ביאור:בבלי מועד קטן דף יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מועד קטן:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תלמיד שנידה לכבודו [1] - נדויו נידוי, דתניא: מנודה לרב - מנודה לתלמיד; מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב; לרב - הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא מנודה;
למאי?: אי במילי דשמיא - (משלי כא ל) אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'! אלא לאו לכבוד עצמו!
אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה [2] במילתא דפסיקא ליה [3].
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה [4], אמר רב יהודה: היכי ליעביד?: - לשמתיה? צריכי ליה רבנן [5]! לא לשמתיה? קא מיתחיל שמא דשמיא!
אמר ליה לרבה בר חנה: מידי שמיע לך בהא?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא? - אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו [6]; שמתיה רב יהודה; לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו [7] נמי בהדייהו; כד חזייה רב יהודה – חייך; אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי!?
אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזלינא לההוא עלמא - בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה!
נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא, אמר להו: שרו לי!
אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך!
אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה: אי מיבעי למישרא ליה - שרי ליה;
עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה; עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה!
אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא [8], דהא כמה שני לא אתא! שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה [9]; לא שרא ליה.
נפק, כי קא בכי ואזיל - אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה [10] - ושכיב.
עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו [11], עיילוהו למערתא דדייני [12] - וקיבלוהו; מאי טעמא [13]?
דעבד כרבי אילעאי [14], דתניא: רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ [15], ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. [16]
'שפחה של בית רבי' מאי היא?
דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה "ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד)", דתניא: '(ויקרא יט יד) [לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ] וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל [וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’] - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [17]'.
ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא; אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני; רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר: ליהוי ההוא גברא בשמתא!
אמר ליה: אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא: אם ממון נתחייבתי לך, נידוי מי נתחייבתי לך?
אתא לבי מדרשא, אמרו ליה: שלו נידוי, שלך אינו נידוי [18].
ומאי תקנתיה?
זיל לגביה דלישרי לך.
לא ידענא ליה!?
אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו.
אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הכבד ושב בביתך (מלכים ב יד י: הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ, הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ) [19]; חזר וסרח - מנדין אותו מפני חילול השם.
ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר (הושע ד ה) וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה [וְדָמִיתִי אִמֶּךָ]: כסהו כלילה [20].
מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא משמית נפשיה [21] והדר משמית לדידיה; כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה.
אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.
אמר רב פפא: תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם!
אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד?
כי הא: דבמערבא מימנו אנגידא [22] דצורבא מרבנן, ולא מימנו אשמתא [23].
מאי 'שמתא'?
אמר רב: שָׁם מיתה;
ושמואל אמר: שממה יהיה.
ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא [24].
ופליגא דריש לקיש [25], דאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים - כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים; כשהיא נכנסת - דכתיב (יהושע ו יז) וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם [הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ]; 'חרם' בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו; כשהיא יוצאה - דכתיב (חבקוק ג ב) [ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ] בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר; 'רחם' בגימטריא הכי הוו.
אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא [26] דכלבא - ואיהי דידה עבדה [27], דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו, ושמתו ליה - איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה.
ההוא אַלָּמָא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: זיל שמתיה!
אמר ליה: מסתפינא מיניה [28]!
אמר ליה: שקילי פתיחא עליה [29]!
כל שכן דמסתפינא מיניה!
אמר ליה: שקליה [30] אחתיה בכדא [31]
ואחתיה בי קברי [32], וקרי ביה אלפא שפורי [33] בארבעין יומין!
אזיל, עביד הכי - פקע כדא ומית אלמא.
מאי 'שפורי'?
שנפרעין ממנו;
מאי 'תברא' [34]?
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: תברי בתי רמי [35], דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני.
והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו:
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: בשלא היה להם פנאי [36]? או דלמא אף בשהיה להם פנאי [37]?
אמר ליה: תנינא: 'כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד - בשלא היה להם פנאי, אבל היה להם פנאי – אסורים; נזיר ומצורע - אף על פי שהיה להם פנאי – מותרים, שלא ישהו קרבנותיהן [38]'.
תנא: הכהן והאבל מותרין בגילוח;
האי אבל היכי דמי?: אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל - איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל [39]! אלא שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל [40]? - איבעי ליה לגלוחי ערב שבת [41], דאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול [42], ומודים חכמים לאבא שאול [43] בשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל [44] שמותר לגלח בערב שבת [45]!?
לא, צריכא שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל; תנא ברא [46] סבר לה כאבא שאול, דאמר מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן [47], וכיון דשבת הוי - אנוס הוא [48]; תנא דידן [49] סבר לה כרבנן, דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו [50], ואכתי לא שלים אבילות דשבעה [51].
האי כהן היכי דמי?: אילימא דשלים משמרתו ערב הרגל [52] - איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל [53]!?
לא, צריכא דשלים משמרתו ברגל [54]: תנא דידן [55] סבר: כיון דתנן [סוכה פ"ה מ"ז]: בשלשה פרקים בשנה [56] היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים [57] כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי [58], ותנא ברא [59] סבר: אף על גב דשייך בהנך משמרות - משמרתיה מיהא שלימא ליה [60].
תנו רבנן: כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד - מותרין לגלח בימי אבלן.
והתניא אסורים?
אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא מותרין - בשתכפוהו אבליו.
אי בשתכפוהו אבליו - מאי איריא כל אלו שאמרו?: אפילו כולי עלמא נמי, דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער ומכבס כסותו במים!?
הא - אתמר עלה: אמר רב חסדא: בתער ולא במספרים, במים ולא בנתר ולא באהל [61];
אמר רב חסדא: זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת [62].
תנו רבנן: 'כשם שאמרו אסור לגלח במועד - כך אסור ליטול צפורנים במועד, דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר;
וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו - כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר.'
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד. שמואל אמר:
הערות
[עריכה]- ^ כבר פירשתי למעלה
- ^ דאמר ליה: "את מחייבת לי הכי והכי"
- ^ שודאי הוא לו, ולא ספק
- ^ שיוצאין עליו שמועות רעות
- ^ דאתריה, דהוה רבהון
- ^ הואיל וסנו שומעניה - הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא, דמוטב דלא ילפי מיניה
- ^ האי מנודה
- ^ כלומר: היכי מתרמי דעל האי סבא - רבי שמואל בר נחמני, האידנא לבית המדרש
- ^ שמע מינה דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא: דלאו מזליה הוא דלישרי ליה
- ^ נשכו למנודה באמתו
- ^ דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה
- ^ ראשי בית דין, וחסידים עדיפי מינייהו
- ^ קבלוהו
- ^ בהני שמועות רעות
- ^ עבירה
- ^ הואיל ואין מכירין אותו שם - ליכא חלול השם; ואמר לן רבי משום רב האי גאון: ויעשה מה שלבו חפץ - רוצה לומר: דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' - אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה!
- ^ דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו
- ^ דלאו בדינא שמתיה
- ^ בלשון הזה אומרים לו: "עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו, ושב בביתך"; בלשון כבוד אומר לו; לישנא אחרינא: הכבד - התכבד, כבודך שתשב בביתך
- ^ אל תבזה אותו בפרהסיא כלילה: שחשיכה, ואין אדם רואה
- ^ משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן
- ^ מלקות
- ^ ומלקות יפה להם יותר משמתא, והוו מלקי להו
- ^ כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו, שאין יוצא לעולם, כלומר: מכה לכל מאן דמשמתינן ליה, דלא נפקא מיניה לעולם
- ^ דאמר: יוצאה
- ^ זנב
- ^ ומלקי ליה
- ^ דגברא אלמא הוא
- ^ כתוב עליו שמתא
- ^ לכתב שמתא
- ^ תקע בתוך הכד ולא ישמעו
- ^ דלא שכיחי תמן אינשי
- ^ כלומר: תקע ביה אלפין שיפורי
- ^ למה תוקעין תקיעה ושברים
- ^ כלומר: שמתא משבר בתים גבוהים
- ^ דדוקא נקט 'שעלו מטומאתם ברגל' - לפיכך מגלחין, שלא היה להן פנאי לגלח, דעדיין לא עלו מטומאתן
- ^ ולא גילחו קודם המועד - מותרים לגלח במועד
- ^ בתגלחתן עד לאחר הרגל: דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד לאחר גילוח, כדכתיב בהו קראי; הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל, דזימנין דלא עביד קמי רגל, ומיאסרי להו במועד - נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן; לפיכך אמרו: מגלח במועד, דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר
- ^ דתנן מתניתין (מועד קטן פ"ג מ"ה, דף יט,א): הקובר מתו... שמונה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזרת שלשים יום ומותר בגילוח הואיל וכבר התחיל יום אחד מן השלשים, וזה, הואיל ולא גילח ערב הרגל - לא יגלח ברגל
- ^ והוי אנוס, דלא מצי לגלח בשמיני ערב הרגל - להכי מגלח ברגל
- ^ שהוא שביעי
- ^ דאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל - בטלה ממנו גזרת שלשים
- ^ אף על גב דבעו שמונה
- ^ דהוי אנוס
- ^ שהוא שביעי
- ^ האי תנא דברייתא, דתני 'אבל מגלח במועד'
- ^ לשבעה ולשלשים, וכיון דכבר התחילו שלשים - איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל
- ^ להכי מגלח במועד
- ^ דתני: אלו מגלחין ברגל, ולא אבל
- ^ אלא שבעה שלימין בעינן
- ^ קודם הרגל, ולא הוי אנוס, דאפילו לא הוי שבת - לא מצי לגלח, להכי אינו מגלח במועד
- ^ בשבת, דלעולם לא שלמה משמרה אלא בשבת
- ^ כלומר בערב שבת, שהוא ערב הרגל, דהא אמרינן (לעיל מועד קטן יד,א) 'אנשי משמר אסורין בגילוח, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת'
- ^ כגון דהוי יום חמישי יום ראשון של רגל, דלא מצי לגלח, דהוי יום טוב - ישלים משמרתו בשבת, שהוא יום שלישי לרגל
- ^ דאמר: אינו מגלח במועד
- ^ בשלשה רגלים
- ^ אכתי
- ^ ועדיין יש לו חלק באימורי רגלים, ולא שלים משמרתו בכל הרגל; להכי אינו מגלח ברגל, כדתנן: אנשי משמר אסורין לגלח
- ^ דאמר: מותרין לגלח
- ^ שלים עיקר משמרתו דידיה, להכי מותר בגילוח
- ^ הא דתני תכפוהו אבליו מיקל בתער ולא במספרים, וקאתי ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלו - כשתכפוהו אבליו, ומגלח במספרים
- ^ מדתני תכפוהו אבליו... מכבס כסותו - מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת