שולחן ערוך חושן משפט צו ג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · צו · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
יש מי שאומר שאע"פ שנשבעים שבועת היסת לקטן על השטרות אין נשבעין לו כלל קטן שטענו הגדול אם טענו בדברים שיש לו הנאה לקטן כגון עסק משא ומתן לאחר שהגיע לעונת הפעוטות והודה הקטן נפרעים מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם ואם כפר הקטן ממתינים עד שיגדל וישבע היסת ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה כגון נזקים וחבלות אף ע"פ שמודה ואע"פ שיש לו ממה לשלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל (טור סי' פ"ט ס"ד וסי' צ"א ס"י) ואם היה התובע מהנשבעים ונוטלים כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מהקטן אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מהקטן שאין לקטן בזה הנאה שהרי הוא חייב לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו וזה החנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי הקטן:
מפרשים
על השטרות אין נשבעים פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן ומטעם כיון דאין נשבעין על השטרות אפי' בגדול אלא מתקנת חכמים להפיס דעתו של התובע וכמ"ש בסימן שלפני זה ומה שנשבעים לקטן גם כן תקנת חכמים היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן:
שיש לו הנאה לקטן שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע אותו ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן:
עד שיגדל וישבע. דבקטנותו אין משביעין אותו דא"י עונש השבוע' וע"ל סימן פ"ט ס"ב:
(ה) על השטרות אין נשבעין כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י"ב פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו מקצתן כו' ולי נראה דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע והיינו דכתב הרשב"א טעמא דשבוע' זו תקנת חכמים היא להפיס דעתו של תובע דהכי אמרינן להדיא בש"ס פרק הכותב (סוף דף פ"ז) דשבוע' זו על השטרות כדי להפיס דעתו של תובע דאלו לפי' הסמ"ע לא שייך דאין נשבעין אלא להפיס נמי דעתו של תובע דלא אשכחן בשום דוכתא לשון זה בכה"ג והיינו דנקטו הרשב"א והמחבר שטרות ולא נקטו עבדים וקרקעות והיינו דכתב הרשב"א דהא דנשבעין היסת לקטן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר דנשבעין היסת לקטן היינו מתקנת' שלא ילך כל אחד ונוטל ממונו של קטן והיינו דוקא ליפטר אבל בשטרות שאין נוטל עד שישבע וצריך לישבע קודם הפרעון בהא תקנתא לתקנתא לא עבדינן והלכך מי שהיה לו שטר על אביו של קטן באופן שהי' הקטן מחויב לשלם כגון בהודה ומת בחליו וכה"ג וכדלקמן ר"ס ק"ח ס"ג ואח"כ טען הקטן שפרע לו הוא ואומר לישתבע לי או מביא עד אחד שפרעו אין נשבעין אלא הקטן צריך לשלם ומשביעו היסת לאחר פרעון אבל מ"ש הסמ"ע שטוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' ליתא לפע"ד גם לדינא כיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברי' א"כ כיון דנשבעים היסת לקטן שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של קטן א"כ ה"ה בשטרות דמהיכא תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים כנ"ל ברור ודוק היטב:
(ו) כגון עסק משא ומתן כו'. ע"ל סי' רל"ה סט"ו ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ל' וע"ל סי' שמ"ט ס"ג:
(ט) השטרות: פי' הסמ"ע דאם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' והש"ך השיג עליו וכת' דליתא כן לדינא דכיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים א"כ כיון דאין נשבעין היסת לקטן שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן ה"ה בשטרות דמהיכי תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא כו' אלא דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע כנ"ל ברור עכ"ל וע"ש.
(י) הנא': שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' רל"ה סט"ו ובסי' שמ"ט ס"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל'.
(ב) אע"פ שמודה ע' במוהרי"ק שורש פ"א שכת' דאין הודאת קטן כלום ול"מ בי' הודאת בע"ד כדפריך תלמודא בכל דוכתי קטן מידי מששא אית ביה ומכ"ש לענין קבלת עדות לא חשוב בפניו כבפני בע"ד כדמוכח ר"פ הגוזל בתרא כ"ש שאין להחשיב הודאתו כהודאת בע"ד אלא דוקא היכא דאית ליה הנא' לקטן נחשב הודאתו הודא' וכ"כ ר"מ בפ"ה מטוען ע"ש וקשה דהא דאמרינן בפ' ז"ב דף ל"א ההוא ינוקא דתבעה לדינא קמי דר"נ אמר ליה אית לך סהדי א"ל לא אית לך ראי' א"ל לא חייביה ר"נ הוי קא בכי ואזיל שמעוה הנך אינשי א"ל אנן ידעינן במילי דאביך אמר ר"נ בהא אפי' רבנן מודי דינוקא במילי דאבוהו לא ידע ומשמע הא אי הוי ידע הוי הודאתו הודא' מה שמוד' שאין לו עדים ואין לו ראי' ואי נימ' דקטן מידי מששא אית ביה א"כ אפי' ידע במילוי דאבוה נמי יחזור הקטן ויאמר אית ליה עדים וראי' ודעת הרא"ש שם דמיירי מקטן ממש ואפי' לדעת הרמב"ם וש"ע דקטן והגדיל נמי לא ידע במילי דאבוהו מ"מ עיקר עובד' דר"נ הוי קטן ממש בשעה שבא לפניו ע"ש באשר"י וצ"ע ומדברי הרמב"ם דהכא לאו ראי' הוא וכמ"ש במ"ל פ"ו מטוען דהא דרבינו אפי' שהי' מתברר בעדים שהזיק או שחבל הי' פטור דחש"ו פגיעתן רעה ולא נקט דינו במודה אלא ללמדינו דבדבר שיש לו הנא' מיניה חייב משום הודא' אבל בדבר שאם הי' עדים הי' חייב הקטן שלא יועיל הודאת הקטן זה לא למדנו ע"ש: