ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כב
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כב[עריכה]
פיסקה רכב[עריכה]
על דברים כב א
תלמוד לומר (שמות כג ד) "כי תפגע".
אי "כי תפגע", שומע אני כמשמעו? תלמוד לומר "כי תראה"
הא כיצד? שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל, שהוא ריס.
"וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו!", נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה.
ראו בהמשך המכילתא שם, וכן בתוספתא שם הלכה יב בשם ר' שמעון. |
שתי דרשות על הכפילות בשמות וכאן. הראשונה דומה לדרשה דלעיל על "וחדלת"; השניה עוסקת בזהות בעל השור, שהיצר מפתה להתעלם משור האויב; וראו גם תוספתא שם הלכה יא. |
ולהלן הוא אומר (שמות כג ד) "כי תפגע" - מצות עשה.
"שור אחיך", אין לי אלא שור אחיך; שור אויבך מנין? תלמוד לומר (שמות כג ד) "אויבך", מכל מקום
אם כן למה נאמר "אחיך"? אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר.
"או את שיו נדחים" - כדרך הדחתם
מיכן אתה אומר: (ב"מ ב ט) איזו היא אבדה? מצא חמור או פרה רועים בדרך - אין זו אבדה
חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים - הרי זו אבדה.
ראו מכילתא כספא כ לפס' ה, ושם מוסיפים שאינו חייב לטפל באבידת הגוי, בניגוד לתוספתא ולדעת חלק מהתנאים שם. |
כיצד? היה כהן - והיא בבית הקברות, או שהיה זקן - ואינה לפי כבודו
או שהיתה שלו מרובה משל חבירו – פטור!
לכך נאמר "והתעלמת": פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
אם הבהמה ברחה מהרפת שוב – עדיין חייב המוצא להחזירה, וראו ב"מ ב ט. |
החזירה למקום שראוה - אחרים לא יטפלו בה. נגנבה או אבדה - חייב באחריותה.
לעולם חייב באחריותה, עד שיכניסנה לרשותו, של בעליה שנאמר "השב תשיבם לאחיך".
פיסקה רכג[עריכה]
על דברים כב ב
"ואספתו אל תוך ביתך" - ולא לבית אחר.
אם כן למה נאמר "עד דרוש אחיך אותו"? עד שתדרוש את אחיך אם רמיי הוא אם אינו רמיי.
פיסקה רכד[עריכה]
על דברים כב ג
כסות - מנערה אחת לשלשים יום; שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו
אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה
"אשר תאבד ממנו" - פרט לפחות משוה פרוטה. רבי יהודה אומר: "ומצאת" - לרבות פחות משוה פרוטה!
ראו לעיל פיסקה רכב. |
פיסקה רכה[עריכה]
על דברים כב ד
ראו לעיל פיסקה רכב, שם לעניין אבידה וכאן לעניין פריקה וטעינה. |
"חמור אחיך", אין לי אלא חמור אחיך; חמור שונאך מנין? תלמוד לומר (שמות כג ה) "חמור שנאך" מכל מקום
אם כן למה נאמר "אחיך"? מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר
"או שורו נופלים" - ולא עומדים. "בדרך" - ולא ברפת
מיכן אמרו (ב"מ ב י:) מצאה ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה.
ראו לעיל פיסקה רכב. |
כיצד? היה כהן - והם בבית הקברות; או שהיה זקן - ואינו לפי כבודו
או שהיתה אבידה שלו מרובה משל חבירו - פטור
שנאמר "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
"הקם תקים עמו", העמידה – ונפלה, העמידה – ונפלה, אפילו חמש פעמים - חייב
שנאמר "הקם תקים עמו",
שנאמר "הקם תקים עמו". יכול אפילו זקן, ואפילו חולה, ואפילו מוכה שחין?
תלמוד לומר "הקם תקים עמו".
פיסקה רכו[עריכה]
על דברים כב ה
לדעת ת"ק אין איסור על סגנון הלבוש אלא על המטרה – פריצות מינית. |
וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא תלבש אשה כלי לבנים והאיש לא יתכסה צבעונים?
תלמוד לומר "תועבה", דבר הבא לידי תועבה
זהו כללו של דבר, שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש – ותלך לבין האנשים
והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים – וילך לבין הנשים
ראב"י קושר את המצווה למלחמה, ודורש להקפיד על המגדר: לא לגייס נשים למלחמה ולא לשחרר ממנה גברים. |
תלמוד לומר "לא יהיה כלי גבר על אשה"
והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים? - תלמוד לומר "ולא ילבש גבר שמלת אשה".
ראו לעיל פיסקה קמח. קושר את ביטויי התועבה לע"ז. יתכן שגם דברי ת"ק קשורים למתירנות מינית הכרוכה בע"ז. |
פיסקה רכז[עריכה]
על דברים כב ו
תלמוד לומר: קן - קן מכל מקום.
מכלל שנאמר "בדרך והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"
דורש 'לפניך' כניגוד של 'יקרה בדרך', שגם עופות בית חייבים בשילוח הקן אם קיננו מחוץ לו, וראו חולין שם משנה א. |
אין לי אלא ברשות היחיד, ברשות הרבים מנין? תלמוד לומר: "בדרך",
דורש 'בדרך בכל עץ או על הארץ' כריבויים. |
על האילנות מנין? תלמוד לומר "בכל עץ", על הארץ מנין? תלמוד לומר "או על הארץ".
"והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", מה אפרוחים בני קיימא - אף ביצים בני קיימא
דורש את האריכות 'והאם רובצת על האפרוחים' וכו', שלא כתב 'עליהם', ומקיש אפרוחים לביצים וההפך. ביצים שאינן מופרות ואפרוחים מפריחים פטורים משילוח הקן, וראו גם חולין יב ג. |
מה ביצים צריכות לאמן - אף אפרוחים צריכים לאמם; יצאו המפריחים, שאין צריכים לאמם.
יכול אף על פי שכנפיה נוגעות בקן? תלמוד לומר "והאם רובצת על האפרוחים", אף על פי שאינה עמהם שאינה רובצת
יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, יהא חייב לשלח?
"לא תקח האם על הבנים", מכלל שנאמר (ויקרא יד ד) "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות",
תלמוד לומר: "לא תקח האם על הבנים", אפילו לטהר בה את המצורע.
"לא תקח האם" - מצות לא תעשה
פיסקה רכח[עריכה]
על דברים כב ו-ז
משלים את האמור בסוף פסקה רכז על מצוות לא תעשה. |
שלחה – וחזרה, שלחה – וחזרה, אפילו חמש פעמים - חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח"
(דברים כב ו) "אפרוחים או ביצים", מה אפרוחים שיש בם צורך, יצאו מתים שאין בהם צורך
ראו לעיל פיסקה רכז: שם הוציאו אפרוחים מפריחים, וכאן – אפרוחים מתים. |
מעוט אפרוחים שנים, מעוט ביצים שנים, ואפילו אין שם אלא ביצה אחת או אפרוח אחד - חייב לשלח
ראו ב"מ ב ג: 'גוזלות מקושרים... לא יגע בהם'. אמנם הגוזלות ברה"ר, אבל הם בבירור שייכים לאדם אחר שהניח אותם שם. |
"בדרך בכל עץ או על הארץ," מה דרך רשות, יצאו מקושרים שהן ברשות אחר.
דבר אחר: (דברים כב ז) "שלח תשלח" בטהורה הכתוב מדבר;
ראו תוספתא חולין י י, ששילוח הקן אינו נוהג בעופות טמאים. לדרשת ר' יאשיה ראו לעיל פיסקה צח. גם ר' יצחק שחולק עליו מסכים שהכינוי 'ציפור' הוא רק לטהורה. |
זה בנין אב, כל מקום שנאמר "צפור" - בטהורה הכתוב מדבר, כדברי רבי יאשיה,
האמור לעיל, 'שילחה וחזרה' וכו' – תקף רק עד שלקח את הבנים, ואם אחר כך חזרה האם לקן – יכול לקחתה. |
שלח תשלח - בנקיבות הכתוב מדבר ולא בזכרים.
וחכמים פוטרים שנאמר "והאם" - פרט לקורא זכר.
ומה אם מצווה קלה, שהיא באיסר, אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים"
קל וחומר על מצות חמורות שבתורה
פיסקה רכט[עריכה]
על דברים כב ח
ראו סוטה ח ב, וראו בסוף הפיסקה, שהגדרת "בית" ו"בניה" שימשו להרבה מטרות הלכתיות. 'בית' הוא מקום שניתן לגור בו, אבל אינו מוגדר לפי ייעודו אלא לפי הנתונים הפיזיים: יש לו קירות וגג (ולכן אכסדרה ומרפסת אינם נכללים בו) והוא גדול מ4X4 אמות (ולכן בית שער אינו נכלל בו). |
תלמוד לומר: "בית", מכל מקום.
"לא תשים דמים בביתך", אין לי אלא בית. מנין לבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות?
תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך".
יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר "בית",
מה בית מיוחד, שהוא בית דירה - יצאו אלו, שאינם בית דירה.
אם יש בבית מרתף מסוג כלשהו יש לעשות מעקה למרתף. |
תלמוד לומר "ולא תשים דמים בביתך". אם כן למה נאמר "גג"? פרט לכבש
כבש היכל ואולם היו במקדש, ורק להיכל היה מעקה, ראו מדות ד ו. ואמנם מהכבש היו שנפלו, ראו יומא ב ב. לאולם היו רק שני קירות והוא נחשב אכסדרה, הפטורה ממעקה. |
"בית" - לרבות היכל. "גג" - פרט לאולם.
המצווה היא לעשות מעקה משעת הבניה, אבל אם לא עשה אז – מצווה לעשותו בכל זמן, וראו בתחילת הפיסקה שגם הקונה והיורש וכו' חייב. |
כמה הוא מעקה? מעגילו שלשה טפחים בית דורסו עשרה.
המעקה היה בגובה עשרה טפחים, אבל בחלקו התחתון, בגבה 3 טפחים, היה חלון להעביר בו את המעגילה להידוק הגג בחורף. |
"ועשית מעקה לגגך" - מצות עשה. "ולא תשים דמים בביתך" - מצות לא תעשה.
דורש 'הנופל' – שהיה אמור ליפול. הדרשה מפחיתה את אחריות בעל הבית, אבל עדיין אם האסון התרחש בביתו – הוא נחשב חייב בעיני המגלגל – הקב"ה. |
"ממנו"- ולא לתוכו; שאם היה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנו לתוכו - פטור
האחריות להקמת המעקה היא על בעל המקום הגבוה, ובמקרה המתואר כאן – על הרבים ומתחזקי רה"ר. |
דבר אחר: "כי תבנה", רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שאין אדם יודע כיצד הוא נדון
השלמת הדרשה דלעיל על 'הנופל'. המצודה היא הבית חסר המעקה, וראוי לאדם להזהר בו כדגים הנזהרים מהמצודה (מלכודת). |
"בית" מיכן אמרו: בית שאין בו ארבע על ארבע - פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב
בית קטן, כמו בית השער בתחילת הפיסקה – אינו נחשב 'בית', ולכן הוא פטור ממעקה וממזוזה וכו', לעניין מעשרות ראו מעשרות ג ו. לעניין עירוב ראו עירובין ח ד. לעניין המלחמה ראו סוטה ח ג, וכן לעיל פיסקה קצד. הברייתא בשלמותה מופיעה בירושלמי מעשרות ג ג וכן בבבלי סוכה ג א. |
ואין נותנים לו ארבע אמות לפתחו; הנודר מן הבית מותר לישב בו;
ואין מטמא בנגעים, ואין צמית ביובל, ואין חוזרים עליו מערכי המלחמה.
פיסקה רל[עריכה]
על דברים כב ט-י
הכפילות עם פסוקי ויקרא אינה מוסיפה איסור אלא מחמירה את איסור כלאי הכרם מעבר לכלאים רגילים, ומחשיבה אותו ככפל איסורים. |
והלא כבר נאמר (ויקרא יט יט) "שדך לא תזרע כלאים"!
מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוים.
ראו כלאים ה ד, שיש להימנע לזרוע ב'עבודתה' של הגפן, כלומר באיזור שבו מעבדים אותה. אכן המקום הזה מצומצם ביחס למצב בכרם שלם. |
הכינוי לאיסור הכלאים הוא 'קדש'. טכנית הוא דומה לקדשי בדק הבית האסורים בהנאה (ראו בפסוק מויקרא), אבל נראה שהקרבה בין הכלאים והמקדש מהותית יותר: היין - פרי הגפן - נחשב משקה מקודש לעניינים רבים, וביניהם ניסוך במקדש. ויש עוד קשרים בין הכלאים והקדושה. |
מה קדש האמור להלן אסור בהניה, אף קדש האמור כאן אסור בהניה.
ראו כלאים ה ז: אם נזרעו בכרם מעצמם – מותר להשתמש בפירות בתנאי שמיד כשראה אותם ליקט אותם, וכן אם הרוח נשבה ממול הזורע והעיפה את הזרעים לכרם; אבל אם הרוח נשבה מאחורי הזורע וסייעה לו - אסור. |
הזורע והרוח מסערתו, יכול שאני מוציא הזורע והרוח מסייעתו? תלמוד לומר "אשר תזרע".
וחכמים אומרים "זרע" פרט למקיים קוצים בכרם.
ראו לעיל. |
השלמת הדרשה דלעיל על גפן יחידי: הגפן הפוריה אסורה אפילו אם היא יחידה; והכרם אסור בזריעה אפילו אם יבש ואינו מניב פירות; וראו כלאים ז ב. |
ראו כלאים ז ד. הדרשה כר' יוסי ור' שמעון, שהתבואה לא נאסרה, אלא רק הגפן ופירותיה. וראו גם תוספתא כלאים ד ז, שאפילו אם התבואה שייכת לבעל הגפן - היא אינה נאסרת, אלא הוא מחוייב להזיז את התבואה מתחת הגפן. |
המותח זמורה של גפן על גבי זרעים, השייכים לחברו אפילו מאה אמה - הגפן אסורה ופירותיה.
איסור ההנהגה הוא דווקא בשתי בהמות יחדיו, ולא באחת משתיהן. |
תלמוד לומר "יחדיו". אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - מותר.
תשובה נוספת לשאלה שבראש הפיסקה: הפסוק בויקרא מלמד על איסור התבואה שבכרם והפסוק כאן – על איסור הגפן עצמה. |
הדרשה עוסקת באיסור קיום הכלאים, ולאו דווקא באיסור הזריעה; וראו כלאים ה ה-ו. אם אדם אחר זרע, למרות שבעל הכרם יכול להשתמש בתבואה, אסור לו לקיים אותה. וראו כלאים ז ד. |
"אשר תזרע", אין לי אלא שזרע הוא. זרע חבירו ורצה לקיימו מנין? תלמוד לומר "תזרע", מכל מקום
פיסקה רלא[עריכה]
על דברים כב י
הדרשה מוכיחה ממצוות השבת, המנוסחת בדומה לפסוקנו, שמותר לחרוש בשור או בחמור בששת ימי המעשה, והאיסור הוא דווקא על חריש בשניהם יחדו; וראו לעיל בפיסקה רל. |
יכול לעולם? כשהוא אומר (שמות כג יב) "למען ינוח שורך וחמורך" - כבר שור וחמור עושים מלאכה!
אם כן למה נאמר "לא תחרוש בשור וחמור"? זה עם זה.
תלמוד לומר: "לא תחרוש", מכל מקום
אם כן למה נאמר "בשור וחמור"? - בשור וחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש באדם ובחמור!
תלמוד לומר: "יחדו", מכל מקום. רבי מאיר פוטר ביושב.
הדרשה כדעת ר' מאיר בתוספתא כלאים ה ג. היא חולקת על כלאים ח ד, ומתירה לקשור בהמה שאינה משתתפת בעבודה לקרון או לגמלים. |
פיסקה רלב[עריכה]
על דברים כב יא
(דברים כב יא) "לא תלבש שעטנז", יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן?
רבי שמעון בן אלעזר אומר: נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו.
דרשה על הכפילות עם הפסוק מויקרא: אסור ללבש ולהתכסות; אבל מותר להעביר בגדי כלאים ממקום למקום בלי ללבשם, בלי הנאת הגוף; וראו כלאים ט ב. |
תלמוד לומר: (ויקרא יט יט) "לא יעלה עליך".
יכול לא יפשילנו בקופה לאחריו? תלמוד לומר: "לא תלבש"
לבישה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה לבישה מיוחדת, שהיא הנית הגוף
אף כל שהוא הנית הגוף.
וחלוק של פשתן על גבי חלוק של צמר? תלמוד לומר: "יחדו"
אף על פי שהרצועה באמצע? תלמוד לומר: "יחדו", מכל מקום,
השוו לעיל פיסקה רל, שמותר ללבוש צמר או פשתים לחוד, וראו גם לעיל, הדרשה על 'יחדו'. |
פיסקה רלג[עריכה]
על דברים כב יב
(שמות כ ח) "זכור" (דברים ה יב) ו"שמור" - שניהם נאמרו בדבור אחד,
(שמות לא יד) "מחלליה מות יומת" (במדבר כח ט) "וביום השבת שני כבשים בני שנה"
שניהם נאמרו בדבור אחד,
(ויקרא יח טז) "ערות אשת אחיך לא תגלה" (דברים כה ה) "יבמה יבא עליה"
שניהם נאמרו בדבור אחד,
(במדבר לו ח) "וכל בת יורשת נחלה" (במדבר לו ט) "ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה"
שניהם נאמרו בדבור אחד
מה שאי איפשר לבשר ודם לומר שני דברים כאחת
שנאמר (תהלים סב יב) "אחת דבר אלהים, שתים זו שמענו"
פיסקה רלד[עריכה]
על דברים כב יב
בית הלל דורשים ג' דילים, כלומר 3 חוטים. בית שמאי דורשים ג פעמים ד חוטים: 4 תכלת, 4 לבן, באורך 4 אצבעות. אבל אם היתה ציצית כשרה ונקרעו החוטים, כל זמן שנשאר כלשהו היא עדיין כשרה. |
לפי שנאמר (במדבר טו לח) "ועשו להם ציצית", שומע אני: יעשה חוט אחד בפני עצמו?
תלמוד לומר: "גדילים". כמה גדילים נעשים? אין פחות משלשה חוטים, כדברי בית הלל
בית שמיי אומרים: מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן, של ארבע ארבע אצבעות.
והלכה כדברי בית שמיי.
במה דברים אמורים? בתחילה; אבל בשיריה ובגרדומיה - כל שהוא.
בגדים שאין להם 4 כנפות אלא פחות או יותר – פטורים מציצית. |
יתכן להסביר לשיטת בית הלל, שיש צורך בגדיל לבן (3 חוטים) ועוד חוט תכלת. |
תלמוד לומר: (במדבר טו לח) "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת."
ראו לעיל. רשימת הבגדים כאן אינה לפי מספר כנפותיהם אלא אלו בגדים מוכרים לחז"ל. |
לבורסים לבורדסים, בגדי יבוא הנקראים ע"ש מקום הייצור שלהם לפי שאינם מרובעים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא יתן על אמצע בגד, אלא על שפתו?
תלמוד לומר: "על ארבע כנפות".
"תכסה" - פרט לסגוס; מעיל חיילים "בה" - פרט למעפורת אפוד, בגד עליון קטן שלא תכסה ראשו ורובו
פיסקה רלה[עריכה]
על דברים כב יג-טז
אם לקח אשה והוציא עליה שם רע ולא בא עליה - אינו לוקה מהתורה, אלא רק משלם קנס ונושא אותה אם רצתה. |
רבי יהודה אומר: אם בא עליה – לוקה, ואם לאו - אינו לוקה.
ראו לעיל פיסקה קפו-קפז; והשוו גם אדר"נ נו"א כו; שם עוסקים בנושא אשה שאינה מהוגנת לו, כלומר שאין ביניהם קירבה נפשית - כמו כאן. |
עבר על (ויקרא יט יח) "ואהבת לרעך כמוך" - סופו לעבור על "לא תקם ולא תטר"
ועל (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך", ועל "ואהבת לרעך כמוך"
ועל (ויקרא כה לו) "וחי אחיך עמך", עד שבא לידי שפיכות דמים
לכך נאמר "כי יקח איש אשה".
בפס' יז נוסף 'לאמור', שהעלילות הן טענת הבתולים, והדרשה מסיקה שכך גם כאן. אבל כיוון שחז"ל מסבים את הדיון ואת ההוכחות לעדות עדים (ראו בהמשך הפיסקה), יכול הבעל לטעון שזינתה שלא כדרכה, שלא ממקום הבתולים - אם הוא מביא על כך עדים. |
תלמוד לומר: "עלילות דברים", (דברים כב יז) עלילות דברים - לגזירה שוה
מה עלילות דברים האמור להלן - טענת בתולים, אף עלילות דברים האמור כאן - טענת בתולים
אי מה עלילות דברים האמור להלן - מקום בתולים, אף עלילות דברים האמור כאן - מקום בתולים,
מנין לרבות ביאה אחרת? תלמוד לומר "והוציא עליה שם רע".
כאמור לעיל, מדובר על הוכחה בעדים ולא בהוכחות פיזיות או אחרות, שהרי "על פי שנים עדים יומת המת" (דברים יז ו). שוב, העדפה של העיקרון הכללי על פני הפשט המקומי. |
"כי יקח איש אשה", למה נאמר? לפי שנאמר (ויקרא כ י) "איש אשר ינאף את אשת איש",
ההבדל בין דינה של ארוסה שזינתה ואחר כך נישאה לבין דינה של ארוסה שעדיין לא נישאה הוא במקום הדיון: הראשונה נדונה בפתח בית אביה ואילו השניה נדונה בבית הדין. יתכן להסביר את ההבדל בהטעמה של אחריות האב להגן על בתו גם במקרה הראשון, למרות שהבת עזבה כבר את הבית. |
ואחת שבאו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה
משמע שתהא נדונת על שער העיר?
והרי הכתוב מוציא את שבאו לה עדים בבית בעלה שזינתה בבית אביה
שתהא נדונת על פתח בית אביה!
לכך נאמר "כי יקח איש אשה".
השוו לדרשה שבתחילת הפיסקה. |
(דברים כב טו) "ולקח אבי הנערה ואמה" – אין לי אלא שיש לה אב ואם
בהמשך להערה הקודמת, האחריות היא גם במקרה שלא הצליחו להוכיח את חפות הנערה. |
תלמוד לומר "נערה", מכל מקום
אם כן, למה נאמר "אבי הנערה ואמה"? הם, שגדלו גידולים רעים - יבואו ויתנוולו עם גידוליהם.
הפרשנות כאן לדרך הדיון היא לפי דעתו של ר' אליעזר בן יעקב, ראו לקמן פיסקה רלז, ואינה מתישבת עם הדרשות הקודמות ועם המפורש בפיסקה רלו. |
(דברים כב טז) "ואמר אבי הנערה אל הזקנים", מיכן שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש.
"את בתי נתתי לאיש הזה", מלמד שהרשות לאב לקדש את בתו קטנה
פיסקה רלו[עריכה]
על דברים כב יז
הדרשה ממשיכה בקו של רוב הדרשות בפיסקה הקודמת, שהדיון הוא לפי עדות ולא לפי ראיות אחרות. |
ואלה בתולי בתי" - הרי עדים להזים עדיו של זה.
ראו בתחילת פיסקה רלה. |
האב פותח בדברים, כי הוא תובע את החתן. וראו תוספתא סנהדרין ו ג. ההאשמה של החתן והוצאת השם הרע כנראה נעשתה מחוץ לבית הדין, למרות שהיא מגובה בעדים. |
ר' ישמעאל דורש 'בעולת בעל', ולא 'אשת איש', שמדובר ביבמה, שמהרגע שנבעלה ליבם היא כנשואה לו, ומדגיש שאם עדיין לא נבעלה על ידיו והיא במעמד של שומרת יבם - אין הבא עליה מומת. הדרשה הזאת אינה במקומה כאן אלא לקמן בפיסקה רמא. |
שהבא עליה - אינו חייב עד שתבעל.
פיסקה רלז[עריכה]
על דברים כב יז
הדרשנים מניחים שאין מדובר בשמלה ממשית, בניגוד לדברי ר' אליעזר בן יעקב דלקמן. |
זה אחד מן הדברים שהיה רבי ישמעאל דורש מן התורה במשל
כיוצא בו (שמות כב ב) "אם זרחה השמש עליו דמים לו"
וכי עליו השמש זורחת? ומה תלמוד לומר "אם זרחה השמש עליו דמים לו"?
מה השמש - שלום לעולם, אף זה, אם היה יודע שהוא שלום ממנו והרגו - הרי זה חייב
כיוצא בו (שמות כא יט) "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו" - על בוריו
וכן הוא אומר "ופרשו השמלה" - יחוורו דברים כשמלה.
ר' עקיבא מדגיש שהדיון הוא על מהימנות העדים של החתן, וראו גם לעיל פיסקה רלו, 'עדים להזים עדיו של זה'. הוא דורש 'ופרשו' בדומה לר' ישמעאל, כתיאור של בירור, יישור ופירוש. |
"ופרשו השמלה", יבואו עדיו של זה ועדיו של זה, ויאמרו דבריהם לפני זקני העיר
כאמור לעיל בסוף פיסקה רלה, ר' אליעזר הוא היחיד הטוען שלא מדובר בעדות של עדים אלא בממצא פורנזי, המוכיח שהנערה היתה בתולה. |
פיסקה רלח[עריכה]
על דברים כב יח-יט
קטן שהוציא שם רע פטור מעונש. |
(דברים כב יט) "וענשו אותו" - ממון. "מאה כסף" - כסף צורי.
"ונתנו לאבי הנערה" - פרט לגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה,
אם הנערה היא גיורת או אמה התגיירה לאחר שהרתה אותה – אין לה זכות לקנס, כי אינה 'בתולת ישראל'; וראו כתובות ד ג. |
שאין לה מאה כסף.
"כי הוציא שם רע", לא על זו בלבד הוציא שם רע, אלא על כל בתולות ישראל.
נמצא בה דבר זימה, או שאינה ראויה לבוא בישראל, יכול יהא רשיי לקיימה?
תלמוד לומר: "ולו תהיה לאשה", אשה הראויה לו.
"לא יוכל לשלחה כל ימיו" - ואפילו לאחר זמן.
אם מת בלי בנים, והתקיים 'כל ימיו' - רשאי היבם לחלוץ לה, ואינו חייב ליבם אותה; וראו תוספתא כתובות ג ט. |
פיסקה רלט[עריכה]
על דברים כב כ-כא
(דברים כב כ) "ואם אמת היה הדבר", אין לי אלא כדרכה; שלא כדרכה מאחוריה מנין?
ראו לעיל פיסקה רלה: אם זינתה בביאה רגילה או בביאה מאחוריה – נסקלת, אבל אם זינתה בדרך אחרת – אינה נסקלת. |
כדעת ר' עקיבא בפסקה רלז. |
ראו כתובות ד ג: לכתחילה עדיף להוציא את הנערה להורג בפתח בית אביה; אבל אם אין לה אב או שהאב אינו יהודי, או שיש לה אב אבל אין לו בית – סוקלים אותה ככל חייבי הסקילה. |
יש לה פתח בית אב ואין לה אב מנין? שנסקלת בבית דין תלמוד לומר "והוציאו את הנערה" מכל מקום
אם כן למה נאמר "אל פתח בית אביה"? – מצוה.
פיסקה רמ[עריכה]
על דברים כב כא
אלא במעמד כל אנשי עירה.
"באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ ב) "באבן"
אי באבן, יכול באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים" אמור מעתה: אם לא מתה בראשונה תמות בשניה.
השוו לעיל פיסקה רלח. |
בויקרא מופיע דין בת כהן שזינתה, ולא כתוב במפורש שהיא נשואה. לומדים זאת מכאן. כלומר, לא מדובר בעבירה של הסתרת הזנות מהאב אלא בניאוף של אשה נשואה לבעל. |
מה אביה האמור להלן, זנות עם זיקת הבעל - אף אביה האמור כאן, זנות עם זיקת הבעל.
"ובערת הרע מקרבך" - בער עושי הרעות מישראל.
פיסקה רמא[עריכה]
על דברים כב כב
מדובר גם על שכיבה שלא כדרכה, וראו גם לעיל פיסקה רלה. |
לפי מנהג יהודה היו החתנים בועלים את נשותיהם בעודן ארוסות; ראו כתובות א ה. במקרים כאלה האשה נחשבת 'בעולת בעל' ולא 'מאורסה', וראו תוספתא סנהדרין י ד. |
"ומתו" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק.
לפי האגדה בא הורדוס על מרים החשמונאית לאחר שרצח אותה. כשבא עליה היא כבר היתה מתה ולכן אין אפשרות להרוג את 'שניהם', והעושה כמעשה הורדוס פטור ממוות על הבעילה הנקרופילית. |
כשהוא אומר "גם שניהם" - לרבות הבאים מאחריהם. שבא עליה שלא כדרכה
איש השוכב עם ילדה נשואה, או אשה השוכבת עם ילד – חייבים, למרות שבני הזוג שלהם פטורים ממוות. |
"והאשה" - אף על פי שנבעלה לקטן.
"ובערת הרע" - בער עושי הרעות מישראל!
פיסקה רמב[עריכה]
על דברים כב כג-כה
אין נסקלים על אונס של בוגרת מאורסה (להגדרת הבוגרת ראו נידה ה ח.) או על אונס נערה בעולה, וראו פיסקה רמא, וכן בסוף הפיסקה. במקרים כאלה העונש הוא חנק. |
מלמד שאינו חייב, עד שתהא נערה בתולה מאורשה לאיש.
יש מידה מסויימת של אשמה בעצם היציאה של הנערה בעיר; והשוו בראשית רבה פ ה; שם מאשימים את דינה בת יעקב באונס, שהרי אין לצפות מגבר לשלוט בדחפיו. |
"בעיר ושכב עמה", מלמד שהפרצה קוראה לגנב.
השוו לעיל פיסקה רמא. |
ראו לעיל פיסקה קמח: הסקילה נעשית במקום החטא או סמוך לו, ולא בבית הדין; והשוו גם לעיל פיסקה רלט, בדין המזנה בבית אביה. |
זו היא שאמרנו שער שנמצאו בו, ולא שער שנדונו בו.
אי באבן, יכול אפילו באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים". אמור מעתה: אם לא מתו בראשונה ימותו בשניה.
סקילת הנערה אינה עונש על שלא צעקה; מדובר בכך שהתרו בה והיא בחרה להתעלם. דורש 'על דבר', שהמתרים דברו איתה. |
להביא את המזידה בהתרית עדים.
גם בגבר התרו, והוא בחר להתעלם. |
מחלק את פס' כה ומצמיד את תחילתו לסוף העניין הקודם: גם אם מצא את הנערה בשדה יש לסקלה; וראו לקמן פיסקה רמג על פס' כז, שאם יש לה מושיע בין בעיר בין בשדה חייבת. |
אם האנס הסתייע באדם נוסף שהחזיק את הנערה ולא בא עליה בעצמו – האנס פטור. |
אם באו עליה שנים או יותר – רק הראשון נסקל, כי השני לא בא על בתולה, וראו בתחילת הפיסקה; וראו סנהדרין ז ט. |
פיסקה רמג[עריכה]
על דברים כב כו-כז
הנערה האנוסה אינה עבריינית ואינה נענשת, למרות האמור בתחילת פיסקה רמב. היה יכול ללמוד מהביטוי 'חטא מוות' שהנערה נענשת בעונש שאינו מוות, אבל העדיף לדרוש 'חטא מוות' כעונש גופני. |
מנין אף מן הקרבן? תלמוד לומר: "חטא". מנין אף מן המכות? תלמוד לומר: "חטא מות".
מצילים את האנוסים אפילו במחיר חיי הרודפים. אבל הבהמה והשבת והקב"ה אינם נחשבים נרדפים ולכן אין להציל אותם בנפשם של הרודפים; והשוו תוספתא סנהדרין יא ה, שר' אליעזר בר' צדוק חולק על העובד ע"ז. |
אין לי אלא זה, מנין אף הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור? תלמוד לומר: "כן הדבר הזה".
יכול אף הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד עבודה זרה?
על רביעת בהמה, חילול שבת וע"ז יש עונש סקילה. נראה שיש להשלים כאן על פי התוספתא הנ"ל 'אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - אין מצילין אותה בנפשו' שנאמר 'הזה' וכו'. |
ההבחנה בין עיר לשדה אינה דווקא, והדרשה מחליפה אותה בהבחנה בין יש מושיע לאין מושיע. |
תלמוד לומר: "צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה".
הא, אם יש לה מושיע היתה יכולה לצעוק לעזרה ולהינצל - בין בעיר בין בשדה חייבת, ואם אין לה מושיע - בין בעיר בין בשדה פטורה.
אם האנוסה בקשה שלא יפגעו באנס – אסור, לדעת ר' יהודה, לפגוע בו ויש לדון אותו ואת הנערה בבית דין ולסקלם, כדין 'עיר'. |
פיסקה רמד[עריכה]
על דברים כב כח
שלוש הדרשות הראשונות משוות בין דין האונס החמור לדין המפתה מספר שמות, שענשו קל יותר, והוא פטור מתשלומי צער (ראו כתובות ג ד.) למרות שהאונס חמור יותר, הוא חייב דווקא אם פיתה בתולה; ולמרות חומרת העבירה, אינו משלם את הקנס לנערה אלא לאביה. |
נאמר כאן "בתולה" ונאמר (שמות כב טו) "בתולה" במפתה
מה אונס, חמור - אינו חייב אלא על בתולה; מפתה, הקל - אינו דין שלא יהא חייב אלא על בתולה?
או חילוף: אם מפתה, הקל, הרי הוא חייב על בתולה ועל שאינה בתולה
אונס, חמור, אינו דין שיהא חייב על הבתולה ועל שאינה בתולה?
מה תלמוד לומר "בתולה" באונס? שיכול לא יהא נותן לאביה, אבל יהא נותן לה?
תלמוד לומר: "בתולה", פרט לבעולה
אין לי אלא בעולה; מוכת עץ מנין? תלמוד לומר "בתולה", פרט למוכת עץ.
הטיפול בתנאי 'אשר לא אורשה' דומה לטיפול בתנאי 'בתולה': למרות שהאונס עבר עבירה חמורה יחסית, הוא פטור אם פיתה נערה שהתגרשה מהארוסין (ראו דברי ר' יוסי הגלילי בכתובות ג ג), וגם כאן הוא משלם את הקנס לאבי הנערה ולא ישירות לה. |
מה אונס, חמור, אינו חייב על שנתארסה ונתגרשה
מפתה, הקל, אינו דין שלא יהא חייב על שנתארסה ונתגרשה?
או חילוף: מה אם מפתה, הקל, הרי הוא חייב על שנתארסה ונתגרשה
אונס, חמור, אינו דין שיהא חייב על שנתארסה ונתגרשה? מה תלמוד לומר "אשר לא אורשה" באונס?
שיכול לא יהא נותן לאביה, אבל יהא נותן לה? תלמוד לומר "אשר לא אורשה" "אשר לא אורשה" שתי פעמים; הן בפרשת מפתה, הן בפרשת האונס
אם אנס נערה שהתגרשה מהאירוסין אינו משלם קנס, כר' יוסי הגלילי שם |
נאמר כאן "נערה", ולא נאמר "נערה" במפתה
מה אונס, חמור, אינו חייב אלא על הנערה – מפתה, הקל, אינו דין שלא יהא חייב אלא על הנערה?
או חילוף: מה מפתה, הקל, הרי הוא חייב על נערה ועל שאינה נערה
להגדרת 'בוגרת', שאינה נערה ראו נידה ה ז-ח. האונס את הבוגרת פטור מקנס, ראו כתובות ג ח; קל וחומר שהמפתה אותה פטור. |
תלמוד לומר: (דברים כב כט) "ונתן לאבי הנערה", ולא לאבי הבוגרת
והלא דברים קל וחומר: ומה אונס, חמור, אינו חייב על הבוגרת
מפתה, הקל, אינו דין שלא יהא חייב על הבוגרת?
להחליף את הדין אי אתה יכול, שהרי כבר נאמר "נערה" "נערה", שתי פעמים. שתיהן באונס.
ראו לעיל פיסקה רמא. |
פיסקה רמה[עריכה]
על דברים כב כט
קטן פטור מקנס, ראו ב"ק ח ד. לעניין צורת השכיבה ראו לעיל פיסקה רמד. לאבי הנערה – ראו כתובות ד א. לעניין אבי הבוגרת ראו כתובות ג ח. לעניין שותה בעציצו ראו כתובות ג ה. הדרשות מסכמות את הפיסקאות הקודמות, ראו פיסקה רמד. |
"השוכב עמה" - כל שכיבה. "לאבי הנערה" - שיהו שלו.
"לאבי הנערה" - ולא לאבי הבוגרת. "חמשים כסף" - כסף צורי.
"ולו תהיה לאשה" - מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חיגרת, ואפילו היא סומה, ואפילו היא מוכת שחין
נמצא בה דבר זימה, או שאינה ראויה לבוא בישראל, יכול יהיה רשיי לקיימה?
תלמוד לומר: "ולו תהיה לאשה" - באשה הראויה לו.
ר' אלעזר חולק על ר' יוסי הגלילי, שבשיטתו הובאה בפיסקה רמד ההלכה שלנערה שהתגרשה אין קנס, והוא מחזיק בדעת ר' עקיבא, ראו שם משנה ג. |
מיכן אמרו: (כתובות ג ו) יתומה, שנתארמלה או שנתגרשה,
רבי אליעזר אומר: האונס חייב והמפתה פטור.
ראו לעיל פיסקה רלח. |