ביאור:בבלי מועד קטן דף ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת מועד קטן: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מותרין לישא ערב הרגל' [1] - קשיא לכולהו!?

לא קשיא: למאן דאמר משום שמחה - עיקר שמחה [2] חד יומא הוא [3]; למאן דאמר משום טירחא - עיקר טירחא [4] חד יומא הוא [5]; למאן דאמר משום ביטול פריה ורביה - לחד יומא לא משהי איניש נפשיה [6].

ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן?

דכתיב (מלכים א ח סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה - איבעי ליה למינטר עד החג ומיעבד שבעה [7] להכא ולהכא [8]!

ודלמא מינטר לא נטרינן [9] והיכא דאתרמי עבדינן [10]?

[11] איבעי ליה לשיורי פורתא [12].

שיורי בנין בית המקדש לא משיירינן.

איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב [13]!

אמה כליא עורב - צורך בנין הבית הוא [14]! [15]

אלא מדמייתר קרא: מכדי כתיב 'ארבעה עשר יום', 'שבעת ימים ושבעת ימים' למה לי? - שמע מינה הני לחוד והני לחוד [16]!

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים [17], והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה!? יצתה בת קול ואמרה להם: "כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".

מאי דרוש?

אמרו: קל וחומר: ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד [18] דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש, דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור [19] ויום הכפורים דענוש כרת [20] לא כל שכן!

אלא אמאי היו דואגים?

התם [21] - צורך גבוה [22], הכא [23] צורך הדיוט [24]!

הכא נמי, מיעבד ליעבדו [25], מיכל לא ניכלו ולא לישתו!?

אין שמחה בלא אכילה ושתיה.

ומשכן דדחי שבת מנלן?

אילימא מדכתיב 'ביום הראשון' (במדבר ז יב: ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה) ו'ביום השביעי' (במדבר ז מח: ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד) [26] - דלמא שביעי לקרבנות [27]!?

אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: (במדבר ז עב) ביום עשתי עשר יום [נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן]’ [28]: מה יום כולו רצוף [29] - אף עשתי עשר כולן רצופין [30].

ודלמא ימים הראויין?

כתיב קרא אחרינא: (במדבר ז עח) ביום שנים עשר יום [נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן]: מה יום כולו רצוף אף שנים עשר יום כולן רצופין.

ודלמא הכא נמי ימים הראויין?

אם כן תרי קראי למה לי?

ומקדש דדוחה יום הכפורים? - מנלן?: אילימא מדכתיב 'ארבעה עשר יום' - ודלמא ימים הראויין [31]?

גמר 'יום' 'יום' מהתם [32];

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא - ומנלן דאחיל [שמחל] להו?

דתני תחליפא: (מלכים א ח סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו:

'לאהליהם' - שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה;

'שמחים' - שנהנו מזיו השכינה;

'וטובי לב' - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר;

'על כל הטובה' - שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא;

'לדוד עבדו ולישראל עמו' - בשלמא לישראל עמו - דאחיל להו עון יום הכפורים, אלא לדוד עבדו מאי היא?

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש - דבקו שערים זה לזה; אמר שלמה עשרים וארבע רננות [33] ולא נענה; פתח ואמר: (תהלים כד ז,ט) שאו שערים ראשיכם - ולא נענה; כיון שאמר (דברי הימים ב ו מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה; באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים [34] בי רבי שמעון בן יוחי; איפטור מיניה באורתא; לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה; אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא?

אמרו ליה: למדתנו רבינו: תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר (מלכים א ח סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך [וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו] [35], וכתיב (דברי הימים ב ז י) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם [לאהליהם שמחים וטובי לב על הטובה אשר עשה ה' לדויד ולשלמה ולישראל עמו]’ [36] - אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.

אמר ליה לבריה: בני אדם הללו - אנשים של צורה [37] הם; זיל גביהון דליברכוך.

אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי: כתיב (משלי ד כו) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו [38], וכתיב (משלי ה ו) אורח חיים פן תפלס [נעו מעגלתיה לא תדע] [39]!?

לא קשיא: כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים [40]


עמוד ב

כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים [41];

הדר יתבי וקא מבעי להו; כתיב: (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה [42] - הא חפצי שמים ישוו בה [43], וכתיב (משלי ח יא) [כי טובה חכמה מפנינים ו]כל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה [44]!?

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

אמרו ליה: מאי בעית הכא?

אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך.

אמרו ליה: "יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך, וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא."

כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן, אבל צעורי צעורן! [45]

אמר ליה: מאי אמרו לך?

הכי והכי אמרו לי.

אמר ליה: הנך כולהו - ברכתא נינהו:

תזרע ולא תחצד = תוליד בנים ולא ימותו;

תעייל ולא תיפוק = תעייל כלתא [46] ולא לימותו בנך, דליפקון [47];

תיפוק ולא תעייל = תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך;

ליחרוב ביתך [48];

וליתוב אושפיזך = דהאי עלמא אושפיזך, וההיא עלמא ביתא, דכתיב (תהלים מט יב) קרבם בתימו לעולם [משכנתם לדר ודר קראו בשמותם עלי אדמות]; אל תקרי 'קרבם' אלא 'קברם';

לבלבל פתורך - בבני ובנתא;

ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי ('שתא חדתא' זו שנה ראשונה של נישואין, דכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא וגו' (דברים כד ה)).

רבי שמעון בן חלפתא אפטר מיניה דרב, אמר ליה: <אבוה> [לבריה]: זיל לגביה דליברכך!

אמר ליה: יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש (לא תיבוש אחריני כדי שלא תתבייש: שלא תבא לידי כך פן תתבייש).

אתא גבי אבוה, אמר ליה: מאי אמר לך?

אמר ליה: מילין בעלמא הוא דאמר לי.

אמר לה: ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל ותנא בה (ושנה בה [פעמיים]), דכתיב (יואל ב כו) ואכלתם אכול ושבוע והללתם [את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא] ולא יבושו עמי לעולם [פסוק כז] וידעתם כי בקרב ישראל אני [ואני ה' אלהיכם ואין עוד] ולא יבושו עמי לעולם (והיינו לא תבייש ולא תתבייש).

ועושה אשה תכשיטיה:

תנו רבנן: אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת (נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים) ופוקסת (מחלקת שערה לכאן ולכאן) ומעבירה שרק על פניה (סם אחד כדי שתראה אדומה)', ואיכא דאמרי מעברת סרק על פניה של מטה (כדי להעביר שער של מטה)'.

דביתהו דרב חסדא מקשטא (כי הני קשוטין כדאמר הכא) באנפי כלתה (שהיתה כל כך זקינה שהיתה לה כלה שהיא אשת בנה); יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: לא שנו (הא דאמר עושה אשה תכשיטיה) אלא ילדה (בחורה שדרכה בכך, ולהכי הוי לה שמחה במועד), אבל זקנה – לא (והיכי עבדא אשתך הכי: דמיקשטא? הא הויא זקינה)?

אמר ליה: האלהים! אפילו אמך ואפילו אימא דאימך, ואפילו עומדת על קברה (שריא להתקשט), דאמרי אינשי: בת שיתין כבת שית: לקל טבלא רהטא (פירוש: קשקוש הזוג, רצה לומר: מיני זמר בהילולא, וכי היכי דרהטא ילדה בת שית לקל הילולא - הכי עבדא בת שיתין, והכי נמי מיקשטא).

רבי יהודה אומר לא תסוד:

תניא: 'רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (שגנאי הוא לה וניוול בסיד ומצטערת בסיד); ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד (אף על פי שהיא מנוולת בסיד) - שטופלתו במועד, שאף על פי שמצירה היא עכשיו - שמחה היא לאחר זמן (במועד, לסוף המועד, לאחר שקפלתו את הסיד שטפלה, לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר; והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן - להכי שרי לה לטופלו במועד אף על פי שהיא מצירה עכשיו).'

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא ('אף על גב שהיא מצירה עכשיו שמחה וכו')? והתנן [עבודה זרה פ"א מ"א]: 'רבי יהודה אומר: נפרעין מהן (מהכותים ביום חגם) מפני שמצר (דכל אדם שפורע – מיצר; אבל לא משלמים להם ממון ביום חגם לפי שמשמחם ביום חגם ומודה לעבודה זרה, כדפירש במסכת עבודה זרה)! אמרו לו: אף על פי שמצר עכשיו - שמח הוא לאחר זמן (שפרע לו)' (ואמאי נפרע מהן? אבל לרבי יהודה לא אית ליה האי סברא דמשום שמיצר עכשיו שרי, והיכי אית ליה האי סברא גבי טפול 'אף על גב שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן')!?

אמר רב נחמן בר יצחק: (להכי אמר רבי יהודה הכא דשרי אף על פי שהיא מצירה:) הנח להלכות מועד, דכולהו מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו (דכולהו הלכות מועד דשרי משום האי טעמא נמי שרו, כגון אפיה ובישול: דמצער השתא כשהוא אופה ומבשל, ולהכי שרי: דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובישולו ביום טוב).

רבינא אמר: כותי לענין פרעון לעולם מצר (שפורע; ולהכי לא אית ליה לרבי יהודה התם 'אף על פי שמיצר שמח וכו', אבל לעיל גבי טפול - אית ליה לרבי יהודה 'אף על פי שמצירה עכשיו שמחה לאחר זמן').

אמר רב יהודה: בנות ישראל שהגיעו לפירקן (לשיער) ולא הגיעו לשנים (שאינן בנות י"ב שנה ויום אחד, שעדיין אינו דין שיהא להן שער, ובושות על כך), עניות טופלות אותן (השיער) בסיד (ומשירות אותן), עשירות טופלות אותן בסולת, בנות מלכים בשמן המור, שנאמר (אסתר ב יב) [ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיה] ששה חדשים בשמן המור [וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים].

מאי 'שמן המור'?

רב הונא בר חייא אמר: סטכת.

רב ירמיה בר אמי אמר: שמן זית שלא הביא שליש.

תניא: 'רבי יהודה אומר: אנפיקינון [49] = שמן זית שלא הביא שליש [50]'

ולמה סכין אותו [51]?

שמשיר את השער ומעדן את הבשר.

רב ביבי הוה ליה ברתא, טפלה אבר אבר, שקל בה ארבע מאה זוזי [52]; הוה ההוא כותי בשבבותיה, דהוה ליה ברתא, טפלה בחד זִמנא [53] – ומתה; אמר: קטלא ביבי לברתי.

אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא - בעיין בנתיה טפלא [54]; אנן דלא שתינן שיכרא - לא בעיין בנתין טפלא.

הערות[עריכה]

  1. ^ כלומר: מותר לכתחלה, ואף על גב דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל
  2. ^ דנישואין
  3. ^ ובשאר יומי לא חשיב 'מערב שמחה בשמחה'
  4. ^ דנישואין
  5. ^ ביום ראשון דנישואין
  6. ^ כלומר: כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל - אין ממתינין עד הרגל, דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל
  7. ^ יומי שמחה [בלבד]
  8. ^ לחנוכת הבית ולרגל
  9. ^ נישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה
  10. ^ אבל אי מתרמי ליה עביד
  11. ^ אי הכי, דהיכא דאי איקרי ליה – עביד,
  12. ^ איבעי ליה לשיורי בבנין עד הרגל כי היכי דליתרמי ליה חנוכת הבית ברגל
  13. ^ הגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה, ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו; זהו לא חשיב כבנין
  14. ^ להכי לא שייריה
  15. ^ אלא כל היכא דאיתרמי ליה לנישואין ברגל - לא ידעינן מנלן דלא עבדינן!?
  16. ^ דלא מצי למיעבד ליה ביחד אפילו מתרמי
  17. ^ לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה, דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום (מלכים א ח סה)
  18. ^ של נשיאים
  19. ^ דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית - קרבן צבור הוא
  20. ^ דאיסור סקילה דחמור מכרת
  21. ^ במשכן
  22. ^ דגבוה הוו: קרבנות
  23. ^ בחנוכת הבית
  24. ^ דהדיוט: משתה [שהעם אכל ושתה]
  25. ^ קרבנות
  26. ^ ומשמע לן יום שביעי היינו שבת
  27. ^ שאם הקריב נשיא ששי בערב שבת - מקריב נשיא שביעי באחד בשבת, ומאי 'שביעי'? - שביעי לקרבן נשיא
  28. ^ האי 'יום' יתירא – משמע
  29. ^ שאין בו הפסק
  30. ^ דליכא הפסק בינתיים אפילו בשבת
  31. ^ למשתה - עביד משתה, לאפוקי יום הכפורים
  32. ^ מנשיאים דמשכן: דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת - אף משתה דחנוכת הבית הוו י"ד רצופים ואפילו ביום הכפורים
  33. ^ כ"ד רננות כתיבי בפרשה, בין רנה, ותחנה, ותפלה, ובקשה
  34. ^ מסכת נדרים
  35. ^ ביום השמיני של חג היינו בעשרים ושתים [לחדש השביעי]
  36. ^ אלמא דבעשרים ושתים ובעשרים ושלשה איפטרו מיניה
  37. ^ כלומר: חכמים
  38. ^ כלומר: שקול מצות ועיין בהן: איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה
  39. ^ דמשמע: כל מצוה שתבא לידך - עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה
  40. ^ - תפלס: פלס מעגל רגלך: שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה
  41. ^ אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה - עשה
  42. ^ שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה
  43. ^ כלומר: שאם יש לך לעסוק במצוה - תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה
  44. ^ דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה
  45. ^ 'תעייל ולא תיפוק תיפוק ולא תעייל' - משמע ליה בסחורה: 'תעייל ולא תיפוק' - שתביא סחורה ולא תמכרנה, 'תיפוק ולא תעייל' - שתוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה.
  46. ^ שדרך כלתא הולכת אצל הבעל
  47. ^ דהדרי נפקי מינך והדרי לבי נשייהו
  48. ^ - בית קברתך: דלא תמות אלא תחיה לאורך ימים
  49. ^ היינו 'אנפיקינון' דקתני התם במנחות (דף פה:): 'אנפיקינון לא יביא' היינו אותו שמן שעושין מזיתים
  50. ^ שלא בישלו שליש
  51. ^ אכל הני קא מהדר, דקאמר טופלין כו'
  52. ^ שנתייפת ונטל מבעלה כך
  53. ^ דסבר למיעבד כרב ביבי
  54. ^ דשכר מגדל השער ומעבה את הבשר