ביאור:מדרש תנאים לדברים/כג
פרק כג[עריכה]
פסוק א[עריכה]
כמה הסברים לכפילות עם ויקרא: ת"ק ור' יצחק רואים כאן אזהרה לבית דין, שלא ישיאו אדם לאשת אביו (גם אם אינה אמו). ר' ישמעאל טוען שסמיכות הפרשיות לדין הממזר אוסרת על אדם לשאת את אשת אביו, ור' יהודה לומד מכאן איסור על אדם לשאת את אנוסת אביו או את מפותתו, למרות שהנשים הללו לא נישאו לאביו; וראו תוספתא יבמות יב א. |
"לא יקח איש את אשת אביו", למה נאמר? והלא כבר נאמר (ויקרא יח, ח) "ערות אשת אביך לא תגלה"!
ומה תלמוד לומר: "לא יקח איש את אשת אביו"? - אלא הרי זו אזהרה לבית דין.
ר' ישמעאל אומר: אינו צריך! לפי שנאמר (דברים כג, ג) "לא יבא ממזר בקהל ה'",
אבל לא שמענו 'ממזר' זה מה הוא? תלמוד לומר: "לא יקח איש את אשת אביו", וסמיך ליה "לא יבא ממזר"!
אמרת מה אשת אב, ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת
אף כל שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - דין הוא שיהא הולד ממזר!
אמר לו ר' יצחק: והרי פצוע דכא וכרות שפכה מפסיק! ומה תלמוד לומר: "לא יקח איש את אשת אביו"? אלא הרי זו אזהרה לבית דין
"ולא יגלה כנף אביו" מיכן אמרו "נושאין על האנוסה ועל המפותה, והאונס והמפתה על הנשואה חייב
נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו; ר' יהודה אוסר בנו באנוסת אביו ומפותת אביו!
פסוק ב[עריכה]
יש חופש בנישואין, וכל אדם רשאי לשאת אשה, וחייב לשמח אותה – חוץ ממי שאין לו היתר להינשא כגון פצוע דכא וכו'. יתכן שהסיבה לאיסור עליהם היא שאינם משמחים את נשותיהם, ואם כן קשה הדרשה המתירה לו לבוא "במינו". יתכן שהיא נגררה לכאן מפס' ג-ד לקמן, (אבל אפשר לדרוש אותה על נישואין חד מיניים...) |
"לא יבא פצוע דכא", למה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כד, ה) "כי יקח איש אשה חדשה"
שומע אני אף פצוע דכא וכרות שפכה במשמע? תלמוד לומר: "לא יבא פצוע דכא"
"לא יבא פצוע דכא" איזה הוא פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפלו אחת מהן, ואפלו ניקבו ואפלו נימוקו, ואפלו חסרו!
אמר ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה, וכשר
"וכרות שפכה" - כל שנכרת הגיד שלו; ואם נשתייר בעטרה אפלו כחוט – כשר!
מה בין פצוע דכא לכרות שפכה? אלא זו הילכת הרופאים: שפצוע דכא חוזר עשוי להבריא, וכרות שפכה אינו חוזר!
"בקהל ה'" - בקהל ה' אינו בא, אבל בא הוא במינו!
"בקהל ה'" - בקהל ה' אינו בא, אבל בא הוא בקהל גרים, שאין קהל גרים קרוי" קהל ה'"!
ומפני מה לא עסק הכתוב בתולדותיו? מפני שאינו מוליד!
פסוק ג[עריכה]
במקרה של עמון ומואב, בפס' ד, הביטוי "גם דור עשירי" וכו' מיותר, שהרי נאמר שם "עד עולם". המילים היתרות משמשות לגזירה שווה המלמדת שאין תיקון לממזרות, למרות שהאיסור אינו באשמת הממזר; וראו ספרי רמח. ר' אלעזר טוען שלמעשה הוא או חכם אחר יכול לטהר ממזר כבר מדור שלישי, ולמעשה תופעת הממזרות לזמן ארוך היא נדירה. |
"לא יבא ממזר בקהל ה'" אחד זכרים ואחד נקיבות במשמע!
דבר אחר: "לו" - ללמדך הלוך לו אחר פיסולו!
"בקהל ה'" - בקהל ה' אינו בא; בא הוא במינו! בקהל ה' אינו בא, בא הוא בקהל גרים!
"גם דור עשירי" אין לי אלא דור עשירי; מעשירי ולהלן מנין? הרי אתה דן:
נאמר כאן 'עשירי' ונאמר 'עשירי' בעמון ומואב
מה עשירי שנאמר בעמון ומואב, אסור לעולם - אף עשירי שנאמר כאן, אסור לעולם
לא אם אמרת בעמון ומואב, שהן גרמו לעצמן - לפי כך הן אסורין לבוא לעולם
תאמר בזה, שאחר גרם לו? לפיכך לא יהא אסור לעולם!
אמרת שאין תלמוד לומר "עשירי" בעמון ומואב, שכבר נאמר בהן 'עד עולם', ומה תלמוד לומר: 'עשירי'?
אלא מופנה להקיש אדין בגזרה שוה
נאמר כאן 'דור עשירי' ונאמר להלן 'דור עשירי'; מה עשירי האמור כאן, עד עולם - אף עשירי האמור למעלן, עד עולם!
שאלו את ר' אלעזר: דור אחד עשר שבממזר, מהוא? אמר להן: הביאו דור שלישי - ואני מטהרו!
פסוק ד[עריכה]
"לא יבא עמוני ומואבי" - בזכרים הכתוב מדבר. אתה אומר בזכרים הכתוב מדבר, או אחד זכרים ואחד נקבות במשמע?
תלמוד לומר: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" אמרת: מי דרכו לקדם, האנשים או הנשים? דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבה אומר: "עמוני", לא עמונית "מואבי" לא מואבית! "בקהל ה'" בקהל ה' אינו בא, בא הוא במינו!
"בקהל ה'" בקהל ה' אינו בא, אבל בא הוא בגרים! "גם דור עשירי" אין לי אלא דור עשירי; מעשירי ולהלן מנין? תלמוד לומר: "עד עולם"!
פסוק ה[עריכה]
השוו ספרי רנ. ישראל לא היו זקוקים ללחם ולמים של עמון ומואב; הציפיה היתה שעמון ומואב יצאו לקראתם עם לחם ומים מטעמי נימוס, כמכניסי אורחים, והם לא נהגו כן. בהמשך מציעה הדרשה גם שיקול נוסף: עמון ומואב חייבים היו לארח את ישראל כי ישראל נהגו בהם רחמים ולא הכריזו עליהם מלחמה, ובכך עשו להם טובה; וטובה נוספת עשה כבר אברהם ללוט, אבי עמון ומואב, כשגרם להצלתו מסדום – והם דברו (דורש "על דבר") בגנות ישראל ואף הביאו את בלעם כדי לקלל אותם. בסוף הדרשה מאשימים אותם גם בחורבן בית ראשון. |
"על דבר" - על העצה; וכן הוא אומר (מיכה ו, ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב"
"אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך" - בשעת טירופכם, "בצאתכם ממצרים" - בשעת גאולתכם
"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור" - הרי הדבר נויי לבלעם
ר' שמעון אומר: קשה היא הפרוסה, שעל ידיה נדחו שתי אומות: עמון ומואב שנאמר "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"
וכי צריכין היו להם ישראל? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להם,
והשליו מצוי להם, וענני כבוד מקיפין עליהן! אלא אפלו "על דבר"!
אמר ר' אלעזר: דרך ארץ היא, הבא מן הדרך מקדימין אתו במאכל ובמשקה מפני מה טעמו של דבר?
מגיד "על דבר אשר לא קדמו אתכם" אמר הקדוש ברוך הוא: אני הכתבתי בתורתי (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב"
והן משלמין רעה תחת טובה? עליהם נאמר (משלי יז, יג) "משיב רעה תחת טובה לא תמיש רעה מביתו"
ולא עוד, אלא שאף לוט אביהם לא שלחתיו מתוך ההפכה אלא בשביל זכות אברהם
שנאמר (בראשית יט, כט) "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט"
והן כפרו במלח! יחזרו לחטייה שלהם, שנאמר(צפניה ב, ט) "לכן חי אני נאם ה' אלהים אלהי ישראל כי מואב כסדום תהיה"
ולא עוד אלא ששכרו לבלעם בן בעור לקלל את ישראל, שנאמר "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור"
ולא עוד אלא ששלחו לנבוכדנצר לבוא על ישראל להחריב את בית המקדש.
פסוק ו[עריכה]
השאלה שהמדרש מתמודד איתה היא מה דיבר בלעם ומדוע הקב"ה אינו שומע לו, הרי לפי ספר במדבר הוא בירך את ישראל! ראו ספרי רנ, שבלעם קילל את ישראל והקב"ה החזיר את הקללה לחיקו של בלעם. כאן מופיעים תיאורים שונים: דניאל מדגים את העיקרון 'שהשטן שוטן' בכך שהמעצמות משקפות את השרים המתחלפים למעלה, ובמובן זה השטן עדיין מייצג את בלעם ומנסה לקטרג על ישראל, אבל הקב"ה אינו שומע לו. |
"ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם" מלמד שהשטן שוטן
כמה שנאמר (דניאל י, כ) "ואני יוצא והנה שר יון בא ושר מלכות פרס עומד לנגדי"
ר' נתן אומר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם" - בקרבנות
אמר בלעם הרשע: וכי מה עשה אברהם אביהם? לא מזבח אחד בנה ואיל אחד הקריב?
"בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים" (במדבר כג, א)
בוא וראה מה השיבוהו (משלי טו, יז) "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו"
(משלי יז, א) "טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב"!
"ויהפך ה' אלהיך את הקללה לברכה" שהיה חושב - והמקום הופכה בפיו לברכה
אתה אומר שהיה חושב והמקום הופכה בפיו לברכה, או שהיה מקלל והמקום מברך?
תלמוד לומר: (יהושע כד, י) "ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם ויברך ברוך אתכם"
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: שהיה חושב לקלל והמקום הופכה בפיו לברכה
או אלו קלל לא היתה קללתו קללה? תלמוד לומר: (במדבר כב, ו) "כי ידעתי את אשר תברך מבורך" וכו'
תוכן הקללות שהתכוון בלעם לקלל נלמד מברכותיו, והן מהופכות להן. הצלת ישראל מהקללות היא בזכות האבות ולא בזכות הבנים, למרות הפסוק הנדרש – על פי פסוק דומה בסוף פרשת ואתחנן. אפשר גם לטעון שלפנינו דרשה 'אהבך'-אבותיך |
אבל לא שמענו מה היו קללותיו? מעין ברכותיו את למד מה היו קללותיו
או יכול מפני אהבתכם וחיבתכם? תלמוד לומר: "כי אהבך ה' אלהיך" - זכות אבות גרמה
ואומר (דברים ז, ח) "לא מרבכם מכל העמים... כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם"!
פסוק ז[עריכה]
את עמון ומואב יש לרדוף, ואין לקרוא להם לשלום או לקבל אותם כגרים. דין זה מחמיר עם עמון ומואב יותר מדין הכנעניים – השוו לעיל כ י! – אבל הסיפור על הגר העמוני מנטרל את הדין הקשה הזה והופך אותו לנחלת העבר, וראו ידים ד ד. |
"לא תדרש שלומם וטובתם" למה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"
שומע אני אף עמון ומואב? תלמוד לומר: "לא תדרש שלומם".
"וטובתם", למה נאמר?
לפי שהוא אומר (דברים כג, יז) "עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו", יכול אף עמונים ומואבים כן? תלמוד לומר "וטבתם"!
"כל ימיך לעולם" - ולעולמי עולמים, עד סוף כל הדורות!
כבר בא והודה גר עמוני ועמד בבית המדרש; אמר להן: מה אני לבוא בקהל?
אמר לו רבן גמליאל 'אסור אתה'; אמר לו ר' יהושע 'מותר אתה'! אמר רבן גמליאל: הכתוב אומר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'!
אמר ר' יהושע: וכי עמונים ומואבים במקומן הן עומדין? והלא כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות, שנאמר (ישעיה י, יג) 'ואסיר גבולות עמים'!
אמר לו רבן גמליאל: והרי כתיב (ירמיה מט, ו) "ואחרי כן אשיב שבות בני עמון" כבר חזרו!
אמר לו ר' יהושע: והרי כתיב (ירמיה ל, ג) "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה'",
ואדיין לא שבו!
נענה תלמיד חכמים ואמר לי: מה אמרת לו ר'? אמר: אמרתי לו כבר שמעת שאמר הזקן מותר! הלכה כר' יהושע
פסוק ח[עריכה]
למחלוקת ר' שמעון וחכמים (ת"ק ור' יהודה) ראו ספרי רנב-רנג. |
"לא תתעב אדמי כי אחיך הוא", אחד זכרים ואחד נקבות במשמע
ר' שמעון מתיר בנקבות מיד; אמר ר' שמעון קל וחומר הדברים:
מה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד
מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות - אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?
אמרו לו: אם הלכה נקבל, ואם לדין - יש תשובה! אמר להם ר' שמעון: הלכה אני אומר! ועוד מקרא מסייעני: "בנים" (פס' ט) ולא בנות!
ר' יהודה אומר: הרי הוא אומר "אשר יולדו" - הכתוב תלאן בלידה!
"כי אחיך הוא", אמר ר' יהושע בן קרחה: גדולה היא האחוה, שאלו לא האחוה בדין היה שלא יבא אדומי בישראל לעולם!
אמרת מפני מה נתרחקו עמון ומואב? אלא על ידי שלא קדמו בלחם ובמים, והרי הדברים קל וחומר:
מה אם מי שנאמר בהן 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' אמרה תורה 'לא יבואו בכם לעולם'
מי שנאמר בהן (במדבר כ, יח) "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" דין הוא שלא יבאו בישראל לעולם!
מה תלמוד לומר "לא תתעב אדומי"...? - להודיע מה גרם!
גם לעניין המצריים טוען ר' יהושע בן קרחה שחטאם חמור מזה של עמון ומואב, אבל הכנסת האורחים שלהם ממתיקה את חטאם. |
"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" אמר ר' יהושע בן קרחה: גדולה היא הטובה שאדם עושה עם חבירו!
בדין היה שלא יבא מצרי בישראל לעולם! אמרת מפני מה נתרחקו עמון ומואב? אלא על ידי שלא קדמו בלחם ובמים
והרי הדברים קל וחומר: מה אם מי שנאמר בהן "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" אמרה תורה 'לא יבאו בכם לעולם'
מי שנאמר בהן (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" - בדין הוא שלא יבאו בישראל לעולם!
מה תלמוד לומר "לא תתעב מצרי"...? - להודיע מה גרם!
וכן הוא אומר (איוב מא, ג) "מי הקדימני ואשלם" ואומר (קהלת יא, א) "שלח לחמך על פני המים"
ואומר (משלי ל, יז) "עין תלעג לאב"
ר' יהודה בן גמליאל אומר: שתי אומות, אחת קידמה את ישראל בחרב ואחת קידמה אותם בעבירה:
אדום קידמו את ישראל בחרב, "פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ, יח) מה הקדוש ברוך הוא אומר לו? "לא תתעב אדומי"!
מואב קידמו את ישראל בעבירה, שנאמר (במדבר כה, א) "וישב ישראל בשטים"... מה הקדוש ברוך הוא אומ' להן? "לא יבא עמוני ומואבי"!
נמצאת אומר המחטיא את חבירו בדבר עבירה קשה ממי שהוא הורגו!
פסוק ט[עריכה]
את מניית שלושת הדורות מתחילים מהגר המצרי: בן בנו מותר לבוא בקהל. מונים שלושה דורות מהסבא והסבתא, שחייבים ארבעתם להיות גרים! |
"בנים אשר יולדו להם" לרבות את הבנות, כדברי חכמים; "דור שלישי יבא להם" - דור ראשון ושני אסור ושלישי מותר
אמר ר' יהודה: בנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבה, ואומר 'אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה
ונושא אני לבני בת גיורת מצרית, שהיא מצרית שנייה, כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל!
לקיים מה שנאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'"
"בנים אשר יולדו... דור שלישי... להם" מה [תלמוד לומר להם?] מנה 'להם'! הלוך אחר פיסולן! מנה שלושה דורות מהגרים הראשונים שהיו פסולים
פסוק י[עריכה]
ר' יוסי קורא "ונשמרת מכל דבר רע" כהבטחה, שאם תצא – ישמור אותך הקב"ה, ובמיוחד בזמן מלחמה. הדרשה 'אם ביקשת' וכו' היא לפי הפשט, שלפנינו ציווי ליוצא למלחמה; וראו ספרי רנד; וראו דברי ר' יהודה בזבים ב ב. |
"כי תצא מחנה... איביך" - במלחמה חובה הכתוב מדבר!
אמר ר' יוסי ביר' חנינה: כתיב "כי תצא מחנה על איבך ונשמרת מכל דבר רע", ואם אינו יוצא אינו נשמר?
אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה!
"ונשמרת מכל דבר רע", אם בקשת להשתמר מכל דבר רע אל תסתכל באשה נאה - ואפלו פנויה
באשת איש - ואפלו מכוערה, ולא בבגדי צבע אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה
ולא בעופות בשעה שמזדקקין זה לזה, מפני שמלאך עומד מלמעלן ומלמטן וחרבו שלופה בידו!
"ונשמרת מכל דבר רע" שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה,
שנאמר "כי יהיה בך איש אשר לא טהור מקרה לילה".
דבר אחר: "ונשמרת מכל דבר רע" - מכל דבר שגלו עליו כנענים, שהוא מסלק את השכינה - ואף מלשון הרע.
פסוק יא[עריכה]
"כי יהיה בך" בך קרי נוהג; אינו נוהג באחרים בגויים! "איש" פרט לקטן: "אשר לא יהיה טהור מקרה לילה"
אין לי אלא קרה לילה; קרה יום מנין? תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור. מקרה - מכל מקום
אם כן, למה נאמר "מקרה לילה"? מגיד שדבר הכתוב בהווה!
"ויצא אל מחוץ למחנה" זו מצות עשה, ומחנה האמורה כאן - היא מחנה שכינה המקדש מזמן שנבנה
"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מצות לא תעשה, ומחנה האמורה כאן היא מחנה לויה ירושלים!
פסוק יב[עריכה]
"והיה לפנות ערב ירחץ במים" - מלמד שבעל קרי רוחץ והולך כל היום כולו מתחלת הלילה
שנאמר "והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש" שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב שמש,
ושאר כל חייבי טבילות - טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת, שטבילתן בלילה!
"וכבא השמש יבא לתוך המחנה" - מלמד שביאת שמשו מעכבתו ליכנס לפנים מן החומה!
פסוק יג[עריכה]
"ויד תהיה לך מחוץ למחנה" אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו, יב) "והנה מציב לו יד"
ואומר (במדבר ב, יז) "על ידו לדגליהם". "ויצאת שמה חוץ" - ולא בעמידה במחנה
לימד דרך ארץ, שלא יעשה אדם צרכיו בעמידה; וכן הוא אומר "והיה בשבתך חוץ"
"ויצאת שמה חוץ" - להטיל מים שתן! אתה אומר להטיל מים; או להסך רגלים צואה?
וכשהוא אומר "ויתד תהיה לך על אזנך" - הרי להסך רגלים אמור! הא מה תלמוד לומר "ויצאת שמה חוץ" - להטיל מים!
פסוק יד[עריכה]
ראו ספרי רנז. בבבל וברוב ארצות הים התיכון א"י נמצאת במזרח או במערב, ולכן הותאמה לכך ההנחיה של ר' שמעון שם, שאין לכוון לכיוון הקדושה. |
"ויתד תהיה לך על אזנך" אין אזניך אלא מקום זיונך
"וחפרת בה" אין נפנין לא למערב ולא למזרח אלא בין צפון לדרום!
פסוק טו[עריכה]
מפני מה טעמו של דבר? מגיד "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך".
מיכן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסין, ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ותפלין וספרים בידו!
"להצילך ולתת איביך לפניך" אם עשית כל האמור בענין - בסוף הוא מצילך ונותן איביך לפניך!
"להצילך" משרפים ועקרבים ומרוחות הרעות. אתה אומר כן או אינו מדבר אלא "מאויביכם"?
וכשהוא אומר "ולתת איביך לפניך" - הרי אויביכם אמורים! הא מה תלמוד לומר "להצילך"? מנחשים ועקרבים ומרוחות הרעות!
"והיה מחנך קדוש", מיכן אמרו לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריה, ורקיקה מקל וחומר
ר' ישמעאל ורבי לומדים מפרשת הגירושין; וראו גיטין ט י, שנחלקו בשאלת ההיתר לגירושין. ר' ישמעאל קרוב לדעת בית שמאי ורבי – כבית הלל, שאפילו אם היא מבזה אותו, כגון שהקדיחה את תבשילו – רשאי לגרשה. |
"ולא יראה בך ערות דבר", ר' ישמעאל אומר: נאמר כאן 'ערות דבר' ונאמר להלן (דברים כד, א) "ערות דבר"
מה ערות דבר שנאמר להלן, בהרהור ערוה ועבודה זרה הכתוב מדבר - אף ערות דבר שנאמר כאן, בהרהור ערוה ועבודה זרה הכתוב מדבר!
ר' אומר: נאמר כאן "ערות דבר", ונאמר להלן "ערות דבר". מה ערות דבר שנאמר להלן, משום בזיון - אף ערות דבר שנאמר כאן, משום בזיון!
"ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", מלמד שעריות מסלקות שכינה מישראל
ביציאה למלחמה, אם לא נהגו במחנה קדושה – תהיה תבוסה בחרב! |
דבר אחר "ושב מאחריך", אבל לא שמענו שיבה זו מהיא? תלמוד לומר: (שמואל א כח, טז) "וה' שב מעליך ויהי עריך" רודף אותך ע"י הפלישתים
מה ענשו של שאול, בחרב - אף כאן, בחרב!
דבר אחר "ושב מאחריך" - חוזר מאחריך! מיכן אמרו "לא ישב אדם כנגד הרוח שארון בתוכה"
ר' נתן אומר: שלא יתן אדם אחוריו כנגד בית קדש הקדשים, שנאמר (מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב... והצנע לכת - ועמך אלהיך!"
ההלכה שלפנינו עשויה ללמד על "נקיות מביאה... לידי קדושה"; אבל ראו בהמשך, שמובאים פסוקים אחרים כדי לאשש את הדרשה הזאת. הטענה הרחבה של ר' פנחס בן יאיר היא שיש דרך לגאולה ולאליהו זכור לטוב: הדרך היא עבודה על מידות הנפש העשויה לגרום להבאת אליהו ולימות המשיח. |
מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה
קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקדש
רוח הקדש מביא לידי תחית המתים, תחית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב!
זריזות מביאה לידי נקיות – "וכלה מכפר" (ויקרא טז, כ) נקיות מביאה לידי טהרה, "וכפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא יב, ח)
טהרה לידי קדושה – "וטהרו וקדשו" (ויקרא טז, יט) קדושה לידי ענוה – "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיה נז, טו)
ענוה לידי יראת חטא – "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד)
אמר ר' יצחק בן אלעזר: מה שעשאתו חכמה עטרה לראשה עשאתו ענוה עקב לסנדלה
שנאמר (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'" וכתב "עקב ענוה יראת ה'"
יראת חטא לידי חסידות – "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב) חסידות לידי רוח הקדש "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט, כ)
רוח הקדש לידי תחית המתים "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל לז, יד)
תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב שנאמר (מלאכי ג, כג) "הנני שלח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים"
פסוק טז[עריכה]
ראו ספרי רנט: דרשות דומות בסדר הפוך: הדרשן כאן מרחיב בפרשנות שאין מדובר בעבד אלא בבן חורין שקיבל עליו להימנע מע"ז. נשמע בדרשות הדו של החוק הרומאי שאסר לשחרר עבדים, ובכך מנע את האפשרות שהעבד ינצל מאדוניו. אבל הדיוקים של ר' יאשיה ושל אחי בנו מחזירים אותנו אל הפשט – מדובר בעבד, ובמנגנון יציאתו לחירות באחת משלוש דרכים: אם האדון מוציא אותו לחו"ל; אם האדון מוכר אותו לתושב חו"ל או לגוי; וכן אם קנה אותו האדון על מנת לשחרר אותו מהשבי; וראו גיטין ד ד-ו. וכן תוספתא עבודה זרה ד ב. המשנה והתוספתא מציגות את הצלת העבד ושחרורו כתקנה 'מפני תיקון העולם' |
"לא תסגיר עבד אל אדוניו" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כג, לג) "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי"
או אפלו קבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה? תלמוד לומר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" בגוי שניצול מעבודה זרה שלו הכתוב מדבר
אתה אומר לכך בא, או 'לא תסגיר עבד אל אדוניו' כמשמעו?
תלמוד לומר: "אשר ינצל אליך מעם אדוניו" אמרת וכי אפשר לו להנצל מרבו?
הא מה תלמוד לומר "לא תסגיר עבד אל אדוניו"? בגוי שניצל מעבודה זרה הכתוב מדבר
וכן הוא אומר (משלי ו, ה) "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש"
ואומר (ישעיה לא, ה) "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם". מה תקנתו? "עמך ישב בקרבך"!
קשיא ליה לר' יאשיה: האיי 'מעם אדניו'? 'מעם אלהיו' מיבעי ליה!
אלא אמר ר' יאשיה: בעבד שמכרו רבו מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר!
קשיא ליה לר' אחי ביר' יאשיה: האיי "אשר ינצל אליך"? האיי 'אשר ינצל מעמך' מיבעי ליה!
אלא אמר ר' אחי ביר' יאשיה: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר!
ר' אומר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שיצא לחירות!
דבר אחר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" בעבד שמכרו רבו לגוים או לחוצה לארץ, שיצא לחירות!
"אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - לרבות גר תושב:
פסוק יז[עריכה]
"עמך ישב" - ולא בעיר עצמה! בעיר משלו "בקרבך" - ולא בספר! "במקום אשר יבחר" - במקום שפרנסתו יוצא!
"בשעריך" - ולא בירושלם! וכשהוא אומר "באחד שעריך" - שלא יהא גולה מעיר לעיר! "בטוב לו" – מנוה הרע לנוה היפה! שלא יאלץ לעבור לדירה מרווחת יותר בתוך העיר
מיכן אמרו אין מושיבין גרים לא בירושלם, ולא בספר, ולא בעיר שיש בה גוים, אלא בעיר שכולה ישראל; ולא בנוה הרע - אלא בנוה היפה!
"לא תוננו" - זו הוניית דברים. מיכן אמרו המאנה את הגר הזה עובר בשלשה לאוין:
משום (ויקרא כה, יז) "ולא תונו איש את עמיתו ומשום (שמות כב, כ) "לא תונה" ומשום "לא תוננו"!
פסוק יח[עריכה]
"לא תהיה קדשה מבנות ישראל" - הרי זו אזהרה למופנה, שנאמר (בראשית לח, כא) "ויאמרו לא היתה בזה קדשה".
"ולא יהיה קדש מבני ישראל" - זה משכב זכור, והוא שנאמר להלן (ויקרא יח, כב) "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה"
וכן הוא אומר (מלכים א יד, כד) "וגם קדש היה בארץ".
פסוק יט[עריכה]
"לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" אתנן זונה ומחיר כלב אסורין, אתנן כלב ומחיר זונה מותרין
שהיה בדין: מה אם אתנן, שהוא מותר בכלב, אסור בזונה – מחיר, שהוא אסור בכלב - דין הוא שיהא אסור בזונה!
או חילוף: מה אם המחיר, שהוא מותר בזונה, הרי הוא אסור בכלב – אתנן, שהוא אסור בזונה - דין הוא שיהא אסור בכלב!
תלמוד לומר: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב", אתנן זונה ומחיר כלב אסורין; אתנן כלב ומחיר זונה מותרין!
ראו ספרי רסא. אפילו זונה שקבלה את האתן שלה מראש, והקריבה אותו לפני שנותן האתנן בא עליה – הקרבן כשר. |
"אתנן זונה" אין לי אלא אתנן זונה; אתנן כל העריות ואתנן זכור מנין? תלמוד לומר: "אתנן", מכל מקום!
איזה הוא אתנן זונה? זה האומר לזונה הא ליך טלה זה בשכריך, אפלו נתן לה מאה - כולן אסורין
והאומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי העברי, והוא שלא יהיו לו אשה ובנים יהודיים
אין אסור אלא אתנן שנעבדה בו עבירה, לפי כך אם קדמה והקריבתו קודם שיבא עליה - כשר
"ומחיר כלב" איזה הוא מחיר כלב? זה האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה!
"בית ה' אלהיך" אינו חייב על הבאתו עד שיביאו לשם זבח; אבל לבדק הבית מותרין, שהרי הן משתנין.
"לכל נדר" להוציא את הנדור! מיכן אמרו: נתן לה דבר שהוא מוקדש, כגון חטאת ואשם ושאר כל הקדשים - הרי אלו מותרין!
מנין להביא את העופות, שיהא אתנן חל עליהן אף על פי שהן מוקדשין?
אמרת מה בעל מום החמור, שהוא נוהג בכל הקדשים, אינו נוהג בעוף
אתנן, שאינו נוהג בכל הקדשים - דין הוא שלא ינהוג בעוף! תלמוד לומר "לכל נדר", להביא את העוף!
"לכל נדר" לרבות את הרקועים, שלא יעשה גופו של אתנן רקועין לבית!
"כי תועבת ה'" מפני מה טעמו של דבר? מגיד "כי תועבת ה' אלהיך"!
ר' שמעון בן יוחאי אומר: נאמר כאן "תועבה" ונאמר להלן (דברים ז, א) "תועבה".
מה תועבה שנאמרה להלן, בבהמה טהורה הכתוב מדבר - אף תועבה שנאמרה כאן, בבהמה טהורה הכת' מדבר
מיכן אמרו אין אתנן חל אלא על דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח, כגון בהמה טהורה, ותורים ובני יונה, ויינות ושמנים וסלתות
"גם שניהם" - ולא שנוייהם! מכן אמרו נתן לה מעות, ולקחה בהן קרבן; נתן לה חטין, ועשאתן סלת;
זתים ועשאתן שמן; ענבים ועשאתן יין - הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו! הן - ולא ולדותיהן!
דבר אחר "שניהם" שנים ולא ארבעה! 'הם' - להוציא ולדותיהן! "גם שניהם" - להביא את תערובתם!
כשאמר "לא תביא", שומע אני לא יביא, ואם הביא עבר על המצוה ויהא כשר בדיעבד? תלמוד לומר: "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם"!
פסוק כ[עריכה]
הדרשה עוסקת בכפילות בין הפסוק שלנו לפסוק בויקרא. היא מלמדת שגם הלווה בריבית הוא עבריין. לעניין ההבחנה בין הנשך למרבית ראו ב"מ ה א. |
"לא תשיך לאחיך" לא תנשך לאחיך; הרי זו אזהרה ללווה שלא ילוה ברבית
"לא תשיך לאחיך" – כלל; "נשך כסף נשך אכל" – פרט; "נשך כל דבר אשר ישך" - חזר וכלל
כלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט, לומר מה פרט מפורש, דבר מלוה וגומר בו - אף אין לי אלא מלוה וגומר בו!
"נשך כסף נשך אכל" לפי שנאמר (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"
אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל; נשך באוכל ורבית בכסף מנין? תלמוד לומר: "נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך"!
אין לי אלא נשך, שעשה בו שאר כל דבר כאוכל; תרבית מנין? תלמוד לומר: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"
הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך: מה נשך, עשה בו שאר כל דבר כאוכל - אף תרבית, נעשה בו שאר כל דבר כאוכל!
דבר אחר: "נשך כסף" - לרבות כסף מעשר! "נשך אוכל" - לרבות אוכלי בהמה!
"נשך כל דבר", ר' שמעון בן יוחאי אומר קשה היא הרבית, שאפלו שאילת שלום - רבית
כיצד? הרי שלא היה רגיל לשאל בשלומו מימיו, ומתוך שהלוהו הקדים לו שלום - הרי זו רבית! לכך נאמר נשך כל דבר - אפלו דבור אסור
"נשך כל דבר" מנין שלא יאמר לו 'צא ושאל בשלום פלוני', או 'דע שאם בא איש פלוני ממקום פלוני...'?
תלמוד לומר: כל דבר אשר ישך"!
פסוק כא[עריכה]
"לנכרי תשיך" - זו מצות עשה; "ולאחיך לא תשיך" זו מצות לא תעשה
דבר אחר: "ולאחיך לא תשיך" רבן גמליאל היה אומר: "ולאחיך לא תשיך", והלא כבר נאמר "לא תשיך לאחיך"!
אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, ורבית בשעת מלוה!
הא כיצד? מכבדו עד שלא לוה ממנו, שיש בלבו ללוות ממנו; ומכבדו משלוה ממנו על שלוה ממנו; ומכבדו בשעת מלוה!
נמצאת אומר: רבית מוקדמת, ורבית מאוחרת ורבית בשעת מלוה!
"למען יברכך ה' אלהיך" והרי הדברים קל וחומר כשאת נותן לו מתנה משלך!
פסוק כב[עריכה]
"כי תדר נדר לה' אלהיך" - אלו נדרים ונדבות שנדר קודם לרגל, שיביאם ברגל
אתה אומר כן, או אינו אלא נדרים ונדבות שנדר בהן ברגל שיביאם ברגל?
וכשהוא אומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם"
הרי נדרים ונדבות שנדר בהן ברגל שיביאם ברגל אמורין
הא מה תלמוד לומר "כי תדר נדר לה' אלהיך"? אלו נדרים ונדבות שנדר בהן קודם לרגל, שיביאם ברגל!
"כי תדר נדר", נאמר כאן 'נדר' ונאמר להלן (ויקרא ז, טז) 'נדר'; מה נדר האמור להלן, נדר ונדבה - אף נדר האמור כאן, נדר ונדבה!
"לא תאחר לשלמו" - ולא חלופיו! כיצד? כגון שהקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדייה על גב בהמה אחרת
יכול יהא עובר כשיעבור עליו רגל אחד? תלמוד לומר: "לשלמו" - הוא ולא חילופיו
הא אינו עובר על השנייה עד שיעברו עליו שלשה רגלים!
"כי דרש ידרשנו" - אלו חטאות ואשמות.
"ה' אלהיך" - זה הקדש בדק הבית והערכים והחרמים וההקדשות:
"מעמך" - זה לקט שכחה ופיאה:
"והיה בך חטא" - ולא בקרבנך; מלמד שהוא חייב על כל אלו ב'לא תאחר לשלמו', ואינו חייב בלאו זה עד שיעברו עליו שלשה רגלים
דבר אחר: "לא תאחר לשלמו", למה נאמר? לפי שהו אומר (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו"
למדנו לנדרים שהוא חייב עליהן משום "לא יחל"! משום 'בל תאחר' מנין? תלמוד לומר: 'כי תדר נדר לא תאחר'!
"כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך" - שלא תאמר בממון חטאתי ובממון יתכפר לי
תלמוד לומר: "והיה בך חטא"; ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך"!
ר' נתן ורבי מחמירים את העונש הצפוי למאחר לשלם את קרבנותיו ומסבירים את מותם של אשה וילדים שלא חטאו; וראו שבת לב ב. דבר אחר טוען שאיחור כזה גורם למחיקת המצוות האחרות שקיים המאחר. |
"כי דרש ידרשנו" שתי דרישות: דורשו - ודורש עונות אחרים עמו!
ר' נתן אומר: בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך"
ר' אומר: בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וחבל את מעשה ידיך"
ואלו הן מעשה ידיו של אדם? בניו ובנותיו!
דבר אחר: "וחבל את מעשה ידיך" - אלו מיעוט מצות ומעשים טובים שבידיך:
פסוק כג[עריכה]
הדרשה שבתחילת הפיסקה היא בשיטת ר' יהודה, ומבוססת על ההנחה שמדה טובה מרובה ממידת פורענות. למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ראו תוספתא חולין ב יז. |
"וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" למה נאמר? שהייתי אומר: הואיל והוא מקבל עליהן שכר כשיעשם
אם ישב לו ולא עשה - יהא מקבל עליהן פורענות! תלמוד לומר: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"
והרי הדברים קל וחומר: ומה אם דברים שהוא מקבל עליהם שכר, הבאת נדר ישב לו ולא יעשם אם לא נדר אינו מקבל עליהן פורענות
דברים שהוא מקבל עליהן פורענות איסורים מהתורה, אם ישב לו ולא יעשם - דין הוא שיקבל עליהן שכר ועוד!
"וכי תחדל לנדור" ר' מאיר אומר: טוב מזה ומזה - שלא תדר כל עיקר
שנאמר (קהלת ה, ד) "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם"! ר' יהודה אומר: טוב מזה ומזה - שנודר ומשלם!
פסוק כד[עריכה]
אדם חייב לשלם את נדרו, בעשה ובלאו; וגם בית הדין כופה עליו לקיים את נדרו ולשלם את קרבנות החובה שלו; וראו ספרי רסה. |
"מצא שפתיך תשמר ועשית" - זו מצות עשה; "תשמר" - זו מצות לא תעשה; "ועשית" - הרי זו אזהרה לבית דין, שיעשוך!
"כאשר נדרת" - זה נדר; "לה' אלהיך" - אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים; נדבה – כמשמעה; "אשר דברת" - אלו קדשי בדק הבית: "בפיך" - זו צדקה!
אפילו אם לא ביטא את ההתחיבות בשפתיו, אלא החליט עליה בלבו בלבד – מחוייב הנודר להביא את הקרבן, שנאמר "כל נדיב לב". |
"מוצא שפתיך" - אין לי אלא שהוציא בשפתיו; גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: (שמות לה, כב) "כל נדיב לב"
דבר אחר: "מוצא שפתיך תשמר"- זה המהרהר בלב וגומר בפה! אתה אומר כן, או אינו אלא הגומר בלב?
וכשהוא אומר "כל נדיב לב" הרי הגומר בלב אמור!
הא מה תלמוד לומר "מוצא שפתיך תשמר ועשית"? זה המהרהר בלב וגומר בפה!
כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה" אם כמה שנדרת עשית - יהא נדר, ואם לאו - נדבה
מיכן אמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה!
אם לא ביטא את מה שחשב עליו אין ההתחייבות מחייבת, אפילו אם ביטא אותה בשפתיו. כוונת הלב היא שקובעת. רק אם התכוון למה שביטא בשפתיו הוא מחוייב לדבריו. אבל השוו נדרים א א-ב, שגם אם ביטא בשפתיו את הנדר בכינוי – הדבר מחייב לקיים את הנדר. |
"אשר דברת בפיך" למה נאמר? והלא כבר נאמר "מוצא שפתיך תשמר ועשית", מה תלמוד לומר "אשר דברת בפיך"?
עד שיהיה פיו ולבו שוין! מכן אמרו המתכוין לומר 'תרומה' ואמר 'מעשר', 'מעשר' ואמר 'תרומה', לנדר 'בנזיר' ונדר 'בקרבן', 'בקרבן' ונדר 'בנזיר'
לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין!
פסוק כה[עריכה]
ראו ספרי רסו. ארבע דרשות (של ת"ק, עקביא בן מהללאל, דבר אחר הראשון והשני) המגבילות את הזכות לאכול לפועל העוסק בבציר או בקטיף. נראה שהדרשות יוצאות כנגד תלמידי ישו, שקטפו שיבולים בשדה אחר, ראו מרקוס ב כג. |
"כי תבא בכרם רעך" - בפועל הכתוב מדבר! או אינו מדבר אלא בכל אדם?
וכשהוא אומר (ויקרא יט, יג) "לא תגזול" הרי כל אדם אמור, הא מה תלמוד לומר: "כי תבא בכרם רעך"? בפועל שנכנס לכרם ברשות הכתוב מדבר!
עקביה בן מהללאל אומר: בפועל הכתוב מדבר ובשעת מלאכה! אתה אומר בשעת מלאכה הכתוב מדבר
או בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה? תלמוד לומר: (דברים כה, ד) "לא תחסם שור בדישו"
הואיל והתיר בבהמה והתיר באדם, מה בהמה, אינה מותרת אלא בשעת מלאכה - אף אדם, לא יהא מותר אלא בשעת מלאכה!
דבר אחר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת" יכול לעולם? תלמוד לומר: "ואל כליך לא תתן" בשעה שאת נותן לתוך כליו של בעל הבית!
דבר אחר: "כי תבא בכרם רעך", נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן (דברים כד, טו) "ולא תבוא עליו השמש"
מה להלן, בפועל הכתוב מדבר - אף כאן, בפועל הכתוב מדבר! "רעך" - פרט לאחרים; "רעך" - פרט לגבוה!
"ואכלת" - ולא מוצץ; "ענבים" - ולא ענבים ודבר אחר
דבר אחר: "ענבים", וכי אין אנו יודעין שאין בכרם מה לאכול אלא ענבים? ומה תלמוד לומר "ואכלת ענבים"?
אלא שאם היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים; בענבים - לא יאכל בתאנים; אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות! מותר לפועל לדחות את אכילת הפירות לזמן שיגיע אל הפירות היפים ביותר.
"כנפשך" כן נפשו של פועל: מה נפשך, אתה אוכל ופטור - אף פועל, אוכל ופטור.
"שבעך" - ולא אכילה גסה; "ואל כליך לא תתן" בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובזמן שאין אתה נותן לכליו של בעל הבית - אין אתה אוכל!
דבר אחר: "כנפשך" - אוכל הוא פועל קישות, אפלו בדינר; וכותבות - אפלו בדינר, ואפלו היה יתר על שכרו שנאמר "שבעך"
אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן, ויהא סותם את הפתח בפניו! שאם יאכל הרבה – לא ישכור בעל הבית את הפועל בעתיד.
"ואל כליך לא תתן", למה נאמר? לפי שהוא אומר שאם רצה לאכול – אוכל;
שומע אני שאם רצה להכניס לתוך ביתו – יכניס? תלמוד לומר: "ואל כליך לא תתן"!
מלמד שהוא עובר בלא תעשה אם לקח בכליו וחייב לשלם!
פסוק כו[עריכה]
ראו ספרי רסז. כאן טוענים שזכות הפועל לאכול היא דווקא בשעת מלאכה, וראו ב"מ ז ד, שחכמים תיקנו שיאכל דווקא כשאינו עושה מלאכה. לעניין "אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ" ראו מעשרות א א. |
"כי תבא בקמת רעך" - בפועל הכתוב מדבר. אתה אומר בפועל הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל אדם?
וכשהוא אומר (ויקרא יט, יג) "ולא תגזל" הרי כל אדם אמור!
הא מה תלמוד לומר "כי תבא בקמת רעך"? בפועל הכתוב מדבר!
"כי תבא בקמת רעך" יכול לעולם? תלמוד לומר: "וחרמש לא תניף על קמת רעך" בשעה שאת מניף על קמת בעל הבית!
"רעך" - פרט לאחרים; "רעך" - פרט לגבוה; "וקטפת מלילות בידך" - שלא תהא קוצר במגל!
"וחרמש לא תניף" - לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש!
הרי זו אזהרה לפועל המבטל מלאכתו ואוכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, שנאמר "וחרמש לא תניף על קמת רעך"
כלומר כל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו
אין לי אלא כרם ותבואה שאר כל דבר מנין? הרי אתה דן מבנין אב: לא הרי הכרם כהרי התבואה, ולא הרי התבואה כהרי הכרם
הצד השוה שבהן - שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ. דין הוא שלא יהא מותר אלא בשעת מלאכה!