טור חושן משפט שפו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שפו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש צד במזיק בממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו וקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי: לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע של חבירו עד שנפל לים חייב לשלמו אע"פ שלא הגביהו וכן הפוחס מטבע של חבירו והעביר צורתו חייב לשלמו אע"פ שלא חסרו והמוכר שט"ח לחבירו וחזר בו המוכר ומחלו דקיי"ל שהוא מחול צריך לשלם ללוקח הפסדו וכן השורף שט"ח של חבירו חייב לשלם כל מה שהיה מחזיק אע"פ שלא שרף אלא נייר וכגון שמאמין למלוה במה שאומר שהיה מקויים וכמה סכומו ומיירי שאין עדים שיודעין כמה היה כתוב בו שאם יש עדים שיודעין אינו חייב לו כלום שהעדים יעשו למלוה שטר אחר וכן הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שראוי ליפול עליהם שלא ישברו ובא אחר וסלקם המסלק חייב אע"פ שלא עשה הנזק אלא שבגרמותו בא לו:

ור"י פי' כיון דקיי"ל דגרמא בנזקין פטור וגם קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר חבירו והמוכר שט"ח וחזר ומחלו ומראה ממון חבירו לעכו"ם ומראה דינר לשולחני ואומר לו טוב הוא ונמצא רע ומסכך גפנו על תבואת חבירו ואסרה ודיין שדן וטעה וחייב שלא כדין בכל אלו חייב משום דינא דגרמי אבל המסלק כרים מתחת כלי שזרק חבירו והדוחף מטבע חבירו עד שנפל לים או שפיחס צורתו והנותן סם המות לפני בהמת חבירו והשולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן והפורץ גדר בפני בהמת חבירו והטומן קמת חבירו מפני הדליקה והמבעית את חבירו או שתקע באזנו וחרשו וליבה ולבתו הרוח ושיסה בו את הכלב כל אלו פטורים משום דינא דגרמי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם הזורק כלי של חבירו מן הגג על גבי כרים של בעל הכלי וקדם בעל הכלי וסלק הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קידם אחר וסלקו שניהם חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עד כאן ואני תמיה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמרא בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סלקו אחר ואם סלקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר"י פטור אף על הסילוק וכן השיג עליו הראב"ד:

הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהן כרים וכסתות ובעודן באויר בא אחר ושברן במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו:

בית יוסף

יש צד במזיק בממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו וקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל עצים (ק.) גבי המראה דינר לשולחני ואח"כ נמצא רע א"ל רבי אלעזר לר"ל והא את הוא דאמרת ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לך כוותיה א"ל לא ר"מ וס"ל כוותיה:

ומ"ש לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע של חבירו עד שנפל לים חייב לשלמו אע"פ שלא הגביהו כלומר שאילו הגביהו בלא דינא דגרמי חייב לשלומי מדינא וכן הפוחס מטבע של חבירו והעביר צורתו חייב אף על פי שלא חסרו כלומר דמחייה בקורנסא ולא שפייה בשופינא דאילו שפייה בשופינא בלא דינא דגרמי חייב לשלומי מדינא בפ"ז מהלכות חובל וכתב ה"ה בכל הני פטר רבא פרק הגוזל עצים (צח.) משום דל"ל דינא דגרמי אבל המפרשים כתבו דלדידן בכולהו חייב וכן דעת ר"ח ובהלכות ויתר הפוסקים ז"ל עכ"ל:ומ"ש וכן השורף שט"ח של חבירו חייב לשלם כל מה שהיה מחזיק וכו' כן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואע"ג דבפ' הגוזל גרסינן (שם) אמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך כתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה דהא אסיקנא אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורי לצלמי וכן הלכתא:ומ"ש וכגון שמאמין למלוה שהיה מקויים וכמה סכומו ומיירי שאין עדים יודעים כמה היה כתוב בו וכו' שם בגמרא אמר אמימרא דרבה מתקיף לה רמי בר חמא ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו וכתב רבינו שבכלל זה הוא אמאמינו שהוא מקוים דאל"כ לא היה יכול לגבות בו וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חובל וכתב בעה"ת בשער כ"ט אבל בעל השטר אומר מנה היה כתוב בו והשורף אומר לא כי אלא חמשים ישבע כדין מודה מקצת ואי לא מודה ששרפו משתבע היסת אי אודי במקצת ועל השאר טען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל: אשה שקרעה שטרות של יורשי בעלה ואמרה שבעלה צוה לה לעשות כן ואחר כך אמרה שהיורשין עצמם צוו לה לקרעם עיין בכלל ס"ד סימן ה' ובכלל נ' סימן ז' ועיין בסוף כלל ק"א סופר שכתב שטר לראובן ונתנו ליעקב אביו וראובן תובע ממנו בכלל ל"ט סימן ב': ראובן שהיה לו חבית בר"ה וסמכו באבן ובא שמעון ונטל את האבן כי אמר שהיתה שלו ואמר שסמכה באבן אחרת ואח"כ נמצאת החבית שבורה בכלל ק"א סימן ג' (א): כתוב מישרים נתיב ל"א ח"ב ראובן שהלוה לעכו"ם מעות ברבית ובא שמעון ואמר לעכו"ם הילך בפחות ופרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי הזיקא אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל להלוות מעותיו ברבית כל כך מהרה ודמי למבטל כיסו של חבירו ומיהו יש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה כך כתב ר"מ בתשובה עד כאן לשונו. וכתוב עוד שם על מי שהשאיל לחבירו חבית של יין בביתו ובשעה שרצה למכור סגר הדלת בפניו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכתוב עוד שם שטרי חוב של עכו"ם והם של ראובן שמעון ולוי ויש בו ערב ובא לוי ופטר את הערב בלא דעת חבירו חייב. וכתוב עוד שם על ראובן שתובע משמעון פטרת ערבי או בעל חובי והוא אומר אתה אמרת לי לפטרו ועיין שם ובתשובת מיימוניות דספר נזיקין סימן י"ב ובמרדכי פרק החובל. אם אמר שמעון לראובן כל מה שתעשה בחובך עשו בחובי והלך ומחל לו הכל עיין במרדכי בפרק הנזכר. וכתוב עוד במישרים שם ומזיק חבירו והוא דבר שאם ימכר ביחד ימכר בפחות ואם ימכר אחד אחד ימכר ביותר אינו משלם אלא כמו שהיה נמכר כל מה שהזיקו יחד ואינו יכול ניזק לומר אילו היה בידי הייתי מוכרו אחד אחד מציעא בפרק הזהב: וכתוב עוד שם המזיק שעבודו של חבירו כגון שחפר בשדה המשועבדת לחבירו בורות חייב וכתב רבינו מאיר שאם היתה אפותיקי ומחל לו המלוה בעל הקרקע תובעו ואם היה אפותיקי מפורש אין ב"ח גובה מהמזיק כמו שאינו גובה משאר נכסי הלוה: ומה שאמר וכן הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' ובא אחר וסילקם המסלק חייב וכו' בסוף פרק א' דבבא קמא (כו:) אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה וכתב הרב אלפס מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפרק הגוזל עצים השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וקיימא לן דלית הלכתא הכי דאמרינן כפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וכן פסק הרמב"ם בפ' ז' מהלכות חובל וכתב הראב"ד הרב פסק כן ואין הכל מודים לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה והרא"ש גם כן כתב בפרק הנזכר על דברי הרב אלפס ור"י פירש דגרמא בניזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק והכי מסתברא עכ"ל:

ומה שאמר ור"י פירש כיון דקיימא לן דגרמא בניזקין פטור וגם קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר חבירו והמוכר שט"ח וחזר ומחלו וכו' בכל אלו חייב משום דינא דגרמי אבל המסלק כרים מתחת כלי שזרק חבירו וכו' כל אלו פטורים משום דינא דגרמי כלומר אין בהם משום דינא דגרמי דאינם אלא גרמא בעלמא ופטור וטעם החילוק ביניהם מבואר שם בדברי התוספות דדינא דגרמי דחייב הוא עצמו עושה ההיזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב שההיזק נעשה מיד בשעת מעשה וכתב הרא"ש דבריו שם ובפרק הגוזל עצים והתוספות בפרק לא יחפור (כב:) הקשו על חילוקים אלו מטיהר את הטמא וב"ה עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואיפשר דבשוגג נמי קניס ר"מ וכי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד עכ"ל ועיין בתשובה להרמב"ן סי' ר"מ כי שם כתב לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין ועיין גם בתה"ד סי' ס"ז וסימן שט"ו וסימן שס"ט ועיין במרדכי פרק הגוזל (ובגמרא) ובהגהותיו בפרק הנזכר כי האריך לכתוב בזה ולהרמב"ן בסוף חידושי בתרא מאמר ארוך ביותר בענין זה: כתב הרשב"א בתשובה רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר השטר לעכו"ם לפי שאין כאן דינא דגרמי שאין ראובן זה מתחייב מיד בחזרת השטר לעכו"ם וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ולא עוד אלא אפילו היה ביד שמעון שטר פרוע ממש של ראובן ונתנו שמעון למלוה נ"ל שהוא פטור מדיני אדם מטעם זה שאמרתי עכ"ל. סופר שטרות שטעה וכתב מנה במקום ק"ק אינו משלם ההפסד שהגיע לו בריעות השטר דגרמא בעלמא הוא כך כתב הר"ן בפרק לא יחפור וכ"כ נ"י וכתב עוד דה"ה לאומן שהקיז וחלה אינו משלם לו צער חוליו . סופר שנתן שטר של שמעון לאביו ונפטר האב ושמעון תובע שטרו מהסופר בכלל ל"ט סי' ב'. כתב הר"ן בפרק המקבל גבי זבן לעכו"ם משמתינן ליה וכו' כתב הראב"ד דכל היכא דלא קבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב דגרמא בנזקין הוא וכתב הרא"ה וה"ה לכל גרמא בנזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק ליה או עד דמקבל עליה כל אונסא דאתו מיניה ע"כ וכ"כ תלמידי הרשב"א בשם הראב"ד וכ"כ בתשובה לרמב"ן שאכתוב בסי' שפ"ח ואע"פ שמדברי הרא"ש שם משמע דמוכר לעכו"ם מדינא חייב לשלם כל אונסא דאתי ליה כיון דכל הני רבוותא פליגי עליה נקטינן כוותייהו. חיוב דינא דגרמי בסימן קנ"ז. שוכר עדי שקר בסימן ל"ב. כתב נ"י בפ' האומנים וגבי הנותן ערבון לחבירו מכאן נלמוד דכל משלם מחמת דינא דגרמי משלם מעידית שבנכסיו כמזיק :

כתב הרמב"ם הזורק כלי של חבירו מן הגג ע"ג כרים של בעל הכלי וקדם בעל הכלי וסילק הכרים הזורק חייב וכו' בפ"ז מהלכות חובל:ומ"ש ואני תמה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גירי' היא מימרא דרבה שכתבתי בסמוך ואין ממנה השגה להרמב"ם שהוא סובר שהיא דלא כהלכתא וכמו שנתבאר לדעת הרי"ף ואם כן קשה היאך מקשה ממנה להרמב"ם ונראה שרבינו לא היה גורס באותה מימרא ובא אחר וסילקן אלא וקדם וסילקן בלבד וס"ל דבהא הוא דקאמר הרי"ף דלית הלכתא כרבה אבל היכא דסילקן אחר מודה הרי"ף דהלכה כרבה דפטור הזורק ואין זה נוח לי שבספרי' דידן בגמ' והרי"ף והרא"ש גרסינן ליה וצ"ל דאע"ג דגרסי תרווייהו ס"ל דלא קאי הרי"ף אלא להיכא דקדם וסילקן אבל היכא דסילקן אחר מודה דהזורק פטור מטעמא דרבה וכ"נ מדברי הראב"ד שכתב בהשגה לא ראיתי שבוש זה והזורק לעולם פטור דפסקי גיריה והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב כדברי אחרים פטור כדכתיבנא עכ"ל ואין כאן מקום להשגה כלל דפשט דברי הרי"ף דפסק דלית הלכתא כרבה היינו לומר דלעולם הזורק חייב בין קדם הוא וסילקן בין סלקן אתר וה"ה כתב וז"ל אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' והרב מפרש כך זרק כלי של חבירו מראש הגג ובא אחר וסילק הכרים והכסתות שהיו תחתיו או קדם בעל הכלי וסילקן פטור הזורק דבעידנא דשדא פסקי גיריה שהרי לא היה ראוי לישבר באותה שעה אבל בדין המסלק כשאינו בעל הכלי לא דבר רבה ואולי אף רבה יחייב אותו שבשביל מעשה שלו נעשה כל ההיזק והרב אלפסי כתב דלית הלכתא כרבה פי' דבריו לדעת רבינו שאין הלכה כרבה שפטר כהזורק אלא אף הזורק חייב שהוא היה גורם ראשון ואלמלא זריקתו לא נשבר בשום צד הילכך כשאין המסלק בעל הכלי משלמין בין שניהם וכשהוא בעל הכלי משלם הזורק ואין בגירסת הרב או קדם הוא דמשמע הזורק ומצאתי בהלכות וקדם וסילקן או בא אחר וסילקן ודעת הר"א כפרש"י ז"ל עכ"ל:

הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודן באויר בא אחר ושברן במקל הזורק חייב והמשבר פטור וכו' מימרא דרבה ספ"ב דב"ק (כו:):

בית חדש (ב"ח)

יש צד במזיק וכו' בפ' הגוזל קמא (דף ק') אסיקנא דס"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי:

ומ"ש לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע וכו'. כלומר אע"ג דרבה קאמר התם (דף צח) דבדוחף מטבע וכו' וכן הפוחס מטבע פטור היינו משום דלית ליה דינא דגרמי אבל למאי דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי הדוחף וכן הפוחס חייב: ומ"ש אע"פ שלא הגביהו וכו' כלומר דבהגביהו חייב לשלומי מדינא אליבא דכ"ע דכיון דבעלמא הגבהה קונה בכל מקום הו"ל כאילו גזלו ונטלו לרשותו וחזר והשליכו לים דחייב לשלם וכן אם שייפיה בשופינא (נל"א פיי"ל) וחסרו הו"ל מזיק ממון בידים ממש וחייב לכ"ע. ופסק מהרש"ל בספר יש"ש פ' הגוזל קמא סי' י"ז דהא דהפוחס מטבע וכו' איירי נמי דלא שקליה בידים אלא מזיקו במכת קורנס ואין כאן חסרון דהוא במשקל הראשון ישוה לנסכא כמתחלה ומנח לקמיה אכא דהוזל מעט מחמת פחס צורתו אבל היכא דשקליה בידים מגזל גזליה ובעי השבה מעלייתא כדין הזורק מטבע של חברו לים הגדול עכ"ל: ומ"ש וכגון שמאמין למלוה וכו' פי' כיון דמיירי שאין עדים יודעים וכו' כדכתב בסמוך א"כ צ"ל כגון שמאמין וכו' דאי אינו מאמין אין עליו אלא שבועת היסת בכופר הכל וש"ד במודה מקצת. וכ"כ ב"י בשם בעה"ת וכ"כ הרא"ש וז"ל ולא מהימן בעל השטר בשבועה כי היכא דעשו תקנת נגזל באשו אפילו היכא דלא קלייה בידים דדוקא עשו תקנה היכא דקלייה לממוניה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וכו' עכ"ל: וכן הזורק כלי מראש הגג וכו' ספ"ב דב"ק אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדייה פסוקיה מפסקי גיריה והרי"ף והרמב"ם פסקו דלא כרבה משום דרבה אזיל לטעמיה דלא מיחייב בדינא דגרמי בשורף שטר של חברו אבל אנן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי חייב בשורף שטר חברו וכן בזורק כלי וכו'. ואפילו בא אחר וסילקן חייב הזורק וכ"ש אם הוא בעצמו סילקן:

ומ"ש בשם ר"י שם בתו' ואשי"רי וס"ל דבזורק כלי וכו' שאני דאפי' למאן דדאין דיני דגרמי ומחייב בשורף שטר של חברו שאני התם דעושה מעשה בגוף השטר דשורף אותו אבל הכא דאינו עושה מעשה בגופו אפי' הוא עצמו קדם וסילק הכרים והכסתות פטור דגרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע וכן הדוחף מטבע חברו עד שנפל לים ופחס צורתו פטור משום דלא הוי דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין כיון דלא גזליה ושקלוה בידים אלא הוה מנח קמיה אי נמי היו בידו בתורת פקדון ומיהו בדוחף מטבע של חברו לים לא קאמר רבה דפטור אלא אם כן במים צלולים דאיתיה קמיה וקחזי ליה אלא דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה פי' היודע לשוט תוך המים ויוציאנו ואינו אלא גרמא שגורם לו להפסיד אותו שכר וגרמא בניזקין פטור אבל עכורים דלא קחזי ליה מודה רבה דחייב ואיכא לתמוה למה לא הביא רבינו חלוק דבין צלולים לעכורים לדעת ר"י והרא"ש דפסקו כרבה וכדאיתא להדיא בגמרא ואפשר דכיון דכתבו התוספות והרא"ש דלאו דוקא צלולים ועכורים אלא כל היכא דמצי למישקלא בר אמוראה פטור ואי לא חייב וכו' נסתפק רבינו בדבריהם אי איתיה להאי לאו דוקא אי ליתיה ולכך לא הזכיר כלל חלוק דצלולין ועכורין אלא כתב סתם מימרא דרבה דהדוחף מטבע לים פטור או שפיחס צורתו ומשמע הלשון דהדוחף הוי דומיא דפיחס דאיתיה קמיה ומצי למישקליה: ומ"ש והנותן סם המות לפני בהמת חברו וכו' כל הני איתנהו ריש פרק הכונס דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלא דמ"ש רבינו והטומן קמת חברו מפני הדליקה הא אוקמתא דרב אשי דאמר טמון איתמר פירוש ראובן שלח את הבעירה ובא אחר וכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה ושויה טמון באש וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור טמון באש אבל לאוקימתא קמייתא איתמר הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה פירוש שכפף הקמה לצד הדליקה כדי שתבער בה האש ומירי דלא הוה מטיא ליה ברוח מצויה אלא הוה מטיא ליה ברוח שאינה מצויה דמידי דלא אסיק אדעתיה הוא ולכך פטור מדיני אדם: והכי איתא במקצת ספרי רבינו והכופה קמת חברו בפני הדליקה: ומ"ש והמבעית את חברו או שתקע באזנו וחרשו איתיה בסוף פ' החובל (דף צ"א). ומ"ש וליבה וליבתה הרוח איתיה בפרק הכונס (דף ס') ומ"ש ושיסה בו את הכלב איתיה בפרק כיצד הרגל (דף כ"ג) ואף ע"ג דאיכא לשם נמי שיסה בו את הנחש לא נקט ליה משום דלא שכיחא והעושה מלאכה במי חטאת בפרק הניזקין. וצורם אוזן פרה דמטיל בה מום ואינה ראויה לקרבן כל הני לא דנהיגי האידנא ואף על גב דאיכא נמי נהגי נשברה כדו ולא סילקה דפרק המניח והשוכר עדי שקר והיודע עדות ואינו מעיד וכו'. לא היתה כונתו לפרש כל הגרמות דפטור בהו אלא נקט הני ודדמי להו:

כתב הרמב"ם הזורק כלי של חברו וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"ז דחובל כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה הזורק כלי של חברו וכו'. ויש להקשות דמ"ש כשהכלי שלו דחייב המסלק לבדו וכשהכלי אינו שלו דחייב הזורק והמסלק כל אחד מחצה ולמה לא נאמר דגם כשהכלי שלו אין המסלק חייב אלא המחצה ועוד מפני מה פסק דכשהכרים הם של המסלק דחייב הזורק לבדו וכשהכרים אינן של המסלק חייבי' בין שניהם הזורק והמסלק ועוד מפני מה לא כתב הרב בזורק כלי שלו למי הם הכרים כמו שכתב אח"כ בזורק כלי של חברו ונראה דס"ל להרמב"ם בזורק כלי שלו אין חלוק בין אם הכרים הם של הזורק או של איש אחר כל שבא איש אחר שאין הכרים שלו וסלקן חייב המסלק כאילו שברו בידו דהזורק כלי שלו לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיבא איש אחר שאין הכרים שלו ויסלקן וכיון שהו"ל ידיעה שלא יבא בעל הכרים ויסלקן כגון שהיה נודע לו שאינו בביתו או כיוצא בזה א"כ אין הזורק כלי שלו גורם כלל בשבירתו כיון שהיו כרים תחתיו מובטח היה שלא יהיו נשברין א"כ המסלק הוא הגורם הראשון בשבירת הכלי ואצ"ל אם היו הכרים של הזורק שהוא בעל הכלי דפשיטא דחייב המסלק הכרים של הזורק וגורם שנשבר הכלי אבל בזורק כלי של חברו ע"ג כרים של בעל הכלי אז יש לחלק דאם בעל הכלי עצמו סלקן הזורק חייב לשלם נזק שלם דהא ודאי דבעל הכרים אין חייב שלא לסלקן כדי שלא יגיע היזק להזורק כלי דיש לו רשות ליטול כרים שלו כל שעה שירצה ודוגמתו מצינו במכסה בור בכיסויו של חברו וכו' כדלקמן בסימן ת"י סעיף י"ד אבל הזורק אין לו רשות לזרוק כלי של חברו ע"ג כרים שאינן שלו אם אינו מובטח שלא יבא בעל הכרי' ויטול כרים שלו אבל אם אותו שסילק הכרים אינו בעל הכרים אז ודאי גם הוא גורם ההיזק שזה זורק כלי שאינו שלו וזה מסלק כרים שאינו שלו ושניהם עושים שלא ברשות ולפיכך שניהם חייבים ששניהם הזיקוהו לבעל הכלי ביחד ואין זה גורם ראשון יותר מזה ואע"ג דהיה יכול לחלק חלוק זה כשזורק כלי של חברו וגם כשהכרים אינן של בעל הכלי דאם בא איש אחר שאין הכרים שלו וסלקן שניהם חייבים ואם בעל הכרים בא וסלקן חייב הזורק לבדו אלא דרבותא אשמועינן דאפילו הכרים הם של בעל הכלי וקדם וסלקן ולא חשש לשבירת כלי שלו דאפ"ה חייב הזורק לבדו מטעמא דאפי' דיש לו רשות לסלק כרים שלו ולזורק אין לו רשות לזרוק כלים של חברו כל זמן שאיננו מובטח שלא יסלק בעל הכרים כרים שלו: ומה שכתב רבינו ואני תמיה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרי' בגמרא בעידנא דשדא פסוקי מפסק גיריה וכו' טעמו דבס"פ כיצד הרגל איתיה אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה ומפרש רבינו דהאי טעמא לא קאמר תלמודא אלא כדי שלא תקשה למה לא נחייב הזורק שהוא העושה מעשה ממש וקאמר טעמא דכיון דבשעה שזרק הכלי היו הכרים תחתיו א"כ מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים ואם כן בשעה שסילק את הכרים כבר פסקו גירי הזורק ולפיכך פטור הזורק. אבל על מה שפטור המסלק לא קא יהיב תלמודא טעמא דפשיטא הוא דפטור דגרמא בנזקין הוא ולפי זה הא דכתב הרי"ף והרא"ש מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא השורף שטרות של חברו פטור מד"א וחייב בדיני שמים וקי"ל דלית הלכתא כותיה אלא כי היכי דאמרינן אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורה לצלמי עכ"ל רצונם לומר דאע"ג דלית הלכתא כוותיה במאי דפוטר להמסלק מטעמא דהוי גרמא בנזקין אלא המסלק חייב אע"ג דליכא אלא גורם כמו השורף שטר שאינו אלא גורם בנזקין לדעת האלפס וז"ש הרא"ש על דברי האלפס ור"י פי' דגרמא בנזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק והכי מסתבר עכ"ל רצונו לומר דאע"ג דלית הלכתא כרבה בשורף שטר דהו"ל דינא דגרמי כיון דעשה מעשה בגוף השטר מ"מ בהא הלכה כרבה דפטור המסלק כיון שלא עשה מעשה בגוף הכלי אבל מה שפטור הזורק שהא ליכא פלוגתא דאף להרי"ף ודאי פטור הזורק משום דמפסקי גירי' וליכא מאן דפליג אהא וכן כתב נ"י לפרש דברי הרי"ף דס"ל דהזורק פטור והמסלק חייב ומבואר כך מדברי הרא"ש וכדפי'. ולכן תמה רבינו על הרמב"ם שפסק לחייב הזורק דבהדיא אמרינן בגמרא דפטור הזורק ומה שכתב רבינו אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סלקו זהו סוף תמיהתו על דברי הרמב"ם ומ"ש אח"כ ואם סלקו הוא וכו' אין זה השגה על הרמב"ם אלא כתבו הדין היכא דהזורק עצמו סילק הכרים שלא כתבו הרמב"ם ובא רבינו להודיע דבדין זה נחלקו דלרב אלפס חייב הזורק שהוא המסלק ולא מטעם זריקה דכבר פסקו גיריה אלא על הסלוק הוא דחייב משום דינא דגרמי ולר"י פטור אף על הסילוק דלא הוי אלא גרמא בנזקין וכדכתב הרא"ש. ומ"מ נראה לי ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דתלמודא ודאי לא קיהיב טעמא בהא דפוטר רבה המסלק דפשיטא דפטור כיון דהוא גורם האחרון אלא קיהיב טעמא בהא דרבה פוטר הזורק הלא הוא הגורם הראשון וקאמר דטעמא הוי משום דבעידנא דשדייה פסיקי מפסקי גיריה והאלפסי דקאמר דלית הלכתא כרבה הכי קאמר דלית הלכתא כותיה דהזורק פטור אלא כי היכא דקי"ל דהשורף שטריו של חברו חייב מדינא דגרמי הכי נמי הזורק כלי חייב מדינא אע"ג דמפסק גיריה. אבל במסלק איכא לחלק בין זורק כלי שלו ובא אחר שאינו בעל הכרים וסלקן חייב נזק שלם דאיהו הוה הגורם הראשון אבל בזורק כלי של חברו אם באיש אחר שאינו בעל הכרים וסלקן חייבים בין שניהם הזורק והמסלק כל אחד מחצה הנזק דביחד עשו הנזק אבל אם בעל הכרים עצמו סילקן אפילו הוה הכלי של בעל הכרים חייב הזורק שהוא הגורם הראשון וכמו שכתבתי טעם דברי הרמב"ם בסמוך. ומה שלא כתב הרמב"ם דין קדם הזורק עצמו וסילקן כבר יישבו ה' המגיד בישוב מספיק הנה התבאר דעת הרמב"ם ודעת רבינו בטוב טעם וברי לי שאילו שם הרב ב"י את לבו לדברים שכתבנו לפרש דברי רבינו לא היה כותב טל דבריו ואין ממנה השגה להרמב"ם שהוא סובר שהוא דלא כהלכתא וכו' עיין עליו:

הזורק כלי מראש הגג וכו' מימרא דרבה ספ"ב דב"ק ופירש רש"י זרק בעל הכלי מראש הגג פטור זה ששברו במקל קודם שבירתו שהרי סופו לישבר עכ"ל. והרא"ש הקשה על פירושו וכתב דהא מלתא דפשיטא היא דפטור המשבר דאבדה מדעת היא אלא בזרקו אחר מיירי וז"ש רבינו בסתם הזורק כלי מראש הגג וכו' דמשמע אפי' זרק כלי של חברו הזורק חייב והמשבר פטור מיהו הנ"י כתב ר"פ כיצד הרגל בשם הריטב"א שדעתו דכיון דאיתא התם סוף (דף י"ז) דהך מילתא דפשיטא ליה לרבה דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור מיבעיא ליה לרבא הלכך כיון דמספקא ליה לרבה שניהם פטורים דהמע"ה ולא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי כדכתב הרא"ש והרמ"ה אלא כשאינו בדור אחר אבל רבא שהוא בתראה יש לחוש לספקו ושניהם פטורים ע"ש: עוד כתב שם נ"י ע"ש הרא"ש מיהו אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דיש לחלק בין ענין זה לזורק כלי עצמו עכ"ל. ור"ל דבזורק כלי עשה הזורק מעשה בגוף הכלי שזרקו לארץ חשבינן ליה מנא תבירא ואם קדם אחר ושברו פטור המשבר אבל בזורק אבן או חץ דלא עשה מעשה בגוף הכלי אם קדם אחר ושברו חייב המשבר והוא מדברי התוס' שם בסוף (דף י"ז) בד"ה זרק כלי והפי נקטינן:

דרכי משה

(א) וז"ל שם על ראובן שלקח אבן של שמעון וסמך בו חבית של יין שהיה מונח בר"ה ובא שמעון ולקח אבן שלו ונתגלגלה החבית ונשברה שמעון חייב אבל אם חזר וסמכה באבן אחר פטור אע"ג דאין האבן גדול בראשון ע"ש:

(ב) גם בתשובת מוהר"ם פד"ו סי' ס"ב ועיין ריש סי' שפ"ט מדין דינא דגרמי כתב נ"י פרק שור שנגח את הפרה דף נ' ע"ב הא דדינא דגרמי חייב דוקא אדם אבל גרמי דבהמה לכ"ע פטור.

(ג) כתב מהר"מ מריזבורק ראובן שעמד במקח עם עכו"ם על חפץ א' שרוצה העכו"ם לקנות ממנו ואומר לו העכו"ם אמור לי בכמה אתה רוצה ליתן לי ואומר בכך והעכו"ם שותק ולקחו ממנו ואומר שמעון לעכו"ם שאינו שוה כל כך חייב לשלם לראובן הפסדו עכ"ל ואינו נ"ל משום דהוי גרמא בנזקין. דהא אין ההיזק מגיע לו מיד גם הוא אינו עושה ההיזק בגופו ואפשר דהוי מילתא דשכיחא בימי מוהר"ם ולכן פסק וכן וכדעת הרשב"א דכתב דבמקום דשכיח קנסו או מטעם דהוי כמסירה כנ"ל:

(ד) כתב הרשב"א בתשובה סימן צ"ט המזיק לחבירו בעצתו כגון שאמר לעבדו להתגייר פטור כו' וע"ל סי' ל"ב וכתב עוד שם סימן אלף נ"ב שליש שהחזיר למלוה שטרו הוי גרמא בנזקין מיהו אם לא גבה המלוה עדיין החוב משמתינן ליה לשליש עד שמסלק מזה היזקו וכן בכל גרמא דנזקין מחייבינן לזה לסלק גרם הזיקו וע"ש וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' שפ"ח וכ"כ הר"ן פרק המקבל ולקמן ס"ס שפ"ח תשובת הרשב"א שחולק בזה וע"ע בדין דיני דגרמי לעיל סימן קנ"ז ובתשובת הריב"ש סי' קע"ו א' הפקיד אצל חבירו וע"י זה העליל השר על הנפקד פטור דהוי גרמא בנזקין כתב בת"ה סי' קפ"ו טבח שקילקל בדברים שאנו מחמירים בו חייב לשלם אע"ג דאפשר דמדינא כשר הואיל ונהגינן למטרף חייב ולא נ"ל האי פסקא כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ו.