ש"ך על חושן משפט צו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) ואין שם תובע כו'. וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' מ"ח ע"ש. עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' מ"ה:
(ב) וי"א דאין נשבעין כו'. וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים בשם רשב"א שאינו מתחייב אפי' פשע בודאי שכיון שפטרתו תורה אפי' מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרי' בס"פ החובל גבי ההוא ארנקי דפשע בה ההו' גברא וקאמר והתני' לשמור ולא לחלק כו' אלמא כל שפוטר הכתוב מדין שומרין פטור אפי' מדין פשיעה עכ"ל ולפי מה שכתב לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ב אין ראיה מהתם ולכך נרא' דאם ידוע שפשע או מודה שפשע לקטן חייב וכן משמע מדברי הפוסקים:
(ג) אף על פי שתבעו כשהוא גדול רק שהנתינה היתה כשהיה קטן. נ"ל דדקדק וכתב הכי ולא כתב איפכא לפי שכתב המחבר כלשון הרמב"ם אבל שמר לקטן דמשמע שהנתינה היתה בקטנותו ואפי' הכי מהני לכך כתב דכה"ג לא מהני ואה"נ דאם היתה הנתינה בגדלות אע"פ שהתביעה היתה בקטנות נשבעין לו כדעת הרמ"ה שהביא הטור סעיף י' שחולק והביא באחרונה משמע דהכי סבירא להו וטעמא דמסתבר הוא ע"ש וכן דעת הראב"ד ובסמ"ע לא כ"כ ולעד"נ כמ"ש:
(ד) וכן אם הודה כו'. עיין סמ"ע וע' מ"ש לעיל סי' צ"ג ס"ק ד':
סעיף ג[עריכה]
(ה) על השטרות אין נשבעין כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י"ב פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו מקצתן כו' ולי נראה דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע והיינו דכתב הרשב"א טעמא דשבוע' זו תקנת חכמים היא להפיס דעתו של תובע דהכי אמרינן להדיא בש"ס פרק הכותב (סוף דף פ"ז) דשבוע' זו על השטרות כדי להפיס דעתו של תובע דאלו לפי' הסמ"ע לא שייך דאין נשבעין אלא להפיס נמי דעתו של תובע דלא אשכחן בשום דוכתא לשון זה בכה"ג והיינו דנקטו הרשב"א והמחבר שטרות ולא נקטו עבדים וקרקעות והיינו דכתב הרשב"א דהא דנשבעין היסת לקטן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר דנשבעין היסת לקטן היינו מתקנת' שלא ילך כל אחד ונוטל ממונו של קטן והיינו דוקא ליפטר אבל בשטרות שאין נוטל עד שישבע וצריך לישבע קודם הפרעון בהא תקנתא לתקנתא לא עבדינן והלכך מי שהיה לו שטר על אביו של קטן באופן שהי' הקטן מחויב לשלם כגון בהודה ומת בחליו וכה"ג וכדלקמן ר"ס ק"ח ס"ג ואח"כ טען הקטן שפרע לו הוא ואומר לישתבע לי או מביא עד אחד שפרעו אין נשבעין אלא הקטן צריך לשלם ומשביעו היסת לאחר פרעון אבל מ"ש הסמ"ע שטוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' ליתא לפע"ד גם לדינא כיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברי' א"כ כיון דנשבעים היסת לקטן שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של קטן א"כ ה"ה בשטרות דמהיכא תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים כנ"ל ברור ודוק היטב:
(ו) כגון עסק משא ומתן כו'. ע"ל סי' רל"ה סט"ו ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ל' וע"ל סי' שמ"ט ס"ג:
סעיף ו[עריכה]
(ז) משביעין אותה כו'. משמע דשוה ממש לאיש ומשביע אותה מיד בכל ענין והב"ח כתב דדוקא שבועה דרבנן אבל לא שבוע' דאורייתא ואין דבריו נכונים בחילוק זה ובפרט מ"ש דתשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"א מיירי בשבועה דרבנן כמבואר מדבריו שכתב וגם האשה תשבע שאינה ברשותה דשבועה זו תקנת חכמים הוא עכ"ל הב"ח וזה תמוה דדוק' כשרוצה לשלם היא תקנת חכמים מטעם דחיישינן שמא עיניו נתן בה כדלעיל סימן ע"ב סט"ו אבל כשאינו משלם הוי שבועה שאינה ברשותו ש"ד כמ"ש הרא"ש גופיה בפרק המפקיד והטור לקמן ר"ס רצ"ד ומה שדחקו לתרץ קושיות ב"י נלפע"ד לתרץ דמ"ש הטור בשם רב האי מיירי בענין שאף אם תודה לא תחייב לשלם כגון שלותה וידוע שכבר הוציאה המעות דאף אם תודה אינה חייבת לשלם מיד רק לאחר שתתגרש וכן מה שכתב הסמ"ג ושאר פוסקים דאף בפקדון אין משביעין אותה היינו כשידוע שנאבד אלא שתשבע שלא פשעה ע"כ מה צורך להשביע כמבואר בתשוב' הרא"ש שהביא רבי ירוחם ותשובת הרא"ש שמביא הטור סכ"א מיירי בהדיא שהשאילה לכך פסק הרא"ש דתשבע שאינם ברשות' הכלים דאם תודה שהם ברשותה חייבת להחזיר מיד ולכך לא פסק שתשבע שלא פשע' דאף אם תודה שפשעה לא תשלם מיד ותשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"ה היינו שיש לחוש שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בהן והתשובה לגאון שהביא בסכ"ג מיירי הכל שמשביעין אותה אולי תודה שהוא מצוי אצלה דאז חייבת לשלם מיד וכן כתב בע"ת שער ל"ו ח"א דמשביעין א"א אם יש לחוש שממון הפקדון או הלואה הוא תחת ידה (וכן משמע בעיר שושן שמחלק כמ"ש עיין שם) וכן אם זה חושדה שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בה תשבע כשאר הלוים הנשבעין על טענת שמא עיין שם ודלא כהב"ח שכתב בפשיטות דאין משביעין אותה משום דבר רק כשידוע שיש לה ממון שאין לבעלה רשות בהן ובזה שכתבתי נתיישב כל קושיות הב"י על נכון ועיין בהגהת מיימוני סוף פ' ח' מהלכות טוען מדין שבועת א"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' מ"ב ד' קי"ח ע"ד וח"ב סי' קפ"ב:
(ח) שתשלם לכשתתאלמן. עיין בסמ"ע עד וכמ"ש בסי' פ"ו ועיין מ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ה ס"ק י"א שהשגתי שם על זה וע"ש:
(ט) אע"פ שנושאת ונותנת בתוך הבית ודלא כיש חולקין כו'. היינו ע"פ מ"ש בד"מ וז"ל במרדכי פרק החובל פסק ראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי היא כאלו הבעלים מינו אותן שלוחים ואם יש עדים חייבים הבעלים לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעת כו' (וכן הוא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה) אבל בתשו' מהרי"ק שורש קצ"ב כ' דמהר"ם (במרדכי) שם ושאר פוסקים חולקים אראב"ן ואף ראב"ן לא קאמר אלא בדבר מועט אבל לא בדבר מרובה וכיון דשאר פוסקים חולקים אין להוציא ממון מספק וע"ש עכ"ל ד"מ אבל לפע"ד כל דברי מהרי"ק בתשו' זו אינם נכונים דנ"ל ברור דגם מהר"מ מוד' לראב"ן ואיהו מיירי מסתם נשים וכן מ"ש מהרי"ק שם דכיון דשאר כל הפוסקים לא הזכירו זה משמע דל"ס הכי אין מזה ראי' דאינהו מיירי מסתם נשים (ועמ"ש לעיל סי' ס"ב ס"ק ח') אבל באשה הנושא' ונותנת בתוך הבית לא מסתבר כלל שהיא תיקח מאחרי' ממון והבעל ידע מזה ויאכלו ביחד שניהם הממון ולא ישלמו כלום וכן בדבר שדרך הנשים ליקח כגון דבר מועט וכה"ג לצרכי הבית פשיטא דדין סתם נשים כאשה הנושאת בתוך הבית וכן כתב מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט אך שכ' שם שמצא תשו' הרא"ש (והוא בכלל י"ג סי' י"א) שכתב שמהר"ם לא הי' פוסק כאותן גדולים שסוברים משום תקנת השוק והבאתיו בספ"ק סי' נ"ט ולפענ"ד אין מתשו' הרא"ש שם ראיה דז"ל שם ששאלת' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן לצדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידיה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאמרו שמכרה ומקחה קיים וכן נושאת ונותנת משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא הי' פוסק כן עכ"ל ונראה דרבינו מאיר לא פסק כן כיון שהבעל מוחה ועוד דאפי' אינו מוחה ס"ל דיכול למחות אח"כ דנהי דהוי כשלוחים מ"מ יוכל לבטל המקח והמשא ומתן כמו גבי שליח בדבר שאין לו תועלת בו וכדקי"ל לקמן סי' קפ"ב דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם נושאת ונותנת והבעל שותק ולא מיחה פשיטא דאמרינן דמסתמא הסכים למעשיה ונהנה מן הממון וחייב לשלם כיון דהיא נושאת בתוך הבית. ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט גם מ"ש וז"ל ולכל הפחות מאחר דר"מ פליג אראב"ן לפי הנלפע"ד אין כח ביד ראובן להחזיק בנכסי אביו דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נשארו הנכסים בחזקתן כו' וגדולה מזה השיב מהר"מ ז"ל בתשובת שאלה המתחלת סרח בת אשר כו' דלא מהימן לעכב הספרים כו' עכ"ל ולא נהירא ול"ד לתשובת מהר"מ דהכא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מצי למימר קים לי וכמ"ש מהרי"ק גופיה בשורש כ"ב וקס"א וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' פ"ב (ואולי מיירי שם במקרקע אבל פשט לשונו לא משמע כן ע"ש) ע"כ נראה עיקר כמו שפסק מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ועכשיו כל הנשים בהך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורם אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק והכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון בעל בידה פשיטא שאפי' דבר גדול מוכרח הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין עכ"ל וכ"כ בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ט דאם רגילות בסך גרול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימין אלא שכתב שם כן לראב"ן וכבר כתבתי שגם מהר"ם אינו חולק. מיהו כל זה בהלואה או פקדון בענין שהיה להם הנאה מהממון אבל אם פשעה בפקדון או משליכתו לאש או חבלה וכהאי גוונא הבעל פטור וכדאיתא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה וע"ש: