זהר פרשת פקודי/חלק ראשון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · זהר · פרשת פקודי/חלק ראשון · >>

דפים: רכ, א/ב | רכא, א/ברכב, א/ברכג, א/ברכד, א/ברכה, א/ברכו, א/ברכז, א/ברכח, א/ברכט, א/ברל, א/ברלא, א/ברלב, א/ברלג, א/ברלד, א/ברלה, א/ברלו, א/ב

דף רכ א

<< · זהר חלק ב · רכ א · >>


דף רכ א

מתוך: זוהר חלק יז (עריכה)

עמיה אולידת נשמתין בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה הדא הוא דכתיב (ישעיה, סו) "בטרם תחיל ילדה". זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין. והכא בשית מה דלאו איהו זמניה, ובההוא זמנא דאוליד לון מההוא לידה ימות דכתיב (שם כה) "בלע המות לנצח". וכתיב (שם כו) "יחיו מתיך נבלתי יקומון".

אמר רבי שמעון בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל, בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו (נ"א אתחרב) בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר (עמוס, ו) "ולא נחלו על שבר יוסף".

ואמאי יקומון תמן, בגין דאיהו חולקיה דהוא דאשתוי בארונא, דכתיב (בראשית נ) "ויישם בארון במצרים". ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב (יהושע, כד) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם".

ודא איהו דקאים בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין כלהו יהכון דא לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב (ויקרא, כה) "ושבתם איש אל אחוזתו", וישתמודעון דא לדא, וזמין קב"ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין.

יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון קודשא בריך הוא יחדי עמהון הדא הוא דכתיב (ירמיהו, לא) "ובאו ורננו במרום ציון". ולבתר ונהרו אל טוב יהו"ה וגו', כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד (נ"א רמתא דרומא) דמטא דרומאי. ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה וכתיב (ישעיה, כו) "הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'":



מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

זהר - פרשת פקודי

  [דף רכ ע"א]   "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו'", רבי חייא פתח (קהלת א, ז) "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'", האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל "כל הנחלים", אלין רזין דנחלין, ומבועין קדישין, דאתמליין ונפקין (מבועין קדישין) לאנהרא, ולמליא להאי ימא רבא, וכיון דהאי ימא רבא אתמלי מסטרא דאינון נחלין, כדין הוא אפיק מיא, ואשקי לכל חיוון ברא, כמה דאת אמר (תהלים קד, יא) "ישקו כל חיתו שדי". מה כתיב לעילא, "המשלח מעינים וגו'", ולבתר "ישקו כל חיתו שדי (ישברו פראים צמאם)", אלין אינון רתיכין דלתתא, דכד ימא נקיט לון, כלהו נקיט לון ושאיב לון בגויה, ולבתר אפיק מיין לסטרא אחרא דאינון רתיכין קדישין דלתתא, ואשקי לון, וכלהו אתמנון ואתפקדון בשמא, כמה דאת אמר (ישעיה מ, כו) "לכלם בשם יקרא". ובגין כך, "אלה פקודי המשכן משכן העדות".

רבי יוסי פתח, (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם", מה רב טובך, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא, ולמנדע בארחוי דקודשא בריך הוא. דהא בכל יומא ויומא


<< · זהר חלק ב · רכ ב · >>


דף רכ ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

קלא נפיק ואכריז ואמר, אסתמרו בני עלמא, טרוקו גלי חובין, אסתלקו מרשתא דתפיס, עד לא יתפסון רגלייכו בהאי רשתא. גלגלא סחרא תדיר, סליק ונחית, ווי לאינון דדחיין רגלייהו מגו גלגלא, דהא נפלי לגו עומקא דטמיר לאינון חייבי עלמא, ווי לאינון דנפלין ולא יקומון, ולא ינהרו בנהורא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. זכאין אינון צדיקיא לעלמא דאתי, דכמה נהורין גניזין לון, כמה עדונין בההוא עלמא טמירין לון, דכתיב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

"מה רב טובך", הא אוקמוה, דא הוא אור דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי, דכתיב (בראשית א, ד) "וירא אלהי"ם את האור כי טוב", וכתיב (תהלים צז, יא) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ועל דא מה רב טובך. כתיב הכא "מה רב טובך", וכתיב התם "וירא אלהי"ם את האור כי טוב".

"אשר צפנת", בגין דאסתכל קודשא בריך הוא בההוא נהורא, ואסתכל באינון חייביא דזמינין למחטי בעלמא, וגניז ליה לההוא נהורא, למזכי ביה צדיקיא לעלמא דאתי, כמה דאתמר.

"פעלת", בקדמיתא "צפנת" ולבתר "פעלת"? אלא צפנת כמה דאתמר, פעלת, בגין דההוא נהורא דגניז, ביה עביד קודשא בריך הוא אומנותא דעלמא, מנלן, דכתיב (בראשית ב, ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", באברהם כתיב, וההוא נהורא דאברהם, גניז ליה קודשא בריך הוא, וביה עביד אומנותא דעלמא, דכתיב "פעלת".

"לחוסים בך", לאינון דיתבי תחות צלא דקודשא בריך הוא. "נגד בני אדם", דהא בהאי אומנותא דאתעביד בהאי נהורא, קיימין בני נשא בעלמא, וקיומא דלהון הוי, אף על גב דאיהו גניז, ביה קיימין בני נשא בעלמא דין, "פעלת", אומנותא דעלמא דא, דביה אתעביד כלא, בחושבנא אומנותא דעלמא.

כגוונא דא אומנותא דמשכנא, דאיהו אומנותא כגוונא דעלמא, והא אוקימנא, כתיב הכא "אלה פקודי המשכן", וכתיב התם "אלה תולדות השמים והארץ", בגין דכל אינון תולדין דעבדו ואפיקו שמיא וארעא, כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז, אתעבידו ונפקו, פקודי המשכן בההוא חילא נפקו. מנלן, דכתיב "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", דא איהו מסטרא דימינא, ואתו אהליאב, דא איהו מסטרא דשמאלא, ומשכנא מסטרא דימינא ושמאלא אתקם ואתעביד, ומשה דהוה בינייהו אוקים ליה.


רבי אלעזר פתח ואמר, (ישעיה טז, ה) "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת וגו'", "והוכן בחסד כסא", הא אוקימנא, כד מחשבה סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל טמירין, דלא אתיידע ולא אתדבק, מטי ההוא חדוה, ובטש גו מחשבה, וכדין עאל באתר דעאל, עד דאתגניז בחד היכלא עלאה, דאיהו טמיר לעיל. ומתמן נגדין ואתמשכן כל נהורין דימינא דנטיל בקדמיתא, ולבתר נטלי כלהו, ומההוא סטר ימינא אתקן כרסייא לתתא, דהא קודשא בריך הוא אתקין לההוא כרסייא בחסד. "וישב עליו באמת", דאיהו תקונא דחותמא דכלא, ולא יתיב על ההוא כרסייא אלא בחותמא דא דאיהו אמת, "באהל דוד", דאיהי בי כרסייא לתתא. "שופט ודורש משפט ומהיר צדק", "שופט" מסטרא דדינא, "ודורש משפט" מסטרא דרחמי, "ומהיר צדק" איהו כרסייא דדינא, דאיהו בי דינא לתתא. תא חזי, כגוונא דא משכנא לא אתתקן אלא בסטרא דא, כגוונא דא דחסד כדקאמרן לעיל, ועל דא אתמנון תולדין ואתתקנו כלהו לתתא:


"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה", רבי שמעון פתח, "בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ", האי קרא

<< · זהר חלק ב · רכא א · >>


דף רכא א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

אוקמוה ואתמר בכמה סטרין, אבל, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, ברא ליה כגוונא דלעילא, למהוי עלמא דא בדיוקנא דעלמא דלעילא, וכל אינון גוונין דלעילא, אתקין לון לתתא, לאתדבקא ולאתקשרא עלמא בעלמא. וכד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, אשגח באורייתא וברא ליה, ואסתכל בשמא קדישא כללא דאורייתא, וקיים עלמא.

בתלת סטרין אתקיים עלמא, ואינון חכמה ותבונה ודעת. בחכמה דכתיב (משלי ג, יט) "יהו"ה בחכמה יסד ארץ", בתבונה דכתיב "כונן שמים בתבונה", בדעת דכתיב (שם כ) "בדעתו תהומות נבקעו", הא כלהו בקיומא דעלמא. ובאלין תלתא אתבני משכנא, דכתיב "ואמלא אותו רוח אלהי"ם בחכמה בתבונה ובדעת". וכלהו תלתא רמיזין בקרא דא, "בראשית" - היינו דכתיב "בחכמה", "ברא אלהי"ם" - היינו דכתיב "בתבונה", "את השמים" - היינו דכתיב "בדעת". וכלהו כתיבי בעבידת משכנא. וברזא דא כתיב, "אלה פקודי המשכן" - דא רזא דחכמה, "משכן העדות" - דא רזא דתבונה, "אשר פקד על פי משה" - דא רזא דדעת. וכלא דא לקבל דא, בגין דכל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא דין, ברא ליה כגוונא דלעילא, וכלא אתרשים בעבידת משכנא.

תא חזי, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא, דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קודשא בריך הוא בעינא, כמה דכתיב (שמות כה, מ) "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר", מאי "בתבניתם"? אלא אוליפנא, דאחמי ליה קודשא בריך הוא למשה דיוקנא דכל מלה ומלה, כההוא דיוקנא דאיהו לעילא, וכל חד וחד הוה עביד דיוקנא דיליה, כדיוקנא (דאיהו לעילא, וכל חד הוה עביד דיוקנא דיליה, כדיוקנא) דאיהו אתעביד בארעא.

"אשר אתה מראה בהר", "אשר אתה רואה" מבעי ליה? אלא אוליפנא, דאספקלריא דלא נהרא הוה אחמי ליה בגויה, כל אינון גוונין ודיוקנין דאתעבידו לתתא, כהאי חיזו דאחזי בגויה כל אינון דיוקנין, משמע דכתיב "אשר אתה מראה", "אתה" - רזא דאספלקריאה דלא נהרא, דאחזי ליה בגויה כל אינון דיוקנין, והוה חמי לון משה כל מלה ומלה על תקוניה, כמה דחמי גו עששיתא וגו חיזו דאחזי כל דיוקנין, וכד אסתכל בהו משה אתקשי קמיה, אמר ליה קודשא בריך הוא, משה, את בסימניך, ואני בסימני, כדין אתיישב משה בכל עבידתא.

כד אתעביד כל עבידתא, אצטריך משה לממני כלא, בגין דלא יימרון ישראל דאשתאר כספא ודהבא ואסתליק לנטלא ליה, ועל דא אצטריך לממני חושבנא קמייהו דישראל, בגין דכתיב (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מיהו"ה ומישראל", ובגין דא כתיב, "אלה פקודי המשכן משכן העדות", דהא רוחא דקודשא הוה אחזי לכלא חושבנא דכל דהבא וכספא דנדיבו ישראל, ורוח קודשא הוה אמר "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו', כל הזהב העשוי למלאכה וגו'", בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בהו באינון אומנין, ובעא לאפקא מהימנותא דלהון קמי כלא.

"אלה פקודי המשכן", תא חזי, בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא אתעביד, הוה סטרא אחרא אזיל ושאט לאסטאה, ולא אשכחת עילה על מהימנותא דאומנין, עד דקודשא בריך הוא כפיף ליה לקמיה דמשה, ואיהו עביד חושבנא דמהימנותא בעל כרחיה, וסליק מהימנותא דלהון לגבי כלא, ורזא דא דכתיב "אלה פקודי המשכן", והא אוקימנא, "אלה" - כמה דאת אמר (ישעיה מט, טו) "גם אלה תשכחנה", וכתיב "אשר פקד על פי משה", דתמן אתמני ואתפקיד, עד דאתעביד חושבנא דבי משכנא קמי משה וישראל כלהו:


<< · זהר חלק ב · רכא ב · >>


דף רכא ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"אלה פקודי המשכן משכן העדות", מאן עדות? אלא תרי זמני כתיב הכא משכן, חד לעילא, וחד לתתא. ומשכן אקרי משכן העדות, ומאן עדות, כמה דאת אמר, (תהלים קכב, ד) "שבטי יה עדות לישראל", שמא דא איהו עדות לישראל. כגוונא דא, (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו", עדות שם יה ביהוסף, איהו עדות ודאי, אלין תרין אתוון סהדין סהדותא בכל אתר. והכא איהו עדות, ובגין כך משכן העדות, משכנא דהאי עדות, ועל דא משכנא אקרי על רזא דשמא דא קדישא, והיינו דכתיב (תהלים קלב, יב) "ועדותי זו אלמדם", בגין דהאי אתר איהו סתימו וגניזו דכלא.

"אשר פקד על פי משה", עד הכא לא ידענא אי האי משכנא פקד, או האי עדות, אלא פקד ודאי האי עדות, בגין דמן יומא דאסתליקו אבהן מעלמא, וכל אינון שבטין בנוי דיעקב, ואשתארו ישראל בגלותא באינון עאקן, אתנשי מנייהו ידיעא דרזא דשמא קדישא עלאה דא, דאיהו שמא דעדות, קיומא דשמיא וארעא, דאלין תרין אתוון אוקימו עילאי ותתאי, וכלהו סטרין דעלמא. כיון דאתא משה אתפקד ואדכר שמא דא בעלמא, דכד הוה בסנה, מיד שאיל על שמא דא, דכתיב (שמות ג, יג) "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", ותמן אתפקד שמא דא "על פי משה".

"עבדת הלוים", מאי עבדת הלוים? אלא רזא דא דכתיב, (במדבר יח, כג) "ועבד הלוי הוא", "הוא" - דא רזא דשמא קדישא דאקרי 'הוא', ולא אקרי 'אתה', ובגין דא "עבודת הלוים" ודאי. דבר אחר, "עבדת הלוים", דאינון נטלין משכנא על כתפייהו מאתר לאתר, דכתיב (במדבר ז, ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו":


"אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו'", רבי אבא פתח, (ישעיהו יא, י) "והיה ביום ההוא שרש ישי וגו'", "והיה ביום ההוא" - בזמנא דקודשא בריך הוא יסגי שלמא בעלמא, יתקיים שרשא דאילנא דחיי, וההוא שרשא מניה יתקיימו שאר שרשין לתתא, דכלהו אשתרשן ואתקיימן מניה.

"אשר עומד לנס עמים", דהאי איהו קיימא לנסא ולאת לרזא דשמא קדישא, "אליו גוים ידרשו", דתמן רזא דקיומא דשמא קדישא, ובגין כך "אליו גוים ידרשו", כמה דאת אמר (ישעיהו ב, ג) "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר יהו"ה וגו'", ועל דא "אליו גוים ידרשו".

"והיתה מנוחתו כבוד", "מנוחתו" - דא בי מקדשא, דכתיב (תהלים קלב, יד) "זאת מנוחתי עדי עד", "כבוד" - דהכי אקרי כבוד יהו"ה בההוא זמנא, דכתיב (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים". ומנוחתו דההוא שרש ישי דאתקרי כבוד יהו"ה, לא יתמני ולא יקום בחושבנא לעלמא. מאי טעמא? (ד"א בגין דהא קיימא בחושבנא השתא, וההוא זמנא לא יתקיים בחושבנא, מאי טעמא) בגין דכל מה דקיימא בחושבנא לא שריין תמן ברכאן בשלימו, וברכאן שריין במה דלא קיימא בחושבנא. בזמנא קדמאה קיימא בחושבנא דכתיב "אלה פקודי המשכן", תא חזי, משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין כך אצטריך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאן, דכתיב "ויברך אותם משה". ומה ברכה בריך לון? יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדוי ידיכון. וברכאן לא שראן על האי חושבנא, עד דקשר ליה משה במשכנא דלעילא, דכתיב "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה", דאי לאו דאתעבד חושבנא על ידא דמשה, לא יכלין אינון למעבד חושבנא, דכתיב "אשר פקד על פי משה".

פתח ואמר (מלכים א יז, ח-ט) "ויהי דבר יהו"ה אל אליהו, קום לך צרפתה וגו', הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך", וכי אן פקיד לה קודשא בריך הוא? אלא עד לא ייתי לעלמא פקיד קודשא בריך הוא בגזירה דיליה לעילא על העורבים למיתי מזונא לאליהו, ולההיא אתתא למיהב ליה מזונא. מה כתיב

<< · זהר חלק ב · רכב א · >>


דף רכב א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

(מלכים א יז, יב) "ותאמר חי יהו"ה אלה"יך אם יש לי מעוג, כי אם מלא כף קמח בכד, ומעט שמן בצפחת וגו'", והא הכא מדידו הוה בההוא קמחא, דהא הוה ביה מלא כף קמח בכד, כף הוא מדידו דיליה, ואתחזי דלא שריין ביה ברכן הואיל וקאים במדה, מה כתיב (מלכים א יז, יד) "כי כה אמר יהו"ה אלה"י ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עַד יוֹם תת יהו"ה גשם", "תת", "תתן" כתיב. מאי טעמא? בגין דבכל דרא לא אשתכח מאן דיזכי לזכו כהאי אתתא, ועל דא כתיב "תתן", אנת תתן מטרא על עלמא, בגין דזכותך סגי. וכתיב (מלכים א יז, טז) "כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר, כדבר יהו"ה אשר דבר ביד אליהו", וכי אם ההוא קמחא דקיימא במדידו דהוה מלא כף קמח, לא פסקו מניה ברכאן בגין מלה דאליהו, דכתיב "כד הקמח לא תכלה", וכתיב "כד הקמח לא כלתה", משכן העדות אף על גב דקיימא בחושבנא, הואיל ואתפקד על ידא דמשה, כל שכן וכל שכן דשריין ביה ברכאן, ועל דא כתיב "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה":


"אלה פקודי המשכן", רבי חזקיה פתח ואמר, (שמות ג, ה) "אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך וגו'", האי קרא אוקמוה, דפריש ליה קודשא בריך הוא מאתתיה, בגין לאתדבקא בשכינתא, דכתיב (שם) "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", "אדמת קדש" דא שכינתא, אתדבקותא קדישא אתדבק משה בההיא שעתא לעילא, דכדין קודשא בריך הוא קשיר ליה בחביבותא דלעילא, ואתפקד רב ממנא על ביתא, ואיהו גזיר וקודשא בריך הוא עביד, דכתיב (במדבר טז, ל) "ופצתה האדמה את פיה וגו'", וכתיב (במדבר טז, לא) "ויהי ככלותו לדבר וגו' ותבקע האדמה", וכתיב (שם י לה) "קומה יהו"ה, שובה יהו"ה", הדא הוא דכתיב "אשר פקד על פי משה", על פי משה אתתקן ואתפקד בכלא. פקידא דמשכן הוה על ידא דמשה, דכתיב (שמות ג, טז) "פקד פקדתי אתכם", דאיהו הוה קול דאפיק לההוא דבור, ועבד ליה פקידה לנפקא מן גלותא, והשתא אתפקדא לאמשכא קדושה מעילא לתתא, כמה דאת אמר (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם":


"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו'", אמר רבי יהודה, הא אתמר דהא בצלאל מסטרא דימינא הוה, ואיהו אתקין תיקונא דכלא. ותו דהא יהודה הוה שליטא ומלכא על כל שאר שבטין, ומניה נפק מאן דאתקין כל משכנא.

"בצלאל", הא אוקמוה, בצל אל, ומאן איהו בצל אל? דא ימינא. ותו מסטרא דא אתקין כלא, וירית חכמתא למעבד כל עבידא. "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן", דא איהו מסטרא דשמאלא, ודא איהו מסטרא דדינא קשיא (נ"א קדישא), והא אוקמוה, דהא מתרין סטרין אלין אתעבד משכנא, ואתתקן בהו לאתקשרא בהו, למהוי בין ימינא ושמאלא, והא אתמר ואוקמוה.

פתח ואמר, (תהלים מח, ג) "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב", תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אשדי חד אבנא יקירא מתחות כרסי יקריה, ושקע עד תהומא, ורישא חדא דההוא אבנא נעיץ גו תהומי, ורישא אחרא לעילא, וההוא רישא אחרא עלאה, איהו חד נקודה (עלאה) דקיימא באמצעיתא דעלמא, ומתמן אתפשט עלמא לימינא ושמאלא ולכל סטרין, ואתקיים בההיא נקודה אמצעיתא, וההיא אבנא אתקרי שתיה, דמנה אשתיל עלמא לכל סטרין. תו שתי"ה - ש"ת י"ה, קודשא בריך הוא שוי לה למהוי יסודא דעלמא ושתילו דכלא.


<< · זהר חלק ב · רכב ב · >>


דף רכב ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בתלת גוונין אתפשטת ארעא סחרניה דההיא נקודה.

  • אתפשטותא קדמאה, סחרניה דההיא נקודה כל צחותא וזכותא דארעא קיימא תמן, ותמן איהו, והאי קיימא לעילא על כל ארעא סחרניה דההיא נקודה.
  • אתפשטותא תניינא סחרניה דההוא אתפשטותא קדמאה, לאו איהו צחותא וזכותא כההוא קדמאה, אבל איהו דקיק וצח בצחותא דעפרא, יתיר מכל שאר עפר אחרא.
  • אתפשטותא תליתאה איהו חשוך וגסו דעפרא יתיר מכלהו, וסחרניה דהאי קיימין מיין דימא דאוקיינוס דאסחר כל עלמא, אשתכח דההיא נקודא קיימא באמצעיתא, וכלהו גוונין דאתפשטותא דעלמא סחרניה.

אתפשטותא קדמאה איהו בי מקדשא, וכל אינון היכלין ועזרות, וכל ההוא תקונא דיליה, וירושלם וכל מתא משורא ולגו. אתפשטותא תניינא כל ארעא דישראל, דאתקדשת בקדושה. אתפשטותא תליתאה איהו כל שאר ארעא, אתר בי מותבא דשאר עמין, וימא דאוקיינוס דסחרא כלא.

והא אוקמוה, דרזא דא גוונין דעינא, דסחרן לההיא נקודה דאמצעיתא דעינא, דאיהו חיזו דכל עינא, כגוונא דההיא נקודה אמצעיתא דקאמרן דאיהו חיזו דכלא, ותמן קאים בית קדש הקדשים וארון וכפורת, דאינון חיזו דכלא, אשתכח ההיא נקודה חיזו דכל עלמא. ועל דא כתיב, "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו'". "יפה", שפיר ההוא חיזו וחדוה דכלא, "נוף", נופא דאילנא, דאיהו שפירו דכלא.

תא חזי שפירו דעלמא, וחיזו דעלמא, לא אתחזי בעלמא, עד דאתבני ואתקם משכנא, ועאל ארונא לגו קודשא, מההיא שעתא אתחזי חיזו דכלא בעלמא, ואתתקן עלמא, ואזלי בההוא משכנא ובההוא ארונא, עד דמטי לההיא נקודה דאיהו יפה נוף חדוה דכלא, כיון דמטו להתם, כדין פתח ארונא ואמר, (תהלים קלב, יד) "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה".

רבי ייסא אמר, האי קרא כנסת ישראל אמרה ליה, בשעתא דאתבני בי מקדשא ועאל ארונא לאתריה. רבי חזקיה אמר, קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל, כד ישראל עבדין רעותיה, דהא כדין קודשא בריך הוא יתיב על כורסי יקריה, וחייס על עלמא, וברכה ושלום וחביבותא דכלא אשתכח, וכדין אמר "זאת מנוחתי עד עד".

ותא חזי, בשעתא דכלהו אומנין שארו למעבד אומנותא, ההוא עובדא ממש דשראן, איהי אשתלימת מגרמה, אינון שראן, ואיהי אשלימת עבידתא, איהי ממש, מנלן, דכתיב "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד". כגוונא דא, (בראשית ב, א) "ויכלו השמים והארץ", ואי תימא "ויכל אלהי"ם ביום השביעי" -- ודאי הכי הוא דכל עלמא אף על גב דכל עבידן אשתלימו כל חד וחד, כל עלמא לא הוה שלים בקיומיה, עד דאתא יומא שביעאה, דכד אתא יומא שביעאה, כדין אשתלימו כל עבידין, ואשלים ביה קודשא בריך הוא עלמא, הדא הוא דכתיב "ויכל אלהי"ם ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", בהאי אשתלים בקיומא כל עבידתא דעבד, ועל דא "ויכל אלהי"ם ביום השביעי". וכד אתבני בי מקדשא, כל עבידתא דאתעביד, איהי מגרמה אתעבידת, אומנין שראן, ועבידתא אתחזיאת לון למעבד, ואתרשימת קמייהו, ואשתלימת היא מגרמה, והא אוקמוה, דכתיב (מ"א ו, ז) "והבית בהבנותו", "והבית כאשר בנהו" לא כתיב, אלא "בהבנותו" - דאיהי אשתלימת מגרמה, וכתיב "אבן שלמה מסע נבנה", "בנוהו" לא כתיב, אלא "נבנה", הוא מגרמיה נבנה, וכן בכל עבידתא דאיהי קדישא, איהי אשתלימת מגרמה:

<< · זהר חלק ב · רכג א · >>


דף רכג א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"ובצלאל בן אורי בן חור", האי קרא אוליפנא, דרוח קודשא אכריז עליה לעיניהון דישראל, ואמר "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה יהו"ה את משה".

"ואתו אהליאב בן אחיסמך", מאי "ואתו"? אלא אוליפנא, דאהליאב לא עביד עבידתא בלחודוי אלא עם בצלאל, ועמיה עבד כל מה דעבד, הדא הוא דכתיב "ואתו", ואתו ולא בלחודוי, מכאן דשמאלא איהו בכלל ימינא תדיר, ועל דא כתיב, "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב" - דא ימינא ודא שמאלא:

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו'". רבי ייסא אמר, כיון דעבדו כל חכימייא ית משכנא, אצטריך למהדר חושבנא מכל אינון עבידן דאתעבידו ביה, מאי טעמא, בגין דכל חושבן וחושבן כד הוה אתעביד חושבנא, הכי אתקיים ההוא עבידא, ואתקיים באתריה. וישראל כלהו כמה דאתרעו במה דנדיבו בקדמיתא, הכי נמי אתרעו בההוא חושבנא, וכדין אתקיים כל עבידא בההוא רעותא, ועל דא אצטריך הכא חושבנא, בגין דבהאי אתקיים עבידא. "אלה" כתיב ולא כתיב "ואלה", אלא דא איהו חושבנא דפסיל כל חושבנין דעלמא, ודא אתקיים יתיר מכלהו, דבהאי אתקיים משכנא, ולא באחרא.

פתח ואמר, (ישעיה לג, ו) "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת יראת יהו"ה היא אוצרו", האי קרא אוקמוה חברייא, אבל הא תנינן, כל בר נש דאתעסק באורייתא בהאי עלמא, וזכי למקבע עתין לה, אצטריך באמונה, דרעותא דיליה יתכוין לקודשא בריך הוא, יתכוין לשם שמים, בגין דאמונה להכי אתכוון. "חסן ישועת", לאכללא רחמי בדינא. "חכמת ודעת", דתרין אלין שראן דא על דא, דא טמיר וגניז, לאשראה דא על דא.

"יראת יהו"ה היא אוצרו", אוצרו דכל אלין, בגין דהאי יראת יהו"ה נקיט כל אינון נחלין, ואיהי אתעבידת אוצר לכלהו, וכד נפקין מינה כל אינון גניזין, כלהו אפיק לון בחושבנא. מנלן, דכתיב (שיר ז, ה) "עיניך ברכות בחשבון", בחשבון ודאי עביד ואפיק אינון ברכות מים, ואשגח (נ"א ואשקי לכלא) לאפקא כלא בחושבנא, ועל דא אקרי אמונה, ובכלא אקרי אמונה, והא אוקימנא. ומה אי הכא אצטריך לאחזאה מהימנותא, לשאר מילי דעלמא על אחת כמה וכמה! ועל דא קודשא בריך הוא הוה אודע להו לכל ישראל רזא דמהימנותא דילהו בכל מה דעבדו, וכלא אתמר.

רבי יוסי ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, אמר רבי יוסי, ודאי דקודשא בריך הוא אתרעי ביה בבצלאל לעבידת משכנא יתיר מכל ישראל, אמאי? אמר ליה, שמא גרים, והא אוקמוה דקודשא בריך הוא שוי שמהן בארעא, לאתעטרא (ס"א לאתערא) בהו, ולמעבד בהו עבידתא בעלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מו, ט) "אשר שם שמות בארץ". אמר ליה, רזא איהו הכא, יהודה מסטר שמאלא הוה, ואהדר ואתדבק בימינא, ועל דא בסטרא דא אתעביד משכנא, שארי מסטר שמאלא, ואתדבק בסטר ימינא, ולבתר אתכליל דא בדא, ואתעביד כלא ימינא.

כגוונא דא אורייתא, שארי משמאלא ואתדבק בימינא, ואתכליל דא בדא, ואתעביד כלא ימינא. ראובן שרא מימינא, וסטא לשמאלא, ונטלו עמיה אינון שאר שבטין דאינון שמאלא, בגין דשארי מימינא וסטא לשמאלא. יהודה שרא משמאלא, וסטא לימינא, שרא משמאלא בגין דאתי מסטר שמאלא, ואתדבק בימינא ומשכנא בסטרא דא אתעביד, שארי מסטר שמאלא ואתדבק בסטר ימינא, ועל דא בצלאל דאתי מסטריה, איהו עבד משכנא ואתתקן לגביה. והא אוקמוה, דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ובריר ליה מכלא


<< · זהר חלק ב · רכג ב · >>


דף רכג ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

לעבידתא דא, ויהב ליה חכמה ותבונה ודעת כמה דאוקמוה, בגין דעמיה הוה בקדמיתא סכלתנו דלבא, דכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", בגין דקודשא בריך הוא לא יהיב חכמתא אלא למאן דאית ביה חכמתא, ואוקמוה חברייא ואתמר, וכן כגוונא דא בצלאל.

רבי שמעון אמר, בצלאל שמיה גרים ליה, ועל חכמתיה אקרי הכי, ורזא דמלה, בצלאל - בצל אל. פתח ואמר (שיר ב ג) "כתפוח בעצי היער כן דודי וגו', בצלו" - היינו בצלאל דאיהו אתקין משכנא ועבד ליה, דכתיב "חמדתי וישבתי", דמשכנא חמידא איהו למיתב ביה, דאיהו עביד חמודא לכנסת ישראל, וכנסת ישראל יתבא בצלא דאל, ודא איהו בצלאל. "ופריו מתוק לחכי", דדא איהו דעביד פירין טבין בעלמא, דכתיב (הושע יד ט) "ממני פריך נמצא", מאן הוא פרי, אלין אינון נשמתהון דצדיקייא, דאינון איבא דעובדוי דקודשא בריך הוא. דההוא נהר דנפיק מעדן, איהו אפיק וזריק נשמתין לעלמא, ואינון פירין דקודשא בריך הוא, ובגין כך "פריו" דא איהו כדקאמרן. "בצלו", דא הוא בצלאל, ועל דא תקונא דמשכנא על ידא דבצלאל הוה, ובגין כך "ובצלאל בן אורי בן חור", בן אורי, דא נהורא דשמשא דנפיק, בן אורי, דא ימינא, בן חור, דא איהו שמאלא, בן אורי בן חור (ס"א בן חור בן חורי), ועל דא אשתלים ביה דינא דקודשא בריך הוא בעובדא דעגלא:

"כל הזהב העשוי", מההיא שעתא דיהבו ליה ישראל, הוה עשוי ואתתקן מקדמת דנא "בכל מלאכת הקדש", כל ההוא דהבא אתעביד ואתתקן בכל מלאכת הקדש. מאי טעמא? בגין דבכל דרגא ודרגא הוה אתתקן ביה דהבא, דלית שלימו אלא רחמי ודינא, ועל דא דהבא הוה אזיל בכל מלאכת הקדש, בכל ההיא עבידתא דאקרי קדש הוה אזיל בה דהבא, דהבא בכלא.

רבי אבא ורבי יוסי ורבי חזקיה, הוו יתבין ולעאן באורייתא, אמר ליה רבי חזקיה לרבי אבא, הא חמינן דקודשא בריך הוא אתרעי בדינא בכלא לאתערבא דא בדא, ואיהו אריך דינא בחייבי עלמא, אי איהו אתרעי בדינא, אמאי סליק ליה מחייביא? אמר ליה כמה טורין אתעקרו במלה דא, אבל כמה מלין גלי בוצינא קדישא בהאי. ותא חזי, דינא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה איהו דינא בריר, איהו דינא דאתער רחימו וחדוה, אבל חייביא כד אינון בעלמא, כלהו דינא דזוהמא, כלהו דינא דלא אתרעי ביה קודשא בריך הוא כלל, ועל דא לא בעי לאתערבא דינא קדישא בדינא מסאבא דזוהמא, עד דאיהו אשתצי מגרמיה, ולאובדא ליה מן עלמא דאתי, וההוא דינא דזוהמא דביה, איהו אוביד ליה מעלמא.

פתח ואמר, (תהלים קצב, ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד", האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, "בפרוח רשעים כמו עשב", כהאי עשבא דאיהו ביבישו דארעא, ואיהו יבישא, כד שראן ביה מיא אפריח, וההוא יבישו אתפרח, וכהאי אילנא קציצא דאציץ, ולא סליק אלא אינון פארות לסטר דא ולסטר דא, דאינון ענפין דסלקין, ולעלמין לא סליק אילנא כד הוה בקדמיתא למהוי אילנא, וכל דא "להשמדם עדי עד", לעקרא לון משרשין ומכלא.

תו רזא אחרא אית בהאי, על דקודשא בריך הוא אריך רוגזיה בחייביא בהאי עלמא, בגין דהאי עלמא איהו חולקא דסטרא אחרא, ועלמא דאתי איהו סטרא דקדושה, ואיהו חולקא דצדיקיא, למהוי צדיקיא אינון בעטרא דיקרא דמאריהון ביה, ותרין סטרין אלין קיימין דא לקבל דא, דא

<< · זהר חלק ב · רכד א · >>


דף רכד א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

סטרא דקדושה, ודא סטרא אחרא דמסאבא, דא קיימא לצדיקיא, ודא קיימא לרשיעיא, וכלא דא לקבל דא. זכאין אינון צדיקיא דלית לון חולקא בהאי עלמא אלא בעלמא דאתי.

תא חזי, כלא אתתקן ואתגלי קמי קודשא בריך הוא, ואף על גב דבלק ובלעם לא אתכוונו לגבי קודשא בריך הוא, כלא איהו מתתקן קמיה, ולא גרע מאגר דלהון כלום בהאי עלמא, בההוא זמנא שליטו על ישראל, דגרם ההוא קורבנא לאסתלקא מישראל ארבעה ועשרין אלפין, בר כל אינון דאתקטלו, דכתיב (במדבר כה, ה) "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", וכתיב "קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליהו"ה", ועד כען ההוא קרבנא הוה תלי לאתפרעא מנהון דישראל. שבעה מדבחן כחושבן ארבעין ותרין, רבי שמעון אמר, תא חזי, אינון ארבעין ותרין קרבנין עבדו בלעם ובלק, ונטלו לון מההוא סטרא אחרא לגבי קודשא בריך הוא, ועל דא הוה תלי ההוא קרבנא לנטלא ליה ההוא סטרא אחרא דאקרי קללה מישראל, ועד השתא לא גבה מנייהו. ודא איהו רזא, (מ"ב ב, כז) "ויפן אחריו ויראם", "ויפן אחריו", אחורי שכינתא, דקיימא סטרא אחרא לאחורא, "ויראם", אסתכל בהו ההוא סטרא אחרא, וחמא לון דאתחזון לאתענשא, ועל דא "ויקללם בשם יהו"ה", בשם יהו"ה, לאפקא ההוא שם יהו"ה מחיובא דא, מההוא חיובא דההוא קרבן דאקריב ההוא סטרא לגביה. וכלא איהו מתתקן קמיה דקודשא בריך הוא, ולא אתאביד מלה. כגוונא דא כלא אתתקן קמיה דקודשא בריך הוא, הן לטב הן לביש.

תא חזי, דוד איהו הוה דערק קמיה דשאול, ועל דא גרים דאתאבידו כל אינון כהני דנוב, ולא אשתאר מכלהו בר אביתר בלחודוי דערק, ודא גרים כמה בישין בישראל, ומית שאול ובנוי, ונפלו מישראל כמה אלפין ורבבן, ועם כל דא ההוא חובא הוה תלי על דוד לגבות מניה, עד דכל בנוי דדוד אתאבידו ביומא חד, ולא אשתאר מנייהו אלא יואש בלחודוי דאתגניב, כגוונא דלא אשתאר מאחימלך בר אביתר בלחודוי, ועד כען ההוא חובא הוה תלי למעבד דינא על נוב, על ההוא חובא דנוב, דכתיב (ישעיה י, לה) "עוד היום בנוב לעמוד", ואוקמוה.

כגוונא דא "כל הזהב העשוי למלאכה", מאי "העשוי"? הכא אסתכל קודשא בריך הוא, כד יהבו ישראל דהבא לעגלא, וקודשא בריך הוא אקדים לון דהבא דא לאסוותא, דהאי דהבא דמשכנא אקדים לון לההוא דהבא דיהבו לעגלא, דכל דהבא דהוה עמהון ואשתכח עמהון יהבו לארמת משכנא, סלקא דעתך דכד עבדו ית עגלא אשתכח עמהון דהבא, ואינון פריקו אודנייהו לנטלא ההוא דהבא, דכתיב (שמות לב, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם", ועל דא אקדים דהבא דארמותא, לכפרא על עובדא דא (חסר)....

...(ובגין כך) "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", מסטרא דמלכותא, "עשה את כל אשר צוה יהו"ה את משה", דהא כל אומנותא דמשכנא אתתקנת בהו ועל ידייהו, בצלאל איהו עביד אומנותא, ומשה איהו אתקין כלא לבתר. משה ובצלאל כחדא הוו, משה לעילא, בצלאל תחותיה, סיומא דגופא כגופא, בצלאל ואהליאב הא אוקמוה, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד, ובגין כך, "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו', ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'":

"כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש וגו'", רבי יוסי פתח קרא באלישע, דכתיב (מ"ב ב, כג) "ויעל משם בית אל, והוא עולה בדרך וגו', ונערים קטנים", הא אוקמוה, מנוערים הוו מכל מילי אורייתא, ומכל פקודי אורייתא, "קטנים"


<< · זהר חלק ב · רכד ב · >>


דף רכד ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

זעירי מהימנותא, ואתחייבו בחיובא דהאי עלמא ובחיובא דעלמא דאתי, "יצאו מן העיר", נפקו מרזא דמהימנותא, כתיב הכא "יצאו מן העיר", וכתיב התם (הושע יא ט) "ולא אבא בעיר", (ס"א מרזא דמהימנותא דאקרי עיר, (תהלים מח, ט) "עיר יהו"ה צבאות, עיר אלהינ"ו"). "ויפן אחריו ויראם", "ויפן אחריו", דאסתכל לאחורא אי יהדרון בתיובתא אי לאו, "ויראם", מאי "ויראם"? אסתכל בהו דהא לית זרעא מתתקנא זמין לנפקא מנייהו, ואוקמוה. "ויראם", הא אוקמוה, דאתעבידו בליליא דכפורי, מיד "ויקללם בשם יהו"ה". ורזא איהו בהאי קרא, "ויפן אחריו", אסתכל בהו אי יתענש עלייהו, ואתפני מהאי, כמה דאת אמר, (במדבר יב י) "ויפן אהרן", דאתפני מצרעתיה, אוף הכא אתפני מעונשא דלהון, "ויראם", דהוו קיימין לבתר למעבד כמה בישין בישראל. "ויפן אחריו", כמה דאת אמר, (בראשית יט, כו) "ותבט אשתו מאחריו", מאי מאחריו, מאחורי שכינתא, אוף הכא ויפן אחריו, אסתכל מאחורי שכינתא, וחמא לכלהו דהא בההוא ליליא דשלטא על כפרה דחוביהון דישראל אתעברו אמהון מנייהו, מיד "ויקללם בשם יהו"ה". "ותצאנה שתים דובים מן היער", "שתים דובים", "שנים דובים" מבעי ליה?! מאי "שתים דובים"? נוקבין הוו ובנייהו. "ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים", הא אוקמוה, לקבל קרבנין דבלק:

"ויהי זהב התנופה", אמאי אקרי זהב התנופה, ולא אקרי הכי כסף התנופה? אלא תרין אינון דאקרון הכי, זהב התנופה, ונחשת התנופה, ולא אקרי הכי כסף התנופה, אלא אלין אקרון הכי, בגין דאיהו אסתלקותא לעילא, דהא אית הכי לתתא, ולאו איהו זהב (כגוונא) דארמותא, ובכל אתר תנופה איהו ארמותא לעילא, ולא לנחתא לתתא. ואיהו רזא דחשבנא דא, דכל אלין דרגין ורתיכין, כלהו קיימי בארמותא (דא), ואיהו דהב ארמותא, ודא איהו דהבא, דכל מה דמתפשטא לתתא אסתים חיזו וטיבו ונהירו דיליה, וכד איהו בארמותא, כדין איהו דהב טב ברזא דנהירו דיליה, וכל ההוא דלתתא סוספיתא דדהבא, ואיהו התוכא דיליה. "וכסף פקודי העדה", בגין דהאי איהו כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב, ואף על גב דלאו איהו בהאי ארמותא, כלא הוא לטב, אבל דהבא כל מה דאתפשט לתתא כלא הוא לביש, דא אתפשט לטב, ודא אתפשט לביש, ובגין כך דא אצטריך לארמא ארמותא ולאסתלקא לעילא, ודא אצטריך לאתפשטא לתתא ולכל סטרין, בגין דכלהו קאים לטב.

פתח ואמר, (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן וגו'", "כי שמש" דא קודשא בריך הוא, "ומגן" דא קודשא בריך הוא, "שמש" דא הוא רזא דשמא קדישא יהו"ה, דהכא קיימין כל דרגין לנייחא, "ומגן" דא איהו רזא דשמא קדישא דאקרי אלהי"ם, ורזא דא דכתיב "אנכי מגן לך", ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים, "חן וכבוד יתן יהו"ה", למהוי כלא רזא חדא. "לא ימנע טוב להולכים בתמים", רזא דא (ההוא) דכתיב, (איוב לח, טו) "וימנע מרשעים אורם", ודא איהו נהורא קדמאה, דכתיב ביה (בראשית א, ד) "וירא אלהי"ם את האור כי טוב", דגניז וסתים ליה קודשא בריך הוא כמה דאוקמוה, ומן חייביא גניז ליה, ומנע ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אבל לצדיקיא מה כתיב, "לא ימנע טוב להולכים בתמים", דא אור קדמאה, דכתיב ביה "וירא אלהי"ם את האור כי טוב", ועל דא לא אצטריך דא לאסתלקא ולארמא ליה, אלא לאתפשטא ולאתגלאה, ולא לאסתלקא (ס"א בההוא דהבא) כההוא אחרא דאיהו שמאלא, ועל דא אקרי ההוא תנופה, ולאו האי, ובגין כך "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'".

תא חזי, סטרא דימינא איהו תדיר קיימא, לקיימא בכל עלמא, ולאנהרא

<< · זהר חלק ב · רכה א · >>


דף רכה א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

ולברכא ליה, ובגין כך כהנא דאיהו מסטרא דימינא, אזדמן תדיר לברכא עמא, דהא מסטרא דימינא אתיין כל ברכאן דעלמא, וכהנא נטיל ברישא, ועל דא אתמנא איהו לברכא לעילא ולתתא. תא חזי, בשעתא דכהנא פריש ידוי לברכא עמא, כדין שכינתא אתיא ושריא עלויה ואמלי ידוי, ידא דימינא זקפא לעילא על ידא דשמאלא, בגין לסלקא ימינא ולאתגברא על שמאלא, וכדין כלהו דרגין דקא פריש בהו ידוי, כלהו אתברכאן ממקורא דכלא. מקורא דבירא מאן איהו? דא צדיק, מקורא דכלא דא איהו עלמא דאתי, דאיהו מקורא עלאה, דכל אנפין נהירין מתמן, דהא איהו מבועא ומקורא דכלא, וכל בוצינין ונהורין מתמן אתדליקו. כגוונא דא, מקורא ומבועא דבירא, כל אינון בוצינין דלתתא, כלהו אתנהרין ואתמליין נהורין מניה, ודא קיימא לקבל דא, ובגין כך בשעתא דכהנא פריש ידוי ושארי לברכא עמא, כדין שראן ברכאן עלאין ממקורא עלאה לאדלקא בוצינין, ונהרין כל אנפין, וכנסת ישראל אתעטרת בעטרין עלאין, וכל אינון ברכאן נגדין ואתמשכן מעילא לתתא.

תא חזי, משה פקיד ובצלאל עביד, למהוי כלא ברזא דגופא וסיומא דגופא דאיהו את קיימא קדישא, לאסגאה רחימו וקשורא דיחודא במשכנא, וכלא ברזא דימינא קא אתעביד, ועל דא בכל אתר דסטרא דימינא אשתכח, עינא בישא לא שלטא ביה, ובגין כך "וכסף פקודי העדה", בגין דההוא כסף מסטרא דימינא קא אתיא, ועל דא אתמנא כלא במניינא.

רבי יצחק שאיל ליה לרבי שמעון, אמר ליה, הא אוקמוה דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא, הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא? אמר ליה, הא אתמר, אבל בכל אתר דסטרא דקדושה שריא עליה, אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושה, ברכתא שריא עליה תדיר, ולא אתעדי מניה. מנלן? ממעשר, בגין דאתיא חושבנא לקדשא, ברכתא אשתכחת ביה, כל שכן משכנא דאיהו קדש ואתיא מסטרא דקדש. אבל כל שאר מילי דעלמא דלא אתיין מסטרא דקדושה, ברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחושבנא, בגין דסטרא אחרא דאיהו רע עין יכיל לשלטאה עליה, וכיון דיכיל לשלטאה עליה, ברכתא לא אשתכחת ביה, בגין דלא ימטו ברכאן לההוא רע עין, (ולא הוי מסטרא דקדושה), ומדידו דקדושה וחושבנא דקדושה, תדיר ברכאן אתוספאן ביה. ועל דא "וכסף פקודי העדה", פקודי העדה בקושטא ודאי, ולא דחילו מעינא בישא, ולא דחילו מכל חושבנא דא, דהא בכלא שראן ברכאן מלעילא.

ותא חזי, בזרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, בגין דאתי מסטרא דימינא, ועל דא אתעביד משכנא על ידא דבצלאל, דהא איהו ברזא דיוסף קא שרייא, דאיהו רזא דברית קדישא, ועל דא משה פקיד ובצלאל עביד, למהוי כלא ברזא דגופא, וסיומא דגופא דאיהו את קיימא קדישא, לאסגאה רחימו וקשורא דיחודא במשכנא, וכלא ברזא דימינא קא אתעביד, ובגין כך "וכסף פקודי העדה", וההוא חושבנא איהו חושבן דרגין רברבין ממנן, דאתאחדן מסטרא דימינא, ועל דא כתיב "מאת ככר וגו'".

רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפורי, עד דהוו אזלי חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא, אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר, כתיב (תהלים לד, טז) "עיני יהו"ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם", האי קרא קשיא, מאי "עיני יהו"ה אל צדיקים"? אי בגין דאשגחותא דקודשא בריך הוא עלייהו לאוטבא לון בהאי עלמא, הא חמינן כמה זכאין אינון בהאי עלמא ואפילו מזונא כעורבי ברא לא יכלין


<< · זהר חלק ב · רכה ב · >>


דף רכה ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

לאדבקא! אי הכי מאי "עיני יהו"ה אל צדיקים"? אלא רזא הכא, תא חזי, כל אינון בריין דעלמא, כלהו אשתמודעאן לעילא, בין לסטרא דא ובין לסטרא דא, אינון דלסטרא דקדושה אשתמודעאן לעילא לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עלייהו, ואינון דלסטרא מסאבא אשתמודעאן לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עלייהו. ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא דסטרא דקדושה, לא אשגח עליה סטרא אחרא, ולא יקרב לגביה לעלמין, ולא יכיל לדחייא ליה מאתריה בכלא בכל מה דאיהו עביד, ועל דא "עיני יהו"ה אל צדיקים וגו'", בגין דא סטרא אחרא לא יכיל לשלטאה עליה, והשתא סייעתא דשמיא הכא, וכל אשגחותא טבא דלעילא הכא, וכל סטרא אחרא וכל מלה בישא, לא יכיל לשלטאה עלייכו.

אמר רבי אבא, הא אוליפנא דבכל אתר דסטרא דקדושה שריא עלוי, אף על גב דקיימא בחושבנא, ברכתא לא אתמנע מתמן. אמר רבי אלעזר ודאי הכי הוא. אמר ליה, הא ישראל אינון קדש, ואתיין מסטרא דקדש, דכתיב (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל ליהו"ה", וכתיב (ויקרא כ, כו) "והייתם קדושים כי קדוש אני", אמאי כד עבד דוד חושבנא לישראל, הוה בהון מותנא, דכתיב (ש"ב כד, טו) "ויתן יהו"ה דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד". אמר ליה, בגין דלא נטל מנייהו שקלים דאיהו פורקנא, דכתיב (שמות ל, יב) "ונתנו איש כפר נפשו ליהו"ה בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", בגין דאצטריך קדש (דאיהו באתגלייא), למיהב פורקנא דקדש, וההיא פורקנא דקדש לא אתנטיל מנייהו.

תא חזי, ישראל איהו קדש דקיימא בלא חושבנא (דגרמייהו), ועל דא אצטריך פורקנא דיתנטיל מנייהו, וההוא פורקנא קיימא בחושבנא, ואינון לא קיימו בחושבנא, מאי טעמא, בגין דקדש איהו רזא עלאה דכל דרגין, מה ההוא קדש איהו סליק על כלא, ואית ליה לבר קדש אחרא לתתא, דקיימא תחותיה וקאים בחושבנא ובמניין, אוף הכי ישראל אינון קדש, דכתיב "קדש ישראל ליהו"ה", ואינון יהבי קדש אחרא פורקן דלהון דקיימי בחושבנא. ורזא דא, ישראל אינון אילנא דקיימא לגו, פורקנא (נ"א קדש) אחרא קיימא לבר וסליק לחושבנא, ואגין דא על דא.

אזלו, פתח רבי אלעזר ואמר, (הושע ב, א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו'", מהו "כחול הים"? תרין גוונין אינון הכא.

  • חדא כחול הים, בגין דימא כד סלקין גלוי בזעפא ורוגזא, ואינון גלין סלקאן לשטפא עלמא, כד מטאן וחמאן חולא דימא, מיד אתברו ותבין לאחורא ומשתככי, ולא יכלין לשלטאה ולשטפא עלמא. כגוונא דא, ישראל אינון חולא דימא, וכד שאר עמין, דאינון גלי ימא מארי דרוגזא מארי דדינין קשין, בעאן לשלטאה ולשטפא עלמא, חמאן להו לישראל דאינון מתקשרן בקודשא בריך הוא, ותבין ומתתברי קמייהו, ולא יכלין לשלטאה בעלמא.
  • גוונא אחרא, בגין דחולא דימא לית ליה חושבנא, ולא קיימא בחושבנא ולא במדידו, דכתיב "אשר לא ימד ולא יספר", אוף הכי ישראל לית להו חושבנא, ולא קיימין בחושבנא.

תא חזי, אית מדידו טמיר וגניז, ואית חושבן דקיימא בגניזו טמיר וגניז, והאי קיימא במדידו, והאי קיימא בחושבן, ודא איהו רזא וקיומא דכלא דלעילא ותתא. בגין דההוא מדידו, לא אתיידע לעלמין על מה קיימא רזא דההוא מדידו, ועל מה קיימא רזא דההוא חושבנא, ודא איהו רזא דמהימנותא דכלא. וישראל לתתא לא קיימין בחושבנא, אלא בסטרא דמלה אחרא, ופורקנא איהו דקיימא בחושבנא, ובגין כך ישראל כד עאלין

<< · זהר חלק ב · רכו א · >>


דף רכו א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בחושבנא, נטלי מנייהו פורקנא כמה דאתמר. ועל דא ביומוי דדוד, כד עבד חושבנא בישראל, ולא נטיל מנהון פורקנא הוה רוגזא, ואתאבידו מישראל כמה חילין וכמה משריין, ובגין כך כתיב בעובדא דמשכנא, "וכסף פקודי העדה וגו' לכל העובר על הפקודים", וכלא אתקדש לעבידת משכנא.

והא אוקמוה, ככרין חושבנא חדא, שקלים חושבנא חדא, בגין דאית עלאין דסלקן לחושבנא עלאה, ואית אחרנין דסלקן לחושבנא אחרא, דא עלאה ודא תתאה, ובגין כך כתיב "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש וגו'", אלין אדנים הא אוקמוה.


תו פתח ואמר, (תהלים קכז, א) "שיר המעלות לשלמה אם יהו"ה לא יבנה בית וגו'", האי קרא שלמה מלכא אמר ליה, בשעתא דהוה בני בי מקדשא, ושארי למבני, והוה חמי דעובדא אתתקנת בידייהו, והוה מתבני מגרמיה, כדין שארי ואמר "אם יהו"ה לא יבנה בית וגו'", היינו רזא דכתיב, "בראשית ברא אלהי"ם", דהא קודשא בריך הוא ברא ואתקין להאי עלמא בכל מה דאצטריך, דאיהו בית, "שוא עמלו בוניו בו", אלין רזא דאינון נהרין (נ"א נחלין), דנפקין ועאלין כלהו בגו האי בית, לאתקנא ליה בכל מה דאצטריך, ואף על גב דכלהו קא אתיין לאתקנא למעבד תקוניה, ודאי "אם יהו"ה", דאיהו רזא דעלמא עלאה דאתקין‏[1] ועביד ביתא כדקא יאות, אינון בונין למגנא אינון, אלא מה דאיהו עביד ואתקין. "אם יהו"ה לא ישמר עיר", כמה דכתיב (דברים יא יב) "תמיד עיני יהו"ה אלה"יך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ואוקמוה, ובאשגחותא דא איהי נטירא בכל סטרין.

ואף על גב דכתיב (שיר ג ז) "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל", וכלהו נטרי לה, מאי טעמא נטרי לה, בגין דכתיב "מפחד בלילות", דא פחדא דגיהנם דקאים לקבלה, בגין לדחייא לה, ובגין דא כלהו סחרין לה. ואף על גב דכלהו קיימי בנהירו דמחשבה דלא אתידע, וכדין האי נהירו דמחשבה דלא אתידע, בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא. ואתעבידו תשע היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא דכל תשע נהורין, דקיימי כלהו במחשבה, דאיהי חד מנייהו בחושבנא, דכלהו למרדף אבתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה, ולא מתדבקן ולא אתידיעו. אלין לא קיימי, לא ברעותא, ולא במחשבה עלאה, תפסין בה ולא תפסין. באלין קיימין כל רזי מהימנותא, וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה דלתתא, כלהו אקרון אין סוף. עד הכא מטון נהורין ולא מטון, ולא אתידיעו, לאו הכא מחשבה ולאו רעותא. כד נהיר מחשבה, ולא אתידע ממאן נהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר (ס"א מאן) למה דנהיר, ועאיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא, והא אוקמוה. וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימין כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דנהיר מיניה מחשבה עלאה אקרי אין סוף (ע"כ מובא בפר' נח דף סה.).

כיון דאנהיר, ואתפשטו מניה חילין, ההיא מחשבה אסתים ואגניז ולא ידיע, ומתמן אתפשט פשיטותא לכל סטרין. ואתפשט מניה חד פשיטו, דאיהו רזא דעלמא עלאה, ודא קיימא בשאלתא, ואיהו מאמר עלאה, ואוקמוה דאקרי מ"י, דכתיב (ישעיה מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שאלתא ההוא דברא אלה. לבתר אתפשט ואתעביד ים, סופא דכל דרגין דאיהו לתתא, ומתמן שארי למבני לתתא, וכלא עביד בההוא גוונא ממש


<< · זהר חלק ב · רכו ב · >>


דף רכו ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דלעילא, דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא. ובגין כך נטירו דכלא מעילא ותתא, והאי פשיטו דמחשבה איהו, דאיהו עלמא עלאה, ודא איהו אם יהו"ה לא ישמר עיר שוא שקד שומר, דאיהו שומר ישראל, (נ"א שקד שומר, ההוא דכתיב ביה (משלי כז יח) "ושומר אדוניו יכובד"), דלאו ביה קיימא נטירו, אלא בעלמא עלאה. תא חזי, תכלא דמשכנא, כלא קיימא ברזא עלאה, ואוקמוה, תכלת וארגמן, חד לאתקשרא בחד. והא אתמר ברזא דכתיב, (דברים ד כד) "כי יהו"ה אלה"יך אש אוכלה הוא", והא אתמר, דאית אשא אכלא אשא, ואכיל ליה ושצי ליה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא ואתמר:

"ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וגו'", תא חזי, אוליפנא, דאינון תקלין אנשי לון משה, ולא ידע מה דאתעביד מנייהו, עד דנפק קלא ואמר, "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". רבי חזקיה פתח ואמר, (שיר א יב) "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו", האי קרא אתמר, אבל, "עד שהמלך במסבו", דא קודשא בריך הוא כד יהב אורייתא לישראל ואתא לסיני, וכמה רתיכין הוו עמיה, כלהו רתיכין קדישין, וכל קדושין עלאין דקדושה דאורייתא כלהו הוו תמן, ואורייתא אתיהיבת בלהטי אשא, וכלא בסטרא דאשא, וכתיבא באשא חוורא על גבי אשא אוכמא, ואתוון הוו פרחין וסלקין באוירא. ואת קדמאה דאורייתא, אתפליג לשבע מאה ושבעים וחמשה לכל סטר, וכלהו אתחזון באוירא דרקיעא באת ו"ו, ו' לסטרא דא, ו' לסטרא דא, וכן לכל סטרין. ואלין ווין הוו קיימין על עמודין, ואינון עמודין הוו קיימין על ניסא, וכלהו ווין עלייהו, בגין דרזא דאורייתא על ו"ו קיימא, ואינון ווין דאינון רזא דמהימנותא דאורייתא, כלהו על אינון עמודים קיימין, דאינון רזין דנפקין בהו נביאים, רזא דלהון בכל סטר, ועל אינון קיימין קיימן אינון ווין.

ו' עלאה איהו רזא דקול דאשתמע, ואיהו רזא דקיימא ביה אורייתא, בגין דאורייתא נפקא מההוא קלא פנימאה דאקרי קול גדול, ודא קול גדול איהו רזא דאורייתא, ועל דא כתיב (דברים ה יט) "קול גדול ולא יסף". תא חזי, האי קול גדול איהו עקרא דכלא, ורזא דשמא קדישא עלאה, ועל דא אוקמוה, דאסיר ליה לבר נש לאקדמא שלמא לחבריה עד לא יצלי צלותיה, ורזא דא אוקמוה, דכתיב (משלי כז, יד) "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו", ולאו איהו אסור עד דמברך ליה ברזא דקול גדול, דאיהו עיקרא דשמא קדישא. ועל דא רזא דאורייתא נפקא מההוא קול גדול, ודא איהו מלך.

"במסבו", דא מעמד הר סיני ואוקמוה, "נרדי נתן ריחו",

<< · זהר חלק ב · רכז א · >>


דף רכז א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דא כנסת ישראל, בגין דאמרו ישראל (שמות כד, ז) "כל אשר דבר יהו"ה נעשה ונשמע", "שהמלך", דא איהו מלך עלאה ואוקמוה.

תא חזי, כד קודשא בריך הוא אייתי טופנא על עלמא בגין לחבלא כלא, אמר ליה קודשא בריך הוא לנח, בעי לך (ס"א לאסתתרא) לאסתמרא, ולא תחזי גרמך קמיה דמחבלא דלא ישלוט עלך, בגין דלא הוה מאן דיגין עלוי, כיון דאתקריב קרבנא דקריב נח, כדין אתבסם עלמא. ולא אתבסם כולי האי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני כדין אתבסם עלמא, ומחבלא לא אשתכח בעלמא, ובעא קודשא בריך הוא בההוא זמנא לאעברא ההוא מחבלא מעלמא, (וכד) בר דישראל סרחו בההוא זמנא ליומין זעירין, ועבדו ית עגלא. וכדין מה כתיב (שמות לג, ו) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", ועדים הוה רזין דשמא קדישא דאעטר לון קודשא בריך הוא, ואתנטל מנייהו, כדין שלטא מחבלא על עלמא, ואהדר כמלקדמין, כההוא זמנא דשלטא בעלמא, ועביד דינא.

אמר רבי יוסי, ביומוי דטופנא מאן יהיב תמן מחבלא, דהא מיא הוו דאתגברו? תא חזי, לית לך דינא בעלמא או כד אתמחי עלמא בדינא, דלא אשתכח ההוא מחבלא בינייהו, דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא. אוף הכא טופנא הוה, ומחבלא אזיל בגו טופנא ואיהו אקרי הכי, ועל דא אמר ליה קודשא בריך הוא לנח לטמרא גרמיה, ולא יתחזי בעלמא, והא אוקמוה.

תא חזי, אמר רבי אלעזר, "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים", אמאי ווים? אלא כמין ו"ו הוו, ורישיהון חפא בדהבא, אינון דכסף ורישיהון מחפן בדהבא, בגין דכל ו"ו בסטרא דרחמי קא אתיא. וכלהו הוו אשתמודעאן לעילא בחושבנא, ובגין דאתו מסטרא דרחמי הוו אקרון ווים, וכל שאר תליין בהו, ולית ו"ו אלא דהבא וכספא כחדא, ובגין כך כל אינון אקרון ווי דאינון עמודים. מאן עמודים? כמה דאת אמר (מ"א ז, מא) "והעמודים שנים וגו'", בגין דהא אלין לבר מגופא לתתא הוו קיימין.

אמר רבי יצחק, לא ידענא אי דא עבידתא דקדש או חול, בגין דכתיב "ואת האלף", דהא כתיב הכא "האלף", וכתיב התם (שיר ח, יב) "האלף לך שלמה", מה להלן האלף חול, אוף הכא האלף חול. אמר ליה, לאו הכי, דאי הוא הוה חול, לא יתעבד מנייהו ווים. ותו דהא תמן כתיב "האלף" ולא יתיר, והכא כתיב "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים". האלף דהתם אינון חול, דכתיב "האלף לך שלמה", ודא איהו חול, בגין דכל חול לאו איהו בסטרא דקדושה כלל, חול איהו מסטרא אחרא מסאבא, ועל דא הבדלה בין קדש לחול, בגין דבעינן לאפרשא בין קדש לחול, ורזא דקרא הכי הוא, (ויקרא י, י) "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". ועם כל דא אף על גב דפרישו אית לקדש מן החול, חולקא חדא אית ליה בקדושה


<< · זהר חלק ב · רכז ב · >>


דף רכז ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

מסטרא דשמאלא, הדא הוא דכתיב "האלף לך שלמה", דאינון אלף יומי החול, ואינון יומי דגלותא. כמה דאית אלף יומין דקדושה, הכי נמי אלף יומין לסטרא אחרא, ועל דא אתערו חברייא, אינון יומין דגלותא אלף שנין הוו, ועל דא אית אלף ואית אלף, ואינון אלף שנין דגלותא, אף על גב דישראל יהון בגלותא ויתמשכון יתיר, בהני אלף שנין יתמשכון, דאינון אלף יומין דקאמרן. ובגין דא אוקמוה, כל שלמה דאית בשיר השירים קדש, בר מהאי דאיהו חול. האלף דהכא קדש איהו, וכל עובדוי קדש, ועל דא עשה ווים לעמודים.

(מאמר הבא נדפס כבר בפ' נח דף סד ע"ב). תא חזי, הא אמרן כל ו' ברזא דרחמי איהו, וכל אתר דאתי ו' בשמא קדישא רחמי איהו, כגון (בראשית יט, כד) "ויהו"ה המטיר על סדום", (בראשית יב, א) "ויהו"ה אמר אל אברם", רחמי ודינא כחדא. דמאי שנא בטופנא דכתיב אלהי"ם בכל אתר, אמאי לא כתיב ויהו"ה, אלא תנינן, בכל אתר דכתיב ויהו"ה הוא ובית דינו, אלהי"ם סתם דינא בלחודוי. אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתערב איהו בהדי דינא, אבל בטופנא כל עלמא שיצי, וכל אינון דאשתכחו בעלמא. ואי תימא דהא נח ודעמיה אשתזיבו, הא סתים מעינא הוה דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שיצי ליה. ועל דא "ויהו"ה" באתגלייא ולא שיצי כלא, "אלהי"ם" סתים ובעי לאסתמרא, דהא כלא שיצי, ועל דא אלהי"ם בלחודוי הוה.

ורזא דא (תהלים כט, י) "יהו"ה למבול ישב", מהו "ישב"? אלמלא קרא כתיב לא יכלינן למימר, ישב, ישב בלחודוי, דלא אתא עם דינא, כתיב הכא "ישב", וכתיב התם (ויקרא יג, מו) "בדד ישב", בלחודוי. ורזא אוליפנא, קודשא בריך הוא סתים וגליא, גליא הוא בי דינא לתתא, סתים הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן, בגין כך כל מלוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שריין עליה, וכל דאינון באתגלייא, ההוא אתר דבי דינא שריא עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלייא, וכלא איהו ברזא עלאה כגוונא דלעילא. (ע"כ נדפס בפ' נח).


"עד שהמלך במסבו" (שיר א, יב), בההוא חברותא ותפנוקא דעדן עלאה, (הא אוקמוה דהא) בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיעאן. "נרדי נתן ריחו", דא ים בתראה, דברא עלמא תתאה כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה ולמעבד, ויכיל ושליט ונהיר בנהורא עלאה. תא חזי, בשעתא דהאי נרדא סלקא ריחא לעילא, כדין חביבותא אתקשרת, וסלקא האי נרדא לאתאחדא לעילא, וכלהו רתיכין קדישין, כלהו סלקין ריחין לאתעטרא לגבי דלעילא. אינון רתיכין כלהו אקרון "עלמות שיר", כמה דאת אמר (תהלים מו, א) "על עלמות שיר", והא אוקמוה, מאי "עלמות שיר"? אלא כמה דאת אמר (שיר ו, ח) "ועלמות אין מספר", מאי ועלמות אין מספר? כמה דאת אמר, (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", ובגין דלית להו חושבנא, כתיב "ועלמות אין מספר":

"ווים לעמודים", כלהו דכורין, כל אינון דסלקין ברבו משח לעילא, כלהו קיימין ברזא דדכורין, ולא אקרי דכר אלא ו', רזא דשמיה דאינון דכורין, וכל אינון דלתתא אקרון נוקבי. ובגין כך כל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא מסטרא דנוקבא, אתמנן על השיר, ואמרי שירתא תדיר, ועל דא כתיב "על עלמות שיר", וכלהו נפקו ברזא דה', ה' אפיקת כמה חילין לזנייהו ברזא דו', ו' דא רזא דדכורא דקיימא למיהב מזונא לנוקבא. ובגין כך כל אינון ווין עבד בצלאל, למיהב לון לאשראה על נוקבי, ונפקי מרזא דאלף, דאיהו חושבן שלים, ושבע מאות דאיהו רזא שלים, וחמשה הכי נמי, ושבעים כלא רזא חדא. ועל דא מרזא דנא וחשבן דא עשה ווים, וכלהו ברזא דו', ובדיוקנא דו' אתעבידו, וכלא ברזא עלאה ובחושבנא נטלי:

<< · זהר חלק ב · רכח א · >>


דף רכח א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"ונחשת התנופה שבעים ככר", אמר רבי יהודה, כל דא נחתא לתתא, בדיוקנא עלאה דרזא דמהימנותא, כגוונא דא עבד (דניאל ג, א) נבוכדנצר הרשע ההוא צלמא דאתקין. אמר רבי יוסי, איהו לא עביד הכי, אבל בחלמיה חמא הכי, דהא בחלמיה חמא (דניאל ב, לב) רישא די דהבא, ולבתר כספא, ולבתר נחשא. ואי תימא פרזלא וחספא אמאי לאו הכי, בגין דלאו אינון כדאי לאעלא לקודשא, ואלין תלתא אחרנין עאלו. ורזא דיליה דמשכנא בתלת, תלת באלין מתכן, ובשארא ארבע, כגון תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכגון ארבעה טורי אבן. אמר רבי יהודה, מנהון בתלת, מנהון בארבע, מנהון בתרין, מנהון בחד, אבל כל סדרא וסדרא לאו איהו אלא בתלת.

(מאמר הבא נדפס בפ' ויצא דף קנט ע"א) תלת סדרין אינון דמתפרשין לכל סטר לארבע סטרי עלמא, וכל סדרא וסדרא דאיהו לכל סטר, תלת סדרין אינון ואוקימנא:

סדרא קדמאה דלסטר מזרח, תלת סדרין אינון, ואינון תשעה סדרין, בגין דכל סדרא מאינון תלת, אית ליה תלת סדרין, ואשתכחו דאינון תשעה, וכמה אלף ורבוון תחותייהו. והני סדרין תשעה, כלהו מתנהגי באתוון רשימין, וכל סדרא אסתכי לאינון אתוון רשימן והא אוקמוה, וכן לכל סדרא וסדרא. וכלהו נטלי באתוון רשימן, ואלין עלאי מאלין, וקיימא אלין על אלין, (נ"א ומתחברן כלהו ואמרי שירתא). וכד אינון אתוון פרחין גו אוירא דרוחא, ההוא דממנא על כלא, כדין כלהו נטלי, (נ"א ושירתא אתבסם), והא אוקמוה. וחד את בטש מתתא, וההוא את סלקא ונחתא, ותרין אתוון פרחי עלייהו, והאי את מתתא, סלקא מתתא לעילא ואתחבר בהו, ואתעבידו תלת אתוון. כלהו לפום אתוון יה"ו, דאינון תלת גו אספקלריא דנהרא, מאלין אתפרשו תלת סדרין, ואינון אתוון תרין, וההוא את דסלקא מתחברא עמהון, ואינון תלת.

תא חזי, אינון תרין אתוון עלאין דסלקין באוירא, אינון כלילן דא בדא רחמי ודינא, ובגין כך אינון תרין, ואינון מעלמא דלעילא, ברזא דדכורא. והאי דסלקא ומתחברא עמהון איהי נוקבא, ואתכלילת בתרווייהו, כגוונא דנוקבא אתכלילת בתרין סטרין בימינא ושמאלא, ואתחברת בהו, הכי נמי האי את נוקבא, אתחברת בתרין אתוון אחרנין, דאינון בתרין סטרין, אלין עלאין ואלין תתאין, וכלא איהו חד, דכר ונוקבא. דכד אתברי עלמא באינון אתוון מעלמא עלאה נינהו, דאינון אולידו כל עובדין לתתא, כגוונא דלהון ממש, בגין כך מאן דידע לון, ואזדהר בהו, רחים לעילא רחים לתתא.

רבי שמעון אמר, אלין אתוון כלהו דכר ונוקבא, לאתכללא כחדא, ברזא דמיין עלאין ומיין תתאין, וכלא חד, ודא הוא יחודא שלים, ועל דא מאן דידע לון, ואזדהר בהו, זכאה איהו בהאי עלמא וזכאה איהו בעלמא דאתי, בגין דאיהו עקרא דיחודא שלים כדקא חזי. תלת תלת מסטרא דא ומסטרא דא, ביחודא חדא בשלימו דכלא, וכלהו רזא דסדרא עלאה כדקא חזי, כגוונא דלעילא, דההוא סדרא תלת ברזא חדא:

סדרא תניינא דלסטר דרום, (דאיהו רזא דכסף), תלת סדרין אינון לההוא סטרא, וכל סדרא וסדרא תלת תלת, ואינון תשעה כמה דאתמר, ואתוון אתפלגו הכי לכל סטרי, לאתחברא כלא כחדא, בגין דאית אתוון ברזא דנוקבא ואתוון ברזא דדכורא, ואתחברו כלהו כחדא, והוו חד ברזא דשמא קדישא שלים. ולגבייהו סדרין ממנן תלת תלת כמה דאתמר, וכלא נפקא מסדרא דאבהן דלעילא, כסדרא


<< · זהר חלק ב · רכח ב · >>


דף רכח ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דאתתקנן אתוון דשמא קדישא יה"ו כמה דאתמר. הני סדרין, כלהו מתנהגי באלין אתוון ידיען, ונטלי בהו, וכמה חילין ורברבן כלהו לתתא, דנטלי ואתנהגי בסדרא דא:

סדרא תליתאה דלסטר צפון, בתלת סדרין אינון לההוא סטרא, ואינון תשעה. ובתלת סטרין, תלת תלת לכל סטר, ואינון תשעה, ואינון סדרין מתלת סטרין כמה דאתמר, שבעה ועשרין, ברזא דאתוון דאינון שבעה ועשרין, ואף על גב דאינון תרין ועשרים, שלימו דאתוון שבעה ועשרין אינון, ואשתכחו כמה דאתוון שבעה ועשרין, הכי סדורא דסדרין אלין שבעה ועשרין, לתלת תלת סדרין לכל סטר, ואשתכחו אלין תלת דהאי סטרא דאינון תשעה, ואלין תלת דהאי סטרא דאינון תשעה, ואלין תלת דהאי סטרא דאינון תשעה, אשתכחו כלהו לשבעה ועשרין. ורזא דאלין שבעה ועשרין, אינון תשעה אתוון דאינון ברזא דנוקבא, לאתחברא בהו נוקבא עם אינון תמניסר אחרנין ברזא דאתמר, וכלא איהו כדקא חזי. תא חזי, כגוונא דאתוון עלאין דעלמא עלאה, הכי נמי אתוון אחרנין לתתא, אתוון עלאין רברבין, ואתוון תתאין זעירין, וכלא דא כגוונא דא, וכל הני רזין ברזא דדכר ונוקבא, כלא חד בשלימו, ועל דא כלא איהו ברזא עלאה. (ע"כ נדפס בפ' ויצא)

(מאמר הבא נדפס בפ' בראשית דף נא ע"ב) בארבעין וחמש זיני גווני נהורין אתפליג עלמא, שבעה מתפלגין לשבעה תהומין, כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלן בגו תהומא, ועייל ההוא נהורא באינון אבנין, ונקיב לון, ומיין נפקין בהו, ושקעין כל חד וחד על תהומא, וחפיא לתרין סטרין. נפקי מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא, ובטש לארבע סטרי תהומא, ומתגלגלא נהורא בחברתה, ואערעו בחד, ופלגין מיא, ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי, וכראן בתהומי חשוכא, ואינון חשוכי מתערבי בהו. סלקן מיין ונחתין, ומתגלגלן באינון נהורין, ואתערבן כחדא נהורין וחשוכין ומיין, ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזיין חשוכאן. בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומין, ובהו נגדין מיא. כל צנורא וצנורא סליק בקליה, ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קארי לחבריה, ואמר פליג מימך ואיעול בך, הדא הוא דכתיב (תהלים מב, ח) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך".

תחות אלין תלת מאה ושתין וחמש גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילן דא בדא ואתעבידו גוון חד, אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות, וכל חד רשת גידין אקרי, אתרקימו דא בדא, ונחתין בשפולי תהומא.

תחות אלין, תרין רשתין קיימין בחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין בחיזו דנחשא. תרין כרסוון קיימי עלייהו, חד מימינא וחד משמאלא. כל אינון רשתין מתחבראן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין, ועאלין באלין רשתין. אינון תרין כרסוון, חד כורסייא דרקיעא אוכמא, וחד כורסייא דרקיעא ססגונא, אלין תרין כרסוון כד אינון סלקין, סלקין בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין, נחתין בההוא כורסייא דרקיעא ססגונא. אלין תרין כרסוון, חד מימינא וחד משמאלא, ההוא כורסייא דרקיעא אוכמא מימינא, וההוא כורסייא דרקיעא ססגונא משמאלא. כד סלקין בכורסייא דרקיעא אוכמא, מאיך כורסייא דרקיעא שמאלא, ונחתין ביה, מתגלגלן כורסוון חד בחד, (נקטין) ונחתין כל אינון רשתין בגווייהו, ועאלין לון בשפולי דתהומא תתאה. וקאים חד כורסייא, וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כורסייא אחרא לתתא דכל תהומי,

<< · זהר חלק ב · רכט א · >>


דף רכט א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בין תרין כרסוון אלין, מתגלגלן כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעיצו בין תרין כרסוון אלין.

שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה אינון עלאי דכלא, וכל אינון אחרנין אחידן בהו, וכלהו נעיצין בגלגלוי דהאי כורסייא בסטרא דא, ונעיצין בגלגלוי דהאי כורסייא בסטרא דא. בהו מיין (ס"א בתהומיא) סלקין ונחתין, אינון דנחתי כראן בתהומי ובקעי לון, אינון דסלקין עאלין באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבעה ימים, עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה. (ע"כ נדפס בפ' בראשית):


תא חזי, נחשת התנופה דקא אמרן, אלין אינון טורי נחשת דאקרון הרי נחשת, ואינון דאקרון אדני נחשת, (ואלין) קיימין תרעין בכל אינון פתחין, וסחרין להו לכל אינון דקיימין לגו, בגין דאלין אינון תרעין דקיימין לפתחין לבר, ואלין עאלין ונפקי בבי מלכא. ומן נחשת דא, כל אינון מאנין דמדבחא לשמשא בה, ואלין אינון מאנין למדבחא, דכד נשמתין מתקרבין לסלקא על גבי מדבחא, אלין אינון פלחין ההוא פולחנא דמדבחא, וכלהו מסייעי לשמשא ההוא שמושא, ואקרון כלי המזבח. וכל אלין מאנין, וכל אינון יתדות המשכן, כלהו בשמהן אקרון, מאני דשמושא לשמשא בקדשא, ועל דא קיימין כלהו ממנן ידיעאן, ורתיכין ידיעאן, ורוחין ידיעאן, כל חד וחד כדקא חזי ליה, ובהיכלין דקודשא דאינון היכלין ידיעאן, כלהו בחושבנא. קשורא דדהבא בדהבא, כספא בכספא, נחשא בנחשא, אלין דנחשת דלתתא נטלי חילא מנחשת דלעילא, וכן כלא. כל אינון גוונין מתערבי אלין באלין, לאחדא לאתקשרא אלין באלין. קרסי זהב, אינון קיימין לקשרא אינון יריען חד בחד, קרסי נחשת, אינון קיימאן לקשרא משכנא, ואלין לקבל אלין. וכלהו קיימין ככוכביא אלין ברקיעא, כמה דנהירין כוכביא ברקיעא ואתחזון, הכי נמי נהירין אינון קרסים במשכנא, והא אוקימנא, ונהרין אינון קרסים ואתחזון, ככוכביא דקיימי ובלטי (נ"א ולהטי) ונצצי, ואינון חמשין דדהבא וחמשין דנחשא, ונהרין אלין לקבל אלין.

ומגו נהורא דלעילא, נפק חד נציצו דנציץ, ואנהיר בגו אספקלריאה דלא נהרא, וההוא נציצו כליל מכל גוונין דנהירין, ואקרי ארגמן. וכד בטש האי ארגמן בההוא נהורא חשוכא (ס"א תכלא), כדין נפק חד נציצו אחרא דלא להיט, ואתערבו דא בדא, ואינון הוו לבושין דקודשא דאתלבש בהו מיכאל כהנא רבא, וכד אתלבש בהו באינון לבושי יקר, כדין עאל לשמשא בקודשא, ועד לא לביש במלבושין אלין, לא עאל לקודשא.

כגוונא דא, (שמות כד, יח) "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר", ואוליפנא, דהוה מתלבש בעננא, וכד הוה מתלבש בעננא כדין ויעל אל ההר, ועד לא אתלבש ביה לא יכיל למיעל לגו.

כגוונא דא, כהנא רבא לא עאל לקודשא, עד דאתלבש באלין לבושין, בגין לאעלא לקדשא, ובגין דנפקו מרזין עלאין, ואינון כגוונא דלעילא, אקרו בגדי שרד, דבגין דאשתארו מאינון לבושין עלאין, בגין דהוו ממה דאשתאר מנהורין דזיוין עלאין. תכלת וארגמן, גוונין דרזא דשמא קדישא דאקרי שמא שלים, יהו"ה אלהי"ם, ודא איהו רזא לאתלבשא כהנא רבא למיעל לקודשא. תולעת שני אינון גוונין סומקא ותכלא, וארגוונא דאיהו כליל בכל אינון גוונין, ומגו דאיהו אתלבש בהו בלבושין דגוונין אלין, הוה עאל לגו, ולא דחיין ליה לבר. תא חזי, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, למהוי כלא כגוונא דלעילא, ועל דא כתיב "בגדי השרד לשרת בקדש", ואקרון בגדי (קדש) שרד, בגין דלא אקרון קדש אלא כד שראן ביה אינון גוונין, דכתיב (ויקרא יז, ד)


<< · זהר חלק ב · רכט ב · >>


דף רכט ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"בגדי קדש הם", וכתיב (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה", קדש ישראל, בגין דבישראל אתחזון כל גוונין, כהנים ולוים וישראלים, ואלין אינון גוונין לאתחזאה לגו.

תא חזי, נשמתא לא סלקא לאתחזאה קמי מלכא קדישא, עד דזכאת לאתלבשא בלבושא דלעילא לאתחזאה תמן, וכן כגוונא דא לא נחתא לתתא, עד דאתלבשת בלבושא דהאי עלמא. כגוונא דא מלאכין קדישין דלעילא, דכתיב בהו (תהלים קד, ד) "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", כד עבדין שליחותא בהאי עלמא, לא נחתין לתתא עד דמתלבשין בלבושא דהאי עלמא, וכלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזיל תמן, והא אוקימנא, דנשמתא לא סלקא אלא בלבושא דנהיר.

ותא חזי, אדם הראשון כד הוה בגנתא דעדן, הוה מתלבש בלבושא כגוונא דלעילא, ואיהו לבושא דנהורא עלאה, כיון דאתתרך מגנתא דעדן, ואצטריך לגוונין דהאי עלמא, מה כתיב (בראשית ג, כא) "ויעש יהו"ה אלהי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". בקדמיתא הוו כתנות אור, אור דההוא נהורא עלאה דשמש ביה בגן עדן, בגין דהא גנתא דעדן נהורא עלאה דנהיר משמש ביה, ועל דא אדם קדמאה כד עאל לגו גנתא, אלביש ליה קודשא בריך הוא בלבושא דההוא נהורא, ואעיל ליה תמן, ואי לא אתלבש בקדמיתא בההוא נהורא, לא ייעול לתמן. כיון דאתתרך מתמן, אצטריך למלבושא אחרא, כדין "ויעש יהו"ה אלהי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור", וכלא כמה דאצטריך.

והכא כגוונא דא עשו בגדי שרד לשרת בקדש, לאעלא בקודשא. והא אוקמוה, דעובדין טבין דבר נש דעביד בהאי עלמא, אינון עובדין משכי מנהורא דזיווא עלאה, לבושא לאתתקנא ביה לההוא עלמא, לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא, ובההוא לבושא דלביש, אתהני וחמי גו אספקלריאה דנהרא, כמה דאת אמר (תהלים כז, ד) "לחזות בנועם יהו"ה ולבקר בהיכלו". ועל דא נשמתא אתלבשת בתרין עלמין, למהוי לה שלימו בכלא, בהאי עלמא דלתתא ובעלמא דלעילא, ועל דא כתיב, (תהלים קמ, יד) "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך", "אך צדיקים יודו לשמך", בהאי עלמא, "ישבו ישרים את פניך", בההוא עלמא:


"ויעש את האפוד זהב", הא אוקמוה, אמר רבי יוסי, אפוד וחשן כחדא הוו, ואוקמוה, דהא באתר דהוא קיומא, קיימן כל אינון תריסר אבנין, כלהו נטלי שמהן בני ישראל, וכלהו תריסר תחומין עלאין, כלהו ברזא דשבטי ישראל אינון. ורזא דא כתיב, (תהלים קכב, ד) "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם יהו"ה". "ששם עלו שבטים", אלין אינון תריסר שבטין עלאין לעילא, דאינון "שבטי יה", דהא שמא דא "עדות לישראל".

אמר רבי חייא, תרי זמני כתיב "שבטים", אלא "ששם עלו שבטים" -- אלין שבטין דלתתא, "שבטי יה" -- אלין שבטין דלעילא. "עדות לישראל", דא רזא דשמא קדישא עלאה, דא דאקרי עדות, כמה דאת אמר (תהלים קלב, יב) "ועדותי זו אלמדם". ואינון תריסר שבטין קדישין עלאין, אינון תריסר אבנין קדישין, ועל דא אינון קיימין לתתא כגוונא דלעילא, וכל אינון שמהן דתריסר שבטין, כלהו גליפאן באינון אבנין, וכהנא רבא נטיל לון.

תא חזי, יעקב כד הוה אזיל לחרן, מה כתיב (בראשית כח, יח) "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", אלין תריסר אבנין קדישין, כלהו אתעבידו חד אבנא, דכתיב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה", וקרי להו אבן, מאי טעמא, בגין דכלהו תריסר אבנין אתכלילו באבנא חד קדישא עלאה, דאיהי לעילא מנהון, דכתיב

<< · זהר חלק ב · רל א · >>


דף רל א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם". ועל דא הכא כהנא רבא שוי לון על לביה, לדכרא להון תדיר, דכתיב (שמות כח, כט) "ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו לפני יהו"ה תמיד".

ובגין כך כלא איהו ברזא דתריסר, תריסר עלאין טמירין לעילא, דאתגניזו ברזא עלאה קדישא, ואינון רזא דאורייתא, ונפקי מקול חד דקיק והא אוקמוה. תריסר אחרנין טמירין לתתא, כגוונא דלהון, ונפקי גו קלא אחרא, דאיהי אבן, דכתיב (בראשית מט, כד) "משם רועה אבן ישראל". ועל דא אוקמוה ברזא דקרא, דכתיב (בראשית כט, ג) "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן", דא שכינתא דאקרי אבן בחן, אבן ישראל, דמגנדרין לה ואעלין לה בגלותא, וכתיב "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה", ועל שמה אקרון כלהו אבנין.

וכמה אבנין לאבנין, אית אבנין ואית אבנין, אית אבנין יסודי ביתא, דכתיב (מ"א ה, יז) "ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית". ואית אבנין עלאין יקירין, ואינון (אלין) תריסר, ואינון ארבע סדרין, תלתא תלתא לכל סדרא, לארבע רוחי עלמא, כגוונא דא אינון ארבע דגלים דהוו אזלי במדברא, ואינון תריסר שבטין, תלתא תלתא לכל סטרא לארבע רוחי עלמא, וכלא רזא חדא והא אוקמוה.

ותא חזי, בשעתא דכהנא רבא הוה שוי אלין תריסר אבנין, ולביש לון בחושנא ואפודא, כדין שריא עליה שכינתא, ואינון תריסר אבנין גליפין בשמהן דכלהו שבטין, וכל שבטא ושבטא אתגליף על אבנא חד, משקען הוו אתוון על אבנין, וכד נהירין אבנין, אתוון הוו בלטין לבר, ונהרין על מה דאצטריכו.

(ס"א ובאתוון דבשבטין) ובשבטין כלהו לא הוו תרין אתוון ח' ט', בגין דלא אשתכח חובה בכלהו. אמר רבי חזקיה, אי הכי ח' דשמא גרים, יאות, אבל ט' דאיהי את טב, ותנינן, מאן דחמי את ט' בחלמיה טב ליה, בגין דביה פתחה אורייתא כי טוב, דכתיב (בראשית א ד) "וירא אלהי"ם את האור כי טוב", והואיל והיא את טב, אמאי לא אכתוב באינון שבטין? אמר ליה, בגין דסמיכין תרין אתוון אהדדי. ותו דהא את ט' גניז וטמיר, ואיהו נהיר נהירו דכלהו, דהא את דא נהירו דכלהו הוי, ולאו נהירו אשתכח בר מאת דא, דכתיב "וירא אלהי"ם את האור כי טוב", והוא נהירו דההוא נהורא דגניז וטמיר, ועל דא כתיב (תהלים פד, יב) "לא ימנע טוב להולכים בתמים", ודא איהו נהורא דכלהו שבטין, ובגין כך לא אתגלף בהו.

ותו, דכלהו תריסר נפקי מגו אכסדרא דא טמירא, דאיהי ברזא דאת ט', ובגין כך איהו טמיר וגניז ולא אתחזי בהו. תא חזי, כל הני אבנין קיימי בארח את וניסא, וכלהו כד הוו נהרין, כדין כהנא רבא הוו נהירין אנפוי, ואתוון נהרין ובלטין לאשתמודעא לבר, וכד הוו נהרין אנפוי דכהנא, כדין הוו אשתמודעאן בליטו דאתוון דאיהו לטב, ובדא אשתמודע כהנא, אי זכאה הוא אי לאו, ועל דא כלא איהו באת וניסא, והא אוקמוה.

רבי אבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, הא דכתיב (שמות כח, ל) "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", ותנינן, אורים דנהרין במלה דאצטריכו, תומים דאשלימו במלייהו, תו אנן צריכין למנדע (נ"א האי רזא). אמר ליה, ודאי, והכי איהו, חשן ואפוד לקבל אורים תומים, ודא רזא דתפלין וקשרא דתפילין, לקבל תרין אלין.

פתח ואמר, (שמות לג, כג) "וראית את אחורי ופני לא יראו", "וראית את אחורי", הא תנינן, דאחזי ליה קודשא בריך הוא למשה קשר של תפלין, "ופני", אלין תפלין ממש. "ופני", אינון תפלין דאינון רזא עלאה שמא קדישא,


<< · זהר חלק ב · רל ב · >>


דף רל ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

"אחורי", איהו רזא דקשרא דתפלין. והא ידיעא לגבי חברייא, בגין דדא אספקלריאה דנהרא, ודא איהי אספקלריאה דלא נהרא. לקבל דא אורים דנהרין במלייהו, תומים דאשלימו במלייהו, דא פנים, ודא אחור, ורזא דא קול ודבור, קול אנהיר לדבור למללא, דבור אשלים מלה, ותדיר דא בדא סלקן, ולא אתפרשן דא מן דא לעלמין, ובגין כך חשן ואפוד, דא פנים ודא אחור, וכלא רזא חדא, בלא פרישו כלל.

אמר ליה, אי הכי דלא מתפרשן לעלמין, ומאן דאפריש לון הא תנינן דכתיב (משלי טז, כח) "מפריד אלוף", מהו דכתיב (ש"א כג, ו) "ויהי בברוח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה, אפוד ירד בידו", ואילו חשן לא קאמר. אמר ליה, ודאי הכי הוא, כל מה דהוא חשיב איהו טמיר וגניז ולא אדכר כל כך, כגוונא דא (ש"א כב, יח) "נושאי אפוד בד", מה דאיהו באתגליא יתיר איהו אדכר, בגין דיתכסי מה דאיהו בגניזו וטמירו, ועל דא אדכר מה דאיהו באתגליא יתיר. ובגין כך שמא עלאה איהו רזא בטמירו וגניזו, ולא אדכר אלא בשמא דאיהו באתגליא, דא אדכר ודא אגניז, דא באתגליא, ודא בסתירו, וכל מה דאתגליא איהו אדכר לעלמין. שמא דגניז איהו יהו"ה, שמא דאיהו באתגליא איהו אדנ"י. ועל דא אכתיב באתוון טמירין, ואקרי באתוון אלין, ואתכסי דא בדא, למהוי יקרא עלאה טמיר וגניז לעלמין, דכל ארחי דאורייתא הכי הוא, אתגליא וסתימא, וכל מלין דעלמא בין דעלמא דין ובין דעלמא דלעילא, כלהו איהו טמיר וגליא:

פתח ואמר, (יונה א, לח) "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו וגו'", האי קרא אית לאסתכלא ביה, כלהו ברזא דחכמתא שאילו, דכתיב "הגידה נא לנו באשר למי", "באשר" רזא דחכמתא שאילו, הכא שאילו רזא דאיהו באתגליא, למנדע אי מזרעא דיוסף קאתי, דימא כיון דחמא ארונא דיליה, מיד אתבקע והוה יבשתא, דכתיב (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס", "הים ראה", ההוא דכתיב ביה (בראשית לט, טו) "וינס ויצא החוצה", מיד "הירדן יסוב לאחור", ועל דא שאילו ליה "באשר", דכתיב ביה ביוסף (בראשית לט, ט) "באשר את אשתו", אם מההוא זרעא קא אתית, צלי דישתוק ימא מינן.

"למי", ואי מזרעא דיעקב קא אתית, דכתיב ביה (בראשית לב, יח) "למי אתה ואנה תלך", ואינון הוו מלאכין קדישין דשדר בשליחותיה, ואשתזיב מההוא עאקו, צלי למרך וישדר מלאכיה ונשתזיב מההוא עאקו.

ואי לאו, "מה מלאכתך", במה אשתדלותך בכל יומא, "ומאין תבא", מאן אינון אבהתך, "מה ארצך", אי היא ארעא דאתחזיא לאתענשא, "ואי מזה עם אתה", אי הוא עמלק, או חד משבעה עממין דאתחזון לאתענשא, כלא שאילו ליה כדקא יאות.

מה אתיב לון? "ויאמר אליהם עברי אנכי", מההוא זרעא דאברהם העברי, דאקדיש שמא דמאריה בכל יומא בעלמא, "ואת יהו"ה אלה"י השמים אני ירא וגו'", אינון לא שאילו ליה אלא מלה באתגליא, ובאתכסיא למנדע ביה, ואיהו אתיב לון כלא באתגליא. מה כתיב, "וייראו האנשים יראה גדולה", כיון דשמעו שמא דקודשא בריך הוא, מיד דחילו, בגין דכלהו הוו ידעין נסין וגבוראן דעבד קודשא בריך הוא בימא, וכיון דאמר לון שמא דקודשא בריך הוא, מיד דחילו קמיה דחילו סגיא.

תו אמר לון דאיהו ערק מקמי קודשא בריך הוא, ועל דא אמרו ליה "מה זאת עשית", דאנת ערקת מקמיה, ולא עבדת פקודוי, ובגין כך "מה זאת עשית", דאנת עברת על פקודי דמארך. ותא חזי, כל אלין אתגיירו לבתר, כד חמו נסין וגבורן דעבד ליה קודשא בריך הוא ליונה בימא, וכלהו חמו ליה כד נפל בימא,

<< · זהר חלק ב · רלא א · >>


דף רלא א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

וההוא נונא דסלק ובלע ליה קמייהו, וכד אתא ההוא נונא רבא לעיניהון דכלא ופלט ליה ליבשתא, אתו לגביה ואתגיירו כלהו, הדא הוא דכתיב (יונה ב, ח) "משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו". ותא חזי, כלהו אלין הוו גרי צדק, ואתחכמו באורייתא, והוו חכימין עלאין, בגין דהא קודשא בריך הוא אתרעי בהו, ובכל אינון דמקרבי לגביה, ומקדשין שמיה באתגליא, דכד אתקדש שמיה באתגליא, שמיה דאתכסיא אסתליק על כורסי יקריה, דכתיב (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל":

(תא חזי מה כתיב), (שמות כח, כח) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעת האפד בפתיל תכלת", אמאי בפתיל תכלת? אלא לאחזאה דהאי תכלא אתקשר בכלא, ועל דא כלא איהו ברזא עלאה. מה כתיב, "פעמון זהב ורמון", ואוקימנא, וכלא איהו ברזא עלאה כדקאמרן, מה כתיב "ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני יהו"ה", בגין דאצטריך קלא דאשתמע, וברכאן ישרון על עלמא, בגיניה דכהנא דאיהו מברך כלא, ופלח כלא. "פעמון זהב" - הא אוקימנא, "רמון" - דאתמליא כרמונא דא, דאיהו אתמליא מכלא, וכלא אוקימנא:

"ויעש את מעיל האפד מעשה ארג כליל תכלת", הא אתמר ברזא דחשן ואפד, וכלא חד. "כליל תכלת", דהכי אתחזי, כמה דאוקימנא דתכלא איהו רזא דנהורא דכרסייא, תכלא דאיהו בקשורא דנהירו חוורא, כלא כחדא, ועל דא תכלא לאפודא איהו.

אמר רבי שמעון, הני מאני דלבושין דכהנא, כלהו ברזא עלאה איהו, למהוי לבושין דלתתא כגוונא דלעילא. תא חזי, כיון דמיכאל כהנא רבא איהו, ואתי מסטרא דימינא, אמאי כתיב בגבריאל, (דניאל יב, ו) "האיש לבוש הבדים", דהא לבושים לכהנא רבא איהו, ומיכאל איהו כהנא, ואתי מסטרא דימינא, אלא מהכא דשמאלא אתכליל בימינא תדיר, ואתלבש גבריאל בלבושין אלין. תו, דהא גבריאל איהו אתמנא שליחא בהאי עלמא, וכל שליחא דאתמנא בהאי עלמא, אצטריך לאתלבשא בלבושין דהאי עלמא, והא אוקימנא ברזא דנשמתא, כד סלקת לעילא אתלבשת בלבושא כגוונא דלעילא בגין למהוי תמן, וכן כד נחתת לתתא מלעילא, כלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזלת תמן. כגוונא דא, כל אינון שליחן דאתמנן בשליחותא בהאי עלמא, והא אוקימנא.

ותא חזי, האי מעילא דאפודא לחפיא עליה כד לביש ליה, כתיב (תהלים קלט, ד) "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה". האי קרא הא אוקמוה, אבל תא חזי, בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם הראשון, דכר ונוקבא אתבריאו, והוו תרווייהו דא עם דא קשורא, נוקבא לאחורא ודכורא לקמא, עד דנסר לון קודשא בריך הוא, ואתקין לה, ואעיל לה לקמיה דאדם, לאסתכלא אנפין באנפין, וכיון דאסתכלו אנפין באנפין, כדין אתסגי רחימותא בעלמא, ואולידו תולדין בעלמא, מה דלא הות מקדמת דנא, והא אוקימנא. ולבתר דחב אדם ואתתא, ואתא נחש על חוה, ואטיל בה זוהמא, אולידת חוה לקין, והוה דיוקניה דיוקנא דלעילא ותתא, מרזא דזוהמא דסטרא אחרא ומסטרא דלתתא, ועל דא איהו הוה קדמאה דעבד מותא בעלמא, בגין דסטרא דיליה גרים, חויא ארחיה הוא למהוי כמין לקטולא, ההוא דאתי מניה ארחיה נקיט ואזיל, ועל דא כתיב (בראשית ד, ח) "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

אשכחנא בספרין קדמאין, דכד קטיל ליה קין להבל, הוה נשך ליה נשיכין


<< · זהר חלק ב · רלא ב · >>


דף רלא ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

כחויא, עד דאפיק נשמתיה וקטל ליה, וכל מלין אהדרו ליסודא קדמאה, ואי לאו דהוה קין מההוא סטרא, לא אשתכח הכי לגבי אחוה. ועל דא כיון דחזא אדם דאתקטיל הבל ואתתריך קין, אמר מה אנא אוליד מכאן ולהלאה, אתפרש מאתתיה מאה ותלתין שנין, ורוחין נוקבי מסאבי הוו אתיין ומתחממן מניה, והוה אוליד רוחין ושדין, ואקרון נגעי בני אדם ואוקימנא. לבתר קני ואתלבש בקנאה, ואתחבר באתתיה ואוליד לשת דכתיב (בראשית ה, ג) "ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" -- דא איהו בדמותו כצלמו, מה דלא הוה הכי בקדמיתא באינון בנין קדמאי דהוו מקדמת דנא, בגין דהא בקדמיתא אתחברותא אחרא הות לגביה, ואוקמוה, עד דאתת חוה, ואתקין לה קודשא בריך הוא לגביה דאדם, ואתחברו אנפין באנפין, ועל דא כתיב (בראשית ב, כג) "לזאת יקרא אשה", דא איהי אתתא, אבל אחרא לא אקרי הכי, והא אוקמוה, ובגין (כך) דאדם וחוה כחדא אתבריאו, כתיב (בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויברך אותם", תרווייהו כחדא הוו, ועל דא כתיב "אחור וקדם צרתני".

תא חזי אפוד וחשן אחור וקדם הוו, וכד כהנא הוה אתלבש בהו, הוה דמי כדיוקנא עלאה, והא אתמר דכדין אנפוי נהירין, ואתוון בלטין וסלקין לעילא מנהרן, וכדין הוה ידע מלה. ובגין כך תקונא דחושנא ותקונא דאפודא כחדא מתקשרן, ואף על גב דתקונא דדא לאו איהו כתקונא דדא, כלא ברזא חדא, קשורא דדא בדא לאתאחדא חושנא באפודא בארבע עזקן דאתקשרן בהאי אתר ובהאי אתר, ואינון רזא דאינון רתיכין, דמתקשרן בהאי סטרא דלתתא לאינון דלעילא, וכלא איהו ברזא דאופנין וחיות.

כתיב "בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ", ואוקמוה, דהא כלא כגוונא דא אתעביד משכנא, , ואוקמוה, כגוונא דא אתעביד משכנא, וכל עובדוי דעבד בהאי עלמא, כגוונא דלעילא עבד, והכי נמי משכנא, כל עובדוי אינון כגוונא דלעילא, כגוונא דעלמא תתאה, וכגוונא דעלמא עלאה‏[2], ורזא דא, כל עובדין דמשכנא כלהו עובדין ותקונין דלעילא ותתא, בגין לאשראה שכינתא בעלמא, בדיורין עלאין ובדיורין תתאין. כגוונא דא גן עדן לתתא, איהו כגוונא עלאה וכגוונא תתאה, כל ציורין וכל דיוקנין דעלמא כלהו תמן, ועל דא עבידת משכנא, ועבידת שמים וארץ כלהו ברזא חדא.

כתיב (ישעיה מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'", האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, וכי בגין דיסתכל בר נש עינוי לעילא וזקיף לון לעילא, יכיל למנדע ולאסתכלא במה דלא אתרשי למנדע ולמיחמי. אלא "שאו מרום עיניכם", מאן דבעי לאסתכלא ולמנדע בעובדוי דקודשא בריך הוא, יזקוף עינוי לעילא, ויחמי כמה חיילין וכמה משריין, עובדין משניין דא מן דא, רברבין אלין מאלין, וכדין תחמון ותשאלון ותימרון מאן ברא אלין [וכו']. "מי ברא אלה", הא אוקימנא, רזא דמי - ברא אלה, דהוא אתר דקיימא מרום וגניז וסתים ולא ידיע, וקיימא תדיר לשאלא, בגין דלא אתגליא ההוא אתר.

"המוציא במספר צבאם", מאי "המוציא", אלא בגין דההוא אתר דאיהו טמיר וגניז, איהו אפיק כלא ברזא דקול דנפיק משופר, וההוא קול איהו מספר דכל חילין עלאין וחושבנא דכלא, ומתמן אשתכח רזא דמהימנותא עלאה בכל אינון סטרין עלאין, עד דנגדין דרגין ואתמשכאן לתתא, ואתפרשאן כמה חילין לזנייהו, וכלהו קיימן בחושבנא, ואקרון בשמא. "מרוב אונים", דא סטרא דימינא, "ואמיץ כח", דא סטרא דשמאלא, "איש לא נעדר", סטרין דנגדין מתרין עברין.

<< · זהר חלק ב · רלב א · >>


דף רלב א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דבר אחר, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", האי קרא כד אתקם משכנא והוה אתתקן, כל מאן דחמי ליה למשכנא, אסתכל ביה לעילא ותתא, וכלא חמי ביה במשכנא, בגין דכל עובדין דעלמא עלאה ותתאה, כלהו אתתקנו ביה במשכנא, והא אוקימנא, כל מאן דחמי אינון קרסים במשכנא ואסתכל בהו, הוה מסתכל בנהירו דלהון, כנהירו דכוכביא, בגין דהכי קיימן כוכביא ברקיעא.

פתח ואמר, (תהלים קמח, א) "הללויה הללו את יהו"ה מן השמים וגו'", תא חזי, תושבחתא דא אמר דוד לקבל רזא דשמא קדישא, דאיהו כללא דתושבחתא דכלא. תרין תושבחן אינון כגוונא דרזא דשמא קדישא עלאה, דאיהו כללא דתושבחתא דכלא, ואינון: דא, ותושבחתא בתראה, דאיהי כללא דתושבחתא דכלא, דכתיב (תהלים קנ, א) "הללויה הללו אל בקדשו וגו'", אבל דא הוה על עשר מינים, ודא הוה על שבע, וכלא רזא חדא בשמא קדישא.

"הללויה הללו את יהו"ה מן השמים", איהו שירותא דשית סטרין לאתפשטא לתתא, דדא איהו רזא דקיימא לשאלה, כמה דאת אמר, (דברים ד לב) "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו'" -- עד הכא אית רשו לשאלה, "מן היום אשר ברא וגו' ועד קצה השמים" -- מכאן ולהלאה לאו קיימא לשאלה, בגין דאיהו אתר טמיר וגניז, ועל דא "הללו את יהו"ה מן השמים".

"הללוהו במרומים", אלין תרין סטרין (דאינון רומא דשירותא) ימינא ושמאלא, ומהכא אתפשטאן כלהו אחרנין לתתא, ברזא דדרגין לאתתקנא כדקא יאות. "הללוהו כל מלאכיו", אלין תרין קיימין דקיימי תחות גופא, למשען גופא עלייהו. תא חזי, אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו, קיימי הכא ברזא דמלאכין, בגין דירכין אינון שליחן למיזל מאתר לאתר, ומרזא דא נפקין אינון דאקרון מלאכין, דאינון שליחן למהך בשליחותא דמאריהון מאתר לאתר. "הללוהו כל צבאיו", דא איהו אתר דנפקי מניה כל חילין קדישין עלאין, רזא דאת קיימא קדישא, ואיהו רשים בכל שאר רבוון כדקא אמרן, דכתיב (ישעיה מח, ב) "יהו"ה צבאות שמו", אות איהו בכל שאר חילין ורבוון. "הללוהו שמש וירח", ביה קיימא רזא דא, ואיהו שמשא לאנהרא, וביה קיימין כוכביא עלאין דנהרי ומזלי, והא אוקימנא.

לבתר אהדר לעילא, לההוא אתר דקאים ברומא דמרומים, ותמן תקיעו דכלא, "הללוהו שמי השמים", לבתר "הללו את יהו"ה מן הארץ", לקבל אלין אש וברד וגו'. תא חזי, אינון כוכביא לתתא קיימין במשיכו, דאתמשכאן מרזא עלאה, בגין דכלא קיימא בדיוקנא עלאה, והא אוקימנא, ובגין כך, כל אינון כוכביא ומזלי מרום רקיעא, כלהו קיימי לאנהגא ביה עלמא דלתתא מניה, ומתמן אתפשטאן דרגין, עד דקיימין דרגין לאינון כוכביא דלתתא, דכלהו לא קיימי ברשותייהו כלום, והא אוקימנא, וכלהו קיימאן ברשותא דלעילא, ועל דא כתיב (ישעיה מז, יב) "יעמדו נא ויושיעך הוברי שמים החוזים בכוכבים", וכלא איהו ברשותא, ואתמר:


"ויעשו את הכתנות שש וגו' ואת המצנפת שש וגו'". רבי יוסי פתח, (ישעיה ב, ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו"ה בראש ההרים וגו'". "והיה באחרית הימים", כד יפקוד לה קודשא בריך הוא לברתא דיעקב, ויוקים לה מעפרא, ויתחבר שמשא בסיהרא, כדין "נכון יהיה הר בית יהו"ה", דא ירושלם לעילא, דתהא מתתקנא בתקונהא לאתנהרא בנהורא דלעילא, דכל נהורהא לאו איהו מתתקנא אלא בנהורא דלעילא, ובההוא זמנא יתנהיר עלה נהורא עלאה, על חד שבעה ממה דהוה מקדמת דנא, כמה דכתיב (ישעיה ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים וגו'".

"בראש ההרים", "בראשי ההרים" מבעי ליה, מאי "בראש"? אלא נהורא דא דיהא לה,


<< · זהר חלק ב · רלב ב · >>


דף רלב ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בראש ההרים איהו, ומאן איהו ראש ההרים? דא כהנא רבא, דאיהו ראש ההרים, רישא דכלא סטר ימינא, ודא איהו דמתקן לביתא תדיר, ומברך לה, לאנהרא אנפהא, ועל דא "יהיה נכון". ובמה יתקן לה, באינון לבושין דאינון כגוונא דלעילא, כמה דאוקמוה, ואינון לבושין כלהו קיימן ברזא דשית.

והאי ביתא כד יהא מתתקן בהאי ראש ההרים דאיהו כהנא רבא, כדין אתקשר ואסתלק לעילא בקיומא עלאה, ויתנהיר עלמא מההוא נהירו עלאה, (כדין) ודא הוא "ונשא מגבעות", מכל שאר חילין ומשריין עלאין, וכדין "ונהרו אליו כל הגוים".

תא חזי, בשעתא דכהנא דלתתא פריש ידוי, כדין רוחא עלאה אנהיר ונפיק, וכל בוצינין נהרין, ונהורין אתמשכאן ואתנהרן, ואתקשראן אלין באלין, עד דיתנהירו אנפהא דכנסת ישראל, וכלא על ידא דנהורא קדמאה דאיהו כהנא, וכד כהנא אתער לתתא, כהנא אתער לעילא, ובעובדין דלתתא אתער אתערותא דלעילא, ועל דא, "נכון יהיה הר בית יהו"ה בראש ההרים וגו'". "ונהרו אליו כל הגוים", בגין דהשתא כל שאר עמין, אית לון ממנן ברקיעא עלייהו, ובההוא זמנא יבער לון ויפיל לון קודשא בריך הוא משולטניהון, דכתיב "יפקוד ה' על צבא המרום במרום", וכיון דכלהו יתעברון משולטניהון, כדין קודשא בריך הוא יתתקף בלחודיה, כמה דאת אמר (שם ב יא) "ונשגב יהו"ה לבדו ביום ההוא", וכדין "ונהרו אליו כל הגוים", והדא הוא דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהו"ה אל בית אלה"י יעקב וגו'". וכלא איהו בשעתא דכהנא דאיהו ראש ההרים, ינהיר לה. וכלא איהו ברזא דשש, שית אינון בכל סטרין דינהיר לה, דהא ברזא דשית ינהיר לה.

רבי אלעזר ורבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי אלעזר, עידן איהו למהך בשכינתא, בגין דשכינתא לא תשרי עלן אלא מגו מלי דאורייתא. אמר רבי יהודה, מאן דאיהו רישא, ליפתח ברישא. פתח רבי אלעזר ואמר, (תהלים קיט, קמא) "צעיר אנכי ונבזה פקודיך לא שכחתי". "צעיר אנכי ונבזה", דוד מלכא לזמנין איהו קא משבח גרמיה, דכתיב (תהלים יח, נא) "ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם", וכתיב (ש"ב כג א) "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלה"י יעקב", ולזמנין עבד גרמיה מסכנא, דכתיב (תהלים פו, א) "כי עני ואביון אני", וכתיב "צעיר אנכי ונבזה", ואיהו אמר (תהלים קיח, כב) "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".

אלא בזמנא דהוה סליק בדרגא דשלמא, ואסתלק בדינא קשוט, והוה שליט על שנאוי, הוה קא משבח גרמיה. ובזמנא דחמא גרמיה בעקו, ושנאוי קא דחקין ליה, כדין מאיך גרמיה, והוה קרי גרמיה מסכנא זעירא לכלא, מאי טעמא, בגין דהא לזמנין הוה שליט, ולזמנין הוה בעאקו דשנאוי, ועם כל דא איהו שליט עלייהו תדיר, ולא יכילו ליה. ודוד מלכא תדיר איהו הוה שפיל גרמיה לגבי קודשא בריך הוא, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קודשא בריך הוא, איהו זקיף ליה על כלא, ובגין כך אתרעי ביה קודשא בריך הוא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. בעלמא דין דכתיב (ישעיה לז, לה) "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", בעלמא דאתי, דכתיב (הושע ג, ה) "ובקשו את יהו"ה אלה"יהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל יהו"ה ואל טובו באחרית הימים". דוד איהו הוה מלכא בהאי עלמא, ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי. ועל דא אמר "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".

תא חזי, בשעתא דשמשא מהדר אנפוי ולא נהיר לסיהרא, אתעבר נהורהא (לסיהרא) ולא נהירת, כדין איהו במסכנותא בכל סטרין ואתקדרת, ולית לה נהורא כלל. וכד שמשא אהדר לקבלה ואנהיר לה, כדין אתנהירת אנפהא, ואתקשטת לגביה, כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא

<< · זהר חלק ב · רלג א · >>


דף רלג א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בשולטנו בעלמא. ועל דא דוד הוה מעטר גרמיה, בההוא גוונא ממש, לזמנין איהו מסכנא, ולזמנין איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובגין כך הוה אמר, "צעיר אנכי ונבזה", ועם כל דא "פקודיך לא שכחתי".

כגוונא דא אית ליה לבר נש למהוי נבזה בעיניו, (ס"א ונבזה, ומה אי דוד מלכא כך, כל שכן בר נש אחרא, דאית ליה) לאשפלא גרמיה בכלא, למהוי איהו מאנא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, והא אוקמוה, דכתיב (ישעיה נז, טו) "ואת דכא ושפל רוח". השתא אנא אפתח ברישא.

פתח ואמר, (יחזקאל מ, א) "ויבא אותי שמה, והנה איש מראהו כמראה נחשת, ופתיל פשתים בידו וקנה המדה, והוא עומד בשער". האי חמא ליה יחזקאל בההוא חיזו דנבואה, והאי איהו איש, דאיהו שליחא באינון לבושין, והכא לא אמר אלא "איש", ולא אמר "איש לבוש הבדים". אלא בשעתא דעביד שליחותא למעבד דינא, או לאחזאה דינא, אקרי "לבוש הבדים", ובשעתא דלא אתי להכי, אשתני לגוונא אחרא, כפום שליחותא הכי שני חיזו דיליה באינון לבושין, ואשתני מלבושין ללבושין, בגין דאיהו תדיר בסטר שמאלא, וכמה גוונין אינון דאתלבש בהו, וכל אינון דאתיין מסטריה.

"מראהו כמראה נחשת", הכא אתלבש בההיא לבושא דאינון טורי נחשת, דאקרון (זכריה ו, א) "הרי נחשת", ודא אייתי מדידו למעבד משחתא. האי (ס"א קנה המדה) לאו איהו בוצינא דקרדינותא דטמיר וגניז, אלא מתמן נפקת האי קנה לתתא, דאתגליד מגו נהירו דאשתביק מבוצינא דקרדינותא, כד אסתלקת לעילא, ואתגלפת גו ספירו דנציץ ולא אתידע, ועל דא ההוא קנה המדה איהו קיימא במדידו דמשחתא דקיימא לתתא. ולזמנין קנה המדה, ולזמנין קו המדה, ועל דא פתיל וקנה (יחזקאל מ, ג), וכלא משחתא למעבד מדידו. (התם) כל מדידו דיחזקאל איהו הוה בההוא קנה המדה, ובעובדא דמשכנא כלא הוה בקו המדה. במשכנא, בההוא מדידו דלתתא דאיהו קו המדה, כגוונא דההוא פתיל, דכד שרי לאתפשטא, בכל אמה חד קשרא, ובההוא משחתא מדיד, ואקרי אמה, ובגין כך שמנה ועשרים באמה, דדא הוא ארכא, ופותיא "ארבע באמה", ולא כתיב ארבע אמות, בגין דאמה מדיד לכל סטר. והאי נפקא מרזא דבוצינא דלעילא, דמדידו דהאי לתתא, מהאי מדידו דלעילא אשתכח, מדידו דלתתא זעיר, אלף וחמש מאה סטרין, וכל סטרא וסטרא תריסר אלפי אמין, ועל דא אמה חד אזיל בכלהו, וההוא אמה דמדיד, דא אתפשט קו משחתא, ואתגליא אמה, ומדיד, וכן בכל אינון משחתי, (ס"א תריסר אלפין אמין אתפשט קו משחתא, ואתגליא אמה, ומדיד, וכן בכל אינון משחתי, ועל דא אמה חד אזיל בכלהו, וההוא אמה דמדיד דא, מדיד דא).

"שמנה ועשרים באמה", איהו ארכא דחד אמה, ופותיה ארבע, בההוא אמה, אשתכח אמה חד, דאיהו תלתין ותרין שלישים, כמה דאת אמר (ישעיה מ, יב) "וכל בשליש עפר הארץ", ואינון ל"ב, לקבל ל"ב שבילין דנפקין מלעילא. וכד אתעביד משחתא דארכא בהאי מדידו, איהו ארבע סטרין ההוא ארכא, וכל סטרא שבעה אמין, דלהכי סלקן אינון שבעה אמין לארבע סטרין ברזא דשבע (ס"א מתחומין), דאינון תמניא ועשרים דאינון בארכא, בגין דשבע איהו רזא עלאה בכלא, וכל אינון תלתין ותרין שבילין, כלילן בשבע, ברזא דשמא קדישא.

ואי תימא הא כתיב, "מדה אחת לכל היריעות", ודאי מדה אחת איהו, אף על גב דאתפשט אמה בתר אמה, ודא בתר דא, וכלא ברזא (ס"א מרזא) דבוצינא דלעילא קא אתיא, למהוי עילא ותתא משחתא חדא. ודא איהו משחתא דאיהו בקדושה יתיר, בגין דאית משחתא אחרא, דאיהי לחפיא על דא דאיהי לגו, דהא במשחתא אחרא דחפיא על דא, סלקא בחושבנא בחושבן ד"ל, ולגאו כחושבן ל"ב, (ס"א דאיהי לחפיא על דא דאיהי לגו, וסלקא בחשבנא בחושבן ד"ל, ולגו בחשבן ל"ב), ודא איהו רזא


<< · זהר חלק ב · רלג ב · >>


דף רלג ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דחפיא דא על דא, ל"ב לגו, ד"ל לבר (ל"ב איהו קיימא לגו, ד"ל איהו קיימא לבר). בגין דהא משחתא קדמאה דאיהו קדישא בגוונין קדישין, דאינון שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, אלין גוונין קדישין, וכל חושבן דיליה סלקא לחשבן ל"ב, ומשחתא תניינא דאיהו לבר לחפייא על דא, איהי סלקא לחשבן ד"ל, ודא איהו רזא דכתיב, (תהלים מא, ב) "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו יהו"ה", "ביום רעה" ממש, "ימלטהו יהו"ה", רזא דחושבנא לגו דאיהו רזא ל"ב. ובההוא חושבנא דלבר מה כתיב? "ועשית יריעות עזים", יריעות עזים, אמאי עזים? אלא רזא דגוונא דיליה, למיהב דוכתא ברזא דקודשא, ובגין כך יריעות עזים ודאי.

כתיב (שיר ו, יא) "אל גנת אגוז ירדתי וגו'", הא אוקמוה, אבל מה אגוז אית ליה קליפה דסחרא וחפיא על מוחא, ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו, וסטרא אחרא לבר, ורזא דא (חבקוק א, ד) "רשע מכתיר את הצדיק", ועל דא אקרי אגוז, והא אוקמוה. תא חזי, בההוא דלבר, כל מה דאוסיף גרע, וסימנך פרי החג דמתמעטין ואזלין, אוף הכא נמי במה דלגאו כתיב "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", במה דלבר כתיב "עשתי עשרה יריעות", אוסיף אתוון וגרע מחושבנא, אוסיף חושבנא וגרע (אתוון). אוסיף חושבנא, דכתיב (שמות כו, ח) "ארך היריעה האחת שלשים באמה, ורחב ארבע באמה היריעה", וכד סליק לחושבנא סליק לחושבן ד"ל, דלית בכל אינון זיני מסכנותא כההוא דאקרי ד"ל, ובגין כך, כד סליק לחושבנא יתיר, סליק בגריעו. וכד איהו גרע בחושבנא, (גרע) סליק בסליקו, דסליק לרזא דל"ב, דאיהו רזא דכל מהימנותא, ואיהו רזא דשמא קדישא, ועל דא, דא סליק ודא גרע, דא סליק וגרע, ודא גרע וסליק, דא לגו ודא לבר.

האי קו המדה שרי לאתפשטא, ומדיד משחתא לקרשים, דכתיב "ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", ואלין אינון רזא דשרפים, והא אוקמוה, דכתיב "עצי שטים עומדים", וכתיב (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים". מדידו דמשחתא דא, "עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי אמה". הכא כתיב "עשר אמות", ולא כתיב "עשר באמה", אלין תלת תלת תלת דאינון תשע, וחד דשריא עלייהו, ודא איהו רוחא חדא דשריא עלייהו. והא אמרן כמה איהו שיעורא דאמה, ודא איהו רזא דשיעורא חדסרי ופלגא, דסלקין, ולא סלקין, בגין דגרעין מאינון אופנים. ואוקמוה ברזא דרתיכא קדישא, ואינון עשרים; להאי סטרא עשר ולהאי סטרא עשר, עד דסלקין לרזא דשרפים עלאין, ולבתר סליק רזא דקודשא, עד דאתערו (ס"א דאתעתדו) כלהו ברזא דההוא בריח התיכון, כמה דאוקמוה, ועל דא פלג אית ביה בלא שלימו. רזא דהאי משחתא לעשרין דפין, אינון מאתן ותלתין, וכל האי קיימא במדידו בחושבנא, והכי סליק כל חושבן דנפקא מהאי מדידו ברזא דאינון שרפים.

יריעות דמשכנא דאמרן, דאינון רזין עלאין, רזא דשמיא, והא אוקמוה (תהלים קד, ב) "נוטה שמים כיריעה", ורזא דהאי בההוא חושבן דקאמרן. ואית יריען דקאמרן ברזא חדא, ואית יריען ברזא אחרא, וכלא איהו ברזא דלעילא, ועל דא כלא איהו למנדע חכמתא, דכל סטרא וסטרא, וכל מלה ומלה, ועל דא אבחין בר נש בין טב לביש, בין רזא דחכמתא ובין מלה דלא קיימא בחכמתא, וברזא דמדידו קדמאה הא אתמר בכמה סטרין איהו רזא דא. רזא דארונא דקאים בחושבנא, ממה דאיהו נטיל, וממה דאיהו קביל, וממה דאית ביה, וממה דאיהו מקבל, דאיהו תרין סטרין, ונטיל מאינון

<< · זהר חלק ב · רלד א · >>


דף רלד א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

תרין סטרין, ועל דא אמה איהו בסטרא דא, ואמה בסטרא דא, ופלגא דיליה, ובגין כך "אמתים וחצי ארכו", אמתים מתרין סטרין, ופלגא דיליה. האי בארכא. בפותיא ורומא "אמה וחצי", חד מההוא סטרא יתיר דקא נטיל, כגוונא דימינא ושמאלא, ופלגא דיליה, דהא לא שריא מלה אלא על מלה, ובגין כך פלגא בכל חושבן וחושבן, ובגין כך ארונא מקבלא מכלא, וקיימא ברזא דחושבנא דכלא.

והא אוקמוה על מה איהו מחפיא בדהבא לגו ולבר, והאי איהו שיעורא למיקם במדידו קדמאה, וכלא קאים ברזא חדא. פתורא כהאי גוונא, דמדיד בההוא שיעורא קדמאה.

אבל האי מדידו דארונא דקיימא ברזא דאורייתא, ובההוא משחתא קדמאה דקאמר אבא, לית למעבד שיעורא יתיר, כמה דאיהו גלי ברזא לחכימי עליונין, למנדע בה רזא דחכמתא, לאבחנא בין טב לביש, בין חכמתא עלאה לחכמתא אחרא. כלהו עובדין אחרנין, כלהו במדידו דאמה בההוא משחתא, בר משחתא דחשן דאיהו זרת, והא אוקמוה.

תא חזי, כתנת (אף על גב) דכלהו אתעבידו ברזא דקודשא, כלא איהו ברזא דשש, ובעובדא דשש, וקיימא בשש, וכלהו תקונין לאתלבשא ולאתקנא בהו שש, וברזא דשש, וכלא ברזא דקו המדה. וקנה המדה, בההוא מדידו דיחזקאל, בגין דאיהו ביתא לאתקיימא (נ"א בגין דא ההוא ביתא לא אתקיימא) באתריה, באינון כותלין, באינון שורין, באינון פתחין, באינון דלתין, בגין למהוי כלא במדידו. אבל לזמנא דאתי, משחתא ההוא מה כתיב בה, (יחזקאל מא, ז) "ורחבה ונסבה למעלה למעלה", בשעתא דישרי למבני ביה, האי קנה המדה סלקא לעילא לעילא, לארכא ולפותיא, למהוי אתפשטותא דביתא בכל סטרין, ולא ישגחון עליה לביש, כמה דאוקמוה, דכתיב (זכריה ט, א) "ודמשק מנוחתו", דהא בההוא זמנא דינא לא ישתכח בעלמא, בגין כך כלא אתקיים על קיומיה בקיומא שלים, כמה דאת אמר (ש"ב ז י) "לא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו'".

ותא חזי, כל משחתין וכל מדידין כלהו קיימין בהאי עלמא, (ס"א וכל מדידין דהאי משכנא והאי ביתא, כלהו) בגין לאתקיימא האי עלמא, ברזא דגוונא דלעילא, לאתקשרא האי עלמא בעלמא דלעילא, למהוי כלא חד ברזא חדא. ובההוא זמנא דקודשא בריך הוא אתער לחדתותי עלמא, כדין ישתכחון כלהו עלמין ברזא חדא, ויקרא דקודשא בריך הוא בכלא, וכדין כתיב (זכריה יד, ט) "ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד".


פתח רבי יהודה אבתריה, ואמר (תהלים כה, יד) "סוד יהו"ה ליראיו ובריתו להודיעם", האי קרא הא אוקמוה, אבל "סוד יהו"ה ליראיו", ההוא רזא עלאה דקיימא בגניזו, (דאיהו סתים וגניז), לא קיימא אלא "ליראיו", דאינון דחלין לקודשא בריך הוא תדיר, ואינון אתחזן לאינון רזין עלאין, ולמהוי אינון רזין עלאין בגניזו ובסתימו כדקא יאות, בגין דאינון רזין עלאין. אבל "ובריתו להודיעם", רזא דאיהו קיימא בברית קיימא, "להודיעם", בגין דאיהו אתר דקיימא לגלאה למנדע.

תו, "סוד יהו"ה ליראיו", דאינון רזין דקיימן בדחילו, ואינון דחלי חטאה דחלין בהו, באינון רזין עלאין, אבל "ובריתו להודיעם", למנדע ולפרשא מלין, בגין דאינון מלין דקיימא לפרשא. תא חזי, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיים, וכלהו עטרא דשמא קדישא, כד מצטרפין, סלקין באתווי לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרן עטרין בארבע סטרי עלמא, ויכיל לאתקיימא. ולבתר נפקו אתוון, וברו עלמא לעילא ותתא, בעלמא דיחודא, ובעלמא דפרודא, ואתקרון "הרי בתר" (שיר השירים ב, יז), טורי דפרודא, דמשתקיין כד סטרא דדרום שארי לקרבא


<< · זהר חלק ב · רלד ב · >>


דף רלד ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא דלעילא נגיד, כלא הוא בחידו.

כד מחשבה סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל טמירין, מטי ונגיד מגויה חד זיהרא, ומתקרבין דא בדא, והא אוקמוה, ואינון ארבעין ותרין אתוון, אינון רזא עלאה, ובאינון אתברי עלמא עלאה ועלמא תתאה, ואינון קיומא ורזא דכל עלמין, ועל דאיהו רזא דעלמין, כתיב "סוד יהו"ה ליראיו". "ובריתו להודיעם", דא רזא דאתוון גליפין טטקוטאי, מסינטן בגלפוי באתגליא.

כתיב "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", והא אוקמוה, "את האורים" דנהרין, רזא דאספקלריאה דנהרא, ודא איהו גליפו דאתוון דשמא קדישא, ברזא דארבעין ותרין, דבהו אתברון עלמין, והוו משקעין ביה. "ואת התומים", רזא דאינון אתוון דכלילן באתר דאספקלריאה דלא נהרא, ואיהי אתנהגא (ד"א אתנהרא) בע"ב אתוון גליפין, דאינון רזא דשמא קדישא, וכלהו אקרון אורים ותומים.


תא חזי, כד אינון אתוון משקעאן תמן, בההוא חילא נהרין אתוון אחרנין, בגליפו דאינון שמהן דשבטין, ונהרין או אתחשכאן, וכלא בההוא רזא דאינון אתוון דשמהן קדישין כדקאמרן. ואינון אתוון דשמהן קדישין, אינון אתיין על רזא דאורייתא, וכלהו עלמין אתיין (ס"א אתברון) ברזא דאלין אתוון, אלין שמהן הוו גניזין משקעין תמן, ושמהן דשבטין הוו בלטין אתוון דילהון לעילא, ועל דא כלא מרזא דאינון אתוון, וכלא אוקימנא.

והא אתמר ברזא דאתוון דאורייתא, ב', דאורייתא שראת בה, והא אוקמוה, ב' ברא ודאי בחילא עלאה, בתקיפו דרזא דאינון אתוון, ב' נוקבא, א' דכורא, כמה דב' ברא, הכי נמי א' אפיק אתוון כללא דעשרין ותרין אתוון. ה' זווגא חדא בשמים, למיהב ליה חיין ולאשראה ליה. ו' הארץ, למיהב לה מזונא, ולאתקנא לה ספוקא דאתחזי לה. ורזא דא בראשית וגו', עד השמים ואת הארץ. ו' ואת -- כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כמה דאת אמר (קהלת א ז) "כל הנחלים הולכים אל הים", והיינו רזא "ואת הארץ", דכניש לכלא בגווה, וקבילת לון. הארץ נטלת ו', וקבילת לון לאתזנא.

ורזא דא, משכנא לא אתקם אלא על ידא דמשה, בגין דמההוא סטרא אתער דרגא אחרא עלאה, לקיימא ליה, למהוי קיומא דכלא, ורזא דא "ויקם משה את המשכן", קיימא דיליה הוה באינון אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא. ובגין כך כל עבידאן דמשכנא, הוה בצלאל עביד לון ברזא דגלופא (נ"א דצרופא) דאתוון דאתבריאו בהון שמיא וארעא, ועל דא אקרי בצלאל, בגין דהוה ידע בצלאל גלופא (נ"א צרופא) דאתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא, ואי לא דהוה ידע להו בצלאל לא הוה יכיל למעבד איהו אינון עבידאן דמשכנא, מאי טעמא, אלא כמה דמשכנא עלאה לא הוה ולא אתקינו כל עובדוי אלא בההוא רזא דאינון אתוון, אוף הכא משכנא דלתתא, לא הוה ולא אתתקן אלא ברזין דאינון אתוון. בצלאל הוה מצרף אינון אתוון, וברזא דכל צרופא וצרופא הוה עביד אומנותא, וכל עבידא ועבידא דמשכנא, בכל צרופא הוה עביד חד אומנו, וכל מה דאתחזי ליה, וכן בכל עבידאן דמשכנא, וכל אינון שייפין ותקונין דמשכנא, כלא הוה בצרופא דאתוון דשמא קדישא.

וכד אתא לאקמא ליה, לא הוה יכיל למיקם ליה. מאי טעמא? בגין דרעותא דסליק על אינון אתוון, לא אתמסר אלא למשה בלחודוי, ואיהו הוה ידע ההוא רעותא דסליק לאינון אתוון, ועל דא

<< · זהר חלק ב · רלה א · >>


דף רלה א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

אתקם משכנא על ידיה, דכתיב "ויקם משה..ויתן משה..וישם משה", ובצלאל לא הוה ידע, ולא הוה יכיל למיקם ליה.

פתח רבי יצחק אבתריה, ואמר (תהלים כא, ב) "יהו"ה בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגיל מאד, תאות לבו וגו', חיים שאל ממך וגו'", שירתא דא לא אמר לה דוד אלא על תושבחתא דכנסת ישראל, דקודשא בריך הוא חדי לה בחידו דאורייתא דאקרי עז, דכתיב (תהלים כט, יא) "יהו"ה עז לעמו יתן וגו'". "ישמח מלך", דא קודשא בריך הוא (ד"א דא כנסת ישראל) דאתקרי מלך, דכתיב (דברים לג ה) "ויהי בישרון מלך". "ובישועתך מה יגיל מאד", דא ישועה דימינא, כמה דאת אמר (תהלים ס, ז) "הושיעה ימינך וענני, ותושע לו ימינו". (דבר אחר) "מה יגיל מאד", י' יתירה, ודא איהו רזא דברית קיימא קדישא, דאיהו חדוה דכלא (נ"א דילה), וכלא על האי מלך אתמר.

"חיים שאל ממך, נתתה לו ארך ימים עולם ועד" (תהלים כא, ה), מהכא אוליפנא, דדוד מלכא לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה מדיליה, והא אוקמוה, דדוד מלכא אתקיים שבעין שנין, ואינון שבעין שנין יהיב ליה קודשא בריך הוא מאינון שנין דאדם קדמאה, ובהו אתקיים, ואתייהיב ליה אוריכו דיומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועל דא "חיים שאל ממך נתתה לו".

"גדול כבודו", בגין דאיהו גדול, דכתיב (תהלים קמז, ה) "גדול אדונינו ורב כח", ודאי אקרי גדול, ורזא דא (בראשית א טז) "ויעש אלהי"ם את שני המארת הגדולים", גדולים הוו ודאי, ועם כל דא איהו אקרי גדול, כמה דאתמר "גדול אדונינו ורב כח", וקודשא בריך הוא לא אקרי גדול אלא בהאי, דכתיב (תהלים מח, ב) "גדול יהו"ה ומהלל מאד בעיר אלהינ"ו הר קדשו" - במה איהו גדול? "בעיר אלהינ"ו הר קדשו".

"כי תשיתהו ברכות לעד". "כי תשיתהו ברכות", בגין דהאי איהו ברכתא דכל עלמא, וכל ברכאן דכל עלמא מהכא נפקי, ודא איהו ברכה, ורזא דא (בראשית יב ב) "והיה ברכה", דהא הכא שריאן כל ברכאן דלעילא, ומהכא נפקי לכל עלמא, ועל דא אקרי ברכה.

"תחדהו בשמחה". כתיב הכא "תחדהו בשמחה", וכתיב התם (שמות יח, ט) "ויחד יתרו", בגין דזמין קודשא בריך הוא לאקמא לה לכנסת ישראל מעפרא, ולאתקפא בה ברזא דימינא, ולחדתותי לה חדתותא דסיהרא בשמשא, דכתיב "תחדהו בשמחה את פניך" -- "את פניך", למהוי קמך, ולמהוי בחידו לקבל אנפך, בההוא שלימו דאשתלים בההוא זמנא. דהא בזמנא דאתחרב בי מקדשא, אתרקינת מכל מה דאתמליא, כמה דאת אמר (ירמיה טו ט) "אמללה יולדת השבעה", וכתיב (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", (כאן חסר)...


תא חזי, בההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא, אסתכל בכל אינון עבידאן דהוו כדקא יאות, וכדין אוקים ליה, וכל אינון עבידאן דהוו ביה במשכנא, כל חד וחד אייתיאו ליה למשה, ורזא דא (תהלים מה, טו) "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך". "מובאות לך", דכתיב "ויביאו את המשכן אל משה". אמאי "ויביאו את המשכן", בגין דהא בההיא שעתא הוה זווגא דמשה לאזדווגא, ועל דא "ויביאו את המשכן אל משה", כמה דאייתי כלה לבי חתן, בגין דהא בקדמיתא אצטריך לאעלא לכלה לגבי חתן, כמה דאת אמר (דברים כב טז) "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה", ולבתר איהו ייתי לגבה, דכתיב "ויבא אליה", וכתיב (במדבר יז כג) "ויבא משה אל אהל העדות". והכא מה כתיב, "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'", מאי טעמא, בגין דהות איהי מתתקנא, כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה, ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת, לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה, ועל דא, "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן", בגין כך "ויביאו את המשכן אל משה". עוד מה כתיב "וירא משה את כל המלאכה וגו'".


<< · זהר חלק ב · רלה ב · >>


דף רלה ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

תא חזי, בכל עבידן דמשכנא, בכלהו הוה גוונא דתכלא, בגין דתכלא איהו גוונא לאתעטרא ברזא דכל גוונין, מה כתיב, "ויעשו את ציץ נזר הקדש וגו', ויתנו עליו פתיל תכלת וגו'", והא אוקמוה ברזא דכתיב (שמות כח, לו) "ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה'", (שמות לט, ל) "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לה'":

תוספתא - פקודי

תוספתא:

ברזין עלאין, טסקורי קמיטין שכיחין, אלין סלקין ונחתין, ואלין קיימין בקיומייהו. גלגלין דסחראן, הוו קיימן מההוא זמנא דעפרא אתכניש, אינון גלגלין סחרין עלמא בסחרנותא, סחרנותא דסחרין, מדברין טופסרא דקולטא בגווייהו.

חד גלגלא אית בגווייהו, האי גלגלא סחרא ולא סחרא, קיימא בתריסר אלפי עלמין, בינייהו שכיח, סליק ונטיל בגווייהו. תחות ההוא גלגלא, קיימא חד עמודא דנעיץ עד תהומא רבא, ביה מתגלגלאן אבנין גו תהומי, אינון סלקין ונחתין. ההוא עמודא קאים עלייהו, נטיל ולא נטיל, נעיץ מעילא לתתא, סחראן מאתן ועשרין גלגלין אחרנין סחרניה דההוא עמודא. ההוא גלגלא אחרא דעליה, דקאים בתריסר אלפי עלמין, איהו סחרא גו משכנא, סחרא ולא סחרא, ההוא משכנא קאים על תריסר אלפי עלמין. ביה קיימא ההוא כרוזא דקרי, אסתמרו מגלגלא דסחרא, מאן דאיהו מארי דעיינין בסכלתנו, ינדע ויסתכל בחכמתא דמאריה, וינדע דאינון מלין עלאין, דמפתחן דמאריה קיימן תמן, די אינון טמיראן גו משכנא קדישא, זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי, עלייהו כתיב (תהלים פד, ו) "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם", (תהלים סה, ה) "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך" (ע"כ):

זוהר - פקודי

ברזא דמשכנא קיימין רזין עלאין, ברזא דשמא קדישא (עלאה), אדנ"י האי איהו רזא דמשכנא, גוונא דרזא עלאה, רזא דארונא, כמה דכתיב (יהושע ג יא) "הנה ארון הברית אדון כל הארץ". "אדון כל הארץ" - דא הוא רזא קדישא דשמא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ודא הוא כגוונא דרזא דשמא קדישא עלאה יהו"ה. ואתוון אלין כגוונא דאלין:

  • א' איהו רזא דיו"ד, כגוונא דא, אא והא אוקמוה.
  • ד' איהו רזא ה', ודא כגוונא דדא, וכלא כגוונא ורזא חדא.
  • נ' איהו רזא דאת ו', ואף על גב דדא דכר ודא נוקבא, אבל דא אתכליל בדא, והא אוקמוה נו"ן ו' איהו באמצעיתא, בגין דאיהו כללא חדא.
  • ה' איהו רזא דאת י' (נ"א י' איהו רזא דאת ה'), בגין דהכא ה' (נ"א דה') דא איהי חכמה זעירא, דאקרי חכמת שלמה.

ואתכלילו אתוון אלין באלין, וכלא איהו רזא חדא, כלילן אלין באלין, וכלא חד, וכלא איהו רזא חדא באתוון קדישין. ועל דא משכנא דלתתא בארעא, קיימא ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה קיימא ברזא דמשכנא אחרא עלאה על כלא, וכלא איהו כליל דא בדא למהוי חד, ועל דא כתיב "והיה המשכן אחד".

כתיב (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", תא חזי, ביומא דאתקם משכנא, דאקים ליה משה, כמה דאתמר דכתיב "ויקם משה את המשכן", דלא הוה יכיל למיקם עד דאוקים ליה איהו למטרוניתא, דלית רשו לבר נש אחרא למיקם לה אלא בעלה, אוף הכי, כל אינון אומנין כלהו אתו לאקמא משכנא, ולא יכיל למיקם על ידייהו, עד דאתא משה ואוקים ליה בגין דאיהו מארי דביתא. כיון דאקים משה ית משכנא לתתא, אתקם משכנא אחרא לעילא, כמה דאוקמוה דכתיב "הוקם", ולא פריש על ידא דמאן, (אלא) דלא אתקם אלא מרזא דעלמא עלאה, דאיהו סתים וגניז, על ידא דרזא דמשה, בגין לאתתקנא בהדיה.

מה כתיב לעילא, "ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש וגו'",

<< · זהר חלק ב · רלו א · >>


דף רלו א

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

מאן אינון חכמים העושים, אלין אינון ימינא ושמאלא, וכל שאר סטרין, דאינון ארחין ושבילין לאעלא גו ימא ולמלייא ליה, ואינון עבדו משכנא לעילא ואתקינו ליה. כגוונא דא לתתא, "ועשה בצלאל ואהליאב" -- דא בסטר ימינא, ודא בסטר שמאלא, בצלאל לימינא ואהליאב לשמאלא, דא מיהודה, ודא מדן. ולבתר "וכל איש חכם לב", "ויבאו כל החכמים העושים", והא אוקימנא, וכלא כגוונא דלעילא.

בההוא יומא דאתקם משכנא, אתבטל מותא מעלמא, אתבטל לא תימא, אלא אסתלק מעלמא, דלא יכיל לשלטאה, כמה דאוקימנא, בגין דלא יתבטל יצר הרע מעלמא, עד דייתי מלכא משיחא, וקודשא בריך הוא יחדי בעובדוי, וכדין (ישעיה כה ח) "בלע המות לנצח". כד אתקם משכנא על ידא דמשה, כדין אתפרש חילא דיצר הרע ואתכפיא, ולא הוה יכיל לשלטאה, בההיא שעתא אתפרש סמא"ל תקיפא רוגזא דשמאלא, מעל תוקפא דחויא בישא, ולא יכיל לשלטא על עלמא, ולא יכיל לאתחברא ביה בבר נש ולמסטי ליה.

רבי יהודה אמר, כד עבדו ישראל ית עגלא, מה כתיב (שמות לג, ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה", מאי טעמא, בגין דחמא יצר הרע דהוה אזיל בינייהו, אמר משה, סטרא דקדושה לא תשרי בגו סטרא דמסאבא. רבי אלעזר אמר, כל זמנא דסטרא דקדושה שלטא, סטרא מסאבא לא יכיל לשלטאה, ואתכפיא קמיה, ועל דא תנינן, כל זמנא דירושלם תהיה מלאה, רומי חייבתא תהא חרבה.

פתח ואמר, (בראשית כד סה) "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד וגו'", מה כתיב לעילא, "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, ותפול מעל הגמל", האי קרא אמאי אצטריך למכתב באורייתא, ותו וכי בגין דחמאת שפירו דיצחק (מאי טעמא) אתרכינת מגמלא. אלא האי קרא רזא איהו, תא חזי ותרא את יצחק, מנא ידעת דאיהו יצחק, אלא ותרא את יצחק, חמאת בההיא שעתא מה דלא ידעת, (ס"א תא חזי, בשעתא דמטאת רבקה לגבי דיצחק, שעתא דצלותא דמנחה הות, ובההוא זמנא דינא אתער בעלמא), וחמאת ליה ברוגזא דדינא קשיא, וחמאת דהא סיום דרוגזא קשיא איהו גמל לתתא, ודא איהו רזא דמותא, ובגין כך אתרכינת ואשמיטת גרמה מההוא גמל, דהא כד אסתכל דינא קשיא, ההוא גמל אתתקף, ובגין כך אשמיטת גרמה מינה, (ס"א, רזא דמותא, וכד האי דינא קשיא אתער, ההוא גמל אתתקף, ובגין כך אתרכינת ואשמיטת גרמה מההוא גמל), ולא יתבת תמן.

תא חזי, האי גמל, היינו רזא דכתיב, (משלי יט יז) "וגמלו ישלם לו", דא גמול דאינון חייביא, דכתיב (ישעיה ג יא) "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", והאי איהו גמל דקיימא לאכלא כלא ולשיצאה כלא, והאי איהו זמין תדיר לקבל (נ"א לקטלא, נ"א לחבלא) בני נשא, ובגין כך האי מאן דחמי בחלמיה גמל, אחמיו ליה מותא דאתגזרת עליה, ואשתזיב מינה.

תא חזי, האי סטרא דמסאבא אקרי הכי, דגרים מיתא לכל עלמא, והאי הוה דאסטי לאדם ולאתתיה, וההוא דרכיב עליה איהו סמא"ל, ואיהו אתא למטעי עלמא, וגרם מותא לכלא, ובגין כך אתא ושליט על כלא. אדם איהו אמשיך ליה לגביה, וכיון דאיהו אמשיך ליה לגביה, כדין איהו אתמשך אבתרייהו, עד דאסטי לון, ובגין כך אמר שלמה, (שם ה ח) "ואל תקרב אל פתח ביתה", דכל מאן דאתקריב לביתה, כדין איהי נפקת ומתקשתא ואתמשכת אבתריה. ועל דא, רבקה כד חמאת דהוה ליה לאתדבקא בסטרא דדינא קשיא, כיון דחמאת ליה ליצחק ברזא דדינא קשיא, וחמאת דמההוא סטרא נפק דינא אחרא תקיפא, מזוהמא דדהבא, וכד חמאת האי, מיד "ותפול מעל הגמל", בגין לאתרפויי מן דינא ומההוא זוהמא, כתיב (ישעיה סו ו) "קול ה' משלם גמול לאויביו" מההוא זוהמא.


<< · זהר חלק ב · רלו ב · >>


דף רלו ב

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

תא חזי, כד עבדו ישראל ההוא עובדא, וגרמו לההוא חובא, מאי טעמא עגל, ולא סטרא אחרא? ואי תימא דאינון ברירו עגלא, לאו הכי, אלא אינון אמרו (שמות לב, א) "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", ואהרן רעותיה הוה לאעכבא לון. אלא ודאי עבידתא אתעביד כדקא חזי, דהא מסטרא דדהבא נפקא סוספיתא, כד אתבריר דהבא, ומתמן מתפשטי כל אינון סטרי שמאלא, דאינון התוכא דההוא סוספיתא דדהבא, ומתפרשאן לכמה סטרין. וכל אינון דאית לון חיזו סומקא, גוון דדהבא, קיימא בטורי כד שמשא בתוקפיה, בגין דתוקפא דשמשא אחזי דהבא, ואוליד ליה בארעא, וההוא דממנא בההוא תוקפא דשמשא, חיזו דיליה כעגלא, ואקרי (תהלים צא, ו) "קטב ישוד צהרים", ודא נפקא מגו עגלא, התוכא סומקא דדהבא, וכל הני אתיין מההוא סטרא סומקא רוח מסאבא, דכל אינון דמתפרשי מרוח מסאבא מתפשטי בעלמא.

והאי רוח מסאבא איהו חויא בישא, ואית מאן דרכיב עליה, ואינון דכר ונוקבא, ואקרון 'אלה', דאינון מזדמנין בעלמא בכל אינון סטרין דלהון, ורוח קודשא אקרי 'זאת', דאיהי רזא דברית, רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דבר נש, וכן (ישעיה כה ט) "זה יהו"ה", (שמות טו, ב) "זה אלי", אבל אלין אקרון 'אלה', ועל דא כתיב "אלה אלהיך ישראל", ובגין כך כתיב, (ישעיה מט טו) "גם אלה תשכחנה, ואנכי" -- רזא ד'זאת' -- "לא אשכחך", וכתיב (איכה א טז) "על אלה אני בוכיה", דההוא חובא גרים למבכי לון כמה בכיין. דבר אחר "על אלה אני בוכיה", מאי טעמא, בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, ולחרבא בי מקדשא, ובגין דאתייהיב לון רשו לשלטאה, כתיב "על אלה אני בוכיה", רזא דמלה, "על אלה", דא סטרא דמסאבא, דאתייהיב לון רשו לשלטאה, "אני בוכיה", דא רוח קודשא דאקרי אני.

ואי תימא, הא כתיב (דברים כח מט) "אלה דברי הברית" -- הכי הוא ודאי, דכל אינון לא מתקיימין אלא מגו אלה, דתמן כל לווטין, כמה דאוקימנא דאיהו ארור, דכתיב (בראשית ג יג) "ארור אתה מכל הבהמה", ובגין כך אקדים ואמר "אלה", דקיימא למאן דעבר דברי הברית. "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כז לד) בגין דפקודיא דאורייתא, לאתדכאה בר נש, ולא יסטי לארחא דא, ויסתמר מתמן, ויתפרש מנייהו. ואי תימא (בראשית ו ט) "אלה תולדות נח" -- הכי הוא ודאי, דהא נפק חם דאיהו אבי כנען, וכתיב "ארור כנען", ואיהו רזא דא ד'אלה'.

ועל דא כל הני התוכא סוספיתא דדהבא, ואהרן קריב דהבא דאיהו סטרא (אחרא) דיליה, דכליל איהו בתוקפא דאשא, וכלא חד, וסטרא דא דהבא ואשא. ורוח מסאבא דאשתכח תדיר במדברא, אשכח אתר בההוא זמנא לאתתקפא ביה, ומה דהוו ישראל דכיין מההוא זוהמא קדמאה דאטיל בעלמא וגרים מותא לכלא, כד קיימו על טורא דסיני, גרם לון כמלקדמין, לסאבא לון ולאתתקפא עלייהו, וגרים לון מותא ולכל עלמא ולדריהון בתריהון, הדא הוא דכתיב (תהלים פב, ז) "אני אמרתי אלהים אתם וגו', אכן כאדם תמותון וגו'".

ובגין כך אהרן אהדר לבתר לאתדכאה, ברזא דמהימנותא עלאה, באינון שבעה יומין קדישין, ולבתר לאתדכאה בעגלא. ותא חזי, בכלא בעא אהרן לאתדכאה, דאילו איהו לא הוה, לא נפק עגלא, מאי טעמא? בגין דאהרן איהו ימינא, ואיהו תוקפא דשמשא, ודהבא משמשא, רוחא מסאבא נחת ואתכליל תמן, ואסתאבו ישראל ואסתאב איהו, עד דאתדכו. מאי טעמא אסתאב? בגין דנפק עגל דאיהו מסטרא דשמאלא דאיהו שור, ומימיניה עגל איהו שמאלא, כמה דאתמר, דכתיב

  1. ^ (ס"א לא אתקין)
  2. ^ ס"א כגוונא דעלמא תתאה, עבד כגוונא דעלמא עלאה, וכל עובדוי דעבד כגוונא דלעילא, הכי נמי משכנא, כל עובדוי אינון כעובדא וכגוונא דעלמא (עלאה)