לדלג לתוכן

ביאור:קהלת ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A3107)

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י     (מהדורות נוספות של קהלת ז)


א טוֹב שֵׁם שם טוב, להיות אדם ידוע לטובה מִשֶּׁמֶן טוֹב משמן משובח ויקר, גם אם השמן מפיץ ריח טוב בסביבה הקרובה (עדיף להיות אדם הגון מאשר להיות עשיר), וְיוֹם הַמָּוֶת לאדם הגון עדיף יום מותו, שבו כולם יזכרו אותו לטובה מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ בו הוא נולד ועדיין לא הכירו את צידקותו. ב טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל שבו מדברים על הנפטר דברים שיכולים להשפיע על שומעם מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף המוות הוא סופו של כָּל הָאָדָם, וְהַחַי ומי שהולך לבית האבל ישמע על מעשיו של הנפטר יִתֵּן אֶל לִבּוֹ ויהרהר בכך שגם הוא ימות בסוף, וכל מה שישאר אחריו הוא זיכרון מעשיו הטובים. ג טוֹב כַּעַס רוגזו של חכם (הכועס מסיבות מוצדקות), בדומה לנכתב להלן, פסוק ה מִשְּׂחֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים למרות שפניו של החכם הכועס נראות זועפות יִיטַב לֵב בתוך ליבו הוא מתכוון לטובה. ד לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל במחשבה על אחריתם, וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה. ה טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם, מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ מאשר להקשיב לאיש שנוהג לשמוע שִׁיר כְּסִילִים שירים של שטות. ו כִּי כְקוֹל הַסִּירִים הקוצים המשמיעים קולות נפץ כשנשרפים תַּחַת הַסִּיר סיר הבישול - כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל. וְגַם זֶה השירים והצחוק של הכסיל הָבֶל. ז כִּי אל תעשוק ואל תיקח שוחד, כי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם יגרום גם לאדם חכם להפוך להולל, וִיאַבֵּד אֶת לֵב ליבו החכם מַתָּנָה בקבלת מתנת שוחד.

"כִּי כְקוֹל הַסִּירִים" (פסוק ו) - סירה קוצנית

ח טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ מהתחלתו, כאשר אנו עדיין לא יודעים כיצד יסתיים. טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ אדם סבלן מִגְּבַהּ רוּחַ מגאוותן. ט אַל תְּבַהֵל תמהר בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. י אַל תֹּאמַר: "מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה?", כִּי לֹא מֵחָכְמָה את החכמה, מצד החכמה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.

יא טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה עם קרקע המפרנסת את בעליה (כלומר, עדיף להיות גם חכם וגם עשיר), וְיֹתֵר שבכך יהיה יתרון לאותו חכם ועשיר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ בעיני בני האדם (שהם מכבדים אנשים חכמים רק אם הם עשירים). יב כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וגם תחת צל הכסף (כלומר שניהם מגינות עליו), וְיִתְרוֹן ובמיוחד יש יתרון דַּעַת הַחָכְמָה לידיעת חכמה אשר תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ תיתן גם פרנסה לבעליה (כלומר חכמה מעשית כגון רפואה, ולא תיאורתית כגון פילוסופיה). יג רְאֵה קבל אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ ה' (לטענתך) עיוות, קילקל. יד בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב תיהנה ממנה, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה עליך להבין ש גַּם אֶת זֶה הרעה לְעֻמַּת זֶה הטובה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, עַל דִּבְרַת כמו שנוהגים לאמר בני האדם: שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם שהאדם לא יכול להבין אַחֲרָיו אחרי מעשי ה' מְאוּמָה. טו אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. טז אַל הצדיק שאובד ברשעו - אולי זה בגלל שהיה צדיק יותר מדי (כמו שאול המלך שחמל על עמלק) תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר תלמד הרבה, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם התנהגות בדרך של הפרזה יכולה לגרום לך להשתומם (להיות נבוך ודואג בגלל שתרגיש שמעשיך הקיצוניים לא באים לידי ביטוי בשכר שאתה מקבל). יז אַל אך מאידך גם חשוב לא להגזים לכיוון השני: תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל, לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ שהרי אם תהיה רשע, תמות בגיל צעיר. יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה בצידקות, וְגַם מִזֶּה מהרשעות (לקצת רשעות יש מקום, כגון לתכונות נחישות ותקיפות במקרים מסויימים) אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם ינצל מהכל: גם ממות וגם מהשיממון. יט הַחָכְמָה תָּעֹז תשמש כמעוז, כמגן לֶחָכָם, מֵעֲשָׂרָה יותר מאשר עשרה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר ששמרו על עיר, אך לא הצליחו להציל אותה. כ כִּי ואם תשאל, איך יתכן שיש צדיקים שמתים בגיל צעיר? אָדָם אֵין אין אדם צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב רק טוב וְלֹא יֶחֱטָא. כא גַּם לְכָל הַדְּבָרִים דיבורי לשון הרע אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ, אֲשֶׁר כדי ש לֹא תִשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ העבד שלך שתמיד מכבד אותך, תגלה שגם הוא, שלא בפניך, מקלל אותך. כב כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ, אֲשֶׁר גַּם (את) אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים.

כג כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה התנסיתי בהבנת חכמת הנסתר. אָמַרְתִּי: "אֶחְכָּמָה אלמד חכמה זאת", וְהִיא אבל היא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. כד רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה בעבר, וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ. כה סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת מלנסות ללמוד וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן ותחבולות, וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל הבא מטיפשות וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת שבמעשי ההוללות. כו וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים מלכודות, וַחֲרָמִים לִבָּהּ ליבה הוא כמו רשת, אֲסוּרִים וכבלים שקושרים בהם את החיות הניצודות יָדֶיהָ. טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה, וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ. כז רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אָמְרָה קֹהֶלֶת חכמת קהלת, אַחַת לְאַחַת אחת דומה לשניה, כל הנשים דומות לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן בכך שהן מנסות למצא תחבולות. כח אֲשֶׁר עוֹד בנוסף לחכמה שרצה ללמוד ולא הצליח, כך גם חיפש אישה מושלמת בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי. אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. כט לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה (כל בני האדם, לא רק הנשים) בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


סיכום הדברים בקצרה

על מנת להיות אדם טוב, כדאי לחשוב על המוות הצפוי (ולהסיק מסקנות) ולא להתעלם מהמוות בכח (על ידי שיכרות וכיוצ"ב).

כדאי לקבל ביקורת, בעיקר מחכמים; ומאידך להזהר מלקבל מתנות, המשפיעות לרעה על החלטות האדם.

דברים נמדדים על פי סופם, ולכן כדאי להיות סבלן, ולא לכעוס שהמצב עכשיו גרוע מבעבר, אלא להסתכל על התמונה הרחבה.

בני האדם מכבדים את מי שיש לו רכוש וחכמה, אך גם אם אין לך, זה דבר שיכול להשתנות ואי אפשר להבין על פי מה ה' מחליט. אמנם יש רשעים שמצליחים, וצדיקים שרע להם, אבל זה כי:

  • גם צדיקים חוטאים, לפעמים מצדיקות יתר
  • כנגד הטוב היה חייב להברא בעולם גם רע
  • לכולם יש ימים טובים, וימים פחות טובים

לכן כדאי להיות צדיק, וכן חכם, כדי לדעת לעשות הכל באיזון.

(דוגמא המובאת כאן לתחום שקשה לשמור בו על איזון, הוא שלא לדבר ואף לא להקשיב ללשון הרע).

למרות ההסברים לבעיית "צדיק ורע לו" כותב קהלת שהוא ניסה להבין זאת, אך לא הצליח. הוא חקר גם את מעשי הסיכלות, ואחד מהם שבו התנסה הוא ריבוי הנשים, שהוא מסכם כניסיון לא מוצלח. אך מסקנה אחת הוא מצא: האשם בכל הרע בעולם הוא האדם, ומבחינת הבורא, העולם היה יכול להיות מושלם.

הערות

  • "כִּי כְקוֹל הַסִּירִים הקוצים המשמיעים קולות נפץ כשנשרפים תַּחַת הַסִּיר סיר הבישול" - לשון נופל על לשון

ראו גם