טור חושן משפט שח
<< | טור · חושן משפט · סימן שח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
השוכר בהמה לרכוב עליה איש -- לא תרכוב עליה אשה; לרכוב עליה אשה -- מרכיב עליה איש. שכרה לרכוב עליה אשה -- מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה והיא מעוברת ומניקה.
וכתב הרמ"ה ז"ל דוקא ששכר לאשה סתמ' אבל שכרה לאשה זו -- אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא אם כן שכרה האשה לעצמה כגון שאמר לו השכיר לי בהמתך שלא הוצרך השוכר לומר לפלוני' זו אז יכולה לשנותה ובלבד שלא תהא כבדה ממנה: ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכין עמה אפי' מכבד לקל נמי לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר עד כאן ורוצה לומר שהששוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וליתן עליו משא אחר אפילו אינו כבד ממנו כדאמרינן לקמן גבי ספינה זו ויין זה אבל יש אומרים שיכול לשנותו ובלבד שלא יהא כבד יותר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:
ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו: ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של כל אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות לפי שאין דרכו לחזור ולקנות בכל מלון ומלון יותר מכן בעל הבהמה מעכב עליו:
השוכר חמור סתם להביא עליו משאוי טוען עליו חצי כור חטין הוסיף עליו שלשה קבין חייב ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת:
שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא אי לא מצי (פי' שאינו יכול לישא יותר) ישליכנו וקא מתרץ אביי בשחבטו לאלתר (פירוש מיד נפל תחתיו) רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא שצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו רב אשי אמר קסבר חולשא נקיט ליה ועל כן לא השליכו וכתב א"א הרא"ש ז"ל והילכתא כוותיה לאפוקי מדרבא דלא בעי ליתן ליה אגרא יתירא עד כאן וכ"כ הרמ"ה ז"ל וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים ע"כ. לשון הרמב"ם ז"ל השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת משלשים על הסכום שפסק עמו ומתה חייב פחות מכן פטור אבל נותן לו שכר התוספת שכר סתם אינו נותן עליה אלא משקל הידוע באותה מדינה ובאותה בהמה ואם הוסיף אחת משלשים על מה שדרכה לשאת כגון שדרכה לשאת שלשים סאין וטען עליה שלשים ואחד חייב ע"כ:
שכר החמור להביא חמשה עשר סאין של חטין והביא עליה שעורים הם קלים מהחטין אם הרבה בשעורים עד כדי משא חמשה עשה סאין חטין חייב אע"פ שלא הוסיף בכובד המשא שלשה קבין כגון אם טען עליו ששה עשר סאין של שעורין שהם כבדם כמו חמשה עשר של חטין חייב כי הנפח של שעורין הוא יותר משל חטין והוא קשה לבהמה:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא תרכיב עליה אשה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה איש:
שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאד והוא מעוברת ומניקה ברייתא וגמרא בפרק האומנים (עט:): וכתב הרמ"ה דווקא ששכרה לאשה סתמא אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא אם כן שכרה האשה לעצמה כלומר דכיון דסתמא שכרה יכולה היא לשנות לאחרת כיוצא בה:
ומה שאמר ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכים עמה אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה כלומר דהא דאמרינן לעיל דמותר לשנות מאשה לאיש הני מילי כשהשוכר בעצמו הולך עמה כגון ששכר אותה בהמ' לאשה אחת מבנות ביתו ונמלך שירכיב עליה הוא או אחד מבני ביתו והבעלים עצמם הולכים עמם ומעכבין על ידו ובהא קאמר תלמודא דאינם יכולים לעכב אבל אם השוכר רצה ליתן בהמה השכורה לו לאחר שלא מדעת הבעלים אינו רשאי ואפי' מכבד לקל וה"פ ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה כלומר אלא נתנה או שכרה לאחר הבעלים יכולים לעכב שלא ישנה מכבד לקל ואם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה אסור לשוכר לשנות ולהשכירה או ליתנה לאחר מכבד לקל שאין השוכר רשאי להשכיר. כנ"ל לפרש דברים אלו ומיהו לפי מה שכתב רבינו ור"ל שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' יש לתמוה מאי האי דמסיים בה שאין השוכר רשאי להשכיר דמה ענין זה לזה ועוד דא"כ כי שוכר בעצמו הולך עמה ובעלים הולכים עמה מאי הוי: כתב ה"ה בפ"ד מהל' שכירות בשם הרשב"א דהא דאמרינן השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה לאו למימרא שאם נזוקה שיהא חייב בתשלומיה דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה שהחמור עשוי הוא לרכוב עליו בין איש בין אשה שלכתחלה אין לו לעשות כן ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים מוסיף לו שכר כפי המנהג ע"כ ואיפשר שרבינו חלוק בזה כפי מה שיתבאר אצל דין השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחד משלשים וכו': כתב המרדכי לא תרכב עליה אשה פסק ריב"א בכ"ש אם הרכיב עובד כוכבים דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר אם נפחת הסוס והשוכר אומר איני יודע אם נפחת ישבע שאינו יודע ויפטר:
ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו:
ואם אין מצוי לקנו' מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות וכו' הכל ברייתא וגמרא בפרק האומנים (שם) וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שכירות כל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל לפי המנהג:
השוכר חמור סתם להביא עליו משוי טוען עליו חצי כור חטים זה לא מצאתי מבואר בגמ' וגם הרמב"ם לא הזכירו ואיפשר שלמד כן מדתנן בפ' האומנין (פ.) גבי שוכר את החמור להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואע"ג דאיכא למימר דהתם במתנה עמו לתך חטים מיירי משמע לרבינו דאיכא למיגמר מינה דסתם משוי חמור לתך חטים דהיינו חצי כור וכך הם דברי רש"י שם כמו שאכתוב בסמוך ומה שאמר הוסיף עליו ג' קבין חייב שם במשנה:ומ"ש ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת פשוט הוא:
שיעור משא אדם ל' קבין שם ת"ר קב לכתף ופרש"י קב. הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב דמוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני ל' קב שהן ה' סאין דתנן תוספת החמור ג' קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט"ו סאין אלמא תוספת א' מל' במשא הוא ומה שאמר וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא וכו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל והלכתא כוותיה ולאפוקי מדרבא וכו' ומסיים בה הרא"ש וכ"ש דאין הלכה כאביי וגם הרמב"ם סתם דבריו בפ"ד מה' שכירות כרב אשי: ומ"ש בשם הרמ"ה ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' דברי רבינו קצרים שלא הזכיר תחלת הענין שנחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' כך הו"ל לכתוב שיעור משא אדם ל' קבין וחייב המוסיף בקלקולו ועל זה נכון לומר מסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה דמשמע דחייב משכיר בנזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור אפילו מפשיעה וא"ת שנזק אדם הן תימא הוא דהא לא מכחו אתי ליה נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל: לשון הרמב"ם השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת מל' על הסכום שפסק עמו ומתה חייב וכו' בפ"ד מהלכות שכירות וכתב ה"ה הנראה בדברי רבינו שאע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף החלק מל' על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן ז"ל חלוק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עליה חצי לתך חטים והביא עליה יותר שעורין או חטים עד כדי משוי כל חמור כיוצא בזה אף על פי שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכך אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך י' מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אא"כ מתה ודאי מחמת המשאוי והביא ראיה לזה אלא שאינה מכרחת עכ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ש"ט שהם כדברי הרמב"ם ז"ל וכיון ששניהם מסכימים לדעת אתת כוותייהו נקטינן ובשיטת תלמידי הרשב"א מצאתי דהיכא דאמר ליה משכיר שהוא השכירו לחצי לתך אם הוסיף על כך חייב דמוכחא מילתא שזה היה יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר השוכר השכיר לי חמורך להביא עליו חצי לתך והשכירה לו סתם איפשר שאם הוסיף עד כדי משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשובה מסכימים לזה וגם הרמב"ם יכולים להתפרש ע"פ דרך זה:
שכר החמור להביא עליה ט"ו סאין של חטין והביא עליה שעורים וכו' בפרק האומנים (שם) תנן השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה למשוי ובגמרא אביי אמר קשה כמשוי תנן נפחא כי תקלא ואי מוסיף ג' קבין חייב רבא אמר קשה למשאוי תנן תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת ופרש"י והביא עליה שעורים. שהם קלים מחטים: חייב בקילקוליה. אם הוסיף שלשה קבין ולא אמרינן הואיל והשעורים קלים יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטים מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאוי וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטים קשה לה תוספת. קשה כמשאוי כדפרישית אע"פ שאין משאו כבד כמשא החטים הרי נפחן כנפח החטים והנפח כמשאוי: ניפחא כתקלא. נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה: ואם הוסיף שלשה קבין. דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב: קשה למשאוי. אם השוה כובד השעורים לכובד החטים כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי הנפח זה תוספת לקלקל החמור: תיקלא כתיקלא. אינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטים דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל וליחייב בתוספת של ג' קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי עכ"ל וידוע דהלכה כרבא: ראובן היה לו סוס ובא שמעון לביתו ולקחו לרכוב עליו לילך להציל חוב אחד שהוא נפסד אם לא ילך להצילו אמרה לו אשת שמעון אל תקחהו כי גם בעלי צריך לרכוב בעד חובו השיב אם יפסיד בעליך חובו אני אפרענו לו וגם שכר הסוס אתן ולקחו ונאנס הסוס בדרך אם חייב לשלם הסוס עיין בתרומת הדשן סימן שי"ו : כתוב בתשובת מיימוניות דספר משפטים סימן כ"ד על אחד ששכר סוס ועגלה מחבירו עד מקום פלוני רחוק שמנה ימים ונתן משכון על השכירות וכשהלך שני ימים נמלך לשוב כי שמע שהדרך מסוכן והשיב שהסוס והעבד והעגלה ברשות השוכר ו' ימים עדיין לעשות בה מה שירצה להשכירו בעיר ולהביא עצים מהיער ושאר מלאכות המצויות שם לעגלות :
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר בהמה וכו' ברייתא וגמרא פרק האומנים ומ"ש והיא מעוברת ומניקה פי' אע"ג דאיכא תרתי שהיא מעוברת וגם היא מניקה דאיכא תלתא גופא דכיון דסתמא קאמר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה וכיון דאיכא דמעוברת וגם מניקה יכול להרכיב אותה עליה וה"א בגמרא:
וכתב הרמ"ה וכו' ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה וכו' נראה דס"ל דהא דאמר בשוכר לרכוב עליה איש בסתם יכול להרכיב עליה כל איש אפילו הוא גדול מאד וכן בשוכר לרכוב עליה אשה סתמא יכול להרכיב עליה כל אשה שירצה וכו' היינו דוקא שהשוכר הולך עם הבהמה בדרך כי הוא נעשה שומר עליה לבעלים א"נ אם אין השוכר הולך אלא שהבעלים הולכין עמה אבל אם אין השוכר הולך וגם אין הבעלים הולכין בעצמן אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה פי' אף אם השכירה להרכיב עליה אשה לא ירכיב עליה איש אף על גב דמשנה מכבד לקל א"נ משנה מאיש גדול לאיש קטן דהוי נמי מכבד לקל אפ"ה אסור משום דאין השוכר רשאי להשכיר וזה לא השכיר הבהמה אלא לו ומצי משכיר למימר את מהימנת לי אידך לא מהימן לי אע"ג דהשכיר לו להרכיב עליה אשה מ"מ לא עשה את האשה שומר על בהמתו כי אם אותו ואפילו איש אחר לא מהימן ליה והלכך צריך שילך השוכר עם הבהמה כשמרכיב עליה איש במקום אשה דההוא איש דמרכיב על הבהמה אינו נאמן לו אלא דמ"ש או שאין הבעלים הוא מגומגם דלאו דוקא או ממש קאמר אלא כלומר בין כך ובין כך לא ישנה שהרי אין איסור עליו לשנות אפילו מכבד לקל אלא בדאיכא תרתי דאין השוכר בעצמו הולך עמה וגם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה. א"נ י"ל דהאי דנקט או משום דאתא לאורויי דיוקא דבהולך עמה השוכר או הבעלים יכול לשנות במשא שאינה כבדה ממה שהתנה. ומ"ש רבינו ור"ל וכו' קאי אמ"ש הרמ"ה תחלה אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת דמשמע אפילו אינה כבדה ממנה לא כדמוכח ממ"ש אא"כ שכרה האשה לעצמה וכו' עד בלבד שלא תהא כבדה ממנה אלמא דבאחר ששכרה ואמר לאשה זו דאינו רשאי לשנות אפי' אינה כבדה ממנה וקאמר רבינו דהרמ"ה רצונו לומר בזה דהטעם הוא לפי שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' אפילו אינה כבד ממנו כדאמ' גבי ספינה זו ויין זה לקמן בסימן שי"א סעיף ב' ג' וכך כתב רבי' לשם ג"כ בשם הרמ"ה והלכך אף כאן בדאמר לאשה זו אינו יכול לשנות אפילו אינו כבדה ממנו אבל י"א דאפילו אמר לאשה זו יכול לשנותו אם אינה כבדה ממנו דהאי דאמר לאשה זו היינו כלומר זו וכיוצא בזו וכן דעת א"א הרא"ש וכ"כ רבינו בסימן שי"א סעיף ג' ולא דמי לספינה זו ויין סתם דמצאה קפידא לנוח ונחה ולפי זה עלו דברי הרמ"ה ודברי רבינו כהוגן והב"י השיא דבריהם לדעת אחרת ולא עלה בידו ומאי דפי' אמת ונכון כתב המרדכי פרק האומנין פסק ריב"א דכ"ש אם הרכיב עליו עכו"ם דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר מתנאו אם נפחת הסוס פושע הוא וחייב לשלם כל מה שדמי הסוס נפחתי' יותר מבתחילה אם ידוע שויו ע"פ עדים כשרים ואם אין ידוע וזה אומר בכה וזה אומר בכה ישבע הנתבע ויפטר ואם המשכיר אומר נפחת סוסי והשוכר אומר איני יודע אם נפחת אם לאו ישבע שאינו יודע ויפטר דמנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור אלא שצריך היסת עכ"ל. והב"י הביאו כאשר הוא בספרי הדפוס בטעות ונ"ל דלחכמי הצרפת בסי' הקודם ס"ו צריך לפרש כאן דהמשכיר טוען דנפחת הסוס שלא ישוב להתרפאות עוד להגיע לכחו הראשון:
ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון כו' ברייתא פרק האומנין ופי' בכל מלון ומלון היינו מלון דלילה דאי אפילו בחצי היום א"כ למה מניח החמר מזונו של כל היום וכן פי' רש"י ותוספות ע"ש ומשמע דאע"פ דהמזונות הם יותר ביוקר הרבה בדרך שהוא הולך וכן בעיר שהולכין לשם הוא ביוקר אפ"ה כל אחד מעכב על חבירו שלא להניח יותר משיעור שאמרו חכמים: השוכר חמור סתם וכו' משנה שם (דף פ) להביא עליה לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם מוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור אלמא מדתני ואם מוסיף על משאו וכו' שלתך של חטים הוא משאו של חמור וכן פי' רש"י במשנה שמשא החמור לתך חטין חצי כור וכן פי' עוד בגמרא בברייתא ומביאו ב"י ופשוט הוא ונתקשה בו ב"י ולא ידעתי למה הרי מפורש במשנה בלשון משאו שזהו שיעור משאו:
הוסיף עליו ג' קבין חייב פי' רש"י במשנה חייב בקלקולה עכ"ל. ונראה דחייב בניזקין אלו בין באדם בין בבהמה מדינא דגרמי דכיון דהוסיף במשא בידים הו"ל כאילו הזיקו בידים. ולא ידעתי מה היה קשה להרמב"ן כמ"ש וז"ל כסבור חולשא הוא דנקיט ליה משמע דחייב משכיר בניזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו וכו' ומביאו ב"י וצ"ע:
שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי וכו' תמוה לי דמשמע דאביי ורב אשי לא פליגא אדרבא דמדינא ודאי דצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו אלא דהא פשיטא היא ולא היה צריך התנא להשמיענו ולהכי מוקי לה אביי דלענין דחייב המשכיר בקלקולו קאמר דבהוסיף קב לכתף חייב בקלקולו אבל פחות מקב פטור והא דקשה מכדי בר דעת הוא וכו' תריץ כשחבטו לאלתר אבל אי לא חבטו לאלתר פטור ורב אשי פליג דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב אבל למיהב ליה אגרא יתירא פשיטא דיהיב ליה כדרבא וליכא מאן דפליג וא"כ קשה על מ"ש הרא"ש ולאפוקי מדרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דמניין לו לפסוק כך ואף דברי הרמ"ה שכתב וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא איכא לפרש דה"ק הא דרבא דאוקמיה לאגרא יתירא דשמעינן מיניה מדלא אוקמיה כדרב אשי קסבר חולשא נקיט ליה אלמא דס"ל לרבא דאינו חייב בקלקולו אם לא חבטו לאלתר וכדקאמר רבא להדיא אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא אלמא דלרבא לא אשכחן חיובא בדלא חבטו לאלתר אלא חיובא דאגרא יתירא וליתיה לדרבא בהא אלא אפילו בדלא חבטו לאלתר חייב בקלקולו דקסבר חולשא נקיט ליה כרב אשי אבל אגרא יתירא ודאי חייב כך נראה לפרש דברי הרמ"ה כפשטן. וכדי ליישב קושיא זו בדברי הרא"ש נראה לפרש דבריו בהפך ממה שמובן לכאורה וז"ל הרא"ש רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא והלכתא כוותיה ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דאין הלכה כאביי עכ"ל והאי וכ"ש ה"פ והלכתא כוותיה דרב אשי ולאפוקי מרבא משום דאביי ורבא הלכתא כבתראי וביום שמת רבא נולד רב אשי וכ"ש דאין הלכה כאביי כנגד רב אשי דהא לית הלכתא כאביי כנגד רבא וכ"ש דלית הלכתא כאביי כנגד רב אשי דכיון דהלכתא כותיה דרב אשי כנגד רבא כ"ש כנגד אביי ולפיכך הוא דאמר אביי דאינו חייב בקלקוליו אלא בחבטו לאלתר דמשמע דיוקא הא לא חבטו לאלתר פטור ליתא דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב בקלקוליו וע"ד זה אמר ג"כ דלית הלכתא כרבא בהא דאמר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא דמשמע דיוקא דוקא בהוסיף קב הא לא הוסיף קב לא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דליתא אלא אפילו פחות מקב נמי בעי למיתב ליה אגרא יתירא לפי מה שהוסיף במשאו בין רב בין מעט וז"ש הרא"ש ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב וכו' הכי פירושו ולאפוקי מרבא דס"ל דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירה דהיינו כשהוסיף פחות מקב דליתא אלא צריך לשלם לפי מה שהוסיף במשאו וכך מבואר מלשון הרמב"ם בסמוך שפסק כך דאפילו הוסיף פחות מג' קבין נותן לו שכר התוספות ולפי זה לא אצטריך לן למימר דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרמ"ה ודהרא"ש אי נמי לחלק בין אדם לבהמה. הכי נקיטינן דבין בהוסיף ג' קבין לחמור וקב לאדם בין פחות מכאן צריך להוסיף בשכרו לפי מה שהוסיף במשאו:
דרכי משה[עריכה]
(א) ומה שכתב דבדיעבד אינו חייב לא משמע כן בתשובת הרא"ש לקמן סימן ש"ט וכן בתשובת הריב"ש שאכתוב בסמוך:
(ב) ובנ"י פרק האומנין דף ק"ח ע"ב דוקא שהוסיף עליו ג' קבין על חצי כור שהוא משא חמור אבל אם שכרה להביא עליו רביעי כור והוסיף ג' קבין ומתה פטור ולא אמרי' דמחמת השינוי מתה ומיהו היכא דידוע שמתה מחמת השינוי חייב אפילו בכהאי גוונא עד כאן לשונו וכן כתב המ"מ פרק ד' מהלכות שכירות בשם הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב שם דחייב אם הוסיף על מה שהתנה עמו וכמ"ש רבינו בס"ס זו בשמו ולקמן בסי' ש"ט בתשובת הרא"ש משמע דבכל ענין חייב וע"ל:
(ג) ופסק אע"ג דשוכר שלא מדעת הוי גזלן כמו שואל שלא מדעת ואע"ג דסוס עומד לשכור מ"מ עכשיו שאמרה האשה שאל יטלנו הוי שוכר שלא מדעת מ"מ מאחר שנטלו להציל את שלו לא מקרי גזלן דתנאי ב"ד הוא כו' וע"ל סימן רס"ד מדין תנאי ב"ד וע"ל סי' שס"ג:
(ד) דומיא דנשלם לו המלאכה בחצי היום דנותן לו מלאכה אחרת כמו שיתבאר לקמן סי' של"ה ולא מקרי זה מלאכה כבידה מן הראשונה דניחא ליה דבהמתו בעירו ועושה מלאכה כבידה ממה שתלך למקום רחוק וע"ש: