אמרי במערבא/מסכת בבא מציעא
מסכת בבא מציעא[עריכה]
פרק א - שניים אוחזין[עריכה]
פתיחת המסכת[עריכה]
תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי וכו' (פותח מיד בסוגיית הודאת עדים כהודאת פיו).
בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה באריכות (זה אומר אני מצאתיה, כולה שלי)1.
סומכוס מודה בברי וברי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ח ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בעדים שמעידים על מקצת הטענה[עריכה]
תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי, אמר לו לא היו דברים מעולם, הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז. רבי חייה רבה אמר: הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר (כדין מודה במקצת), רבי יוחנן אמר: אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר.
בבבלי - הובאה רק דעת רבי חייא.
הסברא שמודה במקצת נשבע - אינה בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בשבועות פ"ו ה"ה (לא.).
מקור אחר לדין גט בידה וחוט בידו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"א ה"א (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מלווה ולווה שתפוסים בשטר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"א ה"א (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
משיכת בהמה לקנות את המשוי שעליה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ז ה"א (נג.).
מקור מפסוק לקניין ד' אמות[עריכה]
ריש לקיש אמר אבא כהן ברדלייה: אדם זכה במציאה בתוך ד' אמות שלו, רבי יוחנן אמר: והוא שתפול לתוך ידו וכו'. התיבון (הקשו על רבי יוחנן) והכתיב ואני בעוניי הכינותי וגו', והיכי? אם בנתונין בתוך ידו - עשיר הוא, אי בשאינן נתונין לתוך ידו - יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו? הוי אומר בנתונין בתוך ד' אמות שלו (ומוכח שארבע אמות קונות. בירושלמי כאן משמע שהיא רק ראיה לדעת ריש לקיש, אך בפאה פ"ד ה"ב (כא.) וגיטין פ"ח ה"ג (מה:) במקום "התיבון" גרס "מה טעמא", שזהו מקורו של ריש לקיש שארבע אמות קונות).
בבבלי - גם כן הובאה מחלוקתם, אך מפורש שלריש לקיש היא תקנת חכמים שארבע אמות קונות.
קניין חצר לדבר שעדיין לא נפל לתוכה, דשב"ל[עריכה]
האומר יזכה לי ביתי במציאה שנפלה (שתיפול) לתוכה - לא אמר כלום (שבזמן שאמר עדיין לא היתה שם ולא באה לעולם). יצא שם למציאתו (שכבר נפלה לביתו בזמן שאמר זאת) - דבריו קיימין.
בבבלי - לא הובא.
האם מציאת פועל לבעל הבית[עריכה]
דתני רבי הושעיה: השוכר את הפועל לעשות בכל מלאכה מציאתו לבעל הבית. אמר ריש לקיש: אדם שיש בו רשות לחזור בו תהא מציאתו לרבו? (בתמיה, שכיוון שהפועל יכול לחזור בו בחצי היום לא זוכה את מציאתו לבעל הבית).
בבבלי - גם כן הקשה כך ותירץ שכל זמן שלא חזר בו ידו כיד בעל הבית.
דעה שקטנה קונה בחצר ולא בארבע אמות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ו ה"ב (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.
טעם החילוק בין מציאת עבד עברי לעבד כנעני[עריכה]
מה בין עבדו ושפחתו העברים לעבדו ושפחתו הכנענים? אמר רבי יוחנן: עבדו ושפחתו העברים הואיל ואינו רשאי לשנותו ממלאכתו מציאתו לעצמו, עבדו ושפחתו הכנענים הואיל ורשאי לשנותן ממלאכתן מציאתן לרבן.
בבבלי - לא הובא הטעם לחילוק ביניהם.
הטעם שמציאת אשה לבעלה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ו ה"א (לט.), ועיין מה שכתבנו שם.
המגרש את אשתו חייב במזונותיה עד שיתן לה כתובה[עריכה]
אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה.
בבבלי - לא הובא. הרמב"ם לא הביא זאת, והרי"ף (ו.) כתב שהבבלי חולק על זה ופוטר ממזונותיה (הובא במראה הפנים), וכן מהשו"ע (אה"ע סי' צג סעיף ב) משמע שחולק על הירושלמי (וכן דייק ממנו הח"מ שם). אך הטור (אה"ע סי' תחילת צג) הביא את הירושלמי.
מוכר מה שתעלה מצודתו, דשב"ל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ה (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מצא גט ועימו כתובה קרועה - יחזיר לאשה[עריכה]
מצא גיטין וכתובות (גט ועימו כתובה קרועה) הרי זה יחזיר (לאשה) - וכתובה לא היא חזקה? (בתמיה, זהו הטעם שיחזיר לאשה, שהכתובה הקרועה היא חזקה והוכחה שהבעל כבר נתן את הגט לאשה ושילם את הכתובה ולכן קרע אותה).
בבבלי - לא הובא.
לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ג ה"ג (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור לאלתר במציאת גט שאבד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ג ה"ג (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
גדלות דייני ארץ ישראל[עריכה]
אשלי (גדולי) דיינין שבגליות, (הם) גזלי (קטני) דיינין שבארץ ישראל.
בבבלי - לא הובא2.
שטר הלוואה שנכתב קודם נתינת הכסף[עריכה]
נכתבה אונו (שטר הלוואה) באחד בניסן, ניתן הכסף בעשרה בניסן, צריכין לכתוב (בשטר) "אף על פי שכתבנו כתב באחד בניסן כן נגמר (סיכמו ביניהם) שיתן הכסף בעשרה בניסן".
בבבלי - לא הובא.
פרק ב - אלו מציאות[עריכה]
מקור לדין יאוש[עריכה]
מניין לייאוש בעלין מן התורה? רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק: כן תעשה לחמורו וגו' - את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז, ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך (אבודה ממנו ומכל אדם, כגון שטפה נהר) אין את חייב להכריז, יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.
בבבלי - לא הובא מקור ליאוש, אמנם למד מפסוק זה למעט שטפה נהר (כב:), אך לא למד משטפה נהר ליאוש. רש"י (בבא קמא סו. ד"ה מוצא) כתב גם בדעת הבבלי כירושלמי, שיאוש נלמד משטפה נהר, אך תוס' (שם ד"ה מוצא) חלקו עליו וכתבו שמקור יאוש הוא מ"שמלה - מה שמלה שיש לה סימנים ויש לה תובעים" (בבא מציעא כז:).
מחלוקת כשצווח שאינו מתייאש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"י ה"ה (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.
לסטים מזויין הוא גזלן[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקום הוי סימן, סימן העשוי לידרס הוי סימן[עריכה]
אלומות בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז.
בבבלי - נחלקו האם מקום הוי סימן והאם סימן העשוי לידרס הוי סימן, ובירושלמי לא הובאו מחלוקות אלו בפירוש. ומראה הפנים ויפה עיניים הוכיחו מהירושלמי כאן שסובר שמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן.
מעשה שלא קיבל את האבידה משום שהמוצא היה עני[עריכה]
שמעון בר ווה (כך שמו, כמו "אבא") הוה מהלך חורי (אחרי) רבי לעזר, נפל מיניה (מרבי לעזר) דינר, אושטיה ליה שמעון בר ווה. אמר ליה (רבי לעזר): כבר נתייאשתי מיניה. אמרי: לא איתכוון רבי לעזר אלא לזכוייה לרבי שמעון בר ווה, בגין דהוה אינש מסכן (באמת לא התייאש ממנה, ואמר לו זאת רק משום ששמעון בר ווה היה עני).
בבבלי - לא הובא.
הטעם שאם נטל ספק הינוח לא יחזיר[עריכה]
רבי בא (אבא) בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסה ונסתיה (מצא יין בתוך נוד של עור ולקחו). אזל שאל לרב, אמר ליה: לא עבדת טבות (לא עשית טוב שלקחתו, שהוא ספק הינוח). אמר ליה: חזריה (צריך להחזירו כעת)? אמר ליה: לא, דנימר אתא מריה בעי ליה ולא אשכחיה ואיתייאש מיניה (כעת אל תחזירו, שמא בעליו חזר לחפשו ולא מצאו ולא יחפשו כאן שוב).
בבבלי - גם כן הובא הדין שספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, אך לא פירש את הטעם. ותוס' (ד"ה ואם) הביאו את הירושלמי והוכיחו ממנו שאם נטל במקום ולא לקחו לביתו כן יחזיר, כי בזה לא שייך החשש שבעליו בא לחפשו כאן ולא מצאו.
מצא אבידה על גבי הפתח, פסים - פצימין[עריכה]
מצא בין פסים לפסים (כלשון הבבלי "פצימין", מעין קורות שעל גבי הפתח) - מן האגף (מקום שהדלת מוגפת עליו) ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ.
בבבלי - לא הובא.
מצא אבידה על הכיסא של שולחני[עריכה]
על גבי כסא (של השולחני) - שלו, על גבי תיבה - שלו.
בבבלי - לא הובא.
אמוראים שהחזירו אבידות לגויים[עריכה]
אמר לון (שמעון בן שטח): איזל חזר (החזירו את האבידה לגוי) וכו'. אפילו כמאן דמר (דאמר) גזילו של גוי אסור, כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) שאבידתו מותרת! (ענה שמעון בן שטח:) מה אתון סברין, שמעון בן שטח ברברון (רודף ממון) הוה? בעי הוה שמעון בן שטח משמיה בריך אלההון דיהודאי (ע"י שהחזיר את האבידה ברכו הגויים את אלקי היהודים). (מעשה נוסף:) רבי שמואל בר סוסרטיי סלק לרומי, אובדת מלכתא דילניה דידה (אבדה אבידה למלכה) ואשכחיה וכו' (והשיבה למלכה לאחר שלושים יום). אמרה ליה: ולמה לא חזרתיניה גו שלשים יומין (בתוך שלושים יום)? אמר לה: דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית (מפחד ממך), אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה ליה: בריך אלהון דיהודאי (והובאו שם עוד מעשים על אמוראים שהשיבו אבידות לגויים, וע"י כך בירכו הגויים את אלקי היהודים).
בבבלי - סנהדרין עו: מפורש שאסור להשיב אבידה לכותי, והמחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר "לא יאבה ה' סלוח לו", וכן בבבא קמא קיג: כתוב שאבידת גוי במקום שאין חילול השם מותרת לכו"ע3.
משפט בין שניים שלא רצו את האבידה, אלכסנדר ומלך הודו[עריכה]
אלכסנדרוס מקדון סליק גבי מלכא קצייא (מלך הודו), חמא ליה (ראה שיש לו) דהב סגין כסף סגין (הרבה כסף וזהב). אמר ליה: לא דהבך ולא כספך אנא צריך, לא אתית אלא מיחמי פרוכסין (נימוסים) דידכון, היך אתון יהבין היך אתון דיינין (כיצד אתם דנים). עד דו עסוק עימיה אתא בר נש חד דאין (דן) עם חבריה דזבן חדא חלקה וחספתה (חלקת שדה עם אשפה) ואשכחון בה סימא (אוצר) דדינרי. אהן דזבן הוה מר (הקונה אמר): קיקילתא (אשפה) זבנית, סימא לא זבנית. אהן דזבין הוה מר (המוכר אמר): קיקילתא וכל דאית בה זבינית (וגם את האוצר). עד דאינון עסיקין דין עם דין אמר מלכא לחד מינייהו: אית לך בר דכר (בן זכר)? אמר ליה: אין (כן). אמר לחבריה: אית לך ברת נוקבה? אמר ליה: אין. אמר לון: אסבון (השיאו) דין לדין, וסימא יהוי לתרויהון. שרי גחיך (אלכסנדר צחק). אמר ליה (מלך הודו): למה את גחיך? לא דנית טבאות (לא דנתי טוב)? אמר ליה: אילו הוה הדין דינא גבכון היך הויתון דנין? אמר ליה (השיב אלכסנדר): קטלין דין ודין וסימא עלת למלכא. אמר ליה: כל הכי אתון רחמין דהב סוגי (כל כך אתם אוהבים זהב)? עבד ליה אריסטון (סעודה), אפיק קומוי (לפניו) קופד דדהב (זהב בצורת בשר) תרנוגלין דדהב. אמר ליה: דהב אנא אכיל? אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, דהב לית אתון אכלין, ולמה אתון רחמין דהב סוגין? אמר ליה (מלך הודו לאלכסנדר): דנחא (זורחת) עליכון שמשא? אמר ליה: אין (כן). נחית עליכון מיטרא? אמר ליה: אין. אמר ליה: דילמא אית גביכון בעיר דקיק (בהמה דקה)? אמר ליה: אין. תיפח רוחיה דההוא גברא, לית אתון חיין אלא בזכות בעירא דקיקא (אך לולי הבהמות אין לכם זכות לחיות), דכתיב אדם ובהמה תושיע ה'.
בבבלי - לא הובא.
ר"י צריך פסוק לחייב טמון, הצריכותא בפסוק בדין אש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ו ה"ה (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
משחרב המקדש היו מכריזין על אבידה ג' ימים[עריכה]
בראשונה היו מכריזין שלשה רגלים וכו', משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין שלשה ימים, מן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לקרוביו ולשכיניו ודייו.
בבבלי - משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא הזכיר את שיעור הזמן לזה.
הלשון "אבן הטועים"[עריכה]
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ג ה"ט (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
שני הסברים לרמאי באבידה[עריכה]
אי זהו רמאי? עבד גרמיה מחזר (מחזיר) מציאן ועבד חדא רבה וטבא (הרבה חסד), היך הוא עביד רבה וטבא חמי ליה בירייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה (הבריות סומכות עליו ומפקידות אצלו), והוא נסיב כולא ואזיל ליה. ואית דמרין (ויש אומרים): אזיל לכנישתא ושמע סימנין, ואזל לכנישתא חורי (אחר) ואמר סימנא ונסב ליה.
בבבלי - לא מפורש מהו רמאי, אך בפשטות משמע כהסבר השני בירושלמי.
תלמיד חכם אין צריך סימן[עריכה]
תלמידי חכמים אין צריך ליתן סימן (אלא די בטביעות עין).
בבבלי - מאריך בזה יותר, שמשיבים לתלמיד חכם בטביעות עין אם יודעים שהוא משנה בדברים רק במסכת פוריא ואושפיזא.
מעשה שגנבו את סנדליו בבית הכנסת[עריכה]
יהודה ברבי עאל לכנישתא (נכנס לבית הכנסת) שבק סנדלוי ואזלין (השאיר את סנדליו בכניסה, ונגנבו). אמר: אילו לא אזלית לכנישתא לא אזלון סנדליי (פני משה: ללמדנו שלא לסמוך על אלו שהולכים לבית הכנסת, שיש מהם צבועים ורמאים).
בבבלי - לא הובא. ציון ירושלים ביאר שמנהגם היה שהיו מניחים את מנעליהם מחוץ לבית הכנסת ונועלים שם מנעלים המיוחדים לבית הכנסת. והביא מהמ"א (או"ח סי' צא סעיף ה) מנהג שלא להיכנס לבית הכנסת במנעלים.
דעה שמתירה לשומר למסור לשומר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
אגדות על ביקור חולים - אינן בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ד ה"ד (יד:).
מצוה לטעון לשונא יותר מלאוהב - אינו בירושלמי[עריכה]
פירק וטען פירק וטען וכו'.
בבבלי - הביא שאוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואינו בירושלמי.
עשה דוחה ל"ת בהשבת אבידה, כולכם חייבין בכבודי[עריכה]
בכל אתר את מר (אתה אומר) מצות עשה קודמת למצות לא תעשה, וכא (וכאן) את אמר אין מצות עשה קודמת למצות לא תעשה (מדוע העשה של כיבוד אב לא ידחה את הלאו של לא תוכל להתעלם)? שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום.
בבבלי - מקשה להיפך, מדוע צריך פסוק לכך שלא ישמע לאביו אלא ישיב את האבידה, והרי עשה של כיבוד אב לא דוחה את העשה והלא תעשה של השבת אבידה. כמו כן בבבלי מביא את הפסוק "איש אימו ואביו תיראו" שכולכם חייבין בכבודי, ובירושלמי הוא מסברא.
אבידת אימו ומי שחצי תלמודו ממנו - מי קודם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ד (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
גדר רבו - שפתח לו תחילה[עריכה]
אי זהו רבו שלימדו חכמה? כל שפתח לו תחילה, דברי רבי מאיר. רבי יודן אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו.
בבבלי - לשון רבי מאיר היא "רבו שלמדו חכמה", ולא מדגיש שפתח לו תחילה.
משנה ותלמוד - מה עדיף, עריכת המשנה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פט"ז ה"א (עט:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - המפקיד[עריכה]
דיני שומרים באריכות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א-ה"ד [לט:-מד:], ועיין מה שכתבנו שם.
השומר לא קונה כפל אם נגנב מגגו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור מפסוק ששומר שמשלם קונה את הכפל[עריכה]
מנן תיתי ליה (מנלן שאם השומר שילם ולא רצה להישבע ונמצא הגנב משלם לשומר)? אם המצא תמצא בידו הגניבה, וכי אין אנו יודעין שאם ימצא הגנב ישלם שנים, ומה תלמוד לומר שנים ישלם, אם אינו עניין לו תניהו עניין לשלפניו.
בבבלי - מקורו מסברא, ודן בסברא לזה.
שואל שאמר הריני משלם קונה את הכפל[עריכה]
לא סוף דבר שילם (השומר), אלא מכיון שקיבל עליו לשלם כמי ששילם (ואם ימצא הגנב ישלם כפל לשומר).
בבבלי - גם כן הובא, וחילק שבשואל שקיבל עליו לשלם לא קונה את הכפל, והירושלמי לא חילק בזה.
התוספתא נקראת "משניות גדולות"[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ה (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מסתפק האם משביעים את השומר שלא נתן עיניו בה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בשבועות פ"ח ה"ד (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמתירה לשומר למסור לשומר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בדעת הירושלמי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
שליח בי"ד שעשאו גזלן ושעשאו נגזל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא) גם ביבמות פט"ו ה"ט (פא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת ר"ע ור"ט בגזל בעילה ומלווה[עריכה]
היא גזילה (גזל מאחד משניים ואינו יודע ממי) היא בעילה (קידש אחת משתיים) היא מלוה (לווה מאחד משניים - בכולם נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון), הכל מודין בפיקדון (אביו של אחד הפקיד אצלו ואינו יודע - לכו"ע משלם לשניהם, דהוה ליה למידק).
בבבלי - כאן חילק בין גזל לפיקדון, המשנה ביבמות (קיח:) דימתה בין גזל לבעילה, ומלווה לא הוזכר כלל.
טעמו של רשב"ג שימכור פירות אבודים[עריכה]
אם אומר את אבודין הן אל יגע בהן - אף הוא ממציא להן (יש חשש שיגרום להם שיבואו לידי ריקבון).
בבבלי - לא פירש מה טעמו.
מעמידים אפוטרופוס גם ליתומים גדולים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ד (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
העכברים רשעים[עריכה]
תמן (בבבל) אמרין (תשובתם של חכמים לרבי יוחנן בן נורי): אילין עכברייא רשיעיא, כד חמיין פירי סגין קריין לחביריהון ואכלין עמהון (כשהם רואים הרבה פירות הם קוראים גם לחבריהם שיאכלו).
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה וכי) הביאו את הירושלמי הזה.
אין הברכה מצויה אלא בסמוי מהעין - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בתענית פ"א ה"ב (ד.).
שלח יד בפקדון ויש עדים - לכ"ע משלם כשעת התביעה[עריכה]
אמר רב הושעיה: בשאין עדים (בשולח יד בפיקדון, סוברים חכמים שמשלם כשעת הגזילה), אבל אם יש עדים - כל עמא מודויי על הדא דרבי עקיבה (כולי עלמא מודים לר"ע שמשלם כשעת התביעה).
בבבלי - רב יהודה אומר להיפך, שכאשר יש עדים אפילו ר"ע מודה שמשלם כשעת הגזילה, ורבי אושעיא אומר שר"ע חולק גם כשיש עדים.
שומר שנטל רביעית ונשברה החבית משלם את כולה[עריכה]
(שומר שנטל מהחבית רביעית ואח"כ) נשברה או החמיצה נותן דמי כולה.
בבבלי - בנשברה משלם רק רביעית, כלשון המשנה, ובהחמיצה משלם את כולה. והיפה עיניים הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס כמו הבבלי.
פרק ד - הזהב[עריכה]
מותר ללוות דינר זהב בדינר זהב[עריכה]
ברת רבי חייה רובה (הגדול) אוזפת לרב דינרין, אתת שאלת לאבוה (כיצד לגבות ממנו), אמר לה: שקילי מיניה דינרין טבין ותקילין. מברת רבי חייה ילפין (אולי שם התיר לה מטעם אחר)? אמר רבי אידי: אוף (אף) אבה (אבא, כך שמו) אבוי דשמואל בעא קומי (לפני) רבי: מהו ללוות דינרין בדינרין? אמר ליה: מותר. אמר רבי יעקב בר אחא: אוף רבי יוחנן וריש לקיש תריהון מרין (אמרו): מותר ללוות דינרין בדינרין.
בבבלי - סובר שאסור ללוות דינר זהב בדינר זהב, והקשה על זה מהמעשה בבתו של רבי חייא, תירץ ששם התיר לה משום שלרב היו דינרים והוא כהלווני עד שיבוא בני.
משקל "קרט"[עריכה]
מותר ללוות (ולהחזיר) דינרין בדינרין, קרט (משקל, מלשון קורט) בקרט שרי.
בבבלי - לא הובא.
הלשון "מי שלא סובר זאת לא מבין בנזיקין כלום"[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ו (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
דור המבול היו גוזלים פחות משווה פרוטה[עריכה]
ומה היה חמסן (של דור המבול)? הוה בר נש נפיק טעין קופה מליאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינין. אמר רבי חייה בר ווה (כך שמו, כמו "אבא"): רבה רבה (גזירה שווה) כמעשי אילו כך מעשי אילו (דור המבול ואנשי סדום).
בבבלי - לא הובא.
יחתכו רגליו של מי שלא עומד בדיבורו[עריכה]
יהבון מגלא גו שקיה (יתנו מגל לתוך שוקי רגליו ויכריתם) דההוא גברא, מי שפרע מאנשי דור המבול עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.
בבבלי - לא הובאה לשון זו (שיחתכו רגליו) על מי שפרע.
הנותן טבעת בעירבון לא קנה בה את המקח[עריכה]
טבעת אין בה משום עירבון (הנותן זהוב בעירבון לקנות את המקח - קנה, כי הוא כמו מטבע, שיכול המוכר להחליפו באחר כשמחזיר לו את העירבון. אך הנותן טבעת - לא קנה, שהמוכר לא יכול להחזיר לו טבעת אחרת במקומה, וא"כ נתנה רק לסימן ולא קנה בה את המקח).
בבבלי - לא הובא.
האומר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו[עריכה]
רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו - חוזר (והפני משה הגיה והוסיף ע"פ הירושלמי שביעית (פ"י ה"ד (ל:)): "ההן לאו צדק והן צדק!" (דהיינו: והרי עבר על "הין צדק יהיה לך")), אמר: בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה (התכוון לתת לו), מבתר כן (לאחר מכן) אין (אם) חזר ביה - לא חזר ביה (אין איסור לחזור בו).
בבבלי - היא מחלוקת האם יש בדברים משום מחוסרי אמנה, ולא הסביר את הפסוק "הן שלך צדק". וכן חילק בין מתנה מרובה שיכול לחזור למתנה מועטת שלא יכול.
המחלוקת האם מעות קונות מדאורייתא[עריכה]
אמר ליה: מדבר תורה מעות קונין, ולמה אמרו אין קונין שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה וכו'. רבי שמעון בן לקיש אמר: או קנה מיד עמיתך - מיד עמיתך את צריך משיכה אין את צריך משיכה מיד הגוי (פני משה: ומכאן לומד ריש לקיש שמשיכה קונה מדאורייתא). על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש (שסובר שמעות לא קונות מדבר תורה) לאי זה דבר מוסרין אותו למי שפרע וכו'?
בבבלי - מפורש שלרבי יוחנן משיכה היא רק מדרבנן (ומדאורייתא מעות קונות) ולריש לקיש היא מדאורייתא (ומעות לא קונות אפילו מדאורייתא). בירושלמי לא מפורש שנחלקו גם במשיכה, אלא רק במעות - האם מדאורייתא הם קונות ורק חכמים ביטלו את קניין זה, או שגם מדאורייתא לא קונות. לפי זה יתכן שלירושלמי לכו"ע משיכה קונה מדאורייתא, וריש לקיש מביא את הפסוק "או קנה מיד עמיתך" רק ללמד שמשיכה קונה ומעות לא4. אמנם הפני משה פירש שגם לירושלמי נחלקו האם משיכה קונה מדאורייתא, כדלעיל.
המוכר על מנת שאין אונאה, הלשון "במנת"[עריכה]
רב אמר: כל הנושא ונותן במנת (על מנת) שאין לו אונאה - יש לו אונאה.
בבבלי - הביא גם את דעת שמואל שסובר שאין לו אונאה.
המתנה על עונה - האם היא תנאי שבממון[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ז ה"ז (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
טעמם של ב"ה וב"ש בקידושי כסף, שיעור טענה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
יש אונאה לפרוטות[עריכה]
האונאה פרוטה. והאונאה פרוטה? אלא הונאה עצמה מהו?
בבבלי - היא מחלוקת אמוראים האם יש אונאה לפרוטות.
בי"ד לא דנים פחות משווה פרוטה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ו ה"א (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
לוקח שנתאנה ולבסוף התייקר המקח והמוכר חוזר בו[עריכה]
מכר לו שוה חמשה בששה, לא הספיק לישא וליתן עד שהוקיר משבע - רבי יעקב בר אידי רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מזה (שניהם יכולים לחזור בהם).
בבבלי - בבא בתרא פג: כתב שכיוון שמתחילה הלוקח הוא זה שנתאנה, רק הוא יכול לחזור בו, ובפשטות היא מחלוקת התלמודים. אך מראה הפנים האריך ליישב שלא נחלקו בזה.
מקור נוסף לגינתה וחצירה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ח ה"א (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם יש מקח טעות בקרקע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"ד (סב:), ועיין מה שכתבנו שם.
גם שומר חינם וגם שומר שכר מתנים להיות כשואל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ז ה"א (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
תנורו של עכנאי, אחרי רבים להטות[עריכה]
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"א (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני גר תושב[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מתי מחלל מעשר שני על מטבע יפה[עריכה]
לצורפה בירושלם (מחלל בירושלים מעות מעשר) - מצרפה ביפה (סלע יפה), בא לחללה בגבולין - מחללה ברעה (מותר גם בסלע רע).
בבבלי - לא הובא.
נשארה מחלוקת אם פרוטה במע"ש בקרן או בחומש[עריכה]
יעקב בר זבדי רבי יוחנן בשם רבי סימון: כל מעשר שני שאין בקרנו שוה פרוטה אין מוסיף חומש, רבי יוחנן בשם רבי ינאי: כל מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה אין מוסיף חומש.
בבבלי - גם כן נחלקו בזה, והסיק שצריך פרוטה בחומשו. ובירושלמי נשארה בזה מחלוקת.
אמוראים שהיו מפרקסים את סחורתם[עריכה]
רבי אבדומא מלחא הוה מפתר סרדוותיה (מייפה את הבשר שהיה מוכר) וכו'. רבי זירא הוה עסק בהדא כיתנא (היה מוכר פשתן), אתא גבי רבי אבהו, אמר ליה: מה אנא משפרה עיבידיתה (האם מותר לי לייפותו)? אמר ליה: איזיל עביד מה דאת ידע (יפה אותו כפי שאתה יודע). רבי אבהו הוה עסיק באילין לסוטיא (רדידי נשים), אתא שאל לרבי יוסי בן חנינה, אמר ליה: מנן באילין לסוטיא? אמר ליה: איזיל עביד מה דאת ידע. רבה שקר טהר (צבע אמבטי כדי שתראה יפה. ופירש הפני משה שבכל אלה מותר לייפותם משום שהסחורה חדשה).
בבבלי - חילק שמותר לייפות סחורה חדשה, אך לא הובאו מעשים כאלו.
פרק ה - איזהו נשך[עריכה]
היקש בין נשך לתרבית[עריכה]
אין לי אלא נשך בכסף וריבית באוכל, נשך באוכל וריבית בכסף מניין? תלמוד לומר אל תקח מאתו נשך ותרבית - הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך, מה נשך כסף אף תרבית כסף, מה תרבית אוכל אף נשך אוכל.
בבבלי - היקש זה לא הובא, ואת דינים אלו למד מ"נשך אוכל" ו"נשך כסף - אם אינו עניין לנשך כסף תנהו עניין לריבית כסף".
שניים מהלכים בדרך עם קיתון אחד - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן מחלוקת בשניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, שבן פטורא דרש שימותו שניהם, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עימך - חייך קודמים. ובירושלמי מקרה זה לא הובא.
מותר לקנות חוב בזול[עריכה]
יש דברים שהן רבית ומותרין, כיצד? לוקח (קונה) אדם שטרות חברו בפחות (משווי השטר, משום שמשלם למלווה עכשיו) ומלוותו (מלווה על פה) של חבירו בפחות ואינו חושש משום רבית.
בבבלי - לא הובא. והובא ברמב"ם (מלווה ולווה פ"ה הי"ד) ובשו"ע (יו"ד סי' קעג סעיף ד).
שאיה יוכת שער - אינו בירושלמי[עריכה]
בייתא עם דיירא דאיר (בית מתקיים יותר כאשר יש בו דיורים).
בבבלי - בבא קמא כא. גם כן הובא, אך הוסיף עוד טעם שהבית חרב משום שאיה יוכת שער (רש"י פירש שהוא שם שד או שפירושו מזיקין), וטעם זה אינו בירושלמי, לא כאן ולא בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר (בבא קמא פ"ב ה"ד (ט:))5.
עשה עסקה עם חבירו והתבטל[עריכה]
הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת וכו', המבטל כיס חבירו (לווה ממנו למחצית שכר והתבטל ולא הרוויח) אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו (קיבל ממנו שדה והובירה) חייב לשפות לו (לשלם לו, שבזה הרווח מצוי), המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא.
גם שומר חינם וגם שומר שכר מתנים להיות כשואל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא) גם בשבועות פ"ז ה"א (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם מפריז על חנות וספינה[עריכה]
רבי יוחנן אמר: מפני שהשדה מצויה להתברך, ריש לקיש אמר: נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר. מה ביניהון? חנות וספינה - מאן דמר (דאמר) מפני שהשדה מצויה להתברך מפרין (מפריז) על חנות וספינה, מאן דמר נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר חנות וספינה אין מפרין.
בבבלי - לכו"ע אין מפריז על חנות וספינה.
פירוש גר צדק ותושב[עריכה]
רבי אומר: תושב (מראה הפנים הגיה: גר צדק, כגירסת הבבלי) האמור בעבד עברי איני יודע מה טיבו, גר צדק (פני משה הגיה: תושב, כגירסת הבבלי) האמור בריבית איני יודע מה טיבו.
בבבלי - גם כן הובא ויישב קושיא זו.
גוי שלווה והתגייר, שמא יעשה גר שקר[עריכה]
גוי שלווה מישראל ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה - גובה הקרן והריבית, משנתגייר - גובה הקרן ולא הריבית. בר קפרא אמר: גובה את הקרן ואת הריבית. אמר רבי יעקב בר אחא: טעמא דבר קפרא, מכיון שאת מבריחו מן הריבית אף הוא נעשה גר שקר (יתגייר רק כדי להיפטר מהריבית).
בבבלי - הטעם הוא כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה.
על איזה שער פוסקים[עריכה]
מהו לפסוק בשער של סירקי (סוחרים הבאים באקראי, ואינו שער קבוע)? רבי יוחנן אמר פוסקין, ריש לקיש אמר אין פוסקין.
בבבלי - רבי יוחנן דן על איזה שער פוסקים, אך אין בזה מחלוקת.
מחלוקת בכמה מעשים פוסק[עריכה]
רב אמר: מחוסר מעשה אחד פוסק, מחוסר כמה מעשים אינו פוסק. רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין: אפילו מחוסר כמה מעשים פוסק.
בבבלי - רב אמר מחוסר שתיים פוסק שלוש אינו פוסק, ושמואל אמר בידי אדם תמיד פוסק, בידי שמים תמיד אינו פוסק.
דעה שמותר להלוות חיטים לשתיים ושלוש שבתות[עריכה]
לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן, הא עד שתים שלש שבתות מותר (מראה הפנים: כי לא קבע זמן. יפה עיניים: כי אין הדרך להתייקר בזמן קצר כזה), והלל אוסר. שמואל אמר: הלכה כהלל.
בבבלי - לא הובאה כלל הדעה ששתיים ושלוש שבתות מותר.
עושין התורה פלסטר ומשה טיפש, לישנא מעליא[עריכה]
יותר ממה שכופרין (מלווי בריבית) בעיקר, כופרין שעושין התורה פלסטרן ואת משה טיפש, ואומר (המלווה בריבית, כביכול) אילו היה יודע משה שכך היינו מרויחין (מהריבית) לא היה כותבו (את האיסור בתורה).
בבבלי - גם כן הובא, אך בלשון סגי נהור - "שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת", בלישנא מעליא, והירושלמי לא חשש לזה.
פרק ו - השוכר את האומנין[עריכה]
השכר שמקבלים פועלים שלא מצאו תבואה[עריכה]
במה דברים אמורים שלא הלכו החמרים, אבל הלכו ולא מצאו תבואה פועלין לנכש ומצאו שדהו זלחה (רטובה) - נותן להן שכר הליכה וחזירה.
בבבלי - הלשון: נותן להם שכרן משלם, ולא ביאר אם נותן להם גם את שכר הליכה וחזרה.
רבי חייא שילם לפועלים לפנים משורת הדין[עריכה]
רבי חייה רובה (הגדול) אגר חמרין למיתא (להביא) ליה כיתן (פשתן), הלכו ומצאוה לחה. אמר לון רב: פוק והב לון אגרן משלם ואמר להון: לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון אלא אנא חייה מסרית לכון (לא שאני חייב לכם אלא שוויתרתי לכם לפנים משורת הדין).
בבבלי - לא היה מעשה ממש, אלא שרב אמר בשם רבי חייא שאילו היה קורה מעשה כזה היה משלם להם רק כפועל בטל, ויש אומרים שאמר שלא היה משלם להם כלל.
פועל יכול לחזור בו[עריכה]
רב אמר: כי לי בני ישראל עבדים - אין ישראל קונין זה את זה. אמר רבי יוחנן: עבד עברי היא מתניתא (לא מדובר בפועל אלא בקבלן, שדינו כעבד עברי). על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית.
בבבלי - רב אמר שפועל יכול לחזור בו, ולפירוש הראשון הוא מחלק בין שכירות לקבלנות.
שכר חמור לבקעה והוליכו בהר[עריכה]
ניחא בהר והוליכה בבקעה, בבקעה והוליכה בהר (הרי בהר שולטת הרוח, והחמור מתעייף פחות)? רבי שמעון בן יקים אמר בשמתה מחמת אויר, רבי דוסתי בן ינאי אמר שהכישה נחש, רבי יוחנן אמר רבי מאיר היא דאמר כל המשנה על דעת בעל הבית נקרא גזלן.
בבבלי - הביא גם כן את שלושת התירוצים הללו והוסיף תירוץ רביעי שמתה מחמת אובצנא (עייפות), ויכול לומר לו שעייפות הבקעה גרמה שתמות.
שכר חמור ונלקח לאנגריא[עריכה]
אית תניי תני אנגריא כמיתה (וחייב להעמיד לו חמור אחר), ואית תניי תני אומר לו הרי שלך לפניך. מאן דתני אנגריא כמיתה - באותו שיכול לפשר (להתפשר עם המלכות שלא יקחו את החמור), מאן דמר (דאמר) אומר לו הרי שלך לפניך - באותו שאין יכול לפשר.
בבבלי - דן באנגריא, אך לא חילק אם יכול לפשר.
הנפח במשא החמור קשה - אינו בירושלמי[עריכה]
השוכר את החמור להביא חיטין והביא שעורין תבואה והביא תבן חייב.
בבבלי - בגירסת המשנה הוסיף גם: מפני שהנפח קשה כמשאוי, להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין פטור, ואם מוסיף על משאו חייב.
כיצד מתחלקים בממון בשיירה ובספינה[עריכה]
שיירה (ההולכת במדבר) שנפל עליה גייס וכו' שלחו לפניהן תייר (שמראה להם את הדרך, ומשלמים לו על כך) מחשבין לפי נפשות (כי טעות במדבר היא סכנת נפשות) וכו'. ספינה שעמד עליה נחשול והיקל ממשואה (השליכו מהמשא לים) מחשבין לפי משאוי ולפי ממון ולא לפי נפשות.
בבבלי - בבא קמא קטז: לגבי שיירה עם תייר הלשון היא "מחשבין אף לפי נפשות". לגבי ספינה הלשון היא "מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון", ובעניין ספינה הפני משה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס כמו בבבלי, אך היפה עיניים (בבא קמא שם) השאיר את גירסת הירושלמי.
מוכסים שמחלו לשותפין[עריכה]
השותפין שמחלו להן מוכסין - מחלו לאמצע (יתחלקו בזה), ואם אמרו לשם פלוני מחלנו - מה שמחלו מחלו לו.
בבבלי - לא הובא.
ריבית באומן[עריכה]
הדא אנטיכריסים (פני משה: כשאמר האומן טול את שלך והבא מעות. רא"פ ויפה עיניים: כשאמר שמור לי ואשמור לך מחר) רבית הוא.
בבבלי - לא הובא.
שמירה לאחר ימי שאלתה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ח ה"ב (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ז - השוכר את הפועלים[עריכה]
מנהג מבטל הלכה בדיני ממונות[עריכה]
זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה (מנהג המקום שלא להשכים ולהעריב מבטל את תנאו). אמר רבי אמי: כל המוציא מחבירו עליו ראייה חוץ מזו (שעל פי המנהג יכול להוציא ממון).
בבבלי - לא הובא.
תנאי בית דין שהשכמה של פועל והערבה של בעה"ב[עריכה]
מקום שאין מנהג, יהודה בן בוני רבי אמי רב יהודה: תניי (תנאי) בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין (שאינם צריכים להקדים קודם זריחת החמה) והערבה של בעל הבית (צריכים להחשיך אצלו).
בבבלי - גם כן הביא דין זה, אך לא כתב שהוא תנאי בית דין.
הקב"ה נחלק על מתיבתא דרקיעא - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן במעשים על רבי אלעזר ברבי שמעון, תפיסת גנבים, תנאים ואמוראים שהיו שמנים מאוד, יופיים של אדם הראשון יעקב אבינו וכמה אמוראים, יופיו של רבי יוחנן6 וכוחו של ריש לקיש, מעשים על רבי ועוד. וכן הביא אגדה שהקב"ה נחלק על מתיבתא דרקיעא7. ובירושלמי כל אלו לא הובאו.
עין הרע לא שולטת ביוסף - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).
שלושה הניחו כתרן[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ו ה"א (לט:), ועיין מה שכתבנו שם.
ייסוריו של רבי הגנו על יושבי הארץ[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סה:), ועיין מה שכתבנו שם.
אבדה הארץ משום שלא ברכו בתורה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בנדרים פי"א ה"א (לו:).
המקדש אשה הולך ע"פ מנהג המקום[עריכה]
על דעתיה דרבי יוחנן בן מתיה (שאע"פ שהוא מנהג המקום צריך להתנות עימם), אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה על מנת דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן? (בתמיה, והרי פשוט שהולכים ע"פ מנהג המקום שדרים בו).
בבבלי - לא הובא.
הכנסת האורחים של אברהם - אינה בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן באגדתא על אברהם אבינו שהכניס את מלאכי השרת, ופירש שהם מיכאל גבריאל ורפאל. כל זה לא הובא בירושלמי, ושמו של המלאך רפאל לא הוזכר בירושלמי כלל8.
הטעם שהחוסם פרת חבירו לוקה ומשלם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פועל אוכל רק בגמר מלאכה[עריכה]
וכולן לא אמרו (שהפועל אוכל) אלא בשעת גמר מלאכה.
בבבלי - גירסת המשנה היא: "אלא בשעת מלאכה".
מחלוקת בדעת הירושלמי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
שומר שהתנה שייפטר ושינה מדעת הבעלים - חייב[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"ה (נד:), ועיין מה שכתבנו שם.
המתנה על עונה - האם היא תנאי שבממון[עריכה]
כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאי ממון תנאו קיים, תנאי שאינו של ממון תנאו בטל. כיצד? אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת, שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום - הרי זו מגורשת ותנאו בטל.
בבבלי - כתב שעונה היא תנאי שבגופו ורק שאר וכסות הם תנאי שבממון. אמנם בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב (י:)) הביא גם כן את הברייתא הזו, והקשה שהרי עונה היא תנאי שבגוף, ותירץ שבאמת עונה היא תנאי שבגוף, אלא שמדובר בקטנה שמוחלת על העונה, ואם כן דעתו כבבלי. ופירש מראה הפנים (כאן) שגם הירושלמי כאן סובר כך, וסמך על הירושלמי בקידושין. המשנה למלך (אישות פ"ו ה"י) הביא שרוב הפוסקים (כגון רש"י כאן ד"ה בדבר שבממון) סוברים שעונה היא תנאי שבגוף, אך ר"ת סובר שהיא תנאי שבממון, כירושלמי כאן. וא"כ ר"ת סובר שהירושלמי כאן חולק על הירושלמי בקידושין (וכן לשון הירושלמי כתובות פ"ה ה"ח (לז:): הגע עצמך שהתנה עמה לא שאר ולא כסות ולא עונה הרי אינו חייב לה כלום)9. בנוסף לכל זה, הבבלי מביא שגם בדבר שבממון היא מחלוקת תנאים, ובירושלמי פשוט שתנאו קיים.
גם שומר חינם וגם שומר שכר מתנים להיות כשואל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ז ה"א (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
על מנת שלא תפרחי באוויר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ב ה"ד (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ח - השואל את הפרה[עריכה]
דיני שומרים באריכות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א-ה"ד [לט:-מד:], ועיין מה שכתבנו שם.
לסטים מזויין הוא גזלן[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
שמירה לאחר ימי שאלתה[עריכה]
לילה שבנתיים מהו (שהסתיים זמן השאלה והפרות עדיין אצל השואל)? אית מרין (יש אומרים) דרך הפרות ללון על בעליהן (והיה צריך להשיבן לבעלים), וזו על ידי ששוכרה אצלו לא לנה כשאולה היא אצלה והוא חייב. ואית מרין אין דרך הפרות ללון על בעליהן, וזו כשכורה אצלו פטור.
בבבלי - פא. דן בזה וסובר שלאחר ימי שאלתה פטור.
האם יש שליחות בתמורה והפרת נדרים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקרים שונים של שאלה בבעלים, שליח בשאלה בבעלים[עריכה]
(בתוך זמן השאלה הראשונה אמר המשאיל לשואל) השאיליני פרתך לאחר עשר ימים (לאחר שתגמר השאלה הראשונה), אמר ליה: סבה מן כבר מתה (אשאיל לך אותה, שהיא כבר זקנה וכאילו מתה) - משיעבוד האחרונים מתה (אינה שאלה בבעלים, ואע"פ שהסכימו על השאלה השניה בתוך ימי השאלה הראשונה, כיוון שהשאלה השניה עצמה התחילה לאחר סיום הראשונה). השאיליני פרתך ואני נשאל לך (מראה הפנים: ואשאיל לך את כליי) וכו', שאלה מן הכייר או מן הסנטר או מן האיקומנוס (פועליו של המשאיל) ומתה - כמי שהבעלים עמו (כל אלו נחשבים לשאלה בבעלים).
בבבלי - כל הדינים הללו לא הובאו. השאילני ואשאיל לך כליי היא מחלוקת ראשונים (הובאה במראה הפנים), וכן בשאלה מפועליו של המשאיל נחלקו הפוסקים האם אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו (גם מחלוקת זו הובאה במראה הפנים).
המשנה אינה כסומכוס, סומכוס מודה בברי וברי[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זו (הסיפא) להוציא מידי סומכוס שאמר כל הספיקות יחלוקו. אמר רבי לא (אילעא): תיפתר בשזה אומר בריא לי וזה אומר בריא לי (ובברי וברי סומכוס מודה). רבי יוסי בעי: אם בשזה אומר בריא לי וזה אומר בריא לי על דא אמר רבי יוחנן להוציא מדברי סומכוס? (רבי יוחנן לא היה אומר זאת, אלא ע"כ פשוט לרבי יוחנן שמדובר בשמא, כמו שהרישא מדברת בשמא).
בבבלי - כתב שהמשנה כסומכוס. כמו כן היא מחלוקת האם אמר סומכוס אפילו בברי וברי (ובדומה לזה בבבא קמא בבבלי מה. מפורש שהמשנה כסומכוס ובירושלמי שם פ"ה ה"א (כג.) לא הובא, ועיין מה שכתבנו שם).
אין משיבים מריש וסותרים חורבה משום יישוב א"י[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
על המשכיר לעשות מקום מזוזה[עריכה]
מזוזה (מקום מזוזה) מעשה ידי אומן (ועל המשכיר לעשותו).
בבבלי - סובר שמקום מזוזה לאו מעשה אומן הוא, ועל השוכר לעשותו.
תפוס לשון אחרון[עריכה]
ביטל לשון אחרון את הראשון.
בבבלי - הלשון: תפוס לשון אחרון.
המשכיר יכול למכור את הבית[עריכה]
המשכיר בית לחבירו וביקש (המשכיר) למוכרו, אמר רבי אמי: לא (השכיר) על דעת שזה (המשכיר) ימות ברעב (ולכן אם המשכיר זקוק לממון הוא יכול למכור את הבית לאחר). רבי זירא ורבי הילא תריהון מרין (אמרו): מכל מקום קני לו (לקונה), אלא דו אמר ליה (שאמר המשכיר לקונה) שיבקיה דשרי עד דימלא אנקלווסים דידיה (השאר את השוכר בבית עד שימלא זמן השכירות).
בבבלי - לא הובא.
מתי שכיר שעבר זמנו לא נשבע ונוטל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ט הי"א (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ט - המקבל שדה מחבירו[עריכה]
עובדי קרקע שנוטלים שכרן מהאמצע[עריכה]
החופר (סביבות השדה) והכייל (מודד קרקעות) והסנטר (עבד הממונה להגיד תחומי השדות) שומרי העיר והאיקונומום (פקיד הממונה על צרכי העיר) נוטלין שכרן מן האמצע (המקבל את השדה יתן לפי חלקו). הבייר (חופר בורות) והבלן והספר - בזמן שבאין מכח האריס (שהמנהג הוא שהאריס משלם להם) נוטלין מכח האריס, מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית, אין משנין על מנהג המדינה.
בבבלי - לא הובא.
חכר שדה, יבש המעיין ונקצץ האילן[עריכה]
אמר רבי יצחק: בשיבש כל המעיין (בעל הבית מנכה לו מחכירתו), ברם אין (אם) הוה עמיק תרתין קומין, ואת עביד שלשה קומין עמיק (המעיין היה עמוק שתי קומות ואפשר להעמיקו עוד לשלוש קומות ואז ישארו בו מים) - יכלין מימר ליה: לעי ביה והוא סגי (יכול בעל הבית לומר לו להעמיקו, ולא מנכה לו מחכירתו). נקצץ האילן - אמר רבי יצחק: בשנקצץ כל האילן, אבל אם נשתייר בו ממטע עשרה לבית סאה יכיל מימר ליה: בקדמיתא הוו דחשין ולא הוו עבדין סגין ברם כדון הינון דלילין ועבדין סגין (קודם היו צפופים ולא היו מוציאים הרבה פירות, ועכשיו שנקצצו מקצתם יוציאו יותר פירות).
בבבלי - לא הובא. הרא"ש הטור והרמ"א (חו"מ סי' שכא סעיף ב) הביאו את הירושלמי אך הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו. דן בזה מראה הפנים.
עשה עסקה עם חבירו והתבטל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא מציעא פ"ה ה"ג (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
הנושא משא של ד' קבין, האם יכול להתפלל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ה (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
חכר שדה ונשדפה[עריכה]
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו וכו' - בשנשדפה כל אותה הרוח (פני משה: נשדפו כל השדות הסובבות אותה. יפה עיניים: נשדפה רוח אחת).
בבבלי - רב יהודה אמר שנשדף רוב הבקעה ועולא אמר שנשדפו כל הרוחות שסובבות אותה.
המקבל שדה מחבירו - מי חייב בתרומות ומעשרות[עריכה]
המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו (המקבל תורם תרומה, ובעל השדה מעשר את שאר המעשרות). רבי מאיר אומר: מעשר ונותן לו (המקבל גם תורם וגם מעשר). רבי יהודה אומר: אם נתן לו מאותה השדה ומאותו המין - תורם ונותן לו, משדה אחרת וממין אחר - מעשר ונותן לו. וחכמים אומרים: אם מאותו שדה נתן לו - בין מאותו המין ובין ממין אחר תורם ונותן לו, אם משדה אחרת נתן לו - בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו (כך הגיה הפני משה).
בבבלי - לא הובא.
האם המקבל שדה לזורעה קטנית יכול לזורעה תבואה[עריכה]
המקבל שדה מחבירו לזורעה וכו' קטנית לא יזרענה תבואה, תבואה יזרענה קטנית.
בבבלי - גירסת המשנה הפוכה: קטנית יזרענה תבואה, תבואה לא יזרענה קטנית. והרי"ף והרמב"ם גרסו כגירסת הירושלמי.
מקבל שדה ולא צמחה, האם צריך לזורעה פעם שלישית[עריכה]
המקבל שדה מחבירו זרעה שנה אחת ולא צימיחה - כופין אותו לזורעה שנייה, שנייה ולא צימיחה - אין כופין אותו לזורעה שלישית. אמר ריש לקיש: הדא דתימר (זה נאמר) בשדה שאינה בדוקה (שמעולם לא זרעו בה), אבל בשדה שהיא בדוקה (שכבר זרעו בה פעם וצמחה) כופין אותו וזורעה שלישית.
בבבלי - הביא מחלוקת רבי ורשב"ג לעניין חזקות, ותולה בזה האם צריך לזרוע גם בפעם השלישית. כמו כן בבבלי ריש לקיש לא חילק אם היא בדוקה, אלא חילק שמה שלא זורעה שוב הוא דווקא בצמחה ואכלה חגב, אך אם לא צמחה כלל זורעה שוב ושוב.
בבבל שכיחה עין רעה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פי"ד ה"ג (עה:), ועיין מה שכתבנו שם.
קשוט עצמך ואח"כ אחרים - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"ב ה"א (ט:).
מחלוקת האם יש מקח טעות בקרקע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"ד (סב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מתי שכיר שעבר זמנו לא נשבע ונוטל[עריכה]
השכיר בזמנו נשבע ונוטל (עבר זמנו אינו נשבע ונוטל) - ריש לקיש אמר: בשאמר לו (בעל הבית) נתתי (בזמן, אז בעל הבית נאמן והשכיר לא נשבע ונוטל), אבל אם אמר לו אתן למחר אם אמר לו (למחר) נתתי - אינו נאמן (שמסתבר שהיה טרוד וסבר שנתן לו ולא נתן). רבי יוסי בן חנינה אומר: ואפילו למחר אם אמר לו נתתי נאמן.
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו, ומשמע שתמיד נאמן.
אומן קונה בשבח כלי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ט ה"ד (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שבעל חוב מדאורייתא בבינונית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ה ה"א (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.
רבי יהודה דריש טעמא דקרא[עריכה]
אלמנה בין ענייה בין עשירה אין ממשכנין אותה וכו' דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ענייה אין ממשכנין אותה כל עיקר, עשירה ממשכנין אותה וכו'.
בבבלי - רבי יהודה אומר שאין ממשכנים עשירה ורבי שמעון אומר שממשכנים אותה. ומקשה על כך למימרא דרבי שמעון דריש טעמא דקרא ורבי יהודה לא דריש וכו'. ולגירסת הירושלמי לא קשה כלל.
החובל מספריים או צמד פרות[עריכה]
החובל זוג של ספרין (מספריים, והן עשויות משני חלקים שכל אחד מהם הוא כלי בפני עצמו, ומשתמשים בשניהם ביחד) - עובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, חבל אחד מהן - אינו עובר על אחד מהן. הממשכן צמד פרות - עובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מישכן אחד מהם - אינו עובר אלא על אחד מהן בלבד.
בבבלי - חבל זוג של ספרים וצמד פרות - חייב שתיים, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - חייב אחד.
פרק י - הבית והעלייה[עריכה]
ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בבבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
נפחתה העליה במקום התנור[עריכה]
נפחת מקום התנור (של בעל העלייה) - יורד (בעל העליה) למטה, (נפחת) מקום הכירה - יורד למטה.
בבבלי - רב אומר שיורד למטה דווקא כשנפחתה רובה, ושמואל אומר בנפחתו ארבעה טפחים.
בעה"ב לא יכול לתבוע את בעל העליה לבנות מעקה[עריכה]
מהו שיאמר לו (בעל הבית לבעל העליה) גופינו (בנה מעקה לעליה)? נישמעינה מהדא: היתה חורבתו סמוכה לחורבת חבירו עמד הלה ובנאה בלא רשותו הרי זה מחשב יציאותיו כשער שבנה ויתן לו את כל יציאותיו. הדא אמרה שאינו אומר לו גופינו מן הצד, כשם שאינו אומר לו גופינו מן הצד כך אין אומר לו גופינו מלמעלן.
בבבלי - לא הובאו דינים אלו.
כופין על מי שנפל חלקו לבנותו[עריכה]
שמענו (במשנה) שאין כופין (על מי שנפל חלקו לבנותו שוב), והתני רבי חייה כופין! נימר ולא פליגי, מאן דמר (דאמר) כופין - שהוא שם (שעומד לפני בית דין ואפשר לכפותו), ומאן דמר אין כופין - בשאין עומד שם.
בבבלי - לא הובא.
מותר להוציא את זבלו לרה"ר ע"מ לפנותו מיד[עריכה]
פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותו מיד אבל לשהותו אסור, בא אחד והוזק הרי זה חייב. רבי יודה אומר: בשעת הזבלים פורק אדם זבלו בפתח חצירו וכו'.
בבבלי - כאן ובבבא קמא ל. הובאה רק דעת רבי יהודה.
הניח את האבן בדימוס ונפלה - כולם פטורים[עריכה]
עלתה וישבה (הניח את האבן) בדימוס ונפלה - פטור (כולם פטורים).
בבבלי - אם היא קבלנות כולם חייבים ואם היא שכירות האחרון חייב.
שתי גינות זו ע"ג זו - יחלוקו את הירק[עריכה]
מה יעשו (להלכה בשתי גינות זו על גב זו)? אפרים בשם ריש לקיש אמר יחלוקו (משום שספק כמי ההלכה).
בבבלי - אמר אפרים בשם ריש לקיש שהלכה כרבי שמעון.
השיעור שבעל הגינה העליונה יכול ליטול את הירק[עריכה]
דבית רבי ינאי אמרי: עד עשרה טפחים (זהו השיעור לרבי שמעון שיכול העליון לפשוט את ידו ליטול את הירק), רבי יוחנן אמר בשם רבי ינאי: ובלבד שלא יואנס (שיוכל לפשוט את ידו בקלות).
בבבלי - אמרי דבי רבי ינאי רק שלא יאנס, ולא הזכיר את שיעור עשרה טפחים.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
3 הירושלמי סובר שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (ולהשיב את אבידתם), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מב.
4 נראה שלדעת הירושלמי משיכה קונה מדאורייתא לכו"ע, שלא כבבלי שהיא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יג.
5 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
6 הבבלי משבח בכמה מקומות את יופיים של אנשים שונים, והירושלמי לא הזכיר זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נב.
7 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מח.
8 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
9 יתכן שקשור בכך שדרך הבבלי לחלק בין הממונות (שאר וכסות) לאיסורים (עונה), והירושלמי לא מחלק ביניהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף א.