אברבנאל על שמות לב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פסוק א[עריכה]
וירא העם כי בושש משה וגו' עד ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. התחלפו דעות החכמים והמפרשים בענין העגל חלוף רב. מהם חשבו שהיה ענינו עבודת אלילים גמורה וכמו שאמר המשורר (תהלים ק"י כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והוא דעת זר מאד שנאמר שבקשו ישראל עגל לעבדו וימרדו באלהים צורם וגם כן שאהרן קדוש ה' הסכים בו ועשאו בידיו. והרמב"ן כתב שהם בקשו מנהיג שיעמוד להם במקום משה לנחותם בדרך וכמו שאמרו אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' ומפני זה כשירד משה מן ההר מיד בעטו כלם בעגל ומשה לקחו לעיניהם ושרף אותו. ואלו היו עובדים אותו לשם אלהות לא יניחו לשרוף אלהיהם ושאהרן הוא המציא הצורה הזאת כי הם לא שאלו צורת עגל אבל אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שהם לא ידעו במה יבחרו ומה הטוב להם וזה הוא שאחז"ל (סנהדרין דף ס"ג) שבקשו להם אלהות הרבה רוצה לומר שלא ידעו הזה או זה יכשר. אבל אהרן מפני שהם היו במדבר חורב שממה והחורבן ושממות העולם יבוא מן הצפון כדכתיב (ירמיה א') מצפון תפתח הרעה כי הוא השמאל המיוחד למדת הדין. וראה שבמעשה המרכבה העליונה היו פני שור מהשמאל לארבעתם. לכן חשב אהרן שהמחריב יורה דרך המדבר החרב כי שם כחו גדול. ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וז"ש חג לה' מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכוונו לענינה וכמו שהרחיב בזה דברי חכמתו. ואין דעתי נוטה בדעת הזה כי אלו היה ישראל מבקש מנהיג במקום משה אדם היה כאחד ממנו והיה להם לומר לאהרן משה אחיך מת אתה קום עבור. אבל הם בלי ספק בקשו צורה וקראוה אלהים. גם מה שאמר שאהרן בחר בשור מפני שהיה לצפון במרכבה העליונה ומצפון תפתח הרעה. הנה הם לא ביקשו מי שירע להם ויחריבם. אלא מי שינהיגם וישמרם. ואין המחריב מורה דרך ישרה במדבר החרב. כי המחריב הוא פועל הרעות ומורה הדרך הוא פועל הטובות. והנה מצאנו (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור ולשבח את יוסף אמר בכור שורו הדר לו ואלו היתה צורת העגל מחריבה ומשטינה לא היו ישראל חפצים בה. ולכן היותר מתישב אצלי בדבר הזה הוא. (א"ה נל"ח שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ע"כ) ובצד מה אטה לדברי הראב"ע ובצד אחר לדברי הר' יהודה הלוי חותנו בעל ספר הכוזר וגם מעט אקח מדברי הרלב"ג ממה שכתבו בדבר הזה כמו שאבאר כל דבר בשם אומרו. ואשלים אמתת הענין במה שהם לא כתבו ולא זכר אחד מהם.
ואומר שבעל ספר הכוזר בשבחו את האומה הקשה לו הכוזרי מענין העגל שעשו והוא השיבו בדברים צחים ויפים שעון העגל היה חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם והגדול הוא מי שחטאיו ספורים. והעד בגדולתם שהשי"ת בחר בהם לעם מבין כל שאר האומות. ואל הענין האלהי על המונם עד שיגיעו כלם למעלת הנבואה ועבר הענין אל נשיהם בהיות גם המה נביאות בהיות קודם הזמן הנבואה בלתי נמצאת אלא בבחירים כאדם הראשון שהיה בתכלית השלמות להיותו מעשה ידי יוצר בחרו הבורא לרצונו מבלי מונע לא מפאת שכבת זרע האב ולא מפאת האם ולא מרוע המזונות ולא מן הגידול כי הוא קבל הנפש המשכלת בתכלית השלמות האנושי. והיה יודע האמיתיות מבלי למוד אלא במחשבה קלה עד שמפני זה נקראו הוא ובניו בני האלהים ומאדם נמשכה המעלה לשת וכן דור אחר דור עד משה ואהרן שהיו הפרי הדומה לאבות. והנה האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת. אבל היו מכוונים בצורה מוחשת. וכאשר אמר יתברך למשה עלה אלי ההרה וגו' ועלה לשם היו ישראל מצפים מתי יבוא ושיביא להם כמו שיעדם ענין מאת האלהים שיראו אותו כאשר היו רואים ומקבלים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים שהיו משתחוים נכחו וכן היו מקבלים עמוד הענן היורד על משה בדברו עם השם שהיו עומדים ומשתחוים נכחו. כן היו מצפים שיהיה ביניהם הארון עם הלוחות תמיד יהיה על הארון עמוד ענן השכינה והכבוד. וכאשר בושש משה לבוא מ' יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא לשוב ביומו כי גם הוא ע"ה לא ידע כמה ישב שמה. גברה המחשבה הרעה בקצת ההמון הגדול ההוא והתחילו להחלק במחלוקות ומחשבות. עד שבאו אנשים מהם לבקש צורה מורגשת. יכוונו אליה כשאר האומות לצורותיהם מבלי שיכחישו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח הנעבד ההוא לפניהם להקביל אליו כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו שהאלקים שמה. וכאשר אנחנו עושים היום בשמים. ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ אלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע והיתה חטאתם בעשיית תמונה אשר נאסר עליהם. ובמה שיחסו ענין האלהים למעשה ידיהם מבלי מצותו. ולא הגיעו החטאים האלה בנפשותם לשלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף רגלי שהיו במחנה. אבל התנצלות הגדולים אשר סייעו בעשייתו. היה בעבור שיראה הממרה מהמאמינים כדי להרוג ממרה העובד אותו. ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה ולא היה א"כ העון ההוא יציאה מכלל עבודת האל המוציאם ממצרים אך היה המרי בקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והתמונות והם עשו צורה. והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים ואיצטגנינים שחשבו שיהיו פעולתם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים. ולכן באו אל אהרן לגלות מצפונם והוא סייע בעשייתו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה. והדבר ההוא הוא זר מאד בעינינו לפי שאין בזה הזמן צורות נעבדות ברוב האומות. והיה הדבר נקל בזמן ההוא מפני שכל האומות היו עושים צורות לעבוד אותן. ואלו היה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוין אליו ולהקריב בו קרבנות ולכבדו לא היה דבר זר ומגונה מאד אצלינו מפני שאנחנו נוהגים היום לעשות בתים להתפלל ולהתברך בהם ונאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכי אלהים חונים סביבותיהם. ולולי הצורך להתחברות קהלנו היה הדבר הזה נכרי כאשר היה בימי המלכות שהיו מוחין במקריבים בבמות. והיו חסידי המלכים הורסים אותם כדי שלא יגדילו זולתי הבית אשר בחר בו השם והתכונה אשר צוה בה. ולא היו בו הכרובים דבר נכרי לפי שצוה השם בהם. והנה יורה על מעוט החוטאים בעגל שהם נהרגו כלם והיו כשלשת אלפי איש ולא פסק המן מלרדת להזנתם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ומוספת ביניהם ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם האלהים זולת שתי הלוחות ששבר משה והושבו להם. זה הוא כללות מה שכתב בזה הרב בעל ספר הכוזר דברי פי חכם חן:
ומסכים לזה כתב הראב"ע שחלילה לישראל שיעבדו ע"א וחלילה לאהרן קדש לה' לעשותה אבל אמרם קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשית לבך אל המסע הראשון תבין זה פירוש שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים וקראם הכתוב מלאך האלהים שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמר שלכבוד השם נעשה ולכן בנה אהרן מזבח והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צוה רק בעבור שישראל היו מעורבים בערב רב אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר שהם מחוברים עם ערב רב. ולכך לא אמר כי רע הוא אלא כי ברע הוא. והם היו שנטו לע"א ואמרו אלה אלהיך וגו'. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב כי שחת עמך כי הנה לא אמר כל עמך וכן תמצא שלא מעל בחרם רק עכן לבדו ואמר הכתוב בענינו חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם שמו בכליהם. וככה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך וגו' לא היו רק שלשת אלפי איש שהם חצי עשירית עשירית המחנה ואל תתמה בעבור שהתאנף השם על אהרן כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי כן נענש עם משה על מי מריבה והם לא חטאו בזדון הנך רואה שדברי שני החכמים האלה חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת לא ידעתי מי קבלו ממי. אם הראב"ע מר' יהודה הלוי בעל ספר הכוזר או קבל הוא מהראב"ע חתנו כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב"ע בפירושיו. האמנם עדין נשאר להם לתת הסבה למה נעשה צורת עגל ולא צורת גויה אחרת. וגם למה עשה אהרן אותה הצורה אשר לא כדת ומפני זה התעצם הרלב"ג על התנצלות אהרן. וכתב שהוא כאשר ראה את העם ברע וראה שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו. אבל ימיתוהו ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כלם. חשב להתחכם בהראות מסכים עמהם ולהאריך הענין כל מה שיוכל עד אשר יבא משה. ושאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם כדי להרחיק את הענין כפי היכולת. כי הנשים והילדים יקשה להם לתת תכשיטיהם ולא יתפתו לזה אלא בזמן ארוך וכאשר ראה שלא הועיל זה עשה מהזהב תמונת עגל ולא עשה תמונת טלה כדי שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שהיה להם במצרים לעבוד למזל טלה. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור לכן עשה תמונתו כדי שיבטחו בו יותר באמרם שהמצריים היו טועים בתתם הממשלה למזל טלה כי היא למזל הבא אחריו והוא שור וכאשר ראה שעדיין לא בא משה צר אותו בחרט כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך ויבוא משה קודם השלמתה וידמה שאמר להם שהמלאכה ההוא לא תעשה אלא ע"י השלם שבאומה וכאשר ראה שעדיין לא בא משה אזי כדי להאריך הענין עוד בנה מזבח לפני העגל. וכאשר נשלם גם זה ועדין לא בא משה אז כדי להאריך עוד הענין אמר חג לה' מחר והם השכימו בבוקר והעלו עולות ויזבחו שלמים ועשו מהעגל אלוה. וזה הענין התנצלות שנתן אהרן למשה. ואומר אליהם למי זהב התפרקו ואשליכהו באש רוצה לומר להתיכו ולא עשיתי דפוס להשליך בו הניתך. אבל ציירתי אותו במלאכה ויצא העגל הזה באורך הזמן. והנה התאנף השם באהרן מפני שהיה סבה מה להחטיאם ואע"פ שהיתה כוונתו טובה. זה הוא דעת החכם הזה והוא נאות ומתישב כפי הפשט. אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת:
ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש' אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד' כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע' היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלונו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד. ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה. והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן. וצדקו דברי הרלב"ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ"ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ"ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח"כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי' בזולת זה האופן. סוף דבר שהית' כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה' פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה' מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה' לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה. שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ולא עלה על לבם שהעגל הוא היה סבת הסבות יתברך עושה שמים וארץ. אבל בקשו הטלסאם שיקבל כחות מהעליונים על ידו יהיו מונהגים כאשר היו ע"י משה ולכן קראוהו בלשון רבים אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שיהיו בו כחות העליונים ומה שאמרו קצתם אלה אלהיך ישראל ענינו שבטלסאם אלוה כזה שהיה ביד משה היה עושה ניסים ונפלאות ומוציאם ממצרים. וכן הותרה השאלה הב' שהם לא שאלו שינהיג אהרן במקום משה אחיו באמרם פן ימות גם הוא כאחיו. ולכך לא נתרצו באדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אלא בטלסאם ממתכת עומד וקיים גם שהאיש המנהיג לא ימנעו ממנו שיעלה להר וילך מכאן ומכאן כמשה ואולי יקרה לו בהליכותיו כאשר קרה למשה שלא ידעו מה היה לו. ולזה בקשו הטלסאם. ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו. ובקשו זה מאהרן בחשב' שבחכמתו ידע לעשותו גם כי הוא היה יודע סודות משה שהיה בידו כיוצא בו. וכן הותרה השאלה הג' שלא כיון אהרן חלילה לעשות ע"א שיעבדו אלא לעשות תחבולה לעכבם עד בוא משה כדברי הרלב"ג. וגם להראות להם סכלותם ושהטלסאם ששאלו רוח אין בקרבו והבל הוא כפי הדעת האחרון שזכרתי. ומפני שלא היתה כוונתו רעה לכן לא הענישו הקדוש ברוך הוא כחוטא ומחטיא את הרבים. וגם משה לא הרגו כשצוה הרגו איש את אחיו. ולא היה משוא פנים בדבר כי רחמנא לבא בעי. וכן אמרו באלה שמות רבה משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר ליה פדגוג אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו א"ל יודע אני כוונתך חיי איני משליט על פלטין שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אמר להם פרקו את נזמי הזהב אני כהן ואני עושה אותו ואקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבן עד שיבוא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע איך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבנותיהם אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואלו היה אהרן מוחה בידיהם ומוכיחם היו הורגים אותו וממהרים לעשות את העגל בידיהם ועובדים אותו בלי עכוב ותהיה זו סבה שיכלם כלם יחד. ולכן היה מה שעשה אהרן בחכמתו הוא בדרך הישר ובוחן לבות וכליות נתן שכרו כהונת עולם. וכן הותרה השאלה הד'. שהנה אמר הש"י למשה לך רד כי שחת עמך. ולא אמר לו שאהרן הכשילם וסבב השחתת' מפני שידע ית' שלא היתה כונתו לחטוא ולהחטיא חלילה. אלא למנוע את הרע כל מה שאפשר וכן (ש"ר פ' מ"א) אחז"ל במקום הנזכר ויבן מזבח לפניו בקשו לבנות עמו ולא הניח להם. אמר הניחו לי שאני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחר. ואהרן נתכוון לאחר הדבר אמר בעוד שאני בונהו לעצמי משה יורד וכו':
פסוק ז[עריכה]
וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וגו' עד ויפן וירד משה. ראוי להעיר בדברי השם למשה כאן על שמונה דברים ובתפלת משה על שמונה דברים אחרים. כי הנה בדברי הקדוש ברוך הוא למשה ראוי לעיין ראשונה אמרו לך רד כי למה זה יצוהו שירד מן ההר אל העם כיון שהיה רצונו כמו שביאר מיד לכלות את ישראל כרגע. ואם כן לא היתה צריכה ירידת משה להוכיח ולא להעניש את הרשעים כפי כוונת הש"י ומוטב היה שישב בהר ולא ירד שמה ולא יראה ברעתם. וב' באמרו כי שחת עמך כי מלת שחת היא פעל יוצא כאלו העם שחת את אחרים. ואם ישראל השחית עצמם היה לו לומר כי נשחת עמך. וג' במה שביאר אשר העלית מארץ מצרים כי כבר היה יודע משה מי היה עמו ומה צורך לברר אשר העלית האם היה לו עם אחר שלא העלה משם כ"ש שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים לא משה. וד' בתוארים שתאר עון העגל רבים ומתחלפים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים והוא עצמו מה שאמר עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו הרי שעל פעל אחד הרבה התוארים והאשמות האלה. וה' ויאמר ה' ראיתי את העם הזה וגו' כי בהיותו המדבר הראשון הוא יתברך. והוא עצמו הוסיף הדברים האלה מה צורך לזכור אמירה מחודשת ויאמר ה' ראיתי וגו' בהיות הדבור מדובק ומקושר. הו' במה ראה לתאר אותם בעם קשה עורף והיה לו לומר עם כבד עון בנים משחיתים. וז' באמרו ועתה הניחה לי כי הנה משה לא היה מחזיק בו לשיצוהו הניחה לי. ומה שאחז"ל שבזה העירו שיתפלל לפניו כי לא יעשה ה' אלהים דבר מבלתי רצונו דרך דרש הוא ואני לישב הפסוק על פשוטו באתי. וח' מה ענין ואעשה אותך לגוי גדול האם מפני שבועת האבות. והנה משה עדין לא זכר' אליו לשיצטרך להשיב עלי' ואם זה למשה שוחד דברים לשיקבל הגזרה האם כהתל באנוש קל לראש יהתל במשה. אלה הם שמונת הדברים שראוי לעיין בדברי השם למשה במקום הזה והם מכלל השאלה הה' משאלות הפרשה אשר העירותי ומה שנראה בזה הוא. שהאלהים יתברך יודע כל הנסתרות ראה שמעשה העגל התחלתו היה מערב רב שעלה עם ישראל ממצרים כי הם תמיד היו באמונותיהם הנפסדות והיו מסיתים ומדיחים לבני ישראל לעשות כמעשיהם. ומפני שרבים מישראל נמשכו אחריהם ונכשלו בעונם וגם הבלתי נכשלים בו לא מיחו בידיהם והיה ראוי שיהיו נתפשים בעונם כמי שיש בידו למחות ואינו מוחה לכן חשב ה' להשחית את האומה בכללה ולכלותם כרגע כמו שאמר מיד. ומפני זה אמר למשה לך רד רוצה לומר כבר אינך צריך לא לתורה ולא למצות ולא ללוחות להישיר את ישראל כי במהרה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. וזה ענין לך רד כלומר לך מכאן ורד מן ההר כי ישיבתך כאן אינה צריכה עוד. ולזה נטו (ברכות ל"ב) חז"ל באמרם רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם. ואמרו כי שחת עמך אשר העליתי פירושו אצלי כי שחת לעמך אותם אשר העלית מארץ מצרים והוא הערב רב שהעלה משה כי הם שחתו לישראל. והיה עמו אם כן הוא הנשחת והמשחית אותו היה אותו גוי ערב רב שהעלית משם ומה נאוו דברי רש"י ז"ל אם לא שהיו על כוונה אחרת שכתב שחת העם לא נאמר אלא שחת עמך ערב רב שקבלת בעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שיחתו והשחיתו פירש הרב עמך הנזכר בכתוב על הערב רב. ויותר נכון לפרשו על ישראל כי הם הנקראים תמיד בשם עמך ויאמר ששחת לו הערב רב שהעלה משה עמהם ממצרים כי אותה העליה מהערב רב נתיחסה למשה לא עליית ישראל שהאל יתברך הוציאם ממצרים בכחו הגדול. והנה הודיע הקב"ה למשה גודל החטא הזה משלש בחינות מפאת משה ומפאת הש"י ומפאת עצמם. וכאלו אמר הם חטאו ופשעו ושחתו לך ולי ולהם. אם לך כפי שהם עמך ואתה מנהיגם ובזו אליך כדי בזיון וקצף. ואמנם לי כי סרו מהר מן הדרך אשר צויתים רוצה לומר אתמול אמרתי להם אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה ועתה עשו עגל הרי שסרו מהר מן הדרך אשר צויתים ככלה שזינתה בתוך חופתה וזה הוא מה שחטאו לי. ואמנם לעצמם חטאו ג"כ כי הקלו את כבודם בהיותם משתחוים למעשה ידיהם. וז"ש עשו להם עגל מסכה רוצה לומר הם עצמם עשו העגל כי מזהבם ובמצותם נעשה ועכ"ז וישתחוו לו כאלו הם עבדיו נכנעים לפניו ויראים ממנו ויזבחו לו שהוא ההידור והכבוד הניתן לגבוה. ויאמרו אלה אלהיך ישראל שהוא ההילול והשבח ואלה הן העבודות הראשונות המיוחדות לבורא העולם. וכמו שאמר (תהלים כ"ב) המשורר יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל. ומה הבזיון והקלון שיכלו לעשות לעצמן כי אם זה שעשו למעשה ידיהם. ונראה שהדבור האלהי שהיה מדבר למשה חדל ויפסק לראות מה ידבר משה ומה ישיב על תוכחתו. ומשה נאלם דומיה כי כסתה כלימה פניו וגם הוא שתק ולא השיב אל השם כלום. ואז הוצרך יתברך לדבר דבור שני למשה ולזה נאמר שנית ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה כי היה זה דבור מחודש ואמירה בפני עצמה. ואמנם אמרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף היא י"מ שלא יסורו מעקשות לבבם אף כי תכה על קדקדם כי לא ירגישו במכות לקושי ערפם. והראב"ע פירש שהוא ההולך לצורכו במרוצה ולא ישוב עורף לקורא אליו. והנכון בעיני שהוא משל להיותם בהמיים נמשכים לתאוותם ולא יראו את הנולד. כי הנה הטבע בחכמת בוראו נתן בחי עינים בראשו כדי שיהיו צופים ומביטים למה שיבוא ויזהירו את החי כדי להתקרב אל המועיל ולברוח מן המזיק. ומפני שהעינים ללכת יביטו והם ישמרו הגוף מצד הפנים. ומי ישמר את אחורי גופו שאין שם עינים עשה הטבע בצואר החי חוליות מתנועעות בקלות כדי שהעינים שהם בפנים יביטו גם כן לאחור וישמרו את הגוף מכל צד. אמנם מי שעורפו קשה וכבד לא יוכל להניע צוארו ולהעתיקו מצד אל צד ומפני זה לא יראה העתיד לבוא עליו וימצאוהו צרות רבות ורעות. הנה אם כן באמרו עם קשה עורף הוא ענינו שלא יוכל להתנועע ולא יראה מה שיבוא אחריו ואין סכלות גדול מזה כי הוא כמו הבהמה שתראה ההוות אשר לפניה אבל לא תצייר מה שיהיה ומה שימשך בעתיד. ובזה הודיע למשה שלהיותם עם קשה עורף אין תועלת בהוכיחם ולא בהענישם מעט או הרבה ולא בכפרתם ולכן עתה הניחה לי. רוצה לומר אל תחוש אתה לעשות משפט בהם על זה ולא להוכיחם. הניחה לי לעשות בהם כרצוני ואל תתעסק אתה בו ורשע וצדיק אל תהרוג. ואל תסתכל עוד בהנהגתם ועזוב אותם והניחה לי להנהיגם ולהענישם על מה שעשו. כי אני לא אצטרך לחקור ולדרוש מי אשר חטא לי. אבל יחר אפי בהם ואכלה אותם בכליה מוחלטת ואעשה אותך לגוי גדול רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד בזה כבודך ומעלתך לפני. כי אני אעשה אותך לגוי גדול בכבוד ומעלה וכמו שאמר (פרשת ואתחנן) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. הרי שלא אמר זה בעבור שבועת האבות אלא מפני זכות משה. הנה התבארו דברי השם וכפי מה שפירשתי אותם הותרו כל שמונת ההערות אשר העירותי בהם כמו שתראה:
ואמנם בתשובת משה ותפלתו למה ה' וגו' ראוי לעיין גם כן בשמונת הערות אחרות. הא' מה ענין אומרו ויחל משה את פני ה' אלהיו. כי היה ראוי שיאמר לפני ה' אבל ויחל את פני ה' הוא זר מאד. ואין ענינו כענין (משלי י"ט) רבים יחלו פני נדיב כי פני הנדיב הוא רצון המתנה והוא הנראה בפניו. הב' אמרו למה ה' יחרה אפך בעמך והוא מה שזכרתי בשאלה שאיך שאל על סבתו בהיותה מבוארת על כי תשובתו היתה בצדו על העגל אשר עשו ועבדו כי כל מעשה העגל אמר לו השם יתברך. הג' אמרו אשר הוצאת ממצרים וגו' כי יציאת מצרים לא היתה טענה לכפר חטאתם אלא להכביד עונשם כיון שקבלו חסדים ממנו ומרדו בו. הד' בטענת למה יאמרו מצרים כי מפני דברי השוטים לא היה ראוי שתחדל מדת הדין לעשות משפט וצדקה בעמו. הה' באמרו שוב מחרון אפך ואח"כ זכור לאברהם וגו' כי ראשונה היה ראוי לזכור זכות האבות ושבועתם ועל הכל אמר שוב מחרון אפך. הו' מה הטענה בזכור לאברהם אם מפני השבועה שנשבע לאבות לתת הארץ לזרעם אם הם עבדו ע"א למה לא יקבלו עונשם ויבוא במקומם זרע אחר שתתקיים בהם השבועה והיא לא היתה שאע"פ שיעבדו ע"א בניהם יתננה להם. הז' מה ענין אמרו אחר שאמר אשר נשבעת להם בך אמרו עוד ותדבר אליהם. כי השבועה היא הדבור והדבור היותר חזק הוא השבועה. הח' באמרו וכל הארץ הזאת וגו' כי לא היה לו למשה להתפלל עתה על ירושת הארץ אלא על הכפרה וההצלה מהכליה ומה לו עתה בירושת הארץ. ואומר בתשובת כל זה שמרע"ה כאשר שמע מהאל שכלה ונחרצה היה הקדוש ברוך הוא חושב לעשות לעמו השתדל בכל עוז להשיב גזרת האף והחמה לא שיכפר הקדוש ברוך הוא להם בעד חטאתם אלא שלא ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה לכלותם מעל פני האדמה אבל שיענישם אך במשפט ומי אשר חטא לו בעבודת העגל ימחה מספר חיים לא שיענש הכלל בהחלט כאשר אמר לו יתברך ומלת ויחל אפשר לפרשה מלשון חולי וכן פרשה הרלב"ג ומדברי חז"ל היא. והענין שמשה בשמעו דברי השם ואכלה אותם כרגע אחזהו חיל כיולדה בהיותו לפני השם וזה הוא ויחל משה רוצה לומר שנהיה ונחלה את פני ה' בהיותו בפניו ויותר נכון לפרש ויחל מלשון תפלה כמו חלו נא פני אל. ופני ה' הוא מלשון כעס כמו פני ה' חלקם פני ה' בעושי רע ופניה לא היה לה עוד יאמר שחלה משה בעבור פני ה' וכעסו וחרון אפו שאמר לשפוך על ישראל או שחלה והתחנן לפני חרון אפו שלא יעבור עליהם. ואמר בתפלתו למה ה' יחרה אפך בעמך. ופירושו אצלי באחת משתי כוונות. הא' שאמר הנה בחרון אפך על הערב רב שהיו סבה ברעה הזאת החרשתי כי הם ראוים באמת לעונש גדול וכליה מוחלטת. אבל למה יחרה אפך לכלות את עמך ישראל אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה והם עמך ונחלתך עשית בעבורם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים. ואיך עתה בעבור רשעת הערב רב שאינם עמך ולא הוצאת אותם ממצרים יחרה אפך בעמך הקדוש אשר הוצאת משם והיה כצדיק כרשע. ויהיו לבטלה כל המופתים אשר עשית בעבורם והוא על דרך מה שהתפלל אברהם על הפיכת סדום (בראשית י"א כ"ה) חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. והטענה הזאת היא חזקה בהיות הפשע מיוחס ומסובב מהערב רב וישראל מוסתים ומודחים מהם בדבר. וכאשר הליץ בעד עם הארץ הליץ גם כן בעד הגרים ערב רב שהיו מצרים ונענשו ישראל שאין ראוי גם כן לחרות בהם אפו ולא לכלותם בהחלט ועליהם אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר למה תרצה שיאמרו המצרים שאותם ערב רב שנכנסו תחת כנפיך ויצאו ממצרים ארצם ומולדתם ללכת אחריך במדבר שהוצאת אותם בכוונה להרוג אותם בהרים ולכלותם ושכדי להנקם מהם קבלת אותם בתוך עדתך וזה באמת חלול שמך הגדול לבאים לחסות בצלך ומקבלים תורתך שתכווין לכלותם ולכן חתם דבריו באמרו בעד המצריים הגרים ההם שוב מחרון אפך ר"ל יסרם במשפט ולא בחרון אף תכלה אותם וכנגד עמו ונחלתו ישראל אמר עוד והנחם על הרעה לעמך שהוא ישראל הרי שהתפלל אדוננו משה כפי זאת הכוונה בתחלה בעד עם ישראל ואח"כ בעד הגרים ערב רב והיה תכלית תפלתו לא שישא חטאתם ויכפר עליהם לגמרי אלא שלא ישלח בם חרון אפו לכלותם פתאום. זו היא הכוונה הראשונה בפסוקים האלה. ואמנם הכוונה השנית בהם היא שמרע"ה רצה לטעון שלא היה ראוי שיחרה אפו של הקדוש ברוך הוא על ישראל במעשה העגל. לפי שבקשתם הטלסמאות להוריד הכח מהעליונים וגם לעבדם עם היותו עון פלילי כפי התורה. הנה לא נתחדשה הרעה הזאת עתה בהם כי מורגלים היו בה במצרים וכאלו נעשתה להם כדבר טבעי וכשהוציא אותם ממצרים באותו חטא ורעה הוציאם ועל זה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים כלומר הלא ידעת שהוצאת אותם ממצרים עיר מלאה גלולים אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה. וכן אמרו (ש"ר פ' כ"ה) במדרש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הנחת כל העולם ולא העבדת בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו. לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים. ואמרו בכח גדול וביד חזקה ירצה שהם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול של הקדוש ברוך ובזרועו הנטויה וסוף הדברים אם הוצאתי אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות שהיו מורגלים לעשות במצרים למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה. אבל הוא במשל האדם שנשא אשה זונה קדשה היא בעינים ולקחה בקדושין וכתובה להיות לו לאשה והזהירה שלא תזנה עוד. כי הנה אם אחרי כן חטאה בדרכי ההסת אין ראוי שיחרה אפו עליה להורגה כי אשה זונה לקח וככה הוא טבעה והרגלה. אבל צריכה מפני זה מוסר ועונשים לא הריגה וכליה מוחלטת. וזה הוא אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים ואמר עוד מסכים לזה למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר זה תרצה שיאמרו אנשי מצרים ואשר נשארו שם כשישמעו הכליה הזאת אשר תעשה בעון העגל הזה ברעה הוציאם והרעה במקום הזה הוא כנוי לפשע אשר עשו והוא כמו תבוא כל רעתם לפניך. יאמרו כשהוציאם ממצרים ברעה הזאת שעתה מצא בהם שהיא עבודת אלילים עמה הוציאם כי רגילים היו בה ולמה לא הרגם אז והרגם עתה אם היה בעבור בעבודת אלילים אלא שבחר להרוג אותם בהרים מתחלה ועד סוף ולכך בחרת לעשות הכליה במקום שמם שלא ימלט מהם איש. וזהו הוא ולכלותם מעל פני האדמה ולכן כיון שכאשר הוצאת אותם ממצרים תמיד היתה העבודת אלילים עמהם ולא כליתם גם עתה שוב מחרון אפך ולא ישלוט בהם החרי אף לכלותם יחד. והנחם על הרעה בעבור עמך. ואמנם אמרו עוד זכור לאברהם נראה לי שאינו לזכור להם זכות אבותם לשיכפר להם כי אם הם עבדו עבודת אלילים לא עשו כאבותם ולמה יעמוד להם זכותם. אבל אמר זה להשיב על מה שאמר לו יתברך ואעשה אותך לגוי גדול יאמר ואולי שזרעי יעשה עבודת אלילים או פשע אחר כזה הלא תעשה בהם כליה מפני זכותי ומפני הדבור הזה שאמרת לי ואעשה אותך לגוי גדול זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהיו עבדיך כמוני היום והיו שלשה צדיקים ואני אחד וזכותה דרבים עדיפא ונשבעת להם בך שהיא השבועה היותר חמורה שאפשר מה שלא נשבעתי לי. אמנם אם עתה דברת עמי זה היעוד הנה גם הן דברת עמהם וזה הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים רוצה לומר שיהיה הריבוי בכמות ובאיכות כככבים. ואם היה שעם כל זה אתה רוצה לעשות כליה בזרעם וכסא של שלוש רגלים שהוא זכות שלשת שאבות לא יעמוד לפניך איככה אחשוב אני שתעשה אותי לגוי גדול ולא תקראנה אותי ולזרעי כאלה. הנה אם כן בראשונה טען בעד העם להצילם מהכליה המוחלטת ושייסרם אך במשפט ולכן חתם הטענה הזאת באמרו שוב מחרון אפך אחר כך השיב על מה שנאמר לו ביחוד ואעשה אותך לגוי גדול. כפי מה שביארתי. והותרה עם זה השאלה החמשי'. והתבארו שמונת ההערות אשר העירותי בתפלה הזאת. ואמנם אמרו וינחה ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. חשב הראב"ע שהתפלה הזאת ונחמת השם שנזכרה כאן הוא אשר נזכרה אחר זה כשאומר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ושאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין הדבר כן. אבל משה כשהודיעו יתברך בהר ענין העגל ואמר ואכלה אותם כרגע מיד התפלל שם שלא יעשה בהם כליה. כי ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ברדתו ויחל הנגף. ולכך התפלל להשיב החרון אף והכליה המוחלטת הפתאומית שאמר לו ועליה בלבד אמר וינחם ה' על הרעה וירד ודן את העגל ואת עובדיו ואז עלה להר להתפלל שנית שיכפר חטאתם בארבעים ימים שישב שם עליו. והם אם כן שתי תפלות בשתי זמנים. והפרשיות הם כלן כסדרן וכמו שכתב הרמב"ן וכן אמרו (שם מ"ד) באלה שמות רבה אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו' אמנם במשנה התורה ספר הענין בסדר אחר לפי שהיה משה מסדר להם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם. והרמב"ן מטיב אמריו בזה ואין צורך בהשנותם. וגם אמרו במדרש אמר משה רבון העולמים תן לי רשות ואדבר אמר ליה אמור מה שתבקש אמר רבונו של עולם הם בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו הם עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים. ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים:
פסוק טו[עריכה]
ויפן וירד משה מן ההר וגו' עד וירא משה את העם כי פרוע הוא. ספר הכתוב שמשה רבינו אחרי שעצר החרון אף שלא ישלוט בעם לכלותם יחד פנה וירד מן ההר וענין הפניה שפנה בשכלו ונתיעץ בלבבו מה היה ראוי לעשות בזה כי על העצה ומחשבת האדם יאמר לשון פנה וזה הוא ויפן וירד משה מההר שחשב שהיה ראוי לרדת ולדון את העגל ולהעניש את עובדיו כי בזה ישא השם בעד חטאתם ויכפרם בהחלט. ואפשר לפרש ויפן וירד משה מן ההר שפנה שכלו ונפרד מההשגות האלהיות שהיו נשפעות עליו בהר וירד לדון את העגל ואת עובדיו. והנה זכר שהיו שני לוחות העדות בידו. להגיד שלא הניח את הלוחות במקום שניתנו לו אבל הביאם בידיו כדי שיראו אותם ישראל וירגישו אבדתם כאשר ישברם לעיניהם ואמר ושני לוחות העדות בידו לא ששתיהם היו ביד אחת. אלא ששתיהם היו כל אחת ביד אחת. וכמ"ש ושני לוחות העדות על שתי ידי. וכבר ביארתי שמפני שהיו כתובים על הלוחות עשרת הדברות לכך נקראו לוחות העדות שהנכתב בהן היה עדות במה ששמעו כי היו הלוחות דקות מאד כדמות הלוחות שיכתבו בהם אנשים המלמדים לכתיבה ויש מחז"ל שאמרו (שבת ק"ד) שהיה הכתב מפולש עד שהיו האותיות נוקבות מעבר לעבר ולכן אמרו שמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים והראב"ע וגם הרלב"ג ימאנו זה ואמרו שדרך דרש הוא כי משמעות הכתוב הוא שהיה בלוחות כתיבה אחת מצד אחד וכתיבה אחרת בהם מהצד האחר וזה הוא מזה ומזה הם כתובים ולמדנו מזה שהיו הלוחות דקות מאד וכן יראה מענינם שמיד שישליכם מידיו לארץ נשברו. ואלו היו עבות לא היו נשברות לשעתם. וזכר שתמונתם היה בדמות לוחות. אבל לא היה פועל מלאכותי נעשה על ידי בני אדם אלא מעשה אלהים שבדרך המופת נעשו כן. וכן המכתב שהיה כתוב בהן לא היה פועל אדם אלא מכתב אלהים שעל דרך הפלא נעשו תמונות האותיות שמה. ונכתבו אותם עשרת הדברות. ואמרו חרות על הלוחות ענינו חרות וחתוך בהם המכתב ההוא. ואנקלוס תרגם חרות מפרש. ואני אחשוב שהאמת כדבריהם ז"ל שהיה הכתב מפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה. ונקראת הכתיבה בתמימותה ולכך היה דבר אלהי מה שאין הפה יכולה לדבר ואחז"ל (אבות פ"ה) שהם היו מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות שכל אחת מהן היתה בפני עצמה מציאות נסיי נורא מאד והיה תלוי ועומד מציאותו עד בא עתו. ולכן נאמר עליהן והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך מה שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לא שהיו הלוחות מכלל הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המורה בפ' ס"ה ח"ג שכתב שהיו הלוחות דבר טבעיי לא מלאכותי. אבל מה שראוי שיאמן הוא שביום הו' של ימי בראשית ערב שבת בין השמשות עלה במחשבתו יתברך לברוא הדברים האלה בדרך פלא כל אחד לשעתו כפי הצורך. ואמנם למה זכרו במשנה אותם הי' דברים מזולתם מהנפלאות כבר ביארתי ענינו בספר נחלת אבות אשר עשיתי בפירוש מסכת אבות:
והנה ספר הכתוב מה ששמע יהושע ומה שאמר לו משה להגיד שכאשר ירד משה מן ההר מצא את יהושע משרתו שהיה מקום ביאתו בסוף התחום שלוה אותו וירד עמו ובהיותם יורדים שמע את קול העם ברעה רוצה לומר בתרועתו והמייתו ונכתב ברעה עם ה"א לרמוז שהיא היתה הרעה והפשע רב. ואמר אל משה קול מלחמה במחנה כי לא ידע יהושע דבר מענין העגל ולא הגיד לו משה מה שאמר לו יתברך ממנו. ואמנם ויאמר אין קול ענות גבורה. אפשר לפרשו על משה שאמר אל יהושע אין זה קול מלחמה כאשר אמרת. לפי שאם היה קול מלחמה היה בהכרח אם ענות גבורה המנצחים שירימו קולם בשמחה. ואם קול ענות חלושה מהמנוצחי' שירימו קולם בבכי ומספד. ואחרי שאינו לא זה ולא אותו אינו קול מלחמה אלא קול ענות מאנשים שמרימים קולם שידברו ויענו זה לזה בקולות וברקים. ולפי שהיו כל אלה דברי משה לכן כתוב אחריו ויהי כאשר קרב אל המחנה. ואם נפרש ויאמר אין קול ענות גבורה על יהושע. יהיה ענינו שבתחלה גזר שהיה קול מלחמה ואח"כ אמר אבל אינו קול ענות גבורה מהמנצחים ואין קול ענות חלושה מהמנוצחים שזה יצעק וזה ישחק. אבל הוא קול ענות מאנשים שוטים ושוחקים כי קול שחוק וקלות ראש היה ואותו קרא קול ענות כי הרמת הקול יכונה בלשון מענה כמו והאלהים יעננו בקול אין קול ואין עונה ואין קשב. והיה אם כן יהושע מסופק בדבר לדעת מה הוא כי משה לא גלה לו הסוד. האמנם כאשר קרב אל המחנה רוצה לומר יהושע הנזכר אז ראה את העגל ומחולות סביבו ונתברר אצלו אמתת הדבר איך היה ולכך נאמר ויחר אף משה לפי שכל מה שנזכר קודם זה היה על יהושע לא על משה. ונכתב כל זה הסיפור להודיע שמשה היה יודע אמתת הדבר ולא גלה אותו ליהושע מפני כבודם של ישראל. וגם זה לפי שבעצבון לבו לא יוכל לדבר דבר. האמנם כשהגיע אל המחנה וראה את העגל ואת המחולות שהיו סביבו חרה אפו של משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא עליו השלום תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה' ובין ישראל שם השליך את הלוחות ושבר אותן כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל. והנה לא שבר אותם בהר כשידע עון העגל והביאם ושברם במחנה לפי שישראל אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא הוא בהם לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם. וכן אמר במשנה תורה (דברים ט' י"ז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. והותרה בזה השאלה הו'. וראיתי בדברי קצת המפרשים שהביא את הלוחות כדי שיראום ישראל לדעת במה נתעכב בהר כל אותם הימים שישב שמה. ואינה סבה נכונה אצלי כי כבר הוכחתי בסוף סדר תרומה שלא ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחכות ולקוות מעשה הלוחות. אבל הסבה האמתית היא הראשונה אשר זכרתי. ואמר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו' להגיד שמשה בראשונה דן את העגל ושרף אותו באש. ובקש הראב"ע תחבולה ודרכים לשריפת הזהב. ואפשר לומר שעובדי העגל תלו עליו ועל הבמה והמזבח אשר בנו הצאצאים והצעיפות כל כלי יקר כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ט״ז:ט״ז) ותקחי מבגדיך ותעשו לך במות טלואות וגו' ונאמר ותקחי את בגדי רקמתך וגו' ומשה כשראה אותו כחתן בתוך חופה מהודר בעדי עדים לקח אותו וישרוף באש והתבונן שלא אמר הכתוב וישרוף אותו באש רוצה לומר ששרף באש הבמה וכל אשר עליה כדין תשמישי עבודת אלילים וכן נאמר במשנה תורה ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וגו' שלא אמר ששרף את העגל אלא שאת חטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף את כל הכלים ההם. ואותו רוצה לומר העגל שהיה מזהב טחן עד אשר דק ויזר על פני המים שהם מי הנחל שהיה יורד מן ההר. וצוה שישתו ישראל מהמים ההם. ועפר העגל היה כמו העפר אשר בקרקע המשכן שהיה לוקח הכהן ונותן אל מי הסוטה וכתב הרב רבי אברהם בן עזרא שהמים ההם היו מחדשים אות בעובדי העגל בפניהן או שצבתה בטנם כי לולי זה איך ידעו בני לוי מי ומי היו עובדי העגל וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ' ט') שבדק אותם כסוטה. וידמה שכל מה שעשה משה בזה לא עשאו אלא לנבל ולבזות העגל בעיניהם. כי אם אהרן לקח הנזמים הקטנים והדקים ועשה מהם גוף גדול כעגל בן בקר משה השחיתו ועשאו חלקים קטנים כעפר הארץ. ואם הם אמרו אלהים נצחיים משה גילה לעיניהם השחתתו ושובו אל היסודות כי הוא שרף אותו ביסוד האש וטחן אותו עד אשר דק והיה כעפר האדמה ויזר אותו והזריקו באויר ונזרק על פני המים. הרי לך ששב אל ארבעת היסודות להודיע שלא היה בו צורך אלהות ולא כח אחר אלא הרכבת הד' יסודות. והנה צוה שישתו מהמים ההם כדי שיצאו בהשתנה הדבר נתעב ונאלח. ואחר שדן משה את העגל הוכיח את אהרן על אשר עשאו. ואמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. ואתה תראה שלא חשב משה שהיתה מחשבת אהרן רעה חלילה. ולכך לא כללו בחטא אבל אמר שהיה לו לחוש פן יבוא הדבר לקלקלה כמו שיקרה בעניני ההמון ולכך שאלו מה עשה לך העם הזה מהרעות והמצוקות שהוכרחת לעשות זה ולא יכלת להמלט ממנו כי בעבור שלא היה זה ע"א אלא עשיית טלסאם כאשר אמרתי לא היה מחוייב אהרן שיהרג ואל יעבור לעשותו. אבל יעשה ולא יהרג. ולכך הית' שאלת משה מה עשה לך שהוצרכת לעשותו. והרמב"ן פי' בו מה הרעה שעשה לך העם הזה שכל כך שנאת אותו עד שהבאת עליו חטאה גדולה כזאת. כאלו לא נתכוונת אלא להרע להם. וכפי כל אחד מהפרושים הותרה השאלה הז'. ואהרן השיבו אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר אדוני משה שמעני אל באפך תוכיחני. אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא שתמיד היו מספקים בלבבם היש ה' בקרבנו אם אין וגם בדבר הזה. והם בשאלתם לא אמרו לעבוד ע"א. אבל אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' הרי שלא שאלו אלא מנהיג שוטר ומושל במקומך לא אלוה לעובדו. ואני עשיתי כל מה שיכלתי לעכב הדבר ולאחרו כדי שבוא תבוא ולא ישלם הדבר לכן אמרתי אליהם למי זהב התפרקו רוצה לומר כל אחד יתן מהזהב כפי מה שיש לו הרב ירבה מתנתו והמעט ימעיט והיה זה כדי שבדבר הזה ירבו ביניהם הקטטות מי יתן הרבה ומי יתן מעט ויתארך בזה הזמן. אבל הם היו ממהרים את הענין כל אשר אני הייתי מעכבו. וזה הוא ויתנו לי. ואמר ואשליכהו באש להגיד שלא שמר בענין העגל אשר עשה שעות ידועות ולא עירוב דברים אחרים עם הזהב כמו שעושים בטלסאם להמשיך עליו כח העליונים כי הנה אני לא עשיתי אלא להשליכו באש ושלא במתכוין יצא ונמשך העגל הזה ומה שעשו וטעו אחריו ואמרו אלה אלהיך ואני בער ולא אדע שכן יקרה. הנה אם כן שוגג הייתי ולא מזיד בדבר הזה. ומאשר ראה משה רבינו תוכן הענין ואמתתו קבל תשובת אחיו. והותרה בזה השאלה הח':
פסוק כה[עריכה]
וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו' עד וידבר ה' אל משה לך עלה מזה. זכר שראה משה את העם כי פרוע הוא ר"ל מוגלה ומוכן לכל דבר רע שיחול עליו וכי פרעו אהרן שבמה שעשה גלה חרפתו. באופן שיהיה לשמצה בקמיהם כי כל אויביהם יגדפו ויחרפו אותם באומרם אליהם עשיתם לכם פסל מסכה וזה היה לשמצה והמעטה וקלון להם בין אויביהם הלוחמים בם. ולכך להסיר חרפתם עמד בשער המחנה ר"ל בתחלתו מצד ההר וקרא מי לה' אלי כלומר מי האיש אשר לבו תמים עם ה' יבוא אלי ועי"ז היו נבחרים לשרת את השם. ומשה היה רוצה לנסותם אם הם ראויים וכאשר התחברו אליו כל בני לוי אנשי שבטו כי לא היו הם מכלל אנשי העגל ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה. לכן דבר משה על מלאכת השם שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר"ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. ואל תחושו לקללת החוטאים שיקללו אתכם כי עתידים אתם לקבל עליו ברכה ולא קללה כ"ש שבזה תסירו מעל ישראל חמת ה' וחרונו ואין ברכה גדול' מזו. וכתב הראב"ע שרמז להם באמרו ולתת עליכם היום ברכה שמהיום ההוא יזכו לעמוד לשרת במקדש ה' וכמ"ש בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונכון הוא. כי מפני שהבכורות העלו עולות וזבחו שלמים לעגל נפסלו לעבודה ובחר השם בבני לוי שמלאו ידיהם. אבל אהרן לא נענש עם עובדי העגל. לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם ואיך עם הפושעים ימנה. האמנם התאנף השם עליו מפני שבאה התקלה על ידו ושגגת תלמוד עולה זדון. ואמנם מה היה עונשו יתבאר אחר זה בסדר זאת חקת התורה. והותרה בזה השאלה הט'. וכאשר משה דן את העגל ואת העובדים אותו ראה שנית לבקש מהאל ית' סליחה וכפרה לכל העם שהיו אשמים מהם במחשבה רעה עם שלא הוציאוה לפעל ובשאלתם טלסאם להוריד כח הככבים עליהם ומהם על שלא מיחו בידי החוטאים. ומפני זה אמר אל העם אל תחשבו שכבר נתכפר לכם עון העגל ומעשהו בשלשת אלפי איש שנהרגו כי אתם חטאתם חטאה גדולה. ומה שמץ דבר בערכה הוא העונש שנעשה עליה ולכן צריך שאעלה אל ה' בראש ההר להתפלל בעדכם אולי אכפרה בתפלתי בעד חטאתכם. ואמר להם זה כדי שלא יספקו בהתמהמהו בהר כאשר עשו בראשונה. וזכר כאן בקוצר ענין כי לא ביאר שישב בהר מ' יום ומ' לילה ושלא אכל ולא שתה. אבל זכר בקוצר ענין תפלתו שאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ר"ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה. אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו. וזה ענין התול ושטות באלהות. ואמרו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאלו אמר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני נא. ולפי זה הפירוש יהיה מחני נא מספרך שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלי'. ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם וכמ"ש במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין ר"ל שלא תשא חטאתם בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו ית' כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה. והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים. והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשת ממני ואמחה אותך צדיק יסוד עולם ואפשר שרמז בזה לאהרן שלא היה מוחה אותו מספרו עם היות שחטא במה שעשה ואיך ימחה את משה שלא חטא והיה סוף הדברים אבל איני רוצה למחות את ישראל ולא את אהרן וכ"ש שלא אמחה אותך ולכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך והוא לארץ כנען שנתתי להם ירושה ולא תירא ולא תפחד מהאויבים. הנה מלאכי ילך לפניך לשמרך בדרך. גם יתכן לפרש מי אשר חטא לי אמחנו מספרי שאמר ית' למשה כשבקש שימיתוהו איך תאמר שאמחה את שמך בהיותך זך וישר בלי עון. ומי היה האיש בעולם אשר חטא לי שאמחנו מספרי בהחלט באמת לא ענשתי לשום אדם אלא למטה מעונו ואיך א"כ אמחה מי שכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כלה מדברותיך ועתה שעשיתי כדבריך ושבתי מחרון אפי לך נחה את העם. ואמנם לענין הסליחה והכפרה אשר שאלת בעדם. הנה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ר"ל עונש כללי לאומה לא אעשה אבל לפרטים אשר חטאו מי אשר חטא אמחנו מספרי ויבוא זה ביום פקדי שאז אפקוד על הפרטים חטאתם ויום פוקדו היה עון המרגלים שהיה גלוי וצפוי לפניו יתברך שיפקוד עליהם את חטאתם ולא על בניהם. ואמנם אמרו ויגוף ה' את העם חשבו המפרשים שכאן על מעשה העגל נגפו ולא מצאנו כאן זכר למגפתם ולא נזכר במשנה תורה שנגפו בחורב ולכן יותר נכון לפרש שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ"ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה' את העם על אשר עשו את העגל. ואמר עוד אשר עשה אהרן. להגיד שהם עשו לאהרן שיעשה אותו ולכך ייוחס אליהם שהם עשוהו כי אהרן לא עשה דבר אלא באונס והכרח מהם. הנה התבאר שהיתה התפלה הזאת למשה זולת מה שהתפלל קודם רדתו מן ההר כי אותה היתה על חרון אף שלא יכלם וזאת התפלה היתה שישא ויסלח חטאתם לגמרי. ומזה התבאר למה אמר לך נחה את העם אם היה עדין החטא בלתי נסלח. והותרה בזה השאלה הי'. ואפשר לפרש שאחרי שאמר יתברך למשה וביום פקדי הודיעו אמתת הזמן והענין שיהיה בהיותם בקדש ברנע ילכך אמר לו ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך רוצה לומר לקדש ברנע שינחם עד לשם ומלאכו ילך לפניהם עד שם וישמרם בדרך שלא תאונה אליהם רעה ואחרי היותם שמה בקדש אז יהיה יום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. וכן היה שאז נתקיים ויגוף ה' את העם לפי שכבר לא יהיה המלאך עמהם. ויורה על התקשרות שני המעשים האלה רוצה לומר העגל והמרגלים מה שכתוב במשנה תורה שהכניס בתוך ספור מעשה העגל ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע וגו' לומר לך שזה היה ענין אמרו וביום פקדי ופקדתי ומפני זה אמר משה לדור המרגלים אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו'. ונתן הטעם באמרו כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם שרצה בזה לעון העגל. כי הנה בענין המרגלים לא שבו מאחרי ה' אבל שבו והתלוננו ממשה וכמה פעמים עשו כן: