ביאור:קהלת א
מתוך ויקיטקסט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י (מהדורות נוספות של קהלת א)
|
מבוא למגילת קהלת
מגילת קהלת נקראת בבתי הכנסת בחג הסוכות, וזאת לפי הנאמר בפרק יא פסוק ב: "תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה". חז"ל ראו בפסוק זה רמז לשבעת ימי סוכות ושמיני עצרת. המסורת מייחסת לשלמה שלושה מספרי המקרא: שיר השירים, משלי וקהלת. העובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו בתוכנן, לשונן וסגנונן, מוסברת בכך ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר, כתב שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת). במגילת קהלת מבצע שלמה חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. במשך רוב הספר פוסל שלמה את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם: חוכמה, משפט צדק, נשים, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן להביא לאושר המוחלט ולשלוות הנפש אותם מחפש האדם. וכך נראה מבנה החקירה: שלמה מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח. בסוף הספר מביא שלמה את מסקנתו: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (יב, יג). בגמרא (שבת ל ב) מובא שרצו לגנוז את הספר כיוון שעל פניו יש בו סתירות רבות, אך לבסוף נמנעו מכך "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". מעבר לכך שהוא מסתיים בפסוק שצוטט לעיל, יש לראות באימרה זאת הוראה לקרא את הספר כמהלך אחד, ולא לצטט ממנו פסוקים בודדים ללא ההקשר. כך, גם אם עולות שאלות במהלך הספר, הרי שהן באות על פתרונן בהמשך. (ראה עוד בערך מגילת קהלת בויקיפדיה) |
א דִּבְרֵי קֹהֶלֶתעל שם 'שהיו דבריו נאמרים בקהל' או 'על לשון החכמה שנקהלה בו' או 'על שם שאסף ספר מוקהל מכל מיני דברים', בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵלהבל פה, דבר חולף, שיקרי הֲבָלִיםשבהבלים, הבל גדול במיוחד אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה יִּתְרוֹןאיזו תועלת יש לָאָדָם, בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְנעלם מהעולם וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶתנשארת כמות שהיא, ללא שהשפיעו עליה הדורות שעברו. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל מְקוֹמוֹמאחורי כדור הארץ, במקום הנסתר מעינינו שׁוֹאֵףמבקש הוא לחזור, זוֹרֵחַ הוּא שָׁםמשם, מהמקום ממנו היה מוסתר מאיתנו בלילה. ו הוֹלֵךְהרוח נושבת אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיוסיבוביו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִיםזורמים, יורדים
(תוארה תנועה
ממזרח למערב - שמש,
מדרום לצפון - רוח,
ומלמעלה למטה - מים) אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים(לים), לשם הם תמיד ממשיכים לָלָכֶת. ח כָּל הַדְּבָרִיםתופעות הטבע שהוזכרו יְגֵעִיםמיגעים, מעייפים מלהבין את כולם לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּרלספר על כולם, לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹתמלראות אותם (במיוחד את שלושת התופעות שהוזכרו כי הן מחזוריות) וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַרשאדם מסויים יגיד עליו "רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא", כְּבָראבל זאת טעות כי דבר זה כבר הָיָה לְעֹלָמִיםלפני ימים רבים אֲשֶׁר הָיָההיו מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵיןהוא חשב שזה דבר חדש כי אין... זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִיםלמעשים שהיו פעם, וְגַם לָאַחֲרֹנִיםלדברים שאנו עושים כיום שֶׁיִּהְיוּ, לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָהבקרב האנשים שיהיו בעתיד. {פ}
|
סיכום הדברים בקיצור
במהלך הספר נביא בצד הדברים סיכומי ביניים של הכתוב באותו פרק. הדבר נצרך מכיוון שקשה תוך כדי קריאת פסוקים הקשים להבנה בפני עצמם, להצליח לתפוס את המהלך הכללי של הדברים בפרק ובספר כולו. בתחילה מציג שלמה את שאלת השאלות: מה תכלית האדם? (באופן כללי - לאו דוקא היהודי). הרי לא נראה שהעולם מתקדם לתכלית ברורה: מעגל היום והשנה חוזר על עצמו, תופעות הטבע חוזרות על עצמן, וככל שננסה להבין את מטרתן נגיע רק למסקנה המייאשת, שהטבע נועד כדי לקיים את עצמו, ומעבר לכך אין לו תכלית. גם למעשי האדם שלעיתים נדמה שיש בהם חידוש והתקדמות, לאחר זמן מתגלה שהכל כבר נעשה בעבר וכל התגליות ישכחו, ויתגלו מחדש בעתיד. האינסטינקט הראשוני של המחפש את משמעות האדם\העולם, היא ללמוד ולהבין כמה שיותר. שלמה ניסה גם הוא להבין את תכלית העולם, אך התייאש מהסיבות הבאות:
חוץ מלילמוד באופן עיוני, שלמה גם ניסה לחוות באופן מעשי את הההולות והשיכרות (או לפחות לברר כיצד ההרגשה של חוויות מסוימות) ועל כך הוא מפרט בפרק הבא. |
יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם. יג וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, הוּאאבל גיליתי שהרצון ללמוד ולהבין הכל, הוא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹתלעסוק (ויש מפרשים: להתענות) בּוֹ. יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַוכמו רדיפה אחר הרוח, דבר שאין בו תועלת. טו מְעֻוָּתדבר עקום לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹתכל כך גדול שאי אפשר למנות, לספור, להעריך אותו. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם, וְלִבִּי רָאָההבין. כי ה' נתן לשלמה חכמה יותר מלכל אדם (מלכים א ג, יב) הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹתוגם רציתי להבין מעשים שנעשים ללא מחשבה וְשִׂכְלוּתסיכלות, טיפשות, יָדַעְתִּיאך לאחר זמן הבנתי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹבככל שתרבה ה חָכְמָה, רָב כָּעַסכך גדל צערו של החכם (כי הוא מבין שאינו יכול לדעת הכל, ושאין תכלית בכל מעשי האדם), וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
