אברבנאל על שמות לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל · על שמות · לג · >>

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' אל משה לך עלה מזה וגו' עד ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. עם היות שכבר נזכר למעלה שאמר השם למשה ועתה לך נחה את העם אין ראוי שנאמר שהיה מותר ודבר כפול אמרו כאן לך עלה מזה. אבל אחשוב שמשה רבינו לא נתפייס דעתו במה שנאמר לו ועתה לך נחה את העם מפני שאמר לו וביום פקדי ופקדתי ולא רצה לנחות את העם ולהנהיגם כעדר במדבר עד אשר ישוב השם להבטיחו עוד ולכך שתק משה ולא השיב דבר על אותו דבור כי חשב שהיתה כוונת השם להרע להם ושלכן לא זכר לו בזה זכות אבות ולא פרט הארץ בשמה כמו שהיה דרכו בשאר הדבורים וע"כ הוצרך יתברך לומר עלה מזה. והודיעו שיתן להם ירושת הארץ לשתי סבות. האחת בעבור משה עצמו ובסבתו וז"ש אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים כלומר כיון שאתה התחברת עמהם והוצאת אותם ממצרים בעבור כבודך יזכו לכפרה ולירושת הארץ. והשנית מפני שבועת האבות והוא אמרו אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה כי לקיים שבועתו יכפר עליהם וישאם אל האדמה אשר נשבע להם. והותרה בזה השאלה הי"א. אך אמנם הודיעו שישלח לפניהם מלאך. וענינו הוא מה שכבר ביארתי בפרשת משפטים בפ' הנה אנכי שולח מלאך לפניך שישלח לפניהם מלאך ינהגם הוא ימשול בם כל הימים שילכו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת. וכמו שאמר שם (שמות כ' כ"ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל ארץ האמורי וקבל משה הגזרה ההיא לפי שהיתה בצדק ומשפט ואחר כך כשעמד בהר ונשתלם בדבוק האלהי כאחד השכלים הנבדלים ראה יתברך שיהיה עלבון וחרפה לאדון הנביאים בהיותו במעל' ההיא מהדבקות והנבואה שתשפל מדרגתו ויחזור להנבא מהמלאך. ובעבור זה צוה לו פרשת ויקחו לי תרומה לעשות המשכן כדי שתדבק שכינתו ביניהם ולא יצטרכו לבוא מלאך להנהגתם ולנבואת משה רבינו וכמו שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו' (שם כ"ה) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו' ובהיות הדבר בגבול הזה מהדבקות והמעלה עשו ישראל את העגל וקרה עליו מה שנזכר. ואמר השם לכלות אותם כרגע וכאשר ניחם מעשות בהם כליה ונשאם לפקוד עליהם חטאתם כפי מרים. אמר יתברך למשה שיעלה את העם. אך אמנם לא תעלה בקרבם שכינתו כמו שאמר לעשות כשצוה על מלאכת המשכן. אבל ישלח לפניהם מלאך שינהגם במדבר כמו שאמר לו בראשונה כי חזר בו יתברך מהחסד ההוא אשר אמר לעשות להם במדבר. אם כן המאמר הזה הוא כמו מה שנאמר בפרשת משפטים משליחות המלאך אבל בשם הקב"ה שמשה לא יתפייס עתה בהליכת המלאך לפניהם מב' סבות. האחת מפחדו אולי המלאך לא ילחם עם האויבים ביכולת עצום כמו שיעשה הקדוש ברוך הוא שכחו בב"ת. והב' שאולי בסבתו לא תהיה הארץ אשר יירשוה טובה ודשנה כאשר יהיה בזרוח עליה אור הש"י בעצמו ולכן הבטיחו יתברך בשניהם כי לענין המלחמה אמר וגרשתי את הכנעני רוצה לומר אני אהיה המגרש את האויבים והלוחם עמהם לא המלאך. ולענין שלמות הארץ אמר אל ארץ זבת חלב ודבש רוצה לומר כבר היא בעצמה ארץ זבת חלב ודבש לרוב דשנותה וטובה. וא"כ לא יחסר כל בה ונתן טעם בהליכת המלאך באמרו כי לא אעלה בקרבך רוצה לומר עם היות שאחרי שהודעתיך שליחות המלאך בראשונה חזרתי ממנו כשצויתי על מלאכת המשכן ואמת שאני בעצמי אעלה בקרבם אל הארץ. הנה עתה להיות ישראל עם קשה עורף לא אעלה בקרבך כאשר דברתי לעלות כי מוטב הוא לכם שלא אעלה בקרבכם פן אכלך בדרך ר"ל כי אם תלך ביניכם שכינתי תהיה לכם סכנה גדולה שאולי ישראל יחטאו כדרכם ויתחייבו כליה מה שלא יהיה בהיות השגחתם והנהגתם ע"י מלאך כי אם ימרו את פיו ויחטאו לפניו לא יתחייבו בעבורו כליה כמו במרותם את פי ה' ואין זה סותר למה שאמר בפרשת משפטים כי לא ישא לפשעכם כי הנה עם היות שלא ישא הנה יהיה עונשו מוגבל כפי מעלתו ולא תהיה כליה מוחלטת. ולפי שכל ענין המלאך כמו שזכרתי שם היה בלבד לענין הדרך במדבר לכן אמר כאן פן אכלך בדרך. ולכך לא דבר כאן כלל מהמשכן לפי שבהיותו חוזר מהליכתו לפניהם היה חוזר גם כן מכל מלאכת המשכן שצוה עליו. האמנם אונקלוס תרגם כי לא אעלה בקרבך ארי לא אסלק שכינתי מבינך. ולפי דרכו יהיה אמרו כי לא אעלה בקרבך יעוד טוב שלא יסלק ולא יסיר שכינתו מביניהם ויהיה לדעתו פירוש הפסוק כן ושלחתי לפניך מלאך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כי לא אסיר שכינתי והשגחתי מקרבך אע"פ שעם קשה עורף אתה ואינך ראוי לכך רק למען הקים שבועתי לאבות אשגיח עליכם על ידי המלאך הנזכר כדי שלא לאכלך בדרך וכמו שאמר בקרוב לזה (שם ל"ג ה') אמור אל בני ישראל אתה עם קשה עורף וראוים להסתיר פני מכם ויקרה מזה שרגע אחד אעלה בקרבך ואסלק ואסיר שכינתי מקרבך וכליתיך. וכן אמר הנביא בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. ויהיה לפי זה אעלה בקרבך מלשון ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים. אבל הפירוש הזה מהמתרגם אין ראוי לקבלו. כי אם היתה כוונת השם שלא יסלק מביניהם שכינתו והשגחתו איך יאמר עליו וישמעו העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. והיא היתה בשורה טובה ולא רעה להתאבל עליה ואין לומר שהתאבלו בעבור שקראם עם קשה עורף. כי כבר קראם קודם זה כן ולא התאבלו. ועוד כי אם היה הדבר כן על מה היו כל תחנוני משה אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. ילך ה' בקרבנו וגו' ואין ספק שכל זה קרה למתרגם לפי שכיון בלבד להרחיק גשמות ממנו יתברך. והיה אצלו חסרון שיאמר הקב"ה אעלה בקרבך. לכן תרגם העליה ולא חשש על פי' הפסוקים וישובם. וזכר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ר"ל שלא יעלה הקב"ה שכינתו ביניהם כאשר אמר ושישלח לפניהם מלאך וימסרם להנהגתו. והוא היה הדבר הרע בעיניהם בתכלית הרוע. והתאבלו עליו כאשה חגורת שק על בעל נעוריה כי ילך מאתה ויעזבה. ולא שתו איש עדיו עליו. והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתו לפרשו על התורה כמו שפירשו הראב"ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז"ל וגם לא על דם הברית אשר קבל הוא בסיני כדבריהם ז"ל גם כן אלא כפשוטו שהיה להם עדי עדים זה צמיד וזה רביד וזה נזר וזה עדים אחרים שהיה מדרכם לשום אותם העדים עליהם מהם תמידיים ומהם ביום השבת ביום החדש איש עדיו עליו מחדש. הנה אותם העדים שהיו עליהם כשקרה זה לא הסירו אותם כי קרה להם כמו שיקרה לנשים הנשואות שכאשר יקרה חולי ומקרה רע לבעליהן לא ישיתו עליהן מה שהיה להם קודם זה כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדים בהיות בעליהן בסכנה וצרה. וגם העדים שיהיו עליהן לא תסירו אותם מעליהן פה יהיה סימן אבלות ואלמנות. וכן עשו ישראל כשקרה ענין העגל. ומה שנעשה עליו לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים. ומפני זה אמר יתברך למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו לשלא יהיה שום עדי עליכם רגע אחד אעלה בקרבך ר"ל אשגיח בענינך על פי המשפט והדין וכליתיך. ולכן הכנע וכבוש לבבך והורד עדיך מעליך ר"ל לא די שלא תשים עליך העדים שלא היו עליך בשעת המעשה. אבל גם שאר העדים שהיו אליך קודם לכן שלא הסירות' הורד אותם מעליך ואז בראותי הכנעת לבבך אדעה מה אעשה לך מהכפרה והרחמים כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכאשר ישראל שמעו זה עשו כדבר משה. וזה הוא ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ר"ל אותם העדים שהיו עליהם מיום המעמד הנבחר שלא הסירום אחר כך אותם הסירו עתה בדבר השם והותרה בזה השאלה הי"ב. וכאשר עשו ישראל ההוראה הזאת מאבלותם עשה משה רבינו בעצמו הוראה אחת והיא שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל מאד וקרא לו אהל מועד להגיד שאותו מקום היה מיוחד ונועד להשגת נבואתו כי נפסקה הנבואה מתוך מחנה ישראל שנתרחק מהם הש"י ולכן שם לו מקום נועד לנבואה הרחק מישראל על דרך (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר וגו' ואעזבה את עמי. והיה כל מבקש ה' ללמוד תורה או לבקש דבר נבואה יצא אל אהל מועד אשר שם דבר ה'. והנה עשה משה זה לשתי סבות. האחת משום אל תתחר במריעים כי כדי להכניע לבם הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. וכמו שאמרו (מ"ק י"ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד. והב' היא שמשה כאשר נאמר לו לך עלה מזה ראה להשיב על אותו דבור ולהפציר ולהרבות בתפלה ותחנונים על ענין הליכת המלאך. שעיקר תחנתו תהיה מפני שמצא חן בעיניו יתברך חשש אולי מפני עון העגל ירד מגדולתו ומהחן שבראשונה נשא בעיניו. ולכך כדי להבחין ולנסות לדעת אמתת כל זה שלא היה יכול להשיגו בהיותו בקרב המחנה עם הפושעים כי אולי לא ימצא חן בעיניו ית' בהיותו נטפל עמהם ואלו היה נפרד מהם היה מוצא חן בעיני המלך כבראשונה לכן כדי לדעת אם נתמעטה ונשפלה מדרגתו לפני הש"י לקח את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה הרחק מהם לדעת אם היה במציאות חן לפניו כבראשונה אם לא. ואין ספק ששם אהלו במקום גבוה בהר סיני עד שהיו כל העם איש מפתח אהלו רואים כשהיה יורד עמוד הענן לדבר עם משה כמו שיאמר. ואחרי שידע והכיר מרע"ה כי קרבת אלהים לו טוב ושמצא חן בעיני המלך כבראשונה אז השיב על מה שדבר לו הש"י ואמר לו (שמות ל"ג י"ב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' הנה התבאר מזה למה בא ספור ומשה יקח את האהל בין פרשת לך עלה מזה ובין פרשת ראה אתה אומר אלי המתיחסת אליה שהיה לפי שבהבדלת האהל בחן וניסה מה שהיה לו לעשות ולבקש על מה שאפשר לו יתברך מענין המלאך. ואמנם אמרו והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם. הוא להגיד שבדבר הזה מהבדלת האהל הכירו וידעו מעלת משה אצל העם ומעלתו אצל הקדוש ברוך הוא. אם אצל העם לפי שאצל בני אדם האיש אשר המלך חפץ ביקרו ימצאו בו ארבעה דברים או אמור מעלות וכבודות. הא' שיהי' מעויין מכל האנשים בכבוד והדור והשתחויה כמו שראוי לעשות לו. והב' שבבואו לפני המלך יצא המלך לקבל פניו כאלו הוא אחיו או קרובו. הג' שלא התפעל מדבר עם המלך כאיש עם אחיו להיותו רגיל אצלו. הד' שילווהו אנשים רבים כשילך מפה אל פה וילכו אחריו לכבדו. והנה זכר הכתוב שהראשון מהדברים האלה נמצא במשה וזה הוא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו כי לא היו יושבים לפניו. אבל מפני שיבתו יקומו שראוי לקום מפני המלך. כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אם הוא מלך יקום אדם מלפניו כמלא עיניו והביטו אחרי משה והיה עיונם בו באמרם זה ידיד ה' זה העומד מ' יום ומ' לילה בדבקות שכלי בלי מאכל ומשת'. ולפי שלא היה רוצה שילווהו וילכו אחריו נצבו איש פתח אהלו בהביטם אחריו. ומאשר לא אמר והביטו בפני משה. מורה שהיו מתביישים להסתכל בפניו והביטו אחריו. ואמנם הדבר השני היה נמצא במשה גם כן כי בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה והיה זה לעיני הכל וזה הוא וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו רוצה לומר שהיו רואים השכינה יורדת לדבר עמו והיו משתחוים לעמוד הענן הנראה שמה. ואמנם הדבר השלישי היה נמצא גם כן במשה ועל זה נאמר ודבר ה' אל משה פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו רוצה לומר שהש"י בעצמו ובכבודו היה מדבר מבלי אמצעי למשה כאשר ידבר איש אל רעהו עם היות שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם. כי הנה לא היה הדבוק האלהי נמנע ממנו בעבור זה אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזרתו באהל היה מנבא מהב"ה מבלי אמצעי. ואמנם הדבר הד' אם היו אוכלוסים רבים הולכים אחרי משה וחמשים איש רצים לפניו זכר הכתוב שזה לא היה בו. כי הנה להיותו גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע לא היה משתמש ממנו אדון הנביאים. כי משרתו בלבד היה יהושע בן נון נער שר"ל משרת שירות נער אע"פ שכפי שניו היה אדם שלם וגם המשרת ההוא לא היה הולך אחריו כי הוא לא ימיש מתוך האהל ושם היה יושב תמיד ולא היה הולך אחר משה. ואפשר לפרש שבא הכתוב לספר מעלת משה בנבואה שהיתה כל כך שבהיות מדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד היה שב אל המחנה כי לא יתבטלו כחותיו הגשמיות כמו שהיה בשאר הנביאים. אבל יהושע לא הגיע לאותה המדרגה כי בשעה שהיה שורה עליו הרוח לא היה בו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. וכן אמרו (ב"ב דף ע"ה) חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי גוף החמה הוא מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו המדיניות הצריך לאומה והם ב' הצדדים. אבל פני הלבנה היא מאירה מהצד האחד וחשוכה מהצד השני אשר כנגדו וכן יהושע כשהיה מאיר שכלו בנבואתו היה הכח החומרי משתומם וחשוך ובלתי משתמש בו כלל. ולכך לא ימיש מתוך האהל וזקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה שאם ליהושע היה כן כ"ש שיהיה להם. ורבותינו למדו מהפסוק הזה שבהיות יהושע משרת משה היתה מעלתו כל כך שבבוא עמוד הענן פתח האהל ודבר עם משה לא ימיש יהושע מתוך האהל כי לא נפרד משם מפני הענן ולא נזדעזע מפני הדבור. אמנם אחרי שמת משה כשראה את המלאך עומד לנגדו נאמר ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו כי לא עצר כח לעמוד בפני המלאך כאשר היה עומד בפני השכינה בהיות משה חי. ונשאר לחקור במקום הזה למה תרגם אנקלוס כאן פנים אל פנים ממלל ותרגם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אפין באפין ונראה בזה שהפרש בין דבור לידיעה ששם הדבור יפול על ההשגחה. ואין ראוי לומר שכמו שהי' הקב"ה משיג עצמות משה ומהותו כן היה משה משיג עצמות הש"י ומהותו. ולכך תרגם ודבר ה' עם משה פנים בפנים ממלל עם ממלל לפי שכתו' אחריו כאשר ידבר איש אל רעהו והיה הדבור א"כ שוה מהשם למשה וממשה לשם. ע"כ תרגם הענין שהי' משה משיג רצון השם ודברו כמו שהיה השם משיג רצון משה ודברו. אמנם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אין הכוונה בו כן אלא הש"י היה משפיע במשה מבלי אמצעי על דרך (ירמיהו א׳:ה׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך אבל לא נאמר שם שידע משה את השם אלא שידע השם אותו. ולהיות זה ענין ההשפעה תרגם בו אפין באפין שהענין בו שלילת האמצעי:

פסוק יב[עריכה]

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וגו' עד ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו'. ויש בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הא' במה שאמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי כי הנה כבר הודיעו למעלה באמרו הנה מלאכי ילך לפניך ושלחתי לפניך מלאך. ואין להשיב שלא היה יודע מי הוא המלאך שילך כי מה לו שיהיה זה או זה גם כי לא אמר ואתה לא הודעתני מי אשר תשלח עמי אלא את אשר תשלח עמי:

השאלה הב' במה שאמר שלש פעמים מלת אתה ראה אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת ידעתיך בשם. ואין צורך למדבר לנכח שיחזור לומר על כל דבר אתה אתה:

השאלה הג' מה ראה משה לשאול בעת הזאת הודיעני נא דרכיך. והנה אין זה מענין הליכת המלאך ולמה הוצרך כל כך מציאת חן לשאלה הזאת. כי כאשר שאל הראני נא את כבודך לא זכר דבר ממציאת החן שזכר כאן. וידוע ששאלת הכבוד היתה יותר קשה מידיעת הדרכים:

השאלה הד' באמרו ואדעך למען אמצא חן בעיניך כי איך ימשך מענין ידיעת הדרכים שידעהו וישיג אמתת והם דברים מתחלפים. גם אמרו למען אמצא חן בעיניך קשה מאד שיהיה מציאת החן מצד אחד סבת לידיעת הדרכים ומצד אחד יהיה מציאת החן מסובב מידיעת הדרכים:

השאלה הה' במה שהשיבו השם פני ילכו והניחותי לך. כי אין זו תשובה נכונה למה ששאל מידיעת הדרכים כי הוא לא שאל שילכו פניו לשישיבהו פני ילכו. והיה לו להשיבו על ידיעת הדרכים:

השאלה הו' במה שחזר משה לומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי אם כבר הודה לו ית' ואמר פני ילכו למה ישיבהו משה אם אין פניך הולכים והשתדל לעשות על זה טענות ובמה יודע איפה שהם כלם דברים שכפי הנראה אין בהם צורך לענין מה ששאל:

השאלה הז' במה שהשיבו יתברך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' כי המאמר הזה מורה שהודה לו עתה על בקשה אחרת זולת מה שקדמה. ואין הענין כן כי הוא יתברך אמר פני ילכו ומשה השיבו אם אין פניך הולכים ואם הודה יתברך לדבריו יהיה ענינו שפניו ילכו על כל פנים. ואיך אם כן אמר עליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה:

השאלה הח' במאמר משה הראני נא את כבודך. כי אם בקש להשיג עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא כדברי הרב המור' יקשה מאד איך מלאו לבו לאדון הנביאים לשאול דבר נמנע מצד עצמו להשיבו כי מהותו יתברך כפי מה שהוא לא יושג. וכמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. ויקשה עוד אם עדין לא השיבו יתברך על השאלה הראשונה מידיעת הדרכים איך שאל שנית מהכבוד. ולמה בדרכים אמר הודיעני ובכבוד אמר הראני:

השאלה הט' במה שאמר לו יתברך אני אעביר כל טובי על פניך. ועוד מעט אמר לו לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. ומי בקש ממנו לראות פניו ולא להשיג דבר נמנע השגתו:

השאלה הי' באמרו ויאמר השם הנה מקום אתי כי מה צורך להצפינו בסוכו ביום ההוא וממי היה מפחד משה שיעשה לו נזק שמה כי עם היותו עם אלהיו מה יעשה בשר לו. ולדעת הרב המורה שכתב השען ועמוד על צור עולמים שפירש צור על הקדוש ברוך הוא מה יהיה נקראת הצור:

השאלה הי"א למה זה אחרי ששאל משה ראיית כבוד ה' ותשובת השם שהשיבו באו שלשה פסוקים ובכל אחד מהם אמירה אחת בהיות הדבור כולו קשור ומדובק והם ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני ויאמר ה' הנה מקום אתי והיה די באמירה אחת על כל הדברים האלה. אמנם בשאר הפסוקים שנזכרו אח"כ. והיה בעבור כבודי וגו' והסירותי את כפי וגו' לא נאמר עוד ויאמר:

השאלה הי"ב אם אמר יתברך ושכתי כפי עליך עד עברי שיעשה זה להצילו מפגע ולמלטו מכל רע איך אמר מיד אחריו והסירותי את כפי וראית את אחורי שמורה שהטובה אשר יעדו לעשות לו ולהצילו יחזור ויסירם מעליו והוא יעוד רע והם אם כן דברים סותרים זה אל זה. ומה יהיה ענין אמרו עוד ופני לא יראו אחרי שכבר אמר לו לא תוכל לראות את פני והוא דבור כפול. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וגו' עד ויאמר ה' אל משה פסל לך. הנה הרב המורה הגדיל עצה הפליא תושיה בפ' הפרשה הזאת בפכ"א ח"א אך אמנם לא בא דעתו מקובץ כלו בפרק ההוא. אלא מפוזר ומפורד בפרקים אחרים מספרו. קצתו בפ"ח ח"א וקצתו בפט"ו שתוף נצב וקצתו בפרק ט"ז בשתוף צור וקצתו בפכ"א בשתוף עבר וקצתו בפרקי ל"א ול"ב ול"ג. וקצתו בפל"ז בשתוף פנים ובפל"ח בשתוף אחור ובספ"ג בשתוף כבוד ה' ובפרקים אחרים כלם מהחלק הראשון ההוא ומפני זה היה קשה למצוא ולחבר פי' הפרשה הזאת וכל חלקיה לדעת הרב. ואני במה שכתבתי על הספר העמוק ההוא העירותי על הפרק ההוא שיעור רב לפירוש זאת הפרשה שמתחיל דע כי אדון הנביאים משה רבינו וכו' י"ח הערות או קושיות בדברי הרב אמור כמו שתרצה. מהן על דבריו ולשונו ומהן מפאת הפסוקים שנראין בלתי מסכימין לדעתו. וביארתי הפרק ההוא עם תשובת הספקות ההמה כיד אלהי הטובה עלי השכיל. ואני לא נקראתי במקום הזה לפרש דברי הרב אלא לפרש הפרשה. וראיתי לפרשה על שלש דרכים וראשונה אפרש אותה על פי דעת הרב המורה ושרשיו. וכפי מה שלקטתי מדבריו אחת הנה ואחת הנה והוא דרך הראשון מהפירוש אשר כללו שמשה רבינו בקש שתי בקשות. ועם היות שהרב לא נתן טעם וקצר בסדר הפרשיות אני אפרשהו להשלים דרך פרושו ואליץ בעדו ליפות פירושו כל מה שאפשר לי אחר כן אפרש אותה בדרך שני כפי הפשט אשר כללותו הוא שמשה רבינו לא בקש בכל פרשיות הפרשה כי אם שאלה אחת בלבד. אחרי כן אפרשה בדרך שלישי אשר כללותו שמשה רבינו בקש כאן שלש בקשות. והמעיין יבחר לעצמו מה שיאות לדעתו:

הדרך הא' והוא דרך הרב המורה. אומר בענינו שאחרי שמשה רבינו נטה אהלו מחוץ למחנה לראות אם תבואהו הנבואה מאתו יתברך בפנים מאירות כמוצא חן בעיניו כאשר היה בתחלה וביתר שאת ומעלה כאשר ידבר איש אל רעהו. אז כשראה שעת לעשות לה' עמו חן וחסד ורחמים בקש ממנו שתי השגות יקרות. והם ידיעת הדרכים שהם תוארי פעולותיו ודרכי הנהגתו והוא השאלה הראשונה והשגת מהותו ועצמותו כפי מה שהוא והוא השאלה השנית. וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ר"ל שאעלה אותם אל הארץ אשר דברת לתת להם. ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ונראה לי לפרשו ע"ד הרב ע"י בתמיה ר"ל וכי האם אתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שהוא עם קשה עורף. באמת כבר הודעתני זה וא"כ צריך אני לדעת דרכי הנהגתך כדי שאנהיג אותם בהם ועוד שאתה אמרת לי ידעתיך בשם ר"ל שהיית משגיח בי בפרטיות לא בכללות כיתר העם אלא בשמי בפרט ושמצאת: (א"ה נל"ח חן בעיניך ואם כן ראוי הוא ע"כ): שתודיענו את דרכיך כלומר דרכי הנהגתך. ונקראו דרכים לפי שתוארי הפעולות הם דרכים להשגת מציאות השם כי הוא נודע מפעולותיו. ולזה אמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כי בידיעת הדרכים ידע מציאותו. שאמנם הצורך והתועלת בידיעת הדרכים הוא למען אמצא חן בעיניך כי בידיעתו אותם ימצא חן בעיניו יותר ויותר ממה שהיה לו בתחלה ויתוסף שלמותו מאד ולפי שהיה מבקש זה לתועלת האומה וצורך הנהגתה אמר וראה כי עמך הגוי הזה. ואמנם תשובת השם פני ילכו והניחותי לך יאמר הרב שאינו תשוב' לענין ידיעת הדרכי' אשר שאל. וגם שאינו להודיעו שילך עמהם. אבל ששם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס ולכך כתב בפל"ז הנזכר שפנים יאמר על הכעס כמו ופניה לא היו לה עוד ומזה השתוף הגיד שם פני ילכו והניחותי לך. ובזה גלה הרב דעתו בפסוק הזה שהשיבו השם על שאלת הדרכים מה צורך יש לך לדעת דרכי האם כדי לרצות שישוב חרון אפי מישראל הנני מודיעך שפני ילכו והניחותי לך בתתי שאלתך: (א"ה נל"ח ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו' יאמר לא עלה בדעתי מעולם שעדין יעשן אפך בצאן מרעיתך כי חפץ חסד אתה ולכן אני בתומי שאלתי ידיעת דרכיך וכדי להנהיג בהם את ישראל שישיגו רצונך ותשגיח להיטיב לא בלבד להשיב חרון אפך. אמנם מאחר שעדין לא הלכו פני זעמך כי אמרת פני ילכו. הנני מעתה שואל שאלה אחרת והיא שלא תעלנו מזה בעוד שימשך הכעס פן נהיה נכונים למועדי רגל בדרכים המסוכנים. ע"כ). ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו בהשגחתך העליונה ורצון להיטיב כי בזה נפלינו אני ועמך והש"י הודה לו בזה ר"ל שלא יעלו משם ולא יסעו מהר סיני בזמן ההוא. וכן היה שעמדו שם אח"כ שמונה חדשים. ועל זה נאמר גם את הדבר אשר דברת אעשה ר"ל בעבורך שדברת ושאלת שלא תעלנו מזה עתה לא בעבורם. הנה התבארה כפי זה הדרך השאלה הא' וגם הב' שאמר מלת ואתה שלשה פעמים להקשות לו מדבריו. וכן השאלה הג' והשאלה הד' והה' והו' והז' שכלם יותרו כפי הדרך הזה כמו שתראה. ושמפני ילכו אין תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך וכן גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שאינו חוזר על פני ילכו כי שני הפסוקים הם דברים שנכנסו בין השאלה הא' והב' ממחילתם וענין נסיעתם משם. ולכן מיד אחר זה בקש משה בקשה שנית שהיה בדעתו לשאול והוא הראני נא את כבודך. וכתב הרב בפס"ג הנזכר וז"ל וכבוד ה' פעמים רוצה בו עצמו יתברך ואמתתו כמו שאמר הראני נא את כבודך ובא המענ' כי לא יראני האדם וחי. מורה כי כבודו הנא' הנה הוא עצמו וכו'. והנה הוכרח הרב לפרש כבודך על המהות האלהי. מפני שהוא עשה בו ג' שתופים בפרק הנזכר. הא' שיאמר על האור הנברא והב' שיאמר על הגדלת האנשים כלם לשם יתברך והג' על מהותו ועצמותו. וראה שאי אפשר לפרש הראני נא את כבודך על האור הנברא כי הוא היה נראה לעיני בני ישראל ואיך ימנעהו השם מאדון הנביאים באמרו לא תוכל לראות את פני. גם היה בלתי אפשר לפרשו על ההלול והשבח שישבחוהו כי הוא מותר לכל אדם ולכן התחייב אצלו לפרשו על מהות הי"ת כי הוא אשר נמנע ממנו באמרו כי לא יראני האדם וחי ובאו אם כן שתי הבקשות שבקש ושאל משה קודם שתבואהו התשובה על אחת מהן כי הנה אחרי שזכר שתיהן השיבו ית'. אם לראשונה מידיעת הדרכים אני אעביר כל טובי על פניך רוצה לומר שידיעת תוארי פעולותיו שהיה אפשר לו להשיגם יודיעהו אותם אליו ורמז באמרו כל טובי על כללות הנמצאות שנאמר במעשה בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הטוב והמציאות יאמרו על ענין מאד שזכר הפלוסוף. ונכללה אם בהשגה הזאת טבעי הנמצאת כלם ויחסם והקשרה קצתם בקצתם ולזה אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהשם הנכבד ההוא מורה על הנבראים אשר ברא וחדש ולכך אמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהוא כלו תת המציאות והטוב בדברים. ואמנם לבקשה הב' ששאל הראני נא את כבודך השיבו לא תוכל לראות את פני שהוא רמז להשגת מהותו כפי מה שהוא. כי כבר זכר הרב בשתוף פנים בפל"ז הנזכר שיאמר פנים על המציאות והמהות ואמרו כי לא יראני האדם וחי עליך לפרשו לדעת הרב אם על מלאכי השרת כדבריהם ז"ל כי גם הם אינם משיגים מהותו כפי מה שהוא או לפרשו על האדם בעוד שהוא חי כדברי המפרשים. ואמנם איך שאל אדונינו משה ידיעת המהות האלהי בהיותו דבר נמנע מפאת עצמו כבר כתבו עליו האחרונים מהמחברים שאינו רחוק שבמראה הנבואה יודיע השם לנביא אמתת הדרושים בדרך שואל ומשיב ושהודיע השם בזה למשה מה הם הדברים והידיעות שאפשר לשכל האנושי להשיגם מהש"י. והראה לו זה בנבואתו כאלו הוא ע"ה היה שואל על שני החלקים חלק הפעולות והיא אפשרית וידיעת עצמותו והיא נמנעת. ויתכן לומר עוד בזה שיודע היה משה שהיה בלתי אפשר להשיג מהותו יתברך אבל שאל זה ממנו כדי שישפיע יתברך עליו בהשגה אחרת וכל מה שהיה אפשר בחוק השכל האנושי' לקבלו. כי כמה מהפעמים יבקש אדם מאדוניו שני דברים כדי שיודה לו באחת מהן בשלמותה. והנה יורה על פי' הרב מהיות אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות את פני תשובות על שתי הבקשות שבקש משה. שאתה תמצא שבכל אחד מהפסוקים האלה נאמר ויאמר ויאמר בהיות די באמירה אחת לכל הדברים ההם אבל באו שתי אמירות ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני להיותם אמירות מתחלפות תשובות לשתי השאלות אשר בקש והותרה בזה לדעת הרב השאלה הח'. האמנם אמרו עוד ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור יש לעיין למה נאמר פעם שלישית ויאמר בפסוק הזה. ולמה בשני פסוקים הראשונים אמר ויאמר בלבד ובפסוק הזה אמר ויאמר ה' ולדעתי בכוונת דברי הרב ועומקו שכיון הכתוב בזה ענין יקר מאד לא שיערוהו בדבריו אחד ממפרשי ספרו והוא שהרב יסבור שמשה רבינו בקש ב' בקשות בלבד. שהם ידיעת הדרכים וראיית הכבוד ושהש"י הודה לו באחת ולא הודה לו באחרת כמו שפרשתי. אבל הוא יתברך מעצמו הודיעו אחרי תשובת שאלותיו כי עוד לאלוה מלין ושהיה אצלו להודיעו עוד מדרגה אחרת מההשגה שהוא לא בקש עליה ולא דבר בה ועל זה אמר הרב באותו פל"ח ח"א. אלא שהוא העירו על מקום עיון שישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו. ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו. ע"כ ומי יתן ידעתי מה הוא מקום העיון הזה שזכר הרב כי הנה אין בנמצ' זולת האל ומעשיו ואם מקום הענין הזה שזכר הוא ידיע' המהות כבר נמנע ממנו כמו שאמר לא תוכל לראות את פני ואם הוא ידיעת הנמצאות ודרכי ההנהגה כבר הודה לו בו כמו שאמר אני אעביר כל טובי ומה תהיה אם כן ההשגה הג' ההיא שעליה אמר הנה מקום אתי שהוא י"ת העירו עליה ומשה לא בקש אותה. ע"כ אמרתי שהרב ביאר בפ"ח ח"א בשתוף מקום ששם מקום יאמר על מדרגת העיון וההשגה. והביא שם הנה מקום אתי. ויהיה אם כן פירוש הכתוב לדעתו הנה יש אתי מדרגת עיון והשקפת שכל לתתה לך שאתה לא שאלת עליה. וביאר ענינה באמרו ונצבת על הצור. וכבר ביאר הרב בפי"ו ח"א שונצבת על הצור ענינו השען ועמוד על התבוננות היותו יתברך התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו כמו שביארנו באמרו הנה מקום אתי ע"כ וכל מי שראיתי מהמעיינים בספר המורה ראיתי אותם טועים בהבנת הלשון הזה בחשבם שיזהיר הרב בו למעיין שיעמוד ויתיצב להשיג איך הוא ית' צור עולמים. והוא טעות מבואר כי הנה לא תמצ' בכל השתופי' שעש' הרב בשם נצב או יצב שיאמר התיצבות על ההשגה וההתבוננות אבל כוונתו באמת שכאשר יגיע להשגת אותה מדרגה שרמז באמרו הנה מקום אתי והוא בהשגת איך הוא יתברך צור עולמים התחלה ובורא העולם כאשר בראו ואיך התחייב העולם ממנו מבלי חומר ולמה אז ולא קודם לכן שיזכיר משה ולא יעבור משם והלאה לעיין במהות האלהי. אבל יתיצב ויעמוד באותו גבול ולא יעבור מהמקום והמדרגה ההיא ולא יפליג חוקו כי עד אותה המדרגה יהיה אפשר לשכל האנושי לקבל לא יותר מזה והוא ונצבת על הצור רוצה לומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה תשית בגאון גלי שכלך ותתיצב ותעמוד במדרגת השגת צור העולמים ולא תעבור מזה להשגת מהותו. ובעבור שהמדרגה הזאת השלישית העיר הקדוש ברוך הוא מעצמו אל משה עליה. לכן אמר הכתוב בה ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו' כי הוא יתברך אמרה מעצמו ומשה לא שאל ולא בקש אותה. ואמנם אמרו עוד והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור הוא להזהירו שאם לא יעמוד בהשגת הצור ויעבור ממנה להשיג ענין הכבוד שהוא המהות האלהי יתחייבו לו בהכרח מקרי החומר ופגעיו ולזה כתב הרב בפכ"א מאותו ח"א שלשון עברה יאמר פעמים על כל דבר שיפליג חוקו ויעבור גבולו כמו כגבר עברו יין. ולא הביא הרב השתוף ההוא באותו פרק אלא לבאר הפסוק הזה והיה בעבור כבודי שר"ל כשתעבור חוקך וגבולך לעיין בכבודי שהוא המהות. הנה אשים אותך בצרה ומצוקה רבה ממקרי הגוף וכמו שכתב באותו פכ"א וז"ל. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת עליה תשתבש השגתו או ימות ע"כ. וזה הוא נקרת הצור. כי נקרת הוא מגזרת מקרה. אבל הצור שנאמר בפסוק הזה אינו רמז לש"י צור עולמים כמו ונצבת על הצור שזכר. כי שם צור הוא משותף ויאמר על התחלה הפועלת ויאמר גם כן על החומר כמו שהביאו הרב בפי"ו ובפי"ז הנזכרים. והנה אמר ושמתיך שיחס מקרה החומר לש"י לפי שהוא סבה ראשונה לכל הדברים. ולכן יוחסו אליו גם הדברים הטבעיים וכמו שכתב הרב בפמ"ח ח"ב. הנה אם כן באו בפסוקים האלה ג' פעמים ויאמר כנגד ג' מדרגות מההשגות אחת שהיתה אפשריות למשה מפאת עצמו והיא ידיעת דרכי ההנהגה וטבעי הנמצאות כמו שאמר ויאמר אני אעביר כל טובי. ואחת שהיא נמנעת מפאת עצמה והיא השגת המהות האלהי ויאמר לא תוכל לראות את פני. ואחת שהיא נמנעת מצד אפשרית מצד כי היא נמנעת שתושג מבלי עזר אלהי ואפשרית עם העזר האלהי ולא בלתו כמו שאמר ויאמר ה' הנה מקום אתי ולכך בסוף המראה זכר לו יתברך ע"ד כלל ענין שלשת ההשגות ההמה והתחיל מהאחרונה אשר הוא יתברך העיר עליה למשה באמרו ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שיזכה בה בהלוות אליו העזר האלהי. וכן פירשו הרב בפכ"א הנזכר באמרו שם אלא אם ילוה אליו עזר אלהי כמו שאמר ושכתי כפי עליך עד עברי. וכנגד ההשגה האפשרי' בעצמה שהיא ידיעת הדרכים אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי רוצה לומר ומלבד עזר אלהי תראה פעולותי שהם הדברים המאושרים ופעולים ממני לפי שידיעת הנמצאות היתה אפשרית בחוק משה כפי גודל שכלו ועומק השגתו עם האור הנבואיי שהיה בו אבל ההשגה השלישית לא תספיק הכנתו עליה אם לא ע"ד נס והוא העזר האלהי שזכר וכנגד ההשגה האחרת שהיתה נמנעת מפאת עצמה אמר ופני לא יראו. רוצה לומר לא עם עזר הכף ולא בלתו כי היא נמנעת מעצמה. ועם היות שכבר אמר זה למעלה הנה חזר לזוכרו כאן בכלל אשר הוציא מכל דברי המראה. הנה התבארו פסוקי הפרשה הזאת כפי דעת הרב המורה ושרשיו כפי מה שקבצתי מדבריו והבנתי מכונותיו. ומה שהוא לא זכר אני הלצתי בעדו. והותרו במה שפרשתי ד' שאלות האחרונות שזכרתי בפרשה:

האמנם הדרך הזה כפי פשט הפסוקים אינו נכון בעיני לפי שרחוק הוא אצלי מאד שיהיה בשום זמן משה אדוננו מבקש מאתו יתברך שיודיעהו ויראהו עצמותו ומהותו. כי הקטן שבמעיינים ידע שהשכל מתעצם במושגיו. ואם היה שידע המהות האלהי. והיה היודע אותו הוא עצמו. ולכך אמר החכם תכלית מה שנדע בו הוא שלא נדעהו ואיך אם כן יבקש משה הדבר הבטל והנמנע הזה. וגם בדרך שואל ומשיב לא היה צריך להודיעו בהיותו דבר מבואר בעצמו. ושלא היה לו ע"ה צורך בידיעת הדבר הזה וכל שכן כפי הזמן והענין שהיה בו ממעשה העגל השתדל על סליחת העם וכפרתם יבקש מהשם שיראהו עצמו ואמתו זה באמת ממה שלא יוכל לסבול דעתי. וגם הוקשה לי בפירוש הזה שפעמים יפרש הרב לשון פנים על הכעס כמו שביארתי לדעתו פני ילכו ופעם יפרש שם פנים על מהות השם יתברך כמו שפירש לא תוכל לראות את פני ופני לא יראו. וכן עשה במלת צור שפירש ונצבת על הצור על הקדוש ברוך הוא צור העולמים ופירוש בנקרת הצור על מקרי החומר וכן עשה במלת עבר שפירש והיה בעבור כבודי על עברת הגבול וההפלגה ולא פירש כן עד עברי אלא שהוא לשון נבואה כמו אשר עבר בין הגזרים האלה וכמו שכתב בפרק כ"א ח"א הנזכר ומפני זה כלו לא נחה דעתי בדרך הזה מפירוש הרב המורה אשר זכרתי:

הדרך השני הוא שמרע"ה לא שאל בפרשה הזאת כי אם שאלה אחת בלבד והיא ידיעת הדרכים ושאר הדברים כלם נמשכו מהכרח הדבורים בהיות השאלה אחת כמו שאמרתי ושכל המלות שבאו בפרשה הזאת הם מלשון אחד כל אחת לחברת הדומה אליה ומשתוף אחד. והדרך הזה הוא כפי המפרשים בדברים העקריים ממנה ושאר הדברים שהם לא זכרו הלצתי אני אותם בעדם להשלים פירושם. וענינו כי בעבור שאמר יתברך למשה לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך נסתפק משה מי הוא המלאך אשר ילך עמהם אם יהיה מלאך פניו אשר אמר לו בפרשת משפטים כי שמי בקרבו והוא אשר קבל משה הליכתו עמהם לדעת המפרשים או יהיה מלאך אחד במדרגה למטה ממנו ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר אם יהיה אותו שאמרת המלאך הדרוש או יהיה אחר. וכאלו אמר לו ואין ראוי שתעשה בזה שנוי כלל לפי שאם יהיה המלאך פחות המדרגה מהראשון ההוא יהיה לי כדי בזיון וקצף בהיותי מנבא על ידי מלאך ממדרגה שפלה. והוא בהפך מה שאמרת לי ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואמר ידעתיך בשם להגיד שהוא בפרטיותו היה מוכן לנבואה. ואמרו עוד וגם מצאת חן בעיני מורה שעם היותו מוכן לא התחייב שינבא אם לא ברצון אלהי שהוא מציאת החן. ואיך ידעתני בשם ובהשגחה פרטית אם תמסרני למלאך מרוחק מאד ממך ואיה החן שמצאתי בעיניך אם כה תעשה לי ולפי שהקשה לו יתברך מדידיה לדידיה לכן אמר מלת אתה שלשה פעמים אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות. ומפני זה שאל הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר דרכי השגחתך בנמצאות ובהנהגת בני אדם והנהגת האומה הזאת ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. כאומר איני רוצה להיות סרבן ופוצר לפניך על עניניהם. אבל אדעך רוצה לומר אדע כונתך בהנהגתך באופן שבתפלתי ותחנוני אשמור הדרך הראוי למען אמצא חן בעיניך ושלא תכעס עלי בהיותו מרבה בתחנונים כנגד רצונך ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. לפי שאין הקדוש ברוך הוא מושג אלא מפעולותיו. ואמר וראה כי עמך הגוי הזה להגיד שלתועלתם וכבודם של ישראל היה מבקש זה גם כן. והתבאר מזה שהיתה השאלה הזאת מתיחסת וראויה לענין העגל. ושזכר בה מציאות החן לפי שידיעת הדרכי' היתה תכלית כל דבריו. מה שלא היה כן בשאלת הכבוד כמו שיתבאר. ולכן לא נאמר בשאלת הכבוד למען אמצא חן בעיניך והותרו בזה השאלות הג' והד'. והנה השם יתברך השיבו פני ילכו והניחותי לך רוצה לומר מה לך לדעת דרכי האם לבקש שילך מלאך פני עמכם. הנני מודיעך כי הוא ילך עכ"פ וזה הוא פני ילכו מלאך הפנים ילך והניחותי לך בזה שהמנוחה והחסד הזה אני עושה בעבורך כי ישראל אינם ראוים לכך. אבל כדי לעשות מנוחה וכבוד אליו אשלח אותו עמכם. הנה אם כן היתה התשובה הזאת ראויה לענין דבריו כי לכן לא השיבו לענין בקשת הדרכים לחשבו שלא היה משה שואל ידיעתם. אלא לבקש שילך מלאך הפנים עמהם. ולכך בהודאתו לו בתכלית בקשתו לא היה צריך לידיעת התוארים. והותרה עם זה השאלה הה'. ומפני זה השיבו משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה רוצה לומר מה החסד אשר אתה עושה להניח לי כי דבר מבואר הוא שאם אין פניך ר"ל מלאך הפנים הולכים עמנו לא תעלנו מכאן. כי נבחר מות מחיים ונשב כאן לפני הר סיני ולא נלך בהנהגת מלאך אחר. כי הנה גם בזה תעשה לנו שלא כהוגן למסור הנהגתנו על ידי מלאך ולא תזכור זכות האבות ולא מעמד הר סיני ולא מציאות החן שאני ועמך מצאנו בעיניך כי אין לדבר הזה מקום אלא בלכתך עמנו גם במדבר הזה שאנחנו בו. לא שתהיה הנהגתנו על ידי מלאך לא מלאך הפנים לא מלאך אחר. אלא בלכתך עמנו כמו שאמרת כשצוית על המשכן. ועל זה בשרו יתברך שגם זה רוצה לומר הליכת כבודו עמהם יעש' אחרי כן בעבור זכותו והוא מה שאמר גם את הדבר הזה אשר דברתי אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם רוצה לומר שהשגחתי כך בפרטיות נפלא יותר מכל ילוד אשה. והיעוד הזה שיעדו האל שילך עמהם לא היה לשעתו. אבל הודיעו שבעתיד יעשה כן. ולא ביאר לו מתי יהיה. הנה התבאר שהיתה תשובת משה אם אין פניך הולכים בדרך חכמה וסדר ראוי ושלהיות בה דבר מחודש מהליכתו יתברך עמהם בעצמו השיבו השם גם את הדבר אשר דברת אעשה. והותרו בזה השאלות הו' והז'. והנה משה רבינו כשראה שהיה עת רצון ושהשם הודה לו בהליכת מלאך הפנים ועוד בשרו שאחרי כן הוא בעצמו ילך עמהם אמר לפניו הראני נא את כבודך וכיון במאמר הזה שתי כוונות האחת שאותו היעוד הטוב אשר יעדו ללכת עמהם בעצמו לא יאחר לשלמו ולהוציאו לפועל. אבל אז מיד יקיים דברו הטוב כי מלת נא בכאן תורה על הזמן כמו רפא נא לה. וכן תרגם אנקלוס כען ולפי שזה היה כבוד אלהים שלא יחלל שמו בהיות ישראל תחת הנהגת המלאך לכן אמר על הליכתו עמהם בעצמו הראני נא את כבודך שיראהו הליכתו עם ישראל שהוא כבודו באמת. והכוונה השנית הוא שיראהו השם את מלאך הפנים אשר אמר לשלוח עמהם לשומרם. לא ששאל על השגת עצמו השי"ת חלילה. אלא שיראהו ע"ד הפלא את המלאך ההוא. ולפי שהיה מבקש זה בראיה נבואיית אמר הראני ולא אמר הודיעני שנאמר על ההשגה השכלית. והשם השיבו על כל אחת משתי הכוונות אם על הראשונה אני אעביר כל טובי על פניך. רוצה לומר שבזה המעמד הנבחר יודיעהו דרכיו הטובים וקראם טובים כי הוא הטוב וכל דרכיו טוב ושלמות. ומלבד זה עוד אעשה לך חסד אחר. והוא שאלמדך השם המפורש ועל זה אמר וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי אז באותו מעמד את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם רומז שיסלח אל העם לגמרי וילך עמהם בעצמו כי כן נאמר בפרשה שאחרי שלמדו את הי"ג מדות בקש משה ילך נא ה' בקרבנו רוצה לומר עתה בעת כזאת. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית וגו'. הרי לך תשובת הכוונה הראשונה משאלת ראיית הכבוד. ואמנם כנגד הכוונה השנית השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר לא תוכל לראות את המלאכים העומדים לפני כי לא יראני האדם בעוד שהוא חי שבגוף ונפש א"א שידבק האדם עם הנבדל. ואמר לא יראני בכנוי לפי שמניעת זה אינו מיוחד למלאך זולת מלאך אלא לכל אחד ממלאכי אלהים. כי לא יראה האדם אחד מהשכלים הנבדלים בעוד שהוא חי. והנה אנקלוס בחכמתו תרגם לא תוכל לראות את פני לא תיכול למחזי ית אפי שכינתי כי עולם השכלים הם שכינת השם ומלאך הפנים הוא שכינתו. אמנם ופני לא יראו תרגם ודקדמי לא יתחזון שהם השכלים אשר לפניו יתברך. והמקובלים פירשו לא תוכל לראות את פני על הספירות הנאצלות מהש"י שהם פניו מתאחדים בו. ולכן קראם פניו ואמר בהם לא יראני. והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הח' והט'. ובעבור שיעדו השם אני אעביר כל טובי על פניך הודיעו איך ומתי יהיה זה שיודיעהו דרכיו. ואמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר עם היות כל המקומות מושגחים ממני הנה יש מקום מיוחד מוכן לקבל השפע ממני והוא על הצור אשר בהר סיני. כי אותו מקום היה אלהי מוכן להורות השפע העליון ועל אותו הצור תעמוד ותתיצב בשעת המראה אשר תראה כמו שעמדתי אני עליו כדכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וצוהו עתה שיעלה ויתיצב שמה רוצה לומר התיצבות גדול ימים רבים והם המ' ימים אחרונים שעלה לקבל הלוחות השניות. הנה התבאר שבאו בפסוקים האלה שלשה פעמים ויאמר ויאמר ויאמר לפי שהשנים הראשונים מהם היו שתי אמירות תשובות על שתי הכוונות שכיון משה רבינו במאמר הראני נא את כבודך. ואמנם ויאמר השלישי אמרו יתברך מעצמו לצוותו איך יעשה במעמד הנבחר ההוא. ולכך הוצרך לזכור בו את השם הנכבד ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור היותר נכוין והגון לראות משם הכבוד האלהי. ולרמוז ששם עמדה שכינה אמר הנה מקום אתי כלומר מקום שעמדתי אני בו. ואמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להודיעו שכאשר יעבור על פניו יודיעהו דרכיו ומדותיו הטובים ישימהו בנקרת הצור רוצה לומר בחלק העליון ממנו וישב שם בטח בדד ויראה וישמע כרצונו. ועוד יסוכך עליו בענן הכבוד שמשם היה יוצא הדבור למשה בהיותו באהל ועל זה אמר ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שילוה אליו העזר האלהי מענן כבודו לעזרו בהשגת הדרכים והמדות ההמה כי מלת כף יאמר על ענן כמו (איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור. והענן הזה היה מקום השכינה בדבר השם אל משה ולכן אמר כאן שבאותו מעמד יסוכך עליו בענן ההוא עד עוברי ר"ל עד שיעביר לפניו טוב דרכיו אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי. להגיד שאחרי שיצא משה מאותו מעמד וראיית הדרכים יהיה שלמותו בהשגה כל כך שעם היות שיפרד מענן הכבוד משה מעצמו יראה כל הדברים הנבראים טבעם וסדרם והוא אמרו וראית את אחורי כלומר הדברים המאוחרים ממני מלבד פני שהם השכלים הנבדלים העומדים לפני כמו שתרגם אנקלוס דקדמי כי אלה לא יראו ולא יושגו לבני אדם. הנה התבאר מכל זה שכוונת משה הראשונה בויכוח הזה כלו היה בלבד לשאול שאלה אחת והיא ידיעת הדרכים לרצות בם את הש"י בעד העם ושאר הדבורים נמשכו מזה והתבאר עם זה למה באו בפסוקים האלה ג"פ ויאמר ולמה אמר דברים סותרים ושכתי כפי והסירותי את כפי לפי שהיו בנושאים וזמנים מתחלפים בשעת המעשה ואחר המעשה. והותרו במה שפירשתי בזה שלשת השאלות האחרונות הי' והי"א והי"ב. זה הוא הדרך השני שנוכל לפרש בו הפרשה הזאת והוא כפי הקדמות המפרשים והוא מורכב מדברים מזה אחד ומזה אחד עם מה שהלצתי אני בעדם על פי כוונתם:

הדרך השלישי והוא היותר נכון בעיני ענינו שמשה רבינו בקש כאן שלשה בקשות לא שתים בלבד כדברי הרב המורה ולא אחת בלבד כדברי המפרשים אלא שלשה בכוונה ראשונה. וביאור זה הוא שכמו שפרשתי בפרשת משפטים הי"ת יעד לאבות הקדושים שינהיג זרעם בלי אמצעי אחרי היותם בארץ הקדושה. וכמ"ש לאברהם (בראשית י"ז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים כלומר אבל לא בהיותם במדבר שהיא ארץ ערבה ושוחה בלתי מוכנת לקבל ניצוצי ההשגחה האלהית. ולכן אחרי שהשלים את האומר בשני השלמיות גופני בהוציאו אותם ממצרים ונפשיי במתן תורה ושניהם בעצמו מבלי אמצעי. אמר למשה הנני שולח מלאך לפניך לשינהגם בדרך במדבר עד שיבואו לארץ הנבחרת. ומשה קבל הדבר בחשבו שבמהרה יבואו שמה וינהגם השם בעצמו. האמנם אחרי שירד משה מן ההר והגיד לעם דברי המצות. והמה עם כל רבויים אמרו בנפש חפצה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ומשה כרת הברית בין ה' ובין העם ועלה הוא ע"ה להר וישב שם עם ה' בדבוק נפלא מופשט מכל חומרי מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה כאחד ממלאכי ה' הקדושים רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ואת משה עבדו והוא שעם היותם במדבר הבלתי מוכן ההוא תדבק בהם השגחתו ושכינתו וינהיגם שמה בעצמו לא על ידי מלאך. ושתהיה תמיד במדבר השכינה עליהם כמו שהיתה במעמד הר סיני. והיה החסד הזה לעם כלו מפאת עצמם ולאדוננו משה גם כן שאחרי שעלה למעלה העליונה מהנבואה שמשה ידבר והאלהים יעננו בקול. לא ימסר להנהגת המלאך ולא תשפיל נבואתו בהנבאו ממנו. וצוה מפני זה במלאכת המשכן כדי שיהיו באמצעותו ראוים להדבק בם שמה השכינה האלהיות ונבואת משה תבוא עליו משם מאת ה' ולא ע"י מלאך. ובהיות אדון הנביאים שמח ונעלז בחסד האלהי הזה חטא ישראל בעגל. ומפני חטאתם חשב ה' להשחית החסד אשר אמר לעשות להם בהליכתו עמהם במדבר. ומפני זה אמר למשה כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ושישלח לפניהם מלאך באופן שתתקיים הגזרה הראשונה משליחות המלאך לפניהם מפני עון העגל לא יעלה ה' בקרבם כמו שאמר לעשות. ולכן לא דבר לו עוד ממלאכת המשכן כלל לפי שכבר לא היו צריכין אליו כיון שלא תרד השכינה שמה. ומפני זה בראה משה לבקש מאתו יתברך רחמים בפרשה הזאת שלא יעלה מהם השגחתו ודבוקו והחסד אשר דבר לעשות עמו. וזה הוא מה שאמר כאן ראה אומר אלי רוצה לומר ראה ה' אלהים שאתה אומר אלי דברים שיש בהם כדמות סתירה לפי שאתה אומר אלי העל את העם הזה. ויורה שאני אהיה המנהיג והמעלה אותם. עוד אמרת הנה מלאכי ילך לפניך מורה שהוא יהיה המעלה והמנהיג ובזה אם כן סתירה רבה. וזה הוא שאמר בדרך תמיה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר איך תאמר לי העל את העם הזה וכי אתה לא הודעתי את אשר תשלח עמי שהוא המלאך. באמת אתה הודעתני זה. ואיך אם כן תאמר העל את העם הזה. עוד עשה נגדו יתברך קושיא שנית באמרו ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני רומז שהוא יתברך בעבורו חזר מהגזרה הראשונה ההיא. וצוה על מלאכת המשכן לדבר עמו מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם בעבור כבודי חזרת משליחות המלאך איך תשלחהו עתה כי הנה אני לא חטאתי לפניך ולא הייתי בעון העגל. ולמה אהיה נענש עם החוטאים. וז"ש ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר אם עתה אני מוצא חן בעיניך כמו שמצאתי בהר הודיעני נא את דרכיך שאתה תהיה לי מודיע הדרכים במדבר הזה לא המלאך. וזה יהיה בהליכתך בתוכנו להודיענו את הדרך אשר נלך בה וכאלו אמר אם אמרת ידעתיך מה צורך למלאך ביני וביניך ומה הפרש אם כן ביני ובין שאר הנביאים כי אם תהיה נבואתי על ידי מלאך כמו הם או שיהיה הודיעני נא את דרכיך שיודיעהו דרכיו ומנהגו אם מורגל הוא בכך לעשות חסד ולחזור ממנו ולבטלו ממי שחטא וממי שלא חטא. ולפי שהיה החסד שאמר הקדוש ברוך הוא לעשות כולל לישראל ולמשה והיה שמשה בקש על עצמו הוצרך לומר וראה כי עמך הגוי הזה ולהיותם עמך ונחלתך אין ראוי שתמסרנו ביד המלאך. והנה השם השיבו פני ילכו והניחותי לך ונראה לי שבזאת הפרשה כל מלת פני שנזכר בה הם מלשון כעס. כי הנה עתה לא רצה יתברך להשיב למ"ש על עיקר שאלתו ובקשתו אבל אמר לו אל תרצני בשעת כעסי פני וחרון אפי ילך ואז אעשה מנוחה ויתרון לך וכמו שפרשתיו לדעת הרב המורה. ואמר והניחותי לך להודיע שהמנוחה והיתרון אשר בקש משה בזה יהיה לו למשה בלבד ולא לישראל כי לא יהיה כצדיק כרשע וכאשר שמע משה שהיה עדין כעס השם על עמו. השיבו כלשונו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. רוצה לומר אם כעסך ואפך לא ילכו ויתבטלו אחלה אלוהי שאל תעלינו מהמקום הזה כי מוטב שנשב כאן לפני הר סיני משתמסרנו למלאך ויוליכנו במדבר. ולכך אמר במה יודע איפה במדבר הזה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך אם לא בלכתך עמנו. כי גם במדבר גואלינו ה' צבאות שמו. ואמר אני ועמך על צדיקי ישראל שלא חטאו בעגל שלא היו הם ראוים לעונש וזה הוא ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה רוצה לומר יהיה נבדלים מהם שהנהגתנו תהיה על ידך. והשם השיבו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני. ואין זו תשובה להליכתו עמהם כי אם היה הדבר כן לא היה משה מבקש אחר זה ילך נא ה' בקרבנו אבל היתה תשובה למה שאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה בעבור ישראל. כיון שאף הצדיקים מהם לא מיחו ביד הרשעים. אבל בעבור שאתה מצאת חן בעיני בזמן שעבר. ואדעך בשם לעתיד לבוא לכן אגדל מעלתך. וי"מ ונפלינו מלשון נפלאות שבהיותו הולך ביניהם יעשה בקרבם נפלאות. וכמ"ש הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות. הנה הותרו במה שפרשתי בדרך הזה שבעת השאלות הראשונות שהעירותי בפרשה. והנה הוסיף משה לשאול אחר זה הראני נא את כבודך לפי שראה שיעדו יתברך לעתיד ואדעך בשם שיודיעהו דעת עליון ומחזה שדי יותר ממה שהיה עד הנה. ולכן שאל ממנו יתברך ראיית הכבוד לא השגת מהותו ועצמותו אלא שיראהו בנבואתו את כבודו ואת גודלו שהם הנמצאים כלם תחתונים ועליונים. כי להיות כלם מעשה ידי יוצר הם כבודו כמ"ש הנביא (ישעיה מ"ג ו') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. הנה אם כן ג' בקשות בקש מרע"ה כאן. הא' הודיעני נא את דרכיך. והב' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והג' הראני נא את כבודך. וכינה הדרכים בשם ידיעה והכבוד בלשון ראיה לפי שהדרכים יודעו לו בהשגת שכלו אבל סדר הנמצאות וטבעם וקשרם לא יוכל להשיגם אלא בנבואה שהיא אצלו כדמות ראיה מוחשת. והנה הש"י השיב למשה על שלשת שאלותיו כפי סדרן אם על ידיעת הדרכים ותוארי פעולותיו בהנהגת בני אדם. אמר בפסוק הראשון ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. ר"ל מדותי ותוארי הטובים וקראתי בשם ה' לפניך שהם מדות הרחמים שיזכור וחנותי את אשר אחון רוצה לומר אז אחון וארחם את ישראל אם יהיו ראוים לכך. ואמנם כנגד הבקשה השנית אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה השיבו בפסוק השני. ויאמר לא תוכל לראות את פני. רוצה לומר הטיבות במה שפחדת ויראת מכעסי כי באמת לא תוכל לראות פני וכעסי כשיחרה כי לא יראני האדם בהיותי כעסן ויהיה עוד חי כי יכלהו החרון ההוא וכמו שאמר כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה. וזה הוא לא תוכל לראות את פני כי גם שם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס. ואמנם כנגד השאלה הג' מהראני נא את כבודך השיבו בפסוק הג' ויאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר הנה יש לי מקום מוכן ונאות לשתראה בהיותך שמה בנבואתך הכבוד אשר שאלת והוא על הצור אשר בחורב כי שם עמדה השכינה לתת מים לעם שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וכבר ידעו המעיינים שבנבואה נזכרו הדברים הרוחניים במשל הגשמיים ולכך המשיל הכתוב ונצבת על הצור כאומר למשה אני ידעתי שאתה תתיצב על ראש הצור לראות יותר בדבקות הדברים הנראים שמה כי בהשתוקקותך לראותך תתיצב על הצור. ואם הייתי מניחך שמה היה תוקף האור ועוצם הדברים הנראים מכהים עיניך. ולכן אצטרך להגין בעדך והוא שאשים אותך בנקרת הצור כי אשלח רוח אלהי ויסירך מעל הצור ויכניסך בחור ונקב הצור כדי שיגון עליך הצור וגם יסוכך עליך כפי שהוא עמי ובזה האופן לא יזיק כך האור המופלג כי לא תהיה מגולה לאור לשיכהו עיניך בהביטך באור הצהיר והצח. וכבר נזכר דומה לזה באליהו שראה את הכבוד האלהי כאלו היה עובר ממקום למקום. שנאמר והנה ה' עובר ואחריו רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה. וכן ראה יחזקאל הנביא במרכבה העליונה. כן ראה משה בנבואתו סדר הנמצאים וכתותיהם הנבדלים בפני עצמם והשמימיים בפני עצמם והחומרים השפליי' יסודות ומורכביהם בפני עצמם ושהבטיחו השם שיגן עליו ולא יעבור גבולו באופן שלא יכהו עיני השגת נבואתו. שהוא הנרמז באור שזכרתי. ואמר והיה בעבור כבודי להגיד שבהביטו בדברים הנבדלים היושבים ראשונה במלכות לא יוזק בעברת הגבול האנושי כי הוא יתברך יגמור בעדו וישימהו בנקרת הצור ויצילהו מכל הזק. ואמר עד עברי להגיד שאותו סכך ומניעת עברת הגבול לא יהיה לו מונע על השיגם כי מיד אחרי עובר האור המצוחצח ההוא מהשגת הש"י כל שאר הדברים יראה בשלמות וזה הוא שאמר והסרותי את כפי וראיתי את אחורי שהם הנמצאים כלם המאוחרים ממנו שהוא בראם ועשאם והודיעו שמתוך זה יסלח ויכפר חטאות ישראל וילך בתוכם ולא ישפוך עליהם חרון אפו. וזה הוא אמרו ופני לא יראו שפנים ג"כ בפסוק הזה הוא מלשון כעס שלא יראו עוד על ישראל פניו וחרונו. וכן היה שבאחרית המראה שאל משה ילך נא ה' בקרבנו וגו' והודה לו בו הקב"ה באמרו הנה אנכי כורת ברית כמו שיתבאר ועל זה הדרך נוכל לפרש גם כן ויעבור ה' על פניו שעבר על כעסו וחרונו וכפר בעד חטאתם. הרי לך מבואר ששלש שאלות בקש משה וכלם הודה לו הקב"ה ושכל מלת פנים שנזכרו בפרשה הזאת מיוחסים אל האל יתברך הם כלם לשון כעס. והותרו עם מה שפרשתי בזה חמשת השאלות האחרונות שהעירותי בפרשה. וחכם אחד מאחרונים כתב בזה שבקש משה בהראני נא את כבודך שיראהו השם בראיה חושיית מוגשמת כללות הנמצאים כל אחד כפי מהותו וטעמו ולזה אמר הראני ולא הודיעני ושהי"ת השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר הנה השכלים הנבדלים שהם פני ודקדמי כמו שתרגמו אנקלוס לא תוכל לראותם בראיה מוחשת כי אינם בעלי גשמים וא"א שתראה אותם בעיניך הגשמיים כל זמן שאתה חי בגוף ונפש והוא אמרו וחי. אך יעדו וראית את אחורי כלומר שאר הנמצאים שמימיים ושפלים שהם אחורים בערך השכלים הנבדלים המכוונים בשם פנים וגם נכון הוא. הלא כתבתי לך המעיין בפי' הפרשה הזאת שלשים במועצות ודעת רוצה לומר שלשת דרכים מהפי' כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וכבר פירשתי אני במקום אחר אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות פני פירוש אחר והוא שאמר השם יתברך למשה שאין תכלית לפניו בהשפעה אבל חסרונה הוא מפאת המקבלים אם לא יקבלה בשלמות. ושזה אומרו אני אעביר כל טובי כאומר משה מה ששאלת מראיית הכבוד אינו נמנע מצדי כי מרצוני אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אבל מצד המקבל אתה לא תוכל לראות את פני ומהותי כי לא יראני האדם וחי. וע"ד זה אמר חבקוק הנביא (ג' ד') קרנים מידו לו ושם חביון עוזו. אבל היותר נכון הוא מה שפרשתי בזה הדרך הג':