שולחן ערוך חושן משפט שפח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · שפח · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

המוסר ממון בידי אנס בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים

וי"א דדוקא שעמד בדין אבל אם לא עמד בדין אין היורשין חייבין לשלם ואשה שמסרה משמתינן לה ואם יש לה ממון שאין לבעל רשות בו משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואם מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק ואין הבעל לענין זה רק כיורש שחייב לשלם (מרדכי פ' החובל)

במה דברים אמורים כשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה ה"ז פטור מתשלומין (ואם אנסו להראות שלו והראה [שלו של חבירו חייב) (טור ס"א) ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם שהמציל עצמו בממון חבירו חייב כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם:

הגה: ואפי' יסרוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו חייב (טור שם) ולא מקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון (מרדכי פ' הגוזל בתרא ותשובת מיימוני דנזיקין סי"ב ונ"י) היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שע"י זה בא הנזק לאחר (נ"י פ' השותפין):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מהיפה שבנכסיו:    בטור כתב כדין מזיק וכ"כ בסימן שפ"ה דהיינו דוקא כשמשלם מקרקעות אבל כשמשלם ממטלטלים אפי' בסובין הרשות בידו:

אלא הרגיל בלבד:    פי' דיבר לאנס דממונו של זה במקום פלוני הוא:

הבעל אוכל פירות כל ימי חייה:    נ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכ' הטור ומור"ם לקמן בס"ס תכ"ד וכתבו ג"כ המחב' בחבלה בבעלה דצריכ' למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיקה בידים הקילו דשם קנס עליו גם מה"ט במת קודם שעמד בדין אמרי' בסמוך דאין היורשים חייבים לשלם בעדו אבל במידי דאינו קנס כגון הלואה ושאלה וגניבה וחבלה ונשאת מוכח ל' סי' תכ"ד דאם יש לה בכ"מ או נצ"ב או תוספת כתובה על כתובה דאורייתא דמחוייב' היא למכר' בטובת הנאה ולשלמם וכן כתבתי ל' בס"ס שמ"ו ע"ש ובדרישה שם הארכתי ומ"ש "המרדכי דהא דאמרו דנשים ועבדים שחבלו באחרים פגיעתן רעה דעכ"פ משמתינן ומלקינן אותן דאל"כ כל אשה ועבד יחבלו ויסמכו על זה כו' ע"ש אפשר דלא כ"כ כ"א כשלית לה נ"מ:

לענין זה רק כיורש:    פי' אע"ג דבעלמא הבעל מחשב כלוקח ראשון ה"מ גבי לקוחות דאינהו אפסידו אנפשיהו דלא ה"ל ללקח' מידה כיון דידעו שיש לה בעל משא"כ בזה דאיהי גרמה להן היזק זה:

ה"ג והראה לו שלו ושל חבירו חייב:    כ"כ בטור בסי' זה ובסי' שע"ה ס"ה ע"ש:

כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין כו':    האי כיצד לאו אדסמיך לי' קאי אלא אמ"ש לפניו וללמדינו דבכה"ג אף שלא נשא ונתן ביד כיון שמסרו בלא אונס יסורין חייב לשלם לו הזיקו ושם ברמב"ם כתב אחר זה ז"ל אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו כו' והמחבר תפס סוף דברי הרמב"ם כמ"ש בסעיף שאחר זה ז"ל אנסו המלך כו' וממ"ש ריש דברי הרמב"ם נלמד דל"ד קאמר דפטור כשאנסו להראות ממון חבירו "שברח "מלפניו אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך האנסין הוא לאנוס להראות לו ממון של אחרים סתם אם לא שיש לו טענה על א' מהן כגון "שברח "מלפניו שאז דרכו לפרטו בשמו ומאנס לו עד שיראה לו ממונו דאותו פלוני וק"ל:

הי' רואה נזק בא עליו כו':    שם בנ"י סיים וכ' דאם כבר בא עליו אסור לסלקו ממנו בשגורם בזה היזק לחבירו:

ש"ך - שפתי כהן

(יא) המוסר ממון כו' וה"ה בקרקע שייך דין מוסר וכדלעיל ס"ס שע"א וע"ש:


(יב) מהיפה שבנכסיו כלו' מן העידית כשאר מזיק ואף דדיני דגרמי רבנן כעין דאורייתא תקון והכי אמרי' לעיל סי' שפה ס"ק ב' גבי מטמא ומדמע ומנסך מיהו היינו דוקא כשאין לו מטלטלין אבל כשמשלם לו מטלטלין יכול לסלקו אפי' בסובין דכל מילי מיטב נינהו כדלקמן סי' תי"ט וכ"כ הרב המגיד ופשוט הוא:


(יג) אלא הרגיל בלבד כלו' הראה או דיבר לאנס וגרם שנמסר ממונו של זה ביד האנס:


(יד) ואם מת גובים מיורשיו היינו משום דס"ל דמוסר דינא הוא ולא קנס' דרבנן וכ"כ ה"ה והבאתיו לעיל ריש סי' שפ"ו וא"כ אפי' לא עמד בדין גובה מיורשיו והי"א דס"ל דדוקא כשעמד בדין ס"ל דמוסר דמחייב משום דינא דגרמי דרבנן הוא וכמ"ש בר"ס שפ"ו ולפ"ז במוסר שנשא ונתן ביד גם להי"א גובים מהיורשים אף שלא עמד בדין ופשוט הוא ועמ"ש לעיל סי' שפ"ה ס"ק ג' עיין בתשו' מהר"ם אלשיך סי' קל"ד:


(טו) וי"א דדוקא כשעמד בדין כו'. לשון הד"מ וכתב הרמב"ם ואם מת גובה מיורשיו וכתב המ"מ שכן כתב רב האי והרמב"ם והרשב"א כו' וכן הוא תשובת מהר"מ במרדכי פ' החובל דצריכי' היורשים לשלם אבל אם לא הספיק לעמוד בדין עד שמת אין היורשים צריכין לשלם כו' עכ"ל ואין דבריו נכונים דודאי תשובת מהר"מ חולק דלהמ"מ מוסר הוא דינא ולא קנסא כדאיתא בדבריו להדיא וכן הוא בדינא דגרמי להרמב"ן וגובה מיורשי' אף שלא עמד בדין ולתשובת מהר"מ לדעת ריצב"א הוא קנסא ע"ש ודוק כי זה ברור:


(טז) הבעל אוכל פירות כו'. כ' הסמ"ע צ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכ' הטור והר"ב לקמן ס"ס תפ"ד וכתבו ג"כ המחבר בחבלה בבעלה דצריכה למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיק' בידים הקילו דשם קנס עליו כו' עכ"ל ולא ידענ' מה קשיא ליה דודאי הכא אם הוא רוצה שתמכור נ"מ שלה בטובת הנא' מחויבת לעשו' כן וכמ"ש הוא עצמו בסי' תכ"ד סס"ק ט"ז דגם בהלואה ובהשאלה ובכל דבר הדין כן אע"פ שלא הוזכר שם כן וא"כ ה"ה הכא ואדרבה הכא אשמועי' גדולה מזה דהנכסים מיד בחזק' הנמסר רק שהבעל אוכל פירות כל ימי חייה וחייב לשלם אחר מיתתה ואדרבה איפכא קשיא דהכא חייב לשלם לאחר מיתתה ובסי' תכ"ד לא מחייבים לה אלא למכור נ"מ בטובת הנאה פי' דאם תמות ירשנה הבעל כמ"ש הטור שם הרי דאין הבעל חייב לשלם לאחר מיתתה ונ"ל לתרץ משום דהתוס' ס"ס י"נ הקשו הא אפי' לאחר תקנת אושא אמרי' דבמקום פסידא לאחריני הוי בעל יורש וא"כ תיזבין נ"מ שלה ותיתב ליה ותרצו בשם רשב"א דכיון שתקנו דלוקח הוא לא פלוג אפי' איכא פסידא כיון דלא שכיח שיהא פסידא לאחריני וכן תירץ הרמב"ן שם בחדושיו וז"ל א"נ משום חבלות דמלתא דלא שכיחא הוא לא פלוג רבנן בתקנתא דבעל עכ"ל י"ל דבמסירה דשכיח דהא דיני דחבלות לא דיינינן בזמן הזה משום דלא שכיחי ודיני מסור' דיינינן וכמו שנתבאר בסי' א' מיהו ודאי אם היא רוצה למכור נ"מ שלה בטובת הנאה לשלם להנמסר דסגי בהכי אלא דאדרב' אפי' אין כאן מי שרוצ' לקנות או שלא יעלה כ"כ מחויב הבעל לשלם אפי' מתה ואם אינו רוצה לשלם אז גוף הקרקע וגם הפירות לנמסר וכדאי' במרדכי ודלא כסמ"ע שכ' לתרץ דבמסורו' הקילו דאדרב' החמירו וכמ"ש ועוד דהא כ' הר"ב וכן לשאר ניזק מיהו צ"ל דשאר ניזק דכ' הר"ב היינו דומיא דמסורת דשכיח מיהו לתרוצ' קמא שכ' הרמב"ן שם דאיכא למימר לפסיד' דידיה חשו רבנן ותקנו הכי לפסידא דלכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו עכ"ל משמע דאפי' בפסידא דשכיח הוי כלוקח וכן יש לכוין דברי התוס' שם ע"ש ודוק וא"כ במסור אין הבעל חייב לשלם כי יש לו דין לוקח רק תמכור נ"מ שלה בטובת הנאה ותשלם ואפי' לתירוצא בתרא דהרמב"ן י"ל דמסירה כחבלות דיינינן לה לענין זה ומהר"מ במרדכי שם דפסק דהבעל חייב לשלם י"ל דס"ל כשנויא קמא דהתוס' שם דהמ"ל ולטעמיך ע"ש ודוק:

שוב ראיתי במהרש"ל פ' החובל סי' ל' פסק כהרשב"א בתוס' די"נ והעלה דבין חבלה ובין מסירה בעל לוקח הוי ולא יורש ואינו חייב לשלם לאחר מותה רק שכייפינן למכור כתובתה בטובת הנאה אם יש מי שיקנה ע"ש:


(יז) ואין הבעל לענין זה רק כיורש כו'. כבר כתבתי דיש חולקין בזה וס"ל דבעל לוקח הוי לענין זה ופטור לשלם וכ"פ מהרש"ל פ' החובל סי' ל' ע"ש:


(יח) והראה שלו ושל חבירו. אע"פ שהראה זה בכלל שלו חייב כדלעיל ס"ס שע"א:


(יט) כיצד כו' אלעיל קאי במוסר בלא אונס דחייב כיצד הרי שגזר המלך כו' ולא אנס כו' ועמד מוסר ואמר כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז דקכ"ו ועיין בתשובת ן' לב סי' ב' סי' נ"ד ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' ס"ו ובתשובות מהרשד"ם סי' שד"מ ושנ"ח:


(כ) הרי שגזר המלך להביא לו כו'. היינו בענין שאין בו דינא דמלכותא כגון שגזר על איש ידוע וכה"ג וכדלעיל סי' שס"ט ס"ח וע"ש:


(כא) ואפי' יסרוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו חייב. באמת כ"כ הטור אבל לא ידעתי מנ"ל הא ומן הסברא נראה דפטו' שיכול לו' הייתי סבור שמוסרין אותו להראות להם ממון ואולי האמת כך היה ולא יהא אלא ספק אמאי יתחייב מספק וכן בש"ש איתא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חברו פטור ולא הוזכר שאנסוהו להראות ממון ומ"ש הב"י שהטור הוציא כן מעובדא דכסא דכספא לא נהירא דהתם נטל ונתן ביד הוי וכן השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דהטור הוציא כן מהא דקאמר בש"ס דאחויי אחויי אין ראיה משם דמאן לימא לן דהתם אנסוהו ונראה דהטור מיירי כשנכרין הדברים שלא יסרוהו מתחלה בשביל ממון ודוק:


(כב) אבל לא אונס ממון כ"כ הב"י בשם תשובת מיי' וכתב דפשוט הוא אמנם בתשובת רשב"א סי' תתק"פ לא משמע כן שכתב דהסוגיא מיירי באונס ממון ואף שכתבו לקמן ס"ד ס"ק כ"ד דאין נ"ל כתשובת רשב"א בזה היינו במה שמפרש הסוגיא באונס ממון דוקא אלא הסוגיא מיירי אף באונס נפשות אבל מ"מ במה דס"ל להרשב"א דבהראה פטור אף באונס ממון אין הכרח בש"ס ופוסקים נגדו וגם מצאתי בס' החנוך להרא"ה פרשת קדושים מצוה רמ"ג וז"ל וכדתניא ישראל שאנסוהו והראה ממון פטור דכל מראה ע"י אונס פטור ופי' מורינו דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפי' אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו והראוהו פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו וכן כ' הרמב"ם ז"ל עכ"ל ואף שמ"ש וכן כ' הרמב"ם ז"ל צ"ע דאף שהרמב"ם כ' בתחלת דבריו בד"א כשהראם המוסר מעצמו כו' מ"מ ממ"ש בסוף דבריו ה"ז פטור שאם לא יראה יכהו או ימיתהו משמע דדוקא באונס הגוף פטור ואולי גירסא אחרת היה לו בדברי הרמב"ם מ"מ כיון דידוע דמורו של הרא"ה היה הרמב"ן וא"כ הרמב"ן והרשב"א והרא"ה סוברים דאף באונס ממון פטור כשהראה נראה לי דיכול לו' קיים לי כותייהו:



באר היטב

(ט) המוסר:    וה"ה בקרקע שייך דין מוסר וכדלעיל סוף סימן שע"א. שם.


(י) בדין:    דסביר' ליה דמוסר דמיחייב משום דינא דגרמי דרבנן הוא וכמ"ש בריש סימן שפ"ז ולפ"ז במוסר נשא ונתן ביד גם להי"א גובין מהיורשים אף שלא עמד בדין פשוט הוא ועמ"ש בסי' שפ"ה ס"ק ג' ע"ש ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן קל"ד.


(יא) חייה:    צ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכת' הטור גם הרמ"א בסוף סימן תכ"ד גם המחבר כתבו בחבלה בבעלה דצריכה למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיקה בידים הקילו דשם קנס עליו כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי גם הכא אם הוא רוצה שתמכור נ"מ שלה בטובת הנאה מחויבת לעשות כן וכמ"ש הוא עצמו בסי' תכ"ד ס"ט בהג"ה דגם בהלואה ובשאלה ובכל דבר הדין כן אע"פ שלא הוזכר שם כן וא"כ ה"ה הכא ואדרב' הכא אשמעינן גדולה מזו דהנכסים מיד בחזקת הנמסר רק שהבעל אוכל פירות כו' וחייב לשלם אחר מיתתה כו' ע"ש וכת' עוד דמהרש"ל פרק החובל סי' ל' העלה דבין חבלה ובין מסירה בעל לוקח הוי ולא יורש ואינו חייב לשלם לאחר מיתה רק שכייפינן למכור כתובתה בטובת הנאה אם יש מי שיקנה ע"ש עכ"ל.


(יב) כיצד:    אדלעיל קאי במוסר בלא אונס דחייב כיצד הרי כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז דף קכ"ו ובתשו' ן' לב ס"ב סי' נ"ד ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ו ובתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושנ"ח. ש"ך.


(יג) להביא:    היינו בענין שאין בו דינא דמלכותא כמו שכתבתי בסי' שס"ט ס"ח וע"ש. שם.


(יד) חייב:    באמת כן כת' הטור אבל לא ידעתי מנ"ל הא ומן הסברא נראה דפטור דיש לומר הייתי סבור שמייסרין אותי להראות להם ממון ואולי האמת כך היה ולא יהא אלא ספק אמאי יתחייב וכן בש"ס איתא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ולא הזכר שאנסוהו להראות ממון ומ"ש הב"י שהטור הוציא כן מעובדא דכסא דכספא לא נהיר' דהתם נטל ונתן ביד הוי וכן השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דמהא דאמר בש"ס אחוי אחוויי כו' הוציא כן אין ראי' משם דמאן לימא לן דהתם אנסוהו ונראה דהטור מיירי כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחלה בשביל ממון ודו"ק. שם.


(טו) ממון:    ובתשובת הרשב"א סי' תתק"פ לא משמע כן אלא דבהראה פטור אף באונס ממון וכן מצאתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל וידוע דמורו של הרא"ה הי' הרמב"ן ואם כן הרשב"א והרמב"ן והרא"ה סוברים דאף באונס ממון פטור כשהראה נ"ל די"ל קים לי כוותייהו. שם.


(טז) לאחר:    כת' הסמ"ע דבנ"י שם סיים דאם כבר בא הנזק עליו אסור לסלקו ממנו כשגורם בזה היזק לחבירו (כת' בתשו' רש"ל סי' י"ט בראובן שקנה טבעת אחד מן העובד כוכבים בחזקת גנוב ומשכנו באופן זה לשמעון והלך שמעון ומכרו לאדון אחר ואחר כך העלילו עליו באמרם שגנוב הוא ומיד הציל עצמו בנפש חבירו ואמר שקנאו מראובן והוכרח ראובן להמלט על נפשו ונגרש מביתו והונו ופסק דשמעון חייב לשלם לו כל ההיזק שגרם כפי ראות עיני הב"ד דאף אם יכפור ויאמר שלא הזהירו ראובן בזה שקנאו בחזקת גנוב מכל מקום לא הי' לו למכור משכון של חבירו בלא רשותו ובלא רשות ב"ד ואפילו אם יטעון שמעון שקנאו מראובן בחזקת גנוב ולא בא לידו בתורת משכון מ"מ אין להציל עצמו בדמי חבירו מאחר שהעלילה בא עליו ומזליה גרם וגדול' מזו כת' המרדכי שאם העליל האנס על יהודי אחד בעבור חבירו שאין לו לגלותו ואם גלהו יש לו דין מסור אמנם אם באמת מכרו לו ראובן ולא הודיעו שהוא גנוב משמע שם דפטור שמעון דיכול לומר אלו הודעתני שהוא גנוב לא הראיתו אותו בפני העובד כוכבים ע"ש).



קצות החושן

(ב) מהיפה שבנכסיו והיינו מן העידיות ודעת רש"י רפ"ק דכריתות דמוסר אינו משלם מעידיות ובתוס' שם נחלקו וכתבו דמשלם מעידיות:





▲ חזור לראש