המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה
"עלה מזה אתה והעם" - לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם.
והזכיר "אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב", ואמר (בפסוק ב) "וגרשתי את הכנעני וגו'", כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם, ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, "ארץ זבת חלב ודבש" (פסוק ג). ורמז לו, שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם.
ואמר דרך רצוי (בפסוק ג) "כי לא אעלה בקרבך" לטובתך, "פן אכלך בדרך" בקשי ערפך.
והנה בכאן לישראל שתי פורעניות:
האחת - שלא ישרה שכינתו בתוכם;
והשנית - שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך".
ועל כל זה אמר (בפסוק ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" כאבלים.
והנה, השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו - חזר ואמר בדרך רחמים (בפסוק ה) "אמור לבני ישראל", כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב. וצוה לאמר להם, כי לטובתם לא אעלה בקרבם, שלא אכלה אותם כרגע. אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, "ואדעה מה אעשה להם", כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות.
ועל דרך האמת, יהיה "ואדעה מה אעשה לך", כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו (בראשית יח כא): "ואם לא אדעה", וכבר פרשתיו (רמב"ן על בראשית יח כ, ד"ה זעקת).
וידבר ה' אל משה לך עלה מזה וגו' עד ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. עם היות שכבר נזכר למעלה שאמר השם למשה ועתה לך נחה את העם אין ראוי שנאמר שהיה מותר ודבר כפול אמרו כאן לך עלה מזה. אבל אחשוב שמשה רבינו לא נתפייס דעתו במה שנאמר לו ועתה לך נחה את העם מפני שאמר לו וביום פקדי ופקדתי ולא רצה לנחות את העם ולהנהיגם כעדר במדבר עד אשר ישוב השם להבטיחו עוד ולכך שתק משה ולא השיב דבר על אותו דבור כי חשב שהיתה כוונת השם להרע להם ושלכן לא זכר לו בזה זכות אבות ולא פרט הארץ בשמה כמו שהיה דרכו בשאר הדבורים וע"כ הוצרך יתברך לומר עלה מזה. והודיעו שיתן להם ירושת הארץ לשתי סבות. האחת בעבור משה עצמו ובסבתו וז"ש אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים כלומר כיון שאתה התחברת עמהם והוצאת אותם ממצרים בעבור כבודך יזכו לכפרה ולירושת הארץ. והשנית מפני שבועת האבות והוא אמרו אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה כי לקיים שבועתו יכפר עליהם וישאם אל האדמה אשר נשבע להם. והותרה בזה השאלה הי"א. אך אמנם הודיעו שישלח לפניהם מלאך. וענינו הוא מה שכבר ביארתי בפרשת משפטים בפ' הנה אנכי שולח מלאך לפניך שישלח לפניהם מלאך ינהגם הוא ימשול בם כל הימים שילכו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת. וכמו שאמר שם (שמות כ' כ"ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל ארץ האמורי וקבל משה הגזרה ההיא לפי שהיתה בצדק ומשפט ואחר כך כשעמד בהר ונשתלם בדבוק האלהי כאחד השכלים הנבדלים ראה יתברך שיהיה עלבון וחרפה לאדון הנביאים בהיותו במעל' ההיא מהדבקות והנבואה שתשפל מדרגתו ויחזור להנבא מהמלאך. ובעבור זה צוה לו פרשת ויקחו לי תרומה לעשות המשכן כדי שתדבק שכינתו ביניהם ולא יצטרכו לבוא מלאך להנהגתם ולנבואת משה רבינו וכמו שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו' (שם כ"ה) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו' ובהיות הדבר בגבול הזה מהדבקות והמעלה עשו ישראל את העגל וקרה עליו מה שנזכר. ואמר השם לכלות אותם כרגע וכאשר ניחם מעשות בהם כליה ונשאם לפקוד עליהם חטאתם כפי מרים. אמר יתברך למשה שיעלה את העם. אך אמנם לא תעלה בקרבם שכינתו כמו שאמר לעשות כשצוה על מלאכת המשכן. אבל ישלח לפניהם מלאך שינהגם במדבר כמו שאמר לו בראשונה כי חזר בו יתברך מהחסד ההוא אשר אמר לעשות להם במדבר. אם כן המאמר הזה הוא כמו מה שנאמר בפרשת משפטים משליחות המלאך אבל בשם הקב"ה שמשה לא יתפייס עתה בהליכת המלאך לפניהם מב' סבות. האחת מפחדו אולי המלאך לא ילחם עם האויבים ביכולת עצום כמו שיעשה הקדוש ברוך הוא שכחו בב"ת. והב' שאולי בסבתו לא תהיה הארץ אשר יירשוה טובה ודשנה כאשר יהיה בזרוח עליה אור הש"י בעצמו ולכן הבטיחו יתברך בשניהם כי לענין המלחמה אמר וגרשתי את הכנעני רוצה לומר אני אהיה המגרש את האויבים והלוחם עמהם לא המלאך. ולענין שלמות הארץ אמר אל ארץ זבת חלב ודבש רוצה לומר כבר היא בעצמה ארץ זבת חלב ודבש לרוב דשנותה וטובה. וא"כ לא יחסר כל בה ונתן טעם בהליכת המלאך באמרו כי לא אעלה בקרבך רוצה לומר עם היות שאחרי שהודעתיך שליחות המלאך בראשונה חזרתי ממנו כשצויתי על מלאכת המשכן ואמת שאני בעצמי אעלה בקרבם אל הארץ. הנה עתה להיות ישראל עם קשה עורף לא אעלה בקרבך כאשר דברתי לעלות כי מוטב הוא לכם שלא אעלה בקרבכם פן אכלך בדרך ר"ל כי אם תלך ביניכם שכינתי תהיה לכם סכנה גדולה שאולי ישראל יחטאו כדרכם ויתחייבו כליה מה שלא יהיה בהיות השגחתם והנהגתם ע"י מלאך כי אם ימרו את פיו ויחטאו לפניו לא יתחייבו בעבורו כליה כמו במרותם את פי ה' ואין זה סותר למה שאמר בפרשת משפטים כי לא ישא לפשעכם כי הנה עם היות שלא ישא הנה יהיה עונשו מוגבל כפי מעלתו ולא תהיה כליה מוחלטת. ולפי שכל ענין המלאך כמו שזכרתי שם היה בלבד לענין הדרך במדבר לכן אמר כאן פן אכלך בדרך. ולכך לא דבר כאן כלל מהמשכן לפי שבהיותו חוזר מהליכתו לפניהם היה חוזר גם כן מכל מלאכת המשכן שצוה עליו. האמנם אונקלוס תרגם כי לא אעלה בקרבך ארי לא אסלק שכינתי מבינך. ולפי דרכו יהיה אמרו כי לא אעלה בקרבך יעוד טוב שלא יסלק ולא יסיר שכינתו מביניהם ויהיה לדעתו פירוש הפסוק כן ושלחתי לפניך מלאך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כי לא אסיר שכינתי והשגחתי מקרבך אע"פ שעם קשה עורף אתה ואינך ראוי לכך רק למען הקים שבועתי לאבות אשגיח עליכם על ידי המלאך הנזכר כדי שלא לאכלך בדרך וכמו שאמר בקרוב לזה (שם ל"ג ה') אמור אל בני ישראל אתה עם קשה עורף וראוים להסתיר פני מכם ויקרה מזה שרגע אחד אעלה בקרבך ואסלק ואסיר שכינתי מקרבך וכליתיך. וכן אמר הנביא בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. ויהיה לפי זה אעלה בקרבך מלשון ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים. אבל הפירוש הזה מהמתרגם אין ראוי לקבלו. כי אם היתה כוונת השם שלא יסלק מביניהם שכינתו והשגחתו איך יאמר עליו וישמעו העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. והיא היתה בשורה טובה ולא רעה להתאבל עליה ואין לומר שהתאבלו בעבור שקראם עם קשה עורף. כי כבר קראם קודם זה כן ולא התאבלו. ועוד כי אם היה הדבר כן על מה היו כל תחנוני משה אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. ילך ה' בקרבנו וגו' ואין ספק שכל זה קרה למתרגם לפי שכיון בלבד להרחיק גשמות ממנו יתברך. והיה אצלו חסרון שיאמר הקב"ה אעלה בקרבך. לכן תרגם העליה ולא חשש על פי' הפסוקים וישובם. וזכר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ר"ל שלא יעלה הקב"ה שכינתו ביניהם כאשר אמר ושישלח לפניהם מלאך וימסרם להנהגתו. והוא היה הדבר הרע בעיניהם בתכלית הרוע. והתאבלו עליו כאשה חגורת שק על בעל נעוריה כי ילך מאתה ויעזבה. ולא שתו איש עדיו עליו. והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתו לפרשו על התורה כמו שפירשו הראב"ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז"ל וגם לא על דם הברית אשר קבל הוא בסיני כדבריהם ז"ל גם כן אלא כפשוטו שהיה להם עדי עדים זה צמיד וזה רביד וזה נזר וזה עדים אחרים שהיה מדרכם לשום אותם העדים עליהם מהם תמידיים ומהם ביום השבת ביום החדש איש עדיו עליו מחדש. הנה אותם העדים שהיו עליהם כשקרה זה לא הסירו אותם כי קרה להם כמו שיקרה לנשים הנשואות שכאשר יקרה חולי ומקרה רע לבעליהן לא ישיתו עליהן מה שהיה להם קודם זה כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדים בהיות בעליהן בסכנה וצרה. וגם העדים שיהיו עליהן לא תסירו אותם מעליהן פה יהיה סימן אבלות ואלמנות. וכן עשו ישראל כשקרה ענין העגל. ומה שנעשה עליו לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים. ומפני זה אמר יתברך למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו לשלא יהיה שום עדי עליכם רגע אחד אעלה בקרבך ר"ל אשגיח בענינך על פי המשפט והדין וכליתיך. ולכן הכנע וכבוש לבבך והורד עדיך מעליך ר"ל לא די שלא תשים עליך העדים שלא היו עליך בשעת המעשה. אבל גם שאר העדים שהיו אליך קודם לכן שלא הסירות' הורד אותם מעליך ואז בראותי הכנעת לבבך אדעה מה אעשה לך מהכפרה והרחמים כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכאשר ישראל שמעו זה עשו כדבר משה. וזה הוא ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ר"ל אותם העדים שהיו עליהם מיום המעמד הנבחר שלא הסירום אחר כך אותם הסירו עתה בדבר השם והותרה בזה השאלה הי"ב. וכאשר עשו ישראל ההוראה הזאת מאבלותם עשה משה רבינו בעצמו הוראה אחת והיא שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל מאד וקרא לו אהל מועד להגיד שאותו מקום היה מיוחד ונועד להשגת נבואתו כי נפסקה הנבואה מתוך מחנה ישראל שנתרחק מהם הש"י ולכן שם לו מקום נועד לנבואה הרחק מישראל על דרך (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר וגו' ואעזבה את עמי. והיה כל מבקש ה' ללמוד תורה או לבקש דבר נבואה יצא אל אהל מועד אשר שם דבר ה'. והנה עשה משה זה לשתי סבות. האחת משום אל תתחר במריעים כי כדי להכניע לבם הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. וכמו שאמרו (מ"ק י"ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד. והב' היא שמשה כאשר נאמר לו לך עלה מזה ראה להשיב על אותו דבור ולהפציר ולהרבות בתפלה ותחנונים על ענין הליכת המלאך. שעיקר תחנתו תהיה מפני שמצא חן בעיניו יתברך חשש אולי מפני עון העגל ירד מגדולתו ומהחן שבראשונה נשא בעיניו. ולכך כדי להבחין ולנסות לדעת אמתת כל זה שלא היה יכול להשיגו בהיותו בקרב המחנה עם הפושעים כי אולי לא ימצא חן בעיניו ית' בהיותו נטפל עמהם ואלו היה נפרד מהם היה מוצא חן בעיני המלך כבראשונה לכן כדי לדעת אם נתמעטה ונשפלה מדרגתו לפני הש"י לקח את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה הרחק מהם לדעת אם היה במציאות חן לפניו כבראשונה אם לא. ואין ספק ששם אהלו במקום גבוה בהר סיני עד שהיו כל העם איש מפתח אהלו רואים כשהיה יורד עמוד הענן לדבר עם משה כמו שיאמר. ואחרי שידע והכיר מרע"ה כי קרבת אלהים לו טוב ושמצא חן בעיני המלך כבראשונה אז השיב על מה שדבר לו הש"י ואמר לו (שמות ל"ג י"ב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' הנה התבאר מזה למה בא ספור ומשה יקח את האהל בין פרשת לך עלה מזה ובין פרשת ראה אתה אומר אלי המתיחסת אליה שהיה לפי שבהבדלת האהל בחן וניסה מה שהיה לו לעשות ולבקש על מה שאפשר לו יתברך מענין המלאך. ואמנם אמרו והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם. הוא להגיד שבדבר הזה מהבדלת האהל הכירו וידעו מעלת משה אצל העם ומעלתו אצל הקדוש ברוך הוא. אם אצל העם לפי שאצל בני אדם האיש אשר המלך חפץ ביקרו ימצאו בו ארבעה דברים או אמור מעלות וכבודות. הא' שיהי' מעויין מכל האנשים בכבוד והדור והשתחויה כמו שראוי לעשות לו. והב' שבבואו לפני המלך יצא המלך לקבל פניו כאלו הוא אחיו או קרובו. הג' שלא התפעל מדבר עם המלך כאיש עם אחיו להיותו רגיל אצלו. הד' שילווהו אנשים רבים כשילך מפה אל פה וילכו אחריו לכבדו. והנה זכר הכתוב שהראשון מהדברים האלה נמצא במשה וזה הוא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו כי לא היו יושבים לפניו. אבל מפני שיבתו יקומו שראוי לקום מפני המלך. כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אם הוא מלך יקום אדם מלפניו כמלא עיניו והביטו אחרי משה והיה עיונם בו באמרם זה ידיד ה' זה העומד מ' יום ומ' לילה בדבקות שכלי בלי מאכל ומשת'. ולפי שלא היה רוצה שילווהו וילכו אחריו נצבו איש פתח אהלו בהביטם אחריו. ומאשר לא אמר והביטו בפני משה. מורה שהיו מתביישים להסתכל בפניו והביטו אחריו. ואמנם הדבר השני היה נמצא במשה גם כן כי בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה והיה זה לעיני הכל וזה הוא וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו רוצה לומר שהיו רואים השכינה יורדת לדבר עמו והיו משתחוים לעמוד הענן הנראה שמה. ואמנם הדבר השלישי היה נמצא גם כן במשה ועל זה נאמר ודבר ה' אל משה פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו רוצה לומר שהש"י בעצמו ובכבודו היה מדבר מבלי אמצעי למשה כאשר ידבר איש אל רעהו עם היות שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם. כי הנה לא היה הדבוק האלהי נמנע ממנו בעבור זה אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזרתו באהל היה מנבא מהב"ה מבלי אמצעי. ואמנם הדבר הד' אם היו אוכלוסים רבים הולכים אחרי משה וחמשים איש רצים לפניו זכר הכתוב שזה לא היה בו. כי הנה להיותו גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע לא היה משתמש ממנו אדון הנביאים. כי משרתו בלבד היה יהושע בן נון נער שר"ל משרת שירות נער אע"פ שכפי שניו היה אדם שלם וגם המשרת ההוא לא היה הולך אחריו כי הוא לא ימיש מתוך האהל ושם היה יושב תמיד ולא היה הולך אחר משה. ואפשר לפרש שבא הכתוב לספר מעלת משה בנבואה שהיתה כל כך שבהיות מדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד היה שב אל המחנה כי לא יתבטלו כחותיו הגשמיות כמו שהיה בשאר הנביאים. אבל יהושע לא הגיע לאותה המדרגה כי בשעה שהיה שורה עליו הרוח לא היה בו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. וכן אמרו (ב"ב דף ע"ה) חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי גוף החמה הוא מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו המדיניות הצריך לאומה והם ב' הצדדים. אבל פני הלבנה היא מאירה מהצד האחד וחשוכה מהצד השני אשר כנגדו וכן יהושע כשהיה מאיר שכלו בנבואתו היה הכח החומרי משתומם וחשוך ובלתי משתמש בו כלל. ולכך לא ימיש מתוך האהל וזקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה שאם ליהושע היה כן כ"ש שיהיה להם. ורבותינו למדו מהפסוק הזה שבהיות יהושע משרת משה היתה מעלתו כל כך שבבוא עמוד הענן פתח האהל ודבר עם משה לא ימיש יהושע מתוך האהל כי לא נפרד משם מפני הענן ולא נזדעזע מפני הדבור. אמנם אחרי שמת משה כשראה את המלאך עומד לנגדו נאמר ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו כי לא עצר כח לעמוד בפני המלאך כאשר היה עומד בפני השכינה בהיות משה חי. ונשאר לחקור במקום הזה למה תרגם אנקלוס כאן פנים אל פנים ממלל ותרגם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אפין באפין ונראה בזה שהפרש בין דבור לידיעה ששם הדבור יפול על ההשגחה. ואין ראוי לומר שכמו שהי' הקב"ה משיג עצמות משה ומהותו כן היה משה משיג עצמות הש"י ומהותו. ולכך תרגם ודבר ה' עם משה פנים בפנים ממלל עם ממלל לפי שכתו' אחריו כאשר ידבר איש אל רעהו והיה הדבור א"כ שוה מהשם למשה וממשה לשם. ע"כ תרגם הענין שהי' משה משיג רצון השם ודברו כמו שהיה השם משיג רצון משה ודברו. אמנם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אין הכוונה בו כן אלא הש"י היה משפיע במשה מבלי אמצעי על דרך (ירמיהו א׳:ה׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך אבל לא נאמר שם שידע משה את השם אלא שידע השם אותו. ולהיות זה ענין ההשפעה תרגם בו אפין באפין שהענין בו שלילת האמצעי:
לך עלה מזה. הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו ז"ל (שבת דף פח.) שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באומרו עלה מזה פירוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תיבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואומרו והעם פירוש ילך עמך:
לאמר. טעם אומרו לאמר, כי לשון זה האמור בדברי ה' לא היה שוה לכולם יש מהם שאמר לו בלשון זה ויש מהאבות שאמר לו בלשון אחר כמבואר מן הכתובים, לזה אמר לאמר פירוש שכוונת האמירה לכולם הוא לזרעך וגו':
