ביאור:מדרש תנאים לדברים/טו
פרק טו
[עריכה]פסוק א
[עריכה]שמיטת הכספים נעשית בסוף אותה השנה של שמיטת הקרקעות. בניגוד אליה, היא אינה אורכת שנה תמימה אלא היא מתרחשת ברגע שבסוף השנה; וראו ספרי קיא. |
"מקץ שבע שנים תעשה שמטה", למה נאמר?
לפי שהוא אומר (ויקרא כה, ג) "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך"
אין לי אלא שהן עושין שמטת הפירות. ומנין שהן עושין שמטת הכספים?
תלמוד לומר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה"
מגיד הכתוב שכשם שהן עושין שמטה לפירות - כך הן עושין שמטה לכספים
יכול יעשו שני שמטין, אחת שמטת הפירות ואחת שמטת הכספים?
תלמוד לומר (דברים טו, ט) "קרבה שנת השבע שנת השמטה"
והלא בידוע ששנת השבע היא שנת השמטה, ושנת השמטה היא שנת השבע!
ומה תלמוד לומר "קרבה שנת השבע שנת השמטה"? אלא שנת השמטת הפירות היא שנת השמטת הכספים!
"מקץ שבע שנים" - בסוף שבע ובתחלת שמונה!
אתה אומר בסוף שבע ובתחלת שמונה, או אינו אלא בסוף שש ובתחלת שבע?
הרי אתה דן: נאמר כאן "מקץ שבע שנים", ונאמר להלן (דברים לא, י) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות"
מה קץ שנאמר להלן בסוף שבע ובתחלת שמונה - אף קץ שנאמר כאן בסוף שבע ובתחלת שמונה!
דבר אחר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" - זו אזהרה לבית דין
פסוק ב
[עריכה]"וזה דבר השמיטה", מיכן אמרו המחזיר חוב בשביעית, צריך שיאמר לו 'משמיט אני'
ואם אמר לו 'אף על פי כן' - יקבל ממנו, משום שנאמר "וזה דבר השמטה"
אמנם לפני הכניסה לא"י לא היתה נוהגת שמיטת כספים, אבל מאז היא נוהגת עד היום, גם בחו"ל. |
דבר אחר: "וזה דבר השמטה", יכול יהא השמט מלוה נוהג במדבר? תלמוד לומר "תעשה שמטה"
אין לי אלא בארץ ישראל, שאתה עושה שמטה לארץ
בחוצה לארץ, שאי עושה שמטה לארץ - אין אתה משמיט מלוה? תלמוד לומר "כי קרא שמטה לה'" - בין בארץ בין בחוצה לארץ!
"וזה דבר השמטה שמוט" ר' אומר: בשתי שמטות הכתוב מדבר; אחת השמטת קרקע - ואחת השמטת כספים
בזמן שאתה משמיט קרקע - אתה משמיט כספים; בזמן שאי אתה משמיט קרקע - אין אתה משמיט כספים
למרות שהיובל נראה כמו התחלה חדשה, לא נכללת בו שמיטת חובות וכספים, אבל היא חלה בסוף שנת השמיטה שלפני היובל. מצד שני ביובל יש שחרור עבדים, מצווה שאינה חלה בשמיטה; וראו ספרי קיב. |
"השמטה שמוט כל בעל משה ידו" - שמטה משמטת מלוה, אין יובל משמיט מלוה
יובל מוציא עבדים, ואין שמטה מוציאה עבדים!
"שמוט כל בעל משה ידו", יכול הכל במשמע: המלוה והלווה והחנוני על פינקסו וכתובת אשה ושכר שכיר?
תלמוד לומר "אשר ישה ברעהו", יצא שכר שכיר והקפת החנות וכתובת אשה, שאינו משמיט עד שיעשם עליו חוב
"לא יגש את רעהו" - זה הגר. "ואת אחיו" - זה ישראל.
דבר אחר: "לא יגש את רעהו" - פרט לאחרים גויים; "ואת אחיו" - פרט לגר תושב
"כי קרא שמטה לה'" זה הוא שאמרנו: שמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ!
פסוק ג
[עריכה]הלואה תמורת משכון אינה משמטת, כי הלווה מחזיק במשכון. הלואה הכתובה בשטר שבבית דין גם היא אינה משמטת, כי אינה בין איש לאחיו, ועליה מבוסס הפרוזבול; וראו ספרי קיג. |
"את הנכרי תגש" - זו מצות עשה; "ואשר יהיה לך את אחיך" ולא של אחיך בידך
מיכן אמרו: המלוה על המשכון אינו משמיט!
"ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" לא המוסר שטרותיו לבית דין! מיכן התקין הלל פרוזבול
וכך דרש הלל: "ואשר יהיה לך את אחיך" - לא המוסר שטרותיו לבית דין!
דבר אחר: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" - אחד עני ואחד עשיר במשמע
עשיתם כן – "אפס כי לא יהיה בך אביון"!
פסוק ד
[עריכה]כתוב אחד אומר "אפס כי לא יהיה בך אביון", וכתוב אחד אומר (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון"
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - כשישראל עושין רצונו של מקום "אפס כי לא יהיה בך אביון"
וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום "כי לא יחדל אביון"
ר' שמעון בן יוחאי אומר: במלוה על מנת להשמיט ובמלוה על מנת שלא להשמיט: "אפס כי לא יהיה בך אביון" במלוה על מנת להשמיט
ובמלוה שלא על מנת להשמיט – "כי לא יחדל אביון"!
"אפס כי לא יהיה בך אביון" שלך קודם משל כל אדם!
מיכן אמרו אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת; אבדתו ואבדת רבו - אבדתו קודמת
"כי ברך יברכך ה' בארץ" מגיד שאין הברכה תלויה אלא בארץ
"אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה" - בשכר שתירש תכבש!
פסוק ה
[עריכה]דורש "כל המצווה". |
"רק אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך", אין לי אלא מה שפירט הכתוב. שאר דקדוקי פרשה מנין?
תלמוד לומר "לשמר לעשות את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום"!
פסוק ו
[עריכה]תולה את העליונות הכלכלית של ישראל ואת הלוואותיהם לגויים בעשיית המצוות; וראו גם לעיל פס' ד. |
"כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך"; ואיכן דבר לך? "ברוך תהיה מכל העמים" (דברים ז, יד)!
"והעבטת גוים רבים", יכול כשם שאתה מעביט, כך יעבטו בך? תלמוד לומר "ואתה לא תעבט"
"ומשלת בגוים רבים", יכול כשם שאתה מושל, כך ימשלו בך? תלמוד לומר "ובך לא ימשלו"
או בין עושין רצונו של מקום בין שאינן עושין רצונו של מקום? תלמוד לומר (דברים כח, מג) "הגר אשר בקרבך יעלה עליך"
הרי כשאין ישראל עושין רצונו של מקום; אבל כשהן עושין רצונו של מקום "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט, ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו"!
פסוק ז
[עריכה]אתה קודם לאחרים גם בענייני פרנסה, וראו לעיל. |
"כי יהיה בך אביון" למה נאמר? לפי שהוא אומר "כי פתח תפתח את ידך לו" שאם לא היתה בידו אלא פרנסת שעה
שומע אני יתננה לעני וילך ויתפרנס בה? תלמוד לומר "כי יהיה בך אביון": את קודם לאחרים!
"כי יהיה בך אביון", תאיב תאיב קודם
שבעה שמות נקראו לו: עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש, ודך. 'עני' – כמשמעו
'אביון' - שהוא רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה, תאיב לכל
'מסכן' - שהוא בזוי לכל, היך מא דאת אמר (קהלת ט, טז) "וחכמת המסכן בזויה"
'דל' - שהוא מדולדל מנכסיו; 'דך' - שהוא מדוכדך; 'רש' - שהוא מתרושש; 'מך' שהוא מך לפני כל כאסקופה התחתונה!
עדיפויות בצדקה: למרות האמור לעיל יג ז, שהאח מהאם אהוב יותר מהאח מהאב, המצווה היא קודם כל להלוות לאח מהאב; וראו ספרי קטז. בהמשך מופיעים עניים נוספים וסדרי עדיפויותיהם, וראו בספרי שם. |
"אחיך" - זה אחיך מאביך; כשהוא אומר "מאחד אחיך" - מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך!
"באחד שעריך" - יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת; "בארצך" - יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ!
כשהוא אומר "באחד שעריך", היה יושב במקום אחד - אתה מצווה לפרנסו
היה מחזר על הפתחים - אי אתה זקוק לו לכל דבר!
"אשר ה' אלהיך נתן לך" - בכל מקום. "לא תאמץ את לבבך" - יש אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן
"ולא תקפוץ את ידך" יש לך שפושט את ידו - וחוזר וקופצה; "מאחיך האביון" שאם אי אתה נותן לו - סופך ליטול ממנו!
דבר אחר: "לא תאמץ את לבבך" - מלדבר עליו לאחרים; "ולא תקפוץ את ידך" - מליתן לו!
פסוק ח
[עריכה]"כי פתח תפתח את ידך לו", מנין אם פתחת פעם אחת - פתח אפלו מאה פעמים? תלמוד לומר "כי פתח תפתח" כו'!
"והעבט תעביטנו" - נותנין לו וחוזרין וממשכנין אותו, דברי ר' יהודה
וחכמים אומרים: אומרין לו הבא משכון וטול, כדי להגיס את דעתו.
דבר אחר: "כי פתח תפתח", אין לי אלא עניי עירך. עניי עיר אחרת מניין? תלמוד לומר "פתח תפתח", מכל מקום!
"והעבט תעביטנו", אין לי אלא שאין לו ואין רוצה להתפרנס
יש לו ואין רוצה להתפרנס מנין? תלמוד לומר "והעבט תעביטנו", מכל מקום!
השוו לדבריו של ר' יונתן באבות ד ט. כאן הוא מוסיף את יד הנותן שאמורה להיות פתוחה ליד העני, ומטעים שהמצב הכלכלי של שניהם עלול להשתנות. וראו גם לעיל פס' ז, הדרשה על "אחיך האביון". לעניין עני המקיים מצוות צדקה מעוני ראו תוספתא פאה ד י. ר' יונתן ורבי טוענים שנתינת צדקה, לא זו בלבד שאינה מפחיתה את רכוש הנותן אלא היא כדאית גם מבחינה כלכלית! |
דבר אחר: "כי פתח תפתח", היה ר' יונתן בן יוסף אומר: הנותן מתוך הדוחק עני הנותן צדקה - סופו ליתן מתוך העושר
והחושך מתוך העושר - סופו לחשוך מתוך הדוחק! שתי ידים הן, אחת עליונה ואחת תחתונה
העליונה פתוחה ליתן והתחתונה פתוחה ליטול. והנותן צריך ליתן הודאה לפני המקום, שנותן ואינו נוטל
שנאמר "כי פתח תפתח" פתח עד שלא תפתח! פתח ידך ליתן עד שלא תפתח ידך ליטול
כדרך שאתה פתח - כך פותחין לך: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" (דברים כח, יב)
נמצא כל העושה צדקה - מרויח לעניים ומרויח לכל העולם כולו!
אמר רבי: כל מי שהוא עושה צדקה מעוני, הקדוש ברוך הוא מכפיל לו פרנסתו ואינו מחסרו
דכתיב (משלי כח, כז) "נותן לרש אין מחסור"
אבל מי שיש לו ממון ומעלים עיניו, הקדוש ברוך הוא נותן מארה באותו הממון; דכתיב "ומעלים עיניו רב מארות" (שם)!
רבי מעדיף לחלק צדקה דווקא לת"ח, ולא לעמי הארץ; וראו את הסיפור על העימות בינו לבין ר' יונתן בן עמרם בבבא בתרא ח א. |
וכל מי שהוא נותן צדקה לפועלי תורה, הקדוש ברוך הוא שומרו לאלף דור
דכתיב (דברים ז, ט) "וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור"
ועל נותני צדקה הוא אומר (משלי כט, יג) "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"
הא כיצד? עני פשט את ידו לבעל הבית והוא נותן לו, "מאיר עיני שניהם ה'"
ואם אינו נותן לו - עליהם הכתוב אומר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'"
מי שעשה לזה עשיר - יכול לעשותו עני ומי שעשה לזה עני - יכול לעשותו עשיר!
כיוצא בו, תלמיד ששימש את הרב והרב רוצה להשנותו – "מאיר עיני שניהם ה'"
אבל תלמיד ששימש את הרב ואין הרב רוצה להשנותו – "עושה כולם ה'"
מי שעשה לזה חכם - סופו לעשותו טפש; ומי שעשה לזה טפש - סופו לעשותו חכם!
ר' ישמעאל עוסק בדיבור הנלווה אל נתינת הצדקה, המיועד להתמודד עם הבושה לקבל נדבות, והוא מצווה בפני עצמה, אפילו אם אין כסף לצידו, וראו ספרי קטז ותוספתא פאה ד יב ויז. |
דבר אחר: "כי פתח תפתח", ר' ישמעאל אומר: אם היה בן טובים ובוש - פתח לו בדברים
ואמור לו 'בני, שמא צריך את ללוות?' מיכן אמרו: צדקה ניתנת כמלוה!
דבר אחר: שאם אין בידך ליתן לו - פתח לו בדברים, ואמור לו 'בני תצא נפשי עליך שאין בידי ליתן לך'
וכן הוא אומר (ישעיה נח, י) "ותפק לרעב נפשך"!
דבר אחר: שאם אין בידך ליתן לו - תן לו את המשכון וילך ויתפרנס בו, כדי שיהא מתפרנס משלו.
ראו בתחילת מכילתא כספא. |
"והעבט תעביטנו", ר' ישמעאל אומר: למה נאמר?
לפי שהוא אומר (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי" - חובה
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר "והעבט תעביטנו" – חובה, ולא רשות!
"די מחסורו", אתה מצווה עליו להחיותו, ואין אתה מצווה עליו לעשרו!
"אשר יחסר לו" - הכל לפי כבודו; אפלו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו!
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו
שלא היה יכול לאכול עד שיהא מתעמל והעבד משמשו
פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו - ורץ לפניו שלשה מילין!
מעשה באנשי גליל העליון, שהיו לוקחין לעני בן טובים אחד ליטרא בשר בכל יום!
כאן ובכתובות נ א נותנים שיעור מקסימלי לכמות הצדקה, שלא יוציא אדם לצדקה יותר מחמישית נכסיו "שמא יצטרך לבריות". אין לסמוך על דברי ר' יונתן ורבי דלעיל ולהניח שהצדקה אינה פוגעת ברכוש... |
"די מחסרו", הרי שפגע בעני - חייב להשלים לו חסרונו, שנאמר "די מחסרו"
לא היתה יד הנותן משגת - נותן לו כפי השגת ידו! וכמה? עד חומש נכסיו - מצוה מן המובחר
ואחד מעשרה בנכסיו – בינוני; פחות מיכן - עין רעה!
"אשר יחסר לו" זו אשה!
דבר אחר: "די מחסורו" יכול אפלו שעה? תלמוד לומר "אשר יחסר לו", פרנסת יום יום
מיכן אמרו אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע
לן - נותנין לו פרנסת לינה; שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות:
פסוק ט
[עריכה]הנמנע מלהלוות עובר על שני איסורי לאו, ועל מצוות עשה – ראו לעיל פס' ג; וראו ספרי קיז. בנוף לכך הוא מונע רחמים מהעולם ופורק עול שמים, שנקרא "בליעל" ודרשו 'בליעל'-בלי עול. הדרשה מאיימת עליו בכך שעושרו יישמט ויעלם, ומבטיחה שהנותן לא יפסיד ולא ייגרם לו נזק כלכלי; וראו לעיל פס' ח, בדברי רבי ור' יונתן. |
"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך" השמר - בלא תעשה; פן - בלא תעשה
"פן יהיה דבר עם לבבך" - הוה זהיר שלא תמנע רחמים
שכל מי שהוא מונע רחמים - מוקש לעוברי עבירות ופורק עול שמים מעליו, שנאמר "בליעל" - בלי עול!
"קרבה שנת השבע שנת השמטה", שלא ימנע מלהלוות בשביל שלא ישמט ממונו
"ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו", שלא תאמר 'אם נותן אני לו שמא ארד מנכסי
ואהיה מיטלטל ממקום למקום בשביל המזונות, ונמצאתי גורם לעצמי מיתה!'
תלמוד לומר (ישעיה לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום"
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ונזק נגרם בשביל הצדקה
העני שלא קיבל את הצדקה עלול להתפלל לכך שהמונע צדקה ייענש. אמנם הוא ייענש אפילו אם העני לא יקרא, אבל אם העני יתפלל העונש יגיע מהר יותר. וראו ספרי קיז ומכילתא נזיקין יח לפס' כב. |
"וקרא עליך אל ה'" יכול מצוה לקרות? תלמוד לומר (דברים כד, טו) "ולא יקרא"
יכול אם קרא עליך - יהא עליך חטא, ואם לאו - לא יהיה בך חטא?
תלמוד לומר "והיה בך חטא" מכל מקום! אם כן למה נאמר "וקרא עליך אל ה'"? ממהר אני ליפרע על ידי קורא משאין קורא!
העונש על אי נתינת צדקה אינו עונש כספי אלא הוא "בך"! |
"והיה בך חטא", שלא תאמר 'בממון חטאתי - בממון נפרעין ממני!'
תלמוד לומר: "והיה בך חטא", ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך!
הא למדת שהמונע מן הצדקה נקרא חוטא, שנאמר "והיה בך חטא"
ונקרא רשע, שנאמר (משלי יב, י) "ורחמי רשעים אכזרי", ומפסיד ארבעה ושמונה דברים
מרחיק עצמו מעשרים וארבע ברכות ומידבק בעשרים וארבע קללות
ועליו מפורש בקבלה (תהלים ק"ט, ו'-י"ח) "הפקד עליו רשע"; "בהשפטו יצא רשע";
"יהיו ימיו מעטים"; "יהיו בניו יתומים"; "ונוע ינועו בניו ושאלו"; "ינקש נושה לכל אשר לו"; "אל יהי לו מושך חסד";
"יהי אחריתו להכרית"; "יזכר עון אבותיו אל ה'"; "יהיו נגד ה' תמיד"; מפני מה? "יען אשר לא זכר עשות חסד";
"ויאהב קללה ותבואהו"; "וילבש קללה כמדו"
ולא עוד, אלא שגורם לחרב לבוא לעולם, שנאמר (שמות כב, כא) "כל אלמנה ויתום לא תענון:
אם ענה תענה אותו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב..." דיין שלמונעי צדקה, שגורמין לחרב לבוא לעולם!
וכל העושה צדקה משתכר בארבעים ושמונה דברים:
מרחיק עצמו מעשרים וארבע קללות - ומידבק בעשרים וארבע ברכות
ועליו מפורש בקבלה (ישעיהו נ"ח, ז'-י"ד) "הלא פרס לרעב לחמך"; "אז יבקע כשחר אורך"
"וארכתך מהרה תצמח"; "והלך לפניך צדקך"; "כבוד ה' יאספך"; "אז תקרא וה' יענה"; "תשוע ויאמר הנני"
"וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים"; "ונחך ה' תמיד"; "והשביע בצחצחות נפשך"; ועצמותיך יחליץ";
"והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו"
"ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקרא לך גדר פרץ משובב נתיבות לשבת";
"אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר"
הוא מה שברכו יצחק אביו "ויתן לך האלהים מטל השמים" (בראשית כז, כח)
הצדקה של ישראל משפיעה לטובה על כל העולם. |
וכל זמן שישראל עושין צדקה אומות העולם מתברכין בשבילן
שנאמר (בראשית כב, יח) "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ"
וכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, כל זמן שאתם מפרנסין את העניים מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין!
שנאמר (במדבר כח, ב) "את קרבני לחמי לאשי", וכי יש לפניו אכילה ושתיה?
אלא כל זמן שאתם מפרנסין את העניים - מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין
שנאמר (שיר השירים ה, ב) "אחותי רעיתי", ואין רעיתי אלא זיינתי. דורש 'רעיתי' – המרעה שלי, מזוני.
פסוק י
[עריכה]ראו ספרי קיז. |
"נתן תתן", מנין אם נתת פעם אחת תן לו אפלו מאה פעמים? תלמוד לומר "נתן תתן"
דבר אחר: "נתן תתן", אין לי אלא מתנה מרובה; מתנה מעוטה מניין? תלמוד לומר "נתן תתן", מכל מקום!
דבר אחר: "נתן תתן" - בכל שעה ושעה! וכן הוא אומר (קהלת יא, ו) "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך".
רבי ישמעאל אומר: בעושה צדקה הכתוב מדבר: עשית צדקה בבקר - עשה צדקה בערב! "כי אינך יודע איזה יכשר"
ר' יהושע אומר: בעני הכתוב מדבר: נתתה צדקה לעני ובא עני אחר - תן לו! "כי אינך יודע איזה יוכשר"
"לו" - בינך לבינו, מיכן אמרו לשכת חשיים היתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.
כבר נאמר לעיל שהקב"ה משלים לנותן הצדקה את מה שנתן, ראו דברי ר' יונתן ורבי לעיל פס' ח וכן בסוף פס' ט, בטענה המדמה את נתינת הצדקה לעני לנתינתה ישירות לקב"ה. הדרשה חוזרת וטוענת כך, והפעם מדמה את הקב"ה לערב להחזרת ההלוואה, ותוך ציטוט פסוק ממשלי. |
"ולא ירע לבבך בתתך לו" שלא תאמר 'הריני מבזבז נכסי לאחרים ומחר אני נצרך לבריות!'
תלמוד לומר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" עשה את שלך - והמקום עושה את שלו!
שאל פלסופוס אחד את רבן גמליאל אמר לו: כתוב בתורתכם "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו"
וכי יש לך אדם שהוא מבזבז נכסיו לאחרים - ואין לבו רע עליו, שמא יצטרך לבריות?
אמר לו אם בא אדם ללוות ממך - מלוהו את? אמר לו לאו! אם הביא לך את המשכון, מלוהו את? אמר לו הין!
אם הביא לך ערב שאינו כראוי, מלוהו את? אמר לו לאו! אם הביא לך ערב ראש המדינה מלוהו את? אמר לו הין!
אמר לו והלא דברים קל וחומר! אם כשערבו בשר ודם מלוהו את - קל וחומר כשערבו מי שאמר והיה העולם!
והרי הוא אומר (משלי יט, יז) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו"
דורש 'דבר'-דיבור, בעניין הצדקה יש דיבור לאחרים ועידודם לתת, ויש דיבור אל העני; וראו ספרי קיז וכן תוספתא פאה ד יז. |
"כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך", אמר ליתן ונתן - נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה
אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן - נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה
לא אמר ליתן, אבל אמר לאחרים תנו - נותנין לו שכר על כך, שנאמר "כי בגלל הדבר"
לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו, אבל מנחמו בדברים טובים - מניין שנותנין לו שכר על כך? תלמוד לומר "כי בגלל הדבר הזה"!
מדמה את הצדקה למעילה: בשני המקרים העבירה או המצוה מתקיימות גם בשגגה, כשאינו מתכוון לקיים אותן וראו דוגמא נוספת במצוות שכחה, בתוספתא פאה ג יג. התשלום במעילה עשוי להיות גדול פי 1536 מסכום המעילה, מכאן שגם הגמול על צדקה, אפילו צדקה בשגגה, גדול בהרבה מסכום הצדקה; קל וחומר אם התכוון לקיים את המצווה; וראו ספרא חובה פרשה יב, שם מופיעות דרשות דומות. |
הרי הוא אומר במועל (ויקרא ה, טו) "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'"
כמה מעל בקדש? בשוה פרוטה; וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי
והוא מביא תחתיה איל בשתי סלעים, שהן אלף וחמש מאות שלשים ושש פרוטות!
והלא דברים קל וחומר: ומה אם מועל בקדש בשוה פרוטה בלא יודע
משלם אלף וחמש מאות שלשים וששה במה שמעל - המתכוין למעול, על אחת כמה וכמה!
הרי אדם שלא היה בידו בכוונתו לעשות צדקה, אלא שאבד סלעו מתוך ידו, ומצאה עני ונתפרנס בה - מעלין עליו כאלו נתנה בידו!
אמרת מה זה, המועל בשוה פרוטה בלא יודע - משלם אלף וחמש מאות שלשים וששה במה שמעל
המתכון למעול - על אחת כמה וכמה! הזוכה בלא יודע, מעלין עליו כאלו זכה - המתכוין לזכות, על אחת כמה וכמה!
שוב חוזרים על הטענה שהקב"ה מחזיר לנותן מה שנתן, ומוסיפים גם שיבורך עוד יותר ממה שהיה לפני שנתן. |
דבר אחר: "כי בגלל הדבר הזה יברכך" – 'בגלל' - שייטיב לך! אתה אומר בגלל שייטב לך, או בגלל שלא ירע לך?
אמרת אם כשאת נותן לו ברוע פנים את מקבל שכר - קל וחומר כשאת נותן לו בטוב פנים!
אם כשאת נותן מעט את מקבל שכר - קל וחומר כשאת נותן לו הרבה!
דבר אחר: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" - בגלל שדברת עליו לאחרים
והרי הוא אומר (ישעיה לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום" מושלו משל למה הדבר דומה?
לסרסור שהסרסרות שלו מאה מנה. אם הסרסור מאה מנה - קל וחומר לדמי השדה!
הערה כללית על ברכה שאינה קשורה דווקא לברכה על צדקה: הברכה שורה על דברים שלא נמדדו מראש; וראו ברכות ט ד וכן תוספתא ברכות ו ד, בעניין תפילת שוא. |
"בכל מעשך ובכל משלח ידך" מה מעשיך, שאינן לא במדה ולא במשקל ולא במנין
אף משלח ידך, שאינו לא במדה ולא במשקל ולא במנין
מיכן אמרו המתפלל על המדוד ועל השקול ועל המנוי בשביל שיתברכו - הרי זו תפלת שוא
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" כו'!
פסוק יא
[עריכה]ראו לעיל פס' ד וכן ספרי קיד ופיסקה קיח שם. |
"כי לא יחדל אביון", ולהלן הוא אומר "אפס כי לא יהיה בך אביון"; כיצד מתקיימין שני כתובין הללו?
בזמן שאתם עושין רצון המקום - אביונים באחרים; וכשאין אתם עושין רצון המקום - אביונים בכם!
דבר אחר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ברית כרתי עם אברהם, שאצער את בניו בעולם הזה כדי שיבואו זכאין לעולם הבא
שנאמר (ישעיה מח, י) "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך ולא בכור עוני"!
"על כן אנכי מצוך לאמר" - עצה טובה אני נותן לך, לטובתך!
"פתח תפתח את ידך" - הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכדרך שאתה מונע רחמים כך מונעין ממך רחמים!
"לאחיך לענייך לאביונך", למה נאמרו כולן? הראוי ליתן לו פת - נותנין לו פת; עיסה - נותנין לו עיסה
מעה כסף - נותנין לו מעה כסף; להאכילו בתוך פיו - מאכילין אותו בתוך פיו!
פסוק יב
[עריכה]הדרשן שואל על הצורך לחזור ולעסוק בעבד עברי ובאמה עבריה בספר שמות וכאן, ומשיב שיש כאן מצוות נוספות, כגון ההענקה – שבעבורן חוזרת התורה לנושא הזה. |
"כי ימכר לך אחיך העברי" למה נאמר?
לפי שהוא אומר (שמות כא, ב) "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם" אבל העניק לא שמענו!
תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך העברי... וכי תשלחנו חפשי... העניק תעניק לו" בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו!
"כי ימכר לך" במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, שאינו נמכר אלא לישראל; שנאמר "כי ימכר לך" אין בית דין מוכרין אותו אלא לך!
"או העבריה" - זו שמכרה אביה! ולמה צריך לומר "העברי או העבריה"?
לפי שיש בעבד עברי מה שאין באמה עבריה, ובאמה עבריה מה שאין בעבד עברי:
עבד עברי - בית דין מוכרין אותו, ועובד את הבן - מה שאין כן באמה עבריה!
ואמה עבריה - יוצאה בסימנין, ומפדין אותה בעל כורח האב - מה שאין כן בעבד עברי!
הא לפי שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה - צריך לומר "העברי או העבריה"!
"ועבדך", שומע אני כל עבודה במשמע? תלמוד לומר (ויקרא כה, לט) "לא תעבד בו עבודת עבד"
מיכן אמרו לא ירחיץ רגליו ולא ינעיל לו סנדליו, ולא יטול לפניו כלים לבית המרחץ
ולא יסמוך לו במתניו כשהוא עולה למעלן, ולא יטלנו לא באפריון ולא בכסה ולא בגלוגדקא, כדרך שעבדים עושין
שנאמר (ויקרא כה, מו) "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו", אבל בבנו ובתלמידו רשאי!
דבר אחר: "ועבדת", שומע אני בין עבודה שיש בה בזיון בין עבודה שאין בה בזיון?
תלמוד לומר "לא תעבד בו עבודת עבד"! מיכן אמרו לא יושיבנו רבו בייר חופר בורות מים בלן ספר טבח נחתום
ר' יוסי אומר: אם היתה מלאכתו כן מקודם – מותר!
ראו תוספתא ערכין ד ו: הקונה עבד עברי רשאי להפקיד אותו על בנו אבל לא על יורש אחר שלו שאינו בנו. במקרה כזה, לאחר מותו של הקונה העבד עובר לידי בנו, וכך גם לעניין יעידה של אמה עבריה ולעניין שדה אחוזה (כדברי ר' מאיר בערכין ז ה.) |
"ועבדך שש שנים" - אף את הבן. יכול אף את היורש? תלמוד לומר "ועבדך" - ולא את היורש
שהבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחזה, מה שאין כן ביורש!
"ועבדך שש שנים", ברח וחזר - מנין שחייב להשלים? תלמוד לומר "שש שנים"
חלה ונתרפא, יכול יחזיר לו שכר בטילתו? תלמוד לומר (שמות כא, ב) "יצא לחפשי חנם"!
"ובשנה השביעית" - שביעית למכירה. אתה אומר שביעית למכירה, או שביעית לשמטה?
תלמוד לומר "שש שנים", הוי אומר זו שביעית למכירה!
אמר ר' שמואל אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שבראתי עולמי לששה ונחתי בשביעי
כך כשתקנה עבד עברי "שש שנים יעבד ובשנה השביעית תשלחנו חפשי"!
"תשלחנו חפשי מעמך", למה נאמר? לפי שהוא אומר "וכי תשלחנו חפשי מעימך לא תשלחנו ריקם",
שומע אני יכתוב לו גט שחרור? תלמוד לומר "תשלחנו חפשי מעמך" - אינו צריך גט שחרור!
פסוק יג
[עריכה]ההענקה לעבד המשתחרר היא מצוות עשה וגם לאו, והשוו לעיל פס' ח. |
"וכי תשלחנו... לא תשלחנו ריקם" למה נאמר? לפי שהוא אומר "העניק תעניק לו" - מצות עשה
מצוה בלא תעשה מנין? תלמוד לומר "לא תשלחנו ריקם"!
פסוק יד
[עריכה] וראו ספרי קיט: ההענקה היא לכל עבד ואמה המשתחררים – חוץ ממקרים שבהם הם פדו את עצמם ושילמו לבעלים על הזמן לשחרורם, או מעבדים שברחו ולא עבדו שש שנים, וראו לעיל פס' יב. וראו שם גם לעניין 'הענק תעניק' וגם לפטור מהענקה אם העבד מת. |
"העניק תעניק לו", יכול אין מעניקין אלא ליוצא בשש? מנין ליוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה עבריה בסימנין?
תלמוד לומר 'תשלחנו' – "וכי תשלחנו"! יכול אף למגרע כספו ויוצא אתה מעניק לו? תלמוד לומר "וכי תשלחנו חפשי"
למי שאתה משלחו חפשי אתה מעניק, ואי אתה מעניק למי ששולח מעצמו!
הרי שברח, ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחרות, יכול יהא מעניק לו? תלמוד לומר "וכי תשלחנו", פרט לזה, שלא שילחו!
"העניק תעניק" - אפילו מאה פעמים; "לו" - ולא ליורשיו
"מצאנך ומגרנך ומיקבך", מה אלו מיוחדין, שהן ראויין לברכה - יצאו כספים, שאינן ראויין לברכה, דברי ר' שמעון
ר' אליעזר בן יעקב אומר: יצאו פרדות, שאינן יולדות!
לפי הדרשה הראשונה אין שיעור מינימלי להענקה, וכך גם בספרי קיט; אבל ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון קובעים שיעורים; ר' מאיר טוען – שווי חמישה סלעים X שלוש הענקות – צאנך גרנך ויקבך. ר' יהודה לומד מגובה הקנס על עבד כנעני (ראו שמות כא לב), ור' שמעון לומד מערכין (ראו ויקרא כז ג.) |
"אשר ברכך ה' אלהיך", אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - שמעניקין לו
לא נתברך הבית בגללו מנין? תלמוד לומר "העניק תעניק", מכל מקום
אם כן למה נאמר "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו"? - הכל לפי הברכה תן לו!
כמה מעניקין לו? חמשה סלעים מכל מין ומין, שהן חמשה עשר סלעים לכלה - דברי ר' מאיר
ר' יהודה אומר: שלשים סלעים, כשלשים של עבד; ר' שמעון אומר: חמשים, כחמשים של ערכין
ר' ישמעאל עוסק בטעם המצווה – יש למנוע מצב של עוני שעלול לגרום לעבד המשוחרר לחזור ולמכור את עצמו. |
ר' ישמעאל אומר: בוא וראה רחמים של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם: עבד עברי עובד עמך כל שש
אמר המקום אם יצא הוא ריקן מאצלך - עכשיו הוא מסבב על הפתחים ונמכר פעם שנייה!
אלא תן לו כדי שתשרה בו ברכה, שנאמר "העניק תעניק לו"!
"לו" - שלא יטלנו אחר בחובו!
פסוק טו
[עריכה]"וזכרת כי עבד היית במצרים", וכי מה ענין יציאת מצרים כאן?
אלא אמר המקום: הוצאתי אתכם ממצרים - אף את הוי מוציא את אחיך מעבדות לחירות
הענקתי לכם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות - אף אתה הוי מעניק את אחיך, כדי שתשלחנו חפשי מעמך!
"ויפדך ה' אלהיך" - על מנת כן פדיתיך! על מנת שאהיה גוזר ואתם מקיימין!
"על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" - ביום רוצעין, ואין רוצעין בלילה!
פסוק טז
[עריכה]"והיה כי יאמר אליך" - עד שיאמר וישנה! "כי אהבך ואת ביתך", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני" (שמות כא, ה), אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים
ומנין עד שיהא לרבו אשה ובנים? תלמוד לומר כי "אהבך ואת ביתך".
מיכן אמרו היה לעבד אשה ושפחה כנענית, ולו ממנה בנים, ולרבו אין אשה ובנים - אינו נרצע! שנאמר "כי אהבך ואת ביתך"
לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים - אינו נרצע! שנאמר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני".
הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע! שנאמר "כי טוב לו עמך"
רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו - אינו נרצע! שנאמר "כי אהבת ואת ביתך"
הוא חולה ורבו אינו חולה, רבו חולה והוא אינו חולה, או שהיו שניהן חולין - אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עמך", עד שיהיו שניהם שוין בטובה!
"כי טוב לו עמך" - שתהא טובתו שוה לך; שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר
אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן
אתה דר בכרך והוא דר בכפר, אתה דר בכפר והוא דר בכרך; שנאמר (ויקרא כה, מא) "ויצא מעמך"
מיכן אמרו כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו!
פסוק יז
[עריכה]ראו מכילתא נזיקין ב, שם מבחין רבי בין מוכר עצמו לנמכר ע"י בית דין. וראו ספרי קכב, גם לכל הדרשות בהמשך. |
"ולקחת את המרצע" שומע אני ירצענו בינו לבין עצמו? תלמוד לומר (שמות כא, ו) "והגישו אדוניו אל האלהים" - אצל הדיינים!
"את המרצע" - לרבות כל דבר שרוצע, דברי ר' יוסי ביר' יהודה. רבי אומר: "מרצע" - מן המתכת
דבר אחר: "המרצע" - זה מרצע גדול.
אמר ר' אלעזר: והלא יודן ביר' היה דורש 'כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת' בתנוך האוזן הרך
וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה בעל מום;
ואם תאמר במילת היו רוצעין - היאך נעשה בעל מום? - הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן!
"ונתת באזנו ובדלת" - מגיד שנותן המרצע באזנו עד שמגיע לדלת
"והיה לך עבד עולם" כל ימי עולמו של יובל! או יכול "והיה לך עבד עולם" כשמועו?
תלמוד לומר (ויקרא כה, י) "ושבתם איש אל אחזתו"
"והיה לך" - אין הנרצע עובד את הבן! "ואף לאמתך תעשה כן" - להענק
יכול אף לרציעה? תלמוד לומר (שמות כא, ה) "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני"; עבד נרצע ואין אמה נרצעת!
פסוק יח
[עריכה]"לא יקשה בעיניך בשלחך" - כנגד יצר הרע הכתוב מדבר!
"כי משנה שכר שכיר" מיכן אמרו שכיר עובד ביום זה עובד ביום ובלילה!
"כי משנה שכר שכיר" הקישו לשכר שכיר. מה שכר שכיר, לבניו - אף זה, העניקו לבניו!
"וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה", אבא חנון אומר משום ר' אליעזר: כל מקום שהכתוב עונש הפסד ממון וחסרון כיס
הרי הוא קובע ברכה! לכך נאמר "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה"!
פסוק יט
[עריכה]ראו ברייתא דר' ישמעאל י. פרשת קדש לי עוסקת בבכור כמו כאן, ומכונה "כלל", ואילו הפרשה שלפנינו מכונה "פרט"; וראו גם מכילתא פסחא טז. |
"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" - זו אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן
כלל שצריך לפרטו - ופרט שצריך לכללו: (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" - כלל
אחד זכרים ואחד נקבות במשמע! "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" – פרט. יצאו נקבות במשמע
אני אקרא את הכלל, ומה תלמוד לומר פרט? שאם קורא אני את הכלל אבל לא את הפרט
ושומע אני כל שיולד ראשון, בין זכר בין נקבה - יהא בכור! תלמוד לומר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" - זכרים אבל לא נקבות!
אני אקרא את הפרט, ומה תלמוד לומר כלל? שאם קורא אני את הפרט ולא אקרא את הכלל
ושומע אני כל זכר שיולד, בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם!
תלמוד לומר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם" הא עד שיהא זכר ופותח רחם
לקיים מה שנאמר (שמות לד, יט) "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר"!
גם אם יהודי מכר את העובר לגוי לפני ההמלטה, וגם אם קנה ממנו עובר בהמה ברחם אמו – פטור מבכור בהמה; וראו מכילתא פסחא יח ובכורות ב א! |
"אשר יולד בבקרך ובצאנך" להוציא את הלוקח עבור עובר בהמתו של גוי.
משמע מוציא הלוקח עובר בהמתו של גוי, ומביא את המוכר עובר בהמתו לגוי!
תלמוד לומר להלן (שמות יג, יב) "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך" - פרט למוכר עובר בהמתו לגוי!
"הזכר תקדיש לה' אלהיך" - מצוה להקדישו, ויאמר 'הרי זה קודש'
"תקדיש לה' אלהיך" הקדישו, כדי שתקבל שכר
יכול אם הקדשתו הרי הוא מוקדש ואם לאו אינו מוקדש? תלמוד לומר (שמות יג, ב) "לי הוא", מכל מקום!
הא מה אני מקיים "תקדיש"? כדי שתקבל שכר!
כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ו, ה) "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר"
והלא כבר נאמר (ישעיה מ, טז) "ולבנון אין די בער"! - אלא כדי שתקבל שכר!
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כח, ד) "את הכבש אחד תעשה בבקר"
והלא כבר נאמר (ישעיה מ, טז) "וחיתו אין די עולה"!" - אלא לקבל שכר!
כיוצא בו (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש"
והלא כבר נאמר (ירמיה כג, כד) "את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'"! - אלא כדי לקבל שכר!
ראו בכורות ב א: גם אם הבכור בעדרו של כהן - חייב הכהן להקריבו. |
ומנין שאפלו כהנים ולויים יהוא חייבין בבכור בהמה טהורה? תלמוד לומר "כל הבכור תקדיש לה' אלהיך"
"הזכר תקדיש לה' אלהיך", מיכן היה ר' עקיבה אומר: הבכור אינו עושה תמורה אצל הכהן
והדין נותן: מה אם חטאת, שהיא קדשי קדשים - אינה עושה תמורה אצל הכהן
הבכור, שהוא קדשים קלים, אינו דין שלא יעשה תמורה אצל הכהן?
אמר לו ר' יוחנן בן נורי: לא! אם אמרת בחטאת, שלא זכו בבשרה אלא אחר הקדש עזרה; תאמר בבכור, שזכין בו מיד?
אמר לו ר' עקיבה: יוחנן, הישבת על הדין.
מה אתה משיב על המקרא (ויקרא כז, לג) "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"? הזכר עושה תמורה. אין הבכור עושה תמורה!
האיסורים "לא תעבוד... ולא תגוז..." חלים על כל הקדשים, שנאמר "תקדיש". |
"תקדיש לה' אלהיך לא תעבוד... ולא תגז..." להביא שאר כל הקדשים, שיהא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז
והדין נותן: מה אם הבכור, שדמיו חולין, הרי הוא עובר עליו משום בל תעבד ובל תגז
שאר כל הקדשים, שאין דמיהן חולין - דין הוא שיהא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז!
לא! אם אמרת בבכור, שקדושתו מרחם - לפי כך הרי הוא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז
תאמר בשאר כל הקדשים, שאין קדושתן מרחם - לפי כך אינו עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז
תלמוד לומר "תקדיש... לא תעבד... ולא תגז"!
איסור הגיזה והעבודה חל על כל בכור, מכל המינים – וגם על בכורות בהמה בעלי מום, למרות שאינו מוקרב על המזבח; וראו ספרי קכז. |
"לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך", אין לי אלא בכור שור שהוא בל תעבד ובכור צאן שהוא בל תגז
ומנין לבכור צאן שהוא בל תעבד ובכור שור שהוא בל תגז? תלמוד לומר "לא תעבוד בבכור... ולא תגז בכור"!
"לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך", בין תמימין בין בעלי מומין
אתה אומר בין תמימין בין בעלי מומין, או תמימין ולא בעלי מומין, שאין כל הענין מדבר אלא בתמימין?
תלמוד לומר "לפני ה' אלהיך תאכלנו", ואומר "וכי יהיה בו מום פסח או עור"; מכלל זביחה יצא, לא יצא מכלל גזה ועבודה!
פסוק כ
[עריכה]"לפני ה' אלהיך תאכלנו" - מפתח ירושלם ולפנים הכתוב מדבר
"לפני ה' אלהיך תאכלנו" - לשני ימים ולילה אחד
זו היא שנשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה: לכמה הבכור נאכל? דרש ר' טרפון: לשני ימים ולילה אחד.
אמרו לו: רבינו למדינו! אמר להן: הואיל ושלמים קדשים קלים והבכור קדשים קלים
מה שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד - כך הבכור, יהא נאכל לשני ימים ולילה אחד!
היה ר' יוסי הגלילי שבא תחלה לשמש חכמים. אמר לו: רבינו למדינו!
אמר להן הואיל וחטאת מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן; מה חטאת, נאכלת ליום ולילו - כך הבכור, נאכל ליום ולילו!
קפץ ר' עקיבה, אמר לו: בני, כך אני דורש: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח)
בא הכתוב להקיש את הבכור לחזה התנופה ולשוק הימין של שלמים:
מה חזה התנופה ושוק הימין של שלמים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד
כך הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד!
אמר לו: ר', את מקישו לחזה התנופה ולשוק הימין של שלמים, ואני מקישו לחזה התנופה ולשוק הימין של תודה:
מה התודה, נאכלת ליום ולילו - כך הבכור, נאכל ליום ולילו!
אמר לו: בני, כך אני דורש: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה"
שאין תלמוד לומר "לך יהיה", אלא ריבה בו הכתוב הוייה אחרת, שיהא נאכל לשני ימים ולילה אחד!
דבר אחר: שאין תלמוד לומר "לך יהיה" - להביא את בכור בעל מום, שיהא מתנה לכהן, שלא שמענו מן התודה!
פסוק כא
[עריכה]"וכי יהיה בו מום" – כלל; "פסח או עור" – פרט; "כל מום רע" - חזר וכלל
מה פרט, מפורש מומין קבועין בגלוי, הרי הוא נשחט עליהן - אף הכלל, מומין קבועין בגלוי, הרי הוא נשחט עליהן
ומנין לעשות העוברין כקבועין, 'בל תזבח'? - הרי אתה דן: נאמר כאן 'רע' ונאמר להלן (דברים יז, א) 'רע'
מה להלן, עשה את העוברין כקבוע - אף כאן, נעשה את העוברין כקבוע!
פסוק כב
[עריכה]בניגוד לבכור תמים, בכור בעל מום נאכל ע"י הכהן בכל מקום ולא רק בירושלים, ונאכל גם לכהן טמא, אבל אינו טעון כיסוי הדם. |
"בשעריך תאכלנו" - מפתח ירושלים ולחוץ הכתוב מדבר
"הטמא והטהור", שומע אני הטמא בפני עצמו והטהור בפני עצמו? תלמוד לומר "יחדו", בקערה אחת!
"כצבי וכאיל" למה נאמר? לפי שאמרה תורה 'זבח בכור תם בפנים ובעל מום בחוץ',
מה בפנים חלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים - אף בחוץ נחלוק בין קדשי קדשים לקדשים קלים?
תלמוד לומר "כצבי וכאיל": מה צבי ואיל, לא חלק בין זה לזה - אף כאן, לא נחלוק בין פסולי קדשי קדשים לפסולי קדשים קלים
או מה צבי ואיל, דמם טעון כסוי - אף בכור בעל מום, יהא דמו טעון כסוי? תלמוד לומר "רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים!
פסוק כג
[עריכה]"רק את דמו לא תאכל", מותר את ליהנות בו! "רק את דמו לא תאכל" - שתייה בכלל אכילה!
"רק" זו התריית עדים; "רק" - ליתן שיעור כזית שאמרה תורה:
"על הארץ" לא על העוקה ולא על הגומה ובימים ונהרות, אלא נכנס לתוך ביתו ושוחט חוץ לגומה,
והדם שותת ויורד לגומה, שמא יטנף את כל הבית. ובשוק לא יעשה כך, שלא יחקה את המינים.
"תשפכנו", אין שפיכה אלא מן הצואר!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "תשפכנו כמים" מה המים, מכשירין את הזרעים - כך דם שחיטה, יכשיר את הזרעים!
או דם נחירה ודם עיקור, קילוח הקז, הטחול, השליל, התמצית, הכבד, הלב, המיתה במשמע?
תלמוד לומר "תשפכנו כמים": מי שנשפך כמים הוא שמכשיר, יצאו אלו שאינן מכשירין!