טור חושן משפט שנב
<< | טור · חושן משפט · סימן שנב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע ונשבע על זה ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר שהיה הפקדון בידו דינו כגנב וחייב בכפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא:
כתב הרמב"ם שאם שלח בו יד תחילה פטור המן הכפל אע"פ שאח"כ נשבע ובאו עדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחייב:
טען נאבד ונשבע על זה ונפטר וחזר וטען נגנב ונשבע ואח"כ באו עדים והכחישוהו פטור מכפל שכבר נפטר בשבועה הראשונה:
הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו כמה פעמים זה אחר זה חייב על כל שבועה ושבועה: ואם כפר ונשבע ה' פעמים משלם ששה הקרן וה' כפלים על ה' שבועות:
כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלימין הקרן ובכפל מיבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפש לא מפקינן מיניה ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעיא:
תבע המפקיד פקדונו מנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה שגנבו ואחר כך תבעו המפקיד וכפר ובאו עדים שגנב אם באמת נשבע הנפקד כשנשבע שנגנב ונמצא הוא שיש לו לתבוע לגנב שאע"פ שיצא מידי בעלים מכל מקום עליו מוטל להחזיר אחריו להודיע שנשבע באמת וכשהודה לו נפטר מן הכפל ואין לו עסק עם המפקיד לפיכך אינו חייב על הכפירה שיכפור לו ואם לשקר נשבע כגון שנגנב בפשיעה או שטען נאנסה ונמצא שנגנבה כתב הרמב"ם אין מוציאין הכפל מהגנב ואם פשו הבעלים אין מוציאין מידם ע"כ ולפי גירסת רש"י יראה שהבעלים מוציאין הכפל מיד הגנב:
תבע המפקיד לנפקד ושילם ואח"כ הוכר הגנב ותבעו המפקיד והודה לו שגנב ואח"כ תבעו הנפקד וכפר ובאו עדים שגנב אין מוציאין הכפל מיד הגנב ואם פש הנפקד אין מוציאין מידו:
הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור אפילו נתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דכתיב כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה בגדול:
מי שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח"כ באו עדים שהיתה בביתו גם זה דינו כגנב להתחייב בכפל וד' וה' וכתב הרמב"ם והא שטען שנגנב בסלטים מזויין שאם לא נגנבה באונס לא מיחייב בכפל שהרי לא נפטר זה בטענתו מן הקרן שהוא כשומר שכר ולפי מה שכתבתי למעלה דשומר אבידה כשומר חנם מיירי שפיר בסתם גנב שהרי פוטר עצמו בטענת גנב:
בית יוסף[עריכה]
הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע על זה ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר וכו' דינו כגנב שחייב בכפל משנה בפרק הגוזל עצים (קח:) ובריש פ' מרובה (סג:) מייתי לה מקרא:ומ"ש ואם טבח או מכר משלם ד' וה' מימרא דר' יוחנן שם ובריש פרק מרובה (שם):ומ"ש אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא כן משמע בר"פ מרובה:
ומ"ש בשם הרמב"ם שאם שלח בו יד תחלה פטור אע"פ שאח"כ נשבע ובאו עדים בפ"ד מהל' גניבה וטעמו מדגרסינן בפרק הגוזל עצים (קז:) א"ר ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור מ"ט ה"ק רחמנא ונקרב ב"ה אל האלהים אם לא שלח ידו וכו' הא שלח ידו פטור ופרש"י כיון ששלח בו יד קודם שבועה וכתב הרמב"ם הטעם שהוא פטור מהכפל מפני שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו:ומ"ש רבי' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחייב בפרק הנזכר כתב וז"ל א"ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד ולית הלכתא כוותיה ולא כרב ששת דאמר אם שלח בו יד פטור אלא כי הא דא"ר חייא בר אבא אר"י בעומדת על אבוסה ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדא"ר יוחנן טען טענת אבדה ונשבע וחזר וטען טענת גנב ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למפטר ולא שליחות יד עכ"ל וגם בהשגות כתב דברי הרמב"ם הא דלא הלכתא היא דהא דר' יוחנן פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע וכו' אלמא אע"ג דהוי גזלן וקנאה חייב באונסין כיון דהוא פטר עצמו מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה' ע"כ וכתב על זה ה"ה ורבי' כבר הביא המימרא בסמוך ופסקה ודעת רבי' ז"ל דלא פליגי דאע"ג דשליחות יד קודם שבועה פוטר הכל מהכפל לאו משום שנעשה עליו גזלן הוא אלא משום דגזירת הכתוב הוא וכדאמר התם מ"ט אמר רחמנא ונקרב בע"ה אל האלהים אם לא שלח ידו הא שלח ידו פטור וכיון שכן בטען טענת אבד ונשבע שלא שלח בו יד וחזר וטען טענת גנב ונשבע אי לאו משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה היה בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן ליה משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח ידו בו אכתי איתיה ברשותיה דמרי' ומש"ה צריכי התם לטעמא דיצא ידי בעלים ובגמרא הכי אמרינן אי מהא לא תשמעיניה כנ"ל לדעת רבי' ויש דוחים דבריו משום דאקשי רב נחמן עליה דרב ששת אלמא דלא ס"ל כוותיה וזה דעת הרשב"א וי"ל דרב נחמן לא פליג עליה אלא לאפוקי טעמא מיניה והא פריק רב ששת קושיא ור' חייא בר אבא משמע התם דס"ל כוותיה ואע"ג דר' זירא דחי ליה ואיתמר משמיה דר' אילעא כדיחוייה כבר כתבתי דה"ק אי מהא לא תשמעיניה ולא שבקינן מימרא ברירא דרב ששת משום האי טעמא עכ"ל:
טען נאבד ונשבע על זה ונפטר וחזר וטען נגנב ונשבע אח"כ באו עדים פטור מכפל שכבר נפטר בשבועה ראשונה מימרא דר"י בפ' הגוזל עצים כתבתיה בסמוך:
(ה) הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע באו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו כמה פעמים זה אחר זה חייב על כל שבועה ושבועה ואם כפר ונשבע ה' פעמים משלם ו' הקרן וה' כפלים על ה' שבועות בפרק הגוזל עצים (קח.) בעי רב פפא תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי ה"ד שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד נשבע והודה א"נ כגון שטען טענת גנב נשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב נשבע ובאו עדים תא שמע דאמר רבא חמישיתו יוסף עליו התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד שמע מינה ופי' רש"י לקרן א' דכפר וחזר וכפר וה"ה לתרי כפילי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה.
כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם וכו' עד ואי תפס לא מפקינן מיניה בפ"ד מהלכות גניבה ואיתיה בפרק הגוזל עצים (שם) בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן אחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא כו' האי ישלם כפילא והאי ישלם חומשא (כלומר דקיי"ל דאין חומש אלא בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים) או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא ישלם עלה חומשא וכפילא תיקו ומפרש הרמב"ם דקרן פשיטא לן דמשלמי בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מיבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם כפל ועלה בתיקו:ומ"ש רבינו ואינו נראה כן בגמרא וכו' הוא מדאיתא התם לעיל מההיא בעי רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש"י בעי רמי בר חמא. דקיי"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש ע"ש ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מיבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש"ד והרמב"ם איפשר שהוא סובר דאע"ג דבעיא דרמי בר חמא היא בהאי גוונא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ בבעיא דרבינא היאך איפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אי משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע:
תבע המפקיד פקדונו מנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה וכו' בפ' הגוזל עצים (שם) תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר ובאו עדים נפטר הגנב בהודאת שומר או לא אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו ופרש"י אם באמת נשבע. השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן נפטר הגנב בהודאת שומר דכיון דנאמן הא אנן סהדי דאי הוה משתכח בהמה ניחא ליה למריה דתיהוי בידיה דהיאך הילכך על שומר זה לחזר אחריה תביעתו תביעה והודאת גנב הודאה ואם נשבע לשקר שטוען מת או נשבר או נשבה או נגנב באונס ובא ומצאה שאינו כן דכיון דמגליא מילתא דשקרן הוא אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דלהוי תו שומר עלה ותביעתו אינה תביעה: נשבע לשקר מהו. מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הילכך תביעתו תביעה או לא. ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם אין מוציאין הכפל מהגנב וכו' בפ"ד מהלכות גניבה וטעמו משום דכיון דרב טביומי מתני לה בלשון בעיא וסלקא בתיקו לא נפקא מידי ספיקא וכ"כ ה"ה:ומ"ש ולפי גירסת רש"י יראה שהבעלים מוציאין הכפל מיד הגנב נראה מדברי רבינו שעלה על דעתו שהיה להרמב"ם גירסא אחרת במימרא דרבא ואין צורך לכך אלא אין חילוק בין גירסת הרמב"ם לגירסת רש"י אלא טטמא של הרמב"ם משום דרב טביומי מתני לה בלשון בעיא ועלתה בתיקו וכמו שכתבתי:
תבע המפקיד לנפקד ושילם ואח"כ הוכר הגנב ותבעו המפקיד והודה לו שגנב וכו' שם תבעוהו בעלים לשומר ושילם והוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים נפטר גנב בהודאת בעלים או לא מצי א"ל שומר לבעלים אתון כיון דשקליתו דמי אסתליקתו לכו מהכא או דילמא מצי א"ל כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחנא בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקלת את דידך תיקו ופרש"י את עבדת לן. מילתא טובא ששילמת לפנים משורת הדין הילכך עלה דידן נמי רמיא למעבד מילתא לטיבותא להדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה:
הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור אפילו נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה והוא מדתניא (ב"ק קו:) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד:
מי שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח"כ באו עדים שהיתה בביתו ג"ז דינו כגנב וכו' בפ' הגוזל עצים (קו:) א"ר חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שטען שנגנב בלסטים מזויין וכו' בפ"ד מהלכות גניבה:ומ"ש ולפי מה שכתבתי למעלה דשומר אבידה כש"ח מיירי שפירש בסתם גנב שהרי פוטר עצמו בטענת גנב בסי' רס"ז:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
הטוען על הפקדון וכו'. משנה פרק הגוזל קמא ודין טבח ומכר מימרא דר' יוחנן לשם ומייתי לה ר"פ מרובה:
כתב הרמב"ם וכו'. פסק כרב ששת פ' הגוזל קמא (דף ק"ז) והאריך ה' המגיד בטעמו ב"י אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן ולעיל בסי' רצ"ד סעיף ה' סתם רבינו דבריו כדעת הרא"ש ודעת הראב"ד בהשגותיו לפי שלא כתב לשם דין זה אלא אגב גררא קיצר ולא כתב אלא המסקנא וכאן שהוא מקום דין זה האריך בו וכתב גם דעת הרמב"ם:
כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וכו' ואין נראה כן בגמ' וכו'. הב"י הסכים עם רבי' ואמר דקשי' על הרמב"ם דכיון דבעיא דרמי בר חמא איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ היאך אפשר לומר בבעיא דרבינא דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אי משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע עכ"ל ובודאי כך משמע הסוגיא כולה דכפל ודאי חייב וממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש אלא דבתרי גברי קמיבעיא ליה אי כפל פוטרו לאידך מן החומש או אינו פוטרו מן החומש אלא חייב נמי בחומש א"כ לא קמיבעיא ליה בכפל אלא בחומש ותו דמאי דחקו להרב לפרש בדרבינא איפכא מברמי בר חמא אבל לפעד"נ דהרמב"ם ז"ל דקדק בלשון התלמוד דבבעיא דרמי בר חמא קאמרינן ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש וה"ד כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה בבתרייתא מאי ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש והא איחייב ליה עילויה כפילא א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והא שבועה בתרייתא הואיל דלא קא מחייבא ליה כפילא תחייבו חומש ת"ש וכו' ש"מ ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש הנה הזכיר בבעיא זו שבאו עדים תחלה דכשנשבע היתה אצלו לחייבו כפל והדר הודה איהו אבתרייתא וכמו שפרש"י להדיא ואילו בבעיא דרבינא קאמר איפכא וז"ל חומשא וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן אחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי ישלם כפילא והאי ישלם חומשא א"ד עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא ישלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא תיקו וס"ל להרמב"ם דכשבאו עדים תחלה לחייבו כפל אם הודה אח"כ נדחה החומש מפניו אבל כשהודה בתחלה ואח"כ באו עדים השתא כיון דבשעה שהודה מיחייב חומש אם באו עדים אח"כ נדחה הכפל מפניו ובעיא דרבינא היא בהודה תחלה והיינו דקאמר חומשא וכפילא וכו' חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים דהזכיר חומשא ברישא וכן חד נשבע והודה ברישא ולפי זה בחומש לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאותו שהודה ברישא מיד איחייב ליה בחומש אלא דקמיבעיא ליה באותו שבאו עליו עדים אח"כ אי מיחייב לשלומי כפילא מי נימא כיון דחד ממונא הוא וזה משלם חומש אידך לא משלם כפילא א"ד דאחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי בתרא ישלם כפילא אע"ג דהודה תחלה משלם חומשא ובודאי דרבינא מודה דאם באו עדים תחלה דמיד איחייב ליה בכפילא ואיכא לספוחי אם השני שהודה אח"כ חייב בחומש אם לאו אלא דלפי דבבעיא דרמי בר חמא הזכיר תחלה שבאו עדים ואח"כ הודה קאתי רבינא לאורויי דה"ה בהודה תחלה ואח"כ באו עדים והשתא ניחא דברי הרמב"ם שכתב גם כן בלישנא דקאמר רבינא דקאמר ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים דקראו שני לפי שבאו העדים עליו לאחר שהודה הראשון דזה שהודה תחלה משלם החומש כשאר הנשבעים שבועת הפקדון שהודו מעצמן אלא דקמיבעיא ליה בשני שבאו עליו עדים אח"כ אם משלם הכפל אם לאו כדפי' וכיון דלא איפשיטא אם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו ופשיטא דלהרמב"ם אם באו עדים תחלה ואח"כ הודה השני דהראשון משלם כפל וזה שהודה ספק אם חייב לשלם חומש אם לאו ואם תפס לא מפקינן מיניה וחדא מכלל חבירתה נפקא לן ודו"ק. לכן נראה דדקדוקו של הרמב"ם אמת ודינו אמת ודלא כמו שעלה על דעת רבינו והב"י דאין חילוק אלא לעולם חייב בכפל אותו שבאו עליו עדים אפילו אי חבירו הודה בתחלה דליתא:
תבע המפקיד פקדונו מנפקד וכו'. בפ' הגוזל עצים (דף ק"ח) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מהו תיקו רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו כך היא גירסת רש"י ודחה הגירסא דגריס איפכא אם באמת נשבע לא נפטר הגנב וכו' דליתא והא דקאמר רב טביומי מתני הכי פי' רב טביומי מתני דה"ק רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא נשבע לשקר מהו ולפי זה פסק הרמב"ם פ"ד מגנבה כרב טביומי דאם באמת נשבע השומר קאמר רבא דנפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר ואם בשקר נשבע כיון דקמיבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא אם תפסו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן וכ"כ ה' המגיד וז"ל וגירסתו ז"ל כגירסת רש"י והספרים והר"א וטעם הדבר כיון שהשומר נשבע באמת עדיין לא כלתה שמירתו דכיון דגברא מהימנא הוא ניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו והילכך כשתובע הונב הו"ל כבעלים התובעים ופטור ומ"ש ואם לשקר פסק כרב טביומי דאמר דרבא בעי לה וסלקא בתיקו עכ"ל ה' המגיד ורבינו שהבין דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת הוא לפי שהיה נראה לו לפי גירסת רש"י דרב טביומי מודה להא דאמר רב כהנא דרבא קאמר אם באמת נשבע נפטר הגנב אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב אלא דפליג אדרב כהנא דקאמר דבעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו לרב טביומי קאמר דרבא בעי בנשבע לשקר מהו והיינו דלאחר שנשבע בשקר והוכר הגנב תבעו לשומר והודה ובאו עדים מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הילכך תביעתו תביעה ונפטר הגנב בהודאת שומר או לא כדפירש"י ובעיא זו אינה אלא היכא דהשומר תבעו לגנב והודה אבל הבעלים לא תבעוהו לגנב אלא לאחר שהודה הגנב לשומר באו עדים והא דקאמר רבא אם באמת נשבע וכו' אם בשקר נשבע וכו' היינו דלאחר שהודה הגנב לשומר תבעוהו בעלים לגנב וכפר ואח"כ באו עדים התם הוא דפשיטא לן דאם בשקר נשבע השומר דלא נפטר הגנב בהודאת שומר שעל כן חזרו הבעלים ותבעוהו לגנב דלא ניחא להו לבעלים דליהוי תביעת שומר תביעה והילכך כשכפר הגנב לבעלים ואח"כ באו עדים מוציאין הכפל מיד הגנב ורב טביומי נמי מודה בזה זו היא דעת רבינו בפשט ההלכה ובאמת דקשה לפי' הרמב"ם דכיון דמעיקרא קמיבעיא ליה בסתם מי נפטר הגנב בהודאת שומר אם לאו ומשמע דבין דהשומר נשבע באמת ובין בנשבע בשקר קמיבעיא ליה א"כ לא הו"ל לרבא אלא לומר אם באמת נשבע נפטר הגנב וממילא מובן דאם בשקר עדיין בספק עומד דלא איפשיטא ומה צורך לרבא לחזור ולומר דקמיבעיא ליה בנשבע לשקר זה ודאי קשה לרב טביומי לפי' הרמב"ם ואע"ג דאיכא ליישב מ"מ לרבינו לא קשיא ולא מידי אבל דעת הרמב"ם ג"כ נכון דגורס כגירסת רש"י וכדפי' לעיל והיא דעת ה' המגיד וכ"כ ב"י: ומ"ש בספרי רבינו ואח"כ תבעו המפקיד וכפר ונשבע ובאו עדים וכו'. מלת ונשבע ט"ס הוא וצריך למחקו וכך הוא בנוסחאות המדוייקים:
תבע המפקיד לנפקד ושילם וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו בהך בעיא כדעת הרמב"ם דאם תפס לא מפקינן מיניה ואיכא לתמוה טובא דהא בסי' ש"נ סעיף ט' כתב רבינו דלהרא"ש גבי ספק קנס אפי' תפס מוציאין מידו וכאן כתב בסתם כדעת הרמב"ם ולעיל בסי' זה סעיף ו' דכתב רבי' הרמב"ם ואין נראה כן בגמ' אלא כפל פשיטא דמשלם ובחומש מיבעיא איכא לפרש דר"ל בחומש מיבעיא ולהרא"ש אפי' תפס מפקינן מיניה אבל כאן דפסק בסתם דאם תפס הנפקד אין מוציאין מידו קשיא וצ"ל דרבינו לא היה מפרש טעמו של הרא"ש לעיל בסי' ש"נ סעיף ט' כמו שפי' ב"י שדעתו כדעת הראב"ד לחלק בין ספיקא דממונא לספיקא דקנס אלא טעמא אחרינא אית ליה להרא"ש וצ"ע:
הטוען טענת גנב בפקדון של קטן וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (סוף דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ופי' רש"י איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרווייהו בעינן איש עכ"ל ור"ל דה"ה כשנתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן כגון שהמפקיד מת ותבעו היורש קטן נמי פטור:
וכתב הרמב"ם וכו'. בפ"ד מגנבה: ולפי מ"ש למעלה וכו'. ע' בסוף סי' רס"ז סעיף כ"ז כ"ח: