שולחן ערוך חושן משפט פז ה
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פז · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל ומחויב מתוך טענתו כגון שתבעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתיך שהוחזק כפרן לאותו ממון וכן אין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה מחוייב שבועת התורה. (וע"ל סי' ע"ה סעיף ה'):
מפרשים
והוא אומר לא לויתי כו'. כל' זה כ' ג"כ בב"י בסי' זה מחס"ב בשם תשו' הרשב"א אבל בסי' ע"ה מחסכ"ד כתב הב"י התשובה בתוס' ביאור ומשם יש ללמוד דאם תבעו במנה והנתבע טוען לא לויתי ובאו אפי' שני עדים והעידו שלוה חמשים וחזר ואמר אין לויתי חמשים ופרעתיך אף דצריך לשלם החמשים לכ"ע כיון דהוחזק עליהן כפרן בשני עדים במ"ש תחלה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ כיון דמחמת העדים לא נתחייב בהחמשים דהרי העדים לא ידעו שלא פרעו אחר הלואתו אלא מפיו שטען תחלה לא לויתי נתחייב וכה"ג לא מיקרי מודה מקצת ונשבע על הנשאר היסת ונפטר ולא אמר ר' חייא קמייתא (בפ"ק דב"מ) לא תהא גדולה הודאת פיו מהעדא' עדים מק"ו כו' אלא כששני העדים מעידים ידענו שהלוה לו נ' ועדיין ח"ל הנ' דומיא דהודאת פיו ואף שבתשו' רשב"א שהביא ב"י בסי' ע"ה מסכ"ד לא קאי אלא אעד אחד שמכחישו ואמר שלוה נ' אבל כשהכחישו ב' עדים משמע שם דחייב לישבע ש"ד על הנשאר מהא דר' חייא קמייתא מ"מ המדקדק שם בתשובה היטב יראה דאין חילוק בין הכחישו עד א' בנ' או שנים ומטעם שכתבתי כיון דאין החיוב חמשים זהובים מבורר מפי העדים ולא חילק שם ביניהם הרשב"א אלא לענין חיוב הנ' עצמן אם הכחישו עד א' אם נאמר בזה בכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה והיכא דאינו יכול לישבע משלם או לא ע"ש ואף שקיצר הרשב"א בתשובה זו שהביא כאן וגם המחבר ולא כתבו דמיירי שבאו עדים והכחישוהו מ"מ סתמייהו כפירושן דמי מדכתבו והוחזק כפרן וכבר נתבאר בסי' ע"ט ופ' דאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו וגם יכול לחזור מטענתו הראשונה לשניה מפטור לפטור וכ"ז שלא הכחישוהו עדים אטענתו הראשונה מ"מ עדיף טפי להגיה בש"ע וה"ג והוא אומר לא לויתי ובאו עדים ואומרים שלוה חמשים וחזר כו' ונתבאר ממ"ש דדין זה הוא לכ"ע בין להרמב"ם בין להרשב"א דפליגי כמבואר שם במסכ"ד וכמ"ש בסמ"ע ופרישה בסימן ע"ט בדין זה כ"ע מודים ודו"ק:
וכן אין המתחייב במקצת כו' ה"ט דאשר יאמר כי הוא זה כתיב דצריך להיות הודאתו מפי עצמו:
מתוך טענת הכפירה. כגון שטען איני חייב לך כלום כי זה היה כך וזה כך וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור והב"ד אינם מאמינים לו שהי' כך וחייבוהו במקצת וכדמפורש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה או כעין שכתב בתשו' רשב"א שהביא ב"י מחס"ב וד"מ ר"ס זה לענין אם טוען נתתי עבורך ריבית ע"ש ושם בס"ב כ' בד"מ בשם ב"ת וכתבו המחבר בסי' ע"ה ס"ה דדוקא בכה"ג הוא דפטור הא אם טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך וכך ומתוך דבריו נראה שנח"ל זה מיקרי מודה מקצת וחייב ע"ש:
(יב) כגון שתובעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתיך כו'. כן הוא הגירסא בכל ספרי המחבר וכתב הסמ"ע ס"ק י"ד דצריך לגרוס והוא אומר לא לויתי ובאו עדים ואמרו שלוה נ' וחזר וכו' דאע"ג דהוחזק כפרן בב' עדים במה שאמר תחלה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ כיון דמחמת העדים לא נתחייב בהחמשים דהרי העדים לא ידעו שלא פרעו אחר הלואתו אלא מכח שטען תחלה לא לויתי וכל כה"ג לא מיקרי מוד' מקצת ונשבע על השאר היסת ונפטר ולא אמר רבי חייא קמייתא אלא כששני עדים מעידים ידענו שהלוה לו נ' ועדיין ח"ל הנ' כי המדקדק בתשובת הרשב"א שהביא ב"י מחו' כ"ד יראה דאין חילוק בין הכחישו עד א' בנ' או ב' עדים לענין זה עכ"ד:
ואני דקדקתי היטב בתשובה שם ולא עמדתי על סוף דעת הסמ"ע שהרי השאלה היתה שם בתבעו ק' ואמר להד"ם ועד א' מעידו שהלוה לו נ' וחזר ואמר פרעתי וע"ז השיב וז"ל ומ"מ לענין עיקר הדין שאתה שואל מסתבר' דשבועת מודה מקצת אינו אלא במודה מקצת ממש אבל כופר בכל אלא שמתחייב במקצת מתוך טענתו לא ובדרבי חיי' קמיית' נמי אינו מתחייב אלא מתוך טענתו דאמר לא לויתי דאלו אמר לויתי ופרעתי לא הי' מתחייב ואפ"ה דוקא בעדים ומק"ו הא לאו הכי לא עכ"ל והובא ג"כ בב"י ס"ס ע"ט. ולא ידעתי מה הי' דעת הסמ"ע. ואפשר הוה קשה ליה כיון דהרשב"א ס"ל בטוען לא לויתי ובא ע"א שלו' וחזר ואמר פרעתי לא הוי משואיל"מ ודלא כהרמב"ם א"כ לאיזה צורך הוצרך לומר דלא הוי מ"מ דהא לא נתחייב במקצת כלל. אבל באמת לק"מ דהרשב"א אינו חולק על הרמב"ם לגמרי ועוד שמשיב להשואל דס"ל כהרמב"ם ובא לומר דאף להרמב"ם נהי דמשלם הנ' מ"מ לא הוי מודה מקצת על השאר כיון דלא נתחייב לשלם אלא מתוך טענתו דדיינינן ליה במחויב שבועה ואיל"מ ולא נתחייב ע"פ הודאתו או ע"פ עדים ונ"מ היכא דהוי משואיל"מ לא הוי מ"מ כגון בטענו ק' והשיב נ' לא ידענ' ונ' להד"ם ועד א' מעידו שלוה נ' נהי דחייב נ' מתוך טענתו דה"ל משואיל"מ מ"מ לא הוי מ"מ וכן בנסכ' דר' אבא היכ' דאין העד יודע כמה חטף והודה במקצת נהי דחייב לשלם מה שהודה מכח דהוי משואיל"מ מ"מ על השאר שכפר שלא חטף אינו נשבע ש"ד וכ"כ הרמב"ם להדיא ספ"ד מה' גזילה והובא בסמ"ג עשין ע"ג ד' קנ"א ע"א ובמרדכי פ' כל הנשבעין ור' ירוחם נתיב ל"א סוף ח"ד וטור סי' שס"ד סעיף ו' די"א דכיון דמודה שחטף ואומר שלו חטף ועשרים היו והנגזל אומר מאה היו הואיל ואין העד יודע מניינם משלם העשרי' שהוא מודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ודעתינו נוטה בזה שישבע היסת שהרי לא הודה בכלום אלא שאומר דידי חטפתי עכ"ל:
ותימה על הסמ"ע שהרי הרשב"א כתב ובדר' חייא קמיית' נמי אינו מתחייב אלא מתוך טענתו כו' ועוד שכתב ואפ"ה דוק' בעדים ומק"ו הא לאו הכי לא משמע דוק' בעד א' לא אמרי' דהוי על השאר מ"מ משא"כ בב' עדים. דודאי אין ר"ל לענין חיוב הפרעון הנ' דדוקא בעדים כו' דא"כ היאך קאמר ומק"ו הא לענין חיוב ממון לא שייך ק"ו אלא לענין השבועה על נ' האחרים שייך ק"ו מפיו וכדאי' בש"ס. ועוד דלישנא דאמר לא לויתי כו' דנקט הרשב"א לא אתי שפיר להסמ"ע והכי הוי ליה למימר דאמר לא לוית'. ועדים מעידים שעדיין חייב לו החמשים אלא ודאי ה"ק הרשב"א ובדרבי חייא קמיית' נמי אינו מתחייב אלא מתוך טענתו דאמר תחלה לא לויתי ובאו עדים שלוה נ' וחזר ואמר פרעתי (וכן הבאתי לקמן בשם הר"ן ונ"י וריטב"א דמפרשים דברי ר' חייא כן ע"ש) דאלו אמר תחלה לויתי ופרעתי קודם שבאו עדים א"כ אפי' באו עדים אח"כ שלוה לא הי' מתחייב (וליכא למימר דהעדים מעידים שעדיין לא פרעו דא"כ ה"ל שעבוד קרקעות וכמו שכתב לקמן בשם הר"ן ונ"י וריטב"א ועוד דמכל מקום דייק הרשב"א שפיר מכח כ"ש ודו"ק) אלא ודאי מיירי דאמר תחלה רק לא לויתי ואחר שבאו עדים אומר פרעתי ואפ"ה דוק' בעדים וק"ו הוא דחייב שבועת התורה מק"ו דפיו הא בע"א לא אם כן אע"ג דלהרמב"ם הוי בע"א משואיל"מ מכל מקום כיון שלא נתחייב אלא מתוך טענתו לא הוי מ"מ וכן כתב הר"ן ר"פ שבועת הדיינים להדיא וז"ל תני רבי חייא כו' ונשבע על השאר וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שעבוד' דאוריית' וכיון שכן נ' הללו שמעידים בהן עדים שעבוד קרקעות נינהו וי"ל אי בדאמרי הנהו סהדי שעדיין יש בידו נ' זוז שהלוהו ולא פרעו הנ' הכי נמי אלא הב"ע כגון שהעדים אינן מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטענינן להו דלמא פרעי' ומיהו מניה גבי ומ"ה נשבע כיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מחייבו בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתי' דידי' אלא אמרי' דלמא לוה ופרע עכ"ל וכ"כ בחדושי ריטב"א ריש מציע' דהך דר' חייא לא מיירי כשמעידים שעדיין חייב לו אלא שהלו' כפר ואמר להד"ם והעדים מעידים שלוה נ' דתו לא מצי למימר פרעתיך דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומיהו כיון שמתוך הודאתו הוא מתחייב לא גבי ממשעבדי וכיון שכן לאו הודא' בקרקעות היא עכ"ל וכן כתב הנ"י ריש מציעא בקצר' ע"ש וגם לא מסתבר כלל לומר בעדים לחלק בין טוען אח"כ פרעתי או לא ודו"ק. וראיתי בעיר שושן כתב ג"כ כדברי הסמ"ע ולפענד"נ כמ"ש. וא"כ כיון שאין כתוב בשום דפוס מספרי המחבר ובאו עדים יותר טוב להגיה ובא ע"א וכדפי' דהא המחבר ס"ל לעיל סימן ע"ה סעיף י"ג בפשיטות כהרמב"ם ע"ש ודו"ק:
(יג) מתוך טענת הכפיר'. לשון הסמ"ע כגון שטען איני חייב לך כלום כי זה הי' כך וזה כך וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור והב"ד אינם מאמינים לו שהי' כך וחייבוהו במקצת וכמפורש בסימן ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל והיינו כגון שא"ל על נ' אל תפרעני אלא בעדים ותובעו ק' ואמר פרעתיך וכן כל כיוצא בזה. ואם אומר נ' לית לך גבאי ונ' איני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא שאף על פי שלא הודה כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו חייב במקצת. כן כתב הרמב"ם והר"ן פ' שבועת הדיינים. וכן אם תובעו נ' דהלואה ונ' דחבלה ונשבע כבר על חבלתי ונתבע כופר בכל חייב ש"ד על נ' דהלואה דכיון שכבר נשבע אנן סהדי דנ' אית ליה גביה וה"ל כעדים מעידים אותו שיש בידו נ' (אבל לא נשבע לא אפי' ירצה לישבע עכשיו כדין נחבל) כ"כ הר"ן שם. ונראה דמ"ש ונתבע כופר בכל היינו שכופר שלא חבלו אבל מכל מקום מודה שנשבע או מיירי שכפר בכל ובאו עדים שנשבע זה על חבלתו ונלמד מזה לכל היכא שנתחייב נ' על שבועתו של תובע שנשבע כבר חייב ש"ד על השאר:
עוד כתב הסמ"ע וז"ל או כעין שכתב בתשו' רשב"א שהבי' ב"י מחס"ב וד"מ ר"ס זה לענין אם טוען נתתי עבורך רבית עי' שם ושם בס"ב כתב בד"מ בשם ב"ה וכתבו המחבר בסי' ע"ה ס"ה דדוק' בכה"ג הוא דפטור הא אם טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך וכך ומתוך דבריו נראה שנח"ל זה מיקרי מודה מקצת וחייב ע"ש עכ"ל וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ה סקי"ז להשיג בזה על הסמ"ע דחייב ע"פ ב"ד מחמת הדין כשטוען נתתי עבורך רבית וכה"ג חייב ש"ד דלא גרע ב"ד מעדים וע"ש:
(יג) ואמר: ע' בסמ"ע שדעתו להגיה כאן דברי המחבר והש"ך השיג עליו ע"ש באורך.
(יד) טענת: עמ"ש בזה לעי' סי' ע"ה ס"ק י"ב ע"ש.
(ז) המתחייב במקצת עיין ש"ך שהביא דברי הר"ן פרק שבועת הדיינים שכת' דאם אומר נ' לית לך גבאי ונ' איני יודע אם פרעתיך מודה במקצת הוא אע"פ שלא הודה כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו חייב במקצת וכן אם תובעו נ' דהלוא' ונ' דחבלה ונשבע כבר על חבלתו ונתבע כופר בכל חייב ש"ד על נ' דהלואה כיון דכבר נשבע אנן סהדי דנ' אית לי' גבי' וה"ל כעדים מעידים אותו שיש לו חמשים אבל לא נשבע לא אפי' ירצה לישבע עכשיו כדין נחבל כ"כ הר"ן שם וכו' ונלמד מזה דכל היכא שנתחייב נ' על שבועתו של תובע שנשבע כבר חייב ש"ד על השאר ע"ש בש"ך והמעיין בר"ן יראה דאפי' רוצה לישבע עכשיו או שנשבע לאחר כמה ימים נמי מתחייב ש"ד אלא דכל זמן שלא נשבע ואמרינן מי יימר דמשתבע ויתחייב הנתבע בנ' א"צ שבוע' מודה במקצת אבל כל שנשבע התובע אפי' לאחר כך הרי זה נשבע ש"ד וז"ל הר"ן שם אע"פ שבשעת תביעתו לא היה כאן עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאה הודאה מפי הנתבע בפטור אע"ג שאח"כ בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה שאין למידין כו' אבל בדר"ח קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא היה לו עדים ואח"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדים עכ"ל ומבואר מזה דאפי' נשבע עכשיו נמי דינא הכי ולפ"ז א"צ לדוחק שכ' בש"ך לפי שטתו דנשבע כבר דמיירי שכופר שלא חבלו ומודה שנשבע ע"ש ולפמ"ש מיירי שנשבע עתה לפנינו וז"ב ועמ"ש בסי' ע"ה סק"ב: