"כ חזקה עכ"ל.

סעיף ו[עריכה]


(ד) הוזק:    כל מקום שנזכר ל' הזיק רצה לומר שהזיק במעשה אפילו לא נתכוין. ולשון הוזק רצה לומר שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק והיינו שהמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצדו וניזק ממנו כ"כ רש"י. סמ"ע.


(ה) שנכנס:    פירוש אפילו לא ראהו בשעה שהוזק ממנו ה"ל לאסוקי אדעתיה שיש בו אדם שראוי שיוזק ממנו ולשמור נפשו ובשלא שמר איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהוזק הבע"ה ממנו אבל אם הזיקו הנכנס אפילו בשוגג חייב וכדין שניהם ברשות שבסעיף שאח"ז. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ו) כיונו:    ע"ל סי' תכ"א ס"ח בהג"ה.

סעיף ח[עריכה]


(ז) חפציו:    ומלשון הרמב"ם משמע לכאורה דאפילו רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מקרי ברשות. סמ"ע. (ועמ"ש התוי"ט בזה במשנה י' פ"ג דב"ק ע"ש).

סעיף ט[עריכה]


(ח) לשלם:    ז"ל הטור בשם תשוב' הרא"ש בזה שאין לו לרוץ בר"ה ואפי' ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפשע בו ומזיק בגופו הוא כו'. שם.

סימן שעט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטור:    לשון הטור ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הליכתו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לנוח:    ואפילו אין הקורה ממלא את כל הדרך כ"כ הטור והטעם שלא היה לו לנוח במקום שדרך בני אדם לבא אחריו ולהלוך בו ואם היה מוכרח לזה לפחות היה לו להזהיר להבא אחריו שיעמוד ואל יפגע בקורתו. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ג) חייב:    ומהרש"ל פ"ג דב"ק סימן כ"ב פסק דפטור אא"כ ידע דעמד לכתף ע"ש ולא נתיירא דמאי שנא ממ"ש בס"ב באם בעל הקורה ראשון ועמד לכתף פטור אף דגם שם לא הוי ליה למידע לבעל חבית שיעמוד האחר ודו"ק. ש"ך.

סימן שפ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטור:    ולא אמרינן שדרך שחוק א"ל כן ויתחייב כמו אם א"ל קטע את ידי כו' והפטר דחייב כמ"ש לקמן סי' תכ"א סי"ב דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו. סמ"ע.


(ב) להשחית:    דא"ל דדעתו היה שיקרענו וישלמנו. שם.


(ג) שמירה:    ע"ל סוף סימן ש"א ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סימן ש"ו ובתשו' רשד"ם סי' נ' ושמ"ה ותל"ה ובש"ג פרק המפקיד דף ע"ט סוף ע"א.

סעיף ב[עריכה]


(ד) עור:    קראו עור אע"פ שידע שהוא של חבירו מ"מ מדא"ל ע"מ לפטור סבר שבאמת כן יהיה שיפטור. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ה) מהעריות:    ל' טור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל אע"פ דבח"כ אין על הרודף חיוב מיתת ב"ד מ"מ פטור על שבירת הכלים כיון דקלב"מ שמתחייב בנפשו בידי שמים עכ"ל הסמ"ע וכל זה תמוה דסוגיין דעלמא לאפוקי מדר"נ בן הקנה ולא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד כדאי' בכתובות דף ל' ובשבועות דף ל"ג וכמה דוכתי וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר"נ מודה הכא דבעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם דמעידנא דאגבייה קנייה כו' ע"ל סי' ש"נ ולקמן סי' שפ"ה אלא הדבר פשוט דהכא ה"ט דמתחייב הריגה דהרשות להנרדפים להרגו ולהציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש"ס ב"ק דף קי"ז ובסנהדרין דף ע"ד כן פרש"י שם להדיא במ"ש שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל"ל רודף וזה ברור וכ"כ הגאון אמ"ו בגליון סמ"ע שלו. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ו) וי"א:    עיין בסמ"ע שהאריך בחילוקי דינים בזה וכתב דמיירי כשא' או שנים מבני הספינ' שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשו' ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ"ל וכל הישובים בסמ"ע דחוקים ויפה כוון הנ"י שמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיג הראב"ד וכ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש. שם.


(ז) אבל:    אין ל' זה מדוקדק דלדין זה כ"ע מודים ועיין בתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושפ"ט. שם.


(ח) להכניס:    דהיינו שאין דרכן לקפוץ ש"ך.


(ט) לשלם:    וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש וכן עיקר ודלא כע"ש שכ' וי"ח. שם.

סימן שפא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) משונים:    ובכה"ג אפילו א' לבדו שיושב עליו הוא חייב דבע"ה מסתמא מקפיד על ישיבתו עליו הואיל והוא משונה. סמ"ע.


(ב) סמך:    קמ"ל בזה דלא אמרינן כחו לאו כגופו דמי וגרמא בעלמא הוא הואיל וגם זולתו היה נשבר. שם.


(ג) חייבין:    דהאחרון יכול לומר להם היה לכם לעמוד כשבאתי לישב והרי יש לי רשות לישב עליו כמותכם. שם.

סימן שפב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) הדיינים:    כתב הש"ך דמלשון זה משמע שקנס הוא ולא דינא דאי ס"ל דדינא הוי פשיטא שחייב ליתן לו י' זהו' כמו שחייב ר"ג גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וכ"כ הסמ"ג דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש המחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' ובש"ג פ' החובל כתב דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולע"ד לא משמע כן ברמב"ם כו' ועכ"פ נראה ברור דמ"ש ויש מי שהורה כו' קאי על כל מה שהזכיר מקודם דהיינו בשור ואילן גם כן וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהו' וכ"פ מהרש"ל שם סימן ס' ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהו' וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל בשור העומד כו' שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך כולן שכרן ע"כ וכ"כ הר"ן שם עכ"ל.


(ב) לכך:    די"ל דלמא ירא שיזיק לאחרים והוא לא היה לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להרגו ולקצצו ושכח נתינת הרשות לזה. סמ"ע.


(ג) חזקה:    דאין אדם מצוה לאחר לעשות דבר שהזיק לו בממונו. שם.


(ד) וכיסה:    דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מכיסוי בהא דוקא קנסי' משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט. שם.


(ה) שיראו:    נראה דראיית עיני הדיינים בזה ובריש סימן זה בשור ואילן הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה מדקדק בקיום שאר מצות אז יקנסו הרבה להמבטל ממנו ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעטו הקנס מהמבטל גם ישערו בטרחת קיום המצוה דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה. שם.


(ו) פטור:    בטור יורה דעה סוף סימן כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בצבור ובקול רם דאז ודאי שמע הברכה משא"כ ברכת השחיטה ונראה דמה"ט אם קדם א' ומל בן חבירו אף שהאב יכול לענות אמן מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור כו' אלא דהרמ"א כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג. אמנם מדברי הרא"ש ס"פ כיסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל חייב הוא בעצמו למול את בנו ואינו רשאי ליתנו לאחר למולו וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה ע"ש והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקידושין דף נ"ט ע"א וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלין מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה. וכ' עוד ז"ל מרגלא בפומי דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בש"ג פרק החובל מי שהזמינוהו לברך בה"מ ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובי' וכו' וכ"כ רבינו ירוחם וכן משמע בש"ס פרק כיסוי הדם גבי עובדא דר"ג דקאמר מאי נ"מ לברכת המזון וקשה דהא כבר נתבאר דגדול העונה אמן כו' ובהך עובדא דר"ג צ"ל שהיה מברך בנחת כמ"ש לעיל אבל בבה"מ שמברכין בזמון בקול רם היאך חייב החוטף מחבירו מ' זהובים וא"ת שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת מ"מ הרי הנחטף חייב ג"כ לברך בה"מ בפ"ע כיון שאין חבירו מוציאו ואם כן הרי יש לו המ' זהו' שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהו' אלא כשמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ורבינו ירוחם מיירי כגון שחטף מחבירו כוס של בה"מ ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם בענין שא"י לענות אמן וא"כ נהי שזה יברך לעצמו מ"מ לא יהיה לו שכר הברכה כיון שיברך בינו לבינו ולפ"ז מה דמרגלא בפומי דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלא"ה יכול לענות אמן ואפשר דר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה ועדיין צ"ע ולענין ברכת ס"ת עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטור ומהרש"ל פרק החובל סי' ס' כת' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו עכ"ל הש"ך.

סימן שפג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לים:    כת' הסמ"ע דזהו איירי אפילו בלא כפות. ועיין שם.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לשומטו:    פירוש לשמוט העליון מהתחתון בנחת ולא היה לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא"צ לדקדק אף שהיה יכול להשמיט העליון בנחת. שם.


(ג) חייב:    ומתוך כך פסק המרדכי בשני אנשים המכים זא"ז ובא אחד ודחף אחד מן חבירו חייב לעשות לו דין דה"ל לשומטו בנחת וכ"פ בפסקי מהרא"י סי' ר"ח. ש"ך.


(ד) לסמכו:    ול"ד לרישא דיש לו רשות להשמיט התחתון וא"צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תקון בהשמטת העליון בנחת דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא"כ כאן דאין החבית מזיק להאבן ושם בתשובת הרא"ש מסיים בזה ז"ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע"ג דאין האבן גדול כהראשון והביאו בד"מ וע"ל סי' ת"י סכ"ט. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ה) ביניהם:    קמ"ל בזה אף דיש בהכאה דכל אחד כדי להמית לא אמרינן דישלמו כל אחד מהן את כולם. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ו) האחרון:    ולא מצי למימר היה לכם ליקח חבילתכם ממנה כשהנחתי את שלי כמ"ש בסי' שפ"א שה' שישבו על הספסל שאני התם דמיירי דגם זולת האחרון היה נשבר לאחר זמן ומש"ה א"ל כיון דהייתם צריכין לעמוד עכ"פ לאחר זמן היה לכם לעמוד מיד משא"כ בחבילות הללו וכן בטעינת הספינה בסוף סימן ש"פ. שם.

סימן שפד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בורו:    נ"מ לפטור בו כלים שנשברו כדין בור שיתבאר לקמן סי' ת"י סכ"א. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) הבנאי:    עיין בתשובת רשד"ם סי' רצ"ב.

סימן שפה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) כגון:    עיין בש"ך שביאר דדעת הרמב"ם לפסוק כרב דגמרינן מקנסא מדכתב כללא המזיק ממון חבירו כו' וגם סיים וכן כל כיוצא בזה מוכח דס"ל כן אבל בדינא דגרמי להרמב"ן כת' דקי"ל הלכה כשמואל בדיני ומקנסא לא גמרינן ולפי דבריו אינו חייב אלא במטמא ומדמע ומנסך ולא בדברים אחרים וכן הוא במשפטי שבועות לרב האי גאון וכן דעת הרי"ף והרא"ש ס"פ החובל ע"ש ונראה טעם וראיה לדברי הרמב"ם מהש"ס חולין דף מ' ע"א דפריך התם ממנסך ש"מ דקי"ל כרב ע"ש וע"ל סי' שפ"ב מ"ש גבי קדם וכיסה כו' וכן מוכח דעת הפוסקים שיתבארו לקמן סי' שפ"ו דסברי דדינא דגרמי קנסא הוא ומקנסא ילפינן וע"ש עכ"ל.


(ב) מהיפה:    ואע"ג דאינו אלא מדרבנן כעין דאורייתא תקון לשלם ממיטב כ"כ הרא"ש ריש ב"ק וז"ל הסמ"ע ובסי' תי"ט יתבאר דהיינו דוקא כשבא לשלם בקרקעות אבל במטלטלי כל דבר מקרי מיטב אפילו סובין משום דאם לא ימכרו במקום זה יכול להוליכן למקום אחר למוכרן שם משא"כ בקרקעות ע"ש.


(ג) אחריו:    פירוש אפילו עמד אביו בדין וכ"כ המחבר בסי' ק"ח ס"ב משא"כ במסור שמת וכמ"ש בסי' שפ"ח ס"ב עכ"ל הסמ"ע ואין דבריו נכונים בעיני דמ"ש מסי' שפ"ח התם הטעם כמ"ש שם דס"ל דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא והי"א שם דדוקא שעמד בדין ס"ל דדינא דגרמי קנסא דרבנן ולא קנסו בנו אחריו אא"כ עמד בדין וא"כ ה"ה הכא בעמד בדין חייב וכן מוכח להדיא במרדכי פרק החובל בשם מהר"מ שהוא הי"א דבסי' שפ"ח וכן בתשובת מהר"מ ב"ב ד"פ סי' תקצ"ט שכתבו ז"ל דבריה לא קנסו כדאמר בפרק מי שהפך כו' והתם במ"ק דף י"ג במטמא ומדמע ומנסך איירי ומ"ש מסי' ק"ח התם בשחייבוהו יתר על מה שהפסיד ואדרבה הא בריש הסעיף שם כת' מי שנתחייב ממון בב"ד בעבור מלשינות ומת גובה מהיורשים אלא ודאי כמ"ש כן נ"ל. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ד) שותפות:    עיין בסמ"ע ובב"ח מה שהקשו מיורה דעה סי' ד' לכאן ועמ"ש ביורה דעה שם על זה. ש"ך.

סימן שפו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) דגרמי:    הסמ"ע האריך בחילוקי דינים שבזה ע"ש וגם הש"ך כת' וז"ל הנה ראיתי הרמב"ן האריך מאד בדינא דגרמי בסוף חדושי ב"ב שלו והתחלתי לעשות חבור וביאור ופלפול על דבריו אך באשר כי ראיתי עיקר יסודו שסובר דדינא דגרמי דאורייתא הוא ומחמת זה היה מוכרח לחלק איזו נקרא גרמי ואיזו גרמא שלא יסתרו זה את זה ועל כן הוכרח להאריך בזה אמנם לפי מה שנ"ל עיקר דדיני דגרמי אינן אלא קנסא דרבנן אין צורך לחלק בשום חילוק רק כמ"ש שאר פוסקים שחכמים קנסו בדבר שהיה נראה להם שהוא שכיח ורגיל וכה"ג ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו ע"כ חזרתי לאחורי מלעשות החבור הנ"ל ועם כל זה אמרתי להביא דברי הרמב"ן בדינים השייכים לסי' זה ומתחלה אבאר שדיני דגרמי הן רק מדרבנן כו' ע"ש שהאריך הרבה מאד בענין זה ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' קל"ד באריכות ובתשובת מהרשד"ם סי' קע"ט ושל"ב ות"ס ובתשובת מהרי"ט סי' צ"ה וצ"ח ובתשובת הרמ"א סי' י"ז וכת' בעה"ת שער נ"א ח"ו גורם דגורם פטור כדאמרינן בשבועות הכל מודים בעדי סוטה כו' הלכך השולח הבערה ביד חש"ו (היינו שלהבת דוקא כמ"ש בסי' תי"ח ס"ז ע"ש) ושרפה שטרות פטור עכ"ל והרמב"ן בדיני דגרמי שלו חולק ע"ז וכת' ז"ל וכן אני אומר בגורם לשרוף שטרות של חבירו חייב וליכא לדמויי כלל להא דאמרינן בשבועות הכל מודים כו' דהתם לא חייבה התורה בשבועה אלא על שבועת העדות המחייבת ממון או גורמת אבל גורם דגורם כפירת דברי' הוא וממונא ליכא אפילו בכובש עדות גמור ומי שדמה ב' ענינים אלו וערבן חייב משום כלאים ע"כ ונראה דלפי שהעליתי דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן יש לפטור גורם דגורם ודו"ק.


(ב) לפיכך:    כת' מהרש"ל פרק הגוזל בתרא סוף סימן מ"ז דכל דיני דגרמי פטרינן באונס ומשמע התם דה"ה שורף שטרות באונס פטור אבל הרמב"ן בדיני דגרמי שלו לא כ"כ אך דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דדיני דגרמי דאורייתא הן אבל לפי מ"ש דאינן אלא קנסא דרבנן פשיטא דפטור באונס וכמ"ש בסי' שפ"ה דכיון דקנסא הוא פטור באונס וכן אם היה שוגג נמי פטור כמו מטמא כו'. ש"ך.


(ג) שלא הגביהו:    דאילו הגביהו מגזל גזליה והשבה בעי מיעבד ש"ס. וכת' מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' ט"ז וז"ל נ"ל אף היכא דשקליה דצריך למיעבד השבה מ"מ יצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראה וא"צ להיטפל בו יותר וכן משמע מדברי התוספות גבי יש שבח סמנין ע"ג צמר עכ"ל ואין דבריו נ"ל דכיון דבעי למיעבד השבה אינו יוצא עד שמחזירו למקום שנטלו ומ"ש וכ"מ מדברי התו' כו' ר"ל בריש דף ק"א ולפע"ד לא משמע משם מידי דהתוספות לא מיירי התם מזה אי קפיד בהכי משום דהתם מנחא הצמר קמיה אבל אי קפיד קפיד כן נ"ל. שם.


(ד) ס"ו:    ע"ש סל"ב ועמ"ש שם ס"ק ט"ז.

סעיף ב[עריכה]


(ה) השורף:    ז"ל הש"ך כת' בעה"ת שער כ"ט אם בעהש"ט אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא נ' ישבע כדין מודה מקצת ואי אודי במקצת ועל השאר טען איני יודע מתוך שאיל"מ עכ"ל ומביאו ב"י גם הד"מ והב"ח בסתם וכ"כ הע"ש ודין זה צל"ע דהא קי"ל בסי' ס"ו סל"ט וריש סימן צ"ה דאין נשבעין על השטרות לא שבועת שומרים ולא שבועת מ"מ והוא מהמשנה פרק שבועת הדיינים ובמשנה היה אפשר לדחוק דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי או שאינו גורם היזק במה שאינו מחזיר כו' אבל מל' כל הפוסקים שכתבו סתמא אין נשבעין שבועת מ"מ משמע אף שמכח כפירתו אין התובע יכול להוציא חובו אין נשבעין והכי מוכח להדיא בתוס' שבועות סוף דף ל"ז ע"ש והעיקר נ"ל דבעה"ת ס"ל דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי הכל אחד הוא וס"ל הלכה כר"ש וא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש ליתנהו לדברי בעה"ת כו' ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיה מש"ס ופוסקים דלא כבעה"ת והנמשכים אחריו בזה וכתב עוד בשם הרמב"ם דה"ה במי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח שהיה י"ל הרי שלך לפניך ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן שהרי גרם לו להפסיד ממון מכיסו ומהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' י"ט כת' עליו וז"ל ולא ידעתי על מי סמך שחולק על הסוגיא דב"ק דף צ"ח ע"ב שאמר השורף חמץ באנו למחלוקת ר"ש ורבנן כו' ומאחר דהלכה כרבנן א"כ משמע להדיא דפטור כו' עכ"ל ולק"מ דהרמב"ן סבירא ליה כתירוץ הי"מ שהביאו התוספות פרק מרובה סוף דף ע"א ופרק אלו נערות דף ל"ד סוף ע"א ד"ה סבר לה כר"ש כו' וא"כ פסק הרמב"ן כסתם סוגיא זו ולא כדברי רבה דאמר השורף כו' באנו למחלוקת כו' ומ"מ למ"ש דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הכא פטור דלא שכיח עכ"ל.


(ו) ש"ח:    עיין בש"ך שהאריך בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בדין העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כו' ע"ש דמסיק וכ' ז"ל העולה מזה דקרקעו' ועבדים ושטרות אין נגזלין והרי הן כאלו היו ברשות הבעלים לפיכך אם אחר שגזלן נשרפו מעצמן בבית הגזלן פטור ואם שרפן הגזלן אינו חייב אלא משום דינא דגרמי משום קנס חכמים עכ"ל.


(ז) החוב:    היינו ששמין כמה היה שוה למכור כמ"ש בסי' ס"ו סל"ב ואין סברא לחלק בין מוחל לשורף וכן משמע להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ט סי"א ע"ש וכ"כ בתשובת רשד"ם סימן ל"ב וע"ש עוד בסימן ת"ח ובתשובת ר"מ אלשיך סימן נ"ד ובתשובת מ"ע סימן נ"ב ופ"ט ובתשובת מהר"א ששון סוף סימן ק"מ ועיין בתשובת מהר"י ן' לב ס"א ס"ס קכ"ג שאינו נאמן השורף לו' פרעתי ההיזק למ"ד דינא דגרמי דאורייתא אלא די"ל קים לי כמ"ד דרבנן ולי נראה שנאמן לכ"ע. ש"ך.


(ח) שיודה:    ואם המזיק אינו יודע כתב מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' י"ט דלא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דשורף שטר גרע ממסור ולכ"ע לא עשו תקנת נגזל בשורף כיון דניירא בעלמא קלא מיניה ומשמע שם מדבריו שהוציא כן מן הרא"ש והנ"י ובאמת משמע לכאורה כן בהרא"ש פרק הגוזל קמא אבל לענ"ד לא נהירא לחלק בדיני דגרמי בין זה לזה דנראה דכולהו חד דינא אית להו וכי קמבעיא לן בס"פ הכונס עשו תקנת נגזל במסור או לא בכולהו דיני דגרמי מיבעיא לן והכי משמע מלישנא דש"ס ע"ש וכן מצאתי להדיא בתשו' מיי' לס' נזיקין סי' ד' הביא תשובת רב האי גאון דמשמע שם להדיא דלענין תקנת נגזל אין חילוק בין שורף שטר למסור וכמו דמיבעיא לש"ס במסור ה"נ בשורף וכבר נודע שאין לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה ומכ"ש כאן דפשטא דש"ס משמע כהגאון וכמ"ש. שם.


(ט) יעשו:    ל"ד קאמר דהרי העדים כבר עשו שליחותן וא"י לכתוב לו תו שטר אחר אלא ר"ל שהעדים יאמרו הדבר לפני ב"ד והב"ד יכתבו לו שטר אחר כמ"ש בריש סימן מ"א עכ"ל הסמ"ע וכן פירש הנ"י פרק ג"פ ל' הש"ס וכ"כ בעה"ת סוף שער נ"ז בשם הראב"ד. שם.

סעיף ג[עריכה]


(י) שלו:    אבל אם זרק כלי של חבירו מראש הגג ס"ל להרמב"ם דהזורק והמסלק משלמין דמי הכלי יחד כל אחד חצי הנזק. סמ"ע.


(יא) בזה:    עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ט.


(יב) פטור:    וכ"כ בהג"א פרק הגוזל שכ"כ בא"ז ובפסקי מהרי"ח דבכולהו הלכה כרבה בר משורף שטרות של חבירו וכ"פ מהרש"ל וכן נראה עיקר מיהו היינו דוקא שלא הגביהה ודחפה לים הגדול ודוקא במים צלולים דחזי ליה וכן בפוחת מטבע דוקא שלא חסרו ולא הגביהו וכת' עוד מהרש"ל בשם ספר צפנת פענח דאפי' אם הכה על בתי נפש או שאר כלי כסף וזהב או על טבעת ופחתם הוי נמי כמטבע ממש ופטור ע"כ והוא בראב"ן סוף דף פ"ט ואפשר לחלק דדוקא במטבע דליכא צורתא אבל בכלי מעיקרא כלי הוי והשתא לאו כלי הוא והיינו שלא הוזכר דין זה בש"ס ופוסקים רק גבי מטבע וצ"ע. ש"ך.


(יג) כלי:    כלומר כלי של חבירו ונראה לי דזה מיירי שלא הגביה הכלי רק דחפו מן הגג לארץ אבל הגביהו מגזל גזליה השבה בעי מיעבד וחייב כמ"ש לעיל. שם.


(יד) שטר:    וכן אם החזיר שטר פרוע לעובד כוכבים על אחד והעובד כוכבים הוציא ממנו פטור דהוי גרמא כ"כ הב"י וד"מ בשם תשובת הרשב"א ובתשובת מהרש"ך ס"א סי' כ"ז הקשה ע"ז דמ"ש משורף שטרות של חבירו ובתשובת מוהר"י לבית לוי סי' ל"ד יישב דברי הרשב"א ודבריו פשוטים וע"ש וגם בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קי"ב ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' ס"א מובאים דברי הרשב"א לפסק הלכה וע"ש וגם מדברי תשובת משאת בנימין סי' פ"ה מתיישב קושית מהרש"ך וק"ל ובתשו' מ"ב שם פסק דדוקא החזיר למלוה הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזיר ללוה מקרי גרמי וחייב והוכיח כן מתשובת הרא"ש שהביא הב"י סוף סימן ס"ו מחו' מ"ו ופשוט הוא דהא הוי כשורף עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' כ"ג וסוף סימן נ"ד. שם.


(טו) גרמא:    וכן משסה כלב שבסי' שצ"ה ופורץ גדר סי' שצ"ו ס"ד והדינים שבסי' תי"ח ס"ז וס"ט וסי"א ובסי' ת"כ סכ"ח וכה"ג -- כולם גרמא נינהו ופטורין. עוד איתא בטור ופוסקים הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם דלא הוי אלא גרמא וכ"כ הרמב"ם רפ"ד מה' נ"מ ותימה שלא כתבו המחבר בשום מקום ובש"ס ב"ק דף מ"ז ע"ב אמרינן דל"מ אכלה סם המות אלא אפילו אכלה עשב מאכל בהמה שהוא סם המות לה פטור ונראה דה"ה כשעירב סם המות במאכל הראוי לה פטור. שם.


(טז) היזיקא:    בתשובת הרשב"א שם מבואר דהיינו דוקא לענין היזק שיארע לו אחר השמתא אבל ההיזק שמגיע לו קודם השמתא אינו חייב לשלם לו וכן הוא דעת הראב"ד והר"ן שכ"כ על המוכר שדהו לעובד כוכבים בצד שדה ישראל דמשמתינן ליה עד דמסלק היזיקא כמ"ש בסי' קע"ה ס"מ ולא כהרא"ש שהצריך לשלם הכל ועוד נראה מדבריהם שם שאפילו מת קודם שקיבל עליו לסלק היזיקו שפטור. סמ"ע.


(יז) שכיח:    ל' הרב אינו נכון בעיני שלא מצאתי מי שאומר בכל גרמא בנזקין אם הוא שכיח שחייב לשלם משום קנס ומי מפיס איזו שכיח ואיזו לא שכיח גם בסמ"ע כ' דלפי מ"ש הרב דדבר השכיח ורגיל קנסו א"כ גם בשליש שהחזיר השטר קנסו כו' ולא נ"ל דדוקא מלתא דמצינו בש"ס דקנסו אמרינן משום שהיה נראה להם דשכיח קנסו אבל בהא מאן לימא לן דשכיח הוא וכיון דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הבו דלא לוסיף עלה ואין לך אלא מה שאמרו הם כן נראה לי. ש"ך.


(יח) לשלם:    עיין בש"ך שכת' דדין זה צ"ע ע"ש.


(יט) פטור:    ומשמע בדברי ר"י שם דאפי' אמר שמעון להעובד כוכבים שיחזור לראובן מעותיו אפילו הכי פטור מדינא. סמ"ע.


(כ) רצ"ב:    ע"ש ס"ז בהג"ה ומ"ש שם ס"ק כ'.

סעיף ד[עריכה]


(כא) חייב:    והנ"י ר"פ כיצד הרגל כת' בשם הריטב"א שפסק כיון דמספקא ליה לרבא שניהן פטורים דהמע"ה ומביאו הב"ח סוף סימן זה וגם בש"ג פרק כ"ה מביאו ומפלפל בדבריו וכ"כ בעל המאור שם דאע"ג דלרבה פשיטא ליה כיון דלרבא מספקא ליה חיישינן לה אלא דפסק שם דה"ל ממון המוטל בספק חולקין ואם כן לדידן דקי"ל בכל ספק המע"ה ה"ה הכא שניהן פטורים משום המע"ה ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קל"ד. ש"ך.

סימן שפז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שמין:    כלומר אע"ג דאין שמין לגנב וגזלן כמ"ש בסי' שנ"ד ס"ה למזיק שמין ועי' לעיל סוף סימן צ"ה כתבתי דנראה דהיינו כשאי אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו עיין שם. ש"ך.

סימן שפח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יודע:    משמע דאם המזיק יודע מההיזק ומכחישו אין הניזק נשבע ונוטל ועמ"ש לקמן סי' תי"ח סי"ג ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"א. ש"ך.


(ב) והשליכו:    כת' מהרש"ל בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל וראבי"ה כת' מי שמפסיד ממון לחבירו בפשיעתו ויש לו עדים שע"י אבד ממונו כו' שישבע כמה הפסידו ויטול כו' ולא נ"ל דלא עשו תקנת נגזל אלא כעין נגזל במזיק בידים אבל בפשיעה דאינו מזיק בידים לא ולא עוד אלא אפילו במזיק בידים נ"ל דלא עשו תקנת נגזל אלא דומיא דנגזל במזיד ובכונה אבל המזיק בידים בשוגג לא עשו תקנה גביה וכן יראה לי מדברי הרמב"ם שכת' המזיק ממון כו' כיצד לקח כיס חבירו והשליכו כו' עכ"ל ולי נראה כדברי הראבי"ה ומזיק בפשיעתו דקאמר היינו מזיק במזיד בפשיעתו ור"ל דל"ת דוקא השליכו בידים למים אלא אפילו זרקו לארץ ומכח זריקתו נתגלגל ונפל למים או שדחפו מיד חבירו וממילא נפל למים כה"ג חייב והיינו דאמרינן בש"ס דבטש בכספתא כו' משמע דהמעשה היה שלא השליכו בידים לנהרא רק דבטש ביה ומכח דחיפתו שדייה בנהרא ומ"ש הרמב"ם והשליכו נמי יש לפרש דבריו כן מיהו בהזיק בשוגג נראה כדברי מהרש"ל ונראה דאף ראבי"ה מודה בזה. שם.


(ג) אצלו:    וכת' מהרש"ל שם דצריך לברר טענתו מי הפקידו אצלו. שם.


(ד) פשע:    מלשון זה משמע לכאורה דהטעם הוא משום דלא ה"ל למזיק לאסוקי אדעתיה שיש שם דברים אלו וכ"כ בע"ש להדיא וא"כ קשה מ"ש אחר כך אינו נאמן וגם בספר לח"מ הניח בצ"ע ונ"ל דה"ק אינו נאמן וגם אינו מועיל שבועתו וכן משמע ברמב"ם שסיים ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם כו' ומ"ש אחר כך ואם תפס כו' היינו משום דגם זה בכלל האיבעיא דדלמא לא מקרי פשיעה ומהני שבועתו אך מדברי הה"מ נראה שהבין דהרמב"ם מודה כשיש עדים דחייב וכן כת' מהרש"ל להדיא לדעת הרמב"ם וכ"נ מדברי הרמ"א ממ"ש וי"א כו' וצ"ל לדבריהם דה"ק פשע בעצמו שהרי העולם לא יאמינו לו שעשה כן. שם.


(ה) חמת:    ומהרש"ל שם כת' דבכה"ג פשיטא דאינו נאמן ולא מיבעיא אלא בארגז שמניחים בו כספים וטען שהיה בו מרגליות כמו שפרש"י ע"ש. שם.


(ו) תפס:    אפילו בעדים וי"ח דתפיסה בעדים לא מהני בספיקא דדינא אבל בלא עדים פשיטא דנאמן וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש. שם.


(ז) ידע:    עמ"ש בזה בסי' צ' ס"י ועיין בספר א"א דף ק"ד ובתשו' רשד"ם סי' קמ"ג. שם.


(ח) ונוטל:    דבדבר דלא ה"ל לידע לא אמרינן משאיל"מ וכבר הארכתי בזה בסי' ע"ב סי"ב והעליתי דבכל גוונא הוי משואיל"מ וא"כ כאן העיקר כדברי הרמב"ם והמחבר וכ"כ רבינו ירוחם נל"א ח"ב וכן הסמ"ג עשין. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ט) המוסר:    וה"ה בקרקע שייך דין מוסר וכדלעיל סוף סימן שע"א. שם.


(י) בדין:    דסביר' ליה דמוסר דמיחייב משום דינא דגרמי דרבנן הוא וכמ"ש בריש סימן שפ"ז ולפ"ז במוסר נשא ונתן ביד גם להי"א גובין מהיורשים אף שלא עמד בדין פשוט הוא ועמ"ש בסי' שפ"ה ס"ק ג' ע"ש ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן קל"ד.


(יא) חייה:    צ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכת' הטור גם הרמ"א בסוף סימן תכ"ד גם המחבר כתבו בחבלה בבעלה דצריכה למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיקה בידים הקילו דשם קנס עליו כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי גם הכא אם הוא רוצה שתמכור נ"מ שלה בטובת הנאה מחויבת לעשות כן וכמ"ש הוא עצמו בסי' תכ"ד ס"ט בהג"ה דגם בהלואה ובשאלה ובכל דבר הדין כן אע"פ שלא הוזכר שם כן וא"כ ה"ה הכא ואדרב' הכא אשמעינן גדולה מזו דהנכסים מיד בחזקת הנמסר רק שהבעל אוכל פירות כו' וחייב לשלם אחר מיתתה כו' ע"ש וכת' עוד דמהרש"ל פרק החובל סי' ל' העלה דבין חבלה ובין מסירה בעל לוקח הוי ולא יורש ואינו חייב לשלם לאחר מיתה רק שכייפינן למכור כתובתה בטובת הנאה אם יש מי שיקנה ע"ש עכ"ל.


(יב) כיצד:    אדלעיל קאי במוסר בלא אונס דחייב כיצד הרי כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז דף קכ"ו ובתשו' ן' לב ס"ב סי' נ"ד ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ו ובתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושנ"ח. ש"ך.


(יג) להביא:    היינו בענין שאין בו דינא דמלכותא כמו שכתבתי בסי' שס"ט ס"ח וע"ש. שם.


(יד) חייב:    באמת כן כת' הטור אבל לא ידעתי מנ"ל הא ומן הסברא נראה דפטור דיש לומר הייתי סבור שמייסרין אותי להראות להם ממון ואולי האמת כך היה ולא יהא אלא ספק אמאי יתחייב וכן בש"ס איתא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ולא הזכר שאנסוהו להראות ממון ומ"ש הב"י שהטור הוציא כן מעובדא דכסא דכספא לא נהיר' דהתם נטל ונתן ביד הוי וכן השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דמהא דאמר בש"ס אחוי אחוויי כו' הוציא כן אין ראי' משם דמאן לימא לן דהתם אנסוהו ונראה דהטור מיירי כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחלה בשביל ממון ודו"ק. שם.


(טו) ממון:    ובתשובת הרשב"א סי' תתק"פ לא משמע כן אלא דבהראה פטור אף באונס ממון וכן מצאתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל וידוע דמורו של הרא"ה הי' הרמב"ן ואם כן הרשב"א והרמב"ן והרא"ה סוברים דאף באונס ממון פטור כשהראה נ"ל די"ל קים לי כוותייהו. שם.


(טז) לאחר:    כת' הסמ"ע דבנ"י שם סיים דאם כבר בא הנזק עליו אסור לסלקו ממנו כשגורם בזה היזק לחבירו (כת' בתשו' רש"ל סי' י"ט בראובן שקנה טבעת אחד מן העובד כוכבים בחזקת גנוב ומשכנו באופן זה לשמעון והלך שמעון ומכרו לאדון אחר ואחר כך העלילו עליו באמרם שגנוב הוא ומיד הציל עצמו בנפש חבירו ואמר שקנאו מראובן והוכרח ראובן להמלט על נפשו ונגרש מביתו והונו ופסק דשמעון חייב לשלם לו כל ההיזק שגרם כפי ראות עיני הב"ד דאף אם יכפור ויאמר שלא הזהירו ראובן בזה שקנאו בחזקת גנוב מכל מקום לא הי' לו למכור משכון של חבירו בלא רשותו ובלא רשות ב"ד ואפילו אם יטעון שמעון שקנאו מראובן בחזקת גנוב ולא בא לידו בתורת משכון מ"מ אין להציל עצמו בדמי חבירו מאחר שהעלילה בא עליו ומזליה גרם וגדול' מזו כת' המרדכי שאם העליל האנס על יהודי אחד בעבור חבירו שאין לו לגלותו ואם גלהו יש לו דין מסור אמנם אם באמת מכרו לו ראובן ולא הודיעו שהוא גנוב משמע שם דפטור שמעון דיכול לומר אלו הודעתני שהוא גנוב לא הראיתו אותו בפני העובד כוכבים ע"ש).

סעיף ג[עריכה]


(יז) חבירו:    אבל אם אין לאותו האיש ממון ואנס לזה שיראהו האיש ורצונו לתופסו עד שיפדנו הקהל או קרוביו וזה הנאנס יכול לפטור נפשו ג"כ מהאנס מיסורים אם יתן להאנס ממון כזה נרא' דאסור לגרום היזק לקהל או ליחידים קרוביו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' נ"ה וקל"ה ור"ז.


(יח) פטור:    מדכת' המחבר לשון פטור ולא כת' דמותר להראותו יש לדקדק דלכתחל' לא יראהו אלא שאם הראהו פטור מתשלומין. שם.

סעיף ד[עריכה]


(יט) חייב:    עיין בסמ"ע שהבי' דברי הראב"ד שהשיג על דין זה וגם הש"ך הביאו והסכים לזה והעלה דדוק' אם אנסוהו על ממון סתם או אף שאנסוהו להבי' חייב כשנשא ונתן ביד דזה מקרי מציל עצמו בממון חבירו ודמי לנרדף ששבר הכלים כמ"ש בסי' ש"פ ס"ג משא"כ אם אנסוהו להבי' ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחל' על אותו פלוני ואין זה נקר' מציל עצמו כו' אלא שמוכרח לעשות כמו שא"ל האנס ואם לא יעשה כן נמצ' מציל הוא ממון חבירו בנפשו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וע"ש שמבי' כמה פוסקים גדולי הראשונים שס"ל כן וסיים וכת' ז"ל וגם בתשובת רשד"ם סי' נ"ה כת' כיון דדבר זה פלוגת' דרבוות' הוא קמאי ובתראי לא מפקינן ממונ' וע"ש וגם בש"ג פרק הגוזל בתרא משמע דספיק' דרבוות' היא ע"ש ולדידי לאו ספיק' היא אלא העיקר כהפוטרין עיין בתשובת הרמ"א סי' י"א עכ"ל.


(כ) ביד:    ונרא' דאם הי' להם משכון בשותפות על החוב ונתנו להאנס מקרי נתן ביד וכן מוכח בתשובת מהר"מ שבמרדכי שכת' ואי עביד הכי מדעתיה בלא אונס חייב כמו שורף שטרות כו' אבל באונס פטור ואע"ג דאמרינן פרק אד"מ (דף ל"ג) כיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא כו' הא איתותב עכ"ל ושם ע"כ בתר דאיתותב קמתרץ רבינא דהא דזיכה את החייב מיירי כגון שהי' לו בידו משכון ונטלו ממנו דה"ל נשא ונתן ביד ע"ש. ש"ך.


(כא) בצד:    ראובן לקח חפץ אחד משמעון למכרו לשר ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבד השר ואח"ז לקח השר החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דה"ל לחזור בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאמר לא כונתי להזיקך עכ"ל מהר"ם מירזיבורג הביאו הד"מ סו"ס זה. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(כב) חולקין:    ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' כ"ו הכריע להלכה כדעה ראשונ' ולא נהירא להכריע נגד מהר"מ ב"ב דלא הי' בדורו כמותו כדאית' בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב ועוד דסבר' הראשונ' הוא רק סברת יחיד ר"א מטולא במרדכי והרי במרדכי פרק המניח משמע דרבוות' פליגי עליה וכ"כ באגודה שם שכן פסקו הגדולים וכן בד"מ מסיק כן וגם מהרש"ל פרק הגוזל בתר' סי' מ"ט כת' שאין נראה דברי ר"א מטולא לענין פטור ממון וחליל' להורות כן שיבא כמה חלול השם מזה ע"ש ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"כ ובתשובת הרמ"א סי' פ"ו ובתשו' מהרי"ט סוף סי' מ"ה. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(כג) שנתפס:    עיין בתשו' רשד"ם סי' רי"ד.

סעיף ז[עריכה]


(כד) עדים:    אבל אם אין עליו עדים ישבע לו היסת שלא מסרו כ"כ הג"א ד"מ סי' צ' סי"ד ועיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ז ופ"ח באריכות מדיני מוסר.


(כה) שנאנס:    באמת כ"כ הרמב"ם וכן הוא בע"ש דאיבעי' דלא איפשט' היא אבל ק"ל בנאנס ונשא ונתן ביד היכי נימ' דהוא בעיא דלא איפשט' הא לא מיבעי' בש"ס אלא במוסר למאן דדאין דינ' דגרמי אבל בנאנס ונשא ונתן ביד מזיק בידים ולאו גרמי הוא ופשיט' דלא שייך תקנת נגזל דהא אניס הוא וא"כ כיון שמכחישו בברי נשבע זה שנאנס ופטור דהא אינו נפסל כיון שנאנס ויכול הוא לישבע כן נ"ל ברור ודברי הרמב"ם והמחבר והע"ש צלע"ג. ש"ך.


(כו) כופר:    כת' הה"מ ומביאו ב"י שמדברי הרמב"ם אלו משמע שסובר כר"ת הוא היש מי שאומר שיביא המחבר לקמן ואחריו נמשך מהרש"ל פרק הכונס סי' צ' ואין נ"ל כן אלא דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל דכל מ"מ ועל השאר אומר איני יודע ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ אף בדבר דלא ה"ל לידע וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב באריכות לכך הוכרח לכתוב כאן שהמוסר כופר דאילו אומר איני יודע כמה ה"ל מח"ש ואיל"מ וכשנגדו נוטל בלא שבועה כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם. שם.


(כז) תפס:    אפילו בעדים לשון מהרש"ל פרק הכונס סי' ל' ואם העמיד האנס על ממון חבירו דהוי כמוסר בידים וכל כה"ג או שמסר לאדם בגופו נשבע שנמסר ונוטל עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אמאי בהעמיד כו' הוי כמוסר בידים ס"ס לא הוי אלא גרמי כיון שלא נשא ונתן ביד כדמוכח בסוף הגוזל בתרא ע"ש. שם.


(כח) ברורה:    ולא באומדנא ועי' ב"ח. שם.


(כט) בכך וכך:    ואולי הערים או היה אפשר להתפשר בפחות ועיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' מ"ד. שם.


(ל) ויטול:    עיין בש"ך שהאריך בביאור מחלוקת זה ע"ש וכת' עוד דבתשובת הרשב"א סי' תקע"א כת' גבי אחד שמסר את חבירו לאנסים ואינו יודע כמה הפסידו דאם תפס מטלטלים שלא בעדים אין לו עליו כי אם חרם סתם כל מי שנטל ממונו שלא כדין ע"כ ונראה דדין זה אמת אפילו למאן דאמר בספיקא דדינא לא מהני תפיסה דאע"ג דלדידיה אפילו תפס שלא בעדים לא מהני וכמ"ש בספר תקפו כהן היינו בשאר ספיקי דדינא אבל הכא דמטעם נאמנות אתינן עלה דמספקינן אם יהא נאמן בשבועה ליטול והלכך כיון שתפס שלא בעדים ודאי נאמן מכח מיגו והא דאינו נשבע דהרי אפילו בשכנגדו טוען שמא צריך לישבע כדי ליטול כמ"ש בסי' ע"ב סי"ז ע"ש צ"ל דמיירי שרוצה הנמסר להחזיק במטלטלים ואינו חפץ שיפדם המוסר ושיגבה ממנו חובו ובכה"ג כתבתי שם דא"צ לישבע ולכן אין עליו רק חרם סתם כן נראה לי עכ"ל.


(לא) גופו:    והש"ך האריך להשיג על דין זה ע"ש ומסיק וכת' ז"ל הלכך נראה ברור דבין מסר ממונו או גופו אם לא עשה מעשה בידיו כגון שהוליכו בעצמו לתפיסה ולא עביד אלא דיבורו לא מיחייב אלא משום דינא דגרמי והוא בכלל מה דאיבעיא בש"ס אי עשו תקנת נגזל במסור למאן דדאין דינא דגרמי ולא הוצרכתי להאריך רק מפני שגדול הדור מהרי"ל לא פסק כן ונמשכו אחריו מהרש"ל והרמ"א ומהר"מ מלובלין ושאר אחרונים ולע"ד הוא כשגגה היוצא מלפני השליטים האלו עכ"ל.


(לב) מסרתני:    וכ' הרשב"א בתשובה סי' תקע"א מוסר שהודה במקצת משלם מה שהודה ואינו משלם השאר ואפילו או' נ' ידענא ונ' לא ידענא לא אמרינן מתוך שאיל"מ מאחר שלא ה"ל לידע כמה הזיקו ע"כ והביאו בד"מ עכ"ל הסמ"ע ובתשובה שם כ' ע"ז וה"ל כאותו של שק צרור דירושלמי ע"כ וס"ל בההיא דירושלמי כהרא"ש וסייעתו שהביא הטור בסי' רצ"ח וכ"כ הה"מ ספ"ה דשאלה בשם הרשב"א ולפ"ז למ"ש המחבר בסי' צ' ס"י וסי' רצ"ח ס"א בשק צרו' הנ"ל דה"ל משאיל"מ אע"ג דלא ה"ל לידע א"כ ה"ה הכא וגם בב"ח סי' צ' ס"ס י"ד כ' דלא כתשובת רשב"א הנ"ל וכן העליתי בסי' ע"ב סי"ב דבכל ענין ה"ל משואיל"מ אם לא שהתובע מודה שהנתבע אינו יודע ע"ש ודו"ק. ש"ך.


(לג) א':    כ"כ בד"מ דכן משמע בתשובת מהר"מ כו' ובאמת המעיין שם יראה דלא משמע מידי ובהג"א ס"פ הכונס משמע להדיא דאף שלא היה עד אחד צריך לישבע לפני האנס ונראה דאף הרמ"א לא קאמר אלא לאפוקי שאין העובדי כוכבים נאמנים בכך לענין שיעש' נקיות זו בפניהן אבל אה"נ אם הנמסר טוען ברי שמסרו צריך לעשות נקיות זו בפני האנס אף שאין שם עד כלל והך עובדא דר"ת היה הנמסר טוען ברי ומ"ש הרמ"א ע"פ עד אחד כו' היינו כשאין הנמסר טוען ברי שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' צ' משמע כדברי דאפילו בלא עד יש להשביעו בפני השר וכמ"ש וע"ש שם.


(לד) החצי:    וסיים בתשובת מהר"מ שם אמנם אם אתם רגילין לפטור המוסר לפי שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה לי ששמעון המוסר השני חייב כל ההיזק אם יש עדים שמסרו שניה' ביחד כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו'. שם.


(לה) נפטר:    ואם יש ספק בדבר אם נפטר ממסיר' הראשונה מספיקא לא מפקינן ממונא והאחרון פטור כן הוא שם בתשו' מהר"מ. שם.

סעיף ח[עריכה]


(לו) לעדות:    ע"ל סי' ל"ד ס"כ ועיין בספר א"א דף ע"ד ע"א ובתשובת הרמ"א סי' י"ב ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ד סי' צ"ז וריש כלל כ' סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ח.


(לז) ונשא:    קאי גם אלהראות וק"ל. שם.


(לח) הודה:    ואע"ג דדינא דגרמי הוי קנסא מ"מ לא אמרינן מודה בקנס פטור רק גבי קנס דאורייתא דכתיב אשר ירשיעון פרט למרשיע עצמו אבל קנסא דרבנן מיחייב בהודאת עצמו כן הוא בתשובת מהרי"ל ס"ס צ' וכן משמע בפוסקים ולא כדמשמע מדברי מהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס נ' ע"ש. שם.

סעיף ט[עריכה]


(לט) הבא:    ואמרינן נמי בפ"ק דר"ה דהמסורות יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות וגופן ונשמתן כלה כו' וביורה דעה סי' ב' ס"ט בהג"ה נתבאר דיש פוסלין שחיטת מוסר ושם סי' רפ"א ס"ג נתבאר דס"ת שכתבו מוסר פסולה. שם.

סעיף י[עריכה]


(מ) הריני:    היינו כשניכר שיעשה כן ועיין בתשוב' רשב"א סי' קפ"א.

סעיף יא[עריכה]


(מא) הוחזק:    כתב בתשובת רשב"א שהביא ב"י מחודש ח' שהשיב לחכמי צרפת שאיזה מוחזק כל שנודע לרבים שהוא כן לא שהוחזק בב"ד של כ"ג ושקבלו עדיו בפניו שאם כן אין לך מוחזק בזמן שאין לנו מומחין והרי החכמים מחברי הספרים העידו וכתבו שהמוחזק היו הורגים אותו גם בזמן שלא היו מומחין וכל הנעשה ענוותן ומרחם על אלו נעשה אכזר על דורו ע"כ. שם.

סעיף יב[עריכה]


(מב) המוסר:    כן הוא בכל ספרי המחבר ובע"ש וטעות הוא וצ"ל המיצר וכן הוא בטור ורמב"ם. שם.


(מג) צער:    אבל במוסר ליחיד דינו כמוסר לצבור מיהו אפשר דלהרמב"ם דס"ל דאם כבר מסר אין הורגין אותו אא"כ הוחזק במוסר סבירא ליה דאם מוסר לצבור אפילו לא הוחזק מותר למסרו ביד אנסים. שם.

סעיף יג[עריכה]


(מד) ממונו:    ביד אבל ע"י גרמא או גרמי מותר טור בשם העיטור ומהרי"ו סי' ק"ס ולמסור ממונו לאנסים אסור כן כת' מהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס נ' וע"ש ונראה דמי שמוחזק למסור ונראה שאין דבריו נשמעין רק מחמת עשרו וכשיעני לא יהיו דבריו נשמעין מותר לאבד ממונו או למוסרו לאנס שהרי במה שמאבדין ממונו מצילין אחרים ובתוס' דמסכתא ע"א דף כ"ו ע"ב נסתפקו אי משיבין אבידתו וכתבו דמסור גרוע ממומר לעבודת כוכבים ובכל מקום שונה מוסר אצל מין ולא אתרבי אצל אבידה ושמא מאן דאית ליה ממון מוסר אסור לאבדו ביד אית ליה נמי דמשיבין אבידתו ומטעמא דיכין רשע וצדיק ילבש עכ"ל ובהג"א ס"פ אלו מציאות כת' דמוסר הוי כמו מומר לעבודת כוכבים להכעיס דאסור להחזיר אבידתו ועיין שם.


(מה) דמותר:    והרי"ף וסייעתו בע"כ לא סבירא להו הכי וגם מהרש"ל שם פסק דאסור ליטול ממונו לעצמו וכן עיקר וכן משמע להדיא מתשובת רש"י שבמרדכי פ"ק דקדושין והביאה ב"י בסי' רפ"ג מחודש ב' ע"ש.

סעיף יד[עריכה]


(מו) לכוין:    כלומר דאע"ג דדיני נפשות צריכין דרישה וחקירה במוסר לא היו מדקדקין כ"כ וכן הוא בטור סי"ג בשם תשובת הרא"ש וז"ל ואילו רצו לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יעשה לו דין כי ינצל ע"י אנסים ויסכן כל ישראל כו'. שם.

סעיף טו[עריכה]


(מז) להרגו:    באמת כ"כ הטור תשובת הרא"ש בשם ר"ח אבל תימא על הרמ"א שכ"כ בפשיטות שהרי מדברי המחבר בסי' י"א מבואר שיש להורגו והוא דעת הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים כמו שכתבתי שם והבאתי ראיות לדבריהם ע"ש ובסמ"ע כת' שדעת בעל העיטור מוכח דסבירא ליה כר"ח ולעד"נ דהעיטור לא קאי רק אממון ע"ש. שם.


(מח) והוחזק:    והש"ך השיג ע"ז וכת' דהכי מוכח מדברי כל הפוסקים בכמה דוכתי שסתמו וכתבו אין שליח לד"ע ולא חלקו בין שהשליח מוחזק בכך או לא וע"ש.


(מט) חייב:    ובד"מ כת' ע"ז וע"ל סי' שפ"ו דין י"ח בזה ונראה דר"ל תשובת הרשב"א שהביא שם וא"כ יש לתמוה על הרא"ה שכת' כאן בסתם וגם לענין דינא נ"ל דברי הרשב"א עיקר כמ"ש (ועמ"ש בסי' שפ"ו ס"ק י"ד ע"ש). ש"ך.

סימן שפט[עריכה]

סעיף יד[עריכה]


(א) ורגל:    ר"ל דכל שהזיקה הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא ושלח את בעירה וגו'. וכל שהזיקה בהמה לבהמה קרי לה קרן ע"ש הכתוב כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא א"ש דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר"ל לפירות ובקרן פטור ר"ל שהזיקה בהמה דבעל השוורים לבהמת בעל הפירות שהכניסם שלא ברשות ומ"ש בסוף בשן ורגל פטור ר"ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס בהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות כו'. סמ"ע.

סעיף טו[עריכה]


(ב) ארוך:    ומש"ה אין חיובן שוה דבדרכה על עץ ארוך כו' חייב עליו נ"ש ובהתיז אבנים בר"ה אינו חייב אלא ח"נ דהיינו נזק צרורות וכמ"ש הטור והמחבר בסי' שאח"ז. שם.


(ג) חייב:    ול"ד לדרסה ע"ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם שם היה. שם.

סעיף טז[עריכה]


(ד) שותפין:    פירוש דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצר ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות. שם.

סעיף יז[עריכה]


(ה) יצאו:    פירוש דל"ת כיון דשניהם שוין בהכנסתן ה"ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזוק ולא יזדקקו ב"ד להן. שם.

סעיף יט[עריכה]


(ו) חצי:    ואע"ג דבשן הוי מועד מתחלתו ה"מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה"ג. שם.

סעיף כ[עריכה]


(ז) שינתה:    פירוש וקיי"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ"ש בסי' שצ"ה מ"מ אין רשות להאחרת לבעוט בה. שם.

סימן שצ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בשערה:    פירוש שנסתבך כלי בשערה וגררתו ושברתו. סמ"ע.


(ב) נקרו:    פירוש דמאסוהו בנקירתן ולא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולדה דשן דהא יש לו הנאה באכילתו. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ג) דדינא:    היינו בבעיא דלא איפשטא ובזה מודים דאם הזיקה ברשות הניזק דאינו משלם כלל אא"כ תפס גוף המזיק דוקא ואז ישלם ממנו ח"נ דכיון דלא איפשטא י"ל דלא הוי אורחה ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם אלא ח"נ מגופו והטור מסיק בזה וכת' וז"ל ואפילו אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי וא"י לו' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי ג"כ בר"ה וא"ת שהוא רגל תן לי נ"ש היזקא דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עכ"ל ואע"ג דבסי' ר' כתב הטור גבי כליו של לוקח ברשות מוכר כו' דאם קנה אחד מחבירו בשניהן דקנה אחד מהן בממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מש"ה הולכין בשניהן להקל עכ"ל הסמ"ע ואין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב"ח אך מ"ש הב"ח דמיירי בב' בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה דאף בבהמה אחת כיון דמיבעיא אי אורחא הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א"כ י"ל דלמא טבע הבהמה פעמים כך ולפעמים כך. ודלמא בר"ה הזיקה דרך הילוכה כי אורחה ולא היה כונתה להזיק וברשות הניזק היה כונתה להזיק וקרן הוא ודו"ק כן נ"ל ברור. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ד) מסיני:    פירוש אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא ח"נ אף ברשות הניזק. מש"ה כת' דהל"מ כן הוא ואין להרהר אחריה. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ה) משלם:    קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על היזקו בר"ה מ"מ כיון דנתזו משם לרשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב. שם.


(ו) שהדסו:    שכל דאורחא הוא והניזק בא מכחו דין צרורות יש לו. שם.


(ז) והעלו:    פירוש ברשות הניזק או בר"ה ונתזו לרשות הניזק והזיקו. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ח) שלם:    כיון דהשבירה באה מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו דהוי רגל עצמו ולא מצרורות משא"כ בס"ב אם היתה מהלכת בר"ה כו' דאזלינן בתר המקום שנשבר שם כנ"ל. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ט) רביע:    היינו כשתפס גוף השור המזיק דרביע נזק זה הוא חצי דין קרן דתם ואינו משתלם אלא מגופו. שם.

סעיף ז[עריכה]


(י) לשלם:    בזה ג"כ אינו משלם הרביע אלא מגוף המזיק רק אם תפס החצי אפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוי תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק. שם.

סעיף ח[עריכה]


(יא) שינוי:    דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה. שם.

סעיף ט[עריכה]


(יב) אורחיה:    פירוש כל שאורחיה להושיט שם ראשו רגיל ג"כ לצעוק ולתקוע. שם.

סעיף י[עריכה]


(יג) שלם:    דהוי רגל ובזרק כתב דה"ל צרורות ומשלם ח"נ. שם.


(יד) חייב:    פירוש כל הנזק דה"ל לשמור חוטו שלא יסתבך בו תרנגול של הפקר. שם.


(טו) המתגלגל:    פירוש אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש להחוט דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והזיק. שם.


(טז) ביחד:    דגם בעל התרנגול פשע דה"ל לשמור התרנגול. שם.


(יז) רביע:    דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא בעל החוט בהדיה אין עליו רק חצי חיובו דהוא רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא אי הוה הוא לבדו כגון בתרנגול הפקר היה צריך לשלם כולו. שם.

סעיף יא[עריכה]


(יח) הולך:    אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא חצי נזק ול"ד למ"ש בס"ה בהג"ה בדרסה על הכלי ונתגלגל כו' דאזלינן בתר התחלת הדריסה וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריסה דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש כזה דשינוי הוא שם.

סעיף יב[עריכה]


(יט) באונס:    וזהו אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם לא היו באין לידי נפילה ומיהו אין דרכן לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומש"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דתו לא פשע מתחלה כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן א"י להשתבר מש"ה כת' הרמ"א דאם נפלו והזיקו פטור. שם.


(כ) חצי:    ואין אומרים בזה שיחייב נזק שלם כיון שפשע מתחלה לענין קפיצה כדרכן דהא מ"מ התורה לא חייבה בהוזק ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דקרן בתם ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו. שם.


(כא) חש"ו:    דאילו עבדו אינו חייב על נזקו כמ"ש בסי' שמ"ט ס"ד ע"ש ואם הוא עצמו הזיק כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק. שם.

סימן שצא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בכותל:    אבל נתחככה בחבירתה י"ל דלהזיקה נתכוונה וה"ל תולדה דקרן לשלם ח"נ אם לא שאם לאחר ששמטו ממנה הבהמה שנתחככה בה הלכה ונתחככה בכותל דאגלאי מלתא למפרע דגם כשנתחככה בבהמה להנאתה נתכוונה וע"ל סי' א' ס"ג. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) הרבים:    פירוש דל"ת דזה שהניח בגדיו בר"ה שינה וה"ל בכלל דמ"ש כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור קא משמע לן דאין זה מקרי שינוי דלפעמים אדם מניח בגדים בר"ה לפי שעה למתפח. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ג) שטרפה:    ע"ל סי' שפ"ט ס"ח בהג"ה ובסמ"ע שם.


(ד) דמי:    פירוש שאכל הנבילה אחר שהמיתה. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ה) לשלם:    אין לפרש הטעם דראובן ה"ל שלוחו של לוי דהא לוי לא צוה לראובן לעשות כן ועוד דאפילו אין לו לשלם אמרינן אין שליח לד"ע וכמ"ש בריש סימן קפ"ב ובסי' רצ"ב ס"ד ע"ש אלא נ"ל דהכא כיון שהמושיט לא הזיק כלום רק שהושיט לפי פרה ואז היה עדיין בעין בשלימותו וא"כ הפרה עשתה כל ההיזק והמושיט לא ה"ל רק כגזלן דמעידנא דאגביה ה"ל שולח יד בדבר שאינו שלו דהוי גזלן אם כן ה"ל כגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה כו' כמ"ש בסי' שס"א ס"ה אלא דאם יש לו לשלם כיון דעכ"פ חייב המושיט מטעם מזיק ובעל הפרה לא הזיק בידים שהרי אילו לא הושיט לא אכלה לכך גובה מהמושיט. ש"ך.

סעיף ח[עריכה]


(ו) שנהנית:    כלומר אף שפטרה התורה מלשלם נ"ש מה שנהנית צריך לשלם כ"כ הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בביאור דברי הרא"ש בזה ע"ש.


(ז) בזול:    היינו שליש פחות מכדי שיווי השעורים כ"כ הטור וע"ש. סמ"ע.


(ח) פטור:    דכיון דהוא בר"ה ולא נהנית אין עליה שום חיוב. שם.

סעיף ט[עריכה]


(ט) החנות:    כיון דבצד פתח חנויות רבים באים שם לקנות והבהמה עומדת שם ה"ל כעמדה בר"ה ואכלה מצידי הרחבה דאינו משלם רק מה שנהנית אבל באכלה מתוך החנות אף שעומדת בצד פתח החנות מ"מ כיון שאין דרך הבהמה כלל להושיט ראשה לתוך החנות כ"ע מודו דה"ל כאילו עמדה בחנות ואכלה משם משא"כ כשאכלה מפתח החנות דדרך הלוכה דרכה להושיט שם ראשה. שם.

סעיף יא[עריכה]


(י) דרך:    נראה דאפילו היה ראשה בשעת אכילתה ע"ג בהמה מ"מ כיון שגופה ורגליה עומדות בר"ה בתר גופה אזלינן ויש לו דין שן בר"ה דאינו משלם נ"ש כי אם מה שנהנית. שם.

סעיף יב[עריכה]


(יא) ספק:    ואע"ג דכת' המחבר בס"ז דאם לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק יש מחייבין לשלם נ"ש י"ל דבזה שעומדת בר"ה ומושיטה ראשה לאכול ברשות אחר מיחשב שינוי שאין דרך אכילתה בכך לכן הוי ספק משא"כ כשהלכה מרשות לרשות. שם.


(יב) חולקין:    ומדלא כת' הטור כאן דעת אביו הרא"ש שחולק בזה משמע דס"ל דל"פ הכא דכיון דעל כל פנים תפיס ברשות נגד מה שנהנית מהני התפיסה גם להשאר. שם (ועיין מ"ש בזה בסי' ר"ב ס"ק ו' ובסי' שס"ב ס"ק ו' ע"ש).

סימן שצב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שלם:    דכיון דהניחה שם ה"ל היזק בידים וכי אורחיה הוא. סמ"ע.


(ב) מגרר:    דאז מקום הגחלת מחשב לשינוי או צרורות מש"ה בח"נ סגי. שם.


(ג) וחתר:    דבזה בעל הגחלת פטור כיון דשמר אשו כדנטרי אינשי ובעל הכלב חייב כיון דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ה"ל לשמור כלבו שלא יחתור ויזיק. שם.


(ד) חייב:    ל"ד קאמר חייב דהא מסתמא בעל החררה הוא בעל האש שאפה חררתו בתנורו וגם הוא בעל הגדיש ולמה ישלם אלא בא לומר דגם בעל הגחלת הוא גורם ההיזק ומש"ה בעל הכלב אינו משלם אלא ח"נ. שם.


(ה) החצי:    דשניהן שותפין בהנזק. שם.

סימן שצג[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) שהיה:    פירוש דה"ל לשמור פרתו שלא תאכל יותר משיעורה וזה דוקא מסתמא כשבעל החצר בחצירו אבל לא בנסתלק משם כמ"ש בסעיף שאח"ז. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) יביטו:    פירוש שלא יביטו זרועותיה המגולות בעת לישתה ובמעשה זה בא המחבר להוסיף דאף שנסתלק בעל החצר שלא בידיעת בעל הפירות אפ"ה אם מסתמא יסתלק בעל החצר ויצא עבור דבר צניעות שעושה בעל הפירות ה"ל כאילו הודיעו שיצא וחייב בעל הפירות בשמירת בהמת בעל החצר אפילו לענין שלא תאכל יותר מדאי ותוזק. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ג) המגדיש:    עמ"ש הסמ"ע שיש לחלק בזה בין אם בעל השדה עצמו שומר השדה או שיש לו שומר אחר ומבאר בזה פלוגתת הפוסקים בדין זה עיין שם.

סימן שצד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שנהנית:    באופן שנתבאר בסי' שצ"א ס"ח ע"ש.


(ב) הלכה:    פירוש ואפי' בעל הבהמה ידע מזה דמזל רע דבעל השדה הוא דגרם ליה ההיזק. סמ"ע.


(ג) איבריה:    מלשון זה משמע דאם לא נתרסקו איבריה אלא היה לה צער בעלמא א"צ לשלם כלל ואם יש להסתפק בזה צריך לשלם לו מה שהיה נותן להציל בהמתו מספק אמנם משמעות ל' התוספות והרא"ש אינן מורין כן עיין במהרש"ל פ"ו דב"ק סי' י"ג. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ד) מעולה:    וכ"פ מהרש"ל שם סי' י"ז וע"ל ריש סימן שצ"ו.

סימן שצה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטור:    דהמשסה שינה בתחלה בהשסתו וכל המשנה כו'. סמ"ע.

סימן שצו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטור:    כת' הסמ"ע דלהרמב"ם פטור לגמרי אפילו מח"נ ולהתוספות והרא"ש אינן פטורין אלא מנ"ש אבל ח"נ חייב כו' ע"ש.


(ב) מחמת:    וה"נ מקרי מחמת פשיעה דאילו העמיד לפניה דלת חזקה לא היתה נופלת מחתירתה בקרקע או מנגיחתה בהדלת עצמה. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ג) שחתרה:    קאי ג"כ אבלילה שלפניו. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ד) הם:    פירוש הגזלן חייב על מה שהזיקה הבהמה אע"ג דהגזלן לא קנה לה במשיכה דמאן א"ל למשוך מ"מ כיון דעשה בה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה כ"כ התוספות והרא"ש. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ה) עצמה:    ונראה דאינו פטור מהבהמה אלא בדיני אדם אבל בדיני שמים ודאי חייב ק"ו מכותל רעוע וע"ל סי' שפ"ו בטור ס"ג ועיין בתשו' רשד"ם סי' שס"ה. שם.


(ו) וחייב:    והתוספות כתבו דדוקא אהבהמה שהזיקה חייב ולא אהכותל כיון שהיתה רעוע והרא"ש כת' שאפשר דגם על הכותל חייב דהא ראויה לעמוד יום או יומים עד שימצאו פועלים לתקנה כו' וכן נראה שהוא דעת הט"ו שסתמו וכתבו חייב ולהרמב"ם חייב אפילו אכותל רעוע בדיני אדם. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ז) מעולה:    הטעם כיון שפשעו הבעלים מתחלה במה שסמכו על הקשר כיון שדרך השור לנתק הקשר אמרינן דודאי גם קשר זה התירוהו וה"ל כאילו לא עשו להבהמה שום שמירה ויצאה מתחת ידם והזיקה ואע"ג דבעלמא בעינן שיבא האונס מחמת הפשיעה כמ"ש בסי' רצ"א (ע"ש ס"ק י"ד) שאני הכא דאותה פשיעה הראויה לבא בשעה שמסרו הבהמה ליד חש"ו דהיינו שתצא ותזיק היא הנעשית לבסוף מש"ה אף שנעשה באונס חייבים הבעלים עליהם וע"ל סי' ת"י סכ"ג. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ח) חייבים:    דהשמירה מוטלת על כל אחד ולא היה לזה להסתלק בלי רשותם. שם.

סעיף ח[עריכה]


(ט) השומרים:    ר"ל אפילו השואל אע"ג דחייב באונסין היינו דוקא אם הוזקה הבהמה שהוא שומר עליה ולא לענין אם יצאה והזיקה. שם.

סעיף ט[עריכה]


(י) הראשון:    ומ"מ אם ירצה הניזק יעשה דין עם השני אלא דקאמר שגם דינו עם הראשון דה"ל פשיעה גביה שמסרו לשני והבעלים י"ל אתה נאמן עלי בשבועה ולא האחר ול"ד לדין שלפני זה דהתם בעל השור ברשות נתנו להשומר גם בדין שאח"ז בנתנו השומר לבנו כו' הוא ברשות דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וע"ל סי' רצ"א. שם.

סימן שצז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) להתרות:    אבל לא לשחיטה ול"ד לסעיף שאח"ז בבהמות קצבים שעומדין לשחיטה אלא שהקצבים רוצין לשהותן עד יום השוק כדי למכור הבשר ביוקר וקאמר דמשום הזיקתן מקדימין שחיטתן אם לא ישגיחו בההתראה משא"כ כאן בסתם בהמות דאינן עומדות לשחיטה. סמ"ע.


(ב) גדור:    דעל הבעלים לשמור בהמתן שלא יזיקו ודומה זה לבהמה האוכלת מתוך החנות כו' כמ"ש בסי' שצ"א ס"ט וא"י לו' לו ה"ל לסגור חנותך ועיין בטור שכת' שר"ת והרא"ש חולקין ע"ז וס"ל דאינו דומה לאכלה מתוך החנות ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכן הוא דעת הש"ך דאם לא גדר ארעיה ונכנסה בהמה ואכלה פטור דשן דחייב רחמנא בשדה אחר לא מיחייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה ע"ש שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל וכיון דהלכות גדולות ור"ח וראב"ן והרא"ש וטור סוברים דפטור הכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה"ג ור"ח דברי קבלה הן מהש"ס ובפרט שהוכחתי שדבריהן עיקר עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ג) בר"ה:    ר"ל אף דשם רשות המזיק והניזק שוה וה"ל להניזק לשמור ענינו משור המזיק. סמ"ע.


(ד) פעמים:    ואף שלא הזיקו אלא פעם אחד ואחר ההיזק התרו בבעלים ג"פ הרשות ביד הניזק לשחטן אם לא שמרן ואפי' אם יאמר הקצב שישלם מה שיזיקו בהמותיו לא משגחינן ביה דאין אדם רוצה ליטפל נפשו בתשלומי נזקו וגם ניחא לאדם בשלו. שם.

סימן שצח[עריכה]

סעיף ה[עריכה]


(א) מעלמא:    כת' הש"ך דמהרש"ל פירש כגון שנכנסו שוורים לחצירו והזיקו לזה אבל אם יצא לחוץ והוזק חייב בעל החצר וה"ה אם חנק עצמו בחצר דחייב ואף אם יצא והזיק לאחרים חייב בעל החצר ע"ש באריכות ואין משמעות ל' הרמ"א כן ומ"מ דברי מהרש"ל עיקר ודוק בהרא"ש עכ"ל וע"ל סי' רצ"א וריש סימן שצ"ג ע"ש.

סימן שצט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ליתא:    קמ"ל בזה דל"ת דלא משתלם מהולד אלא רביע מיהו גם בדאיתא לפרה איכא חידוש בדין זה כגון אם אין הפרה שוה כשיעור ח"נ דהניזק. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לפנינו:    וה"ה אם היא לפנינו ואינה שוה כדי חצי הנזק. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ג) מוחזק:    דמ"מ מוקמינן ממונא אחזקת קמא והמע"ה. שם.


(ד) משבועה:    כיון דהוי קנס כ"כ הטור ע"ש והיינו כשא"ל הניזק אתה יודע דאל"כ אפי' במועד פטור מטעם דלא ה"ל לידע וכדלקמן ריש סימן ת' וע"ל סי' פ"ז סכ"ה ואף שידוע ונתחייב במקצת ע"פ עדים שראו הנגיחה לא הוי על השאר משואיל"מ בקנס כמ"ש התו' ר"פ הפרה ועוד כתבו שם תירוץ אחר דלא ה"ל לידע וכ"כ בנ"י ובהג"א ע"ש ומטעם הילך לא מיפטר דאע"ג דכתבו בסי' פ"ז ס"א וסי' פ"ח סכ"ד דהילך הוי בדבר שהוא בעין אפילו הוא בבית הנפקד וכ"כ הנ"י בפ"ק דב"מ היינו דוקא בדבר שהוא של התובע מיד לגמרי והלכך כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה משא"כ בשור תם דצריך שומא א"כ לאו הילך הוא וע"ל סי' ק' ס"ג. ש"ך.


(ה) תפס:    כ"כ הטור בשם הרא"ש ולא כדעת הרמ"ה דכתב דלא מהני תפיסה אפילו בלא עדים בקנס וכ"כ הנ"י ס"פ המניח כהרמ"ה והב"ח הקשה דמדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש ספ"ק דב"ק והטור סוף סימן ש"ט מבואר דבפלגא נזקא קנסא מהני תפיסה וצ"ע עכ"ל ולא דק דהתם מיירי שיש לו עדים על הניזק דלא היה פטור משום מודה בקנס כ"כ הש"ך וכת' עוד דגם להרא"ש והטור לא מהני כשתפס ויש לו מיגו אלא כשתפס קודם שהודה וה"ה בזה"ז דליכא מומחין ולא חשיבא הודאה וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש שם והטור בסוף סימן א' א"כ בכל ענין מהני תפיסה בקנס אם יש מיגו כן נ"ל עכ"ל.

סימן ת[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בסלע:    ואע"פ שניזקה ע"י רדיפת שורו אחריו לא הוי אלא גרמא בנזקין. סמ"ע.


(ב) ברי:    משמע דאפילו במועד דינא הכי ומהרש"ל פרק המניח סי' ל"ג כת' דבמועד שרדף חייב כשניזק טוען ברי ומזיק שמא מאחר דרב הונא ורב יהודה מחייבין בברי ושמא ואין דבריו נכונים אלא כיון דקי"ל כרבנן דמוקמינן ממונא בחזקת מריה א"כ בכל ענין המע"ה. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ד) העומד:    ואם זה העומד הוא תם והמועד מת או נאבד דגובה ח"נ מזה התם העומד ממ"נ אם הוא נגחו הרי בדין גובה ח"נ מגוף המזיק ואם זה שמת נגחו הרי היה מועד וחייבים בעליו לשלם מנכסיו וזה שור המועד בכלל נכסיו הוא אלא דהמחבר איירי שזה העומד הוא מועד א"נ אינם ניכרין איזה מועד ואיזה תם. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ה) משלם:    הסמ"ע והש"ך האריכו די באר בדין זה כל הצורך ע"ש.


(ו) וי"א:    ולעיל סי' פ"ח סי"ב הוכחתי דלא כהי"א בזה אלא דהיכא דאיכא עדים משלם הפחות שבשניהם וכן תפיסה מהני ליטול כדקאמר מזיק אפילו ליכא עדים וע"ש. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ז) תפס:    דכיון דטען על שניהן שנגחוהו וגם המזיק מודה בזה אף שאין לו עדים איזה נגח לזה ואיזה לזה מהני תפיסתו לכ"ע וכן הוא בש"ס. סמ"ע.


(ח) דבריו:    כיון שתפס בעדים. ואם תפס שלא בעדים נוטל כפי דבריו כ"כ הטור ומשמע דהיינו משום דמהימן במיגו אף בקנס וכן משמע בהרא"ש ס"פ המניח וכמ"ש בסי' שצ"ט ס"ג וע"ש. שם.

סימן תא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) כשותפים:    כתבו התוס' ר"פ ד' וה' דהיינו כשיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות בו אבל כשאין בידו להביא עדים לאלתר לא הוי שותף וראשון ראשון נשכר ע"ש ועמ"ש לעיל ריש סימן ע"ד ועיין בתשובת הרמ"א סי' כ"ד ואם הקדישו ניזק עד שלא עמד בדין מוקדש הכי אמרינן בש"ס פרק המניח וכ"כ הנ"י ריש פרק ד' וה' בשם הרמ"ה וכן אם מכרו הניזק וכדלקמן ריש סימן ת"ז ועמ"ש שם וכן אין המזיק יכול לסלק את הניזק במעות אלא נוטל את השור עצמו כדאיתא בש"ס ובתוס' שם ד"ה והקדישו ניזק ע"ש. ש"ך.


(ב) והולכים:    לפי מה שמפרש המחבר כיצד כו' שנגח ג"פ צ"ל דמיירי כשלא התרו בו דלא נעשה מועד א"נ כדפרש"י ר"פ ד' וה' כגון שראה שור ונגח שור ולא נגח כו' דאפילו מועד לסירוגין ליכא ע"ש. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ג) הראשון:    וכן אם תפסו ניזק שני נעשה ש"ש לראשון ולבעלים וכן ג' וד' כדמוכח בש"ס. שם.


(ד) חצי:    הטעם כתב הסמ"ע כיון דקי"ל דניזק ובעלים נעשין שותפין בו ואם כוחש או נשבח הוא ברשות שניהן לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו ועיין בש"ך שהביא הרבה גדולי הפוסקים דס"ל כדעת הי"א וכת' דכן נראה עיקר בש"ס וע"ש עוד שהשיג על הסמ"ע במה שרוצה לחלק בין ההיא דהכא ובין מ"ש הטור בסי' קע"ז סי"א דהשותפין ש"ש הן כו' ויש בזה נ"מ טובא לדינא ע"ש באריכות.

סימן תב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) נאבד:    פי' דל"ת כיון דתם אינו משלם אלא מגופו נמצא שור של ראובן שנגח שור של שמעון והפסידו ק' ואח"כ חזר שור של שמעון ונגח שור של ראובן והפסידו נ' ונאבד שור של שמעון וה"א דראובן יפסיד הזיקו שאין לו מקום לגבות ושמעון יגבה נ' משורו דראובן קמ"ל דלא אלא מיד שהזיקו זא"ז מנכין זא"ז בכדי שיווי דמי ההיזק והמותר משלם ח"נ. סמ"ע.


(ב) מגופו:    ז"ל הנ"י פרק המניח וראוי שתדע דכי אמרינן דמשלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיוכלו לאשתלומי מיניה אהדדי אבל שור שוה ר' שנגח לשור שוה ק' והכחישו פ' וחזר האחרון ונגח להראשון והכחישו ק' אם נאמר נוציא מ' שהוא ח"נ שחייב הראשון כנגד מ' מנה שחייב האחרון וגובה הראשון מהאחרון י' במותר ח"נ לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחיש להראשון ק' אינו שוה אלא כ' ואין להראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שחייב להאחרון נ' עדיין שוה ק' ויכול להשתלם ממנו לפיכך דין הוא בזה שנוציא כ' כנגד כ' שהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון כ' שהוא מותר מח"נ שלו ונמצא דפעמי' הניזק מועט גובה יותר מחבירו שנזקו מרובה עכ"ל. שם.


(ג) יפה:    עמ"ש הסמ"ע והש"ך ליישב דברי המחבר בזה ע"ש.

סימן תג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) השברים:    דבניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלים דיכול לשלם אפילו סובין וכמ"ש בסי' תי"ט וע"ל סי' שמ"ד ס"ב וסי' שפ"ז. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) הוזלה:    פי' שלא נפחתה הנבלה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר. שם.


(ג) נודע:    דבזול אין נ"מ בידיעתו דלא עלתה על דעתו שיוזל. שם.


(ד) מ"ה:    דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה וזה היה שוה ר' מתחלה ובאותן ר' משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ' כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח. שם.


(ה) וירויח:    ומ"מ פטור הוא מלשלם מה שהזיק שורו ול"ד למ"ש הט"ו בריש סימן שאח"ז ע"ש דהתם מצי הניזק לו' אלמלי הנגיחה כו' שכן דרך הבהמה דנשבחת בשומן וגידול כשהיא חיה ובריאה בלא נגיחה יותר ממה שהיא נגוחה וחולה משא"כ כאן בנבלה דנתייקר הבשר שהוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין יכול לומר אילו לא המיתו היה נתייקר בכפלים די"ל דבמזלו נתייקר. שם.

סימן תד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ואלמלא:    פירוש ואין יכול לתובעו בעד אותו הנזק כיון שאינו אלא גרמא ולא הפסידו בידים. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) בדין:    כיון שעדיין חי הוא עוד כאב הנגיחה בו ומכח זה מכחיש ואזיל. שם.


(ג) עצמו:    הטעם דמיד בשעת נגיחה נעשו המזיק והניזק שותפין בהשור והוא ברשות שניהן לענין אם נפחת או נשבח ממילא משעת הנגיחה והלאה כ"כ הטור. שם.

סימן תה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לבהמה:    ויש צד רבותא בזה יותר מאם כוון לנגח בהמה זו ונגח בהמה אחרת דהתם מין בהמה אחת היא משא"כ אדם שיש לו מזל ואין דרך השור לכוין אליו לנגחו וה"א דמחשב אונס טפי סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) פטור:    משום דקלב"מ דחייב מיתה משא"כ בשורו שבעליו אינו חייב מיתה בזה. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ג) ולדות:    דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים. שם.

סימן תו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטור:    דשור רעהו כתיב ולא שור של עובדי כוכבים ומה"ט היה מן הראוי לפטור גם כן איפכא אלא דלמדו מקרא לחייב מדכתיב עמד וימודד ארץ כו' כדאיתא בב"ק ריש ד' ל"ח ע"ש. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) וזכה:    פטור זוכה זה מהניזק ובש"ס ילפי מקראי דבעינן שיהא לו בעלים בשעת נגיח' ובשעת גמר דין. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ג) חייב:    קא משמע לן כיון דיש לו בעלים גם בשעת גמר דין אע"ג דאינן בעלים הראשונים חייב. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ד) פטורים:    עיין בטור שכתב דאם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כו' והמחבר השמיטו וגם הרמ"א לא כתבו ונראה דה"ט משום דאינו נוהג בזה הזמן דהא אין מועד בבבל ואף אם בכה"ג הועד בא"י ובא לח"ל והזיק ותפשו הניזק שאין מוציאין מידו מ"מ הוא דבר שאינו שכיח לכך לא כתבוהו ולא הזכירו בזה דין אפטרופוס כלל. ש"ך.

סימן תז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מכור:    ומהרש"ל תמה ע"ז וכתב דלר"ע אפי' לרדיא אינו מכור וכן דעת הטור וכ"כ התוספות דף ל"ג ע"א ד"ה והקדישו וכן נראה עיקר בש"ס למאי דקי"ל כר"ע דשותפי נינהו והיינו שכ' הרמ"א בס"ב וכן אם נשתמש בו כו' אלא שלא סדרו על נכון לע"ד דה"ל לכתבו כאן בל' י"א ודו"ק. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ב) וי"א:    וכן עיקר לפי מאי דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב וכמ"ש הרמב"ם פ"ז דחובל ופ"ח דמלוה וכ"כ המחבר בסי' קי"ז וכ"פ בהג"א פרק המניח ומהרש"ל שם סי' כ"ב ומ"ש המחבר אח"כ נתנו במתנה כו' אין לדקדק דפטור מפחת שחיטה כדדייקינן בש"ס דהתם מדייק שפיר דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי אבל הרמב"ם והמחבר שכתבו מתחלה שחטו גובה מבשרו א"כ מ"ש אח"כ נתנו במתנה כו' ר"ל דהוי מתנה לרדיא וכ"כ בע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' שפ"ו. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ג) מתחלה:    ר"ל שאפילו אם היה של עצמו גובה מידו אם הזיק כ"ש זה שאין לו עליו אלא שעבוד כן הוא בש"ס והתוספת כתבו דאין זה כ"ש דבשלמא אם היה שלו מעולם או שכבר גבאו בחובו ויצא והזיק דפשע בשמירתו מש"ה חייב משא"כ זה שנגח בעוד שלא הי' ברשותו ולא בא הש"ס אלא ליתן קצת טעם דמש"ה גובה מיד בע"ח כיון דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו שהוא משועבד לניזק. סמ"ע.

סימן תח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ברורה:    בטור הביא לשון הרמב"ם בזה שכתב וז"ל של"ת הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא הרועים והעבדים וכיוצא בהם אם העידו ששור זה נגח או הזיק לאדם שומעין להן קמ"ל דאין הדבר כן אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע"פ עדים כשרים ויעידו בב"ד ויחייבו ב"ד המזיק לשלם וע"ל סוף סימן ל"ה בהג"ה דמכח תקנה יכולין להעיד ע"ש ועוד כת' הטור בשם ר"י דקמ"ל בזה דאפילו שור עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל אין דנין אותו אלא בעדים כשרים עד כאן לשונו. סמ"ע.

סימן תט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ישראל:    וכת' הטור דגם בבבל היו אוסרין כשהיו שכיחין רוב ישראל והיה להן שדות וכרמים והוא הדין לשאר ארצות אם היו בהן כו' ע"ש וכת' עוד דאפילו בבית אסור ואפילו אם אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק. סמ"ע.

סימן תי[עריכה]

סעיף ג[עריכה]


(א) חייב:    וכתב המ"מ דאפילו ראה הראשון דכסהו שני ולא ראה שחזר וגלהו אפילו הכי הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אכיסוי של זה שאין לו חלק בבור [משא"כ בבור] של ב' שותפין כדלקמן בסי' זה. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ב) בהמה:    ואע"ג דכתי' כי יכרה איש בור כמ"ש בסעיף שאח"ז ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאותו משא"כ בחפרה בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם בקרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאם לא הפקיר כלל י"ל מה לאחרים לילך בחצרו ופטור דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק כמה שכתו' בסי' ש"צ ושצ"א ואם הפקיר החצר והבור בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על נזקי הבור כיון דבשעת הכרייה היה הכל שלו משא"כ כשחפר תחלה בחצירו ואח"כ הפקיר מקום שסביב לבור ונתן רשות לכל לקרב נפשם להבור דה"ל כפותח בור בר"ה שבס"ו ואם הפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ הפקיר גם בורו חייב על נזקיו דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר חל עליו לסלק התקלה וע"ל ריש סימן שצ"ח. שם.


(ג) לכסותו:    מדלא כתבו בדין זה כ"כ השיעור בכדי שידע ויסגור כו' כמ"ש בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה שבסכ"ח דמיחשב פשיעה ולאלתר חייב בנזקין וה"ה בבור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ד) לר"ה:    לשון הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן סמוך ממש ומש"ה לא כת' הטור ד"ט כי אם בסמוך לר"ה. שם.


(ה) חבירו:    גם כאן כת' הטור דאחר שנודע לבעל החצר פטור הכורה כיון דהוא חייב בנזקי בעל החצר כו' כמ"ש הרמ"א בס"ד בהג"ה ואע"ג דכאן הבור הוא ברשות המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומד סמוך לחצירו ממש כנ"ל ה"ל כאילו עומד שם ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ו) רבים:    הרמ"ה כת' דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסריה לרבים לא נפטר החופר עד דטמים ליה וכת' עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרה עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל. שם.


(ז) רשות:    דגם לצורך רבים אינו רשאי לחפור בר"ה במקום שהוא מכביד לרבים וכדומה לו שמזיק להן. שם.

סעיף ט[עריכה]


(ח) פטור:    ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' תי"ד ס"ב בהוצאת זבלים לר"ה ובסוף סימן תי"ז בהנחת אבנים לצורך בנין דגם כן עשאו ברשות ואפילו הכי אם קלקלו והזיקו חייבים שאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחד החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט ל"ד נמי לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלייה ואפי' הכי אם יצא אש והזיקה חייב כמה שכתו' בריש סימן קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכן כת' הרי"ף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כת' ז"ל וביש"ש כת' שהוא טעות וחייב לשלם והש"ס איירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע"ש שהוכיח כן ודלא כמ"ש בסמ"ע וכן כת' הב"ח עכ"ל (* א"ה עיין בדרישה שם הביא דברי מהרש"ל אלו והשיג עליו ע"ש באריכות).

סעיף יב[עריכה]


(ט) חולקין:    וסבירא ליה דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וע"ש. סמ"ע.

סעיף יד[עריכה]


(י) כולם:    פירוש אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורב בו. שם.

סעיף טז[עריכה]


(יא) הבלו:    נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיו למטה ומת וניכר הדבר להרואים שמת מחמת הבל ולא מחמת חבטה. שם.


(יב) חבטו:    היינו שנפל לבור על גבו וניכר להרואים שלא מת אלא מחמת החבטה. שם.

סעיף יז[עריכה]


(יג) פטור:    הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן חבטה ולא הבל. שם.

סעיף יח[עריכה]


(יד) בו:    קצת קשה דלענין אם נחבטה בתל עצמו אין צריך גבוה י' דהא אפילו נתקל בקרקע עולם והוזק באבן ומת חייב כמ"ש הטור והמחבר בריש סימן תי"א ובטור כת' ז"ל דאם עשה תל גבוה י' בר"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ ומת חייב וזה מ"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעלה למטה בעינן גובה י"ט כיון דהוזק לבסוף בקרקע עולם.


(טו) שהוא:    מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג"ט ומהרש"ל סי' כ"ד כת' דכל פחות מג"ט כארעא סמיכתא הוא ופטור דלא מקרי בור ולדבריו צ"ל דל"ד קאמר כל שהוא וכה"ג אשכחן פרק ראשית הגז ופרק העור והרוטב ומס' נדה וכמה כל שהוא כו' אמנם מדברי המרדכי סוף ב"מ ומדברי הרמ"א לקמן סי' תי"ד ס"ב מוכח לכאורה דאף פחות מג"ט אף דא"י לעכב מ"מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלו שלא בשעת הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו"ק במרדכי ואם כן צ"ע לדינא. ש"ך.

סעיף כ[עריכה]


(טז) מנזיקין:    דבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן בדרכים ולהשמר מנזקיה משא"כ אדם שהולך ועיניו משוטטות למעלה ולהלן מדרך הלוכו וכמה שכתבתי בסי' תי"ב ס"ג. סמ"ע.

סעיף כא[עריכה]


(יז) כלים:    לשון הטור ואפי' נפל שמה שור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים. שם.

סעיף כה[עריכה]


(יח) לדלות:    משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פירש ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש. שם.

סעיף כט[עריכה]


(יט) ונטל:    ול"ד למ"ש הרמ"א בסי' שפ"ג ס"ב בהג"ה וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו' דשאני התם דנשבר החבית מיד והוי ליה כאילו הזיקו בידים משא"כ כאן דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשתפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כל כך היזקו. שם.

סעיף ל[עריכה]


(כ) להתגלות:    ע"ל סי' שצ"ו ס"ו במוסר שורו ביד חש"ו דאפילו היה קשור בחבל מיחשב פשיעת הבעלים משום דדרך השור להתיר הקשר ופירש התוספות דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו ונראה דה"ה כאן יש לומר כיון דלאו בני דעת נינהו חיישינן שיגלו הבור דעשוי להתגלות בקל כי בש"ס אתאמרו הני ב' דינים יחד. שם.

סעיף לא[עריכה]


(כא) פטור:    מטעם דקרקע עולם הזיקתו ודומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א. שם.

סעיף לב[עריכה]


(כב) אצלך:    שהרי בבורך מצאתי הזיקי. שם.


(כג) שנדחפה:    דה"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתיה שמא ידחפנו שור שם ויגרום בורו היזק לבעל השור. שם.

סעיף לד[עריכה]


(כד) בכוונה:    הוא מטעם שכתבו התוספות ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מיחייב בעל האש. שם.

סעיף לו[עריכה]


(כה) דברים:    והא דחייב בבושת אף דע"כ איירי שדחפו שלא בכונה כמו שכתוב בסל"ד צ"ל כמ"ש התוספות כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשוב בכונה ומהרש"ל סי' מ"ב פסק דפטור מבושת אא"כ שמתחלה דחפו השור ואחר כך בא האדם להוסיף עליו וע"ש שהאריך ודבריו דחוקים. ש"ך.

סעיף לז[עריכה]


(כו) לבדו:    נראה דאתי לאפוקי כגון אדם ושור שדחפו אדם והוזק שנתבאר לפני זה שבדמי היזקו המה משותפים ובשאר דברים צריך האדם לבד לשלם ולמדנו כאן דאם ברח האדם צריך בעל השור לשלם כל דמי הנזק כאילו הזיקו לבדו אבל שאר דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם היה השור מזיקו לבדו לא היה חייב לשלם. סמ"ע.


(כז) חולקין:    וכן כתב הגהת מיימון ומרדכי בשם מהר"מ וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ' ע"ש ובתוספות פרק כיצד הרגל ועיין בהגמי"י דיש ליישב דגם דברי מהר"מ הראשונים אינם סותרין זה. ש"ך.

סעיף לח[עריכה]


(כח) פטור:    דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו.


(כט) מיורשי:    ר"ל ל"מ אם הוא חי דצריך לשלם לבעל השור אלא אפילו מת הכורה צריכין בניו היורשים לשלם לבעל השור היזקו ואע"ג דמלוה ע"פ של אביהן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע עדיין דמי השור. סמ"ע.

סימן תיא[עריכה]

סעיף ד[עריכה]


(א) גלגלם:    וצ"ל דגילגלן ברשות הניזק דאי ברשות הרבים פטורה דהא הוי תולדה דרגל וכן מצאתי במהרש"ל פ"ק סי' ה'. וא"ל דהוי משונה וה"ל תולדה דקרן א"כ לא ישלם אלא רביע כמו בהתיזה בס"ה ודוחק לו' דכאן איירי במועד. ש"ך.


(ב) החצי:    דזה דומה לדליל הנקשר בתרנגול שבסי' ש"צ ס"י ע"ש בהג"ה וכלב שנטל חררה ובה גחלת דבריש סימן שצ"ב דחייב בעל הדליל ובעל הגחלת כל אחד מחצה וטעם א' להן שם וכאן דכולהו לאו בני דעת נינהו אבל האדם בן דעת הוא מש"ה כשנתגלגלו ע"י אדם הוא לבדו חייב בכולו. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]


(ג) רביע:    דבהתיז צרורות לבדו אינו משלם אלא ח"נ וכאן דיש שותף עמו בחיוב היזקו אין עליו חוב אלא חצי דמי חיובו דהיינו רביע. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ד) כליו:    ע"ל סי' ש"צ ס"ח דכתב אם הטילה גללים לעיסה חייב ח"נ דה"ל צרורות ונראה דה"ה אם טנפה כלים דרך נפילתן משא"כ כאן דאיירי בהזיקו אחר נפילתן. שם.


(ה) בכלים:    אבל אם הוזק בהן בעל החצר חייב בעל הבהמה ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"מ כיון דדידיה הוי בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי ה"ל כאילו איהו כרייה ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ג דאם בהמת ראובן הטילה גללים בחצר שמעון דזכה שמעון בהגללים שאני הכא דלא ניחא ליה לבעל החצר שיזכה חצירו דבר שיוזק על ידו אבל אם נראה דכבר ידע בעל החצר בהגללים וניחא ליה בהו וזכה לו חצירו ואח"כ הוזק בו בעל החצר פטור בעל הבהמה מנזקין. שם.

סימן תיב[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) הדרך:    נראה דמ"מ מיירי דהיה אפשר לו לסבב ולילך מן הצד או להגביה רגליו לעבור דרך עליהן מש"ה דוקא בנתקל ושברו פטור אבל כשמילא כל כך עד שא"א לעבור בזה אפילו שמרו בידים פטור כמ"ש המחבר אח"ז וכן הוא משמעות הש"ס דר"פ המניח ורש"י ותוספות שם ועיין לעיל סוף סי' שע"ט. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ב) דנתקל:    עמ"ש בזה בריש סימן ד"ש ע"ש.


(ג) מפקיר:    דמסתמא אדם מפקיר החרסים מן הכלי שנשבר לו בדרך והמים שנשפכו ממנו להארץ. שם.


(ד) דאפקרינהו:    דה"ל מפקיר נזקיו אחר שהונחו במקום שלא היה לו רשות להניחן כגון זה שפשע בנפילתו. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ה) לארץ:    וכתבו התוס' דאיירי שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמיא לקרקעית הבור דאל"כ מ"ש הנתקל באבן והוזק בקרקע דפטור כמ"ש בריש סימן תי"א. שם.


(ו) והזיקו:    אבל אם מת השור מזה פטור כיון דאין כאן הבל ולא חבטא דעומק עשרה טפחים כמ"ש בסי' ת"י. שם.

סימן תיג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שנתבאר:    בריש תי"א ותי"ב וע"ל סי' שע"ט וזהו דעת הרמב"ם והרא"ש אבל הטור כ' שדעת הרי"ף דגופו של ראשון שהיה יכול לעמוד ולא עמד מיחשב כאדם המזיק בפשיעה ופושע חייב אף על הכלים ויש בזה נ"מ לדינא גם למ"ש בסעיף שאח"ז. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לעמוד:    ולהי"א שבס"א אם היה לו פנאי להזהיר כו' וכ"כ הטור ע"ש. שם.


(ג) פטור:    טעמו כיון דקי"ל נתקל לאו פושע הוא דיינו אם ניתן על גופו תורת בור ולא על משאו. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ד) באלכסון:    הטעם דאם מונח בשוה ה"ל להשלישי ליזהר (א"ה נ"ל דכצ"ל ובספרי סמ"ע הנדפסים נראה שיש שם ט"ס ע"ש וק"ל) כשבא וראה שהשני נתקל בהראשון אבל כשמונח באלכסון כשנתקל השני בראשו של הראשון אותו שבא אח"כ ונתקל ברגל דהראשון י"ל דלא ראה השני מוטל לפניו ועד"ז נמי כשעוד אחד נתקל בהראשון בבאו לבטנו י"ל דלא ראה לפניו לא זה שנתקל בראש דהראשון ולא זה שנתקל ברגלי הראשון. שם.

סימן תיד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לשלם:    דכיון דממוניה הוא ה"ל כמפקיר נזקיו אחר הנחתו במקום שלא היה לו רשות להניחו דחייב כמ"ש בסימנים שלפני זה. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) הזבל:    דאינו מזיק כל כך כמו קש שהוא מחליק וגם הוא ארוך ונופלים ע"י בקל. שם.


(ג) ומתעכבין:    פירוש אלא נוזלין ויוצאין מעצמן מיד לאחר שפיכתן מאותו מקום ויתפזרו ואינן מזיקין. שם.


(ד) נשוף:    בש"ס קאמר הטעם דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יקפידו בזה זה על זה ועיין לעיל סימן רע"ד בטור שכתב דהרי"ף חולק ע"ז. שם.


(ה) חייב:    דיהושע לא התנה שיהי' פטור מתשלומי היזקו ומ"מ צריכין לתנאי דיהושע דאל"כ היו מוחין דלא ניחא ליה לאדם להיות ניזוק בשלו וגם יצטרך אח"כ לירד בדינא ודיינא להשתלם היזקו. שם.

סימן תטו[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) בכל ענין:    פי' אפילו הכותל רעוע דכיון דסתרו בידים ה"ל כאדם הנוטל זכוכיתו של חבירו ומזיק בו לאחר דחייב המזיק וה"ט דמסיק הרמ"א בנפל הכותל מאליו ובסתרו אינש דעלמא כו'. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) חסידות:    ועל כיוצא בזה אמרו בפרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וע"ל ריש סימן שע"ח. שם.

סימן תטז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) הזמן:    לשון הטור לאחר הזמן והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה יש להן דין בור כו' וכן כתב הרא"ש וכת' עוד ז"ל ול"ד לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בשעת נפילה דיש להן דין אש דהנך נעשו אש על ידי כח אחרים (דהיינו ברוח שהפילן) אבל כותל ואילן מחמת עצמן מריעותן נפלו כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב"ד עליהן להפילן ולא משום דהולכין ומזיקין ואינו דומה לבור לא גריע מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר מידי דהוי אקושר אבן ברגל בהמתו והלכה לר"ה והזיקה ואי משום דאין תחלת עשייתן להזיק שור יוכיח עד כאן לשון הרא"ש. סמ"ע.

סימן תיז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) תפחת:    ולא סגי במה שמקבל עליו אחריות היזקן דהעוברים עליו דניחא לבני אדם בשלהן וגם לא ניחא להו לירד בדינא ודיינא וכמ"ש לעיל. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לר"ה:    לשון הטור אבל במבוי יכול להוציאן מדעת בני המבוי משא"כ בר"ה שאין לו בעלים וכת' ר' ירוחם והאי מבוי ר"ל שאינו מפולש דאם הוא מפולש שרבים עוברים שם דינו כר"ה והביאו הב"י ומהתימא שהשמיטו המחבר עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ח.

סעיף ג[עריכה]


(ג) בחזקתה:    דטוענין ללוקח ואומרים דשמא המוכר לו או אבותיו כונס לתוך שלו היה כמ"ש בס"ב. שם.

סימן תיח[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) חבירו:    דכיון שהדליק מתחלה שלא ברשות חייבוהו על הכל. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) כראוי:    עיין ביש"ש סי' כ"ח מה שהקשה ע"ז ממ"ש בס"ד ויש ליישבו ודו"ק וע"ש. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ג) ורחבם:    וכ"פ מהרש"ל שם ועיין שם טעמו ואין כדאי בטעמו לדחות דברי הרא"ש והטור. שם.

סעיף ט[עריכה]


(ד) הרוח:    עיין בש"ך שהאריך ליישב דעת הרמב"ם בזה ע"ש.

סעיף יג[עריכה]


(ה) להניח:    משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור ויש להקשות דהא בריש סימן שפ"ח משמע להדיא דבידוע שהיה שם אפילו אין דרכו להניח שם חייב וצ"ל דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אע"ג דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים וכן נ"ל מתוך דברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ל"ב ע"ש דנראה שיש חסרון בדבריו שם וכצ"ל ומדליק בתוך של חבירו נמי דפטרי רבנן כל מה שאין דרכו להניח היינו מדליק בפשיעה דאילו מדליק בידים פשיטא שחייב על הכל ודוק. ש"ך.


(ו) ונוטל:    פירוש אע"פ שאין עדים בדבר שכך וכך היה לו בבית עיין בד"מ שכת' בשם המ"מ אם היו מחולקים בדבר הנשרף לו בגלוי שהניזק אומר כך וכך היה והמזיק אמר ברי לי שלא היה אלא כך אפילו הכי הניזק נשבע ונוטל דעשו תקנת נגזל גם בנשרף עיין שם וע"ל סי' צ' מקור דין נשבע ונוטל בענינים אלו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ומיירי שיש עדים על הדליקה וכן הוא במ"מ להדיא ובזה ניחא דלא תקשי ממ"ש לעיל ריש סימן שפ"ח המזיק ממון חבירו כו' או לאש כו' והמזיק אומר איני יודע כו' הרי הניזק נשבע בנק"ח ונוטל כו' דמשמע הא אם טוען המזיק ברי אין הניזק נשבע ונוטל דהתם מיירי שאין עדים שהזיקו אם כן נאמן במיגו כל זה צ"ל לדעת המ"מ והסמ"ע אבל באמת נראה לי עיקר דהרמב"ם והמחבר סבירא להו כהי"א שהביא הה"מ דבאש אם טוען המבעיר ברי נשבע ונפטר והדעת נותנת כן וכן משמע להדיא מדברי מהרש"ל שם ס"ס ל"ג ע"ש וכ"כ עוד שם סי' ל' וז"ל דהא דאמרינן דעשו תקנת נגזל באשו לא איירי בכופר המבעיר דמ"מ לא הוי רשע כגזלן ודוקא מוסר ראוי לדמותו לגזלן אבל לא מזיק אפי' להכעיס כו' עכ"ל וכן מוכח להדיא בהרא"ה פרק הכונס כו' ע"ש.

סעיף טו[עריכה]


(ז) שעורים:    וא"ת פשיטא איך ישלם טפי ממה שהזיק יש לו' דקמ"ל דל"ת דליחייב אמוריגין שהטמין בתוכו כאילו היה חטים וכדין מוריגין שטמון בגדיש של חטים והרי נתן לו רשות לחטים. סמ"ע.


(ח) חטים:    די"ל לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים. שם.


(ט) וחיפם:    אע"ג דנתן רשות לחטים י"ל לא ראיתי לפני אלא שעורים. שם.


(י) בחטים:    רש"י פירש בזה דנתן לו רשות להגדיש שעורים ולא חטים וצ"ל דאשמועינן בזה דל"ת דוקא ברישא שהשאילו להגדיש שעורים והגדיש חטים ששינה מדעת המשאיל לגמרי הוא דפטור מחטים משא"כ זה שהגדיש שעורים ליחייב לפחות גם אחיפוי חטים קא משמע לן. שם.

סעיף יז[עריכה]


(יא) והזיקה:    ואם מת מכח הבעירה חייב עליו מיתה כאילו ירה בו חץ וכן כת' הטור. שם.


(יב) ובבשתו:    אע"ג דיתבאר בריש סימן תכ"א דאינו חייב על הבושת עד שיכוון לביוש הכא נמי כיון דעברה הדליקה ברוח מצויה ה"ל כאילו ידע וכוון לכך אבל רש"י והר"ן כתבו בפרק כיצד הרגל דפטור בזה מבושת והביא ראיה מההיא דנפל מהגג שבסי' תכ"א סי"א ולדעת המחבר צ"ל דשאני התם דנפילתו מהגג מחשב לאונס טפי מהדליק אש ויצא והזיק לאדם והרא"ש והטור סתמו בדין זה וכתבו דחייב בד' דברים ונ"ל דס"ל גם כן דחייב בבושת וד' דברים חוץ מנזק קאמרי דנזק חייב בפשיעה לכ"ע אף אם לא היה בו משום חציו אלא משום ממונא. שם.


(יג) בחציו:    פירוש לענין להתחייב עליו בד' דברים וגם מיתה אם מת מחמת האש אבל ג"כ לא גרע משור ובור שהן ממונו וחייב עליהן לפחות נזק ונ"מ דאפילו היכא דאינו חייב משום חציו כגון שלא היה לו לעבור מ"מ חייב משום ממונא וכדמסיק. שם.

סעיף יח[עריכה]


(יד) חושש:    ונראה דה"ה אם ראובן אמר לשליח שאינו בר חיובא כגון חש"ו קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון ושתק דחייב ראובן המשלח מה"ט שלא חשש שמעון למחות בידו עכ"ל הסמ"ע ודבריו תמוהין דהא תנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור ועיין בפ"ק דב"מ דף י' בתוספות שם ועיין מה שכתבתי בריש סימן קפ"ב ורצ"ב ושמ"ח. ש"ך.


(טו) כפות:    עמ"ש בזה הסמ"ע כאן ובריש סימן שפ"ג ע"ש.

סימן תיט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) נזקקין:    מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ט"ז פסק דנזיקין גובין ממשועבדים אף שלא עמד בדין דיש קול לנזקין וכן משמע בתוספות שם דף י"ד ע"ב לפר"ת למאי דס"ל שעבודא דאורייתא וכן כת' ר' ירוחם גם הה"מ פי"ט דמלוה בשם י"מ וכן כת' הסמ"ע בסי' קי"ח ס"ג ע"ש מיהו יש חולקין ועמ"ש בסי' ס"ו סל"ה. ש"ך.


(ב) תחלה:    כת' הסמ"ע דהיינו משום דמסתמא ניחא למזיק לשלם במטלטלין מבקרקעות ולמדונו דאף אם אין המזיק לפנינו גובין לו ממטלטלים אבל ודאי אם המזיק גילה דעתו דניחא ליה טפי במטלטלים ורוצה לשלם לו בקרקעות והניזק רוצה דוקא מטלטלין יד המזיק על העליונה ולא דמי למלוה ולוה כו' והש"ך השיג עליו דאין סברא לחלק בענין זה בין בע"ח למזיק וכת' דכן דעת הרבה פוסקים וכן עיקר ע"ש באריכות.


(ג) כסף:    פירש הש"ך דר"ל אפילו יש לו מעות א"צ ליתן לו מעות ונותן לו מהפחות שבמטלטלים משא"כ בבע"ח לעיל סי' ק"ח כו' וכן עיקר מיהו היכא דהמזיק רוצה לסלקו במעות ודאי אין צריך ליתן לו מטלטלים או קרקעות שלו ופשוט הוא עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ד) עתה:    והע"ש חולק ע"ז ועיין בספר מגדול דוד ובסמ"ע מה שהשיגו עליו ואין דבריהם מוכרחים ודברי הע"ש יותר נכונים ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"א חולק בכל הסעיף וכת' דהניזק לעולם גובה מעידית המזיק אפילו עידי עידית שהוא רוצה מאחר שדינו ממיטב ומ"מ לפי ראות עיני הדיינים שאם יראו שזאת טובה לניזק וזאת טובה למזיק זהו בכלל ועשית הישר והטוב כו' וע"ש. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ה) מהמטלטלין:    רבינו אפרים השיג על הרי"ף בזה דנזיקין מלתא דלא שכיחא היא וכי תקנו הגאונים לבע"ח משום נעילת דלת ולאשה משום פריה ורביה אבל לניזקין לא תקון והרא"ש כת' עליו ז"ל ונ"ל דבדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינא דש"ס אף בלא תקנה דהוי כגמלי דערביא כו' דאמרינן בכתובות (דף ס"ז ע"א) אשה גובה פורנא מהן עכ"ל וכן מסקנת הטור ולע"ד אין דברי הרא"ש מוכרחים בזה דלא אמרו בש"ס שם אלא דוקא בכתובה דאשה סמכא דעתה עלייהו ומתחלה כשנשאת לזה אדעתא דהכי נשאת שתגבה ממטלטלי כיון שעיקר מו"מ שלהם היה במטלטלים וזה לא שייך בניזקין ומ"מ דעת רוב הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם והמחבר דהאידנא אף ניזקין גובין ממטלטלי דיתמי וכ"כ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ט וע"ש. ש"ך.


(ו) יתומים:    משמע דהיינו אפילו יש להן קרקע מיהו היינו מן הסתם אבל אם היתומים רוצים לסלקו בקרקע הרשות בידם דבכה"ג לא תקנו הגאונים וכמ"ש בריש סימן ק"ז גבי בע"ח וכ"ש הכא וממ"ש שם וכן כת' בש"ג פרק חז"ה ע"ש. שם.


(ז) מהזיבורית:    משמע אפילו מיתומים גדולים דינא הכי וכ"נ דעת הרמב"ם ודלא כהסמ"ע לדעתו ועמ"ש לעיל סוף סימן ק"ח מזה. שם.

סימן תכ[עריכה]

סעיף ג[עריכה]


(א) בחמשה:    וה' דברים אלו משתלמין מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין כן הוא בהרמב"ם ריש הלכות חובל וכ"כ הסמ"ק וכת' הה"מ שם שהדין מבואר ריש ב"ק דאמר כולן כאבות לשלם ממיטב ע"כ וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י ריש ב"ק וכ"פ רש"ל שם סי' ו' וכן הדין לעיל סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב. ש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(ב) אדם:    פירוש תרתי בעינן שלא ראוהו בשעת הכאה וגם שתהא המכה עומדת במקום שלא תהי' נראית לאחר זמן. סמ"ע.

סעיף יא[עריכה]


(ג) גרמא:    ע"ל סי' שס"ג סס"ו בהג"ה דומה לזה בסגירות בית חבירו ומעכבו מלדור בו. שם.

סעיף יב[עריכה]


(ד) שער:    כן הוא בטור ול"ד קאמר דהנדנוד בראשו בשעת רקודו נעשה גם בלא שערות דאל"כ גם בגילח שערו ה"ל לחייבו ועוד דא"כ בכלל נזק יחשב וכיון דכבר שילם לו נזק דמי השערות שלו בכללו הוא השבת דשערות אלא דכל זמן שראשו עליו יכאב א"י להחעסק במלאכת ריקוד ונדנוד ראשו והוא שבתו. שם.

סעיף טו[עריכה]


(ה) עבד:    רש"י ונ"י ר"פ החובל פירשו כאילו נמכר להיות עבד עברי אבל הרא"ש כתב שם דשמינן ליה כמו עבד כנעני דנמכר לעבד עולם דגם חסרון אברו הוא לעולם משא"כ ע"ע שאינו נמכר אלא לשש שנים ואם באנו לשומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחד. שם.


(ו) אומנות:    ומהרש"ל פסק דלענין נזק אין חילוק בשום בן אדם בעולם אלא שמין אותו כעבד שאינו יודע שום מלאכה וע"ש סי' י"א ומ"מ אין טעם לדבריו דהא עכ"פ היזקו היא רב יותר מעבד שאינו יודע שום מלאכה ודו"ק נ"ל. ש"ך.

סעיף טז[עריכה]


(ז) המלך:    שהרי גם כאן גזר המלך הש"י שכאשר עשה וחתכו לחבירו בסייף כן יעשה לו אלא שלמדנו דעשייה זו היא נתינת ממון ומש"ה אף שישלם לו דמי נזק ידו עדיין עליו לשלם מה שציערו בקטיעת היד ומן הדין צריך לשלם דמי צער קטיעת סייף כמו שעשה אלא משום דקטיעת יד חבירו כבר נעשה ולקטוע ידו לכתחלה אין אדם לוקח דמים הרבה מש"ה שיערו חכמים כמה היה נותן לחתוך בסם למי שנגזר עליו חתיכת סייף דמדכתי' ובער בשדה אחר ואחז"ל שישומו הערוגה אגב כל השדה כמ"ש בסי' שצ"ד למדנו שהתורה חס' על המזיק להקל לו בשומא כן כת' הרא"ש. סמ"ע.

סעיף יז[עריכה]


(ח) בטל:    עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הטור בזה וע"ל סי' רס"ה וסי' של"ד ושל"ה.

סעיף יח[עריכה]


(ט) תקנה:    דאם היה צריך לתת שכר ריפוי דבר יום ביומו שמא יתרשל המוכה ברפואתו באומרו דמי הרפואה הן על המכה אצערנו בזה שיוציא הרבה דמים זהו שמסיק דאם היה מתגלגל כו' ואף דלפעמים יהי' בזה הפסד להמכה באם הבריא מיד כו' זהו דבר שאינו שכיח דיבריא קודם זמן האומד משא"כ בהמשך חליו דאיכא למיחש כמ"ש ועוד דכמה סבות גורמות הן שיומשך החולי. סמ"ע.

סעיף כד[עריכה]


(י) הקל:    ורש"י בפרק אלו נערות פירש דבושת אדם בינוני מרובה משל אדם נכבד ומזולזל וכת' הר"ן שם וז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולזל יותר בשתו מרובה. שם.

סעיף כה[עריכה]


(יא) אדם:    דכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו גרמא בעלמא מקרי ומכל מקום חייב בד"ש כיון שנתחרש בסיבתו. שם.

סעיף כז[עריכה]


(יב) זמן:    משמע אפילו זיל נכסי דנתבע ודוקא כשנתחייב בדין אבל אם מבקש זמן להביא עדים לפטור נותנין זמן אף לחבלות אם זיל נכסיה כדמוכח בתוספות והרא"ש פרק הפרה וכ"כ הנ"י שם ודלא כב"ח בסי' כ"ד וכבר השגתי עליו שם ע"ש. ש"ך.


(יג) שביישו:    עפ"ר שם הוכחתי דלבשת של חבלה אין נותנין זמן כיון דלשאר דברים שגובין בחבלה אין נותנין זמן משום דיש בהן חסרון ממון אגבן גובין ג"כ צער ובשת אע"ג דלית בהו חסרון ממון ודוקא בדבר שאין גובין עליה אלא דמי בשת לחוד הוא דנותנין זמן ונראה דה"ה צער כשהוא לחוד כגון כואו בשפוד במקום שאין רואין כיון דלית ביה חסרון ממון נותנין לו זמן והא דכתבו הפוסקים דין זה בבשת לחוד ולא בצער משום דבש"ס מעשה כך היה לפני ר"ע באשה שפרע ראשה ונתביישה. סמ"ע.

סעיף כח[עריכה]


(יד) קטן:    בטור כתב עוד דאומדין ג"כ המקום אשר הכהו עליו ע"ש. שם.


(טו) פטור:    דאמרי' מזלו גרם. שם.

סעיף כט[עריכה]


(טז) כלל:    נראה דאפילו אם הוא מחודד אלא שלא המית בחידודו רק במשקלו פטור דזיל בתר טעמא. שם.

סעיף לא[עריכה]


(יז) חייבים:    ע"ל סי' שס"ב שכתב הטור דומה לזה בקוצץ נטיעותיו של חבירו. שם.

סעיף לח[עריכה]


(יח) רקק:    עיין בתשובת ר"י לבית לוי מדינים אלו וכ' הסמ"ע דחייב משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעי' שיעשה מעשה בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו.


(יט) מרדות:    דעבר על לאו דלא תונו ומ"מ כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. שם.


(כ) לתרץ:    וכתב עוד מהרי"ו שם וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים עכ"ל הד"מ וכתב עוד בשם נימוקי מהר"ם דאם ע"א מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה. שם.


(כא) עפר:    עיין בתשובת ראנ"ח סי' צ' וצ"ג וקי"א.


(כב) חרם:    אבל א"צ לישבע גם בביוש של שוכני עפר כן הוא שם עכ"ל הסמ"ע עיין במהרש"ל פ' החובל באריכות מדינים אלו ועיין בתשובת מהרי"ט מיורה דעה סי' ט"ז שכתב שכל מה שמדבר לחבירו בלשון צחות כגון שקורא לרבים בני יוונים או אמר על א' שבא לדור ממקום אחר ונעשה דיין הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגומר אע"ג דקרא קאי אעו"ג לא מקרי בושת וההיא איתתא דאמרה רבה כריסיה כו' אשה זו פושעת היתה דה"ל ליתן בו סימן אחר וע"ש ראיה שלו. הגה בש"ך.


(כג) עבד:    עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ט"ז דף ק"ח אם קראו בן השפחה ונידהו וע"ש עוד בסי' קצ"ה דף קע"ד. שם.

סעיף מ[עריכה]


(כד) ת"ח:    וראשים וממוני הקהל כת"ח כן כתוב בתשובת מהר"י לבית לוי סי' כ"ט וע"ש באריכות (א"ה יען ראיתי בספר בני חייא שהעתיק בסי' זה ובסי' שאח"ז הרבה פסקי דינים שהובאו בספר כנה"ג מכמה תשובות גדולי ראשונים ואחרונים הם המדברים מעניני קנסות וביושים וכדומה לזה אמנם א"א לפורטן הנה כי רבים הם מאד והרוצה לעמוד עליהן יעיין אחריהן במקומן).

סעיף מא[עריכה]


(כה) מעשה:    ובטור מסיים כאן ז"ל או שפרע ראש האשה משלם מאה סלעים כו' וכתב בד"מ בשם נמוקי מהר"מ וז"ל המלעיג על דברי חכמים לוקה והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן פרע ראש האשה נותן לה ת' זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה ד' מלקיות ועמ"ש בסימן ב' בשם מהרי"ו דכל מלקות הוא מ' זוז עכ"ל. סמ"ע.

סימן תכא[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) קטן:    ע"ל סימן ת"כ סל"ז.

סעיף ד[עריכה]


(ב) פושע:    ובכלל זה הוא דאם הישן הוזק בהכלים שהונחו בצדו דחייב בעל הכלים בנזקיו דהישן. סמ"ע.

סעיף ו[עריכה]


(ג) וחושש:    (* א"ה בתשובה שבות יעקב ח"א סי' קע"ד נשאל בדין זה וכמדומה דאישתמיטתיה הג"ה זו ע"ש).

סעיף ט[עריכה]


(ד) בר"ה:    לא זו אף זו קאמר ל"מ אם הבקיעה היתה במקום דשכיחי רבים דחייב דה"ל ליזהר טפי אלא אפי' היתה הבקיעה ברה"י וגם ההיזק נעשה במקום דלא שכיחי רבים אפ"ה חייב ל"מ בנזק אלא אפי' בשאר ג' דברים משום דקרוב לפשיעה הוא זולת מבושת דפטור דהא לא כוון לזה. סמ"ע.

סעיף יא[עריכה]


(ה) חייב:    ז"ל הטור דשוגג קרוב למזיד הוא דלא ה"ל לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול משם ברוח מצויה (ועמ"ש בזה בסי' שע"ח ס"ק ג' ע"ש).

סעיף יב[עריכה]


(ו) בנזקיה:    ר"ל כל נזקיה דאע"ג דיש לו רשות לשמש עמה מ"מ ה"ל לעיוני דלא יזיק ודין המעות דנותן בהארבע דברים יתבאר בסי' תכ"ג מה עושה בהן ואיך דינן גם באבן העזר סימן פ"ג. סמ"ע.


(ז) חייב:    ואף לסברא זו דוקא בראשי אברים ידועים הוא דחייב דאין אדם רוצה בחסרון אברים הללו וסבור שחבירו לא יקטעו ויסמאהו אע"ג דא"ל ע"מ לפטור אבל אם אמר ליה הכני פצעני ע"מ לפטור והוא פצע בו בלא חסרון ראשי אברים פטור כמו בא"ל שבור את כדי כו' וכמ"ש בריש סימן ש"פ ע"ש. שם.


(ח) קאמר:    ובזה אפילו בלא ראשי אברים נמי אמרי' דבתמיה קאמר וחייב ולא נקט קטע ידי כו' אלא ללמדנו דאם אמר בפירוש ע"מ לפטור דפטור אפי' בהני ודוקא בהיזק ממון הוא דפטרי' ליה אף בלשון המתפרש דבתמיה קאמר וכמ"ש בריש סימן ש"פ שם ולא בצער דגופו. שם.

סעיף יג[עריכה]


(ט) במותר:    ע"ל סי ת"ב מ"ש בהזיק שור בשור בתשלומי במותר נ"ש ומינה יש ללמוד לאדם באדם ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' שי"א.


(י) מיד:    עיין בסמ"ע שכתב דהאי מיד ט"ס הוא ע"ש באורך.


(יא) עצמו:    דאפילו אחרים חייבים לחבול בהחובל כדי להציל חבריהן כמ"ש בסימן תכ"ה כ"ש הוא עצמו. סמ"ע.


(יב) וביושים:    עיין בתשובת ראנ"ח סי' נ' וצ"ג וקי"א ובמהרש"ל פ"ח דב"ק סימן מ"ב.


(יג) מאיסורא:    בטור כתב עוד בבא אחד לפני זה וז"ל וכן הדין באדם הרואה את חבירו שמכה לאביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה כדי להציל את קרובו שפטור עכ"ל ומדלא כייל אחיו ובנו עם סיפא דרואה מכה לאח' מישראל גם מדכתב בכל אחד טעם בפ"ע דבמציעתא כתב כדי להציל קרובו ובסיפא כתב כדי לאפרושי מאיסורא דקדקתי בזה נ"מ לדינא והוא דאם זה הבא להציל אינו בר הכי להיות רגיל לאפרושי מאיסורא דכמה פעמים רואה שמכה אחד לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה דודאי מכח שנאה בא להכותו משא"כ ברואה מכה אביו ובנו ואחיו דמותר להציל קרובו בהכאה אף שאין דרכו להציל אחרים והמחבר דלא חילק בינייהו אפשר דלא הרגיש בזה ובאמת טעם נכון הוא לחלק כן. סמ"ע.

סימן תכב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ושניה:    ובאורח חיים סימן תר"ו כ' ושלישית דשם קאי אהמפייס וקאמר שאם לא נתפייס בב' פעמים ילך אצלו גם פעם הג' וכאן למדונו דזה שמפייסין אותו יהיה רחמן ולא ימתין עד שילך ויבוא אצלו שלישית אלא ימחול לו בראשונה או בשניה עוד כתב באורח חיים שם הרמ"א בהג"ה דאם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו והוא מדברי הג"מ פ"ב דתשובה ומהרי"ל והטעם דבשם רע פגע בכבוד אבותיו או בניו לדורות ושמא היו אנשים ששמעו השם רע ולא ישמעו החרטה והמחילה ויסברו שהוא אמת. סמ"ע.

סימן תכג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לאשה:    ובאבן העזר סימן פ"ג כתב דהנזק ופגם הוא שלו ושלה ולק"מ דשם קאי אנזק דקטיעת ידה או אבר שנתבטלה ממלאכתו ע"י זה מש"ה יש לו חלק בו משא"כ כאן דמיירי מכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו כי אם שבת בעודה בחלייה ואותו משלם להבעל. סמ"ע.


(ב) משילדה:    דלפעמים מפלת האשה ג"כ מעצמה בלי נגיפה והכאה מש"ה אין עליו לשלם כל דמי הולד אלא בכמה אדם קונה אשה הרה ביוקר כדי שאם תלד יהא הולד שלו דאינו נותן בה כל כך דמים דשמא תפיל ולא תשאר בידו אלא ריקנית והיינו פחת דמי הולדות דזכתה לו התורה. שם.


(ג) וריפוי:    הוא נותן להרופא והשבת לבעל משום דמעשה ידיה הוא שלו וכ"כ בטור עוד כתב דבבשת יש לחלק בין בסתר או בגלוי ונתבאר באבן העזר סימן פ"ג וע"ש בטור שכתב דאם אמדוה לרפאותה בה' ימים ועבדו לה סמא חריפא ונתרפאת בג' ימים דהוי בכלל צער והוא שלה. שם.


(ד) יורשיו:    דכיון דזיכתה התורה להיות דמי הולדות שלו נחשבו הולדות כשהן במעי אמן של הבעל וכשמת שם יורשיו נקראין עליהן ועומדין במקומו גם בזה. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ה) שלה:    דסבירא ליה דזכתה התורה לה היכא דאין להבעל זכיה בהן ול"ד לישראלית שנתעברה מישראל בזנות דקי"ל דדמי הולדות הוא של הבועל דשם בני קידושין נינהו כן כתב הה"מ שם.


(ו) קיים:    ומהרש"ל פ"ה דב"ק סימן י"ז כתב דלהרא"ש לעולם אין לו לבעל דהא לא מקרי בעל כיון דלא תפסי בה קידושין ע"ש דהטור והרמ"א לא דקדקו בהרא"ש. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ז) כשנתכוון:    אע"ג דקרא איירי בשנים שמריבין ומכוין להכות לחבירו ונגף האשה שלא בכוונה וכמו שכתו' בריש סימן זה מכל מקום הדיוק דלמדנו מולא יהי' אסון הא אם יהי' אסון פטור מדמי ולדות משום דקלב"מ זה שייך כשלא נתכוון לאשה דאין צד מיתה בכה"ג אבל כשנתכוין לאשה אע"פ שהיה שוגג במיתתה למדנו מקרא דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וכמ"ש בריש סימן שאח"ז. סמ"ע.

סימן תכד[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) מיתת:    וכת' הרמב"ם אע"ג דמקלקל הוא מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו מש"ה חייב מיתה אחבלה זו אם חבלו במזיד ומה"ט חייב אע"פ שאינו עושה להנאתו. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(ב) פטור:    משמע דאפילו הכהו מכה שאין בה ש"פ ואין אומרים דליחייב עליה מלקות וע"ל סי' ת"כ ס"ב. שם.


(ג) ואפילו:    זהו כמו נתינת טעם דמשכחת לה דנוטל רבו כל ה' דברים דהא הריפוי צריך ליתן להרופא וק"ל. שם.

סעיף ו[עריכה]


(ד) הפוחת:    בטור כת' כגון שפצעה בפניה כו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר. שם.


(ה) בסמוכה:    נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפילו אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה המותר מדמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב כמו שכתב הה"מ. שם.


(ו) שלה:    פירוש אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קידושיה אין חילוק. שם.


(ז) אחרים:    לשון הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ח) ספר תורה:    פי' הסמ"ע דהקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דס"ת והקרן קיימת להן עד שיגדלו ועמ"ש עוד לחלק בין דין זה להא דאיתא בש"ס במקבל פקדון מן הקטנים דדינא נמי הכי הוא כמו כאן כו' ע"ש.

סעיף ט[עריכה]


(ט) משלמין:    ול"ד לחש"ו שחבלו מפני דהאשה והעבד הן בני דעת בשעה שחבלו אלא שאין להן במה לשלם והטור כת' ע"ז וז"ל לפיכך שמין ב"ד החמשה דברים בשעה שחבלו באחרים וכותבין ונותנין אותו ביד הנחבל ולכשיהי' להן נכסים משלמין. שם.


(י) הנאה:    וכת' בעה"ת בשער ל"ו דאם אין מי שירצה ליקח הנ"מ או נצ"ב בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו בטובת הנאה ואם יש מותר בטובת הנאה מדמי החבלה א"צ הנחבל ליתן להאשה המותר עד שעה דקניא לנפשה (ועמ"ש בזה בסי' שמ"ו ס"ק י"ט ובסי' שפ"ח ס"ק י"א. ע"ש).

סעיף י[עריכה]


(יא) ירצה:    ל' הטור שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה אם ירצה שהרי א"צ ליתן לה כתובה כיון שחייבת לו נגד החבלה עכ"ל ועיין בתשובת רשד"ם סוף סימן רי"ז.

סימן תכה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) והזהירוהו:    פירוש א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם וגו' ובדיעבד אפילו אם גם זה לא אמרו לו אפילו הכי מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאינו בר הבחנת אזהרה וקאמר גם כן דהורגין אותו להציל ממנו. סמ"ע.


(ב) בזיופים:    כגון שמגזמין בדליקה או שעוסקים בחתיכת המטבעות ואם אין המלכיות מקפידות אין דינו כרודף כן כת' בנימוקי מהר"ם שם להדיא. שם.

סעיף ב[עריכה]


(ג) עולם:    הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ומכל מקום בעודו במעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והראיה מנגף אשה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמו שכתוב בסי' תכ"ג. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ד) מהבהמה:    דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בה קלון ופגם לנרדף כן הוא בש"ס ס"פ בן סורר. שם.

סעיף ד[עריכה]


(ה) יהרגני:    פירוש קודם שתשיגוהו ימית אותי כשיראה שאתם רוצים להמית אותו בשבילי ומשמע דדוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחוששת לנפשה שמא יהרגנה ולכך אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו דנראה מדבריה דאינה חוששת אפגמה בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר אבל בטור כת' דאפילו בכה"ג אין שומעין לה וכת' הב"י דסבירא ליה דאפי' בכה"ג יש לו' דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה. שם.


(ו) כך:    עיין בטור שביאר עוד דינים בזה ע"ש.

סעיף ה[עריכה]


(ז) דקה:    ע"ל סי' ל"ד סי"ג ובסי' ת"ט.


(ח) לתאבון:    דהוא אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל. סמ"ע.


(ט) להצילו:    ומכל מקום אינו מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר. ב"י והרמ"א ביורה דעה סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב ס"ו וב"ח שם. ש"ך.

סימן תכו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שישכור:    כת' הש"ך דמה שתמה הסמ"ע על המחבר והרמ"א שלא הביאו הדין דאם יש להמוצל ממון שחייב לשלם כבר כתבו הרמ"א ביורה דעה סוף סימן רנ"ב בהג"ה בשם המרדכי וע"ש בב"י סכ"ב מ"ש בשם מהרי"ו עכ"ל.

סימן תכז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) דירה:    תימא על המחבר דגבי מזוזה ביורה דעה ריש סימן רפ"ו סתם וכת' דרפת בקר ולולין ובית אוצרות שמן ויין חייבים במזוזה וכדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהרמב"ם וכמ"ש שם וכאן במעקה סתם דאינן חייבין במעקה ודין מעקה נלמד מדין מזוזה וכמ"ש הכ"מ ונראה דהמחבר הכריע וס"ל דלענין מעקה כיון דאין דרך בני אדם להיות להן בית תשמיש ע"ג בית הבקר ובית האוצר ובית העצים מש"ה אף אם לפעמים יקרה דידור שם אדם מ"מ אין שם יוצאים ונכנסים כל כך למיחש שיפול משם ולהצטרך מעקה משא"כ במזוזה דחייבה התורה בשביל הדר להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו בזה פסק דהדר שם צריך לקבוע מזוזה באותו פתח עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"י.

סעיף ב[עריכה]


(ב) שאין:    דאז אינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה. שם.

סעיף ג[עריכה]


(ג) שותפים:    ובשותף עובד כוכבים פסק במהרש"ל פי"א דחולין סי' ב' דחייב ע"ש אמנם לפי מה שפסק הרמ"א ביורה דעה סי' רפ"ו ס"א בהג"ה דפטור במזוזה אפשר דה"ה במעקה ולפי טעם המרדכי ספ"ק דע"ז יש להסתפק. ש"ך.


(ד) לדירה:    אפילו המחייבים בית הבקר ובית האוצר במעקה כנ"ל מ"מ מודים בזה מפני שבה"כ אין שום גגך שייך בו כלל דאף של הבאים מעבר לים הוא וכן פרש"י בפרק ראשית הגז. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ה) למעקה:    פירוש דל"ת שיעשה מעקה ע"ג גגו מלמטה למעלה עד שיהא גבוה י"ט מר"ה דכיון דבני ר"ה קדירא דבי שותפי נינהו פשיטא דאין עליהן לעשות מעקה לר"ה. שם.


(ו) ממנו:    ודרז"ל ממנו ולא תוכו. וק"ק ל"ל מיעוטא דממנו הא בלאו הכי נמי יכול הבעל הבית לומר אי לאו ביתי מכ"ש שהיה נחבט וניזק או מת מנפילתו מגבהות ר"ה לארץ ובדוחק י"ל דה"א שיהא צריך למלאות במקום ביתו בעפר כדי להשוותו ממטה לר"ה. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ז) טפחים:    משמע מכל סביבו ודלא כסמ"ג ודלא כהראב"ד בהשגותיו ועיין שם בכ"מ דמפרש במאי פליגי. שם.

סעיף ט[עריכה]