ביאור:מדרשי אגדה/מדרש תנחומא (ורשה)/פרשת וירא

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא

א

דרשה בסגנון "ילמדנו". דורש את המספר יח שהוא מספר הברכות בתפילת עמידה בא"י ומוצא לו כמה רמזים: במספר הפעמים שנזכרים שלושת האבות, בקיום המצווה לבניית המשכן, במספר החוליות המובלטות כאשר אדם כורע, במספר מזמורי תהלים עד מזמור כ (כשיטת בבל או אם מחברים את מזמורים א-ב) או כמספר האזכרות במזמור כט.

ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?
כך שנו רבותינו: 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה' (דעת רבן גמליאל בברכות ד ג)!
ולמה שמונה עשרה? אמר ר' שמואל בר נחמן כנגד י"ח פעמים שהאבות כתובין בתורה,
הראשון שבהם "ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ כד)
והאחרון (דברים לד ד) "ויאמר ה' אלי זאת הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב,"
ואם יאמר לך אדם הרי הן י"ט, שכך כתיב "אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה..." (בראשית כח יד)
אמור לו אין זה מן המנין, שאין יעקב נמנה עמהן!
ור' יוחנן אמר: כנגד י"ח צווים שבמשכן, שהן בסוף ספר ואלה שמות, והן "כאשר צוה ה' את משה" י"ח פעמים,
ורבי סימון אמר: כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה,
שנאמר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה י)
ור' שמעון אמר: כנגד י"ח מזמורים שמראש ספר תהלים עד "יענך ה' ביום צרה" (תהלים כ ב) לומר תענה בתפלתך,
ולכך נאמר "יענך ה' ביום צרה", לכך נאמר בסוף י"ח מזמורים "יענך ה'",
רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", (תהלים כט)

דורש את מספרי הברכות במועדים מיוחדים: בתעניות ציבור, בראש השנה או בשבתות וימים טובים.

ולמה מתפללין כ"ד בתעניות? כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו,
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה (שמואל א ב) מן "ותתפלל חנה" ואילך,
אתה מוצא י"ח מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא, אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות
ושתים עשרה ברכות - כלן לצורכו של אדם! ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה
שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו - נזכר ב"רופא חולי עמו ישראל" והוא מיצר
והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה, ולא לצער! לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע
ולפיכך אמר דוד "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט קסד) - אלו ז' ברכות שמתפללין בשבת.
ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה, שאין כיוצא בו; שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ח) - בכל דבר, אפילו "ממצוא חפצך ודבר דבר"!

מפליג בערך התפילה שבזכותה עושה הקב"ה חסדים עם המתפלל ועם בני אדם בכלל. בתוך החסדים נמצא שהקב"ה גם מבקר חולים, וכך הגיע הדרשן למילה של אברהם שהופיעה בסוף פרשת לך לך, והקב"ה קיים בו מצוות ביקור חולים.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: הוו זהירין בתפלה, שאין מדה אחרת יפה הימנה
והיא גדולה מכל הקרבנות, שנאמר "למה לי רוב זבחיכם... כי תבאו לראות פני לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת...
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי... ובפרשכם כפיכם... גם כי תרבו תפילה" (ישעיה א יא-טו), מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות,
ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים - אני עושה חסד עמו
שכך כתיב בו "כל ארחות ה' חסד ואמת" (תהלים כה י) הקדמתי חסד לאמת וצדק למשפט
שנאמר "צדק ומשפט מכון כסאך... (תהלים פט טו)
אמר ר' שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה
דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה (בראשית ב כב) שכן בכרכי הים קורין לכלה 'בונה',
ובסופה קבר את המת: "ויקבר אותו בגי" (דברים לד ו), ובאמצעיתה בקר את החולה
כיון שמל אברהם - בא הוא ופמליא שלו ובקרו, ממה שקראו בענין "וירא אליו ה'" (בראשית יח א.

ב

בניגוד למנהג האנושי, שהרב יושב והתמידים עומדים, הקב"ה עומד והחולה אברהם יושב. הדרשן מעיר שגם בבית הדין, כששורה על החכמים שבו רוח הקודש, עומד הקב"ה והדיינים יושבים.
בניגוד למנהג האנושי בביקור חולים, לשלוח מתאמים לפני ביקור הרב אצל תלמידו החולה, הקב"ה מגיע לחולה לפני התלמידים המתאמים (המלאכים).

רבי ברכיה בשם רבי לוי פתח: "ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני" (תהלים יח לח)
כיון שנגלה עליו היה הקדוש ברוך הוא עומד, ואברהם יושב; שנאמר "והוא יושב" (בראשית יח א),
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תתמה, שאף לבניך אני עושה כן; כשיהיו יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - ואני נצב עליהם
שנאמר "אלהים נצב בעדת אל" (תהלים פב א)
בנוהג שבעולם, כשהתלמיד חולה והרב הולך לבקרו - התלמידים מהלכין תחלה
ואומרים שליחות הרב לביתו של חולה, לומר שהרב מבקש לבקרו.
והקדוש ברוך הוא אינו כן: כשמל אברהם והיה מצטער מן המילה - אמר למלאכים לילך לבקרו,
עד שהמלאכים הולכין - קדמן הקדוש ברוך הוא, שנאמר "וירא אליו ה'", ואחר כך "וישא עיניו וירא"
יש עניו גדול מזה?

עניין עמידת הקב"ה כשאדם יושב מורחב כאן לדיון בענוותנות הקב"ה, המוזכרת בעוד 7 מקומות בתנ"ך. (לפנינו יש שמונה פסוקים.) נוסח מקוצר מופיע במגילה לא א.

אמרו רבותינו בשם ר' אליעזר בן פדת: בשבעה מקומות השוה הקדוש ברוך הוא עצמו עם הבריות הנמוכין
• שנאמר "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" (דברים י יז) מה כתיב אחריו? "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר...",
• ואומר "כי רם ה' ושפל יראה וגבוה..." (תהלים קלח ו)
• ואומר "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח..." (ישעיה נז טו)
• ואומר "כי כה אמר ה' השמים כסאי..." וכתיב "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" (ישעיה סו א-ב)
• ואומר "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", מה כתיב אחריו? "תאות ענוים שמעת ה'" (תהלים י טז)
• ואומר "שירו לה' זמרו לשמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו", מה כתיב אחריו "אבי יתומים ודין אלמנות" (תהלים סח ה)
• ואומר "עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם, השומר אמת לעולם עושה משפט לעשוקים..."
• ואומר "יתום ואלמנה יעודד" (תהלים קמו ו-ט)
כיון שמל אברהם - נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בכבודו לבקרו, שנאמר "וירא אליו ה'" (בראשית יח א)

ר' יצחק קורא את הפסוק משמות כ כהבטחת הקב"ה לגילוי שכינה למקריבים בבמות, ובדרך קל וחומר טוען שהתגלות מובטחת לאברהם, שמל בגיל מבוגר והדבר עולה על הקרבנות. ואכן התגלה הקב"ה לאברהם בתחילת פרשתנו.
ר' אחא מתאר את המילה המרובה, שמל אברהם לא רק את עצמו אלא גם את ישמעאל ואת כל עבדיו באותו היום, וכתוצאה מכך נעשו הערלות לגבעה, היא 'גבעת הערלות' (ראו יהושע ה ג,) ומבית אברהם יצא נהר של דם.
הקב"ה בא לבקר את אברהם למרות הלכלוך והדם.
לדרשה על תהלים מה, המזהה את הגיבור עם אברהם שמל את עצמו בגיל מבוגר ראו לעיל, לך לך יח.
לפי הדרשה שלפנינו, אין מקום לנשיכת העקרב בערלתו של אברהם, שהופיעה לעיל לך לך יז.

רבי יצחק נפחא פתח: "מזבח אדמה...וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"
ואומר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כא)
אמר הקדוש ברוך הוא: ומה מי שהיה זובח עולה או שלמים אני נגלה עליו לברכו
אברהם שזבח את עצמו לפני - על אחת כמה וכמה! לכך נאמר "וירא אליו ה'"
אמר רבי אחא: בא וראה שנתן הקדוש ברוך הוא כח באברהם, שביום שמל את עצמו מל ישמעאל ואת כל אנשי ביתו, והיה הדם מנטף,
וכמה היו ילידי ביתו? שי"ח, מקנת כספו על אחת כמה וכמה! שנאמר "ויקח אברהם את ישמעאל בנו..."
וכתיב "בעצם היום הזה נמול... וכל אנשי ביתו" (בראשית יז כו-כז)
עד שהעמיד אברהם מן הערלות גבעה, ונהר של דם יוצא מביתו
ואמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו ונבקר את החולה,
אמרו לו רבונו של עולם "מה אנוש ותדעהו בן אדם ותחשבהו"? (תהלים קמד ג)
אתה הולך למקום הטנופת? למקום של דם ושל שקץ וסריות? אמר להם חייכם ערב עלי אותו דם של ערלות ממור ולבונה!
וכן שלמה אומר "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור" (שיר השירים ד ו)
זה אברהם שנקרא מור שנאמר "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" (תהלים מה ט).

ג

ענר אשכול וממרא הופיעו בהקשר של המלחמה באמרפל (בראשית יד כד). כאן מתיעץ איתם אברהם בשאלת המילה. ענר ואשכול מתנגדים למילה ומבטאים שתי סיבות להימנע מן המילה: ענר חושש מהתקפה של קרובי ארבעת המלכים שהרג אברהם במלחמה הנ"ל, ורואה במילה הטלת מום. אשכול חושש מהכאב שצפוי אברהם לסבול במילה. ממרא מייעץ לאברהם למול, ובזכות העצה הזאת התגלה הקב"ה במקומו של ממרא.
נראה שהשיקולים של ענר ואשכול מבטאים את החשש של הגרים ממעשה המילה, והעדפת האופציה הנוצרית על פני גיור.

"באלוני ממרא" (בראשית יח א); ולמה באלוני ממרא?
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר של בריה! שלשה אוהבים היו לו לאברהם: ענר אשכול וממרא,
וכיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא שימול הלך לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר, אמר כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא,
אמר לו ענר בעל מום רוצה אתה לעשותך? שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין והורגין אותך ואין אתה יכול לברוח מפניהם!
הניחו והלך אצל אשכול אמר ליה כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא, אמר לו אשכול אתה זקן
אם אתה תמול - יצא ממך דם הרבה ולא תוכל לסבול ותמות!
הניחו והלך אצל ממרא, אמר לו כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא; מה תיעצני?
אמר לו ממרא בדבר הזה אתה מבקש עצה? הלא הוא שהצילך מכבשן האש, ועשה לך כל הנסים, והצילך מן המלכים
ואלולי כחו וגבורתו היו הורגין אותך! והציל רמ"ח אברים שבך, ומקצת אבר אחד אתה מבקש עצה? עשה כמצותו!
אמר הקדוש ברוך הוא יתברך: אתה שנתת עצה שימול - איני נגלה אליו אלא בתחומך!
הדא הוא דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא"!

החום באותו היום היה כדי שאברהם לא יכניס אורחים, אבל אברהם ישב בפתח, לא בצל, וציפה לאורחים.
לפי הדרשה השניה החום נועד להעניש את הרשעים, כדברי מלאכי ואיוב, ולאחר שיסבלו הרשעים מהחום וימותו ילכו אברהם ושאר הצדיקים למקדש ולירושלים. כאן מזוהים המור והלבונה עם ירושלים והמקדש ולא עם אברהם, והשוו לעיל סימן ב.

"והוא יושב פתח האהל כחם היום", מהו "כחם היום"? הרתיח הקדוש ברוך הוא אותו היום
כדי שלא יהו עוברים ושבים באים, וילך אברהם ויצטער להכניסם לכלכלם,
דבר אחר: "עד שיפוח היום" (שיר השירים ד ו) - זה יום הדין
שנאמר "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש
ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף," (מלאכי ג יט)
"ונסו הצללים" - שאין בו צל לרשעים, שנאמר "אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און", (איוב לד כב)
"אלך לי אל הר המור" (שיר השירים ד ו) - זה בית המקדש שהיו מקריבין בו מור,
"ואל גבעת הלבונה" (שם) - זו ירושלים שהיו מקריבין במנחותיהם לבונה.

ד

הדרשה עסקת בהכנסת האורחים של אברהם, שעבורה התחיל הדם לטפטף מהמילה.
הדרשה טוענת שבשכר הריצה הזאת והדימום של אברהם יזכו ישראל למצוות דם הפסח ודם המילה, ויצאו ממצרים; וראו מכילתא בא ה.

"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם", (בראשית יח ב)
התחיל הדם מילה לטפטף! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: בשכר! חייך, שבזכותך אני אחוס על בניך בשני דמים ואפרע משונאיהם
שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז ו) - שני דמים
שנאמר "ואומר לך בדמיך חיי" - זה דם פסח "ואומר לך בדמיך חיי" - זה דם המילה,

הדרשן מצביע על שלוש ריצות של אברהם, ומעמיד מולן שלושה כיוונים שמהם הופיע הקב"ה בשירת האזינו. אחר כך הוא דורש כל מלה בפסוק בראשית יח ד, ומעמיד מולן פסוקי גאולה של הקב"ה את עמו.

"וירא וירץ לקראתם", אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה
ואלו הן שלש ריצות של אברהם: "וירא וירץ לקראתם", "ואל הבקר רץ אברהם", "וימהר לעשות אותו",
מה פרע לבניו בסיני? שנאמר "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (דברים לג ב)
אתה אמרת להן "יוקח" - אני נותן לבניך מצות פסח, שנאמר ויקחו להם איש שה, (שמות יב ג)
אתה אמרת להן "נא" - אני נותן לבניך מצות פסח "אל תאכלו ממנו נא" (שמות יב ט)
אתה אמרת "מעט" - אני אגרש את שונאיהן מעט מעט, שנאמר "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג ל)
אתה אמרת "מים" - אני נותן להם באר מים במדבר, שנאמר עלי באר (במדבר כא יז),
אתה אמרת "ורחצו רגליכם" - אני ארחצם מכל טומאה, שנאמר "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" (ישעיה ד ד)
אתה אמרת "והשענו תחת העץ" - אני נותן להם מצות סוכה, דכתיב "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס..." (נחמיה ח טו)
אתה אמרת "ואקחה פת לחם" אני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד)
אתה לקחת "חמאה וחלב" - אני אתן להם "חמאת בקר וחלב צאן" (דברים לב יד)!

ראו אבות א טו. הצדיקים וגם הקב"ה מבטיחים מעט אבל עושים הרבה, לפי הדוגמא של אברהם שהבטיח למלאכים פת לחם בלבד וערך להם סעודה גדולה, הכוללת בשר של שלושה פרים ותשעה סאין קמח; ואילו הרשעים מבטיחים הרבה ולא עושים כלל. גם הקב"ה הבטיח לאברהם שידון את המצרים בביטוי "דן אנוכי", אבל דן את המצרים בדין חמור של 72 אותיות. הדוגמא לרשעים הוא עפרון החיתי, שבתחילה ויתר לאברהם ונתן את השדה ואת המערה שבו בחינם אבל אחר כך נקב בסכום גבוה עבורם.

מכאן שנו חכמים שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, שאמר להן אברהם "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם"
ובאחרונה עשה להן שלשה שוורים ותשעה סאין,
שנאמר "וימהר אברהם האהלה... מהרי שלש סאים" כמשמען, "קמח" שלשה הרי ו', "סלת" שלש הרי תשעה,
ומנין שהיו ג' שוורים? דכתיב "ויקח בן בקר רך וטוב": 'בן' אחד, 'בקר' שנים, 'רך' ג', ויש אומרים 'רך וטוב' ד',
אף הקדוש ברוך הוא אמר לישראל מעט ועשה הרבה, שנאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך... וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", (בראשית טו יג-יד)
לא אמר לו אלא בדל"ת ונו"ן, לסוף נפרע מהן בע"ב אותיות! שנאמר "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי..." (דברים ד לד)
אמר ר' יודן: מ'לבא לקחת לו גוי' עד 'מוראים גדולים' - ע"ב אותיות הוא,
ומנין שהרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינן עושין? שכן מצינו בעפרון
שאמר לאברהם "השדה נתתי לך", ולסוף אמר "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" (בראשית כג טז) מה דלא הוי שויא,
דאמר ר' חנניה: כל שקלים האמורין בתורה – סלעים, ושבנביאים – ליטרין, ושבכתובים - קנטרין,
בר משקלי עפרון, דאינון קנטרין, דכתיב "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר".

ה

דרשה בסגנון "ילמדנו". ההלכות בתחילת הדרשה אינן מופיעות בספרות חז"ל, וראו רמב"ם הלכות תפילה פרק יב הלכה יא, שמביא הלכות דומות לאלו. התרגום מייצג את התורה שבעל פה והקריאה את התורה שבכתב, ולכן הקריאה צריכה להיות מהספר והתרגום דווקא בעל פה. גם ההלכה הזאת מנוצלת למאבק נגד הקראים.
התושב"ע מוצגת כסודו של הקב"ה, הנמלך ומתיעץ עם חכמים, כשם שהתיעץ עם אברהם על הפיכת סדום ועמורה.

"וה' אמר המכסה" (בראשית יח יז). ילמדנו רבינו: המתרגם בתורה, מהו שיהא מסתכל בספר תורה ומתרגם?
כך שנו רבותינו: המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה,
והקורא אסור ליתן עיניו חוץ לתורה, שלא נתנה התורה אלא בכתב; שנאמר "וכתבתי על הלוחות את הדברים" (שמות לד א)
ואסור למתרגם ברבים ליתן עיניו בתורה,
אמר ר' יהודה בן פזי: מקרא מלא, שנאמר "כתב לך את הדברים האלה" הרי התורה שנתנה בכתב
"כי על פי הדברים האלה" - הרי תרגום שנתן על פה!
אמר ר' יהודה בר סימון "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" על ידי מה? על ידי "כתב לך" ועל ידי על פה
אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה על פה - כרתי אתך ברית
ואם שנית מה שבכתב על פה ומה שבעל פה בכתב - לא כרתי אתך ברית!
אמר ר' יהודה בר שלום: בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב,
וצפה הקדוש ברוך הוא שאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יונית, והן אומרין אנו הן של ישראל,
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אכתב לו רובי תורתי", ואם כן "כמו זר נחשבו" (הושע ח יב)
וכל כך למה? מפני שהמשנה היא מסטורין של הקדוש ברוך הוא, ואין הקדוש ברוך הוא מוסר מסטורין שלו אלא לצדיקים
שנאמר "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה יד)
וכן אתה מוצא, אפילו בשעה שהכעיסו הסדומים לפני הקדוש ברוך הוא וביקש הקדוש ברוך הוא להפכן
לא נמלך אלא באברהם, שנאמר "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"?

שלוש דוגמאות לצדיקים, האהובים על הקב"ה, על המלאכים ועל בני אדם: דניאל, בצלאל ואברהם. לכל אחד משלושתם יש שנים או שלושה פסוקים החוזרים על כשרותם לפני הקב"ה ובפני הציבור.

וכתיב "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג ד),
שאין לך אדם שהוא חביב לפני המלך ואינו חביב לפני בני פלטרין שלו, וכשהוא חביב לפני בני פלטרין שלו - אינו הוא חביב לפני המלך
והצדיקים הן חביבין לפני הקדוש ברוך הוא - והן חביבין לפני המלאכים ולפני הבריות!
מנין שכן? אתה מוצא כשהיה המלאך בא אצל דניאל היה קורא אותו "איש חמודות" שלש פעמים:
"ויאמר אלי דניאל איש חמודות הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך ועמוד על עמדך
כי עתה שלחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד" (דניאל י יא),
וכתיב "ויאמר אל תירא איש חמודות שלום לך חזק וחזק," (דניאל י יט)
וכתיב "ואני באתי להגיד כי חמודות אתה ובין בדבר והבן במראה" (דניאל ט כג), ולמה 'איש חמודות'?
אשרי אותו האיש שכך שמע, שבשר המלאך ואמר לו איש חמודות, שאתה נחמד לפני הקדוש ברוך הוא
ונשתבח בעליונים ואתה חמוד על דורך!
ואף בצלאל נשתבח לפני הקדוש ברוך הוא, נשתבח בעליונים ובתחתונים;
שנאמר "ראה קראתי בשם בצלאל", (שמות לא ב) וכתיב "ראו קרא ה' בשם בצלאל", (שמות לה ל)
ראה בעליונים ראו בתחתונים, הוי אומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג ד).
דבר אחר: "ומצא חן" - זה אברהם, שהיה חביב על הבריות, שנאמר "שמעני אדני" (בראשית כג ו).
ומנין שהיה חביב על הקדוש ברוך הוא ועל המלאך? שנאמר "וה' אמר המכסה אני מאברהם",

הגילוי לאברהם על הכוונה להפוך את סדום נועדה להוכיח לאברהם שאין בסדום אפילו עשרה צדיקים.

אמר ר' לוי: למה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם? שהיה מהרהר על דור המבול
לומר שאי אפשר שלא היה בהם עשרים צדיקים או עשרה שיתלה להן הקדוש ברוך הוא בזכותן,
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: גולה אני לו, שלא יהא אומר שמא אף בסדום היו צדיקים,
תדע לך, שכן לא הספיק לומר לו "וה' אמר המכסה אני מאברהם"
כיון שאמר ליה כל אותו ענין, מה השיבו? "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?"
אמר ר' לוי: הוא הדבר שאמר אברהם - הוא הדבר שאמר איוב; אלא איוב בלעה פגה, אבל אברהם בלעה בשילה
איוב אמר "אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה" (איוב ט כב)
אבל אברהם אמר "האף תספה צדיק עם רשע?" חזר ואמר "חלילה לך מעשות כדבר הזה",

לפי דרשת ר' יהודה הגילוי לאברהם הוא תוצאה של הזכות של אברהם על הארץ, שבגללה לא החריב הקב"ה את סדום ועמורה בלי אישור מאברהם, שהיה לבעל הנכסים בא"י.

דבר אחר: למה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם? אמר ר' יהודה בר לוי
משל למלך שהיה לו פרדס, עמד ונתנו לאוהבו במתנה; לאחר ימים הוצרך המלך לקוץ מתוכו חמש קורות,
אמר המלך: אף על פי שהוא משלי ונתתי אותו במתנה לאוהבי, אינו דין שאקיץ ממנו כלום עד שאמלך באוהבי!
אף כך הקדוש ברוך הוא, כיון שעלה אברהם לארץ ישראל
אמר ליה "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (בראשית יג יד-טו)
לפיכך, כשבקש להחריב חמשת כרכים האלו, אמר: אינו מחריבן חוץ מדעתו של אברהם,
ואם תאמר שלא היו מארץ כנען, ראה מה כתיב אחריו
"ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמורה ואדמה וצבוים עד לשע (בראשית י יט)
לפיכך כשבא להחריבן נמלך באברהם, שנאמר "וה' אמר המכסה".

ו

דרשה בסגנון ילמדנו; לעניין ההלכה ראו שבת יט ד. לעניין המילה בשבת ראו נדרים ג יא. בעקבות דרשת ר' יצחק על המילה כעבודת ה' וההשוואה שלו בין המילה לקרבנות ממשיך הדרשן ומשווה בין שתי המצוות גם לעניין התגלות הקב"ה. וחוזר על הטענה שהופיעה לעיל סימן ב, שהקב"ה עמד על אברהם ואילו אברהם ישב. כאן מוסיף הדרשן וטוען שגם הגילוי לאברהם של הכוונה להפוך את סדום היה בזכות המילה.

"וה' אמר המכסה" (בראשית יח יז) ילמדנו רבנו: מי שנולדו לו שני בנים, אחד בערב שבת ואחד בשבת
ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, או את של שבת בערב שבת, מה הוא שיהא חייב?
כך שנו רבותינו: מי שנולדו לו שני בנים, אחד בערב שבת ואחד בשבת
ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, או של שבת בערב שבת – חייב! למה? שחלל את השבת!
גדולה מילה, שדוחה את השבת; גדולה מילה, שאין התינוק נכנס למנין הדורות אלא למי שהוא מל
שנאמר "זרע יעבדנו יסופר לה' לדור" (תהלים כב לא)
אמר ר' יצחק: נאמר במילה 'עבודה' ונאמר בקרבנות 'עבודה' מה עבודה האמורה בקרבנות, דמים - אף עבודה האמורה במילה, דמים
למה? 'זרע יעבדנו'. כיון שאדם מטיף טיפה אחת של דם, היא חביבה לפני הקדוש ברוך הוא כקרבנות.
לפיכך נגלה הקדוש ברוך הוא על אברהם כשמל, כשם שנגלה בקרבנות;
שנאמר (ויקרא ט ד) "שור ואיל לשלמים לזבח... כי היום ה' נראה אליכם"
אמר לו: כשהיית ערל ובאת לדבר עמי היית נופל, שנאמר "ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים" (בראשית יז ג)
וכשמל היה הקדוש ברוך הוא נגלה עליו, והקדוש ברוך הוא עומד ואברהם יושב, שנאמר "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב"
בשביל אותו זכות, כשבא הקדוש ברוך הוא להפוך חמשה כרכי סדום - גילה לאברהם שנאמר "וה' אמר המכסה..."

ההודעה על חורבן צפוי אינה מיוחדת בדרשה הבאה לנביאים כאברהם, אלא היא ניתנת לכל בני האדם. תמיד הקב"ה מזהיר את החוטאים לפני שהוא פוגע בהם, והראיה מפרעה ואבימלך, שזכו בחלומם לגילוי על החטא ועל העונש הצפוי להם "על דבר שרי".

דבר אחר: "וה' אמר המכסה" זה שאמר הכתוב "אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום" (איוב לג טז)
מדבר באבימלך ובפרעה, שגילה הקדוש ברוך הוא את אזנם, שנאמר "ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה", וכן "ויבא אלהים אל פרעה"
מהו 'ובמוסרם יחתום'? כשם שלקה אבימלך בעצירה, שנאמר "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם" - כך לקה פרעה
נאמר כאן 'על דבר שרי' ונאמר בפרעה 'על דבר שרי'. מה דבר האמור באבימלך – עצירה, אף דבר האמור בפרעה - עצירה
הוי אומר 'ובמוסרם יחתום'!

שתי דרשות נוספות על "במוסרם יחתום", המפרשות את הביטוי כחתימה וביטול הכוונה שהיתה לגלות את הקץ.

דבר אחר: 'אז יגלה אזן אנשים' זה דניאל, שגלה לו הקדוש ברוך הוא את הקץ,
'ובמוסרם יחתום' - שאמר לו "ואתה דניאל סתום הדברים וחתום" (דניאל יב ד)
דבר אחר: 'אז יגלה אזן אנשים' זה יעקב אבינו, שגילה לו הקדוש ברוך הוא את הקץ,
וכשביקש לגלות לבניו, ואמר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א)
'חתום' בפניו, שלא יגלה. הוי אומר 'ובמוסרם יחתום'

שתי דרשות המחזירות את הדרשן למצב המקובל, שהקב"ה מקפיד לגלות את הפורענות הצפויה לעבדיו הנביאים, כדברי עמוס. הדרשה מציגה שינוי והתפתחות של ההודעה על הכוונה של הקב"ה ליאיו, אחר כך לישרים ולבסוף לנביאים. כאן חוזר הדרשן ומכליל בין הנביאים את אברהם, המתבשר על החורבן הצפוי לסדום ועמורה.

דבר אחר: "אז יגלה" - זה שמואל שנאמר "וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בא שאול
לאמר כעת מחר אשלח איש מארץ בנימין ומשחת לנגיד על עמי ישראל" (שמואל א ט טו-טז)
וכשהלך שמואל למשוח לדוד, כיון שראה אליאב אמר "אך נגד ה' משיחו! ויאמר ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו" (שמואל א טז ו-ז)
כיון שבא דוד אמר לו "קום משחהו", אמר לו הקדוש ברוך הוא: משיחי עומד ואתה יושב? 'קום משחהו'!
דבר אחר 'אז יגלה אזן אנשים' זה אברהם, שנאמר 'וה' אמר המכסה אני מאברהם', 'ובמוסרם יחתום' אלו הם הסדומיים,
כיון שלא מצא בהן צדיק - חתם גזר דינם!
דבר אחר: 'וה' אמר המכסה אני' זהו שאמר הכתוב "כי לא יעשה אדני ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג ז)
מתחלה היה הקדוש ברוך הוא מגלה סודו ליראיו, שנאמר "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה יד)
חזר ונתנו לישרים, שנאמר "בסוד ישרים ועדה" (תהלים קיא א)
חזר ונתנו לנביאים, שנאמר 'כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים',
חטאו ישראל בימי עכן - עמד הקדוש ברוך הוא וגילה ליהושע, שנאמר "חטא ישראל" (יהושע ז יא)
חטאו בני עלי - גלה הקדוש ברוך הוא לשמואל, שנאמר "ויקרא ה' אל שמואל" (שמואל א ג ד)
חטאו הסדומיים - גלה הקדוש ברוך הוא לאברהם, שנאמר 'המכסה אני'.

ז

דרשת פתיחתא; הביטוי "יהי למלא בטנו" מתפרש 'הרבה (פורענות) ככל האפשר'. לכאורה בסופו של דבר ניצחו חמשת המלכים את הארבעה, שהרי אברהם הרג את ארבעת המלכים ואילו החמישה יצאו בחיים; אבל הפיכת סדום ועמורה הוכיחה לאברהם שאין למלכי הערים האלו זכות ואין בהן אפילו עשרה צדיקים.
הגילוי של הכוונה להפוך את סדום היה כדי להוכיח לאברהם שאין מקום להציל את סדום, וראו גם לעיל סימן ה.

(בראשית יח יז) "וה' אמר", זה שאמר הכתוב "יהי למלא בטנו ישלח בם חרון אפו וימטר עלימו בלחומו" (איוב כ כג)
פורעניות שבאת על הסדומים היתה למלאות כריסן, לפי שמלאו כריסן מן העבירות ומן החמס ומן הגזל.
לפיכך אף הפורעניות שבאת עליהן - מלא כריסן, שנאמר "ישלח בם חרון אפו"
אמר רבי מאיר: במטר שבסדום הכתוב מדבר, דכתיב "וימטר עלימו בלחומו", וכתיב "וה' המטיר על סדום ועל עמורה"
מהו 'בלחומו'? על המלחמות שהיו נלחמים עם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"
'רעים' זה לזה, 'וחטאים' בגלוי עריות, 'לה בחרופין וגידופין ובעבודת כוכבים ומזלות, 'מאד' בשפיכות דמים
אמר רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי יהודה בר רבי סימון: בשעה שבא אמרפל וחביריו להלחם עם הסדומים, על ידי ששבו את לוט
שמע אברהם ויצא עליהם למלחמה והרג את המלכים. ברחו
שנאמר "ויחלק עליהם לילה" וכתיב "ועמק השדים בארות בארות חמר וינסו מלך סדום"
התחיל אברהם מהרהר לומר: המלכים באין להלחם על הסדומים, והמלכים נופלין ואלו ברחו, שנאמר "והנשארים הרה נסו"
אלו לא היו כשרין לא היו בורחין! אמר ליה הקדוש ברוך הוא "אלו יברח מנשק ברזל תחלפהו קשת נחושה
שלף ויצא מגוה וברק ממררתו, יהלך עליו אמים כל חשך טמון לצפוניו..." (איוב כ כד-כו) כל החשך הזה היכן היה טמון?
לצפונה של סדום, שהיתה בימינה של ירושלים, שנאמר "ואחותך הקטנה ממך היושבת מימינך סדום ובנותיה" (יחזקאל טז מו)
מהו "ירע שריד באהלו"? שאפילו שריד שנשתייר משם – רע. רעה הרעה 'ירע שריד באהלו'
איזה? זה אשתו של לוט, שנאמר "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח".

ח

הקב"ה רוצה להציל את בני האדם מהפורענות, ולכן הוא ממנה סניגור. במקרה שלפנינו את אברהם, וכן בימי ירמיה.

"ויבאו שני המלאכים סדומה" (בראשית יט א). מה כתיב למעלה מן הענין? "ויגש אברהם ויאמר האף תספה"
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא: אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב כל בריה, שנאמר "כי לא אחפוץ במות המת," (יחזקאל יח לב)
וכן הוא אומר "כי לא אל חפץ רשע אתה", ואומר "חי אני נאם אדני ה' אם אחפץ במות הרשע" (יחזקאל לג יא)
ובמה חפץ? להצדיק בריותיו, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו" (ישעיה מב כא)!
תדע לך, שבזמן שהבריות חוטאין ומכעיסין לפניו, והוא כועס עליהן, מה הקדוש ברוך הוא עושה?
חוזר ומבקש להן סניגור שילמוד עליהן זכות, ונותן שביל לפני הסניגור!
וכן אתה מוצא בימי ירמיה, שאמר "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש
אם יש עשה משפט מבקש אמונה - ואסלח לה" (ירמיה ה א),
וכן כשחטאו הסדומים - גלה לאברהם ללמד עליהן זכות, שנאמר "וה' אמר המכסה אני",
מיד התחיל אברהם ללמד עליהן סניגוריא, שנאמר "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע",
ואין 'ויגש' אלא תפלה, שנאמר "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל... " (מלכים א יח לו)
'האף תספה צדיק עם רשע' מהו? אמר לו דבר קשה: בשר ודם – האף סופה אותו הכעס מבלבל אותו. שמא אף אתה כן?
'תספה צדיק עם רשע', כשם שאתה דן את הרשע כך אתה דן את הצדיק? "תם ורשע אתה מכלה"? (על פי איוב ט כב)
'חלילה לך מעשות', חללה כתיב כמה דאת אמר "אשה זונה וחללה" (ויקרא כא ז), לא חול הוא לך?
כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה? אתמהה! אין דרך זו שלך! 'מעשות הדבר הזה' אין אומר כן, אלא 'כדבר' לא זה ולא כמוהו!
'השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אולי יש חמשים... ויאמר ה' אם אמצא בסדום', פתח והלך מחמשים ועד עשרה
שעשרה - יש כח בהן לכלות את הפורעניות, כיון שלא מצא – 'וילך ה' כאשר כלה...' מה כתיב אחריו? ויבאו שני המלאכים סדומה,

דורש 'כאשר כילה לדבר' כמוסב על אברהם: אחרי שסיים אברהם את דבריו.

ראה ענותנותו של הקדוש ברוך הוא, אמר ר' ברכיה: בנוהג שבעולם, שני בני אדם עומדין ומסיחין
בקשו להתפרש זה מזה - הקטן נוטל רשות מן הגדול. והקדוש ברוך הוא, כשדבר עם אברהם ובקש להתפרש ממנו
כביכול הוא נטל רשות מן אברהם, שנאמר 'וילך ה, אימתי? 'כאשר כלה לדבר' ואחר כך 'ואברהם שב למקומו',

מספר המלאכים הוא כמספר המשימות המוטלות עליהם.

מיד "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב", והשלישי היכן הלך? לא כך כתיב 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים?'
אלא בא ללמדך ששלשתן בשלש שליחיות נשתלחו!
האחד בא לבשר את שרה, ואמר לה 'שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך.' עשה שליחותו ונסתלק.
השני הלך להפוך את סדום, שנאמר 'ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה...' 'נשאנו פניך', 'הפכנו' אינו אומר כן,
ואחד להציל את לוט מתוך ההפכה, וכל אחד ואחד עשה שליחותו ונסתלק.

ט

דרשה בסגנון 'ילמדנו'. כאן מדגישים את דעת רשב"י בסנהדרין ט ג. לדעת הדרשן חטא הזנות חמור מחטא ע"ז והגידוף, ואכן הדרישה של אנשי סדום לדעת את האורחים היתה של זנות, כלומר בעלת אספקט מיני, ועל עבירה כזאת הם נענשו בהמטרת אש מהשמים.

"ויבואו שני המלאכים". (בראשית יט א)
ילמדנו רבינו: כמה מיתות נמסרו לבית דין? כך שנו רבותינו: ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה שריפה הרג וחנק
ואיזו היא החמורה? רבנן אמרי סקילה חמורה, שכן נתנה למגדף ולעובדי עבודת כוכבים ומזלות.
רשב"י אומר שריפה חמורה, שכן נתנה לבת כהן שזנתה!
ראה כמה קשה הזנות, שהיא בשריפה!
אמר רבי יהושע בר לוי בשם בר קפרא: על הכל הקדוש ברוך הוא מוותר חוץ מן הזנות!
אמר רבי יהודה בר נחמיה: אף בסדום לפי שנפרצו מעשיהם בזנות –
המטיר עליהן אש וגפרית מן השמים ושרפן שנאמר "וה' המטיר על סדום...',
כיון שנתחייבו - אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים צאו ושחתוה,
עמדו ועשו שליחות בוראן שנאמר 'ויבאו שני המלאכים סדומה',

דרשת פתיחתא: הפסוק מתהלים מבשר לעבריינים שיסבלו מחרון אפו של הקב"ה, וחרון האף כולל את ארבע המכות שביחזקאל וגם את הבצורת הקשורה ללשון 'אף' בדברים. והשוו לדרשה על אותו הפסוק בהגדה של פסח, שם מונים בפסוק מתהלים ארבע או חמש מכות.

זה שאמר הכתוב "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים" (תהלים עח מט) מהו 'חרון אפו'?
אמר רשב"י: אף - יש בו חמש מכות, שנאמר "אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר" (יחזקאל יד כא)
והיכן החמישית? זו עצירת גשמים! מנין? אמר רשב"י שכן כתיב "וחרה אף ה' בכם ועצר" (דברים יא יז),
'עברה' - שנתמלא עליהם עברה כאשה עוברה, 'וזעם' – שאררן, כמה דאת אמר "מה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג ח),

ממשיך לדרוש את הפסוק מתהלים: החיות בתיבת נח ניצלו בזכות נח, וכן לוט ניצל בזכות אברהם, כשם שתיק התפילין ניצל מאש בשבת בזכות התפילין. כך גם בצד החובה: הרשעים בדור המבול גרמו להשחתת כל היקום במבול.
מסיים בדרשה על "משלחת מלאכי רעים" – הם המלאכים שהפכו את סדום.

אפילו בחמתו של הקדוש ברוך הוא יש רחמים לפניו, שנזכר ללוט והצילו בזכות אברהם
שנאמר "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט" (בראשית יט כט)!
התם תניא "מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ללמדך: אשריהן הצדיקים ואשרי דבקיהם
וכן הוא אומר "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" (בראשית ח א) - כולן בזכות נח,
וכן 'ויזכור אלהים את אברהם - וישלח את לוט'. ווי להן לרשעים, ווי להן לדובקיהן
שנאמר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" (בראשית ז כג),
וכן "אמחה את האדם אשר בראתי"
משלחת מלאכי רעים - שבאו בשליחותו של הקדוש ברוך הוא לשחת את סדום.

י

סדום הוקמה בשנת הפלגה, שבה היה אברהם בן 48, ונחרבה כשהיה בן 99; וראו בראשית רבה מט ו. לדברי ר' ירמיה התרה הקב"ה באנשי סדום מיום הקמתה באמצעות רעידות אדמה, ללא הועיל.
רשב"י מציג את שני הצדדים של ההמטרה מן השמים: לרעה בסדום, שם המטיר הקב"ה על סדום אש וגפרית מן השמים – ולטובה בפרשת המן, שם המטיר הקב"ה לחם מן השמים.

ויבאו שני המלאכים סדומה (בראשית יט א) זה שאמר הכתוב "והמה מרו ועצבו רוח קדשו, ויהפך להם לאויב, הוא נלחם בם" (ישעיה סג י)
אמר ר' ירמיה בר אלעזר: חמשים ושתים שנה הקדוש ברוך הוא מעיד באנשי סדום, ומזעזע עליהם את ההרים כדי שיעשו תשובה!
אמר רשב"י מקרא מפורש הוא: "המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכו בבכי" (איוב ט ה) כיון שלא עשו תשובה - הפכם
במה פרע מהם? "מן השמים", אמר רבי שמעון בן לקיש: המולייר הזה, מיחם אם בקש מהם אדם להוציא ממנו חמין – מוציא, צונן - מוציא,
וכשבקש הקדוש ברוך הוא - הוציא מן לישראל מן השמים, שנאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז ד)
וכשבקש "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים."

יא

ראו בראשית רבה נ ד: לוט התחנך אצל אברהם ולמד ממנו להכניס אורחים. בניגוד להתארחות של המלאכים בבית אברהם, כאן הם מסרבים בתחילה לבקשתו של לוט, כי "מסרבים לקטן".
המלאכים אוכלים, כמנהג בני אדם, ואילו כשמשה עלה להר סיני הוא לא אכל, כמנהג מלאכים.

"ויבאו שני המלאכים סדומה ויאמר הנה נא אדוני סורו נא אל בית עבדכם" (בראשית יט א)
מתלא אמר: קרב לגבי דיהנא - ואידהן, ולפי שנתחבר לוט לאברהם למד הכנסת אורחין.
"ויאמרו לא" מכאן אמרו חכמים שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול, שבאברהם כתיב "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... ויאמרו כן תעשה" (בראשית יח ה)
אבל בלוט כתיב "ויפצר בם מאד ויסורו אליו... ומצות אפה ויאכלו", (בראשית יט ג) והלא אין אכילה למלאכי השרת!
אלא ללמדך דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה, אתה למד ממשה,
שהרי משה שעלה למרום, כתיב בו "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד כח),
אלמלא היה שם אכילה ושתיה, היה אוכל ושותה?
והמלאכים שבאו לבקר את אברהם ושבאו לשחת את סדום ולהציל את לוט, כתיב בהן "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו".

יב

הדרשה מאשימה את לוט, שבחר לגור בסדום - בכוונות זימה, ונתמכת על הצעתו את שתי בנותיו לאנשי העיר, למרות שגם אברהם נהג במצרים בדרך דומה. הדרשן מגנה את לוט וטוען שענשו היה ששכב עם בנותיו בעצמו, למרבה הבושה.

"טרם ישכבו ואנשי העיר... ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים" (בראשית יט ד),
מכאן אתה למד שבשעה שנתפרש מן אברהם, וכתיב בו "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן" (בראשית יג יא) - זה סדום
ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזמה, בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן!
מנין? שכן הוא אומר להם לאנשי סדום "הנה נא לי שתי בנות..." (בראשית יט ח)
בנוהג שבעולם, אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, לעצמך את משמרן!
ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט לו)!
אמר ר' נחמן: מנין שכל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עבירה סוף מאכילין אותו מבשרו? מלוט!
"ויאמרו גש הלאה, עתה נרע לך מהם" מה שאנו רוצין לעשות באותן אנשים - נרע לך לשון מטונף,
"ויפצרו באיש" מיד "וישלחו האנשים את ידם... ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים" (בראשית יט י-יא).

יג

ר' שמואל בר נחמן מנסה לקרוא את הפסוק מ'במדבר' בלי סימן שאלה, ומתלונן על סתירה בפסוק שבדברי בלעם. התשובה שלו היא בהבחנה בין נבואה לטובה, שתמיד מתקיימת, לבין נבואה לרעה, שעשויה שלא להתקיים, אם חזרו בתשובה. הוא תומך את ההבחנה הזאת במחילה של הקב"ה על חטאי העגל והמרגלים, שהרי הבטיח את נחלת א"י, וכן בויכוח בין ירמיה לחנניה בן עזור, שם חנניה ניבא טובות ואכן נחשף כנביא שקר כשנבואתו לא התקיימה.

"וה' פקד את שרה", (בראשית כא א) זה שאמר הכתוב "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג יט)
אמר רבי שמואל בר נחמן: סופו של פסוק שובר את ראשו! מי שהוא אומר "לא איש אל ויכזב" חוזר ואומר "ההוא אמר ולא יעשה"
ומהו 'לא איש אל ויכזב'? כשהוא אומר לעשות טובה. כיצד? מלך בשר ודם אומר ליתן מתנה לבנו, כיון שהכעיסו - חוזר במתנתו
והקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה, ואף על פי שחוטאין אינו חוזר בו, שנאמר "ויתן להם נחלת גוים ועמל לאומים יירשו" (תהלים קה מד-מה)
למה? "בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו"! אף על פי שלא שמרו חקיו ולא נצרו תורותיו - נתן להם,
וכן אתה מוצא, אחר שעשו ישראל את העגל, ובקש עליהן משה רחמים, מה הקדוש ברוך הוא אמר לו?
"וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית ממצרים" (שמות לג א),
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, איני כבשר ודם, שאומר ליתן מתנה וחוזר בו, הוי "לא איש אל ויכזב",
מהו "ההוא אמר ולא יעשה" אם אמר בשעת כעסו להביא רעה – חוזר!
שכן אמר למשה "הרף ממני ואשמידם ואמחה..." (דברים ט יד) - ולא עשה, אלא "וינחם ה' על הרעה" (שמות לב יד)
וכן "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם" (שמות לב י) - ולא עשה, אלא "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (במדבר יד כ)
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני כבשר ודם, שאומר לעשות רעה - ומתגאה לעשותה!
אמר ר' הונא הכהן בשם רבי אחא: בא וראה, בשעה שאמר ירמיה "הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אתו ועמו" (ירמיה כז יב),
והיה עמו חנניה בן עזור הנביא השקר, והיה מתנבא טובות כמה שנאמר "וירפו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום" (ירמיה ח יא)
אומר להם "הנה כלי בית ה' מושבים מבבל עתה מהרה" (ירמיה כז טז),
אמר לו ירמיה: אני מתנבא רעות מפי הקדוש ברוך הוא, ואתה מתנבא טובות של שקר,
מעצמך אתה אומר, "יקם ה' את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה'" (ירמיה כח ו)
וכן הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה "עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך" (ירמיה כז ב)
כמו שנבוכדנצר עתיד ליתן בצואריהן של בני, וכן עשה, וחנניה נוטלן מעל צוארו ושוברן
שנאמר "ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא וישברהו" (ירמיה כח י)
אמר לו כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: "ככה אשבר את עול נבוכדנצר מלך בבל" (ירמיה כח יא)
אמר לו ירמיה: כבר עמדו נביאי אמת לפני ולפניך, "והנביא אשר ינבא לשלום, בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (ירמיה כח ט)
ואני מתנבא רעות, אם לא יבואו דברי - אין אני שקרן, שהקדוש ברוך הוא אומר לעשות רעה וחוזר בה,
ואתה מתנבא טובות, ואם לא יבואו דבריך - אתה נביא שקר
שהקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה ואף על פי שסרחנין הן אינו חוזר בו!
וכן אתה מוצא: בשעה שאמר ליחזקאל בשעת כעסו "חי אני נאם אדני ה' אם אדרוש לכם" (יחזקאל כ ג) וחזר בו,
שנאמר "עוד זאת אדרוש לבית ישראל לעשות להם ארבה אתם כצאן אדם" (יחזקאל לו לז) כי ביצחק'
הוי 'לא איש אל ויכזב' - לטובה, "ההוא אמר ולא יעשה" – ברעה!

פקידת שרה והולדת יצחק היתה נבואה של המלאכים לטובה, שסופה להתקיים

תדע לך, שכשבאו המלאכים אצל שרה, מה כתיב שם? "שוב אשוב אליך..."
זבדי בן לוי אמר: סרט לו סריטה על הכותל ואמר לו: לכשתגיע החמה לכאן תהי נפקדת!
וכיון שהגיע החמה - נפקדה שרה, שנאמר "וה' פקד את שרה"

שרה טימאה את העיסה כי חזר אליה המחזור הנשי כהכנה לכניסתה להריון עם יצחק, ואכן למרות שהבטיח 'פת לחם' – לא הגיש אברהם למלאכים לחם.

רבותינו אמרו שנתיאשה מן הבנים שכן היא תומהה ואומרת "אחרי בלותי היתה לי עדנה"?
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מודיע שתבנה! תדע לך, כשבאו המלאכים אמר לה 'מהרי שלש סאים קמח סולת',
אמר רב יהודה בר שלום: היאך שהיא עסוקה - לשה בעיסה - ראתה דרך נשים,
כיון שהביא לפניהם שיאכלו – אין אתה מוצא שהביא להם פת!
אלא "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", אמר הקדוש ברוך הוא: כבר אמרתי לאברהם "כה יהיה זרעך"
מה הוא "כה יהיה"? אמר רבי תנחום בשם רבי אחא אין העולם חסר שלשים צדיקים
שכן 'יהיה' בגימטריא שלשים; לכך נאמר "וה' פקד את שרה"!

יד

מדרש בסגנון 'ילמדנו'. ההלכה בתחילה – ראו ב"מ ד י. יש דיון בשאלה איזה אילן הוא עץ הדעת, ראו ברכות מ א. הדרשן מתנגד לדיון כדי לא לפגוע בעץ ולהוציא עליו שם רע. הדרשן מניח שכשם שהמאנה את חברו חייב ונענש, כך המאנה את עצמו וחושף עצמו לביוש מקבל על כך שכר.
שרה פגעה בעצמה והתביישה בכך שקבעה "עצרני ה' מלדת", וקבלה שכרה בהולדת יצחק.
דרשה נפרדת קושרת את תפילת אברהם הפוקדת את נשי אבימלך לפקידת שרה.

וה' פקד את שרה. (בראשית כא א)
ילמדנו רבינו: אי זו אונאה?
כך שנו רבותינו: אסור לאדם שיונה את חבירו, ולא יאמר לו 'בכמה חפץ זה' והוא אינו רוצה לקנותו,
ואם היה בעל תשובה אל יונה אותו ולא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים',
ואם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך שהרי החזיר נשוך בין שניהם',
אמר הקדוש ברוך הוא: דייך להיות שוה לי כביכול! אני, כשבראתי את עולמי - לא בקשתי להונות לבריה
ולא פרסמתי לבאי עולם מה היה האילן שאכל ממנו אדם הראשון
בא וראה כל מי שיונה לחבירו - הוא נענש תחילה, ושרה שהונת את עצמה ונטלה שכרה
שאמרה לאברהם "הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי", (בראשית טז ב)
אמר לה הקדוש ברוך הוא: את הונית את עצמך, חייך: בלשון שאמרת - בו אני פוקדך!
את אמרת 'עצרני'; מה כתיב למעלה? 'כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך',
אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם התפלל לפני על אבימלך הרשע, ונתמלאתי רחמים עליו - הריני פוקד לאברהם עמו
שנאמר "וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו", מה כתיב אחריו? "וה' פקד את שרה".

טו

דרשה בסגנון פתיחתא: הדרשות על אשת אבימלך ועל שרה - ראו בראשית רבה נג א. לפניהן נוסף הפירוש הלאומי ואחריהן נוסף פירוש חקלאי על תקופת תמוז.

"וה' פקד את שרה" (בראשית כא א) זה שאמר הכתוב "וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה" (יחזקאל יז כד) - זה אשור,
שנאמר "הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחורש מצל וגבוה קומה" (יחזקאל לא ג)
"הגבהתי עץ שפל" - אלו ישראל, דכתיב "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם" (מלאכי ב ט).
"הובשתי עץ לח" - זו אשתו של אבימלך,
"הפרחתי עץ יבש" - זו שרה, שנאמר "ותהר ותלד שרה"
"אני ה' דברתי ועשיתי" שנאמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר"!
אמר ר' לוי: כשתקופת תמוז נכנס - מיבשת העשבים ומפרחת האילנות
כך יבשו העשבים 'כי עצר עצר ה והפריחו האילנות 'וה' פקד את שרה'.

טז

דרשת פתיחתא. בתחילה דורש את הכפילות בישעיה על הכפילות של תפילת אברהם על אשת אבימלך ובשורת המלאכים להולדת יצחק, ואחר כך דורש את המשך הפסוק שם לעניין ההקבלה בין הפוריות של שרה לבניין ירושלים.

"וה' פקד את שרה", (בראשית כא א) זה שאמר הכתוב "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" (ישעיה מד כו)
'מקים דבר עבדו' - זה אברהם, שנאמר "בעבור אברהם עבדי", שהתפלל על אבימלך, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים,"
"ועצת מלאכיו ישלים" שבשרו אותו המלאכים, שנאמר "שוב אשוב אליך כעת חיה",
"האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה", ומה ענין זה לכאן?
אלא כשם שנתיאשו ממנה האומות, שלא נבנית - והיא תבנה, שנאמר "האומר לירושלים תושב". וכתיב "כי בנה ה' ציון" (תהלים קב יז)
אם תמהים אתם – "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה נא ב)
כשם שעשיתי לאברהם ולשרה כך אעשה לירושלים.

יז

פתיחתא נוספת. הפעם דורש את יחזקאל, העוסק לפי הפשט בבניין א"י - על הולדת יצחק, הפוך מהדרשה הקודמת.
לעניין התאריכים ראו ראש השנה י ב.

"וה' פקד את שרה" (בראשית כא א), זה שאמר הכתוב "וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות" (יחזקאל לו לו),
'וידעו הגוים' - אלו האנשים, שהיו מביישות את שרה וקוראות אותה 'עקרה',
'כי אני ה' בניתי הנהרסות' - שהיתה נהרסת, שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים",
'נטעתי הנשמה' (שם), שהיתה אומרת 'אחרי בלותי היתה לי עדנה',
'אני ה' דברתי ועשיתי' (שם) שנאמר "וה' פקד את שרה",
בראש השנה נפקדה שרה, ונולד יצחק לז' חדשים בליל פסח, שנאמר "שוב אשוב אליך כעת חיה",
וארבעה עקרות נפקדו בראש השנה, ואלו הן: שרה ורבקה ורחל ולאה.

יח

הדרשה הראשונה מציגה את העקידה כנסיון ליצחק, בעקבות התחרות בינו לבין ישמעאל על מידת הקושי שמוכן אדם לסבול, יתכן לראות את הדרשה כחלק מהתופעה של התחרות בין היהדות לנצרות על הנכונות למות על קידוש השם.
הדרשה השניה מעלה על נס את העקידה כהוכחה והסבר לבריאת האדם: אברהם המסכים לעקידה הוא פסגת האנושיות ובזכותו נבראו העולם והאדם.

"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב א)
ומה דברים היה שם? שהיה ישמעאל אומר ליצחק: אני גדול ממך,
אני מלתי בן י"ג שנה, וסבלתי את הצער - ואתה מלת בן ח' ימים, ולא ידעת בצער
אפילו אביך היה שוחטך לא היית יודע! אלו היית בן י"ג שנה לא היית מקבל הצער!
אמר ליה יצחק: אין זה דבר! אלו היה אומר הקדוש ברוך הוא לאבי 'שחוט את יצחק בנך' לא הייתי מעכב!
מיד קפץ עליו הדבר, שנאמר "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם"
כשבקש הקדוש ברוך הוא יתברך לבראות את העולם אמרו לו מלאכי השרת "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח ה)
אמר להן הקדוש ברוך הוא יתברך: אתם אומרים 'מה אנוש כי תזכרנו', מפני אשר ראיתם בדורו של אנוש
אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם כי תזכרנו, שנאמר "ויזכור אלהים את אברהם" (בראשית יט כט)
אתם אומרים 'ובן אדם כי תפקדנו' - שנאמר 'וה' פקד את שרה'
אמר להם: עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קדוש שמי.

יט

לכאורה שולט הקב"ה בעולם ואין מי שקובע מלבדו, אבל למעשה הצדיקים גוזרים והוא מקיים את דבריהם, והם יכולים למנוע ממנו לפגוע בישראל, כבדרשה על הפסוקים משמות ומדברים. בהקשר שלפנינו יתכן שהדרשה רומזת לאפשרות שגם אברהם היה בטוח שבסופו של דבר תבוטל גזירת העקידה, שהרי שומר מצווה 'לא ידע דבר רע'.

"ויהי אחר הדברים האלה", (בראשית כב א)
זה שאמר הכתוב "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה... שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח ד-ה)
מהו? כל מה שהקדוש ברוך הוא חפץ לעשות - שלטון הוא, ואין מי שימחה בידו, אלא 'מי יאמר לו מה תעשה'?
'שומר מצוה' - אלו הצדיקים, שמשמרים מצותיו של הקדוש ברוך הוא
והקדוש ברוך הוא מקיים גזירתן, וכן הוא אומר "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב כח)
תדע לך, שכשעשו אותו מעשה בקש הקדוש ברוך הוא לכלותן, עמד משה כביכול תפש להקדוש ברוך הוא כאדם שתופש בחבירו
שכן הוא אומר "ועתה הניחה לי", (שמות לב י)
ויש לך ללמד מפסוק אחר: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט יד). הוי, "מי יאמר לו מה תעשה".

כ

פתיחתא: מדוע דווקא אברהם נוסה והצטווה לעקוד את בנו? – כי הקב"ה ידע שהוא יעמוד בנסיון, כשם שמוכר הפשתן מדגים את חוזק הסחורה שלו בפשתן טוב, והיוצר מקיש על קנקן בריא, והחקלאי נותן את עול המחרישה על הפרה שמסוגלת לשאת בו. בהמשך לדרשה הקודמת, גם כאן היה הנסיון למראית העין, והיה כרוך מראש בביטול הגזירה של שחיטת יצחק.

"והאלהים נסה" (בראשית כב א), זה שאמר הכתוב "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה).
אמר רבי יונה: הפשתן הזה, כל זמן שאתה כותש עליו - משתבחת, אימתי? כשהוא יפה
אבל כשהוא רע אתה כותש עליו - והוא מתפקע! כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא לצדיקים,
אמר ר' יהודה בר שלום: היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע, שלא ישבר,
ובמה הוא מקיש? על הבריא! כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה לרשעים, אלא לצדיקים, שנאמר 'ה' צדיק יבחן',
אמר ר' אלעזר לבעל הבית שיש לו ב' פרות: אחת כחה יפה ואחת כחה רע
על מי הוא מטיל את העול, לא על אותה שכחה יפה? הוי אומר 'ה' צדיק יבחן', לכך נאמר 'והאלהים נסה את אברהם'!

כא

את הנסיונות לאברהם ולדור המדבר ביצע הקב"ה בפירוש, והציב אתגרים לפני המנוסים, אבל בימי השופטים הנסיונות נעשו ממילא ע"י הגויים שנשארו בא"י. הדגש מוצב על הנסיונות שעברו דניאל וחבריו: הדרשן טוען שדניאל התנסה ע"י המלך; אבל נראה שדניאל וחבריו התנסו ע"י עצמם, והחליטו שלא לנצל את ההיתר של הקב"ה שביחזקאל, ולהקפיד על כשרות המזון ולא לאכול טומאה כמחווה של חסידות!
גם האיזכור של דניאל וחבריו קשור לנכונות למות על קידוש השם למרות שבתקופת המרטירים רבים מהמנוסים מתו, ולא אירע להם נס כמו לדניאל.

"והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב א), בא וראה מה בין ראשונים לאחרונים
שהראשונים היו מתנסין על ידי הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'והאלהים נסה את אברהם',
וכן אתה מוצא בדור המדבר "למען ענותך לנסותך לדעת... התשמור מצוותיו אם לא" (דברים ח ב),
אבל אחרונים נתנסו על ידי אומות העולם, שנאמר "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" (שופטים ג א),
וכן אתה מוציא בדניאל וחבריו, כשגלו גזר עליהן הקדוש ברוך הוא שיאכלו לחמם טמא,
שנאמר "ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם", (יחזקאל ד יד)
עמד נבוכדנצר וגזר עליהן שיהו אוכלין מפת בגו, שנאמר "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו" (דניאל א ה)
דניאל לא קבל עליו; אמר: אף על פי שגזר הקדוש ברוך הוא עלינו שנאכל לחם טמא, בקש לנסות אותנו.
אנו נעשה את שלנו והוא יעשה את שלו, התחיל לומר לשר הסריסים "נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרעים ונאכלה ומים ונשתה,
ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וכאשר תראה עשה עם עבדיך" (דניאל א יב-יג)
אמר להן ואתם בני המלכים יכולין אתם להתנסות ימים עשרה בלא לחם ויין? אמרו לו: הן! שאנו מבני בניו של אותו צדיק שנתנסה בי' נסיונות אברהם
שמא זכותו תעמוד לנו! לא כבר מצא אותנו המלך "עשר ידות על כל החרטומים והאשפים"? (דניאל א כ)
מיד, "ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה,
ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך" (דניאל א יד-טו).

כב

בדרשה הראשונה דורש משחק מילים 'הנני' – 'ענוותנות'. בדרשה השניה עונה לשאלה מדוע ביקש הקב"ה בלשון נא, לשון בקשה: הקב"ה מודע לאתגר שהוא מעמיד בפני אברהם, ומבקש בלשון 'נא' כדי שיוכל להצביע לפני אומות העולם (ראו לקמן על 'ביום השלישי') על עמידת אברהם באתגר – וראו לעיל סימן כ.

"ויאמר אליו אברהם אברהם ויאמר הנני", (בראשית כב א)
מהו לשון 'הנני'? לשון ענוה, לשון חסידות, שכך ענוותנותו של חסידים בכל מקום,
"ויאמר קח נא", אין נא אלא לשון בקשה! משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד נוצח כל המלחמות
לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר המלך לאותו גבור: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו
שלא יאמרו שרי החיילים שלי 'אותן מלחמות ראשונות לא היה בהן ממש',
אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: נסיתיך בט' נסיונות ועמדת בהן,
עכשיו עמוד לי בנסיון זה כדי שלא יאמרו 'ראשונים לא היה בהם ממש',

דורש את ריבוי הכינויים שהתכנה יצחק כנסיונות של אברהם להעביר את גזירת העקידה מיצחק לישמעאל; וראו בראשית רבה נה ז.

'ויאמר קח נא את בנך' אמר ליה: אי זה בן?
אמר ליה 'את יחידך', אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו,
אמר לו 'אשר אהבת', אמר לו: שניהם אני אוהב,
אמר לו 'את אשר אהבת הרבה' יותר, אמר לו וכי יש גבול במעים?
אמר לו 'את יצחק'!

ראו שם, וכן בראשית רבה לט ט. הדרשה על 'ויחבוש את חמורו' – ראו בראשית רבה נה ח.

"ולך לך אל ארץ המוריה" מהו 'לך לך'? נסיון אחרון כנסיון הראשון,
נסיון הראשון ב'לך לך מארצך וממולדתך' ונסיון אחרון ב'לך לך אל ארץ המוריה',
מיד "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו" כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאותו צדיק, והוא בעצמו 'ויחבש את חמורו', ללמדך זריזותו,

שלושת הימים אפשרו לאברהם להרהר בדבר ולחזור בו, אבל הוא לא התחרט; וראו בהמשך את תיאור הלבטים שלו.

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק",
ולמה 'ביום השלישי', ולא ביום הראשון ולא ביום השני? כדי שלא יהו אומות העולם אומרים 'הממו והלך ושחט את בנו',

הדרשן מכניס לסיפור את שרה שנעדרת בסיפור המקראי. לטענת הדרשן היא לא היתה עומדת בנסיון, כי 'נשים דעתן קלה'. הדברים אמורים אפילו על שרה, שעליה נאמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא יא), אברהם נאלץ לרמות אותה שהוא לוקח את יצחק כדי ללמוד.

"וירא את המקום מרחוק". אמר אברהם: מה אעשה?
אם אגלה לשרה - נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה,
ואם לא אגלה לה ואגנבנו ממנה בעת שלא תראה אותו - תהרוג את עצמה!
מה עשה? אמר לשרה 'תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח', אמרה לו: מה היום מיומים ומה טיבה של שמחה זו?
אמר לה: זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם - כדי לאכול ולשתות ולשמוח! הלכה ותקנה המאכל,
כשהיו בתוך המאכל אמר לה: את יודעת, כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי; והנער הזה גדול ולא נחנך
ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים. אקחנו ואחנכנו שם! אמרה לו 'לך לשלום,'

אברהם יצא עם יצחק מוקדם בבקר כדי ששרה לא תחזור בה. ההסבר השני אינו קשור לשרה אלא משום שמיהר לעשות את המצוה, וראו פסחים ד א לעניין העקידה, וכן יומא כח ב לעניין המילה.

מיד 'וישכם אברהם בבקר' ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני,
אקום בהשכמה קודם שתקום היא!
למה בהשכמה? שזריזין מקדימין למצות,
שנאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג) מלמד שכל היום כשר למילה, אלא זריזים מקדימים למצות,

השיחה של השטן מייצגת התלבטויות פנימיות של אברהם, וראו בראשית רבה נו ד. השטן מציג לאברהם גם את השיקול של איסור הרצח, אבל אברהם מוכן גם לרצוח כדי לקיים את דברי הקב"ה. השטן מגלה ליצחק שהוא מיועד לשחיטה, אבל יצחק עומד בנסיון.

"ויקח את שני נעריו עמו" אמר: עד שאקריבנו ישמרו הם את הכלים! קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן
אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל! אמר לו: ומי שהולך להתפלל, למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?
אמר לו: שמא נשהא יום או יומים, ונשחט ונאפה ונאכל.
אמר לו זקן: לא שם הייתי, כשאמר לך הקדוש ברוך הוא 'קח את בנך', וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה?
לא שמעת המשל 'מה שהיה בידו – אבדו, ומבקש מאחרים'?
ואם תאמר יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין?
אמר לו: לא משטין היה, אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה! לא אשמע ממך! הלך מעליו, ונדמה לבחור, ועמד על ימינו של יצחק.
אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: ללמוד תורה! אמר לו: בחייך או במיתתך? אמר לו: וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?
אמר לו: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת; והזקן - הוא השתטה, והוא הולך לשחטך!
אמר: אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי! חזר ואמר לאביו: אבי, ראה מה אומר לי זה!
אמר לו: אל תשגיח עליו, שאינו בא אלא ליעף לנו! מיד 'ויאמר יצחק...',

לעניין השאלה על היום השלישי ראו לעיל. אברהם חושש שהוא או יצחק יטבעו בנהר, אבל מה שמטריד אותו הוא שבמקרה כזה לא יוכל לעקוד את יצחק. השטן מגלה לאברהם שמדובר בנסיון ולאבהוראה ממשית של הקב"ה, אבלאברהם אינו מאמין לו, וראו לעיל סימנים יט-כ.

'ביום השלישי', וכי מאחר שהדרך קרובה, למה נתעכב שלשת ימים?
כיון שראה שלא קבלו ממנו - הלך ונעשה לפניהם נהר גדול. מיד ירד אברהם לתוך המים, והגיעו עד ברכיו. אמר לנעריו 'בואו אחרי'.
ירדו אחריו. כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו
באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים אמר לפניו רבונו של עולם, בחרתני הודרתני ונגלית לי,
ואמרת לי 'אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יודע שמי בעולמי, והעלה יצחק בנך לפני לעולה - ולא עכבתי, והריני עוסק בצוויך
ועכשיו באו מים עד נפש, עד הצוואר, המכונה 'נפש' אם אני או יצחק בני טובע - מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שעל ידך יתיחד שמי בעולם! מיד גער הקדוש ברוך הוא את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה!
מה עשה השטן? אמר לאברהם "ואלי דבר יגונב" (איוב ד יב); כך שמעתי מאחורי הפרגוד: השה לעולה ואין יצחק לעולה!
אמר ליה: כך ענשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו! מיד "וירא את המקום מרחוק"

ראו שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלג, שטוען שבגלל שהר הבית היה בתחילה עמק לא עבדו שם הגויים ע"ז, בניגוד להרים הגבוהים בא"י.

והיאך נראה מרחוק? מלמד שמתחלה היה מקום עמוק; כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לשרות שכינתו עליו ולעשות מקדש
אמר אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ומעלה ומיופה ונראה לכל!
מיד רמז הקדוש ברוך הוא יתברך לסביבות העמק, שיתקבצו ההרים למקום אחד לעשות מקום השכינה,
לפיכך נקרא הר המוריה שמיראתו של הקדוש ברוך הוא יתברך נעשה הר.

כג

אברהם לקח מראש את הנערים כדי שישמרו על החמור, אבל הדרשה מציגה את העניין כביטוי לרמתם הדתית הירודה של הנערים, שאינם יהודים, ממש כמו החמור – בניגוד לאברהם ויצחק. יש בדברים התנשאות מה.

"וירא את המקום מרחוק", (בראשית כב ד) אמר ליה ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה?
אמר לו: אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואין אתם כלום?
אמרו לו אין אנו רואין אלא מדברות! אמר להם: שבו לכם פה עם החמור.
הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואין כמותו, עם הדומה לחמור - שבו לכם פה עם החמור, שאתם כמותו

אברהם חשב שהוא משקר לנערים, כי התכוון לחזור לבדו, ונמצא מנבא את העתיד, שיצחק לא יוקרב.

"ואני והנער נלכה עד כה", מהו 'עד כה'? נראה מה יהיה בסוף כה, שאמר לי הקדוש ברוך הוא 'כה יהיה זרעך',
"ונשתחוה ונשובה אליכם", בשרו פיו שיחזרו שניהם בשלום,
"ויקח בידו את האש ואת המאכלת", למה 'מאכלת'? שהיא מתירה את האוכלין לתוך פיו של אדם.

יצחק הבין שהוא עומד להישחט אבל הלך לקראת מותו ברצון, אם כי גם בחרדה ובעצב.
הוא הוטרד שמא ייעשה בעל מום ויפסל לקרבן. כמו כן דאג שמא אמו תיפול ותמות כשתשמע על העקידה.

מיד "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?
באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק, שלא ראה בידו כלום להתקרב, והרגיש בדבר במה שעתיד להיות,
בקש לומר: איה השה לעולה? אמר לו: הואיל ואמרת - הקדוש ברוך הוא בחר בך!
אמר: אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו; על דמי צר לי מאד!
ואף על פי כן "וילכו שניהם יחדיו" בודאי: זה לשחוט וזה להישחט! ויצחק בן ל"ז שנה היה בשעת עקידתו,
"ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, ויעקד את יצחק בנו",
כשבא לשחוט, אמר לו: אבא, אוסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא, וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן
בבקשה ממך, אל תעש בי מום! מיד "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט",
אמר לו: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור, או כשהיא עומדת על הגג - שמא תפיל את עצמה ותמות!
מיד בנו שניהם את המזבח, ועקדו על המזבח, ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו
ובא השטן ודחף ידו של אברהם, ונפלה הסכין מידו.
וכיון ששלח ידו לקחתה - יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים "אל תשלח ידך אל הנער" ואלולי כן כבר היה נשחט!

נשים, כאמור לעיל, דעתן קלה. שרה אינה בוטחת באברהם.
שוב, כאמור לעיל בדברי יצחק שרה לא יכולה לעמוד בבשורה על בגידתו של אברהם, ולמרות שהיא רואה לידה את יצחק היא מתה מרוב חרדה לשמע סיפורו.

באותה שעה הלך השטן אצל שרה, ונזדמן לה כדמות יצחק.
כיון שראה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך?
אמר לה: נטלני אבי, והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד,
ובנה מזבח וסדר המערכה, והעריך את העצים, ועקד אותי על גבי המזבח, ולקח את הסכין לשחטני
ואלולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'אל תשלח ידך אל הנער' כבר הייתי נשחט! לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה!
הדא הוא דכתיב "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"; מהיכן בא? מהר המוריה!
עם כשהוא שוחט "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם",
למה ב' פעמים? שהיה ממהר והולך לשחטו. "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער"
אמר לו: מי אתה? אמר לו: מלאך, אמר לו: כשאמר לי 'קח נא את בנך' - הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר לי,

המלאך הראשון נפסל ע"י אברהם, שציפה להתגלות ישירה של הקב"ה. המלאך השני בישר לו על הברכה וההישג שהגיע אליו, ולבסוף נגלה אליו הקב"ה עצמו והראה לו את האיל. אברהם טוען כנגד הקב"ה טענה שלא ברור אם יש לה תשובה: מה תפקיד הנסיון?
הוא מצליח לסחוט מהקב"ה הבטחה שבניו יתקעו בראש השנה בקרן האיל והקב"ה ימחל על חטאיהם כאילו נשחט יצחק ואפרו צבור עדיין על המזבח. - זה המסר החשוב לדרשן.

ועכשיו אם הוא מבקש - הוא יאמר לי, מיד "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית", שלא רצה לקבל מן הראשון!
באותה שעה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אדם מנסה לחברו, שאינו יודע מה בלבו
אבל אתה, שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות, אתה צריך לעשות בי כן?
אמר לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"
מיד פתח הקדוש ברוך הוא את הרקיע ואת הערפל "ויאמר בי נשבעתי נאם ה'",
אמר לו: אתה נשבעת - ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך! אמר לו: אמור!
לא כך אמרת לי "ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך"? אמר לו: הן. אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק.
אמר לו: כשם שהיה בלבי מה להשיבך, ולומר לך: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע",
עכשיו אתה אומר לי "העלהו שם לעולה",
וכבשתי את יצרי, ולא השבתיך – כך, כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה - תהא נזכר להן עקדתו של יצחק,
ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח, ותסלח להן ותפדם מצרתן!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת את שלך - ואומר אני את שלי: עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני, ואני דן אותם בראש השנה
אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק - יהיו תוקעין לפני בשופר של זה,
אמר לו: ומה הוא השופר? אמר לו: חזור לאחוריך!
מיד "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב יג)
זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות.
"נאחז בסבך בקרניו" אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם!
והוא שדוד משבח "וקרן ישעי משגבי ומנוסי" (שמואל ב כב ג)
ואשבור עול גליות מעליהן, ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר "כי נחם ה' ציון" (ישעיה נא ג) אמן.