הדורות עוברים והשמש זורחת ושוקעת באותו מקום

(קהלת א ה): "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם"

בכל יום זורחת השמש, ובכל יום באה (שוקעת) השמש;   ואל אותו מקום שבו היא זרחה אתמול, היא שואפת לחזור וזורחת שם שוב היום.

הקבלות

הפסוק ממשיך לתאר את השיעמום וחוסר-השינוי בעולם (המתואר בפסוקים 4-9), והפעם בנוגע לשמש.

בפרק יא ישנו קטע מקביל, ובו הפסוק המקביל לפסוקנו הוא (קהלת יא ז): "וּמָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ": למה להתלונן על כך שהשמש זורח בכל יום באותו מקום? הרי אור השמש הוא מתוק ונעים, ומוסיף שמחה לחיים.  והנמשל כתוב בפסוק הבא, (קהלת יא ח): "כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח; וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ, כָּל שֶׁבָּא הָבֶל"- גם אם החיים שלך הם שגרתיים וחוזרים על עצמם במשך שנים רבות, מה אכפת לך? שמח על כל יום ויום שאתה חי, על כל יום שאתה זוכה לראות את אור השמש. ראו התמודדות עם שיעמום בספר קהלת .

דקויות

=== השמש===

בלשון ימינו - שם-עצם נקבה, אבל בלשון המקרא - לפעמים שם-עצם זכר (ראו שמש - זכר או נקבה ), ולכן בפסוקנו השמש זרח וגם בא (שקע).

שואף

1. הפועל מציין התנשפות של מאמץ, כמו (ישעיהו מב יד): "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד";   ירמיהו ב כד: "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר, בְּאַוַּת נפשו[נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ" ( פירוט ); (ירמיהו יד ו): "וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם, שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים". לפי זה, הפסוק מתאר את השמש באופן ציורי, כאדם הרץ במהירות להגיע אל מקומו, וכשהוא מגיע לשם הוא מתנשם ומתנשף. וכן הוא בכמה תרגומים אנגליים , למשל "it returns panting to the place where it dawns." 

2. הפועל מציין גם, כמו בלשון ימינו, רצון ותשוקה, כמו (איוב ז ב): "כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ": "עניין ההבטה והתאווה אל הדבר" (מצודת ציון) . גם לפי זה הפסוק מתאר את השמש באופן ציורי, "חושק הוא ללכת אל המקום אשר יצא משם" (מצודת דוד, וכך כנראה פירש רש"י ) , "with desire returns to his place from which he arises again". ויש כאן תיאור אירוני של תקוותו של השמש - תקווה שאין בה שום חידוש - רק לעשות שוב היום את אותו הדבר שעשה אתמול.

הפסוק כמשל להנהגה רוחנית

חכמי המדרש פירשו את הפסוק כמשל על מותם של מנהיגים רוחניים ועלייתם של מנהיגים חדשים: "אמר רבי אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש?! אלא, עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק - הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו: יום שמת רבי עקיבא - נולד רבינו, וקראו עליו "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ".  יום שמת רבינו - נולד רב אדא בר אהבה, וקראו עליו "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ". יום שמת רב אדא בר אהבה - נולד רבי אבון, וקראו עליו "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ". יום שמת ר' אבון - נולד ר' אבון בריה. יום שמת ר' אבון - נולד אבא הושעיא איש טריא. יום שמת אבא הושעיא - נולד רבי הושעיה, וקראו עליו "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ".  עד שלא השקיע שמשו של משה - הזריח שמשו של יהושע, שנאמר ( ): "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון". עד שלא שקעה שמשו של יהושע - זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר ( ): "וילכדה עתניאל בן קנז".  עד שלא שקעה שמשו של עלי - זרחה שמשו של שמואל ( ): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'".  א"ר יוחנן: כהדא עגלתא תמימתא.  עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה - הזריח שמשה של רבקה: בתחלה ( ): "הנה ילדה מלכה גם היא בנים" ואח"כ "ויהיו חיי שרה מאה שנה"" ( בראשית רבה נח ב ) .