לדלג לתוכן

ביאור:איכה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A3204)

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י     (מהדורות נוספות של איכה ד)


ירידת כבודה של ירושלים

א אֵיכָה יוּעַם יתעמעם, יחדל מלזהור זָהָב, יִשְׁנֶא ישתנה לרעה מראהו הַכֶּתֶם של הזהב הַטּוֹב, תִּשְׁתַּפֵּכְנָה תזרקנה בשטף לארץ אַבְנֵי קֹדֶשׁ אבנים יקרות (הזהב והאבנים הם משל לישראל) בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת ברחבי העיר. {ס}
ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז הנישקלים ונערכים לפי שווי של זהב - אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ לכדי חרס מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. {ס}

סבל התושבים והרעב

ג גַּם (תנין) תַּנִּים נקבת התן חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן; בַּת עַמִּי אך בנות עמי הפכו לְאַכְזָר (כי ענים) כַּיְעֵנִים כמו היען המפקירה את בניה בַּמִּדְבָּר. {ס}
ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק תינוק בשלב היניקה אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים תינוקים גמולים האוכלים אוכל רגיל שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. {ס}
ה הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים האנשים הרגילים לאכול מעדנים נָשַׁמּוּ היו שוממים ברעב בַּחוּצוֹת; הָאֱמֻנִים הרגילים עֲלֵי תוֹלָע לשבת על מצע של בד משי (העשוי מתולעת משי) חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. {ס}

חומרת החורבן

ו וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם, הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע בִּן רגע, ולא סבלו בני סדום סבל רב כמו שישראל סובלים עכשיו וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם נגעו בה ידי אויב. {ס}
ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ שרי ירושלים שהיו לובשים בגדים נקיים (בפסוק הבא יתואר מה ארע להם) מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב, אָדְמוּ היה אדום יותר עֶצֶם המראה שלהם מִפְּנִינִים מפנינים אדומות (ועור אדום, סמוק נחשב ליפה), סַפִּיר יפה כמו אבן ספיר גִּזְרָתָם היתה תבנית מראם - {ס}
ח חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם התואר שלהם, מראם, לֹא נִכְּרוּ לא ניתן היה לזהות אותם בַּחוּצוֹת ברחובות הראשיים, צָפַד התקמט עוֹרָם עַל עַצְמָם העצמות שלהם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. {ס}
ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם שהמתים מחרב יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי ימותו מחרב כאשר הם שבעים מאוכל טוב שאכלו. {ס}
י יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ הילדים היו לְבָרוֹת למאכל לָמוֹ להן, לאימותיהם בְּשֶׁבֶר בזמן האסון שארע ל בַּת עַמִּי. {ס}

זעם ה' על ירושלים

יא כִּלָּה סיים יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ. {ס}
יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ (וכל) כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם. {ס}

באשמת המנהיגים הגיע הגלות המבישה

יג מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ וזה קרה בגלל חטאיהם של נביאי השקר, עֲוֺנוֹת כֹּהֲנֶיהָ, הַשֹּׁפְכִים שעוונותיהם גרמו שישפך בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים. {ס}
יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת, נְגֹאֲלוּ התלכלכו בַּדָּם, בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ עד כדי כך שלא יכלו לגעת בִּלְבֻשֵׁיהֶם. {ס}
טו "סוּרוּ טָמֵא" קָרְאוּ לָמוֹ הגויים קראו לפני השיירה של גולי יהודה, "סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, כִּי נָצוּ התלכלכו גַּם נָעוּ היטנפו", אָמְרוּ בַּגּוֹיִם: "לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר לא נוכל לתת ליהודים לגור ביננו - {ס}
טז פְּנֵי כעסו של יְהוָה חִלְּקָם פיזר אותם, לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם להשגיח ולשמור עליהם", פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ כיבדו הגויים (זקנים) וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. {ס}

אכזבה מהתקווה לעזרה

יז (עודינה) עוֹדֵינוּ אך עדיין תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל שלא תבוא, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ. {ס}
יח צָדוּ שמו לנו מלכודות צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ, קָרַב קִצֵּינוּ, מָלְאוּ יָמֵינוּ, כִּי בָא קִצֵּינוּ. {ס}
יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִ יותר מנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ רדפו אחרינו, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. {ס}
כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה המלך (שהומלך על ידי משיחה בשמן) שהוא חשוב לנו כמו נשימתנו נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם בבור שהם כרו לו, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ וזה המלך שחשבנו ש בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם. {ס}

דברי נחמה על נקמה באדום ועל תום גלות ציון

כא שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם, (יושבתי) יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ בה גר עוץ בן שעיר החורי (בראשית לו, כח), גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס כוס שבה משקה של פורענות, תִּשְׁכְּרִי תישתי ממנה עד שתהיי שיכורה וְתִתְעָרִי ותיתגלה ערוותך. {ס}
כב תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ. פָּקַד ולעומת ישראל, נזכר עֲוֺנֵךְ בַּת אֱדוֹם, גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ ה' את חטואתיך. {פ}


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


הערות