לדלג לתוכן

מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מד יח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן
מיוחס
לרבי תנחומא ברבי אבא
על
חמשת חומשי תורה
→בראשית מג יג בראשית מו כח←



[א] ויגש אליו יהודה וגו׳ (בראשית מד, יח). זהו שאמר הכתוב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו׳ (קהלת ט, יד). ומצא בה איש מסכן (וחכם) [חכם] וגו׳ (שם טו), מהו? הפסוק הזה נאמר בכל הדורות. עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו מאתים וארבעים ושמונה אברים [שיש באדם]. ובא עליה מלך גדול, זה יצר הרע, שהוא גדול מיצר טוב, שלש עשרה שנה ויום אחד, ויצר הרע אומר: נאכל ונשתה, ונעשה כל תאוותינו, ויצר טוב אומר: לא נאכל ולא נשתה אלא נעסוק בתורה, ושומעים ליצר הרע, למה? שהוא גדול מכולם. ובנה עליה מצודים גדולים (קהלת ט, יד), אלו הן הן עוונות וחטאים. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב. ומלט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (שם), שאין שומעין ליצר טוב, לפי שהוא קטן. ומי ששומע ליצר טוב אשריו, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל" וגו׳ (תהלים מא, ב):

דבר אחר: עיר קטנה, זה העולם. ואנשים בה מעט, זה דור המבול. ובא אליה מלך גדול, זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר: "והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג). ומצא בה איש מסכן וחכם, זה נח. ומלט הוא את העיר בחכמתו, "בא אתה וכל ביתך אל התבה" (בראשית ז, א). ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (קהלת שם), אמר הקב"ה: אדם לא זכרו אבל אני זוכרו, שנאמר: "ויזכור אלהים את נח" (בראשית ח, א):

דבר אחר: עיר קטנה, זה המדבר. ואנשים בה מעט, זה דור המדבר. ובא אליה מלך גדול, זה הקב״ה. ובנה עליה מצודים גדולים, אימתי? בשעה שעשו ישראל את העגל, מה כתיב? "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד). ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה הצדיק, שנאמר: "עיר גבורים עלה חכם" (משלי כא, כב). ומלט הוא את העיר בחכמתו, שנאמר: "למה ה׳ יחרה אפך בעמך" (שמות לב, יא). ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה: אם אדם לא זכרו אני זוכרו, שנאמר: "ויזכר ימי עולם משה (עבדו) [עמו]" (ישעיהו סג, יא):

דבר אחר: עיר קטנה, זה מצרים. ואנשים בה מעט, אלו אחי יוסף. ובא אליה מלך גדול, זה יוסף. ובנה עליה מצודים גדולים, אמר להם "מרגלים אתם". ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יהודה. "ומלט הוא את העיר בחכמתו", ויגש אליו יהודה:

[ב] [דבר אחר: ויגש אליו יהודה]. זהו שאמר הכתוב: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ, ה). מים עמוקים עצה בלב איש, זה יוסף. כל מה שהיה יוסף חכם, בא יהודה ונצח אותו, שנאמר: ויגש אליו יהודה. למה הדבר דומה? לבור שהיה עמוק ולא היה אדם יכול לירד בו, בא אחד שהיה ערום והביא חבל גדול והגיע למימיו ודלה ממנו, כך יוסף היה עמוק, ובא יהודה ודלה ממנו:

[ג] דבר אחר: ויגש אליו יהודה. זהו שאמר הכתוב: "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" (איוב מא, ח), זה יהודה ויוסף , שכל מה שנתגאה יוסף בא יהודה ונצח אותו, שנאמר: "ולא יכול יוסף להתאפק" (בראשית מה, א). למה היו דומין? לשור שהיה יוצא, והיו כל החיות בורחות מפניו, והיה בועט לזה ומנגח לזה. ובא האריה, ולא עמד לפניו; אלא נראה הארי, ובקשו לשור ולא נמצא. כך יוסף נמשל בשור, שנאמר: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז), והשבטים נמשלו לחיות, והיה יוסף מתגאה עליהם ומבעט אותם, "ויתנכר אליהם". ומנגח לזה, "ויקח מאתם את שמעון". לא עשה, אלא כיון שיצא הארי, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט), בקשו לשור ולא נמצא, אלא "ולא יכול יוסף להתאפק". למה? "ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל" (משלי ל, ל), אפילו מפני שכתיב בו "ויכלכל". אף לעתיד לבא, משוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף, ומשוח העומד מיהודה קשה ממנו, שנאמר: "וגברתי את בית יהודה [ואת בית יוסף אושיע"] (זכריה י, ו):

[ד] דבר אחר: ויגש אליו יהודה. זהו שאמר הכתוב: "בני אם ערבת לרעך" וגו׳, "נוקשת באמרי פיך" וגו׳, "עשה זאת איפוא בני והנצל" (משלי ו א, ב, ג). אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדין כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך? ואין שמעון ולוי גדולים ממך? ואינם מדברים; ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו אלא אני בעצמי, שאני ערב, שנאמר: "אנכי אערבנו" (בראשית מג, ט), וכן אמרתי לאבי שאם איני מביאו לך ומעמידו לפניך הרי אני חוטא לפניך בשני עולמות, כעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: "אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" (שם מד, לב), לפיכך אני נותן נפשי עליו. למה? "בני אם ערבת לרעך" וגו':

[ה] דבר אחר: ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. אמר לו: בייה אתה מעביר עלינו, למה? שאמרת לנו: "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא" (בראשית מב, יח). אין אתה מתיירא מן הקדוש ברוך הוא, אלא אתה דומה לפרעה, שנאמר: "כי כמוך כפרעה" (בראשית מד, יח), הוי בייה אתה מעביר עלינו. אמר לו: אין אתה דנני לא בדיני מלכות, ולא בדיני שמים! בדיני שמים, מי שנמצא גונב משלם כפלים, שנאמר: "אם ימצא הגנב ישלם שנים" (שמות כב, ו); אם אין לו מה לשלם, נמכר בגנבתו. בדיני מלכות, נוטלין כל מה שיש לו. אם בדיני מלכות אתה תופשינו, טול לך כל מה שבידינו; ואם בדיני שמים, אם אין אנו יכולין לפרוע דמיו – הננו לך לעבדים. בי אדני, בייה אתה מעביר עלינו.

[ו] דבר אחר: בי אדני. בנוהג שבעולם, מי שלוקח עבד ומצא אותו גנב, מחזירו; וזה שנמצא גנב – אתה מבקש לקנותו לעבד? חשוד אתה בדברים רעים. אם לשמשך אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; אם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להלחם יותר ממנו. "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" (בראשית מד, לג).

ידבר נא עבדך דבר. אמר ר' ירמיה בן שמעיה, אמר לו: אם אשמיע קולי – דבר תבא במצרים; ידבר נא, אין נא אלא מצרים, שנאמר: "התיטבי מנוא אמון" (נחום ג, ח).

באזני אדני. אמר לו: יכנסו דברי באזניך. שנים ממנו קטנים נכנסו לכרך גדול והחריבוהו, שנאמר: "ויקחו שני בני יעקב" וגו' (בראשית לד, כה), ואנו כולנו כאן. אם אנו מבקשים, אין אנו משיירים נפש כאן.

כי כמוך כפרעה. אמר לו: כשם שפרעה גדול כאן ואתה שני לו, כך אבא גדול בארץ כנען ואני שני לו. אמר: נשבע אני, אם אשלוף חרבי מתערה – בך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים, שנאמר: "ברזל בברזל יחד" (משלי כז, יז), נאה לשניהם עומדין זה כנגד זה. נאה למלך מתגאה כנגד מלך. יהודה מלך, שכתיב בו: "יהודה גבר באחיו" (דברי הימים א ה, ב); יוסף מלך, שכתיב בו: "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו" (בראשית מא, מג), לפיכך היו שניהם מנגחין זה עם זה; לכך נאמר: בי אדני.

[ז] דבר אחר: כיון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס, התחיל לומר לאחיו: [מה] אנו עומדים? מזה נתחיל ובפרעה נסיים; והם לא היו יודעים שיוסף מבין לשונם, שנאמר: "והם לא ידעו כי שומע יוסף" (בראשית מב, כג). כיון שראה יוסף כך, התחיל אומר להם בתחנונים ובלשון רכה. אמר להם: איני רוצה לידע אלא לבנימן הזה, מי נתן לו עצה לגנוב את הגביע? שמא אתם נתתם לו עצה לגנוב את הגביע? כיון ששמע בנימן כך, אמר: לא הם נתנו לי עצה ולא אני נגעתי בגביע. אמר לו: השבע לי! התחיל לישבע לו, ובמה נשבע לו? בפרישותו של יוסף אחי ממני, לא נגעתי בו ולא בשילוח חצים שנשתלחו בו, שנאמר: "וישטמוהו בעלי חצים" (בראשית מט, כג), ולא בהפשט שהפשיטוהו, שנאמר: "ויפשיטו את יוסף את כתנתו" (בראשית לז, כג), ולא בהשלכה שהשליכוהו לבור, שנאמר: "וישליכו אותו הבורה" (שם, כד), ולא במכירה שמכרוהו לישמעאלים, ולא בטבילה שטבלו כתנתו בדם; שלא נתנו לי עצה ולא נגעתי בגביע. אמר יוסף: מי יודיע לי שאתה נשבע על אחיך באמת? אמר לו: משמותן של בני אתה יכול לידע כמה אני מחבבו, שהוצאתי שמותן על מה שאירע לו. אמר לו: ומה שמותן של בניך? אמר לו. למה בלע? אמר לו: על ידי שנבלע אחי ממני, ובכר – שהיה בכור לאמי, ואשבל – שנשבה אחי, גרא – שהיה גר באכסניא, נעמן – שהיו דבריו נעימים, אחי – שהיה אחי מאם ואין לי אלא הוא, וראש – שהיה גדול ממני. מופים – שהיה לומד תורה מפי אבינו ומלמדה לי, והיו כל אחיו חוזרים ורועים, והוא יושב אצל אבי ולומד ממנו המסורות, מה שקיבל משם ומעבר. וחופים – שנתחפה עד היום הזה. דבר אחר: חופים, שלא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי. דבר אחר: חופים, שעד עכשיו אני מתאבל עליו והולך יחף. וארד – שהוריד את כולנו לכאן. דבר אחר: וארד – "כי ארד אל בני שאולה" (בראשית לז, לה). בבקשה ממך, לא תוריד את אבא ביגון שאולה. וכן יהודה אמר: "כי איך אעלה אל אבי" וגו' (בראשית מד, לד). כיון ששמע יוסף, לא יכול לכבוש רחמיו, שנאמר: "ולא יכול יוסף להתאפק" וגו' (בראשית מה, א), "ויתן את קולו בבכי" וגו' (שם, ב), "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (שם, ג). כיון שאמר להם: אני יוסף (אחיכם), "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (שם). ר' אלעזר ב"ר שמעון בשם ר' אלעזר בן עזריה אמר: ומה אם יוסף שאמר לאחיו אני יוסף, וידעו מה שעשו בו, לא יכלו לענות אותו; כשיבא הקדוש ברוך הוא להתווכח עם כל אחד ואחד מן הבריות ולומר לו מעשיו, כמו שכתוב: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג) – על אחת כמה וכמה שאין בריה יכולה לעמוד:

[ח] דבר אחר: ויגש אליו יהודה. נגש להילחם עמו. ואין הלשון הזה אלא לשון מלחמה, שנאמר: "ויגש יואב (וכל העם) [והעם]" וגו' (שמואל ב י, יג). אמרו רבותינו: כשהיה יהודה מתמלא חימה היו שערותיו עומדות ובוקעות את כליו, ויש אומרים שהיה נוטל אפונים של ברזל ונותנן לתוך פיו ומכסכס בהן וחמתו עולה, לכך נאמר: ויגש וגו'.

(ויאמר בי אדוני. בייה אתה מעביר עלינו, אתמול אמרת לנו: "את אחיכם הקטן תביאו אלי", והבאנוהו, עכשיו נטלתה אותו, אין זו בייה?)

ויאמר בי אדני. כי עבדך ערב את הנער (בראשית מד, לב). אימתי פרע יהודה ערבותו? בימי גלית, כיון שהיו ישראל באותה שעה בצרה, מה כתיב? "ויגש הפלשתי השכם והערב" (שמואל א יז, טז), מחרף ומגדף. התחיל שאול מוציא כרוז: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך" וגו' (שם יז, כה). ואתה מוצא, כל מי שמחרף חייב מיתה, שנאמר: "ונוקב שם ה' מות יומת" וגו' (ויקרא כד, טז), והוא הרשע היה מחרף ארבעים יום. אמר משה: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י); רשע שהוא עושה צדקה, הקדוש ברוך הוא טורפה על פניו בעולם הזה כדי להאבידו לעולם הבא, ולצדיקים מניח צדקותיהם בעולם הבא. מה עשה הרשע הזה, שהיה מחרף ארבעים יום? ר' יצחק ור' לוי, ר' לוי אמר: על ידי שהלכה ערפה אמו עם חמותה ארבעה מילין [פרעה לה הקדוש ברוך הוא] והעמיד הקדוש ברוך הוא ממנה ארבעה גבורים, שנאמר: "את ארבעה אלה יולדו להרפה בגת" (שמואל ב כא, כב). ר' יצחק אמר: ארבעים פסיעות הלכה עמה, לפיכך נתן לה הקדוש ברוך הוא שכרה ונתן לה גלית, והיה מחרף לפני הקדוש ברוך הוא ארבעים יום, שנאמר: "ויתיצב ארבעים יום" (שמואל א יז, טז). אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר: אנכי אערבנו; אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר: "ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח" (שם יז, יח), ואין ערובתם אלא ערבות. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשם שנתת את נפשך על שאול שהוא משבטו של בנימן כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר: ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני וגו' (בראשית מד, לג), כך אני נותן בית המקדש בגבולך ובגבול בנימין. ומניין שהיה בית המקדש בחלקו של בנימין ובחלקו של יהודה? שכתוב אחד אומר: "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד" (בראשית מט, כז), זה תמיד של שחר, "ולערב יחלק שלל" (שם), זה תמיד של בין הערבים. וכתוב אחד אומר: "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מח, ג). ולא עוד אלא חייך שכל השבטים גולים, ושבט יהודה ובנימין אינן גולים עמהם, למה? ששני השבטים האלו הם האמינו בי וקדשו את שמי בים עם משה. אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי: כיון שנבקע הים לישראל היה בו טיט, והיה שבט ראובן אומר לשבט שמעון: מטיט יצאת ולטיט אתה בא, שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל" וגו' (הושע יב, א). מה עשו שבט יהודה ובנימין? קדשו שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם" וגו' (תהלים סח, כח).

דבר אחר: בי אדני, אדוני שאל, ונאמר אל אדני, ועתה ישב נא עבדך וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: הרי ריפתה עתה מן הכח הראשון ודברת תחנונים; חייך, אף על פי שאמרתי: "וריב לה' עם יהודה" (הושע יב, ג), אלא חנון אני וארחם עליך, שנאמר: "כי לא לעולם אריב" (ישעיהו נז, טז). ואין עולם אלא יהודה, שנאמר: "ויהודה לעולם תשב" (יואל ד, כ):