ביאור:בבלי מכות דף כא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה - אחת היא [1], וכתיב התם [2] [בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם] 'למת'.
אמר שמואל: המשרט בכלי חייב [3].
מיתיבי: 'שריטה וגדידה אחת היא, אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי [4]' [5]!?
הוא [שמואל] דאמר כרבי יוסי.
תני תנא קמיה דרבי יוחנן: 'על מת, בין ביד בין בכלי - חייב [6]; על עבודת כוכבים [7] - ביד חייב [8], בכלי פטור'.
והא איפכא [9]כתיב: (מלכים א יח כח) [ויקראו בקול גדול] ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים [עד שפך דם עליהם] [10]!?
אלא אימא 'ביד פטור בכלי חייב'.
וחייב על הראש:
מחוי רב ששת בין פירקי רישא [11].
ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה:
מחוי רב ששת בין פירקי דיקנא [12].
רבי אליעזר אומר אם נטלן [כולן כאחת - אינו חייב אלא אחת]:
קסבר: חד לאו הוא.
ואינו חייב עד שיטלנו בתער [רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב]:
תנו רבנן: (ויקרא כא ה) [לא יקרחה קרחה בראשם] ופאת זקנם לא יגלחו [ובבשרם לא ישרטו שרטת]; יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב?
תלמוד לומר: (ויקרא יט כז) [לא תקפו פאת ראשכם ו]לא תשחית [את פאת זקנך] [13];
אי 'לא תשחית' - יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב?
תלמוד לומר: 'לא יגלחו'; הא כיצד? - גילוח שיש בו השחתה [15]? הוי אומר זה תער [16].
רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני <יהא> חייב:
מה נפשך: אי גמיר גזירה שוה [17] - ליבעי תער! אי לא גמיר גזירה שוה, מספרים נמי [לא] [18]!?
לעולם גמיר גזירה שוה, וקסבר הני נמי גילוח עבדי [19].
משנה:
הכותב כתובת קעקע [20]: כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו, ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.
רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השֵּׁם [21], שנאמר (ויקרא יט כח) [ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם] וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.
[## לפי זה נראה שאין איסור – או אין חיוב – על המצייר ציורים]
גמרא:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה’’ ממש [22]?
אמר ליה: לא! כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שֵׁם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’’ - אני ה' ולא אחר [23].
[## לפיך נראה שהאיסור משום שנראה כעבד של הע"ז, שחקק את שמו עליו!]
אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע [24].
אמר רב נחמן [’חנינא' במקומות אחרים] בריה דרב איקא: 'שפוד', 'שפחות', ו'גומות' - רב מלכיו; 'בלורית', 'אפר מקלה', ו'גבינה' - רב מלכיא.
רב פפא אמר: מתניתין ומתניתא - רב מלכיא; שמעתתא - רב מלכיו, וסימניך: מתניתא מלכתא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו 'שפחות'.
רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא [26] דכוסילתא [27];
רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה - מכתו מוכיח עליו.
משנה:
נזיר שהיה שותה יין כל היום - אין חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה"! "אל תשתה"! והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת;
היה מטמא למתים כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תטמא"! "אל תטמא"! והוא מטמא - חייב על כל אחת ואחת;
היה מגלח כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תגלח"! "אל תגלח"! והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת;
היה לבוש בכלאים [28] כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תלבש"! "אל תלבש"! - והוא פושט ולובש - חייב על כל אחת ואחת.
[המשך המשנה]
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין [29]: [1]החורש בשור וחמור, והן מוקדשין [2,3], וכלאים בכרם [30] [4], ובשביעית [31] [5], ויום טוב [32] [6], וכהן [7] ונזיר [8] בבית הטומאה [33]!
חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים.
אמרו לו: אינו השם [34]!
אמר להם: אף הנזיר [35] - לא הוא השם [36].
גמרא:
אמר רב ביבי אמר רב אסי: לא פושט ולובש ממש, אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו [38].
מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי [39];
רב אשי אומר: אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש - חייב.
יש חורש תלם וכו':
אמר רבי ינאי: בחבורה נמנו וגמרו [40]: החופה בכלאים - לוקה!
אמר להן רבי יוחנן: לאו משנתנו היא זו: 'יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור ובחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם' - האי 'חורש' דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה? לאו דמיכסי בהדיה דאזיל?
אמר ליה אי לאו דדלאי [41] לך חספא - מי משכחת מרגניתא תותה [42]?
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי לאו דקילסך גברא רבה [43] - הוה אמינא: מתניתין מני? - רבי עקיבא היא, דאמר: המקיים כלאים לוקה [44].
מאי 'רבי עקיבא'?
דתניא [45]: המנכש והמחפה בכלאים לוקה; רבי עקיבא אומר: אף המקיים [46].
מאי טעמא דרבי עקיבא?
דתניא (ויקרא יט יט) [את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים] שדך לא תזרע כלאים [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] אין לי אלא זורע, מקיים מנין? - תלמוד לומר: בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים [47].
[## מה שיטת רבי עקיבא במקומות אחרים? האם כמו רבי יהודה, שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו? או האם 'מקיים' – כמו גודר וכדומה: שעושה מעשה? או שגם בלי מעשה, אלא שהמלקות הם כדי לכופו לעקור?]
אמר ליה עולא לרב נחמן: ולילקי נמי משום זורע ביום טוב [48]?
אמר ליה: תנא ושייר.
אמר ליה: תנא קתני 'שמונה' ואת אמרת 'תנא ושייר'?
אמר רבה: יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב [49].
אמר ליה: עדא תהא [עדא=זאת, כמו 'עדא אמרה'; רש"י גיטין מה,א].
איתיביה אביי: ואין חילוק מלאכות ביום טוב? והתניא: 'המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש: לוקה משום אוכל גיד[1], ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך[2], ולוקה משום מבשל גיד בחלב[3], ולוקה משום אוכל בשר בחלב[4] [50], ולוקה
הערות
[עריכה]- ^ דתרוייהו בין ביד בין בכלי
- ^ בגדידה: (דברים יד א)
- ^ הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר 'גדידה' משמע בכלי, ועיקר 'שריטה' משמע ביד, וקאמר שמואל 'המשרט בכלי על המת חייב', ולא קאמר 'המגדד בכלי' לאשמועינן דֵׁשם שריטה שייך בכלי, והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת - חייב שני לאוין: משום משרט ומשום מגדד, דגדידה ושריטה - אחת היא: דתרוייהו בין ביד בין בכלי
- ^ כלומר: בין שריטה בין גדידה - ענין חבורה הם, ושניהם על מת, אלא שריטה ביד גדידה בכלי
- ^ וקשיא לשמואל דאמר 'תרוייהו בין ביד בין בכלי', דמדקאמר 'המשרט בכלי' ולא קאמר 'המגדד בכלי' - מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה
- ^ דשריטה וגדידה כתיב, דתרוייהו אסרינהו רחמנא
- ^ דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות
- ^ דדרך עבודתה בכך, ואפילו עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך – חייב, דעבודה גמורה היא ביד
- ^ דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים, ד
- ^ עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים, אלמא דרך עבודה בכלי
- ^ מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר
- ^ פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן, מקום שלחי התחתון יוצא משם, ושם נקרא 'פאה' בחודו של לחי שבולט לחוץ; ושתי השבולת שבסנטר - מקום חבור שני הלחיים - יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד, שמכאן ומכאן נקרא 'פאה': שכל אחד מהן לסוף הלחי - הרי שתים מכאן ושתים מכאן, ואחת מלמטה - הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר, ופרק הוא בפני עצמו
- ^ ומספרים אינן משחיתים, שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער
- ^ 'ופאת זקנם לא יגלחו' (ויקרא כא, ה) גבי כהנים כתיב, 'ולא תשחית את פאת זקנך' (ויקרא יט כז) בישראל כתיב, וילפינן להו בגזירה שוה האי מהאי, ד'פאה' 'פאה', והכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) גזירה שוה ד'פאה' 'פאה' להכי הוא דאתא, דתניא 'לא יגלחו כו'.
- ^ דרך לגלח בו ומשחית
- ^ אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו, ומספרים מגלחין ואין משחיתים
- ^ ההיא גזירה שוה ד'פאה' 'פאה' קאמר, ובמסכת קדושין היא (שם)
- ^ גירסת רש"י: מספרים מנא ליה דמותר לגלח בהם, דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה
- ^ השחתתן עושה גילוח, כלומר: 'גילוח' מיקרי, דדרך לגלח בהן
- ^ כתובת קעקע: כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא, ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין, ונכנס הצבע בין העור לבשר, ונראה בו כל הימים; 'קעקע' = פויינטוורי"ר; ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שכך גזירת הכתוב
- ^ מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר
- ^ על תיבות הללו: 'אני ה’’ אתה מחייבו משום כתובת קעקע
- ^ שום כתובת קעקע לא יעשו לפני, שאני ה', ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם; אלמא עיקר חיובא - משום שם עבודת כוכבים הוא, ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם, אפילו לרבי שמעון, אלא דחיוב מלקות ליכא
- ^ אפר מקלה דוקא קאמר, לפי שקשה היא, ומקעקעת מקום המכה, והרושם נראה שם אחר זמן; אבל עפר בעלמא - לא
- ^ 'שפוד' - בפרק 'אין צדין' (ביצה דף כח:): 'שפוד שצלו בו בשר - אסור לטלטלו; אמר רב מלכיו אמר רב אדא: ושומטו ומניחו בקרן זוית'; והיינו שמעתתא דעילויה: מילתא דאמורא אמרה; 'שפחות' - משנה היא בפרק 'אף על פי' (כתובות דף נט:): 'רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה וכו'; אמר רב מלכיו אמר רב אדא: הלכה כרבי אליעזר'; (שם סא:) והיינו 'משנה', דאמתניתין קאי, ולא קאמר מילתא באפי נפשה; 'גומות' – בנדה, ב'בא סימן' (דף נב.): 'רבי חלבו אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו - צריך שיהא בעיקרן גומות'; רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: גומות - אף על פי שאין בו שערות; 'בלורית' - בפרק 'אין מעמידין' בעבודה זרה (דף כט.): 'תנו רבנן: עובד כוכבים המסתפר מישראל כו'.. וכמה? אמר רב מלכיו אמר רב אדא: שלש אצבעות לכל רוח; והיינו 'מתניתא'; 'אפר מקלה' – הכא, 'ושמעתא' היא, דלאו אמתניתין קאי, אלא מילתא באנפי נפשה קאמר: 'אסור לו לאדם כו'; 'גבינה' - נמי ב'אין מעמידין', דקתני במשנה 'וגבינות בית אונייקי', ובעי בגמרא: 'מאי טעמא? אמר רב מלכיא אמר רב אדא: מפני שמחליקין כו', והיינו 'משנה', דאמתניתין קאי; 'מתניתין ומתניתא': רב פפא - אסימנא דרב מלכיו קאי, לגרועי מיניה 'שפחות': דכולהו מתניתין - רב מלכיא אמרינהו, כלומר: משנה דשפחות, דאוקמת כרב מלכיו - רב מלכיא אמרה, ו'מתניתא' דקאמר - לאו דוקא, אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתניתין, ושמעתתא - רב מלכיו; ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו, דהיינו 'שפוד' 'וגומות' - רב מלכיו אמרינהו, והיינו דקאמר: איכא בינייהו שפחות ולא קאמר 'שפחות ואפר מקלה', אלא 'שפחות' גרידא מגרעינן, ודרב מלכיו - כדקאי קאי; מתניתא מלכתא. משניות וברייתות עיקר הן, והיינו סימן: מי ששמו דומה לנקבה - מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה, והיינו רב מלכיא, ששמו דומה לנקבה, ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות, והיינו משניות וברייתות: שהן עיקר, ולא שמעתות; ואית דמפרש 'איכא בינייהו שפחות ואפר מקלה' דמשמע 'שפחות' ושכנגדה - כך לשון ח"ה
- ^ מכה
- ^ כלי שמכה בו בלע"ז פליימא
- ^ אחד מן השוק, ולא נזיר
- ^ יש עובר ב'לא תחרוש בשור ובחמור', ונלקטים עליו איסורים הרבה עם אותו לאו בלבד, ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שוורים וכמה חמורים, והרי נלקטים איסורין הרבה עליו: ד'לכל הפחות' קאמר, ואלאו דכלאים קאי, ללקוט עליו כל איסורין שהוא יכול
- ^ דמכסי בהדי דאזיל ומחפה בזָרוּעַ
- ^ משום זורע בשביעית
- ^ דקעביד חרישה ביו"ט
- ^ כהן והוא נזיר, והולך במקום טומאה אחר מחרשתו: דאיכא חד לאו משום כהן: 'לנפש לא יטמא בעמיו' (ויקרא כא א) וחד משום נזיר:
'על כל נפשות מת לא יבוא' 'על נפש מת לא יבא' (במדבר ו ו) - ^ אין לאו זה נלקט עליו משום 'חרישה' אלא משום 'לבישה'
- ^ נזיר וכהן קאמר, ולא דייק
- ^ אין לאו שלו בא עליו משום 'חרישה' אלא משום 'כניסה': שנכנס למקום טומאה
- ^ החורש בשור וחמור והן מוקדשין. בגמרא מוקי ליה בבכור שור ופטר חמור, וקעבר בהן משום 'לא תעבוד בבכור שורך' (דברים טו יט), ואליבא דרבי יהודה, דאמר בפרק קמא דבכורות (דף ט:): פטר חמור אסור בהנאה, דבכלל 'לא תעבוד' הוא, ואף על גב דבקרא כתיב 'בכור שורך' - איהו דריש ליה 'בכור שורך' למעוטי שותפות, ולא למעוטי פטר חמור; אי נמי: מתניתין - כמאן דממעט פטר חמור מהכא שור וחמור דקתני במתניתין - לאו דוקא, דשור ושה קאמר, והאי דנקט 'חמור' משום לישנא דקרא: דגבי כלאים כתיב 'שור וחמור', והוא הדין לכל שני מינין, ומשום הנאה דמיתהני מהקדש, והוה ליה 'הזיד במעילה לא לקי' דבכור לאו בר מעילה הוא, דהא ממון כהן הוא: דאין מעילה אלא בקדשי גבוה, ד'מקדשי ה’’ כתיב; ואין מעילה בבכור אלא בנהנה מן האימורים אחר זריקת דמים, דהנהו לגבוה נינהו, והוא הדין לכל קדשים קלים; ובקדשי קדשים יש בהן מעילה לפני זריקת דמים, דלגבוה נינהו; אבל משנזרק הדם - זכו בהו כהנים משולחן גבוה, והוה ליה ממון כהן, ואין בו מעילה; וכן מוכח בראש השנה (דף כח.) 'בשופר של עולה לא יתקע - ואם תקע יצא; בשופר של שלמים לא יתקע - ואם תקע לא יצא', מאי טעמא? עולה דבת מעילה היא - כיון דמעל בה נפקא לחולין, שלמים - דלאו בני מעילה נינהו - לא נפקי לחולין, והכי נמי מוכח במסכת מעילה ובכמה דוכתי.
- ^ מכניס ומוציא ידו בבית יד חלוקו - דַמִּי כפושט ולובש
- ^ ממש
- ^ נראה לי יום אסיפה או יום וועד היה להם שקורין 'חבורה'
- ^ הגבהתי
- ^ דאי לאו דאמרי לך - הוי אמרת חורש דמחייב בכלאים לאו משום 'זורע' אלא משום 'מקיים': דשביק ולא עקר להו
- ^ רבי ינאי
- ^ הוה מוקימנא מתניתא דמחייבא חורש בכלאים - דמשום 'מקיים' הוא, וכרבי עקיבא, ומאן דאית ליה 'מקיים בכלאים פטור' - פוטר נמי במחפה! אבל רבי ינאי קלסך והודה לך דמחפה - משום זורע מיחייב לכולי עלמא: דמדקאמר רבי ינאי 'המחפה בכלאים לוקה' - ולא קאמר 'מקיים בכלאים לוקה' - שמע מינה דעדיף ליה 'מחפה' מ'מקיים': דמחפה - כזורע חשיב ליה, וחייב לכולי עלמא; וכי אמרת ליה 'לא משנתנו היא' - הודה לדבריך, שיפה אמרת, ואי לאו דקלסך - הוה אמינא טעם דמתניתין משום 'מקיים': דמקיים בכלאים לוקה לרבי עקיבא; וכן בשביעית: משום חורש מחייב ליה תנא דמתניתין, ומאן דפטר במקיים - פטר נמי במחפה
- ^ ולא גרסינן 'דתנן', דברייתא היא [תוספתא כלאים פ"א מ"י], ולא משנה
- ^ כולה רבי עקיבא קאמר לה: 'המנכש והמחפה בכלאים לוקה' - דמקיים הוא, שרבי עקיבא כו', והכי משני ליה במועד קטן; ורבנן - דפליגי עליה דרבי עקיבא - סבירא להו: מחפה אינו לוקה, דמאן דפטר במקיים - פטר במחפה; והמנכש עוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר – לוקה: דחשיב כזורע כלאים
- ^ ושמעינן ליה הכי: 'כלאים שדך לא' דעקרינן ליה מפשטיה לדרשא: דהוה מצי למיכתב 'בהמתך כלאים לא תרביע', ומדסמך 'כלאים' ל'שדה' - שמע מינה להכי הוא דאתא
- ^ דהא נמנו וגמרו דמחפה - זורע הוא, כדאמרן
- ^ אם עשה שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד, או עשה מלאכה שיש בה שתים - אינו חייב אלא אחת: למאן דאמר (שבת דף ע.) 'הבערה לחלק יצאת' סבירא ליה אין חילוק מלאכות ביו"ט: דביו"ט לא יצאת הבערה! ומאן דאמר נמי 'הבערה ללאו יצאת', ונפקא ליה חילוק מלאכות מ'ועשה אחת מהנה' (ויקרא ד ב) - הני מילי באיסורי דאית בהן חיוב חטאת, כגון מלאכות דשבת, דזדונן כרת ושגגתן חטאת: דבההיא פרשה ד'ועשה מאחת מהנה' קמיירי בחטאת, אבל יו"ט - דחיוב מלקות הוא, ואין זדונו כרת - אין בו חילוק מלאכות
- ^ קסבר יש בגידין בנותן טעם; תלתא 'לא תבשל' כתיבי: חד לאכילה, וחד להנאה, וחד לבישול [בשחיטת חולין (דף קטו:)]