מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מו כח

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית מד יח	בראשית מח א←

[ט] ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (בראשית מו, כח). זהו שאמר הכתוב: "זאב וטלה ירעו כאחד" וגו' (ישעיהו סה, כה). בא וראה, שכל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מתרפאין לעולם הבא. העוורים מתרפאין, שנאמר: "אז תפקחנה עיני עורים" (ישעיהו לה, ה); והפסחים מתרפאין, שנאמר: "אז ידלג כאיל פסח" (שם, ו); ואלמים מתרפאין, שנאמר: "ותרון לשון אלם" (שם). הכל מתרפאין; אלא כשאדם הולך כך הוא בא, הולך עוור ובא עוור, הולך חרש ובא חרש, הולך פיסח ובא פיסח, הולך אילם ובא אילם. כשם שהולך לבוש כך בא לבוש, שנאמר: "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש" (איוב לח, יד). ממי אתה למד? משמואל; כשהעלה אותו שאול מה אמר לאשה? אמר לה: מה את רואה? "ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל" (שמואל א כח, יד), שכך היה לבוש, שנאמר: "ומעיל קטן תעשה לו אמו" (שמואל א ב, יט). ולמה כשאדם הולך כך הוא בא? שלא יאמרו רשעי עולם, משמתו ריפא אותן הקדוש ברוך הוא ואחר כך הביא אותן: כמדומה שאין אלו אותן, אלא אחרים הם; אמר הקדוש ברוך הוא: אם כן יעמדו כשם שהלכו, ולאחר כך אני מרפא אותם, שנאמר: "לפני לא נוצר אל" (ישעיהו מג, י). ואחר כך אף החיות מתרפאות, שנאמר: זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ישעיהו סה, כה). ומי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, שנאמר: "ונחש עפר לחמו" (שם), ולמה? שהביא את הכל לעפר.

דבר אחר: זאב וטלה ירעו כאחד. זאב זה בנימין, שנאמר: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), וטלה אלו השבטים, שנאמר: "שה פזורה ישראל" וגו' (ירמיהו נ, יז). ירעו כאחד, אימתי? כשירד בנימין עמהם, והיה יעקב אומר: "לא ירד בני עמכם" (בראשית מב, לח). כיון שהגיע השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרין אותו. וכן יוסף, "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו" וגו' (בראשית מג, כט). אריה זה יהודה, שנאמר: "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט). כבקר זה יוסף, שנאמר: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז). יאכל תבן, שנמצאו אוכלים כאחת, שנאמר: "וישבו לפניו הבכור כבכורתו" (בראשית מג, לג); לפיכך ואת יהודה שלח לפניו.

[י] [ואת יהודה שלח]. אמר הכתוב: "וסרה קנאת אפרים" (ישעיהו יא, יג). לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, לפי שהביא לו את הכתונת, שנאמר: "ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו" (בראשית לז, לג), ואין חיה רעה אלא אריה, והיה יעקב אומר לו: אתה טרפת אותו, ואתה עתיד לטרוף לאחיו, לא טרפתה אותו אלא מן הקנאה, מיד "ויקרע יעקב שמלותיו" וגו' (שם, לד). "כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם, לה), מהו "אבל שאולה"? שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה? שהבטיחני הקדוש ברוך הוא שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות? לכך אמר: כי ארד אל בני אבל שאולה. רצונך לידע? כשראה אותו שהוא חי, מה אמר? "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם" (בראשית מו, ל). ומה ראה לומר אמותה הפעם? אלא אמר: כשבאו ואמרו לי: מת יוסף, אמרתי: אני מת בשני עולמות; עכשיו שראיתי שאתה חי, אני מבושר שאיני מת אלא פעם אחת, אמותה הפעם.

"ויבך אותו אביו" (בראשית לז, לה), מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" (שם, לו). אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים, לכך אין אתה יודע מה צערן של בנים והטעיתה את אביך ואמרת לו: מת בנך; חייך שתטול אשה ותקבור את בניך, כדי שתדע צערן של בנים. מה כתיב אחריו? "ויהי בעת ההיא" וגו' (בראשית לח, א), וכתיב: "וימת ער ואונן" (בראשית מו, יב).

וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ מאביו היה דעתו של יעקב על יהודה, מנין אתה למד? מבנימן, שאמר יהודה ליוסף: "כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב); וכיון שנתן דעתו על בנימן ונתוודע יוסף, נמצא יהודה נקי, שנאמר: וסרה קנאת אפרים וגו', לכך ואת יהודה שלח לפניו וגו'.

[יא] [ואת יהודה שלח]. זהו שאמר הכתוב: "הנה אנכי שולח לכם מלאכי ופינה דרך לפני" וגו' (מלאכי ג, א). בא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז, ג), ובציון כתיב: "אוהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז, ב). ביוסף כתיב: "וישנאו אותו" (בראשית לז, ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח). ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז, ז), ובציון כתיב: "בא יבא ברנה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו). ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז, ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלהיך" (ישעיהו נב, ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית לז, ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א). ביוסף כתיב: "הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה" (בראשית לז, י), ובציון כתיב: "אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו" (ישעיהו מט, כג). ביוסף כתיב: "ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז, יא), ובציון כתיב: "קנאתי לירושלים קנאה גדולה" (זכריה ח, ב). ביוסף כתיב: "לך נא ראה את שלום אחיך" (בראשית לז, יד), ובציון כתיב: "ודרשו את שלום העיר" (ירמיהו כט, ז). ביוסף כתיב: "ויראו אותו מרחוק" (בראשית לז, יח), ובציון כתיב: "זכרו מרחוק את ה'" (ירמיהו נא, נ). ביוסף כתיב: "ויתנכלו אותו להמיתו" (בראשית שם), ובציון כתיב: "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ד). ביוסף כתיב: "ויפשיטו את יוסף" (בראשית לז, כג), ובציון כתיב: "והפשיטוך את בגדיך" (יחזקאל כג, כו). ביוסף כתיב: "וישליכו אותו הבורה" (בראשית לז, כד), ובציון כתיב: "צמתו בבור חיי" (איכה ג, נג). ביוסף כתיב: "והבור רק אין בו מים" (בראשית שם), ובציון כתיב: ["ובבור] אין מים כי אם טיט" (ירמיהו לח, ו). ביוסף כתיב: "וישבו לאכל לחם" (בראשית לז, כה), ובציון כתיב: "אשור לשבוע לחם" (איכה ה, ו). ביוסף כתיב: "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור" (בראשית לז, כח), ובציון כתיב: (והעלה עבד מלך הכושי את ירמיה וגו') ["וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור"] (ירמיהו לח, יג). ביוסף כתיב: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו" (בראשית לז, לד), ובציון כתיב: "ויקרא [אדני] ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיהו כב, יב). ביוסף כתיב: "וימאן להתנחם" (בראשית לז, לה), ובציון כתיב: "אל תאיצו לנחמני" (ישעיהו כב, ד). ביוסף כתיב: "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" (בראשית לז, לו), ובציון כתיב: "ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים" (יואל ד, ו).

כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון וכן הטובות. נאמר ביוסף: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (בראשית לט, ו), ובציון כתיב: "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מח, ג). ביוסף כתיב: "ויהי ה' את יוסף" (בראשית לט, כא), ובציון כתיב: "והיה עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). ביוסף כתיב: "איננו גדול" (בראשית לט, ט), ובציון כתיב: "ה' בציון גדול" (תהלים צט, ב). ביוסף כתיב: "ויט אליו חסד" (בראשית לט, כא), ובציון כתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" (ירמיהו ב, ב). ביוסף כתיב: "ויגלח ויחלף שמלותיו" (בראשית מא, יד), ובציון כתיב: "אם רחץ ה' צואת בני ציון" (ישעיהו ד, ד). ביוסף כתיב: "רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא, מ), ובציון כתיב: "יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמיהו ג, יז). ביוסף כתיב: "וילבש אותו בגדי שש" (בראשית מא, מב), ובציון כתיב: "עורי עורי לבשי עוזך ציון" (ישעיהו נב, א). ביוסף כתיב: ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מו, כח), ובציון כתיב: הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני (מלאכי ג, א):

[יב] דבר אחר: ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו. מהו? אמר ר' נחמיה: להתקין לו בית תלמוד שיהא שם מורה תורה, שיהו השבטים הוגים תורה. תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יעקב יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה שונה אותו. כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו: "עוד יוסף חי" (בראשית מה, כו) – "ויפג לבו", שלא היה מאמין בו, שנאמר: "כי לא האמין להם" (שם). נזכר יעקב באיזה פרק פירש ממנו יוסף, אמר להם: נתן לכם סימן באיזה פרק פירש ממני יוסף? אמר יעקב בלבו: יודע אני שבפרק עגלה פירש ממני יוסף. אמר להם: אמרו באיזה פרק פירש ממני ואאמין לכם. אף יוסף נזכר באיזה פרק פירש ממנו, מה עשה יוסף? נתן להם עגלות, שנאמר: "ויתן להם יוסף עגלות" (שם, כא). ללמדך שבכל מקום שהלך היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא ניתנה התורה. והרי כתיב באברהם: "וישמר משמרתי מצוותי חקותי ותורותי" (בראשית כו, ה), ומהיכן למד אברהם את התורה? ר' שמעון בן יוחי אומר: נעשו לו שתי כליות כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין? שכך הוא אומר: "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן בן אלעזר איש הבירה: אפילו עירובי תבשילין היה יודע אברהם אבינו, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו' (בראשית כו, ה). ובן ג' שנים הכיר אברהם לבוראו, שנאמר "עקב", שכל ימיו של אברהם היו מאה ושבעים וחמש, מכאן אתה למד שבן ג' שנים הכירו, והיה משמר אפילו דקדוקי תורה. והיה מלמד לבניו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (בראשית יח, יט). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה למדת את בניך תורה בעולם הזה, ולעולם הבא אני בכבודי אלמדם את התורה, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג).

חסלת פרשת ויגש.

[א] ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז, כח). למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות? אלא כיון שמת יעקב, התחיל השעבוד על ישראל. וטעם אחר, שביקש לגלות את הקץ הימין ונסתם ממנו. וטעם אחר, שסתם ממנו כל צרות שבעולם.

[ב] ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (בראשית מז, כט). זהו שאמר הכתוב: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (כי צל) [כצל] ימינו עלי ארץ ואין מקוה" (דה"א כט,טו). ולא כצילו של כותל, ולא כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף, שנאמר "(ימינו) [ימיו] כצל עובר" (תהלים קמד, ד). ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין שעתידין למות. אברהם אמר: "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו, ב), יצחק אמר: "בטרם אמות" (בראשית כז, ד), יעקב אמר: "ושכבתי עם אבותי" (בראשית מז, ל). אימתי? בשעה שנטה למות, ויקרבו ימי ישראל למות.

[ג] [ויקרבו ימי ישראל למות]. זהו שאמר הכתוב: "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות" (קהלת ח, ח). אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: חצוצרות שעשה משה במדבר, כיון שנטה למיתה, גנזן הקדוש ברוך הוא, כדי שלא יהא תוקע בהן אדם והן באין אצלו, לקיים מה שנאמר: ואין שלטון ביום המות. וכיון שעשה זמרי אותו מעשה, מה כתיב? "ויבא אחר איש ישראל אל הקבה" וגו' (במדבר כה, ח), ואיכן היה פנחס מדבר לפני משה? לקיים מה שנאמר: ואין שלטון ביום המות, [ואין מות] אלא לשון השפלה. ניתנה הישועה לפנחס, והשפיל את משה. ואף דוד כתיב בו: "והמלך דוד זקן" (מל"א א,א). וכיון שנטה למותף מה כתיב.ץ ויקרבו ימי דוד למות (שם ב,א), 'המלך דוד' אין כתיב כאן, אלא ויקרבו ימי דוד. ואף יעקב, כיון שנטה למיתה התחיל משפיל עצמו אצל יוסף, ואמר "אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית מז, כט), אימתי? כיון שקרב למיתה, ויקרבו ימי ישראל למות.

[ד] דבר אחר: מהו ויקרבו? אמר ריש לקיש, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, נטמן אתה ואין אתה מת, ויקרבו ימי ישראל למות. דבר אחר: מהו ויקרבו? היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שהוא אומר: פלוני קרב על חבירו, הוי ויקרבו.

אמרו רבותינו: כל מי שנאמר בו קריבה, לא הגיע לימי אבותיו. כתיב: "ויקרבו ימי דוד למות", שלא הגיע לימי אבותיו. בועז עובד וישי, אמרו רבותינו: יותר מארבע מאות שנה היו חיין, דוד לא חיה אלא שבעים שנה, לא הגיע לימי אבותיו, לפיכך כתיב בו קריבה. עמרם חי מאה ושלשים (ושלש) [ושבע] שנה, ומשה לא חיה אלא מאה ועשרים, לפיכך כתיב בו קריבה, "הן קרבו ימיך למות" (דברים לא, יד). ויעקב כתיב בו קריבה, שלא הגיע לימי אבותיו. אברהם חיה קע"ה שנה, יצחק ק"פ, ויעקב קמ"ז. לפיכך כתיב בו קריבה, ויקרבו ימי ישראל למות.

[ה] ויקרא לבנו ליוסף. למה לא קרא לא לראובן ולא ליהודה? ראובן היה בכור, ויהודה היה מלך, והניחן וקרא ליוסף. אלא בשביל שהיה ספיקה בידו לעשות, לפיכך ויקרא לבנו ליוסף. ויאמר [לו] אם נא מצאתי חן בעיניך [וגו'] ועשית עמדי חסד ואמת, ויש חסד של שקר, שהוא אומר חסד ואמת? למה כן? משל ההדיוט אומר: מת בריה דרחמך, טעון; מת רחמך, פרוק. אמר ליה: אם תעשה עמדי חסד לאחר מיתתי, חסד של אמת הוא.

אל נא תקברני במצרים. למה? שסופה של מצרים ללקות בכנים, ויהיו מרחשות תחת גופי, לפיכך אל נא תקברני במצרים.

דבר אחר: מפני מה לא ביקש ליקבר במצרים? שלא יעשו בו עבודה זרה, שכשם שנפרעין מעובדי עבודה זרה, כך נפרעין מעבודה זרה עצמה, שנאמר: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות יב, יב). וכן אתה מוצא בדניאל, כיון שפתר לנבוכדנצר את החלום, מה כתיב? "באדין נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה" (דניאל ב, מו), אבל דניאל לא ביקש. אמר: כשם שנפרעין מעובדי עבודה זרה, כך נפרעים ממנה. וכן אתה מוצא בחירם, כיון שעשה עצמו אלוה מה כתיב בו? "יען (כי) גבה לבך ותאמר אל אני" (יחזקאל כח, ב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הנה חכם אתה מדניאל?" נבוכדנצר בקש לקרב לו, ולא רצה, ואתה עושה עצמך אלוה? מה סופך? (אל) "[על] ארץ השלכתיך" וגו'.

דבר אחר, אמר יעקב: שלא יפדו בי המצרים שנמשלו בחמור, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ), ואני נמשלתי בשה, שנאמר: "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ, יז), וכתיב: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, כ), שלא יפדו בי. הוי אל נא תקברני במצרים.