טור חושן משפט שט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום ששכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצויין שם והכישה נחש חייב אפילו שהדרך קצר מהדרך שפסק עמו אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין דרך שהוליכה פטור:

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב אם שינה להוליכה בהר שמא בטורח העלייה נתייגעה אפילו לא מתה מיד עד שבאה למישור אנו תולין אותו בטורו העלייה ואילו הוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט בה ולא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה והוחלקה פטור שכל שכן אילו הוליכה בהר היתה מחלקת ואם הוחמה חייב שמפני שאין אויר בבקעה הוחמה ואם שינה מבקעה להר והוחלקה חייב ואם הוחמה פטור שכל שכן שהיתה מתחממת בבקעה לפי שאין האויר שולט בה ואם מחמת טורח העלייה הוחמה חייב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השכיר לשמעון בהמתו לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת והחזירה בו ביום וקבל ראובן לזקנים מה שעשה לו שמעון ואמרו לו לקבלה ולהשתדל ברפואתה וקבלה ומתה לסוף שמונה ימים ושמעון אומר לא נתקלקלה מחמתו אולי המיתה בסממנין ובמאכל ובמשתה. תשובה אחרי שראובן השכירה לשמעון שתלך ביום א' ותחזור לשני ושמעון החזירה בו ביום [והוליכה] מהלך ב' ימים ביום אחד הרי שינה שמעון והוי כמו השוכר החמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר ומחמת שנתייגעה נכנס בה חלשות וחולי ומתה לסוף ח' ימים וראובן שקבלה במאמר הזקנים הוי כמו ש"ח של שמעון וישבע שלא פשע בה במאכל ובמשתה ובמלאכה.

הוסיף השואל לשאול תבאר לי תשובתך כי לא ביארת לי כל הצורך כתבת ששמעון פשע שהוליכה מהלך ב' ימים ביום אחד מה אתה קורא מהלך ב' ימים כי הדבר [ידוע] שמאלשך לטוליטולא רוב הבהמות יכולות לחזור ביומן והותר ואם הוליכה פרסה או חצי פרסה או רביע יותר ממה שהתנה יתחייב בזה משום שינוי יראה דבתוספת כי האי לא היה לה למות וא"כ מה גבול יש לה אם הבהמה יכולה לחזור בו ביום כך ששה פרסאות כמו פסיעה אחת וא"כ באר לי. ועד אימתי חייב לשלם אם תמות אפילו לסוף חצי שנה. וכתבת שישבע שלא פשע במאכל ובמשתה ובמלאכה וכי צריך שתעמוד בחצרו מאז ועד עתה ואם רכב עליה פעם אחת שמא קלקלה ואף אם במאכל אפשר שהאכילה פעם אחת יותר מדאי ולא ידע וקלקלה.

תשובה דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים ה"ז שינוי כי זה היה מכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמההר מתה וכן בנדון זה אף על פי שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כל כך כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע והמשכיר אמר מיד שלא היה רוצה לקבלה כי מכיר היה בבהמתו שתחלש ובזה היה הדין עמו כי כיון שפשע השוכר עליו היה מוטל ליטפל בה עד שתתחזק אלא שקבלה במאמר הזקנים ונעשה ש"ח של השוכר וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ואם היתה חיה יותר צריך להראות בהמתו בכל יום לעדים והם יראו שמתנוונה והולכת וזה שברשותו לקחה ישבע שלא פשע בה במאכל והאכילה כדרך שהיה רגיל להאכיל תחילה ועל הרכיבה מאחר שקבלה במאמר הזקנים בחזקת חולי ואמרו להשתדל בה לראות אם תתרפא לא היה לו לרכוב עליה כלל ואם רכב עליה כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לרכוב עליה לצרכו הוי פשיעה כי לא היה לו לרכוב עליה לצרכו כיון שקבלה בחזקת שהיתה חולה:

השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר היתד של המחרישה פטור השוכר ודין בעל הפרה עם הנערים החורשים בה והן משלמין ומי בהם משלם זה שאוחז ביתד להעמיקו בארץ והמנהיג את הפרה פטור ואם היא שדה מלאה אבנים בין שניהם משלמין כל אחד החצי וכן הדין אם לא שינה ואם שינה מבקעה להר ונשבר היתד השוכר חייב וכתב הרמב"ם שדין השוכר עם הנערים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם פטורים דמסתמא המשכיר שכר הנערים ללכת עם פרתו לעשות מלאכת השוכר ויכולין הנערים לומר לו אילו חרשת בבקעה כאשר התנית עמי לא נשבר ואנחנו לא קבלנו עלינו שמירת היתד אלא שלא ישבר היתד בבקעה ומכל מקום אין עוברין על דעת המשכיר ויזידו שכרם לענין שאם אין לו לשוכר לשלם שיפסידו שכר פעולתם שיאמרו למשכיר היינו סבורים שלא תקפיד כיון שאמרת לנו לילך עם השוכר לעשות מלאכתו מסתמא היה דעתך שנעשה ככל אשר יצונו:

שכרה לדוש בתבואה ודשה בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור דכל שכן אילו דש בקטנית שהוחלקה:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום שכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצוים שם והכישה נחש חייב וכו':

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב אם שינה להוליכה בהר וכו' בפרק האומנים (עח:) תנן השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור ואם הוחמה חייב להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב ובגמרא מ"ש רישא דלא קא מפליג ומ"ש סיפא דקא מפליג אמרי דבי רבי ינאי רישא שמתה מחמת אויר דאמרינן אוירא דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלא ר"י בר חנינא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש וכתב הרא"ש ז"ל אמרי דבי רבי ינאי רישא דמתה מחמת אויר וכגון שהיה האויר קשה ומשונה באותו היום והוא שינה תלינן אם היה מוליכה למקום שהשכירה לא היה האויר כ"כ קשה שם והא דנקט הר ובקעה לפי שרגיל אוירן להשתנות זה מזה והו"ל כמפרש שמתה מחמת אויר וה"ה נמי הר והר בקעה ובקעה אם האויר משונה וקשה שם בו ביום ודוקא שהיה האויר משונה בו ביום דאם לא היה האויר משונה שם בו ביום לא היה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא הית' מתה כדי להוציא ממון ר"י בר חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא שנתייגעה מחמת מלאכה אם שינה מהר לבקעה שמא בהר היה הרוח שולט בה ולא היתה מתייגעת כ"כ ואם שינה מבקעה להר שמא בהר היה לה טורח יותר רבה אמר שהכישה נחש וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שהו"ל להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוים לענין נחשים כדפרישית גבי אויר עכ"ל ונתבארו דברי רבינו והרמב"ם בפ"ד מהלכות שכירות לא כתב אלא סיפא דמתניתין והשמיט הרישא וכתב הרב המגיד שטעמו משום דבגמרא אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני רבי מאיר הוא דאמר כל המעביר על דעתו של ב"ה נקרא גזלן וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא קיי"ל כר"מ בהא והרמב"ם סמך לו על אוקימתא דר' יוחנן דאוקי רישא כר' מאיר ולא קיי"ל כוותיה ואיפשר שרבי יוחנן חולק על האוקימתות האחרות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו נכרת פטור דאי לא לא הוה מוקי לה דלא כהלכתא עכ"ל וכתב עוד ה"ה ויש מי שפסק כאותן אוקימתות ולפי זה אם שינה ממה שאמר ב"ה והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל מתה כדרכה וכ"ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע"פ ששינה אינו חייב באונסים עכ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השכיר לשמעון בהמתו לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת וכו' הוסיף השואל לשאול תבאר לי תשובתך כי לא ביארת לי כל הצורך וכו'. בכלל צ"ב: ומה שאמר הרא"ש וכן בנדון זה אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כ"כ כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע וכו' כבר נתבאר בסימן ש"ח שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ואע"כ כאין כן דעת הרמב"ן כמבואר שם מאחר שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר היתד של המחרישה פטור השוכר משנה בפרק האומנים (פ.):ומ"ש ודין בעל הפרה עם הנערים החורשין בה והן משלמין ומי מהם משלם זה שאוחז ביתד להעמיקו בארץ וכו' שם במשנה השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב ובגמרא היכא דלא שני בה מאן משלם אמר רב פפא דנקיט פרשא משלם רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרווייהו משלמי. ופירש"י השוכר את הפרה לחרוש וכו'. וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכים עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל והוא קנקן דמתניתין: חייב. שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם: והיכא דלא שני. ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יתד שכירים היו איזה מהם פושע בשבירת הקנקן: דנקט פרשא. מרדע הוא משלם שלא כיון את הפרה יפה וע"י שעיוות השורה של מענה נשבר הקנקן: דנקט מנא. קנקן משלם שהעמיק יותר מדאי בארץ: והילכתא דנקיט מנא משלם. שאילו לא העמיקו יותר לא היה נשבר בעיוות השורה: ואי דמחזקא בגונדרי. שהיה ידוע להם בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין: תרווייהו משלמי. שהיה להם להזהר מאד ובדבר מועע שעיוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק עכ"ל: ומה שכתב בשם הרמב"ם שדין השוכר עם הנערים בפ"ד מהלכות שכירות וכתב ה"ה שהטעם הוא מפני שהאומנים אפילו כשחרשו בהר חייבים שהרי מבואר בגמרא דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנים משלמין לבעל הפרה אע"פ ששכר לחרוש בהר וממילא ג"כ שאע"פ ששינה השוכר דינו עם האומנים והן משלמין לו:ומ"ש בשם הרא"ש שהם פטורים וכו' אהא דקאמר בגמרא והיכא דלא שני מאן משלם כתב וז"ל אבל היכא דשני לא מיבעיא ליה מאן משלם משום דתרווייהו פטירי דמיירי שהמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ואמרי ליה פועלים אילו חרשת בבקעה כאשר אמר המשכיר לא נשבר הקנקן ושמירת הקנקן כלא ישבר בבקעה קבלנו עלינו ולא בהר ומכל מקום שכרם לא יפסידו מפני שעברו על דעת המשכיר וחרשו בהר ואם אין לו לשוכר לשלם אל יעכב שכר הפועלים כי היו סבורים שלא יקפיד המשכיר ומאחר שמסרה ליד השוכר לעשות מלאכתו כל מה שיצוה השוכר עליהם לעשות עכ"ל.

שכרה לדוש בתבואה ודשה בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור וכו' משנה בפ' האומנים (שם):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה וכו' משנה פ' האומנין השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב ובגמרא מוקים לה דבי רבי ינאי דמתה מחמת אויר ופי' רש"י דיכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר דלא היתה למודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה עכ"ל. והתוס' לא ניחא להו לפרש דבטענה זו שאינה מבוררת יוציאו ממון מיד המוחזק ולפיכך פירשו שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות האויר אלא מהרים לבקעה אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות עכ"ל כלומר ואה"נ דאם היה שנוי אויר בהר זה ולא בהרים אחרים וכן בבקעה וכו' והוא שינה מהר להר אי נמי מבקעה לבקעה נמי חייב וע"פ דברי התוס' כתב רבינו בסתם ולא הזכיר הר ובקעה אלא כתב אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום וכו' וכ"כ הרא"ש: ומ"ש או שהנחשים מצויין שם והכישה יחש הכי מוקים לה רבה התם להך מתניתין כגון שהכישה נחש ופי' התוס' והרא"ש דהיינו שהנחשים מצויין שם יותר מבמקום שהו"ל להוליכה וכמו שהוא הפי' גבי אויר: ומ"ש אפילו שהדרך קצר כו' כך פי' התוספות והרא"ש דאע"ג דמתני' תני זו י' מילין וזו י' מילין לאו דוקא אלא אפילו היה הדרך קצר דכיון דחייב מחמת שינוי המקום אין חלוק אלא דתנא דמתניתין לא חש להאריך וע"ש אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין בדרך שהוליכה פטור פירוש פטור לעולם אפי' שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ולא מצי טעין אוירא דהר קטלא א"נ אוירא דבקעה קטלה לפי שלא היתה למודה בהך אויר וכמו שהוא לפרש"י דליתא:

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה וכו' הכי מוקי לה ר"י בר חנינא להך מתני' כגון שמתה מחמת אובצנא פי' עייפות ויגיעה מחמת משאה ודברי רבינו כפרש"י ותוספות והרא"ש: ואם שינה להוליכה לבקעה וכו' משנה שם והתוס' הקשה אהך דקתני אם הוחמה בהר פטור דמנא ידעינן דשלא מחמת המעלה הוחמה וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אח"כ הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה ואם כן שלא מחמת מעלה היה ופטור עכ"ל. עוד הקשו אהך דקתני אם הוחמה בהר פטור הלא תחלתו בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בה האונס וכו' אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה דהוה הוחמה ע"ל בסי' רצ"א ס"ז וס"י:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו' בכלל צ"ב סי' ב'. ונראה דחשובה זו היא אף לדעת התוס' שהסכים עמהם הרא"ש בפסקיו הלא תלינן דמחמת אוירא דהר מתה אי נמי מחמת אוירא דבקעה אא"כ בידוע שהיה באותו יום אויר משונה בהרים וכו' הא לאו הכי לא מצי טעין דהיה מכיר בבהמתו שלא היתה למודה ליגדל באויר הר ולכן לא השכירה אלא להוליכה לבקעה ואפ"ה לא קשיא אהא דכאן פסק הרא"ש דיכול לומר דהיה מכיר בבהמתו שלא היתה יכולה לחזור ביום אחד אע"פ ששאר בהמות יכולים לחזור דלא דמי דודאי בטענה דלמודה באויר דהר ולא באויר דבקעה דלא שכיחא דתמות הבהמה מחמת דלא למודה באויר דהר או באויר דבקעה לא מפקינן ממונא בטענה זו שאינה מבוררת אבל טענה זו דהייתי מכיר כח בהמתי שאין לה כח לטירחא זו לילך ולשוב ביום אחד לטולטילא היא טענה מבוררת והו"ל כמו שמתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים דהוי נמי טענה מבוררת וכן היכא שהאויר משונה בהרים מחמת שלג ומטר ולא בבקעה דהוי טענה מבוררת דמפקינן ממונא ע"פ טענה זו. וה"נ דכוותה:

השוכר את הפרה וכו' משנה שם ורבותא אשמועינן דאע"פ דשינה השוכר מהר לבקעה מ"מ פטור משום דבהר כ"ש שהיה נשבר שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם ודינו כאילו לא שינה. ומ"ש ואם היא שדה מלאה אבנים וכו' צריך לומר דהשתא מיירי בשינה מהר לבקעה אע"פ שהבקעה מלאה אבנים אפ"ה בהר היה קשה יותר לחרוש מפני שהסלעים שם דאל"כ למה פטור השוכר והא דכתב בין שניהם משלמין כל אחד החצי פירש"י וז"ל שהו"ל ליזהר מאוד ובדבר מועט שעיות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק עכ"ל והתוספות הקשו על פירושו וז"ל ואין נראה דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דהמע"ה ואי הוה ספק היו שניהם פטורים אלא צ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמוחזקת באבנים הוא נשבר מאוד בקל והיה לכ"א ליתן לב על חבירו כמו על עצמו להזהירו ואחר שלא הזהירו גם הוא פשע עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ולפ"ז היה נראה דאם אחד היה תמיד מזהיר את חבירו ונזהר במלאכתו והשני לא היה מזהיר השני חייב אבל רבינו כתב סתם ונראה דס"ל דלענין דינא אין חילוק בין הפירושים ובכל ענין שניהם משלמין: ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם פטורים וכו' כ"כ התוספות דהכי מוכח מדקא בעי תלמודא היכא דלא שינה בה דהשוכר פטור מאן משלם למשכיר המנהיג את הפרה משלם או האוחז את היתד מכלל דהיכא דשינה מבקעה להר דהשוכר חייב פשיטא הוא דהמנהיג והאוחז היתד שניהם פטורים מלשלם לשוכר אבל להרמב"ם שדין השוכר עם הנערים צריך ליישב ולומר דס"ל להרמב"ם דתלמודא ארישא קאי היכא דשכרו לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר היתד דהשוכר פטור דקרי ליה תלמודא דלא שינה כיון דשינוי זה אין קרוי שינוי וה"ה דבסיפא היכא דשינה מבקעה להר נמי קמיבעיא ליה מאן משלם לשוכר ולכן כתב הרב שדין השוכר עם הנערים:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב נ"י פרק האומנין דף ק"ז ע"א דוקא שנתייגעה ומתה אבל מתה כדרכה פטור אפילו למאן דאמר תחילתה בפשיעה וסופו באונס חייב ואין חילוק בזו בין ש"ח לש"ש:

(ב) וע"ל סימן ש"מ נתבאר דין זה ובתשובת הרא"ש כלל צ"ב סימן א' ראובן שכר בהמה לרכוב ולהניח עליה משאו ונעשה פיסח על הדרך ולא חש ראובן ואעפ"כ הוליכו עמו והניח עליו משאו עד שנתקלקל תשובה דהוי פשיעה דהיה לו להניח החמור ביד איש מהימן ואם לא היה לו מקום להניח מ"מ לא היה לו להניח עליו משאו אלא היה לו לשכור חמור אחר להניח עליו משא ולהניחן זה ריקן אבל אם לא מצא אחר לשכור וגם לא היה מקום להניח זה החמור וראובן היה נחוץ לדרכו שלא היה יכול לישאר עם החמור פטור וע"ש: