תורת העולה/חלק ב (הכל)

מתוך: תורת העולה/חלק ב/הקדמה (עריכה)

תורת העולה · חלק ב · הקדמה · >>

חלק שני

ק (?) שדה (?) תמונה בתוכה כתוב "בית המקדש" ובסרט עליו כתוב “גדול יהיה”, “כבוד הבית”, “הזה אמר”, “השם צבאות”

חלק שני, הנקרא שדה

נצא השדה נלינה בכפרים בהם התורה נקנית במ"ח פרקים ושערים

הקדמה

כבר נתבאר עניין המקדש וכליו, ומעתה בית י"י נלך לזבח שם זבחי צדק ולדבר בטעם הקרבנות והלכותיהם כפי חסדי השם יתברך עלינו. ונתחיל בטעם כלל הקרבנות ועניין המינים שבא הקרבן מהם. וקודם אביא הנה כל דעות הראשונים שראיתי ועמדתי על דבריהם, ואחר כך אכתוב דעתי הקלושה.

ואשים התנצלותי שלא יחשדני המעיין שכך אני בעיני שאעמוד על טעמי הקרבנות במקום שלא עמדו רגלי הראשונים ז"ל אשר צפרנם גדול מכרסי וקטנם עבה ממתני, באשר אנכי בער ולא איש ולא בינת אדם לי, רק אתנצל עצמי במה שהתנצל ראש הפילוסופים וכתב הרב המורה חלק ראשון פרק חמישי, וזה לשונו כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר זה עניינו, שאין ראוי למעיין בספריו שיחסוהו במה שיחקור עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורם לדבר במה שאין לו ידיעה בו, אבל ראוי לו שיחסוהו לזריזות והשתדלות וכו'.

ועוד אני אומר שבעים פנים לתורה, ואף כי דברי הראשונים ז"ל דברי אלקים חיים, מכל מקום לא אמנע לכתוב מה שנראה לי כי אולי אכוין בדבר אחד ותנצל נפשי, ולמדתי מקל וחומר ממה שאמרו במגילה (דף טו:)

"ותאמר אסתר אם על המלך טוב (אסתר ה, ד) וגו'. תנו רבנן, מה ראתה אסתר להזמין את המן. רבי אליעזר אמר פחים טמנה ללכדו, שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח. רבי יהושע אמר מבית אביה למדה, שנאמר אם רעב שנאיך האכילהו לחם. רבי מאיר אמר כדי שלא יטול עצה וימרוד. רבי יודא אמר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. רבי נחמיה אמר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן התשובה. רבי יוסי אמר שיהא מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אמר אולי ירגיש המקום ויעשה נס. רבי יהושע בן קרחה אמר אסביר לו פנים כדי שיהרוג הוא והיא. רבי גמליאל אמר מלך הפכפך היה כו'. רבה אמר לפני שבר גאון. אביי ורבא דאמרי תרוייהו (ירמיה נא, לט) בחומם אשית משתיהם והשכרתים. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה כמאן חזיה אסתר ועבדה, אמר ליה ככוליה תנאי ואמוראי."

וכן אמרו ריש גיטין (דף ו:) לעניין פלגש בגבעה, וכל שכן וקל וחומר שנוכל למצא טעמים רבים שכולן אמת, דברי אלקים חיים יתברך ויתרומם. שכל דבריו אמת וצדק. וכפטיש יפוצץ סלע. וכבר כתב החכם אבן עזרא שהקרבן לתועלות רבות.

ואתה המעיין, דע והבן כי אף על פי שכבר נתבארו כל ענייני הנמצאים בבנין המקדש וחדריו וכליו כמבואר, מכל מקום באו מקצתם סדור הקרבנות והלכותיהם על עניין הנמצאים גם כן, ואין בזה משום כפל דברים, כי יש לכל נמצא שני בחינות, האחד מציאתו לאחר שנתהווה, שהוא קיום בצורתו ועומד קיים על אמתת מה שהוא. והשנית מצד בריאתו והוייתו בראשונה, ואלו לא באו אלא עניין המקדש וכליו שהיו קיימים תמיד כל זמן שהמקדש קיים, היה אפשר לומר שכל הדברים היו קיימים תמיד כאשר המקדש קיים. אמנם מצד הלכות הקרבנות אשר באו כל יום ויום, זה אחר סור(?) זה, והיו מחודשים בכל יום, נתבונן מהם עניין הוייתן ובריאתן, וכל זה יתבאר לעתיד.

ואתה המעיין שים לבך ועיניך תמיד בעניין המכוון בכלל הדבר אשר אבארהו, כי הוא האמת בכל דבר לדעתי. וכמו שכתב הרב המורה בהקדמתו בעניין המשלים הנבואיים בטעמי המצוות ח"ג פ' כ"ו, וכן הוא הדבר בעניין הדברים אשר אומר לך, כי כלם מרועה אחד נתנו. ואף אם תראה קצת פרטים מפורשים קצת בדרך רחוק, אל תרחק מהם באשר נפשי יודעת מאד, אך הכרח המשכת העניינים הביאני לזה, ואי אפשר לשער בפרטי כל הדברים כי אם בכח הנבואה אשר בה ישער השעור האלקים אשר כוון בהם האל יתעלה, וקח לך מן הבא בידי עד יתבארו לך דברים יותר אמתיים. ודי בזו ההערה למה שנבאר בזה החלק אם ירצה השם יתעלה, ונבואה שעריו בתודה, חצירותיו בתהלה, הודו לו ברכו שמו.

סליק ההקדמה סליק

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק א (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק א · >>

פרק ראשון

טעם הקרבנות נבוכו בו רבים, ואכתוב לך בקצרה כל דבריהם:

הטעם האחד השיב החכם למלך הכוזר. ואחז בזה הדרך בעל העקידה וז"ל שם:

"אמר שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית המקדש, כעניין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שניזון בו. וכמו שלא נדע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינן מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלת - ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעיות", עד כאן לשון החבר שהשיב למלך הכוזר בסיגנון שהביאו בעל העקידה.

ובעל תולדות יצחק הרחיב עוד הדבור בזה - אך כלל הדברים הוא זה שכתבתי, כי אין כוונתי להאריך בדברי זולתי, רק לספרם דרך הגדה ובקיצור במה שאפשר, מאחר שלא נתבאר בדבריהם כל פרטי דברי הקרבן. ובעקידה פרשת ויקרא הוסיף ביאור על דברי החכם הנזכר.

ונראה לי שאל זה כיון החכם אבן עזרא בפירוש לפרשת תצוה, וזה לשונו: "ריח ניחוח, והיודע סוד נשמתו יבין זה". ורצה לומר דעת החבר - כי ריח הניחוח הוא בדרך שהנשמה נהנית מדברים הגשמיים.

הטעם השני כתבו הרב המורה חלק שלישי פרק שנים ושלשים, כי באו כדי לעקור עבודה זרה מן העולם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים קרבנות בהיכלות לכוחות העליונים, והיה מחשבתם שבזה יתגבר מזלם בכך, וימשיכו כח מן המזלות שמקריבים להם, כמו שמצינו שמצריים היו עובדים למזל טלה, והיו מקריבין לו צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר והיו מקריבין לו שור. ועל כן צותה התורה להקריב מינים אלו להקדוש ברוך הוא, כדי שיתפרסם שהדבר שהיו חושבים לעיקר חטא הוא עצם הכפרה.

ועוד כתב הרמב"ם פרק שנים ושלשים מחלק ג' כי אילו היה אפשר בדרך הטבע לעקור עבודה זרה מן העולם בלא הקרבת הקרבנות - לא צוה הקדוש ברוך הוא בקרבנות כלל, אלא להיות שבימים הקדמונים היו מפורסם בעולם כאלו עניין הקרבנות למזלות ולככבים, על כן לא גזרה חכמת השם יתברך לצוות להניח אלו העבודות לגמרי, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבא נביא בזמנינו זה, שיקרא לעבודת השם יתעלה ויאמר צוה אתכם השם יתברך שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשוהו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם בלב בלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם יתברך מיני עבודות ההם והעתיקם, ומהיותם לנבראים ולעניינים דוממים שאין אמיתות להם לשם יתעלה, וצונו לעשותן לו יתעלה, ועוד האריך בפרק ההוא לתת עוד מדברי הפסוקים, וזה לשונו: ובעבור זה נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלות והתחזקות להביא קרבנות, וביארו שאין הקרבנות מכוונין בעצמם כוונה צריכה מאד, והשם אינו צורך עליהם, אמר שמואל (ש"א, טו) החפץ ליי' בעולות וגו'. ואמר ישעיה (ישעיה, א) למה לי רוב זבחיכם וגו'. ואמר ירמיהו (ירמיהו, ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי ביום הוציאי אותם וגו'. כוונת זה המאמר הוא מה שביארתי לך, וזהו שאמר שכוונתו הראשון אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי, וזאת המצוה בהקרבת הקרבנות וכוונת הבית, אמנם היתה בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה, ובעבור העתקתי אלו העבודות לשמו, עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא, ואם כן אין לו צורך בקרבן.

והנה זהו דעת הרב בקרבנות, אך רבים מאנו בדעתו, והרמב"ן ז"ל מכללן. והוקשו אם היה אומר שהקרבן אין לו כוונה בעצמו, רק להרחיק עבודה זרה, למה הקריב נח קרבן ולמה הקריב אדם הראשון קרבן וכן קין והבל. והנרבוני רצה לפרש דברי הרב בדרך אחר ולא עלה בידו, כמו שהאריכו בזה בעל העקידה פרשת ויקרא, והרב שם טוב בפירוש המורה פרק הנזכר. והנראה בדעת הרב כי גם בימי אדם הראשון היה עבודה זרה בעולם כמו שכתב הרקנ"ט פרשת בראשית ממדרשם ז"ל: שעיקר קרבן אדם לא היה רק להעתיק עבודה זרה מן העולם, כי הבריות היו חושבים באדם שהוא בראן ואם כן היה עבודה זרה בעולם. ועל כן הקריב שור שהיה לו קרן אחד במצחו, לרמוז על האחדות כמו שנתבאר בדברי רבינו בחיי. והא דאמרינן במדרש רבתי פרשת צו: (מלאכי, ג) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. רבי אמר, כימי עולם, כימי נח. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם. נראה שלא היה עבודה זרה מרובה כמו אחר כך, אבל לא אמר שלא היה עבודה זרה כלל בעולם. ואם יאמר האומר, אף כי היה עבודה זרה בעולם מכל מקום למה הוצרך להקריב קרבן, שהרי עדיין לא היה מנהג מפורסם בעבודת הזולת עם הקרבן, ואם כן מה טעם הקרבת הקרבן להשם יתעלה מאחר שאין לו כוונה בעצמו? כי זהו אינו מן הקושיא, כי האדם לא ידע במה לעבוד פני קונו בתחלה ולקח מן הבא בידו כמו שהקריב קין זרע פשתן, כי לא ידעו עבודת השם יתברך עדיין, ולקחו דבר אשר שכלן נטה עליו בתחלה, ונתקבל ברצון לפי שבאמת על ידי זה נעקרה עבודה זרה, וה"ה אילו עשה עבודה אחרת נתקבלה גם כן, ועל כל פנים אנחנו צריכין להודות שעובדי עבודה זרה בעניין הקרבנות הסכימו תחלה בקרבנות, למה שראו שיש בה איזה תועלת ליראתן, וה"ה שהסכימו בה אדם ובניו לעבוד בזה השם יתברך, אף כי באמת אין לו עבודה בזה. כי (תהלים ל) אם ארעב לא אומר לך וגו'. וכדמות זה כתב השם טוב, וזה לשונו: התשובה האמיתית בזה, כי הרב לא נתן טעם לא לקרבנות שהקריבן אדם ובניו ולא לקרבנות נח, אלא נתן הסיבה למה צוה השם יתברך בהן, מאחר שאין לפניו לא אכילה ושתייה עד כאן לשונו. וטעם דבריו כמו שכתבתי, זהו הנראה בדעת הרב.

ובמדרש רבתי פרשת אחרי מות סיוע לדברי הרב, וזה לשונו שם: רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול נבילות וטריפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נודר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים, והיו מקריבין באיסור במה ופורענות באה עליהם, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין בפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד, והם נפרשים מעבודות זרות והם ניצולין, עד כאן לשונו. הרי לך כדברי הרב בטעם הקרבנות. אמנם לפי שלא נמשכו על סדר פרטי הקרבנות, גם כי רבים הקשו עליו שתדקדק התורה כמה מיני חומרות ודקדוקים כמו שהם בהלכות הקרבנות, ושנחלל עליהם שבת ויום טוב, וכולן יהיו לכוונה שנית זה אי אפשר לקבל, על כן לא נספיק גם כן בדרך זה.

^[1]והנה בעל תולדות יצחק אסף כל הטעמים יחד וכתבן בספרו, על כן אביא דבריו, ואף אם אחרים קדמוהו באותן הטעמים לא אשגיח בזה מלכתבן בשמו, מאחר שמצאתים בדבריו מכוונים, וזה לשונו ח"ג: פעולות האדם נכללות בשלשה דברים: מעשה, דיבור, מחשבה. על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא, והם הקרב והכליות, כדי שיתכפר בשלשה איברים אלו, ויזרוק דמו על המזבח במקום דם עצמו. וכשיעשה כל זה יחשוב בלבו שחייב מיתה בחטאו וראוי לעונש ארבע מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, וכששוחטה הרי זה הרג, וכששורפה הרי הוא מודה כאילו חייב שריפה. ודומה לזה דרשו רבותינו ז"ל באברהם, מהו ויעלהו תחת בנו? אלא כל עבודה שהיה עושה באיל, היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהא עבודה זו כאילו עשויה בבני. וכיון שהחוטא ראוי שיהא דמו נשפך כדם הקרבן ושיהא גופו נשרף כגוף הקרבן, והקדוש ברוך הוא לוקח תמורתו וכפרתו, זהו חסד גמור מהשם יתעלה שלוקח נפש בהמה תחת נפשו ויתכפר עליו. וכעין הטעם הזה כתב בעל העקידה, והסכימו עליו רוב הפרשנים והאריך בו רבינו הבחיי.

הטעם הרביעי שישמור האדם ויזהר מן השגיאה, שיראה שיענש בממונו שחטא בשוגג, שאף השוגג נקרא חוטא, שאדם מועד לעולם, וכן פירש העקידה והבחיי.

הטעם החמישי שיתן האדם אל לבו, שחומר הוא כשאר חומרי בעלי חיים, יאבד ויכלה ככלות העולה על המזבח, והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים, ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המישוש שחרפה היא לנו וישפילנו, ולזה הכליות והחלב אשר עליהם יקטיר המזבח, וזהו למעט תאוות המשגל שבכליות, שבו הכח התאווני על המשגל, וגם ימעט תאוותו במאכל ובמשתה, ולכן היותרת על הכבד יסירנה, שהכובד בו המאכל, ומלת "יותרת" יורה על זה מצד שיתוף המלה, ולזה כל חלב יקטיר שהוא מותר ההזנה, ובזה יתעורר האדם להניח המותרות, שהחלב אמרו חכמי הרפואה שהאוכלו לא יזון ממנו לכשיתהפכו לגוף הניזון, לכשיהיה חלק אבר. ורבינו בחיי כתב פרשת שמיני: ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימין בחטא ומטין האדם מדרך טובה לדרך רעה. החלב הוא השומן המביא האדם ליד גסות הרוח, והוא מה שנאמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט גו' שמנת עבית כסית, וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו הכליות יועצות, ולכן נאמר (תהלים כו) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאווה המתפשטת באדם, והיא המולידה החימה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף. וכל זה היה מקטיר לצפון, כי משם תפתח הרעה, והכל היה בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב וממחשבת הלב, עד כאן לשונו.

הטעם הששה הוא מצורף לאלו הטעמים, שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים, מורה התורה שראוי ליקח דרך להחיותן שיפרנסם ההמון ושיתכפרו הבעלים באכילת הכהנים, למען יוכלו הכהנים להניח עסקים עולמיים ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות, כן כתב בעל תולדות יצחק. ולי סבה אחרת נאותה במה שאמרו: הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. כי בעוד הכהנים אוכלים בשר הזבח, תמיד חטאת החוטא נגד פניו ומתבייש על חטאתו בין הכהנים האוכלים הזבח, ומזכירים תמיד שם הבעלים על זבחו, ועל ידי הבושה מתכפר לו, כמו שדרשו רבותינו ז”ל: כשאדם מתבייש על עונותיו, נמחלין לו. ולמדו העניין מאחז.

עוד כתב בתולדות יצחק טעם שביעי, שכל חוטא הוא מצד הרוח הטומאה שהוא מתלבש בו. וכאשר ידמה שיתכפר, צריך שיכלה ויברח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה יהיה טהור ומכופר מעונו, בהקרבת כל אחד מן הקרבנות, ובפרט עז או שעיר שהם מחלק רוח הטומאה, ואש המזבח תשרף ותכלה הכל יחד, לרמז שהחוטא שורף עצמו באשו של יצר הרע, ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי.

הטעם השמיני לפי שהעבודות זרות הם שלשה חלקים: האחד מלאכים, השני כוכבים, והשלישי שדים. כמו שכתב הרמב”ן בפסוק לא יהיה לך. נראה לי שהעולה נגד המלאכים, והשלמים נגד המערכת, והחטאת נגד השדים. העולה נגד המלאכים כי הוא בא על הרהור הלב, נגד המלאכים שעיקר פעולתם בעיון ובהשכל הלביי. והשלמים נגד המערכה, לפי שהשמים עושים שלום בין היסודות, ועושין הרכבות בתנועתן, וזהו אמרו (איוב כה) עושה שלום במרומיו. והחטאת נגד שדים, כי שדים הם מזיקין ומלאים עונות וחטאת, והוא שטן הוא יצר הרע. ונראה שלפי זה באו שלשה חלקי קרבן, שור או כבש או עז. שור נגד המלאכים, לפי שהוא הגדול שבשלשה מינין, כבש נגד הגלגלים שבהם חקוק מזל טלה, עז נגד שדים הנקרים שעירים. ונראה שלזה באו גם כן תורים ובני יונה, לפי שהגלגל נחלק לכוכב ובלתי כוכב, והכוכבים הגדולים הם שמש וירח, אם כן הכבש נגד הגלגלים, ותורים ובני יונה נגד שמש וירח, ולכן אמרו רבותינו ז”ל: תורים גדולים ובני יונה קטנים. נגד המאור הגדול והקטון, ולפי שמראה הירח היא נוטה אל לבנות, על כן בני יונה לבנים, עד כאן לשונו. והנה זהו מאמר חלוש מאוד, כי לפי דבריו היה להיות השור לעולם עולה והכבש שלמים והשעיר חטאת. ומאחר שאינו כן הוא מאמר בטל, ואף שאר דבריו אינן מספיקין, כי מקצת הטעמים באו על הבאות הקרבן והאחרים בחלקי הקרבן ואחרים בטעם הקרבן, והמעיין יראה בעצמו חולשת המאמר.

הטעם התשיעי כתבו בעל העקידה פרשת ויקרא, וזה לשונו: טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון כזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולת ראייה וכיוצא בהם, כלם הם לכוונת שיכוין המכוין המקריב להקריב את עצמו לפני יי', והוראות ממעשים אלו, כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגות הנושא אל כח הדברי המיוחד באדם, ראוי להקריב אל האלקים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלימה מכל סיג וחלאה קרובה אליו יתעלה בכל מחשבותיה ופעולותיה, ואל זה אמרו ז”ל (מנחות קי א תוס' ד"ה מיכאל) מיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא במזבח של מעלה וכו'. וכתב עוד כי היו הקרבנות באות דווקא על השוגג ולא על המזיד, לפי שאם יחטא האדם בדעת, אז לא ניתן לקרבן משני טעמים, האחד: כדי שלא יתפרסם ברבים כי יש אדם שלם משכיל בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש עצמו מעשות הרע בעיניו, כי הוא שלוח רסן והתר הרצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והשני: כי זה אשר חטא בנפש המדברת, אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנו, אבל הנפש החוטאת במזיד היא תבחר ותקריב על המזבח התשובה השלימה בצומות ועינויים ומעשים טובים, כמו שאמר הנביא כו'.

הטעם העשירי הוא קודש ליי', אחזו בו המקובלים ז”ל, ובאמת שבטעם ההוא יתבארו רובי פרטי הלכות הקרבנות יותר מבכל הדרכים שנתבארו לעיל, וכמו שיבא בדברינו אם ירצה השם בטעמי פרטי הקרבנות, וכמו שהאריך בזה ספר הזוהר פרשת בראשית, אך נדבר עתה על הכלל, ואביא לך דברי הבחיי שגילה סודן וכתב דבריהם מבואר, ז”ל: על דרך הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן, כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקדש ברוך הוא, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר (ויקרא, א) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. בתוספות ה' לא בא לסתום כי אם לפרש, כי היא ה' אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראה מזבחה, ומשם תתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המחשבה הטהורה, וכן תמצא בדברי הימים (דה"ב, כט) ויאמר חזקיהו לעלות העולה להמזבח. לא אמר למזבח אלא להמזבח בתוספות ה"א, וכן (תהלים, יב) ועולתיך ידשנה סלה. בתוספות ה"א. עולה אשה. אמר עולה כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א, והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש, וזהו שאמר אשה. ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו רוח מתקרב ומתערב להתייחד בריח, ובריח עד המחשבה הטהורה, וזהו שאמר ריח, כלומר המשכת הרצון והשפע היורד ליי', כלומר למדת הרחמים, וזה לשון ריח ניחוח ליי', מלשון (מלכים ב ב טו) נחה רוח אליהו על אלישע. כן הריח העליון תנוח ותרד למדת הרחמים שהוא קיום העולם, וזהו ביאור מלת עולה אשה ריח ניחוח ליי', כי מתחלה יש להעלות האשה ליי', וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד ליי'. ודרשו בתורת כהנים (פרשה ד פרק ו ט) עולה אשה ריח ניחוח ליי', עולה לשם עולה, אשה לשם אישים, ריח לשם ריח ניחוח, ליי' נחת רוח ליי', לשם מי שעשה את העולם. וביאור זה עולה לשם עולה, לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכוונה, אלא שמשם תתחיל המחשבה, ומשם תבא אל הקדש. אשה לשם אישים. הוא הכבוד המקבל מן הפחד, ושניהם נקראים אישים, וזהו את קרבני לחמי. יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישים אתם נותנים. וכן במדרש שיר השירים (שיר השירים, א) הנך יפה רעיתי. פרנסתי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מה שאתם נותנין לאישים, כביכול כאילו אתם מפרנסין אותי, כן באה מלת אשה בה"א, והיא נוספת כהא: צנה ואלפים כלם. כי עיקר המילה אש, והטעם התוספות שלא אמר אש שתהיה המלה כפשוטה, ועוד לרמוז על ה' אחרונה שבשם, ועל החמשי' גם כן הנקראת האש הגדולה. ריח לשם ריח, כלומר לשם המקום שמשם כל ההמשכות נמשכות למטה, ומשם תנוח ותרד ההמשכה ליי' שהוא הרחמים, ואז יתברכו העליונים והשפלים, השמים והארץ וכל אשר בם. וזהו לשון ריח ניחוח ליי', כלומר ירידת ההמשכה והנחת הריח משם ליי', למדת רחמים שבו העולם מתקיים, זהו שאמר ליי', לשם מי שעשה את העולם, כאילו אמרו למדת רחמים שאין קיום העולם אלא בו, וכמו שאמרו (בר"ר יב, טו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושתף עמו מדת רחמים. והנה כל מדה ומדה היתה מסתפקת מן הקרבן, והכוונה להמשיך ולהניח הריח העליון במדות ולהקריב המדות אליו, וזהו הייחוד, וזה לשון (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי. לא אמר לקרב לי אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכוחות והמדות, ולכן נקרא קרבן, שהוא קירוב הכחות והמדות.

וצריך שתתעורר במה שאמר במסכת יומא סוף פרק קמא (דף כא:): אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. כי בהיות שם שתי אשות מעורבות, היה אות וסימן כי יש קישור להדיוט עם הגבורה על ידי הקרבן, וכמו ששתי אשות אלו מתערבות ומתייחדות זו עם זו, כן רצון ההדיוט עם הגבורה מתיחדים זה עם זה, וכן העשן העולה מפעולת הקרבנות למטה, היתה סבה לפעולה והתעוררות למעלה, בהדלקת השפע בניצוצי אוריו בצינורות המדות, וזה בדמיון שתי נרות זו על זו, כשתדליק התחתונה מתוך העשן העולה ממנה תתאחז השלהבת בעליונה ותדליק, גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר, כי עולה למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המדות שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים בין זכר ובין נקבה, כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהם, וכן שלמים אותיות משלים. וכבר הזכרתי זה למעלה, ולכן כתוב בשלמים אם זכר אם נקבה. והחטאת נקבה ולא זכר, כי הוא למדות שמור ובדין שיהיה הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר כי המקום הזה הוא למעלה מן המדות, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד. וביאור סוד המאמר הזה, כי סוד צדיק יסוד עולם, מעונו של עולם, אבל בעלי תשובה תשובתן הרמתה. כי שם ביאתה עד כאן לשון רבינו בחיי, והוא דרך המקובל. והנה ראיתי להעלות לפניך מה שנתגלה אלי מדברי הזוהר בסוד הקרבנות, ודבריו מטולטלין פרשת נח (ח"א ע, א) ופקודי (ח"ב רלח, ב) ופרשת בהר (ח"ג קי, ב) ופרשת פנחס (ח"ג רמ, ב) ושלח לך (ח"ג קסא, ב) שהאריך בזה ואעתיק לך כוונתו בקצרה:

דע והבן כי כל מה שבעולם התחתון יש לו כח ודוגמה בעולם העליון, והוא כחו ומזלו של התחתון נקרא בשמו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר י, ז) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה כו'. וכל שכן שאר הנמצאים החשובים מן העשבים, ולכן תיקנו המקובלים ז"ל עניין האצילות בדוגמת האדם ואבריו, וכינו כל כח לאבר מיוחד, ופירש כי על זה נאמר (בראשית א, ו) בצלם אלקים עשה את האדם. וכן הוא העניין בשאר הנמצאים, לכל אחד כח מיוחד, והם המלאכים וכחות המרכבה העליונה, מקצתם כחות של רחמים, ומקצתם כחות של דין, ומקצתם רוחניים יותר ממקצתם, והם גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כמו שהוא בתחתונים נפש רוח ונשמה וכולם רוחנים, וכן הוא למעלה, יש מהם במדרגות הנפש, ויש מהם במדרגות הרוח, ויש מהם במדרגות הנשמה, יש במדרגות הגוף, ויש במדרגות הצמחים, ויש במדריגות הבהמה, ויש במדריגות העופות, וכולם נקראו בשם התחתונים אשר ממונים עליהם, וכלם נקשרים במרכבה העליונה, מקבלין דין מדין, ושפע ומזון ממה שעליהם, והקדוש ברוך הוא מחייה כלם על ידי אצילות ושפע היורד מלמעלה על ידי הספירה התחתונה, כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים. לקבל פרנסתן.

וידוע כי על ידי פעולת התחתונים מתעוררים כחות העליונים, ורוח החיות באופנים לפעול בעולם כפי קבלתן מלמעלה, וזהו עניין ישראל שמוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ומתישין כח של מעלה בעונותיהם. וזהו סוד הקרבנות, כי כשהקרבן נקרב כתקונו, ועולה לרצון על מזבח העליון, מקרב הכחות העליונים ביחד, כי על ידי פעולת הצדיקים מתדבקים העליונים והשפע והרצון יורד מלמעלה, והספירה התחתונה מאירה פניה, והיא שבע רצון ונותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, הם כל הכחות העליונים המתפרנסים ממנה, ולכן אין הקרבן בלתי ליי' לבדו. (שמות כה, יט) וזובח לאלקים יחרם.

ובהיות הקרבן לרצון, אז כל מדריגות ניזונות משלה, יש ניזונת מן הרוח, ויש מן הנפש, ויש מן העשן, ויש מן הבשר, יש מן הריח, כל אחד מן הדבר אשר ממונה עליו, והקדוש ברוך הוא אין לו רק רצון העובד, וזהו אמרם (ספרי במדבר קמ"ד) נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני.

אמנם כל הנמצאים העליונים, כולם ניזונים מן הקרבן עצמו, ולזה באו מקצת קרבנות בהמות, ומקצתן מנחות, מקצתן זכרים ומקצתן נקבות, מקצתן פרים ואילים, כפי עניין הכח אשר צריכים להתגבר, לפי עניין הקרבן, וכפי ידיעת הבורא יתעלה, ולכן ביום הכפורים היו מקריבים שעיר לעזאזל להשתיק כח ההוא, וכפי מדרשם ז"ל (זוהר ח"ג ס"ג רע"מ) דוגמת מלך שעשה סעודה וצוה ליתן פרוסה לכלב. כי גם הוא צורך העולם, ולעולם הקרבן הוא לשם יתברך, אלא שהוא מפרנס עבדיו בזה כמלך שנותנין לו דורון והוא מצויהו ליתנו לאחד מעבדיו. זהו אמרו קרבני לאשי. לאישים שלי. ולכן היו מתהנין מן הקרבן העליונים והתחתונים, כי אם אין השפע יורד מלמעלה מצד התעוררות התחתונים, הכפירים שואגים לטרף לבקש מא-ל אכלם, מה שאין כן בעת הקרבן כולם מתברכים ומשפיעים למטה כפי רצון בוראם יתעלה, דבר זה לקטתי מדברי הזוהר, והם דברים הנתנים בסיני.

טעם האחד עשר, העיד עליו אבן העזר לפירושו פרשת ויקרא (א א). וכתב שיש לדבר סוד ולא גילה סודו כי אם אל עבדו המביא כל דבריו באמת וצדק בפרישתו צפנת פענח. כי הקרבן הוא תמורת נפשו, ועל ידי זה ינצל מן הגזירה שגזרו עליו מן השמים, כי דבר המערכה לא יסור אם נגזר עליו דבר רע, רק השם יתברך מחדש סבות לקיים הגזירה באחר כדי להנצל את זה, והוא כופר נפשו של אדם. ובזה הטעם כתב הצרור המור בשם הקדוש רשב"י בהיות כי המקטרג שואל דין מהשם יתעלה על חטאות האדם שהוא רע מנעוריו, והקדוש ברוך הוא עושה הכל בדין, ולפי שהשטן הוא להוט אחר הבשר ותכליתו לכלות כל בשר, צוה השם יתברך בקרבנות הבשר כדי להשביע עינו ותאוותו. בעניין שיהיה זה תחת זה, והנה האדם שהיה רשע, היה רחוק מן השם יתברך, ועל ידי תשובתו וחרטתו ווידויו מתקרב אל השם יתעלה, לכן נקרא קרבן, וכן נקרא קרבן מלשון קרב, שהוא לשון מלחמה עם המקטרג הזה, בכל מיני קרב בחרטה ווידוי ותשובה, ונתקיים (משלי, כה) אם רעב שנאך האכילהו לחם. רצה לומר הקרבן הנקרא לחם אשה, כעניין שבבשר הקרבן ממלא תאוותו ואינו מקטרג, ומתעסק בבשר הקרבן שנאכל על האש של מדת הדין שלמעלה, שהיא רבוצה כארי על גבי המזבח לאכול ולכלות הבשר, ובזה מתקרר דעת המקטרג. ורואה עצמו מנוצח מכח הדין, וצריך להקריב אש הדיוט לשרוף עליו הקרבן, כי צריך האדם לשרוף אש תאוותו ולהקריבו על גבי המזבח בעניין שיתקרר האדם מרתיחותיו, וזה על דרך (ישעיה, מג) ואתן אדם תחתיך. כי כשהופך הקדוש ברוך הוא הגזירה מעל איש פרטי, הוא מזמין למדת הדין במקום זה האיש החוטא איש אחר, ובו מתקיים הגזירה הרי זה תחת זה וכו'. והוא על דרך שכתב החכם הנזכר. ועוד כתב החכם אבן עזרא נבחרו הנקרבים לעלות על המזבח יותר משאר בהמות ועופות בעבור היותם נקיים וטהורים בתולדותם ואינם מזיקין, גם לא יקרבו מהם רק דברים המחטיאים, כמו הדם והחלב והכליות, וכשיתכוין האדם לדעת למה יקריב אלה האיברים יותר מהאחרים, הנה אז יחקור על תולדותם, וכשיחקור על תולדותם יבא לחקור בדבר התולדות שהיא חכמת הטבע, וכשיחקור עליה יבין כי התולדות משתנה כפי השתנות תנועים^[2] היסודות ישתנה כפי ניצוץ הכוכבים. גם אלה ישתנו בכל רגע, כפי השתנות המערכת, ומתוך חקירות זה תכסוף נפשו ללמוד החכמות השכליות, והנה תבא לו מן הקרבן תועלת גדול, עד כאן לשונו.

הטעם השנים עשר כתב הרלב"ג, וזה לשונו: התועלת להישיר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השם יתעלה, והוא יכפר להם עונותיהם, ובזה תועלת נפלא להניע האנשים אל השלימות האנושי, וזה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא מה, שהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתעלה, יוסיפו לחטוא עוד, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו ולא יועילו השמרם מחטא במה שעתיד. ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתברך יכופרו להם עונם, אז יהיו נזהרים מחטא עוד, וישובו אל השם יתברך כדי שירחמם ויכפר אליהם מה שחטאו בו, והנה רצה השם יתברך שיהיה עם התשובה הקרבת הקרבן כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל, ולזה צוה השם יתעלה שיעשה אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו, ועל ידי הנכבד הנבדל לעבודת השם יתעלה, להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה, וצוה מפני זה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתודה עליו עונותיו, לישב בלבבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי ההוא, אם שבאופן עשית הקרבנות הערה להישיר האדם לעבודת השם יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרעה, כמו שנבאר הסבה למה היו מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה, בזה האופן אשר יצוה השם יתעלה. ועוד האריך בדבר זה, אך יספיק לנו מה שזכרנו מדבריו לפי כוונת זה המאמר, שבח ליי' שעזרני עד הנה לכתוב כל הטעמים שמצאתי בזה. ומעתה אתחיל ואומר הנראה לי בעזר א-לי וחי גואלי, ואני צריך להציע לך הצעות שעליהם אסמוך דברי, וזה יהיה בפרק שאתחיל.

1. בקטע זה הוא הטעם השלישי. - ויקיעורך
2. צריך בדיקה בקטע הזה - ויקיעורך

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ב · >>

פרק שני

הצעה הראשונה

ודע אתה המעיין שיסוד תורתינו הוא אמונת חדוש העולם והוא יתד שכל התורה תלויה בו כמו שקיימו וקבלו כל חכמי ישראל הן המקובלים הן הנמשכים אחר הפילוסופיה.

ולזה כתב הרב המורה חלק שני פרק שלשה עשר וזה לשונו: דעת כל מי שיאמין תורת משה רבינו עליו השלום הוא שהעולם בכלל רוצה לומר כל נמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר העדר המוחלט והשם יתברך המציאו אחר ההעדר הגמור והשם יתברך לבד היה נמצא ולא דבר בלעדיו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל ואחר כל המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם כרצונו וחפצו לא מדבר וכו'. עד וזה יסוד תורת משה רבינו עליו השלום והיא שנית ליסוד היחוד לא יעלה בדעתך זולת זה. ואברהם אבינו גלה דעת זה ולכן אמר (בראשית יד כב) קנה שמים וארץ. עוד כתב פרק ע"א חלק ראשון וזה לשונו: אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק וזה מושכל ראשון כי המחודש לא יחדש עצמו אבל חדשו זולתו ומחדש העולם הוא השם יתברך כו'.

הרי ביאר הרב כי באמונת החדוש אנו עומדים אל מציאות השם יתעלה במושכל ראשון מה שאין כן באמונת הקדמות שאף על פי שביאר שם הרב על ידי מופת הפילוסופיה מציאות השם אף לפי אמונת הקדמות מכל מקום קשה לעמוד על הדבר אם לא חכם גדול בקי בדרכי החקירה והמופת מה שאין כן באמונת החדוש ולכן הוא יסוד התורה והאמונה, ונראה שלפי זה תקנו חכמים ז"ל קודם קריאת שמע שחרית וערבית יוצר המאורות ומעריב שהם מורים על חדוש העולם ואחר כך קורין שמע ומקבלין עול מלכות שמים כי זה בזה תלוי ועל ידי החדוש עומדים על מלכותו.

עוד כתב המורה חלק שני פרק שלשה ועשרים כי באמונת הקדמות סתירת יסוד הדת ודבור סרה על השם יתברך, וכן כתב פרק חמשה ועשרים וזה לשונו: אמונת הקדמות על הצד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו הנה הוא סתירת הדת מעיקרו ומכזבת כל אות שבתורה בהכרח ומבטל כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו האלקים אלא אם יפורשו האותות גם כן כמו שעשה הישמעאלים כו'. וכתב עוד סוף אותו פרק כי באמונת הקדמות תפול התורה בכללה ואם יתבאר חדוש העולם אפילה דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו כל הפילוסופיא סרה.

הצעה שנייה

ודע כי רבים מחכמי הפילוסופיא האמינו כי אף שהעולם נברא לא יפסיד, וכן הוא דעת המורה פרק שבעה ועשרים חלק שני, וכתב פרק שמונה עמ' פראג ועשרים חלק ב' שזהו דעת דוד עליו השלום שאמר יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. וכתב עוד ז"ל שם: ואולי תאמר הרי כבר נתבאר שכל הוה נפסד ואם הוא נתהווה הנה יפסיד דע כי זה לא יתחייב לנו שאנחנו לא נאמין שהעולם נתהווה בדרך טבעי כי ההתהוית ההויה יתחייב הפסדו בהכרח על המנהג הטבעי כי כמו שטבעו יתחייב שלא היה נמצא תמיד ואחר כך היה נמצא כו כמו כן בהכרח יחייב שלא נמצא כן לעולם שכבר התבאר שזו ההויה בלתי מתמדת החיוב לו לפי טבעו. אמנם לפי טענותינו התוריות אשר היא מציאות הדברים והפסדה לפי רצונו יתעלה לא יתחייב לנו לפי דעת זו שהוא יתעלה כאשר המציא דבר לא יהיה נמצא שיפסד הנמצא ההוא בהכרח אבל העניין נתלה ברצונו אם ירצה יפסידהו ואם ירצה ישאירהו לנצח וכו', עד וכתובים רבים כמו בנצחיותו וכל מה שבא מפשיטו כל דבר שירא ממנו שיפסד העניין מבואר בו מאד שהוא משל כמו שאבאר ואם ימאן זה אחד מן הנמשכים אחר פשוטי הדברים ואמר שאי אפשר לו מבלתי שיאמין הפסדו לא יקפידו עליו אלא צריך שיודיעהו שאין הפסדו הכרחי להיותו מחודש אבל יאמין לפי דעתו כהאמין למגיד המשל ההוא אשר הבינוהו כפשוטו ואין הפסד בזה בשום פנים עד כאן לשונו.

ומעתה שמאחר שהרשות נתן לנו להאמין בפסדו נלך אחר פשוטי הדברים להחזיק כדרך הזה שהעולם יפסד והוא דעת כל המקובלים ואנשי התורה מסכים לאמרם רבותינו ז"ל (סנהדרין צז א) שיתא אלפי הוה עלמא וחד חרב, ואף על גב דהרב המורה יישבו שם פרק ארבעה ועשרים (אולי פרק כט) וזה לשונו, ומאמר זה אינו מורה העדר המציאות לגמרי ואמרו וחד חרב תורה על השאר הזמן וזה עוד על מאמר יחיד והוא על צורה אחת כו'. על זה אינו מוכרח כי רוב החכמים קבלו וקיימו עליהם שהדבר כפשוטו כמו שאמרו (ב"ר א יג) שמים שהם עתידים להבראות כו' כמו שיתבאר למטה. ולזה אמרו בגמרא פרק חלק (צב ב) אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו צדיקים מה הם עושים הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים ושטין על פני המים הרי שהוקשה להם ז"ל. מאחר שיפסד העולם צדיקים מה הם עושים והשיבו השם יתברך מלביש להן מלאכות והם כנפיים כמו שנאמר שש כנפים לאחד ושטים על פני המים, ואפשר שרצה לומר המים העליונים אשר ממעל לרקיע ולא יפסד כי אם עולם הגשמי והמים העליונים אינן גשם כמו שאמר רבי עקיבה לתלמידיו (חגיגה יד ב) אל תאמרו מים מים רק הצורות העליונים הנפרדים נקראים מים כמו שכתב הרב יצחק ישראלו בספרו יסוד עולם ובעל העקידה פרשת בראשית, ואם רצונך לומר שהמים שהצדיקים שטים עליהם הם מים ממש וכוונתם שיחזרו הדברים לקדמותם ויחזרו המים בטבעם ויכסו הארץ כמו שנאמר קודם הבריאה המיושבת ורוח אלקים מרחפת על פני המים אין היזק בדבר.

וכבר ידוע שזהו דעת החכם א"ע כמו שנגלה דעתו בפסוק (שם ח כב) עוד כל ימי הארץ בפרשת נח בעניין המבול וכבר האריכו שם מפרשי דבריו בדעתו זאת, ואף כי אמרם שהצדיקים שטין על פני המים יש לו פירושים אחרים יתבארו מתוך דברינו בעניין הקרבנות כי לדעתי ההפסד יהיה בכל כמו שיתבאר לקמן פרק חמשה ועשרים ואף אם לא נקבל ממנו רק פירוש זה הפשט מכל מקום יתבאר ממנו הפסד העולם המיושב עם כל צבא השמים שנבראו אחר זה.

ומה שאמר הרב שאמרם חד חרב תורה על השאר הזמן אינו הכרחי מאחר שאמרו (ב"ר פר ח ב) אלפיים שנה קודם שנברא העולם נברא התורה ואז לא היה הזמן עדיין נברא אלא אמרו אלפיים לפי מה שנשער בזמן אחר שנתהווה כן הוא אמרם חד חרב.

ואף כי בוודאי יש ליישב דעת הרב כי אלפיים שנה הם במשל ויש לו סוד כמו שכתב אבן העזרא בהקדמתו לפירוש התורה (ד"ה הדרך הד') מכל מקום יש להשיב עליו ממה שנאמר בתורה (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויום שני ויום שלישי שעדיין לא נתלו המאורות עד יום רביעי. וכיצד נשער יום אחד וכו' אם לא היו המאורות שבהם נצטרך לשער הזמן אם לא בדרך שנתבאר וכן פירש בעל העקידה פרשת בראשית. ואני איני אומר שבזה תפיסה על הרב ז"ל שהרי הוא פירש פרק שלשים חלק שני שביום ראשון מיד נתלו המאורות אלא שביום רביעי נתגלו תועלתן כמו שהאריך שם, ואם כן אין עליו תפיסה בזה, רק שאני אומר שאין דברים מוסכמים לפי דעת רוב החכמים שלא נתלה המאורות עד יום רביעי, גם מה שהביאו ראייה לדבריו ממאמר דוד יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד אומר כי כבר ישבו הרקנ"ט פרשת בהר (קט ב).

ואני אכתוב מה שנראה לי בזה כי דוד עליו השלום לא דבר אלא מצד יוקר הפעולות שאינם כשאר המתהוים שמחויב להם ההפסד כי הארץ איננה כן כי יסדה על מכוניה שמצד עצמה וטבעה לא תמוט עולם ועד אבל רצון השם יתעלה יוכרח להכריתה על ההפסד כמו שהכריח על הבריאה וכן מאמר שלמה (קהלת א ה) הארץ לעולם עומדת היינו מצד מנהגה וטבעה מצד עצמה בלתי מכריח וכן אמרו (קהלת א ח) אין כל חדש תחת השמש הכל בדרך הטבע המתנהג על פי השמש. ואני תמה מן הרב המורה ז"ל שאמר פרק שמונה וזה לשונו: ואשר תמצא לכל החכמים תמיד והוא יסוד יעשה ראייה ממנו כל אחד מחכמי המשנה וחכמי התלמוד הוא אמרו (קהלת א ט) אין חדש תחת השמש ושאין עמ' לח' פראג שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סבה עד שמי שלקח שמים חדשים וארץ חדשה על מה שחשב אמר אף שמים שהן עתידים להתחדש כבר הם ברואים כו'. והביא ראייה באמרו אין כל חדש תחת השמש וכו'. הנה מה יאמר הרב בכל הניסים והנפלאות שהיו מעולם ועד עולם שהיו דברים מחודשים ואיך יתקיים אין כל חדש, אלא אנו צריכין להודות שמאמר אין חדש הוא בדרך הטבעי שהוא תחת השמש אבל לא אמרו ביכולת השם יתעלה אשר בידו הכל לעשות כרצונו שהוא משנה הדברים ומפסידן ביכלתו, ומה שאמרו שהשמים החדשים שעתידין להבראות כבר הם ברואים כוונו לסלק שינוי רצון השם יתעלה מיום בריאות עולם והלאה וזה יכלול אמרם אין חדש תחת השמש כי לא נתחדש רצון השם יתברך בעוד שהשמש על הארץ וכן אמרו שם (ב"ר ה ד) על שאר נסים ונפלאות. אמר רבי יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לבני ישראל כו' הדא הוא דכתיב (שמות יד כז) וישב הים לאתנו לתנאו הראשון כו'. אמר רבי ירמיה בר אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנבראו בששת ימי בראשית כו' הרי לך שסלקו רצון המתחדש בכל הנסים והנפלאות וזה באחד מהן.

סוף דבר אני רואה שאמונת הפסד העולם הוא אמונה שנתפרסם ברוב ישראל ואף לדעת הרב יוכל להיות אלא שאינו מוכרח לדעתו והנה נחזיק בה ונאמר מעתה אם יתבאר הפסד העולם על כרחינו צריכין להודות שנתהוה כי המאמר מוסכם כל דבר שאין לו אחרית אין לו ראשית ואם נמצא לו אחרית יש לו ראשית כי אם לא היה לו תחלה אין לו סוף שהרי אנו רואים שיפסד ואם כן קיומו אינו נצחי ואם לא היה תחלה אלא עומד בלתי תכלית צריכין לומר שיש לו נצחיות ואם כן בהפסד העולם יתבאר חידושו מה שאין כן אם נתבאר חדושו לא נתבאר הפסדו כמו שכתב הרמב"ם לדעתו ודי בזו הקדמה למה שנתבאר אם ירצה השם.

הצעה השלישית

הצריכה לדברינו כתב הרב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים כי הנמצא בכללו הוא כאיש אחד באיבריו לא זולת זה. רצה לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק כראובן ושמעון באישות להשתנות עצמיו רצה לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו בהשתנות עצמו איש איש מבני אדם על דרך משל כו'. והאריך בזה להמשיל ענייני האדם ואיבריו לעניין העולם וחלקיו ולא אעתיק הנה אלא הצורך לדברינו. אמר שם ז"ל וכמו שכחות האדם המחייבות להיותו ועמידתו מדת עמידתו הם בעצמן המחייבות להפסדו ואבדו כך סבות ההויה הם בעצמן סבות הפסד בכל העולם ההויה והפסד והמשל בזה שאלו הארבעה כחות הנמצאות בגוף כל נזון והם כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה אילו היה אפשר שיהיו אלו הכחות ככחות השכליות עד שלא יעשו אלא מה שראוי ובעת הראוי וכשיעור הראוי היה האדם ניצול ממכות גדולות מאד וחלאים רעים רבים. ואמנם בעבור שלא היה זה אפשר אבל הם עושים מעשים טבעיות בלתי מחשבה והשתכלות ואינן משיגים מה שיעשוהו כלל התחייב שיתחדשו בעבורם חלאים גדולים ומכות גדולות ואף על פי שהיו הם הכלים בהיות האדם ובעמדו המדה אשר יעמוד.

ובאור זה כי כח המושך על דרך משל אלו לא היה מושך אלא הדבר הניאות מכל צדדיו והשעור הצריך אליו לבד היה נמלט האדם מחלאים ומכות רבות אבל בעבור שאין העניין כן אבל ימשוך איזה ליחה שיזדמן משיג משיכתו אף על פי שהליחה ההיא נטתה מעט בכמותה ובאיכותה יתחייב מזה שימשוך הליחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך או יותר קרה או יותר עבה או יותר דקה או שתמשוך יותר ממה שצריך ויחנקו הגידים ויתחדש(?נ"ל לשון יתפתח) הסתום והעפוש ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותן ויתחדשו חלאים כגרב והחכוך והיכלות או מכות גדולות ונגעים גדולים כמורסה והצרעת ועכול הבשר עד שתפסיד צורת האבר וכן העניין בשאר הכחות ה"ד וכן העניין בעצמו בכל המציאות העניין המביא להיות מה שיתהוה והמשך מציאתו מדה אחת והוא עירוב היסודות בכחות הגלגליות המניעות אותן המפוזרות בהן היא הסבה בעצמה בהתחדש סבות מזיקות במציאות כזרמים ומטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועפוש האויר או התחדש סבות האמיתות מאד יכלו ארץ או ארצות או אקלים בהשקע מקומות כו'.

וכתב עוד וזה לשונו: ודע כי זה שאמרנו כלו מדמות העולם בככלו כאיש מבני אדם לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטון כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מבעלי חיים השלם באיבריו שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטון. אמנם נאמר זה באדם מפני דבר שמיוחד בו האדם והוא הכח הדברי רצה לומר השכל ההיולני אשר זה העניין לא נמצא באחד מבעלי חיים זולתו כו'. עד ובעבור זה אלו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכח מונח עם הכח החיוני לבד היה אובד לשעתו כי האדם יצטרך למלאכות רבות שאין הבהמות צריכין להן וזה הכח נכבד מאוד עמ' לט' פראג יותר נכבד מכל כחות הבעלי חיים והוא גם כן כח נעלם מאוד לא תושג אמתתו בתחלת הדעת המשתף בהכנת שאר הכחות הטבעיות. כן במציאות דבר אחד הוא המנהיג לכללו המגיע לאיבריו הראש הראשון אשר נתן לו כח ההנעה עד שינהוג מה שזולתו ואלו ידמה האדם בנפשו בטול העניין ההוא בטלה מציאות זה הכדור הראש ממנו ואשר תחת יד הראש ובדבר ההוא ימשוך מציאות הכדור בכל חלק ממנו והדבר ההוא אלו-ה יתעלה ולפי העניין ההוא נאמר באדם שהוא עולם קטון מפני שבו התחלה אחת היא מנהיג לכולו ומפני זה נקרא השם יתעלה חי העולם וכו'. עד והנה זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו והשם יתעלה אינו כח בגוף העולם אבל נפרד מכל חלקי העולם כו'. עד ודע שראוי היה שנדמה יחס האלקי יתעלה לעולם יחס שכל הנקנה הנאצל לאדם אשר אינו כח בגוף והוא נבדל מן הגוף הבדל אמתי ושופע עליו ויהיה דמיון הכח הדברי בשכלי הגלגלים אשר הם בגופות כו' כל זה כתב הרב בפרק ההוא. גם החכם אבן העזרא ז"ל דרך דרך זה בפרשת בראשית (א כו) עד שכתב שלזה ראו הנביאים כבוד השם כמראה אדם לפי שהשיגו זה הנמצא שהוא שכל נבדל ומנהיג כל הנמצאין עליונים ותחתונים כהנהגת שכל האדם לאדם והוא מפורסם בפי כל חכם. ובספר יצירה (פרק ד) אמרו עולם שנה נפש ומבאר שם לכוין הדברים אלו נגד אלו.

וגם נראה שלזה כיון בפירושו לאיוב בפסוק והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש שכתוב שם שהוא סוד גדול, ונראה שכיון לזה שנאמר באחד רצה לומר בעולם בכללו שהוא אחד במספר. ואני ראיתי לכתוב הנה להחזיק עניין ודמיון זה ממה שנמצא בתורה ובדבריהם ז"ל במה שנאמר בתורה (בראשית א כו)נעשה אדם בצלמנו ונאמר (בראשית א או ט ו)) בצלם אלקים עשה את האדם ואף כי הרמב"ם ביאור בספר המורה פרק ראשון שאינו נאמר על דמות אדם ותוארו רק על הצורות המינית כו' מכל מקום המאמרים אשר נמצאו בזה לא יפסלו(?צ”ל יסבלו) פירושו. אמרו בפרק במה טומנין (שבת נ ב) תנא רוחץ אדם בכל יום פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונהו שנאמר כל פעל ה' למעניהו. ובמדרש אמרו (ויקרא רבה לד ג) על הלל הזקן כשהיה נפטר מתלמידיו אמרו לו להיכן הלל הולך אמר ליה לעשות מצוה אמרו ליה וכי מה מצוה עושה הלל בכל יום אמר ליה לרחוץ במרחץ אמר ליה וכי זו היא מצוה אמר ליה הן ומה איקונן של מלאכים שהם מעמידים אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסאות ומי שהוא ממונה עליהם מהדרן ומשטפון ולא עוד אלא שהוא ממונה עם גדולי מלכות אדום שנברא בצלם ודמות דכתיב בצלם אלקים עשה האדם על אחת כמה וכמה הרי משמע שקבלו עליהם הדבר כפשוטו.

ועוד קשה מזה אמרם פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז א) תנו רבנן להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא האדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומין זה לזה והקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו. ומי יתן ואדע מה היה חותמו של אדם הראשון שנטבע בו ומהו הדפוס שכתב רש"י ז”ל בפירוש החומש (בראשית א כז) בצלמו בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא בידים שנאמר ותשת עלי כפכה נעשה כחותם מטבע זה העשויה על ידי רושם.

ובפרק חזקת הבתים (ב"ב נח א) רבי בנאה הוה מציין מערתא כי מטא למערת אדם הראשון יצא בת קול ואמר נסתכל בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל. והנה כבוד אלקים חקור דבר זה דרך המקובלים בזה הוא ידוע אך על צד המחקר הוא קשה להבינה אם לא בדרך זה שנבאר.

ועוד אמרו בבראשית רבה (י ז) בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נעשה אדם אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אתה נותן פתחון פה למינים לטעות. אמר ליה הקדוש ברוך הוא כתוב והרוצה לטעות יטעה עד כאן. וכבר האריך בעל העיקרים מאמר ראשון פרק אחד עשר בזה והקשה כי מה תועלת הגדול במלות נעשה עד שהקדוש ברוך הוא הוצרך לכתוב מלת נעשה אף שיש בו מקום לטעות והאריך שם ליישבו ואין פירושו נראה בעיני כי אדרבה על ידי פירושו עדיין מקום למינים לטעות. ולכן נראה בדרך שנבאר והוא מבאר לנו גדולתו של יוצר בראשית כי אדרבה מלת נעשה מורה לנו אחדות גמור כי כבר הביאו הפילוסופיא האמתיים ראייה על אחדות השם יתעלה ממה שהעולם נקשר קצתו בקצתו והוא כאיש אחד. והא-ל יתעלה הוא נשמה לעולם כנשמה בגוף האדם כמו שבאר המורה בארוכה וכל זה יתבאר לנו במלת נעשה כמו שיבא ואם כן מלת נעשה מורה על אחדות ואם כן אין הטעות אלא מן האדם עצמו הטועה.

ונאמר לפי מה שנתבאר כי האדם נקרא עולם קטון לפי שהוא בדמות עולם הגדול עם מנהיגו שהוא אלקים יתעלה על כן נאמר בו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והעולם בכללו הוא הדפוס של אדם העשוי להשם יתעלה וצורת האדם ואיבריו הן כדמות העולם ואיבריו ועל זה נאמר כדמותינו והנפש שבאדם הוא כדמות אלו-ה ועל זה נאמר בצלמינו כמו שבאר הרמב”ם ולזה מצוה לרחוץ איקונו של אדם שהוא כדמות העולם הגדול שהוא דפוס של מלך הקדוש ברוך הוא.

ומצאתי מדרש חכמים ז”ל (קהלת רבה א ט) נאות לזה. אמרו כשם שאברים לאדם כן אברים לארץ וראש עפרות תבל, והנה כסה את עין הארץ, ותפתח הארץ את פיה, ארץ אוכלת יושביה, ומתחת זרועות עולם, והארץ הנה רחבת ידים לפניהם, ויניקהו דבש מסלע, על טבור הארץ, כי ערות הארץ באתם לראות, והארץ לעולם עומדת, עד כאן לשון המדרש המעולה. ועוד האריכו בזה במדרש קהלת בפסוק והארץ לעולם עומדת אשר מורה על זה שאמרנו.

ודע כי הארץ אינו נאמר דווקא על יסוד העפר אלא שהוא שם כולל לכל היסודות כמו שכתב המורה חלק שני פרק שלושים. ואפשר שאף השמים נכללים באותו שם הארץ שאז כל המציאות הגשמי נכלל במלת הארץ ויפה אמרו רבותינו ז”ל שיש לה איברים כמו לאדם. ואחר כתבו זאת בהגדתי למסכת שבת מצאתי לחכם אחד לא נזכר שמו שכתב כן בפירוש שיר השירים וכתוב שלזה נאמר ראשו כתם פז וגו' לחייו כערוגת הבושם וגו' שוקיו עמודי שש חכו ממתקים. ולפי שמצאתי דברי החכם ההוא מטושטשים ומועטים מאד בכתיבה אי אפשר לעמוד עליהם כי אם בקושי אעתיק הדברים הטובים הנה ובמקום שחסר הביאור מדבריו באותה הפרשה אשלים אותו מדעתי הקלושה עד שיהא הדבר נשלם משנינו.

ובמדרש ויקרא רבה פרשת קדושים (כה ח) שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם עמודי שש שנבראו בששה ימי בראשית, מיוסדים על אדני פז הוא דברי תורה שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב. וכן הוא במדרש פרשת נשא (פרשה יב ד) ועוד אמרו שם עמודיו עשה כסף זו היא רקיע כדכתיב עמודי שמים ירופפו ולמה קראו כסף שמכסיף את הכל, רפידתו זהב זה הארץ שמעלה פירות הארץ ופירות האילן הדומין לזהב מה זהב יש בו מינין הרבה וגוונים הרבה כן הם פירות הארץ, מרכבו ארגמן זו השמש שהוא נתן למעלה והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם ומכח השמש הארץ מעלה פירות ולכן קראו ארגמן שבראו הקדוש ברוך הוא לארוג מן לבריות ואין מן אלא פירות מזונות שנאמר (דניאל א ה) וימן להם המלך וגו'.

ועוד האריכו שם בזה להראות העניין אשר אנחנו הולכים סביבו כי כלו נאמר על עניין העולם כי כמו שנפש האנושית בערך לגוף כן השם יתעלה בערך הגלגל כי כמו שהנפש סובלת הגוף והיא מתנענית הגוף ומנתקת אותו ממקום למקום והגוף מלא ממנה מצפרני רגליו ועד ראשו וזה האות שאם יגע דבר בגוף האדם בלתי ראייתו ירגיש מיד ובהפסד הרוח ממנו ישאר קר ויבש, כן כבוד השם יתעלה מלא כל הגלגל מן החלק הפחות שבו עד הנכבד ממנו כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו ומפני זה ייחס כל חלקי הגלגל כאלו היה חלקי השם יתעלה כאמרו ראשו עיניו ידיו שוקיו לא שהשם הוא גוף חלילה וחס, והן הן דברי רבי ישמעאל ודברי רבי עקיבא בספר היכלות שאמרו כל היודע שעור של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ודברי רבי שרירא גאון ורב האי גאון בנו העירוני על דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל אמרו בתשובה אחת שהשיבו לאנשי פאס(מרוקו?) שאין הדברים האלה כפשוטן אלא הרי הרים של צפוני חכמות הגדולות תלויין בהן ויהי פירוש ראשו הוא הרקיע האבר הראש שבכל הכדורים והוא נקרא ערבות ולכן השם יתעלה נקרא ערבות כי עיקר שכינתו עליו כמו הראש באדם על דרך משל, ויהי כתם פז משל על גשמי הגלגלים המזהירים ומבריקים ככתם פז. ואמר קווצותיו תלתלים דומה (אולי צ"ל דימה) הכחות הגלגליות לשערות שבראש האדם. וכבר כתב הרקנ”ט בזה פרשת ויחי (עז א ובפרשת קדושים קמט ב) שהשערות יאמרו על כחות אלקיות ואמר שחורות כעורב להיות מראה השחור מחשיך הראות מונע העין לראות ואמר שאי אפשר להשיג הכחות על אמיתתן כאלו מראה החושך סוגר בעדם. או רומז בחושך זה על יסוד האש הנקרא חושך במעשה בראשית. כמו שכתב המורה פרק שלשים חלק שני ונמשכו אחריו קצת החכמים.

ואמר עיניו כיונים, פירוש מראיתיו לבנים כאלו הם רוחצות בחלב מחסרון מים כאנשים החסרים מקומות מים רוחצין בחלב ויהי פירוש יונים מלשון חרב היונה והוא לשון אונאה וחסרון ואתמה לדמותו עין הרקיע לרחוץ בחלב כי כן הוא מאמר ארכטיטלוס בספר אותיות השמים שמראה הרקיע הוא לבנונית חלבית. ואמר יושבת על מלאת פירוש יושבת קימת כעניין ה' למבול ישב ומלאות על שלימות ונצחית כמו שבאר הרב המורה בשיתוף שם יושב ומלא חלק ראשון פרק אחד עשר ופרק תשעה עשר. ואפשר שעיניו הם שבעה כוכבי לכת שהם צחות ונקיות כאלו רחוצות בחלב מחסרון מים והוא אשר אמר הנביא שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ.

לחיו כערוגת הבושם הם השרים מלאכי מעלה נקראים פני השם יתעלה באמרו ופני לא יראו והלחיים הם בפנים ואמר שהם כערוגת הבושם שהם התענוג נפשי שאין לך דבר שהנפש מתענג בו לולי כריח הבשמים ולזה הושאל על השם יתעלה כמו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח כי אינו תענוג גשמי על כן המשיל תענוגן ושלימותן לערוגת הבושם. ואמר שפתותיו נוטפות מור עובר קרא לשכלים הנבדלים שפתותיו כאשר ידבר על ידן עם עבדיו הנביאים כמו שהאדם מדבר בשפתיו. וזה אמרם פרק חלק (סנהדרין צט א וברש"י ד"ה אברי) לבא לפומי לא גליא כי אפילו למלאכי מעלה שהם פי השם שידבר על ידיהן אינן יודעין הקץ.

ואמר נוטפות מור עובר רצה עמ' לט:' פראג לומר כי השפע והתענוג הנמשל לערוגת הבושם הן נוטפות למטה אל עבדיו הנביאים, ומה נאות לזה ונפלא דברי הרב המורה פרק אחד עשר חלק שני בעניין האצילות והשפע היורד מלמעלה שאינו אלא מה שהוא מותר למלאכים כדרך עשיר שיש לו עושר רב שאינו צריך לו ונתנו לאחרים כמו שהאריך שם בזה, ולכן אומר מור עובר רצה לומר שעבר עליהם תחלה ולוקחים ממנו הצריך להם והמותר משפיעים למטה.

ואמר ידיו גלילי זהב ידי השם יתברך הם הגלגלים בלי ספק שעל ידם פועל בתחתונים כמו שהמשילן הנביא באמרו (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם ובאר הרב המורה הדברים אלו בפרקי המרכבה ובפרט בריש חלק ג' ואמר שהם גלילי רצה לומר זהב ממולאים כתרשיש הם הככבים שבהם שלמותן כדמות תרשיש. ואמר מעיו עשת שן מעלפות ספירים כבר ידעת מאמר חכמים ז”ל (מנחות מג ב) שהרקיע דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לספיר שנאמר (יחזקאל שם כו) וכאבן הספיר דמות הכסא. וכבר כתב הרב המורה חלק שני פרק תשעה עשר וזה לשונוץ וכבר כתב אבונצר בתוספותיו על ספר שמע הטבעי דבר ז”ל אמר בין הגלגל והככבים הפרש כי הגלגל ספיריי והככבים אינו סיפוריים ולכן אמר שמיעיו רצה לומר הככבים הן כדמות שן מעולפות ספירים רצה לומר מסובבים ממראה סיפוריי (אולי צ"ל ספיריי) אבל אינן בעצמן סיפוריי (אולי צ"ל ספיריי) ואמר שוקיו עמודי שש הם ששה קצוות העולם שהם עמודי שש וכמו שפירשתי במגלת אסתר (א ו) בסיוע דשמיא קריתיו מחיר יין ואמר שהם מיוסדים על אדני פז כי הם מיוסדים על הארץ שהיא מרכז הגלגל שעליה הגלגלים חוזרים והמשיל הארץ לאדני פז כמו שהמשיל הראש לכתם פז כי היא חשובה כמו הגלגל לרוב תועלתי' בהמצאה עד הנה תאר הגלגלים ואברי העולם בפרט. אמנם מכאן ואילך המשיך כל גופו ביחד ואמר ומראיהו כלבנון בחור כארזים והוא להוסיף באור על דבריו הראשונים שהמשילו לא דבר רק על כלל העולם הנקרא לבנון כמו שנאמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון הנאמר על העולם ואמר בחור כארזים הנטועים מששת ימי בראשית וכמו שנאמר ארזי לבנון אשר נטע השם ואומר חכו ממתקים וכלו מחמדים כמו שנאמר בבריאה (בראשית א לא) וירא אלקים את אשר עשה והנה טוב מאד ונאמר (ב ג) ויברך אלקים אין לך חיך מתוק מזה וזה רעי בנות ירושלים.

וכעין זה כתב הבחיי סוף בראשית (ו ו) כי מה שנאמר יד השם עיני השם או שאר דברים גשמים הכל נאמר על מלאכיו משרתיו כי כשעושה פעולת עין נקרא עין וכן כלם וכן הוא בספר התיקונים לרבי שמעון בן יוחאי ז”ל (תקון ע).

ומאד יקרים הדברים האלה בעיני ויונעמו לכל חכם כי בדרך זה יסולקו כל גשמיות מן השם יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה. כי אין לו גוף ולא סוף ולא תחלה והוא סבות הסבות עילה על כל עילה. ודע והבן כי לפי דברים אלו יתבאר לנו סוד תפילין שצוה אותנו השם יתעלה שיהיו תמיד לזכרון בין עינינו. וטעם אמרם (ברכות ו א) שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין כי המציאות כולו הנרמז בתפילין מיוחס להקדוש ברוך הוא וכמו שנתבאר ועניין הרמז ממה שידוע. כי תפילין של יד הוא בית אחד ושל ראש היא ארבע בתים ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש הוא נגד המוח ואסור להיות תפילין של ראש בראש האדם בלא תפילין של יד, והעניין כי ידוע שעיקר חיותו של אדם הוא בלב וכמו שאמר החכם (משלי ד כג) מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים, וידוע שממנו נמשך החיות למוח אשר על ידי מוח נותן החיות לכל האיברים כי ממנו כל החושים נמשכות ומשתרגות ואליו שבים. והנה להיות כי השם יתעלה הוא נותן החיות לכל העולם אשר הוא כדמות האדם ואיבריו על כן באו תפילין של יד בבית אחד להורות על השם אחד, ולהיות כי הברואים אשר מקבלים החיות מן השם יתעלה הן ארבעה מדריגות כי הן החי והמדבר והגלגלים והשכלים הנבדלים ועל ידן מגלה השם יתעלה גדולתו וגבורתו על כן באה תפילין של ראש ארבעה בתים. וידוע שאין קיום מדריגות אלו מבלעדי השם יתעלה על כן תפילין של יד היא הראשונה בהנחה והאחרונה בסילוק להורות על השם אחד שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין שום מציאות לשאר מדריגות השפלים שהם הצומח והדומם והיסודות הפשוטים. ולהיות כי לכל נמצא ארבע סבות שהם החומר והצורה והפועל והתכלית ואף בשכלים הנבדלים שאין בהן חומר וצורה מכל מקום יש בהן הרכבת מה מצד השגת עצמן שהוא כדמות חומרן והשגת עליתן שהוא כדמות צורתן כמו שמבואר בפרקי המרכבה בספר המורה וכתבוהו שאר החכמים. על כן באו התפילין הלכה למשה מסיני להיות מרובעים להורות על ארבע סבות אלו.

וריבוע של תפילין של יד יש לו דרך אחרת בזה והוא בא להורות על מציאות השם יתעלה ואחדותו, וזה כי מספר המרובע אחד הוא בגימטריא אנכי ונרמז בזה האחדות והמציאות ואף כי נרמז כי מציאותו ומחיתי(? מהותו) תקיף מקיים כל ארבע מדריגות שהם ריבוע של תפילין של ראש וממנו נמצא הכל, ולא יקשה עליך אמרם ז”ל (שם לד ב) אין עושין תפילין של ראש תפילין של יד דמעלין בקודש ואין עמ' מ' פראג מורידין ולפי דברי הדבר בהפך שהרי קדושת תפילין של יד היה ראוי להיות יותר גדולה כי לפי שהשג' השם יתברך אינה אפשרו' רק מצד ברואיו ועל ידן אנו משיגים קדושת ומציאות השם יתברך. וידוע כי יכולת כל המציאות הוא מצד השם יתעלה כי מקבלין ממנו השפע והיכולת ועל כן כשאנו עושין מתפילין של יד תפילין של ראש אנו מוסיפים בקדושת השם יתעלה שאנו מראים שכבודו מלא כל הארץ והארבע הם מכח אחד כי בכחו כחן מה שאין אנו רשאין לעשות מן הברואים דהיינו מדריגות הארבעה וכחן כח השם יתעלה וחלילה לעלות כזה על דעתינו.

ולאלו הדברים כוונו ז”ל שאמרו בפרק קמא דברכות (ו א) שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין ושהראה למשה קשר תפילין. וידוע שפרשיות של תפילין הן ארבע קדש והיה כי יבאך שמע והיה אם שמוע ובהן שני שינין אצל קדש היא של ארבע ראשין ואצל והיה אם שמוע היא שלשה ראשים והכל בא להורות על סוד זה כי קדש הם נגד מדריגות החי כמו שנאמר (שמות יג ב) קדש לי וגו' והיא כמו סוג כולל האדם והבהמה ואחר כך פרשת והיה כי יביאך המבדיל בין בכור אדם לבכור בהמה כמו שצותה התורה לפדות בכור בהמה טמאה בשה או לעורפו ולהקריב בכור בהמה טהורה ולפדות בכור האדם והוא ההבדל בין החי והמדבר. ולהיות כי מדריגות אלו מורכבים מארבע יסודות על כן בא אצלן השין מארבע ראשין והשין מלשון שינון לשון ושננתם (דברים ו ז) והוא ההשכלה.

אמנם שמע והיה אם שמוע מורים על שני מדריגות האחרים, שמע מורה על עניין הגלגלים כמו שנאמר ודברת בם בשבתך ובקומך ודרשו ז”ל (ברכות י ב) בזמן שכיבה והקמה שהוא שחרית וערבית על ידי תנועות הגלגל, והיה נגד עניין שכלים הנבדלים שנאמר בה (דברים יא טז) השמרו לכם וגו' ועבדתם אלקים אחרים והם השכלים הנבדלים הנקראים אלקים אחרים.

ולהיות כי אפשר לומר כי בפרשת שמע נרמז עניין שכלים הנבדלים שבה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא שבח של מלאכי מעלה והיה כי תבא על עניין הגלגלים שנאמר בה (דברים יא יז) ועצר השמים על כן נפל מחלוקת גדול בסדור שני פרשיות אלו כמו שמוזכר בדברי הפוסקים והתוספות (מנחות לד ב ד”ה והקורא). ועל כל פנים הבית החיצונה מורה על עניין השכלים ועל כן בא בצדו השין של שלשה ראשין כי השכלים מתוארים בשלשה יסודות כעניין שנאמר (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ומתוארים במים כמו שביאר בעל העקידה ובעל יסוד עולם כי המה מים העליונים ולא מצינו בשום מקום שיתארם ביסוד העפר. והרצועות הוא רמז השתלשלות הדברים וקישורן זה בזה וזהו קשר של תפילין והיה בהן שם של שד-י כמו שאמרו רבותינו ז”ל (רש"י בראשית יז א) שיש בו די באלקותו. ועוד אמרו (חגיגה יב א) שנקרא כך על שם שאמר לעולמו די לרמוז על מה שנתבאר זה הנראה לי בסוד תפילין.

הצעה הרביעית

היא הקדמה האחת שהניחו המדברים החולקים על הפילוסופיא הביאו חלק ראשון פרק שלשה ושבעים ואמר שהם חשבו שהעולם בכללו רצה לומר לא יקבלו החלוקה לדקותם ולא לחלק האח' מהן כמות כלל והם העצמיים הפרדיים שהניחו המדברים שממנו יתהוה העולם. וכתב עוד הרב ויאמרו כי אלה החלקים אינן נמצאים מאז כמו שהיה חושב אפיקורס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק אבל יאמרו שהשם יתעלה יברא אלו העצמים תמיד כשירצה והם גם כן אפשר העדרים כו'. ומעתה נתחיל בעזרת האל יתעלה לבאר לפי דרכינו טעמי הקרבנות בדרך כלל. וראוי שניחד לה פרק בפני עצמו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ג · >>

פרק שלישי

אמרו רבותינו ז”ל פרק קמא דברכות (דף כו:) תפילות נגד תמידין תקנו, ואמרו פרק היה קורא (ברכות יד, ב) הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כמקריב עולה בלא מנחה, תודה בלא נסכים, ואם נפנה ונטל ידיו וקרא קריאת שמע והניח תפילין כאלו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות (דף טו.). הרי גילו שטעם הקרבנות וטעם קריאת שמע וברכותיה הן אחד. וכבר האריך בעל העקידה פרשת צו לבאר עניין התפילה שהיא הקרבן האמיתי שאדם מקריב נפשו להשם יתעלה. לכן נראה כי כמו שאנחנו בזמן הגלות שאין לנו לא כהן ולא קרבן ולא מקדש בעונותינו ובעונות אבותינו מתפללין לפניו שחרית וערבית וקורין קריאת שמע וברכותיה בשחרית יוצר המאורות והמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובערבית מעריב ערבים כדי לקבוע בלבבינו אמונת חדוש העולם, כן היו מקריבין בזמן המקדש קרבנות להורות על חידוש העולם.

וידוע כי הרב המורה חלק שני פרק אחד ושלשים כתב שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידם ויפרסמן ויתמידון בהמון לנצח, לא ישארו, לכן צותה התורה ביום השבת כדי לקבוע בנפשינו אמונת חדוש העולם. וכן האריך בזה בעל עיקרים מאמר רביעי פרק שלשה עשר, לכן בזמן המקדש שהיו ישראל על אדמתם וכהנים המקודשים ידעו כוונת הקרבן, וידעו שלא לפגל בקדשים לחשוב מחשבה זרה אלא כמו שצוה השם יתברך, היו מקריבים תמידין, אחת עשו בבקר ואחת בין הערבים, וכבר ביארנו שכל אחד מבעלי חיים הוא בדמות העולם בכללו זולת השם יתעלה אשר אין דוגמא לו, אין לו דמות בב"ח כלל רק באדם שנברא בצלמו, על כן היו מקריבין ומפסידין בעלי חיים אחד בשחרית ואחד בערבית, להורות שכל העולם שהוא בדמות החי יפסד ויכלה, ועל ידי זה עומדים על חדוש העולם שהוא עיקר התורה ויסוד האמונה כמו שנתבאר למעלה מורה גם על סוד האחדות אשר נגלה על ידי הקרבן המקריב הכחות על ידי אמונת חדוש העולם, וכמו שיתבאר בחלק שלישי פרק שלשים. ולזה היו התמידין נשחטין נגד השמש שחרית וערבית כמו שמוזכר במסכת יומא, וכמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בסדר מעשה התמיד. להורות כי על ידי זריחות השמש ומבואו אנו מכירין יוצר בראשית יתעלה. והנה זה טעם על הקרבנות, בין הקרבנות הבאים על החטא ובין קרבנות שנקרבו מבריאות עולם על ידי אדם ונח ואברהם וכיוצא בהן, או הבאים בנדר ובנדבה, כי אם חטא ומביא קרבן אין לך תשובה גדולה מזה, שמורה שהשם יתעלה ברא העולם ברצונו ויכול להענישו על עוונותיו, מה שאין כן אילו היה העולם קדמון, שאז נתבטל ההשגחה ושכר ועונש וכל עיקרי התורה, ועל כן בשובו להשם יתברך מקריב קרבן ויהא לרצון לפניו.

ומעתה יצא לנו גם כן הטעם שהקרבן בא על השוגג ולא על המזיד, כי אם חטא בשוגג לא חטא בחלק השכלי שבו שהוא חלק אלו-ה בעולמו, ואז נשאר כבהמה וכשמקריב קרבן מזכיר גם כן מה שחטא הוא עושה בחלק הבהמית שבו, והוא שיפסיד גם כן בהפסד הקרבן והעולם בכללו, מלבד השם יתעלה שישאר חי וקים לנצח נצחים והוא אינו כח בגוף כמו שנפשו השכלי אינו תלוי בגופו, שהרי לא חטא עם גופו. ומזה נראה שהוא נבדל ממנו שהרי הגוף חוטא בלא דעת, ולכן מתכפר בבהמה שאין לה דעת ומתכפר לו.

אמנם כאשר יחטא עם שכלו והראה בחטאו ששכלו תולה בגופו, לא נאות לו לכפר בקרבן שלא נחשב בזה על השם יתעלה חס ושלום. ומנהג זה נוהג ברוב הקרבנות הבאים על החטא והם חטאת קבוע. אמנם בקרבן שבועות העדות ושבועות הפקדון, הם באין על הזדון כשוגג, מפני שעיקר החטא היא בין אדם לחבירו, ואין זדונו ניכר לחבירו, לכן זדונו נחשב כשוגג. ומכל מקום נשתנה דינו להיות נידון בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע להורות על קוצר המדע והשגה הנופל בעניין קרבן זה, ושעל ידי זה הוא נידון כפי השגת יד המקריב, אשר מורה על זה כמו שיתבאר לקמן פרק שמונה ועשרים. ומטעם זה ראוי להקריב מזיד כשוגג. וטעם אשם נזיר ואשם מצורע אשר באין על מזיד כשוגג, אינו בדרך שאר קרבנות, כי קרבנן אינו מצד חטא שעשו רק בכוונה מיוחדת בכל אחד כמו שיתבאר מדינים אם ירצה השם יתעלה בחלק שלישי (פרקים ס"ח ע"א).

ואשם גזילות הבא על מזיד כשוגג, גם כן הוא מטעם קרבן שבועות העדות ופקדון, ונשתנה דינו להיות נידון כאשם מטעם שנבאר לקמן פרק עשרה אם ירצה השם בדיני אשם, וכן אשם שפחה חרופה הבא גם כן על מזיד כשוגג, ואינו מכלל כוונת שאר הקרבנות רק שהוא עומד במקום מלקות שהיא חייבת, ולכן לא ימנע מלהקריבו מזיד כשוגג. אמנם ברוב הקרבנות הוא הטעם מה שנתבאר למעלה. ולדעתי שלזה כוונו חכמים ז"ל במסכת תענית פרק קמא שאמרו (ירמיה, יט) אשר לא צויתי, זה בנו של מלך מואב. ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם, כי באמת המקריב אדם כופר בעיקר ומראה כי חס ושלום אפשר הפסד בנפש האדם, ויבא חס ושלום לחשוב כן בהשם יתברך ויתרומם מזה כי הוא מחוייב המציאות, לא יתבטל בהפסד העולם, לכן אין להקריב רק בהמה או עוף שהוא בעל חי שהוא בדמות כל העולם שיהיה נפסד, ואין בו רמז על השם יתעלה. ולזה כן באו קרבנות בתורה נדבה ורצון, כי המודה בזה מודה בכל התורה כולה כמו שנתבאר (לעיל פרק ב) ועל אחדות השם יתעלה, שלא נמצא נצחי כמהו ואין לך עבודה רצויה גדולה מזו. זהו טעם הקרבת קרבן נדבה או על השוגג ולא על המזיד, ולזה דרשו רבותינו ז"ל (זבחים מו, ב) ריח ניחוח לה' (ויקרא, א), לשם מי שעשה את העולם.

ולהיות כי הדברים אלו עמוקים, אין כל אדם עומד עליו, אם לא למשכיל בכל הנמצאים. וידוע טבע העולם ושהוא נערך אל הב"ח, על כן חסדי השם יתעלה כי גברו, צותה התורה שאם אין יד האדם משגת להקריב בעל חי שיקריב קמח סולת. ואמרו בנדרים (דף מא.) אין עני אלא עני בדעת. רצה לומר כי המדברים על ידי הקדמותיהן בארו חדוש העולם במושכל ראשון, כי לא הניחו לשום דבר שבעולם טבע קיים, אלא אמרו שהכל יכול להיות הפך מה שהוא, אלא שהקדוש ברוך הוא בראו כרצונו, ולזה מושכל ראשון הוא ואינו קשה להשיגו, על כן היה מביא קמח סולת שהוא כדמות העצמיים הפרדים, שהניחו המדברים להקדמה שעליה נבנה כל חכמת המדברים, כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים ושלשה ושבעים וארבעה ושבעים, וידוע שאין לך דבר שחלקיו קטנים כמו הקמח והסולת.

ודע והבן כי מצות הקרבנות שהיו מורים על חדוש העולם במה שהיו נפסדים, הם בדמות מצות שבת שבא הזכרון על חדוש העולם עם השביתה ולא עם המלאכה, כי השבת מורה גם כן על הפסד העולם באלף השביעי כמו שכתב הרמב"ן פרשת בראשית (ב ג . ועיין רש”י ר”ה ל”א א ד”ה ליום). וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער רביעי גם פרשת ויקהל שער חמשה וחמשים, למה היתה זכרון הבריאה בשביתת השבת ולא באה המצוה לעשות מלאכה כל ימי השבוע לזכרון הבריאה. ובאר בו טעמים אחרים, אבל מה שכתבתי נראה לי שעל ידי ההפסד נגלה חדוש גם כן, אבל על ידי החדוש אינו נגלה ההפסד. וכמו שכתבתי פרק שני חלק שני בהצעה השנית. ולפי שסוד הקרבן הוא סוד השבת, על כן היו הקרבנות דוחין שבת.

וכבר גלו חכמים ז"ל במדרשים המעולים (ויקרא רבה כז, י) כל זה, באמרם (ויקרא, כב) ומיום השמיני והלאה ירצה. אמר רבי יהושע בשם רבי לוי, משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז לפניו, כל אכסניא שבא לכאן לא יראה לפני אם לא יראה פני המטרונה תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו שבת, שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, ע"כ לשונו. הודיע לנו שסוד הקרבן הוא סוד השבת, וכל זמן שלא ראה השבת, והוא עניין אמונת חדוש העולם אסור להקריבו, שלא יחשוב בו מחשבת פסול, והוא עניין עצמו במצות מילה כמו שיתבאר. ואמרינן בירושלמי דתענית פרק שלשה ועשרים פרקים (הלכה ב?)^[1] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ושלשתן בפסוק אחד, ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כיסיתך זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שעסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לישב בצילו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. לנטוע שמים וליסוד ארץ, אלו הקרבנות. הנה מבואר שהקרבנות היו מורים על נטיית שמים ויסוד ארץ, והוא מבואר בדברינו, וזה הנראה לי בטעם כלל הקרבן, אך בטעם התחלפות המינים שור או כבש או עז ושאר כל הלכותיהן יתבאר לקמן אם ירצה השם.

1. רצה לומר בפרק בשלשה פרקים, והוא פרק ד' דתענית, ותיבת עשרים כנראה ט"ס.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ד · >>

פרק רביעי

להיות כי המקדש היה מורה על העולם וחלקיו כולם כמו שנתבאר למעלה, והיה אפשר לומר שהוא כן על דרך החיוב כאשר חשבו הפילוסופים היוונים, על כן בא ענייני הקרבנות תוך המקדש ונאסרו הבמות, כי במקום שלא היה דמיון לכל העולם אין שם מקום להקריב קרבן, שהוא מורה על הפסד העולם כולו וכמו שנתבאר, ולי מה יקרו בדבריהם ז"ל על פי דרכינו במה שאמרו (סנהדרין נט ב) שאדם הראשון ואותו הדור נאסר לאכול בשר עד אחר המבול, ואמרו (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר. כי לפי מה שנתבאר בפרק הקודם מענייני הבעלי חיים הנקרבים יתיישב הכל, ועמקו מחשבות השם יתעלה באשר רחמיו על כל מעשיו, ומאי חזית דדם האדם שיש לו הפסד אמ[ו]נה, ומאמין קדמות העולם סומק מדם הבשר שרוצה לשחוט לנפשו, ולכן האדם כאשר חטא ונטה אחר היצר הרע, וידוע שכל חטא ומרי נמשכו אחר אמונה רעה זו, כי בהאמונה חדוש העולם ושהשם יתעלה יכול לעשות כחפצו בכל, אין אדם חוטא ברצון, שאין מדרכי האדם לדעת רבונם ומכוונין למרוד בו, אלא כל חוטא רוח הטומאה מתעורר בו לכפור בהשגחה ובשכר ובעונש הנמשכים אחר הקדמות וחושב שהעולם כמנהגו נוהג, ולכן נאסר דור אדם לאכול בשר וכל הרשעים אסורים לאכלן, מאחר שמראים במעשיהם שאינם מאמינים בהפסד הבשר ודוגמתו שהוא הפסד העולם. אמנם כאשר בא מי המבול וראו נח ובניו אפשרות הפסד העולם, האמינו בחדוש העולם והותרו בבשר. ועוד אפרש בזה טעמו לקמן (פרק מב) אם ירצה השם, מכל מקום טעם זה נכון בעניינו. ולהיות כי ידוע שהמבול היה מודיע יכולת השם יתעלה, ואפשר לשנות הדברים הנהוגים הטבעיים, על כן כאשר רצה השם יתעלה ליתן לנח אות שלא יבא המבול עוד לעולם לענשן על חטאן מצד ההשגחה, נתן לו אות הקשת כאשר קיימו כל החוקרים כי הוא דבר טבעי ודבר הנהוג על פי השמש המכה בעננים ולחותם. וכמו שהאריך בעל העקידה פרשת נח ובעל שערי שמים וזה לשונו, כי כל זמן שדבר טבעי נוהג אין מבול בא לעולם, רק השם יתעלה יתנהג עם עולמו בחסד להניחו על צד טבעו אם ראוי לעונש על צד ההשגחה, ועל זה כוונו באמרם (כתובות עז ב וב"ר לה ב) שלא נראה הקשת בימי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן יוחי, כי הם היו מונהגים תמיד על פי ההשגחה הפרטית ולא על פי הטבע אשר הקשת עליו אות, כי לא הוצרכו לוותר להם ההשגחה.

ועוד נראה לי במה שאמרו שבימי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בר יוחי לא נראה הקשת אף על פי שהוא דבר טבעי, מורה על גודל מעלתן, וזה כי כבר ידוע כי הקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם, ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ. וכבר דרשו ז"ל (ספרי עקב מב ותענית כג א) (דברים יא יד) ונתתי מטר ארצכם בעתו, (ירמיה ה, כד) יורה ומלקוש בעתו, זה ליל עמ' מא:' פראג רביעית וליל שבתות. ואמרו רבותינו ז"ל (תענית שם) שבימי רבי שמעון בן יוחי [שטח?] ירדו הגשמים כך, והיו חטים ככליות וכו'. ולכן אמרו שלא היה הקשת נראה, כי לא היה גשם ביום רק בלילה בעתו, והוא מבואר. ואפשר שזהו עניין האות שנתן השם יתעלה לנח בעניין הקשת, כי כשהעולם חוטא וראוי לעונש, הקשת נראה בענן להיות כי אז השמש על הארץ ואין הגשם לברכה, כמבואר פרק קמא דתענית (ח ב).

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ה · >>

פרק חמישי

בעניין הקרבת הקרבן על האש על המזבח, כבר נתבאר בהצעה השלישית (פרק ב) כי הסיבה המהווה והמחדש העולם, הוא בעצמו הסיבה הגורמת לו הפסדו, ומבואר נגלה כי אין בכל הכחות הגלגליות המהוות והמפסידות העולם כחום הטבעי שהוא המכין החיות לכל חי, והשמש בחומה מצמחת ומפרחת, עד שלזה המשילו החוקרים ימות הקיץ לימי החיים וימות החורף בדמות המות. ואמר החכם האדם יולידו האדם והשמש, והוא מפורסם אין צריך לראייה כי בהסתלק החום מן החי הוא מתקרר ומת לשעתו, וכן הוא סיבת ההפסד כי החום מיבש הליחות שבחי וגורם לו המות מידי יום יום, וזה גם כן מפורסם בחולים, כי אם יתגבר עליהם החום מפסידם, לכן היו הקרבנות נקרבים על האש והיה האש יורד מן השמים, להורות על החום השמיימי שמפסיד החיים.

ודע כי אף בעלי התוכנים מודים בהפסד העולם כמו שגילה בן עזרא בפירוש לתורה פרשת נח (ח כב), שעל ידי תנועות השמש והשתנותו מקום רום השמש ונוכח רומו יתבטל העולם, כי כשיגיע הנוכח רום למקום צפון אשר שם הישוב, יתבטל הישוב מרוב חום השמש שיהא קרוב לארץ. ולזה הטעם לעת עכשיו אין ישוב בדרום. וכבר האריך בזה בעל יסוד עולם בספרו, הרי לך מבואר נגלה שהאש שהוא סיבת הווית העולם, הוא סיבת הפסדו. ואל ישיבני לומר שבדרך זה ההפסד נמשך אחר מערכת הגלגלים, וחזר העניין להיות דבר טבעי ואינו מורה על החדוש רק הפסד גמור לאפס מוחלט עם הגלגל וכל אשר בו, כי על הפסד כזה כוונתנו כמו שמורה עליו עניין הקרבן, וזה לא יהיה אם אין העולם מחודש גם כן מאפס מוחלט. ולא העתקתי דברי התוכנים אלא לראייה ודוגמא שסיבת ההוויה הוא סיבת ההפסד והוא החום. ולהיות כי ידוע שכל אלו הדברים נתהוו ויפסדו על ידי סיבות הסיבות וגובה על גובה, והוא הסיבה רחוקה לכל דבר על ידי אמצעיית, ובפרט הספירות העשר שהאציל כמו שידוע לכל משכיל בדברו הקבלה האמיתית, על כן היו כל הדברים נפסדים על המזבח. וכבר ידעת אל מה היה רומז.

ולהיות כי השתלשלות הדברים הוא מעליונים לתחתונים, ויחזרו וידרכו אל ההפסד מתחתונים לעליונים, על כן בא הפסד הקרבן על דרך סדר האברים שהיו מקריבין הכהנים בקרבנות וסדר ניתוח האברים ההם והפסדתן זה אחר זה על גבי המזבח, כמו שיתבאר לעתיד אם ירצה השם שהיה מורה על זה.

ולפי שפעולת השם יתעלה שלימה מכל צד ואין בה לא תוספות ולא חסרון, על כן היה הקרבן נפסל במומין, הן חסרות או יתרות. ועוד יתבאר לקמן אם ירצה השם, ולהיות כי פעולות השם יתעלה שלימה מכל צד בכללות ובפרטות, על כן בא הרמז בעניין הקרבנות בשתיהן, על החלקים שהן שלימים בא הרמז באיסור מום בקרבן, שנאמר בו שרוע והוא התוספות, או חסרון והוא חסרון אבר להורות על חלקי העולם שהם בלא תוספות וגרעון רק כולה לתועלת הכלל. אמנם על שלימות הכלל כולו, בא הרמז באיסור התמורה, אשר לא יחליפנו רע בטוב וטוב ברע, כי אין לפעולת השם יתעלה שום חילוף, הן טוב הן רע. כי עמקו מחשבות השם יתעלה ואין להם חילוף, והוא גם כן סוד איסור מעילה בקדשים. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות לה א) כל הנהנה מן העולם בלא ברכה כאילו מעל.

ולהיות כי ששה ימים עשה ה' שמים וארץ, ולא היה טבע קיים עד תחילת יום השביעי, שבו נראה הטבע הנהוג בכל הזמנים, ולא היה אז בריאה חדשה. וכמו שכתב בעל העקידה פרשת בראשית, כי לזה כתב ויכלו השמים וגו' ביום השביעי. כאילו היה גם כן בריאה ביום השביעי, להיות שבו התחיל המנהג הטבעי, וע"ש בעקידה. ואם כן כל יום משבעה ימי הבריאה היה דבר חדש עד יום השמיני, ולכן מיום השמיני והלאה ירצה, היה הקרבן נכשר להקרבה, שמאז והלאה היה העולם שהחי דוגמתו על מלואו. ויש בזה עוד טעמים יתבארו לקמן פרק שבעה ופרק שמונה אם ירצה השם. ומה נאות מאד לפי דרכינו שאמרו (ויקרא רבה כז י) שצריך לראות המטרונה תחילה, והיא השבת כמו שנתבאר, ויתבאר עוד לקמן אם ירצה השם יתעלה.

ודע והבן כי בהיות שהיה מן הנמנע להפסיד הקרבן על העדר המוחלט, כי אי אפשר שלא ישאר ממנו העפר והדשן, והיה אפשר לחשוב שכן הוא בבריאות העולם שהיה יש מיש וכן יהיה הפסדו שישאר אחריו מאומה, ויבא מזה להאמין דעת אמונת אפלטון שהיה העולם נברא אך מחומר קודם אשר לא היה ולא נפסד. וכבר האריך הרב המורה חלק שני פרק שלשה עשר בדעת זה, וכתב המורה חלק שני פרק חמשה ועשרים, וזה לשונו עמ' מב' פראג ואמנם אם נאמין הקדמות על דעת השני והוא דעת אפלטון, והוא שהשמים גם כן הוים ונפסדים, הדעת ההיא לא יסתור יסוד הדת ולא תמשוך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם. ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבים בכתובי התורה וזולתם שאפשר להתלות בהן. וגם יהיה לראייה, אבל אין הכרח מביא אותנו לזה, אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת. אמנם כל עת שלא יתבאר במופת, לא זה הדעת נטה עליו ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם ונאמר כי התורה הגדתנו עניין לא יגיע כוחינו להשיגו. והאות מעיד על אמיתת טענותינו עד כאן לשונו.

ולזה הקרבן היה תחילה נשרף ונשאר ממנו הדשן, להורות אף כי נאמין אמונה ההיא, מכל מקום תישאר התורה בקיומה. וכמו שכתב המורה פרק הנזכר לעיל, שאילו התבאר החידוש במופת אפילו על דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו הפילוסופים סרה, ומכל מקום צוה השם יתעלה בהרמת הדשן בכל יום קודם הקרבת התמיד כמו שיתבאר לקמן בסדר התמיד בעזרת אלקי (חלק ג פרק ו), להורות כי גם דשן זו יש להרימה מעל המזבח, כמו שכתב הרב הנזכר לעיל, כי לדעת השני לא נביט.

ומה שאמר שהאות מעיד יד(אולי למחוק) על אמיתת טענותינו, כוונתו ז"ל באמרם שהדשן היה נבלע בקרקע בדרך נס. כמו שיבא סוף פרק קמא דיומא (כא א), ואז לא נשאר מאומה מן הקרבן, להורות על האין המוחלט שיפסיד אליו וכן נתהווה. ולזה היה צריך הנס ההוא, כי זהו עניין אלקי להפסידו אל הפסד מוחלט שלא ישאר מאומה. ולכוונה הנזכרת אמרו (פסחים לד ב) בקרבן שנפסל, שלא היה יוצא לבית השריפה עד שתעבור צורתו, רוצה לומר שמורה הכל הפסד והעדר הצורות מן החומרים לעתיד, שעליו אותה ההוראה בא עיקר הקרבן.

ובהיות כי עיקר ההויה וההפסד הוא בדברים הגשמיים, על כן היה המזבח עומד באולם, שהוא מקום מורה בגשמיים, ולא היה עומד בפנים מקום שרומז על שכלים הנבדלים. ודע כי להיות אלו הדברים, היו נגלה לחכמים ובפרט בדורו של משה רבינו עליו השלום, לכן באו בקרבנות המילואים שנצטווה בהן אהרן ובניו ובחנוכת המזבח דברים שהיו מורים על כל עניין חידוש ובריאות העולם והמשך הדורות זו מזו. ולהיות כי קרבן הנשיאים הוא הקרבן הגדול שהקריבו לחנוכת המזבח, אדבר בו הנה להיותו סניף וסעד למה שנתבאר, ושאר קרבן המילואים אניחנו עד לקמן אם ירצה השם יתעלה בטעמי פרטי הקרבנות, ואף על פי שכבר האריכו בזה במדרש רבתי (במדבר רבה יב-יד) לתת טוב טעם בפרטי קרבן הנשיאים, וכן האריך בזה בעל העקידה, מכל מקום לא אמנע מלכתוב כפי השגת ידי לפי כוונה הנמשכת.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ו · >>

פרק ששי

אמרו במדרש רבתי פרשת צו (ח ג) רבי יודא ורב נחמן, רבי יודא אמר חביב קרבן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשירה שאמרו ישראל על הים, שנאמר בה (שמות טו ב) זה אלי ואנוהו. וכאן אמר (ויקרא ז) זה קרבן נחשון. רב נחמן אמר חביבין קרבנן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשני לוחות הברית, להלן נאמר (שמות לב טו) מזה ומזה הם כתובים. וכאן כתוב זה קרבן נחשון. ואי אפשר להעלות מדריגות זה הקרבן, לולי על פי מה שנבאר, שאז היה מדריגות קרבנן גדול מאד כמו שהשיגו עניין חדוש העולם, והקריבו עליו כל אחד קרבנו בדרך שנתבאר, ולזה נאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'. ודרשו ז"ל בפסיקתא (רבתי ה ג) להקים המשכן אין כתיב אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו כו'.

ופרטי קרבנן היה מורה על זה בכל חלקי ההקרבה ההיא, כמו שנאמר (במדבר ז ג) ויביאו את קרבנם לפני השם שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. בהיות כי דרשו ז"ל (ב"ר יב ח) (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בזכות אברהם. לכן הביאו כל אחד שור הרומז אל אברהם כמו שכתב שם רש"י ז"ל (במדבר ז כא) בשם רבי משה הדרשן, פר נגד אברהם שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. וכן הוא במדרש רבה במדבר (יג יג), ולכן קראו בקר ואחר כך קראו שור כמו שיתבאר.

ואמר שהביאו שש עגלת צב [כנגד] ששה ימי בראשית. ולהיות כי היום והלילה נמדדין על ידי עגולי השמש הסובבת כל יום סביב העולם, אמר שהביאו שש עגלות, לשון נופל על לשון, ואמר שאלו עגלות היו צב, מלשון צבא והם צבא מעלה. ואפשר שכוון במלת צב למדרשן ז"ל (ר"ה יא א) כל מעשה בראשית בצביונן נבראו. ולהיות כי הזמן מכלל הנבראים, אמר בעגולים אלו בהן צב, רצה לומר שגם הם בצביונן נבראו, ואפשר כי צב מלשון (איוב ז) צבא לאנוש עלי ארץ, (איוב יד) כל ימי צבאי איחל. שפירש מלשון קץ וזמן. ואמר שני עשר בקר, להיות כי בכל אחד מששה ימי בראשית נאמר ויהי ערב ויהי בוקר, והוא נחלק לשני חלקים, והם שנים עשר, וכולן נבראו בשביל אברהם הנקרא בקר.

ועוד אפשר לומר שהיו העגלות על שני עשר בקר, והם שנים עשר שעות שביום, וכל אחת נקרא בוקר, לפי שהבוקר ישתנה לפי האופקים עד שבכל אחד משעות היום מתחיל החמה לזרוח עמ' מב:' פראג באופק אחד, והוא בוקר ליושבים שם.

ואמר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, רצה לומר כי העגולה היומית נחלקת לשני חלקים, והם עגול היום ועגול הלילה. ואמר שור לאחד, דע כי הרב המורה כתב ריש חלק שלישי, שפני השור המוזכר במרכבה הוא מורה על גלגל השמש, והוא נקרא שור כמו שבארו שם המפרשים (פ"א), ולכן אמר שור לאחד, רצה לומר שהשור שהוא השמש הוא הסבה ומחברן לאחד. ולהיות ידוע שאין אלו העגולים מועילים אלא למה שתחת השמש, והוא העולם הגשמי, על כן נתנו אלו העגלות לבני גרשון ולבני מררי שהיו ממונים על כלי המשכן, שהיו מורים על דברים גשמיים. אמנם בני קהת ממונים על כלים רוחניים, כגון הארון והמנורה והמזבח והשלחן, לכך לא נתן להם מעגלות אלו, שנאמר (במדבר ז ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.

ונאמר בקרבנות (שם יג-יז) קרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת פר אחד בן בקר אחד איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה שעיר עזים אחד לחטאת ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב.

והנה ידוע שכל הדברים הללו מורים על חדוש העולם. ולכן כתב ר' משה הדרשן והביאו רש"י ז"ל בפירושו (פסוק יט), כי קערת כסף אחת היא נגד שנותיו של אדם הראשון, כי קערת כסף בגימטריא תתק"ל. שלשים ומאה משקלה על שם כשהעמיד תולדות לקיים העולם היה בן שלשים ומאה. מזרק אחד כסף בגימטריא חמש מאות ועשרים, על שם נח שהעמיד תולדות בן חמש מאות שנה (בראשית ו ג וברש”י שם). ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שמבואר אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שבעים שקל נגד שבעים אומות שיצאו מבניו. ועוד כתב כף אחת נגד התורה כו'. ולא אביא דבריו כי אינו נמשך על פי כוונה אחת רק כוונות מלוקטות, וגם שאינו נמשך לפי דברינו. ולכן אוסיף על דבריו מעט כדי שהדברים יהיו נדרשים כמין חומר על פי הכוונה הנמשכת.

והוא, שהכל בא על יסוד חדוש העולם, שהוא יסוד ועמוד התורה. ותחלה אקדים לך מה שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשים וזה לשונו. אמנם כאשר היה פנות התורה שהעולם מחודש, ואשר נברא תחלה היה איש אחד ממין האדם, והוא אדם הראשון ולא היה באורך הזמן אשר מאדם ועד משה רבינו עליו השלום רק אלפיים שנה וחמש מאות שנה בקרוב, ואלו בא להם זה הספור לבד, היה האדם מסופק בדבר, כי נמצאו אז בני אדם מפוזרים בקצוות העולם כולו ומשפחות חלוקים ולשונות חלוקים רחוקים מאד, והוסר הספק הזה ביחסם כולם, וזכרון הסתעפם וזכר שמות מפורסמים מהן, פלוני בן פלוני ושמותיהם ומקום שכנם וכו'. ועוד האריך החכם שם, ולכן נראה כדברי רבי משה הדרשן, וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא, בקערה ומזרק שבא הרמז על אדם ועל נח והשתלשלות דורותיהן, כי על ידי זה יוודע עניין החדוש ואמתתו.

ולהיות כי עשרה דורות מאדם ועד נח, ולא בא מכולם כלום אלא נח, לכן הביאו כף אחד עשרה זהב מלאה קטורת, להורות על אותן עשרה דורות, וכולן נכללין בכף אחת שהוא נח שהיא מלאה קטורת. וכבר רמזנו ואמרנו שעניין הקטורת היה מורה על מעשים נעימים וטובים, וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא (שם). ועניין הסולת והשמן שהביאו למנחה, הוא דבר הנהוג לדורות ואינו תלוי בקרבן נשיאים, ויתבאר לקמן (י"ח) אם ירצה השם יתעלה. ואף כי כבר כתבתי (פרק ג) כי עניין הסולת הוא מורה על עצמיים הפרדיים, שעל ידן יוודע החדוש לפי דעת המדברים, ואולם אדם ונח היו מבעלי דעת ההוא, ועל כן היו הקערה והמזרק מלאים סולת ובלולים בשמן, המורה על אמונות אמיתיות הנמשל כשמן, כמו שנאמר (קהלת ז א) טוב שם טוב משמן טוב וגו'.

ואמר פר אחד נגד אברהם, כמו שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. איל אחד נגד יצחק, שנאמר (בראשית כב יג) ויקח את האיל. כבש אחד נגד יעקב, שנאמר (בראשית ל מ) והכשבים הפריד יעקב. שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים. ולזבח השלמים בקר שנים, נגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כל זה כתב רש"י ז"ל בשם רבי משה הדרשן, הרי נתבאר לך המשכת הדורות עד ימי הנשיאים. ולהיות כי הקרבן מן הבעל חי יותר נכבד מקרבן סולת, כי זה נבנה על דעת האמתי הפילוסופיא, וקרבן הקמח נבנה על דעת המדברים כמו שנתבאר לעיל (פרק ג), על כן מאברהם ואילך שהוא היה עמוד החכמה ועמד על העיקר בפילוסופיתו והאמין ביי' על דרך האמת, על כן ממנו התחיל הרמז בבעלי החי שהוא הקרבן האמיתי.

ואמר (במדבר ז כג) אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה וגו'. הנה רש"י ז"ל כתב שהוא נגד תורה ונביאים וכתובים וחמשה נגד חמשה חומשים כו'. כבר כתבתי כי אלו דברים אינן נמשכין על פי כוונה אחת, לכן אחליפם בשלי עד שידי מגעת. ואמר שאחר שרמזו על המשך הדורות עד זמנן, ושאז נתקיים בידם חדוש העולם, לזה באו להקריב שלשה דברים נגד שלשה התחלות שבהן נתייסד העולם, וכל אחד מהן ה', כי דרשו כי בה' נברא העולם עמ' מג' פראג הזה, כמו שדרשו ז"ל במנחות פרק הקומץ (מנחות כט ב) מאי דכתיב כי בי-ה ה' צור עולמים, כדדריש רבי יודא בר אלעי, אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד ב-ה' ואחד ב-י', ואיני יודע אם עולם הזה ב-ה' ועולם הבא ב-י', או עולם הזה ב-י' ועולם הבא ב-ה', וכשאמר (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אל תקרא בהבראם אלא ב-ה' בראם, ומפני מה נברא העולם הזה ב-ה', מפני שהוא דומה לאכסדרא כל הרוצה לצאת יצא, עד כאן לשונו. ואף על פי שהרקנ"ט באר בדברים אלו עמוקות פרשת בראשית (דף טז א) נבנים על יסודי הקבלה. אמנם בדרך הפשט נראה, כי קרא עולם הבא עולם השכלי, ואמר שנברא ב-י' שהוא י' מדרגות, כמו שמנאן הרמב"ם בספר המדע פרק שני (הלכות יסודי התורה ב ז) ועולם הזה ב-ה', כי הוא ה' יסודות עם הגשם החמשי, שהוא גשם השמים, שאינו כאחד משאר ארבע יסודות שתחת הגלגל, כמו שכתב בספר המדע פרק רביעי (הלכה א) ובמורה חלק שני, ואמר כי אפשר כי העולם הזה נברא ב-י' ועולם הבא ב-ה', שאפשר לסדר המדריגות בעניין אחר, כי הגלגלים תשעה וחומר הראשון הוא עשירי, או נאמר כי מדריגות העולם השפל הם תשעה, חומר הראשון, ארבע יסודות, וארבע מדריגות המורכבים שהם דומם צומח חי מדבר וחומר גלגלים בכלל והוא העשירי, והעולם הבא ב-ה', כמו שכתבתי לעיל פרק ראשון חלק ראשון, כי יש לחלק מדריגות עולם השכלי על ה' חלקים, ואמר כי ה' של בהבראם תכריע שסדור הראשון הוא יותר נאות.

ומעתה נאמר שזה היה כוונת הנשיאים שהקריבו אלים חמשה עתודים חמשה כבשים חמשה, לרמוז על ה' זו שנברא בהן העולם. להיות כי כל הוה יש לו שלשה התחלות שהם הצורה והחומר וההעדר, על כן באו שלשה מיני בעלי חיים. וכל אחד מחמש, רצה לומר כי בכל אחד ממדריגות אלו החמשה יש בהן שלשה התחלות אלו, ולכן אמר אלים חמשה כנגד הצורה, והוא מלשון אילי הארץ (יחזקאל יז יג). כמו שהצורה הוא חוזק ותוקף החומר ומהותו, וכבשים הוא נגד החומר, כי הכבשים מלשון כבישה, כמו שהחומר כבוש תחת הצורה. ועוד שהכבש הוא בן שנה, וכל מקום שנאמר איל הוא בן שתים, כי כל שנה הראשונה הבהמה הולכת ומתגדלת בחומרה עד שיעמוד על גדלו הראוי לו, ואחר כך בא לו התוקף והחוזק שעל ידי כן נקרא איל, וכמו שהצורה תולה בחומר ובא אחריו, כן שנה שנייה באה אחר שנה ראשונה ובא אחריו, והעתודים נגד העדר, כי ידוע שהמזיקין נקראים שעירים והם המעדירים ומזיקין האדם, והם העתודים בעצמן, ואף כי סתם עזים הם שחורים, כדאמרינן פרק המוציא יין (שבת עז ב) מפני מה עזיא מסגיא ברישא והדר אמרא, כברייתא של עולם כו'. והחושך הוא מורה על העדר הכרוך בחומר, כמו שפירש הרב המורה חלק שלישי, פירש בפסוק (שם מה) יוצר אור ובורא חושך. שהוא העדר האור, ולהיות כי ההעדר מפריד בין החומר והצורה, לכן נאמר עתודים בין אילים וכבשים.

ואמר זה קרבן נחשון בן עמינדב, רצה לומר שהשיג טעם כל הקרבנות האלו על מה הקריבן, ולמה כוונו, ולכן חזר הכתוב לספר הקרבן בכל נשיא ונשיא מהם, ולא הספיק לומר וכן הקריב נתנאל ביום השני וגו'. וכן הקריב אליאב בן חילון ביום השלישי וגו'. וכן בכולן. דאלו כן, היה משמע שהאחרים לא ידעו טעם הקרבנות שהקריבו, רק הקריבו כדרך שהקריב נחשון, וסמכו עליו בזו כמו שמקבל דין או מצוה מפי אחרים. לכן פרט הקרבן בכל אחד, כי כל אחד בפני עצמו השיג הכוונה והטעם שבקרבנותיהם. וזה הטעם הנראה לי גם כן שהוכפל בתורה מלאכת המשכן חמשה פעמים ולא הספיק לומר בקצרה ויאמר משה אל ישראל ככל אשר צוהו השם. וכן עשו והביאו אליו והקימו כאשר צוהו השם, כי היה מספיק. אמנם חזר ופרט כל דבר כדי להורות בכל פעם שנעשה ממשה ומישראל בכוונה מיוחדת בכל דבר, ומשה והעושים השיגו טעם הדברים, ועל כן היו מכוונים במלאכתן לכל אשר צוהו השם, והוצרכו חכמה ותבונה ודעת בעניין המלאכות, והוא מבואר.

ואמר שבדרך זה יתבאר עוד עמקי מחשבות השם יתעלה וגודל מעלות התורה שלא באו דבריה במקרה ולהכפל דברים בלבד, רק לגלות עניינים נוספים בכל דבריה, ולכן נאמר בסוף קרבנן (במדבר ז פד-פט) זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו וגו'. קערות כסף שנים עשר מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שנים עשר וגו' כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקודש. כפות זהב שתים עשרי וגו' כל זהב הכפות מאה ועשרים שנים עשר פרים אלים שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר ושעירי עזים שנים עשר וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובבא משה אל אהל מועד וגו'. ומה בא ללמדנו בכל אלה, כי מי לא ידע לחשוב כזאת. ומה שכתוב רש"י ז"ל (שם פה) והוא במדרש פסיקתא כל כסף וגו'. למדך שהיו כלי המקדש מכוונין במשקלן שוקלן אחד אחד ושקלן כולן כאחד לא רב ולא מעט, אינו מספיק אלא בכלים שחזר ומנה משקלן, אבל בבהמות שחזר ומנאן לא שייך בהן לומר כזה, לכן נראה כי כפי הכוונה הנמשכת עולה הכל כהוגן. וכמו שפרט מכל קרבן אחד היה מורה עמ' מג:' פראג על חדוש העולם והמשכת דורותיו עד זמנן של נשיאים, כן היה מורה עליו הכלים שחזר ומנאן, וזה דבר פלא שיורה על כוונה אחת בכלל ובפרט בלי שינוי, ואולי שלזה כוונו ז"ל באמרן שהיה שוקלין אחד אחד ושוקלין כולן ביחד, ולא רבה ולא מיעט, והכוונה אחת.

והנה כבר כתבתי שהקערה היה מורה על אדם הראשון, ולזה אמר שהיו שנים עשר, כי כבר ידוע שנברא ונטרד בשנים עשר שעות של יום הששי, כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין לח ב) שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו'. והמזרק שנים עשר נגד נח שהיה ניצול במבול שהיה שנים עשר חודש. והכף מורה שהיה צדיק מכל העשרה דורות שלפניו, כמו שנתבאר, לזה היו שנים עשר עד שבימיו ניתן ברית הקשת שלא יתבטלו עוד זמני השנה, כמו שנאמר (בראשית ח כב) זרע וקציר קיץ וחורף וגו', וכל אחד יש לו תחלה וסוף והם שנים עשר לא ישבותו. ואמר שמשקל כסף הכלים אלפיים וארבע מאות, להורות על שם אדם ונח, וזה כשתסיר מן אדם א"ד והיא ה' שבה נברא העולם, ותכה מספר מ' במספר נ' ומספר נ' במספר ח', יעלה לך אלפיים וארבע מאות, ואמר כי משקל הכפות מאה ועשרים כמו שנאמר בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים.

פרים שנים עשר, נגד אברהם שנתנסה בעשר נסיונות ושני בניו שהוליד בדרך נסיון בדרך נס ושנתבשר בהן מלמעלה, והם יצחק וישמעאל. מה שאין כן בשאר בניו שהוליד בדרך העולם. אילים שנים עשר נגד יצחק, וידוע מדרשם ז"ל בשבת פרק רבי עקיבא במה שנאמר (ישעיה סג טז) כי אבינו אתה כי אברהם לא ידענו וגו', שיצחק לקח עליו שנים עשר שנה שאדם חוטא ואמר שהקריב עליהם נפשו. כבשים שנים עשר נגד יעקב שהוליד שנים עשר שבטים, שעירים שנים עשר נגד יוסף שהיה ראוי להוליד שנים עשר שבטים לולי שנעץ עשר צפרניו בקרקע כידוע ממדרש ז"ל (סוטה לו ב).

בקר זבח השלמים ארבע ועשרים, נגד משה ואהרן, משה הוריד התורה לישראל, והיא חלוקה לארבע ועשרים ספרים, ואהרן קבל ארבע ועשרים מתנות כהונה.

אלים ששים עתודים ששים כבשים ששים, נגד שלשה התחלות העולם הסומכים ההויה והוא אות הסמך, ועוד כי התמונה מהאות ההוא הוא דבר עגול כאותן ההתחלות שחוזרין חלילה מהויה להפסד ומהפסד להויה, ולזה נאמר זאת חנכת המזבח ביום המשח וגו'. ובבא משה וגו' כי על ידי אמונות אלו זוכה אדם לתורה ולנבואה, כי באמונת הקדמות, השמע הקול מבין הכרובים בלתי אפשרי, ודי מה שרצינו לבאר בזה הפרק.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ז · >>

פרק שביעי

בעניין פרטי וחלקי הקרבן. ידוע כי הקרבן אם הוא בעל חי אינו בא אלא מחמש מינים בעלי חיים, והם שור או כבש או עז ותורים ובני יונה, כמו שמבואר פרשת ויקרא, וכתבם הרמב”ם פרק ראשון מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א).

והטעם אמרו רבותינו ז”ל במדרש רבתי (ויקרא רבה כז ו) אמר רבי ברכיה בר סימון, אמר הקדוש ברוך הוא עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלשה ברשותך ושבעה שלא ברשותך, שלשה שברשותך (ויקרא כב) שור או כבש או עז. ושבעה אינן ברשותך איל צבי ויחמור וגו'. ולא הטרחתי עליכם ולא אמרתי להתייגע בהרים וביערות להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך, מה שגדל על אבוסיך שור כבש עז וגו' כו', עד (ויקרא רבה כז ט-י) שור בזכות אברהם, שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. כבש בזכות יצחק (בראשית כב יג) וירא והנה איל. עז בזכות יעקב, שנאמר (בראשית כז ט) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. והיה שבעת ימים, ולמה שבעה ימים, כדי שיבדוק שאם נמצא בו מום הרי זה פסול. דבר אחר למלך שנכנס במדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אל תקריבו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת. שאין שבע בלא וכו'. ואמר כי לפי מדרש זה נתבאר ספק אחד בתורה, שנאמר שור או כבש או עז כי יולד, ולא נאמר עגל שה גדי, כי בא להורות על עניין האבות שנאמר בהן שור כבש עז, אך בדרך הפשט נראה שאמר שור או כבש או עז, להודיע הטעם שאמר והיה שבעת ימים תחת אמו, ולכן אמר שור וכו'. ר”ל שראוי להיות גדול שור או כבש או עז. כדאמרו רבותינו ז”ל (שבת קלה ב) כל ששהה שמונה ימים בבהמה, אינו נפל. וקדם שמונה עדיין אינו ידוע שראוי להיות שור או כבש או עז, ובספק נפל הוא ואין ראוי לקרבן.

תנחומא (פרשת אמור כ) כתיב (קהלת ג טו) והאלקים יבקש את נרדף. רב הונא בשם ר' יוסי אמר עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמן של נרדפין מיד רודפיהן, צדיק רודף צדיק, האלקים יבקש את נרדף, רשע רדף רשע האלקים וגו'. רשע רדף צדיק והאלקים וגו'. תדע שכן הוא, שהרי הבל נרדף מפני קין, לכך נאמר (בראשית ד ד) וישע השם אל הבל. נח נרדף מפני דורו (בראשית ו ח) ונח מצא חן בעיני השם. אברהם נרדף מפני נמרוד (נחמיה ט ז) אתה הוא השם אלקים אשר בחרת באברהם. יצחק נרדף מפני פלשתים (בראשית כו כח) ויאמר ראו ראינו. יעקב נרדף מפני עשו (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו י-ה. יוסף נרדף מפני אחיו (בראשית לט ב) ויהי השם את יוסף. משה נרדף מפני פרעה (תהלים קו) לולי משה בחירו. ישראל נרדף מפני אומות העולם (דברים יד ב) ובך בחר השם אלקי'. אף כאן שור נרדף מפני ארי, כבש מפני זאב, עז עמ' מד' פראג מפני הנמר. אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, עד כאן לשונו. ואמרינן פרק החובל (בבא קמא צג א) אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים, שאין לך עוף שנרדף יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי מזבח, עד כאן לשונו.

הטעם השלישי כתב הרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. וכבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס (בראשית מג לב) שהמצריים היו עובדים מזל טלה, והיו אוסרין לשחוט הצאן, והיו מואסין רועי צאן, אמר (שמות ח כב) הן נזבח את תועבת מצרים וגו'. וכן היו כתות מן הצבאה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורות העזים, ולזה היו קורין לשדים שעירים, כמו שנאמר (ויקרא יז) לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים וגו'. לכן היו אוסרים כתות ההם זביחת השעירים, אבל שחיטת הבקר כמעט היו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולן היו מגדילין זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו לא יזבחו הבקר כלל, אפילו במקום אשר ישחטו שאר הבעלי חיים, ובעבור שימחה זכר אלו הדיעות אשר אינן אמיתיות, צוה להקריב אלו השלשה מינין לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יתכפרו העוונות כן מרפאים חולי הנפשות. ולזאת הכוונה צוה לשחוט הפסח, מחובר אל הויות שלשה המינין גם כן נמצאין מאד, ולא כמעשה עבודה זרה המקריבין דובים ואריות ובהמות היער, כמו שזכר טמט"ס בספרו, ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולין להקריב קרבן בהמה, צוה להקריב קרבן גם כן ממיני העוף מן הנמצא בארץ ישראל יותר מן הנאה והקל למצא, עד כאן לשונו.

ואין להקשות על דברי הרב מתרנגולים שיותר נמצאין בכל מקום מתורים ובני יונה ולא הוכשרו, כי כבר זכרו ז”ל הסבה שנפסלו משום שמלאים זימה כמו שכתב רבינו בחיי (ויקרא א יד). ועוד היה נראה לפי הרב גם בתורים ובני יונים. הטעם שכתוב בבהמות, כי הראשונים היו עובדים צורות היונים. כמו שאמרו פרק קמא דחולין (ו א) לעניין כותיים שדמות יונה מצאו להם, ופרשו במדרש (בראשית רבה א ג, ירושלמי ע”ז ה ד) שהיא אלהי הנכר שהטמין יעקב תחת האלה אשר עם שכם. אם כן היו אותן הצורות גם כן נעבדות בימים ההם, אלא שלפי שהרב המורה לא מצאו בספרי הצבאה לא כתב הטעם הזה.

והרלב”ג כתב כי נבחרו אלו המינין לשני סבות, האחד מפני היותם נבחרים, והשני להיותן יותר נמצאין בקלות, ולזה בחר במיני העוף בתורים ובני יונה לשני אלו הסבות כו'. והם טעמים חלושים לבנות עליהם יסוד גדול.

הטעם הרביעי כתבו במדרש הזוהר פרשת פנחס (חלק ג ר"מ ב) באריכות, והביאו הרקנ”ט בקצרה פרשת ויקרא (קכח ב) אמר כי כל דבר עליוני יש לו דוגמא ועניין בזה העולם, והוא אליו כצל אצל המיצל ואדוק בו, ועל כן אמר בכאן כי רוח הבהמות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא שור, ועל כן בהתקרבו על גבי המזבח מתעלה עליו כי הוא דוגמתו, וכתב כי רוחה מתפשט לארבעה זיינים ואתכללו בחד, ואלו אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. ואלון קיימין לקרבנות. ורוח העופות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא נשר, ובהתקרבו על גבי המזבח פני נשר והכחות הנאצלים ממנו מתפרנסים בו. ולהיות כי הנשר בתרין יסודין איהו מימינם ומשמאלם אש ומים, ולכן הוכשרו תורים ובני יונה, כי זה יסודן אש וזה יסודן מים, ואינון מהימנין לבר זונייהו יותר מכל שאר עופות ונרדפים ולא רודפים, ותחילת הצהוב שבזה ובזה פסול, כי בתורים הם קטנים ובבני יונה הם גדולים כו'. ועוד האריך שם בדעת זה.

ובעל העקידה כתב פרשת ויקרא שער שבעה וחמשים, כי אלו בעלי חיים באו נגד חלקי האדם, פר בן בקר לרמוז על כח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל בעלי חיים הנקרבים, ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלימותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר. איל נגד כח המתעורר במעשים, כבש נגד כח החיוני, שעיר נגד כח החומרי הוא שטן הוא יצר הרע, ובפרשת לך לך שער שבעה עשר כתב כי העגל רומז על חומר האדם, והעז על כח הצמחי, ועל כח החיוני רומז איל, ותור וגוזל רומז על כח השכלי, הנחלק לחלק עיוני ולחלק מעשי, כי הוא כמו העופות שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהן כנפיים לעוף בגובה השמים, כעין השכל הזה שהוא דק רוחני ומעופף על פני השגות העליונים כו'. אלו הטעמים שמצאתי למה נבחרו מינים אלו לקרבנות, ובטעם הנראה אייחד פרק בפני עצמו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ח · >>

פרק שמיני

הנה אומר כי לפי הדברים שבארנו עולה הכל כהוגן, ועליו כוונו ז”ל (תנחומא אמור כ) באמרם שהקדוש ברוך הוא בחר לקרבן, בנרדפין ולא ברודפין, וזה כי כבר ידעת מה שכתב הרב המורה חלק שני פרק שמונה ועשרים, שדבר שלמה עליו השלום שאלו מעשה האל, רצוני לומר העולם ומה שבו עומדים על טבעם עד נצח ואף על פי שהן עשויין, אמר (קהלת ג יד) כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. שזהו עלה להיותו לעולם, כאלו אמר כי הדבר שישתנה, אמנם ישתנה מפני חסרון שיש בו ויושלם, או תוספות בו אין צורך אליה ותחסר התוספות ההיא, אמנם פעלות השם יתעלה, אחר שהן בתכלית השלימות ואי אפשר התוספות בהן ולא החסרון מהן, אם כן הם יעמדו כפי מה שהן עליו בהכרח, שאי אפשר המצא דבר מביא לשינוייהם, וכאלו הוא גם כן נתן תכלית כוונה למה שנמצא, או התנצל על מה שישתנה, בסוף הפסוק באמרו (שם) והאלקים עשה שיראו מלפניו. רצה לומר התחדש הנפלאות, ואמר אחר כך (שם טו) מה שהיה הוא שיהיה והאלקים יבקש את נרדף. שהוא רוצה יתעלה בהתמדת המציאות והמשך קצתו אחר קצתו, עד כאן לשונו.

וכבר נתבאר לעיל (פרק ב) שאנחנו נאות לדברי הרב בחצי דעתו, והוא שהעולם לא יפסד מצד חסרון או תוספות בכל ההווה הנפסד שישתנה מיום ליום ומצד חסרונו נפסד לבסוף, אלא שרצון שהשם יתעלה יחפוץ בהפסד העולם כמו שחפץ בבריאה ברצון המוחלט. ומה שאמר שלמה שמעשה אלקים יהיה לעולם, רצה לומר בעוד העולם קיים, וכמו שנתבאר למעלה באין חדש תחת השמש, לכן צוה השם יתעלה להקריב לפניו בעלי חיים שאינן בעלי מומין לא בחסרון ולא בתוספות, שלא יאמר שהפסדו בא מצד חסרונו או הפסדו אלא בעודו בשלימותו יפסד מצד הרצון לבד, ולזה חשק בבהמות הנרדפים להורות כי השם יתעלה חושק ומבקש את הנרדף, והמשך המציאות קצתו אחר קצתו הנקרא נרדף, רצה לומר כי כל המציאות הנמשך עד שעת הפסדו ושנתהוה, לא בא מצד שיש סבה שתתבטל בשעת הפסדו, אלא שהאלקים בקש הנרדף עד זמן הפסדו ובראו כרצונו, וכאשר עלה הרצון לפניו לחפוץ בהפסדו יפסד.

זהו הנראה לי בטעם שנבחרו אלו ה' מינים בעלי חיים הנרדפים, ועליו כוונו ז”ל בסמכם עניין הקרבנות על פסוק והאלקים יבקש את נרדף. שמדבר על עניין המשך המציאות בעצמו כמו שכתב הרב המורה, וזהו סוד אמרם (ויקרא רבה כז י) לא תקריבו לפני עד שיראו פני המטרונה והוא השבת תחלה, כדי להתבונן בעניין החדוש והויה אשר יום השבת מורה עליו.

ועוד נראה כי נבחרו אלו המינין בקרבן, להיות כי הכופרים שהיו עובדים הבהמות כמו שנתבאר מדברי הרב המורה, היו עובדין אותן על שם שהיו מאמינים הקדמות מצורף לזה, שאלו צורות המזלות הראשיות, שהם טלה ושור קדומים והם הראשונים בהנהגת העולם, ולכן צוה השם יתעלה להפסידן, להורות על חדוש אלו הצורות. ולכן רוב הקרבנות היו באין מכבשים בני שנה שהן כטלה, ועגל כדמות שור. ולדעתי שלזה כיוונו בעגל שעשו במדבר, שרצו להמשיך עליהן כחו של שור, ועשאו עגל שהוא הקטן כדי לכלול עמו כחו של טלה, שהעגל בקטנתו דומה לו. ולכן אמרו (שמות לב א) עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמרו (שם ד) אלה אלהיך ישראל. כי כח העגל היה כולל שניהם, ולכן נבחרו מינין אלו בקרבנות להפסידן על המזבח, להורות על חידושן, ועוד נבחרה העז לקרבנות נגד צורות גדי שבמזלות, הרי נבחרו כל הבעלי חיים הטהורים אשר בצורות המזלות לקרבן.

אמנם צורות האריה לא נבחר, באשר טומאתו עליו ואינו כשר לאכילה, מכל מקום היה האש שעל גבי המזבח רבוץ כאריה, כדי לכלול כל צורות הבעלי חיים אשר במזלות כעניין הקרבנות, והיו נאכלות באש להורות על הפסדן. אמנם כשגבר האריה והוא נבוכדנצר הנמשל לארי, ונחרב הבית במזל האריה שהוא חדש אב, על כן לא הוצרך להיות נרמז בבית שני, אלא היה האש רובץ ככלב, להיות כי היו חסרים חמשה דברים העיקרים במקדש שני, והיו מרגשים תמיד בחסרונן על ידי כח האריה שגבר עליהם, ולכן לא היה רבוץ כארי רק ככלב, והוא גם כן צורה ברקיע מלבד המזלות, והם אחד ממ”ח צורות הרקיע הנודעים לבעלי החכמה ההיא ועובדים אותן רבים, כמו שעוד היום העמלקים עובדים צורת הכלב, ואולם היא בחלק מזל אריה, על כן נתחלף האריה בכלב. ולקמן (חלק ג פרק ב) יתבאר כוונה שנית אם ירצה השם בעניין האריה והכלב שהאש נדמה להן.

ואומר כי היות תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות, הוא גם כן זאת הסבה, כי לפי שהבעל חי המעופף הוא בעל חי השפל ממיני החי ההולך, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים, ואינו שלם בכל אבריו להיות דוגמא להעולם הגדול בכללו כבעל-חי ההולך, רק שמחסדי השם יתעלה על ברואיו העניים, שאינן משיגים ידן להביא במיני חי ההולך, חסה התורה על העניים להביא תור או גוזל, ואף על פי שאין הייחוד שלם לגמרי בערך העולם הגדול רק במקצת הוא שוה אליו, ואם כן אף חסרון והתוספות אינו מפסיד הכוונה. אמנם מחוסר אבר פסול, משום (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתיך וגו'. ושאין הזכרות בעופות, יתבאר בפרק עשירי אם ירצה השם בטעם היות מקצת הקרבנות בעלי חיים זכרים ומקצתן נקבות.

ואומר, כי העניין שבארנו בטעם הקרבנות הוא הקוטב שעליו יסובו כל טעמי חלקי הקרבן, וזה כי מצינו שבעה מוספים קריבין בשנה, והם מוסף ראש חדש, שבת, פסח, עצרת, ראש השנה, יום כפורים, סוכות, וכולן מורים על עניין שאנחנו בו, כמו שיתבאר לקמן (חלק ג פרק מא) אם ירצה השם, שהפילוסופים טוענין על אמונת החדוש שבעה טענות כדי להפיל חומת התורה שהוא חדוש העולם. כמו שכתב הרב המורה חלק שני (פרק יד) ולכן באו שבעה מוספים בשנה, וכל אחד ואחד מורה על ביטול טענה אחד כמו שיתבאר אם ירצה השם לקמן בפרט כל אחד ואחד, וזהו טעם נאות שבא מספר השביעיי לרוב בעניין הקרבנות, הן בהזאות הן במניין הקרבנות עצמן בכל קרבן מוסף, להורות על עניין בטול שבעה טענות אלו, וכ”ש לפי דעת חכמי הקבלה שהמשך המציאות הוא שבעה שמיטות עד היובל הגדול, שעל כן באו שבעה בעלי חי כקרבנות המוספים, להורות על שבעה פעמים הפסד, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, וכן כל שאר דיני הקרבנות, ושנשתנו ברוב השינויים הנופלין בהלכותיהם, יתבארו כולם על דרך הנזכר, שמורה הכל על הפסד העולם וחדושו, שהאמונה בהן הוא תכלית ויסוד התורה. ולכן לא היה קרבן שלא היה רומז על זה בכללו ובפרטו, וכמו שיתבאר בפרקים הבאים.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ט · >>

פרק תשיעי

כתב הרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול, קרבנו יותר ממין הפחות. ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כבשה או שעירה, כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מכל מין, ואין חטא יותר גדול מעבודה זרה, ואין חלק מין יותר פחות משעירה, ולהגדיל מעלת המלך היה קרבן שגגתו שעיר, אבל כהן גדול וצבור אין שגגתן מעשה גמור אך היא הוראה, ומפני זה הבדיל קרבנן בפרים, ובעבודה זרה, שעירים, וכאשר הי' החטאים שמקריבין עליהם אשם, למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם חטאת, היה קרבן אשם איל או כבש מן הצאן, עלה מינו, וחלק מינו. בהיותו זכר מן הצאן, הלא תראה העולה מפני שהוא כולו כליל חלק מינה, ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכוונה חסר הנוי והריח הטוב מן מנחת החוטא, ומנחת סוטה מפני שהיה גם כן לחשד חטא והזהיר מהקריבה בשמן ולבונה וחסר ממנה זה הנוי, להיותה מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאלו יעירהו זה לידי תשובה, ושיאמרו לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם, והסוטה שמעשיה יותר מגונין מן השוגג, היתה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא קמח שעורים, וכבר נמשכו טעמי אלו החקים כולן על סדר, וענינם נפלא מאד. וכבר זכרו רבותינו ז”ל (תורת כהנים פרשת שמיני, מכילתא דמלואים ד) טעם היות הקרבן ליום השמיני של מלואים עגל בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה עגל, וכן חטאתו של יום הכפורים פר בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה העגל. ולפי זה העניין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם, בהיות החטאת כולן ליחיד ולציבור שעירים, רצה לומר הרגלים ושעירי ראש חדש ושעירי יום כפורים ושעירי עבודה זרה, סבת כולן אצלי היות {רוב} מריים וחטאתם אז בהקריבן לשעירים, כמו שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל {הרמב”ם} [החכמים] ז”ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעיר, בעבור שחטא עדת ישראל כלה, היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק שנאמר בענינו (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כוונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי, שצריך לזכור תמיד חטאתו, שנאמר (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד. ושצריך כפרה על חטא ההוא, הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהא ממין המרי, עד כאן לשונו.

ודעת המקובלים בזה הוא עניין אחר, ולא אביא אלא לשון מי שבאה הדבר בלשונו הטיב, והוא רבינו בחיי שכתב פרשת ויקרא (א ט) וזה לשונו, וגם צריך שתתעורר במה שהיה הקרבן עולה זכר ולא נקבה, וחטאת נקבה ולא זכר, והשלמים אם זכרים אם נקבות. והטעם בזה כי תכלית הכוונה בקרבן עולה, למעלה מן המקום ששם מתחלקים זכר ונקבה, כלומר לבינה שהיא למעלה מן המדות, שיש בהן פועל ומקבל, אבל בקרבן שלמים לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהן, וכן שלמים אותיות משלים. ולכן כתב בשלמים אם זכר אם נקבה. והחטאת נקבה ולא זכר, כי הוא למדת שמור, ובדין שיהא הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא, ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר, כי המקום ההוא מלמעלה מן המדות, עד כאן לשונו.

וכבר כתבתי מזה חלק שני פרק ראשון, ויש לספק בזה ממה שחטאת צבור הוא זכר ולא נקבה. ועוד לפי זה, מאי שנא אשם הבאה זכר ולא חטאת, שהרי גם החטאת מכפרת. והזוהר פרשת בראשית (חלק א רנט ב) האריך בפרטי הקרבנות וזה לשונו, ומאן דגרם לון לבני נשא למעבד ההוא חובא מסטר דשעיר אתי, בגין כן חטאת יחיד שעירה וחטאת נשיא שעיר, וחטאת כהן משוח פר כולו מסטר דשמאלא ולזמנין קריב יחיד. כבשה לקבל כנסת ישראל, וכלהו שאר מצות אלא בעבודה זרה דצבור מקריבין פר לעולה ושעיר לחטאת, וההוא חטאת (במדבר טו כד) חסר אלף בגין דאיהו גריעות סגיא, דהא חטאת לשנ' דגריע הוא, דכתיב (מלאכים א א כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים. וכל חד עז בת שנתה מסטרא דשמאלא, וההוא פר דורון לעילא לההוא צדיק דאפרידו ההוא ארון מההוא ברית, ושעיר לחטאת לקביל כנסת ישראל דמנעו מיניה ברכאן, ועל כל דא יחיד כד חב בכולה מצות לא תעשה דאית בהו כרת, שעירת עזים בעא לקרבה לכתחלה אלא כד לית ליה דיקריב כבשה, ותא חזי כנסת ישראל רביעית היא ליומן, ובגין כן ארבע מתנות בעי, וסלקא ההיא ריח ניחוח מההוא אמרין, כדין נייחא לכנסת ישראל, ולא עבדית נוקמין עמ' מד:' פראג דהא בשוגג הוי'. ועוד האריך בפרטי קרבנות ועיין שם.

עוד מצאתי כתוב, כי היה כל העולות זכרים דוגמת יצחק שהיה עולה זכר תמים. זאת התורה אשר שמו הראשונים זכרונם לברכה, ומי שלא יספיק בדבריהם, לבו ישית לדעתי.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק י (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק י · >>

פרק עשירי

הנראה כי הזכר ממין החי הוא נגד הצורה כידוע, כי חכמים ז"ל המשילו הצורה לזכר והחומר לנקבה, וכן המשילן ראש החכמים שלמה המלך ע"ה כידוע מדבריהם ז"ל, גם הפילוסופים עשו כזה בחדותיהן. כמו שכתב המורה חלק ראשון פרק שבעה עשר, וכבר הארכתי בזה בסייעתא דשמיא במאמר מחיר יין, והטעם בזה כי הצורה פועל בחומר, כמו שהזכר פועל בנקבה, והיא מקבלת שלימות ממנו כדרך שהחומר מקבל שלימות מן הצורה, ואף כי מקצת חכמים סוברים כי הנקבות נותנות בזרע החומר לולד ומזרע הזכר נעשה הצורה, על כן העולה מן הזכרים וחטאת מן הנקבה, כי החטא נתלה בדבור ובמעשה ובמחשבה, וכל מרי בא על ידי שמושך עצמו אחר תאוות עולם הזה, ואין אלקים נגד עיניו, ועל כן העולה בא זכר, כי עולה באה על הרהור הלב כדאיתא במדרש רבי תנחומא פרשת צו (יג) ובויקרא רבה (ז ג), וכמו שכתבו המפרשים ז"ל, ובפרט אבן העזרא שכתב בפרשת ויקרא (א ד) וזה לשונו, העולה בא על העולה על הלב, ולכן נקראה עולה, גם חטאת ואשם נקראו כן לפי שבאים על חטאת ואשם, עד כאן לשונו. ולזה מאחר שחטא בשכלו שהוא הצורה כדמות זכר, ראוי לכפר בדבר שהוא נגד הצורה, ולכן אין עולת בהמה באה רק זכר, והיה כולה לאישים כשכל זה שבאדם שראוי שיהיה כולו ליי'.

והנה להיות בעופות אין הזכרות והנקבות שלהם ראוי לדמותו לצורה וחומר, כי הדמיון בהן אינו נאות, כי הנקבות בעופות נותנת יותר שלימות לולדיה יותר מן הזכר, שהיא יושבת על הביצים ומחממת אותן עד שממנה בא עקר החיות לולדות, והוא הצורה, מה שאין כן בנקבות הבעל חי, שהולד מונח בבטנה כמונח בקופות דמי, ואין רושם שלימות הנקבות ניכר בהן, ועל כן אין זכרות בעופות, והוא טעם נפלא בעיני.

ובאה מבהמות ועופות גדולים וקטנים, כי בכל חטא וחטא יוכל אדם לחטוא בה בגדול וקטן. אמנם אם חטא במעשה בחומרו, הוצרך להביא חטאת ובא' ביחיד הנקבה שהיא כדמות החומר. ובאה בצבור מן הזכרים, כי השכל שבאדם הוא סבת החטא במקרה, כי לולי השכל לא היה האדם חוטא. ולזה הטעם אין הבהמות חוטאין, וכבר האריך בזה בעל העקידה ריש פרשת נשא עיין שם, על כן בצבור שהשכל מתגבר בהן, באה מן הזכרים, וכמו שאכתוב לקמן פרק שלשה עשר. והיה כאשר החטא גדול בא מחומר פחות, שנמשך אחר תאוותו בא חטאת. אמנם כאשר היה חטא חטא קל, כמו הדבור שהוא ממוצע בין המעשה והמחשבה, היה קרבנו אשם זכר, כי עדיין שכלו היה בקיומו. אמנם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד, מטעם שאמר וזה כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

וחטא באה משלשה השלימות שבאדם, כמו שאמר הנביא (ירמיה ט כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'. והם שלשה שלמיות שחשבו בני אדם לתכליתן, ואם אינן תכליות אמיתות, וכמו שכתב הרב המורה חלק שלישי (פרק נד), ועל דרך ג' שלימיות אלו, שבהן אדם חוטא ונמשך אחריהן, ואינו הולך אחרי שלימות האנושי האמיתי, שהוא שכל העיוני, באו שלשה מיני הקרבן בבהמות, והן שור או כבש או עז. כי השור בא נגד שלימות הגבורה אם נטה אחריו וחטא בו ומצדו, וכמו שנאמר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור. והכבש בא נגד שלימות העושר, כמו שלזה הטעם נקראו עשתרות, על שם שמעשירות בעליהן. ולהיות כי בשלימות העושר נכלל שלימות הכבוד, ושניהם נקראין שלימות הקניין, על כן קרבן הכבש נחלק לשני חלקים, והוא הכבש והאיל שמנחתיו ונכסיו חלוקין כמו שיתבאר (פרק יח). והאיל מורה על הכבד, כי איל לשון שררה וחוזק, כמו שנאמר (יחזקאל יז יג) אילי הארץ. ואל"ף וחי"ת מתחלפין באותיות אחה"ע, והוא מלשון ישראל עושה חיל. (במדבר כד יח) האיל ועז נגד שלימות המדות, כי עזות פנים הוא מורה על בלתי שלם בהן. וכמו שאמרו (אבות ה כ) עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. וכבר כוונו ז"ל בזה כמו שאמרו חכמים ז"ל במסכת ביצה (כה ב) שלשה עזים הן ישראל באומות, עז בבהמות כו'.

ובהיות השם יתעלה בוחן כליות ולב ויודע חלקי העונות, איזה באה מצד שמשים תכליתו בשלימות גבורתו, ואיזה מצד שמשים תכליתו בשלימות עשרו, או יופי מדתיו, על כן צוה להקריב על מקצה עונות שור, ומקצתן איל, ומקצתן כבש או עז, ולכן קרבן אשם שכולן אינן באין אלא עניינים ידועים, באים כלם כבשים. ואלו הן אשמות, אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי. וידוע כי אשם גזילות ומעילות אינו בא רק מצד חטאו ותאוותו בעשירות ושלימות הממון, וזה גרם לו הגזילה והמעילות. ואשם שפחה חרופה הוא גם כן מצד כבודו, שחושב השפחה הנחרפת כאחד משאר כלי ביתו, או דברו הפחותים אשר עמ' מו' פראג הם פחותים ממעלתו, שמותר להשתמש בהן מצד כבודו עליהן ושהן כקניינו, ואפשר כי הרוב שיכשל בזה החטא, הוא האדון עם שפחתו, והוא משלימות עשרו וקניינו, שמה התורה אשם ענשו.

אמנם אשם נזירות ואשם מצורע הוא גם כן מצד זה הכת. כי הצרעת בא מצד לשון הרע וגאוה הבאים מצד קנאתו בחבירו, ורוצה להיות מכובד מהן על ידי שרואה רוב עשרו כצרעת נעמן ועוזיה שבא להם מצד שררתם, וכן אשם נזיר אף על פי שלא חטא, מכל מקום בא אשם מצד היותו חושק ומרגיל עצמו בקדושה ובכבוד מי שהוא גדול ממנו, והם הכהנים האסורים בטומאת המת ובשתיות היין בשעת עבודתו, הנה רדפו אחר כבוד שאינו ראוי לו, הוא לו לקצת עון. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא ב) (במדבר ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי מאיזה נפש חטא שצריך כפרה, אלא שציער עצמו מן היין. וכוונו אל מה שאמרנו, ובא גם כן כבש ולא איל, כי איסור שתיית יין מביא אל עשירות, וכמו שנאמר (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ואשם תלוי הוא גם כן מטעם סבה זו, כי הוא ידוע שאשם תלוי בא על הספק אם עבר עבירה שחייבין על זדונו כרת. וידוע כי מי שאינו משגיח בדרכיו לידע אם חטא אם לא חטא, אינו מצד מעלתו רק מצד שאינו מתבונן על תכליתו ולדקדק במעשיו, וזה בא לו מצד שעקר מחשבתו ורדיפתו אחר קנייני עולם הזה שהם העושר וכבוד שהם המטרידין הגדולים. ולזה דרשו ז"ל (זבחים מח א, ובתר"י ריש פ"א דבכורות) שגדול ענשו של ספק מן הוודאי, שהרי דמי האשם מרובה משל חטאת, והסבה היא מה שנתבאר כי היודע שחטא מדקדק במעשיו ומתבונן על תכלית, מה שאין כן בספק חוטא, ולכן באו כל אלו האשמות מן הכבשים בלבד. והרמב"ן כתב בסוף פרשת ויקרא (ה טו) טעם אחר בעניין האשמות, ועיין שם.

והנה אף שמיני אלו הקרבנות וחילוקיהם נתבארו בדרך הנזכר, לא נפל דבר אח' ממה שכתבנו בפרקים שעברו, שכל הקרבנות מורים על עניין הפסד העולם וחדושו. על דרך שכתב החכם אבן העזרא (ויקרא א א), כי הקרבן לתועלת רבים וכן הוא בעניין הפרטי. ובהיות התחלות הויה וההפסד הם שלשה, החומר והצורה וההעדר, כמו שכתב המורה חלק ראשון פרק שבעה עשר, לכן באו שלשה מיני קרבן אלו, שכל אחד מורה על התחלות אחד מהן, כי עולה בא נגד הצורה כמו שנתבאר, והחטאות נגד החומר כמו שנתבאר גם כן. ואמנם האשם שהוא בא חטא קל נגד העדר, שהוא התחלה במקרה לא בעצמות ההוא, כמו שנתבאר מאלו הויות, והוא כדמות אשם שחטא במקרה ולא בעצם מאחר שהדבר ספק, נחשב לו למקרה בלתי טהור, והיה מורה הכל על ההויה וההפסד על דרך שביארנו.

וידוע שהחטא באה משלשה אלו שלמיות הנזכרים, חוטא בא' משני קצותיה שהם החסרון או היתרון, כי אין טוב בהן אלא הדרך המצוע, כמו שהאריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקיו (פרק ג ד), על כן בא בכל אחד מכל שלשה מיני קרבן, שני חלוקי' כבש ואיל, עגל ושור, שעיר ועז, וכל אחד מוגבל בשנותיו לפי טבעו שיושלם גדולו, כי אין זמן גדולן וטבעיהם שוה, על כן חלוקין בזמנן.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יא · >>

פרק אחד עשר

ועוד אני אומר כי יש לפרש בטעם חלוקי הקרבנות טעם נפלא, בנוי על חדוש העולם, וזה כי ידוע שהיה בבריאת העולם שלשה מלאכות ושלשה בריאות, בתחלה נברא החומר הראשון והוא בריאה יש מאין המוחלט, ואף על פי שמציאות החומר הראשון אינו נשאר במציאות, מכל מקום זהו היה עיקר הבריאה, שעליה נאמר (בראשית א א) בראשית ברא אלקים וגו'. כמו שכתב שם הרמב"ן ז"ל, והשנית הוא בריאת עצם מה מזה ההיולי, שהוא הוצאת היש הגמור, וזהו כל הברואים בששת ימי בראשית, שהיו ברואים מזה החומר הראשון שהוא האין הבלתי מוחלט, ואם זאת הבריאה לא נפלאת כראשונה, מצד שהיא מיש מה, אבל היא יתירה ממנה מצד שהנברא וההוה ממנה הוא דבר נשלם. והשלישי הוא ההויות עצם מעצם על ידי המרת הצורות, כמו שהוא הענין בהויית ההוות בעולם, הביצה מהטיפה, והאפרוח מהביצה וכדומה. והנה זאת אם שאין בה מן הפלא כמו בראשונות, הנה היא מעולה משתיהן, למה שהיא עיקר כוונת הבריאה, כי הכל לא נעשה רק כדי שיהא נמצא זה הטבע המתמיד הויות העולם וישובו, והכל לא נברא אלא בשבילו. וכבר כתב בעל העקידה פרשת בראשית שער ד', כי נגד שלשה מלאכות אלו, באו שלשה מלאכות במעשה המשכן, כמו שהאריך שם בזה.

ומעתה אומר כי היו שלשה חלקי הקרבן, עולה, חטאת, אשם, כנגד שלשה מלאכות אלו, החטאת שהיא נקבה לעולם נגד בריאת החומר הראשון, שהוא במדריגות הנקבה לעולם, כי מקבל תמיד ולא נמצא בו צורה מעולם. אמנם העולה שהוא זכר לעולם, נגד הברואים בששת ימי בראשית שנבראו ונשלמו בצורותיהן, ולא נעדר דבר מצד חמרן שהיא במדריגות הנקבה. אמנם האשם נגד הויות העולם הטבעי שנתהווה דבר מדבר בהתחלף הצורות וכמו שאבאר, כי ידוע כי הוויית העולם הטבעי יש לו שני בחינות, האחד מצד הצורה הלובש עמ' מה:' פראג ההוה, כצורת האפרוח שלובש החומר של ביצה, והשנית הצורה שמעדיר, כדמות צורות הביצה שהעדיר החומר קודם הויית האפרוח, וזה ההעדר לא היה בבריאת ששת ימי בראשית, כי לא העדר שום צורה, כי לא קדמה צורה לחומר ראשון, שהוצרך להעדיר קודם שנתהוה ממנו מה שנתהו', ונראה שלזה נאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, רצה לומר כולו מציאות הנקרא טוב ולא היה שום העדר הנקרא רע, כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק עשירי, וידוע כי העדר הצורה בא לו מצד החומר, כמו שכתב גם כן הרב המורה חלק שלישי, אם כן בהויית הטבעי יש בו צד מצד הצורה והוא הזכר, ויש בו צד מצד החומר והיא הנקבה, ונראה כי נגד אלו השני בחינות בא קרבן השלמים מזכר ונקבה, להורות על עניין ההעדר והצורה הכרוך בכל הווה.

ובהיות הענין כן, טעמי הקרבן מבוארים, כי אם חטא חטא גדול הנתלה בחומר, ראוי להקריב קרבן המורה העדרת החומר והוא החטאת. אמנם אם לא חטא אלא בהרהור, שהוא הצורה בו, ראוי להקריב עולה שהיה מורה על העדרות הצורות. אמנם כשחטא בשתיהן, רצה לומר חטא שהוא במצוע בין חטא חטאת לחטא עולה בא עליו האשם, שהוא מורה על העדר הצורה הטבעית הנתלה קצת בחומר שהוא ההעדר שקדם לו. אמנם לפי שהתחלת העדר אינו נשאר בעצם ההוה, על כן לא בא האשם רק מזכרים, לפי שהאשם בא על חטא מה, שלא רצה הקדוש ברוך הוא שיביא קרבנו מן הנקבה כמו בשלמים, לפי שרצה להזכיר החוטא שיעדר לבסוף בהעדרת העולם כולו, כמו שנרמז בעניין הקרבת הקרבן. ובהיות כי מתוך העבר הצורות קודם שיתהווה הצורה השנייה יצא דבר טוב מצד מה, שהרי העדר צורה הראשונה גורם לה טובה שמקבל צורה מעולה מן הראשונה, ואם כן לא ידאג החוטא על ההעדר, לכן העלימו אצל קרבן האשם וגלה עניניה בקרבן שלמים שלא בא על חטא.

ודע כי גם טעם שור ושה או עז ואיל שהיו הקרבנות באין מהן, מבוארים בטעם זה. כי כבר נתבאר שאברהם נגד הפר כמו שמבואר במדרשם ז"ל (רש"י במדבר ז כא) שכתבתי לעיל (פרק ו), והוא הראשון שהמציא האמונה הישראלי' וקרא בשם אל עולם, דוגמת הבריאה הראשונה. ולזה נאמר (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב ח) בזכות אברהם. יצחק נגד הבריאה שנעשית בששת ימי בראשית, ולכן היה תמורתו איל שנברא מששת ימי בראשית. יעקב נגד הבריאה הטבעית שנשלמה בימי בראשית ביום השבת. וידוע מדרשם ז"ל (בראשית רבה יא ט) שאמרו, שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג וכו' ואמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהיה בן זוגך. רצה לומר יעקב וישראל יהיו דוגמתך, כי באמת כל בית יעקב וישראל אינן אלא בדמות הבריאה השלישית שנתהווה תמיד דבר מדבר, כך כל בית ישראל מיעקב והלאה אין דבר חידוש, רק דור הולך ודור בא. ושם ישראל לעולם עומד.

וידוע כי הכבשים הפריד יעקב, וכבשי הקרבנות היו כאין נגדו כמו שנתבאר, אם כן יצא לך טעם שהאשם בא מכבשים זכרים בלבד, מאחר שהאשם בא נגד בריאה זאת והוא מבואר. ובהיות כי העזים נגד יוסף שהוא בכח יעקב, כי כמו שישראל נקראין על שם יעקב נקראין על שם יוסף, על כן באו הקרבנות ממינין אלו, והוא מבואר.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יב · >>

פרק שנים עשר

כתב עוד הרמב"ם פרק ראשון מהלכות הקרבנות (הלכה ב), וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד ארבע מינין, עולה, וחטאת, אשם, ושלמים. ועוד יש שם שלשה מינין קרבן יחיד, והם הפסח, והבכור, והמעשר, כל קרבנות הצבור הן עולה או חטאת, ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים בעצרת, והם נקראים זבחי שלמי צבור, ואין הצבור מקריבין אשם לעולה ולא עוף. וכתב עוד שם (א יא), השלמים אינן באין אלא מן הבהמה זכר ונקבה, ואין שלמים באין עוף, עד כאן לשונו. בכל זה הסבה והטעם מבוארים, וזה כי שלשה חלקי הקרבן שהם עולה חטאת ואשם באין על החטא. אמנם השלמים אינן באין על חטא כלל, ולכן נקראין שלמים. כמו שדרשו ז"ל (תנחומא תולדות א, תורת כהנים ויקרא יג טז) שעושין שלום בעולם, כי לפי שאין שלום בעולם כשחטא בעולם, וכמו שנאמר (ישעיה מח) אין שלום אמר ה' לרשעים. וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת אלה הדברים, ולזה אין הצבור מביאין שלמים, כי אי אפשר שלא יחטא אחד מן הצבור שיהיו ראויין להקריב שלמים. אמנם בעצרת שבו היה מתן תורה, והיו אז שלמים, כמו שנאמר (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. אז ראויין להקריב שלמים. ובירושלמי דראש השנה פרק בתרא (פרק ד הלכה ח) רב משרשיה בשם רב אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא, אמר להם הקדוש ברוך הוא מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, הרי ראויים להקריב שלמים בו ביום, ולפי שאמרו נעשה ונשמע שהיו שלמים בעשייה ובשמיעה באו שני כבשים שלמים, והיו מקריבין אותו על לחם התנופה שהוא מורה על התורה הנקרא לחם, כמו שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו עמ' מז' פראג בלחמי וגו'. וכמו שיתבאר בחלק שלישי (פרק נה) אם ירצה השם במעשה קרבנות עצרת. ובהדיא אמרו בזוהר פרשת בראשית (השמטות רס א) כי שני הלחם היו נגד תורה שבכתב ושבעל פה, וכבר כתבתי (פרק י) כי הכבשים מורים על עניין עושר, על-כן היו השלמים כבשים נגד שני לוחות הברית שמשם נתעשר משה, אבל בשאר ימים חוטא אחד שבצבור יאבד טובה הרבה, על כן אין צבור מקריבין שלמים. אמנם היחיד ראוי להקריב כי אפשר שהוא שלם, ואין עוף בא שלמים כמו שנתבאר גם כן שאין תמות וזכרות בעופות, ואין שלימות במקום שאין זכר ונקבה נמצאים, רצה לומר החומר והשכל שהן דוגמתן כמו שכתבנו (פרק י).

וטעם הבכור, והמעשר, והפסח, שמקריב יחיד נוסף על הצבור. אומר כי ידוע שזמן האדם נחלק לשלשה חלקים, שהם ימי עלייה ועמידה והירידה. וידוע גם כן שהבכור הוא ראשית פרי הבטן שהוא במדריגה האחד שהוא תחלת המספר והעשירי הוא סוף המספר. וכן כתב אבן עזרא סוף פרשת בחקותי (ויקרא כז לד), שזהו טעם בכור ומעשר, על כן היחיד מקריב הראשון והאחרון במספר, להורות כי יש לו ראשית ואחרית ונפסד ויש לו עלייה וירידה. אמנם בצבור אין שייך זה כי כשזה עולה זה יורד, וזה שקראו חכמים ז"ל קצת קרבנות קרבן עולה ויורד, ולא קראוהו קרבן עשיר ועני, לכן אין הצבור מקריבין בכור, ומעשר, ועניין קרבן פסח הוא מורה על ימי העמידה, שהם עקר ימי האדם, כי בימי העלייה עדיין אינו נשלם, ובירידה כבר בא לו החסרון. אמנם בעמידתו עדיין לא התחיל לחסר, ולכן קרבן פסח בא ביום ארבעה עשר בין הערביים, שאז הלבנה כמעט בין עלייתה וירידתה, ואז היה יום צאתם ממצרים שהיו אז בשלימתן ועמידתן. וכל זה יתבאר לקמן בענין קרבן פסח בחלק שלישי (פרק נג) אם ירצה השם.

ולהיות כי הקרבנות הראשונים שהם חטאת, עולה, שלמים, ואשם, מורים על עניני חטא, וגם שלמים עמהם מורה על אדם שלם בלא חטא, מה שאין קרבנות אלו, על כן הן חלוקין מאלו בדינן. כמו שכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות א יב) אף על פי שכל הקרבנות כשרים מיום השמיני והלאה, אין מקריבים לכתחלה אלא מיום שלשים חוץ מן הבכור, והפסח, והמעשר, שאם רצה להקריבן מיד בשמיני לכתחלה מקריב. להיות כי מיום שלשים ואילך אדם יוצא מכלל נפל ומתחיל להיות אדם. ואפשר שאז מתחיל רוח יי' לפעמו, רצה לומר שמתחיל בו קצת השלימות האנושי, ולכן מצינו שאין ערך לפחות מבן חדש, ולכן ארבע מינין אלו באין דווקא מיום שלשים ואילך, שאז יהיה ראוי לחטוא באחת מהנה, או להיות שלם בכולן. אמנם השלשה מינין האחרים, שאין להן שייכות בזה, כשרים מיום השמיני והלאה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יג · >>

פרק שלשה עשר

כתב עוד הרמב"ם (פ"א מהל' מעה"ק הט"ו) כל קרבנות צבור זכרים, וכן החטאת צבור מן הזכרים, והיא באה מן העז ומן הבקר, ואין באין מן הכבשים, וכל עולת הצבור מן הכבשים ומן הבקר, ואין להם עולה מן העז, וכל חטאת יחיד מן הנקבה, ונאכלת לכהנים ואינה באה מן הבקר, חוץ משלשה חטאות, חטאת נשיא [שהיא עז] ונאכלת, וחטאת כהן המשיח שהוא פר, והוא פר הבא על כל המצות. ופר כהן גדול ביום הכפורים והוא נשרף, עד כאן לשונו.

כבר האריך הרב המורה פרק ששה וארבעים חלק שלישי, בתת סבה נאות לחלקי הקרבנות, וזה שכל שהחטא היה יותר גדול, היה הקרבן יותר פחות, ומפני זה היה קרבן עבודה זרה שעירה, כי הנקבה פחותה מן הזכר, ולגודל מעלת מלך היה קרבנו שעיר, אמנם כהן וצבור שאין קרבנן מצד מעשיהן, רק מצד הוראתן, קרבנן פרים, ובעבודה זרה שעירים, ועוד האריך שם בחלקי הקרבנות, כמו שכתבתי למעלה פרק תשעה.

אמנם מה שנראה לי הטעם היות קרבנות הצבור כלם זכרים, הוא מבואר ממה שכתבנו שהזכר הוא נגד חלק שכלי שבאדם, ויותר הוא מתדבק בצבור מביחיד. וכמו שאמרו רבתינו ז"ל (ברכות נח ב) שצריך אדם לברך חכם הרזים כשרואה ששים רבוא בני אדם, ואף שכשרבים הם, השגחת השם יתעלה מתדבק בהן יותר מפרט, עד שלזה חשבו רבים מהפילוסופים שאין השגחה אלא על דרך הכלל. וידוע שהשגחה נמשכת אחר השכל, וכמו שהאריך בזה הרב המורה חלק שלישי פרק ששה עשר ושמנה עשר, על כן ראוי להיות קרבן צבור מן הזכר.

אמנם היות חטאת הצבור מן הבקר ומן העז ולא מן הכבשים, ועולה מן הכבשים ומן הבקר ולא מן העז, העילה בזה, כי רוב קרבנות צבור לא באו על חטא ידוע, רק הן באין חובה לתמידים ולמוספים. ואמרינן פרק קמא דשבועות (במשנה, ב:) שהמוספים עקרן באו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אמנם התמידים היו עולות, ולא באו על חטא אלא להורות על חדוש העולם, כמו שיתבאר בחלק שלישי אם ירצה השם בארוכה בענין מעשה התמיד, וכן עולת המוספים כמו שיתבאר בארוכה, וידוע כי טומאת המקדש וקדשיו הוא בא משני פנים, או מצד חשבו בעיניו שהוא טהור, והוא נקרא העלם טומאה או מצד שאינו חושב המקדש לקדושה, והוא העלם מקדש, ושתיהם פחיתות המדות שאינו מכיר מקומו עמ' מז:' פראג ושהוא זך בעיניו ומצואתו לא רוחץ, על כן היו כל המוספים שעירים לחטאת, כי העז היתה מכפרת על פחיתות המדות אשר שעירים ירקדו שם כמו שנתבאר פרק עשירי. ופר העלם דבר היה מן הבקר שמכפר על פחיתות שלימות גופו, והוא הענין בהעלם דבר שטעו בהוראה, להיות שכלן נקשר בגופן ולא היו שלימים בזה.

אמנם הכבש שהוא בא נגד החוטא מצד עשרו כמו שנתבאר (פרק י), זה לא מצינו בו חטאת צבור, והעולה שהיא חובה, שהיא רומז על חדוש העולם, בא מן הכבש שהוא נגד העושר. כמו שאמרו (אבות ד א) איזה עשיר השמח בחלקו, וידוע שזה העשירות הנמצא בברואים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יא א) כל הברואין לדעתן ובצביונן ובקומתן נבראו וכו'. רצה לומר שכל אחד בחר במציאותו ובחלקו, והוא דעתו וצביונו, ובאו גם כן מן הבקר נגד שלימות הגוף, שכל אחד מן הנבראים בחר בו והוא קומתו. אמנם בשלימות המדות אין בו רמז, ועל כן לא בא מן העז. אמנם כל חטאת יחיד הוא בא על חטא, וידוע כי עקר החטא מן החומר, ורובן על ידי עשרו, כמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט וגו'. ונאמר (דברים ח יד) ורם לבבך וגו'. על כן החטאת בא מן הכבשים או מן העזים שהוא העושר או על ידי פחיתות מדותיו, אבל אינן בא מן הבקר כי לא עמד בשלימתו וגבורתו להתגבר על יצרו ונאכלת לכהנים, כמו שכתבתי למעלה פרק ראשון, כי בזה מתכפר החוטא על ידי בושתו שאמרים עליו זה חטאת פלוני. וכבר אמרו פרק אלו נאמרים (סוטה לב ב) שהחוטא בעבודה זרה מביא שעירה, שהוא ניכר שהוא נקבה הבא חטאת, כדי שיתבייש ויתכפר על ידי זה, והוא הדבר אשר דברתי.

אמנם השלשה חטאות, דהיינו חטאת נשיא וחטאת כהן משוח ופר כהן גדול באו מן הבקר, להורות על מעלתן, שאף שאינן גבורים מצד עצמן, מכל מקום הם גבורים ושלמים, גבורי כח עושי דברו מצד שהם ממונים על כל ישראל וראוים להקריב פר להעלמת חטאן. אמנם בעבודה זרה היה קרבנן שעיר על כי שהיו עובדים השעירים, כמו שנאמר (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים. אמנם היות חטאת נשיא נאכלת, ושאר פרים נשרפים, הסבה מפני שהנשיא ראוי להשפיל עצמו יותר מאחר, לפי שמלך חוטא ברום לבבו, על כן ראוי לביישו קצת כמו שאמרו (ברכות לד ב) שהמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. אמנם הכהן הגדול או המשוח שחטא, ואם קרה לו פעם אחד אינו רגיל שיחטא, ולכן ראוי לשורפו ביחד, כדי שלא לזכרו עוד.

וכתב עוד הרמב"ם (מעשה הקרבנות א טז) שכל חטאות צבור נאכלות, מלבד שעיר של יום הכפורים שחבירו משתלח, ושעירי עבודה זרה, הטעם בזה לפי שבשעירי עבודה זרה אין ראוי לאכול ממנו דבר, רק להחרים אותו כולו, מעצם עד בשר יכלה, וכן בשעיר יום כפורים שהוא חבירו של משתלח שהוא נושא כל עונות בני ישראל, אין ראוי לאכול ממנו מאומה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יד · >>

פרק ארבעה עשר

עוד כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מעה"ק הי"ז) כל העולות החטאות והאשמות ושני כבשי עצרת נקראו קדשי קדשים, ושלמי יחיד, והפסח, והבכור, נקראו קדשים קלים, הטעם לדעתי להורות על מעלת בעלי תשובה, ולזה כל הקרבנות הבאין על החטא שהם חטאת ואשם ועולות חובה היו נקראין קדשי קדשים, ואינן נאכלין אלא לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה בלבד להורות על רוב מעלתן. וכמו שאמרו (ברכות לד ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינן עומדים, ולכן לא היה נאכל רק לזכרים, כי צריך להיות זכר תמים גבור נוצח שיוכל לכבוש יצרו. אמנם עולת נדבה וכבשי עצרת אף על פי שאינן באין על חטא, מכל מקום השלמים לרוב מעלתן שרומזים על שלימות האומה, היו גם כן קדשי קדשים, וכן העולה להיות כולה כליל נקראת גם כן קדשי קדשים, ולא היו נאכלין אלא לכהנים, כדי לקנוס החוטא שלא יאכל קרבנו שמביא על חטאו, כי בלא זה היה ככלב שב אל קיאו, חוזר ואוכל מה שהביא על חטאיו, על כן היה ניתן לכהנים, מצורף שעל ידי זה היה טרף ליראי השם יתעלה ולעובדי עבודותיו. גם כי כבר נתבאר (פרק א) שעל ידי הבושה שהחוטא מקבל על ידי אכילת הכהנים הבשר, היה מתכפר, ועוד יתבאר לקמן (חלק ג פרק לג) במעשה החטאת, טעם נאות בזה אם ירצה השם יתעלה.

אמנם שלמים ושאר קרבנות שאינן באין על חטא, היו נקראים קדשים קלים, כי קדושתן קלה, היו רשאין לאוכלן בכל מקום תוך החומה. וכבר ידעת מה שהמשיל שלמה עליו השלום, (משלי כה כח) איש רשע לעיר פרוצה בלא חומה אין מעציר לרוחו. אמנם מי שיש לו חומה סביבו מותר לאכול בכל מקום. וכבר כתב בעל העקידה פרשת נצבים שער מאה, שיש שפירשו אמרם במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. על דרך זה כי בעל תשובה אינו רשאי לעמוד רק בהיכל מלך, מה שאין כן בצדיק גמור, ולכן היו קרבנות קדשים קלים נאכלים בכל העיר, והוא טעם נפלא בעיני.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק טו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק טו · >>

פרק חמשה עשר

ועוד כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות א יח) אלו הן האמורים של שור ועז, החלב המכסה הקרב ויותרת הכבד, ואם הוא מן הכבשים מוסיף על אלו האליה לעומת העצה יסירנה כו'. כל זה היו מקריבים מן הקרבן, מלבד הדם שהיו נותנים על המזבח. כתב הרב המורה בחלק שלישי פרק (אחד ושבעים) [ששה וארבעים], שטעם זריקת הדם למזבח הוא לבטל עבודה זרה מעולם, כי הראשונים היו חושבים כי הדם הוא חלק השדים, והיו אוכלים הדם, ודמו להשתתף בזה עם השדים, ומקצתן היו מואסין בו והיו אוכלים על הדם כו'. כמו שהאריך שם, וכתב שלזה הטעם אסרה התורה אכילת הדם, ושמו אותו מטהר על המזבח כדי לבטל דעת זה כו'. וכתב עוד שם סוף הפרק, כי היו מקריבים הבשר על המזבח, כי הוא היותר אהוב והטוב שבדברים לכח התאווה אשר מבוע הכבד. ולכן הקריבו הבשר להתקרב אל השם יתעלה ביותר אהוב. וכבר כתבתי עוד טעמים אחרים לעיל פרק ראשון. גם הזוהר האריך בפרשת פנחס (ח"ג רמ, ב) למה היו מקריבים האמורים, כי הם לפרנס מהן הכחות העליונים, אשר שמם בשמות ההן, ואין לנו עסק בנסתרות כאלו. ועל פי כוונתינו אמשוך הדברים.

ואומר ידוע כי הדם הוא נפש כל בשר, ועל ידי הזביחה הדם נפרד ובעל חי מת. ונפרד מצורתו שהוא החיות והתנועה שבו, דוגמת הפסד העולם בכללו אשר הקרבן היה דוגמתו, כמו שנתבאר במה שעבר. וידוע אחר הפסד בעל חי כל יסוד שב על יסודו, והיסודות נפרדו זה מזה וכל אחד חוזר אל מקומו הטבעי. כמו שהאריך הרמב"ם בספר המדע פרק ד' (יסודות התורה ה ג-ד) ובעל העקידה פרשת זאת הברכה, וכתב כי זה הוא טעם הקבורה, עיין שם.

ולכן באו אחר הזביחה, ארבע מיני העבודות קבלה, הולכה, זריקה, הקטרה, כל אחד נגד יסוד אחד, ואחר ארבע עבודות אלו היה כבר הקרבן מופסד לגמרי, כמו שהוא הענין בהפסד יסודות. ולהיות כי בכל דבר גשמי יסוד העפר הוא העיקר הנראה בגשם, והוא מקבל הצורות והתמונות, כי השלשה היסודות האחרים הם קלים ודקים אין מקבלים תמונה ורושם, כי אי אפשר לצייר דבר ברוח או מים או אש, אלא אם כן יסוד העפר מעורב בהן, וכמו שאמרו (ק"ר ג כ) הכל נברא מן העפר אפילו גלגל חמה. שכוונו כי הוא נמי דבר גשמי, ולכן עם הזביחה שהוא מורה על הפסד בכלל, באו שלשה עבודות בדם שהוא מורה שהשלשה יסודות הדקים חוזרים בהפסד החיות אל יסודם. וזה ידוע כי על ידי המיתה החמימת מסתלק מן החי, והוא מורה על יסוד האש, גם הרוח מסתלק שהוא יסוד האויר, וכן הליחות מסתלק שהוא נגד יסוד המים, ולא נשאר כי אם הגויה. ואף שהרכבת היסודות אינן אלא בגוף עצמו ובכל חלקיו, והוא ענין המזג אשר ממנו נתהווה הגוף, מכל מקום להיות כי ההרכבה אינה ניכרת ונראה בהסלקות החיות כמו שנסתלקו כולם, ולכן באו שלשה עבודות בדם נגד אלו שלשה דברים.

ואחר כך מקריבים האברים והחלב, שהוא כדמות יסוד העפר, כי החלבים הם עפרים ועקרם מיסוד העפר כידוע, לכן באו בכל הקרבנות החלבים לקרבן, וכן האיברים הם הדברים העקרים המעמידים בנין הגוף כדמות יסוד העפר שהוא עיקר המעמיד היסודות, כי הוא מרכז אשר עליו יסובבו כולם. ולהיות כי החלב המכסה הקרב ויותרת הכבד הם כדמות מחיצה המפסקת בין מעיים העליונים ובין מעיים התחתונים, והמעיים התחתונים הם בדמיון עולם השפל, ונגדו חצר המשכן שם היו רוחצים הקרביים כמו שכתב רבינו בחיי (ויקרא ח כג) ובעל העקידה בארוכה. לכן באו אלו המחיצות לקרבן, כי בעולם השפל ההפסד ניכר.

וכתב המורה פרק שמונה וארבעים חלק שלישי, שחלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליד הדם קר מדובק, ושריפתו יותר ראוי מאכילתו, וכן הדם קשה להתעכל, הנה בא הקרבה מאלו הדברים, להורות כי אף על פי שאלו הדברים קשי העיכול, מכל מקום נפסדים לבסוף, כן העולם בכללו אף על פי שעיכולו קשה ואינו בטבעו להתעכל ולהפסד, מכל מקום יהיה מוכרח להתעכל ולהפסד כדמות הקרבן. וע"כ היה הקרבן מורה עליו בכלל ובפרט. קבלת הדם נגד יסוד האויר, כי רוח החיוני נקשר בדם ומקבלו, ההולכה נגד יסוד האש, כי החמימות נפעל מן התנועה, והגלגלים בתנועתם גורמים יסוד האש, ועל ידי תנועתם נתהוה, כמו שזכר הפילוסוף בסבות היסודות. הזריקה נגד המים, כמו שמצינו בה זריקה, שנאמר (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. והקטרה נגד יסוד העפר.

ואפשר כי כל זה יהיה בהפסד העולם, כי אי אפשר מבלתי שיפסד הכלל תחלה ויפרדו החלקים זה מזה ויתערבו ביחד, כמו שהיה בתחלת הבריאה שנאמר (בראשית א ב) והארץ היתה תוהו ובהו וחושך וגו'. שביאר בעל העקידה בארוכה, שבא המקרא להורות שהיתה הארץ עם היסודות מעורבים בלתי סדר טבעי, עד שהאיר השם יתעלה המציאות, וכאשר בא כן ילך, ומה שנמצא אחרון אחרון נפסד תחלה, ולכן בא בקרבן תחלה הפסד הכלל. ואחר כך הפסד החלקים לבסוף, ולא נשאר רק הדשן שהוא דמות החומר הראשון, והיה נבלע בקרקע בדרך נס, עד שלא נשאר מן הקרבן מאומה, כמו שנתבאר.

הנה זאת חקרנוהו כן היא, שמענה ואתה דע לך, ונתחיל בדברים אחרים המצטרכים לבאר כפי כוונת המאמר.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק טז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק טז · >>

פרק ששה עשר

עניין הנסכים, המקובלים דברו בהן סתומות, והוא מבואר בספריהם, ולפרש הנגלה באתי.

והנה הרב המורה כתב חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך צוה להקריבו, וכבר היו עובדי עבודה זרה מקריבים אותו, ולא נראה לי בו טעם, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבוע' הכבד, הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיונית אשר מבוע' הלב, הוא היין, וכן הכח אשר מבוע המוח והיא הנפשות, יערב לו הניגון בכלים, ומפני זה התקרב כל כח אל השם יתעלה בנאהב שבדברים לו, והיה הקרבן בשר, ויין, ושמע השיר, עד כאן לשונו.

והנה בעל העקידה האריך בפרשת כי תשא שער שנים וחמישים בדברים ממשליים לבא אל כוונתו כאשר יחפוץ. וכתב לבסוף וזה לשונו, ונאמר מוסיף על מה שאמרנו. בהיות מחזיקים טובה עם הקרבנות, והנסכים על המחיה ועל הכלכלה התמידין שמקבלין מן השם יתעלה, מוסיף על זו הכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן, כי על כן באו שלשה מינין הקרבן, ומנחתו, ונסכו, וזה כי המקריב שם את עצמו בשלשה חלקיו, הקרבן הבעל חי רמוז אל הקרבת סוגו הכולל שהוא החי, המנחה הוא סולת חטים שהוא מאכל המדבר לבד, שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם, ושני עדים יוכיחו, האחד עומר שעורים הנקרבת ממחרת הפסח, לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבים שתי הלחם מן החטים. והשני קרבן סוטה שבא מן השעורים. וכמו שאמרו (סוטה טו ב) היא עשאת מעשה בהמה וכו'. והיין הוא לרמוז על שלימות הנקנה אל האדם המיוחד, שהוא הבדל האדם האמיתי הישראלי כו'. עד והיין באמת כך עניינו, כי יש תחתיו הבוסר שברכתו בורא פרי האדמה, והוא סוג כולל. ואחריו הענבים בורא פרי העץ, שהוא הבדל מינו, ואחריו בורא פרי הגפן, שהוא שלימתו המיוחד, ולכן דמו הנביאים האומה הישראלי אל כרם הגפן בכל מקום. והנה עם זה יהיה היין רמז אל שלימות האחרון הנקנה באדם אחר הבדלו הכולל, והוא מה שנקנה לו מהיות הסולת בלול בשמן, כי כשכח הדברי יתעסק בשמן זית זך למאור, יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל מבלי ספק, ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות כו'.

עוד כתב שער שבעה ושבעים, ששיעור בלילת השמן שיהיה לכל עשרון סולת, רביעית ההין שמן, וכן במדות המנחות שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, ומהיין חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש, והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלימודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם, שלא יצאו כאשר נזדמן או בענינים בלתי שומרים הגבלתם כו'. הנה נלאה לתת טעם בפרטי הנסכים לפי דרכו, אלא שכתב שהם משוערים ומוגבלים בלי השגה אנושית, למה היה כאן עשרון וכאן שני עשרון או שלשה. וכן ביין הנחלק לחצי ההין ושלישית ולרביעית, והאמת אתו שכל זה הגבלת אלקי, אך כאשר יתבאר אם ירצה השם יתעלה לפי דרכינו.

וזה כי כבר בארנו ענין הקרבן שהיה מורה על חדוש העולם על ידי הפסדו בדרך שנתבאר. והנה זה הכל היה על גבי המזבח הנזכר, כי ממנו נתהווה הכל ואליו ישובו, כמו שנאמר (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון. ודי למשכילים היודעים בסתרי הקבלה. ולכן היה הקרבת הקרבן והפסדו על גבי המזבח על ידי האש כי אש אכלה הוא. ולהיות כי ממנו יצא כל דבר לפועל, והמזבח משפיע לעולם השכלי, ומשם לגלגלים, ומשם לתחתונים, על כן בא נסוך היין אצל הקרבן, להורות על ההשפעה היורדת מן המזבח לתחתונים, וההשפעה נקרא בפי החכמים יין, כמו שנאמר (שיר השירים ב) הביאוני אל בית היין. ואמר כי טובים דודיך מיין. ונוכל לומר בדרך המשלי בדרך שדרך בו הרב בעל העקידה, כי כמו שמצינו ביין שלשה ברכות, זו למעלה מזו והם בוסר, ענבים, ויין, כן נמשך מלמעלה שלשה חלקי העולם זה למעלה מזה, הבוסר הוא כדמות העולם השפל שהוא בוסר, אינו נגמר פריו עד שמשלים נפש האדם, שהוא גמר הפרי, ותכלית העולם השפל, ולכן מברכים עליו בורא פרי האדמה, והם כל דיירא ארעא. והענבים דוגמת עולם הגלגלים שהם עגולים כענבה זו. ולכן מברכים בורא פרי העץ, שהוא עץ החיים אשר בתוך הגן, שאמרו עליו (בר"ר פרשה טו ז) שהיה מהלכו חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו, כמו שבאר המורה חלק שני פרק שלשים, והיין נגד עולם השכלי הנקרא יין, כמו שכתב בשם בעל העקידה שהחכמה נמשל ליין, וכמו שאמר שלמה (משלי ט ה) שתו ביין מסכתי וגו'. ולכן מברכים עליו בורא פרי הגפן, כי כנסת ישראל נמשלו לגפן, כידוע ממדרשם ז"ל (ויקרא רבה לו ב) והמשכיל יבין.

ועוד נוסף בא הנסוך מיין כאשר נודע למקובלים, כי היין הוא נגד מדות המזבח, ולכן בא רמז ההשפעה מיין, ודע והבן כי המזבח היה יושב ברומו של עולם, ואין לך בעולם השפל דבר שהיה גבוהה ממנו מלבד בנין הבית המסבבו. וזה כי הר הבית היה בראש ההרים, כמו שדרשו ז"ל פרק עשרה יוחסין (קידושין סט א) כי המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שנאמר (דברים יז ח) וקמת ועלית וגו'. עמ' מט' פראג וכבר כתב הרמב"ם פרק ששה (הלכה א) מהלכות בית הבחירה, עזרת כהנים והמזבח והאולם היה במישור ההר, ומשם מלמעלה עד ההיכל לא היה שנים עשר מעלות, כל מעלה חצי אמה, כמו שנתבאר. אם כן המזבח שהיה גובהו עשרה אמה, היה יותר גבוה מראש ההר, והוא רומו של עולם, ולכן כשהיה מנסכין היין עליו, היה יורד למטה והגיע לארץ שהוא ישוב העולם השפל, ואף על פי דמחשבון של מעלות הר הבית שכתבתי חלק ראשון פרק עשרה משם הרמב"ם, וכדבריו הוא בפרק קמא דיומא (טז א), נראה דהיה מקום יותר גבוה בארץ ישראל מראש המזבח, דהרי אמרינן פרק אמר להן הממונה (יומא לא א), אמר אביי עין עיטם גבוהה מקרקע עזרה עשרים ושלשה וכו'. ופירש רש"י (ד"ה עין עיטם) מעין עוטם באין המים לגג בית הפרוה, שעליו היה בית הטבילה, והיה גבוה אותה הלשכה עשרים אמה, ורום המקוה שלשה אמות כמבואר שם בגמרא. ומאחר שמעין עיטם באו המים לשם על כרחו גבהו כ"ג אמות יותר מקרקע עזרה שבה היה לשכת בית הפרוה בנויה, ועד קרקעות המזבח לא היה רק שמונה אמות וחצי, כמבואר לעיל ממדות המעלות שהן מן העזרה עד מקום המזבח, והמזבח היה גבוה י' אמות, אם כן עין עיטם היה הרבה גבוה ממנו. וכן פירש שם רש"י ביומא (ד"ה עין עיטם) שעין עיטם הוא היה המקום היותר גבוה שבעולם. וכן אמרינן בזבחים סבר למבנייה לבית המקדש בעין עיטם, אמרי נחתי פורתא, דכתיב בין כתפיו שכן, דשמעינן מיניה דהיא יותר גבוה מן הכל. וכן הוא בירושלמי דשקלים (סנהדרין פרק יא הלכה ב), מכל מקום נראה כדי ליישב טעם הנסכים בדרך שנתבאר, כי המזבח היה יותר גבוה, כי אף על פי שעין עיטם היה יותר גבוה מלשכת בית הפרוה שלשה ועשרים אמות, מכל מקום מקרקע העזרה לא היה גבוה כל כך, דלשכת בית הפרוה היה מחילה תחת הקרקע, כמו שכתב הערוך והביאו התוספות פרק אמר להם הממונה (יומא לה א ד”ה פרוה). זהו הנראה לי בטעם כלל הנסוך, אמנם פרטיו יתבארו בפרק אשר לפנינו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יז · >>

פרק שבעה עשר

כתב הרמב"ם פרק שני (הלכה א) מהלכות מעשה הקרבנות, ויתנסך היין על גבי המזבח, ואין נותנין אותו על גבי האש, אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין, עד כאן לשונו. הטעם, להיות כי עקר ההשפעה היא מן היסוד, והוא הנותם שפע במזבח, היה הנסוך על היסוד, כפי דעת הרמב"ם ז"ל. אמנם פרק לולב וערבה (סוכה מח ב) לא משמע שהיה מנסך על גבי היסוד, רק שני ספלים היו לו לקרן דרומית מערבית שבהן היו מנסכין היין והמים. וכן כתב הראב"ד בהשגות, ולפי זה הרמז היה בקרן דרומית מערבית, להמשיך חוט של חסד מן הדרום למערב, ומשם מקבל המזבח ההשפעה. וכמו שנאמר (תהלים פט) עולם חסד יבנה. וכמו שיתבאר לקמן פרק חמשה ועשרים.

והענין על פי שני הדעות שוה, כי הרמז שמן המזבח היה יורד השפע והברכה כטל חרמון שיורד על הררי ציון והיה משוער בכח אלקי. להיות חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש, כי המקריב קרבן בין שהיה מקריבו על חטא שעבר, או שמקריבו בדרך נדבה, בא להודות ולהלל ליי' כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (ד”ה א כו כב) כי מידיך וגו'. ושאין ראוי להתפאר בשום שלימות זולתי בעבודת השם יתעלה, וכמו שנאמר (ירמיה ט כב) אל יתהלל החכם בחכמתו וגו'. שנגד אלו השלשה שלמיות המוזכרים בפסוק ההוא, באו שלשה חלקי הקרבן, וכמו שנתבאר למעלה פרק עשירי, ולכן המקריב פר היה מודה ששלימות הגבורה המרומז בפר הוא הבל, מאחר שיפסד העולם לבסוף כדמות הקרבן, ולכן מחוייב האדם לעבוד השם יתעלה שברא העולם מאין, והוא טעם הקרבן שאדם מקריב בדרך שנתבאר. ולכן בא חצי ההין לפר, להורות כי עקר הגבורה היא בחצי הין, כי הוא שלימות הנתעלה בגופו, שהוא ששה קצוות שהם בכל גשם, שגדרו אורך, ורחב, וקומה, וחצי ההין הוא ששה לוגין, ועקר השלימות ההוא בעבודת השם יתעלה, לנצח יצרו הרע שהוא חציו של אדם. וכמו שאמרו (אבות ד א) איזהו גבור הכובש את יצרו. ונקרא הין מלשון הן, והוא ההן הנזכר בתחלה בתורה, שנאמר (בראשית ג כב) הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. וכבר נתבאר חלק ראשון פרק שלישי, כי מלת הן מורה על עניין התיחדות איזה דבר במה שהוא עליו ולכן האדם שהיה יחיד בעולמו, נזכר עליו מדת ההין, כ"א נשלמו בו עשרה דברים שהם כחותיו החצונים והפנימיים שהם עשרה, כמו שכתב העקדה ריש כי תשא, נתייחד במדתו בעולמו וראוי לקראו הין, והן שלו צדק.

והיו נסכי העז והכבש רביעית ההין, שהן שלשה לוגין, להיות העושר שמורה עליו הכבש, וכל מדה שנרמזת בעז הם נחלקים לשלשה יתרון, וחסרון, והמצוע, ובכל אחד יוכל לעבוד בוראו, ושלשה לוגין הם שמונה עשר ביצים, כי זהו עקר חיותו וחלקו במציאות, כי אמרו רבותינו ז"ל (אבות ד א) איזהו עשיר השומח בחלקו, וחלקו הוא מדריגתו בעשרו ובמציאתו על פני האדמה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יא א) כל מה שנברא בצביונו ובדעתו נברא. עמ' מח:' פראג וכמו שנתבאר למעלה (פרק יג). ונאמר (איכה ג לט) מה יתאונן אדם חי. ודרשו ז"ל (קידושין פ ב) די לו החיים שנתתי לו, ולזה היו י"ח ביצים והוא מנין החי. ואולם האיל היו נסכיו שלישית ההין, שהוא ארבע לוגין, כאשר כבר נתבאר, כי קרבן האיל היה מורה על שלימות הכבוד, שרודף האדם אשר הוא להבל דמה, ובזכרו שהוא מארבע יסודות ולבסוף ישוב אל עפרו. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא יתאוה למותרות הכבוד. ולהיות האדם כן ששה קצוות ובכל אחד ארבע יסודות, בא הנסוך ארבע לוגין שהם ארבע ועשרים בצים, ובא הרמז בבצים כי לבסוף ישוב לעפרו, וינחמוהו קרוביו בבצים ועדשים העגולים כגלגל, כי הוא גלגל החוזר בעולם, זהו שראיתי לבאר הטעם נסכי היין. אמנם נסכי המים בחג יתבאר לקמן חלק שלישי בעניני קרבנות החג (סא) אם ירצה השם יתעלה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יח · >>

פרק שמונה עשר

מנחת הנסכים היתה שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, והסולת היה בלולה בשמן, להורות על המעשים הטובים שסגלו בהן האבות. כי כבר כתבנו פרק שביעי ופרק אחד עשר על פי מדרשם ז"ל (ויקרא רבה כא י), כי הקרבנות באו נגד האבות, ולכן באו המנחות והשמן עמהם, להורות על המעשים הטובים שלהן, והוא הנמשל לשמן, כמו שאמר החכם (קהלת ז א) טוב שמן טוב משם טוב. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (דברים רבה ז ג) מה שמן עולה על שאר משקין ואינו מתערב עמהם, כך הם ישראל שמן עולה על הכל ואינן מתערבים באומות.

וכבר כתבתי למעלה חלק שני פרק ששה בעניין קרבנות הנשיאים, כי הקמח היה מורה על עצמיים הפרדיים שהאמינו בו הראשונים, ועל ידן באו לכלל אמונת חדוש העולם, כי לא נשלמה בימיהם הפילוסופיא הטבעית, ולכן היה הקמח בלול בשמן, כי על ידי העצמיים הפרדיים האלו עמדו על המעשים הנאותים. ולהיות כי כל אדם צריך לבקש ולהתפלל בזכות האבות הראשונים, כמו שעשה משה רבינו עליו השלום בתפלתו, שנאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם וגו'. אף צריך להאמין ולהורות שכל השפע והטוב היורד מלמעלה, יורד בזכותן, ועל כן המצוה בכל קרבן, הו חובה הן נדבה, להקריב עם הקרבן, שמורה על חדוש העולם כאשר נתבאר, מנחת נסכים, והוא רומז כי בזכות האבות נברא העולם ונתחדש, על כן בא בכל קרבן מנחת נסכים.

וכבר כתבתי למעלה (פרק יא) כי הפר נגד אברהם, איל נגד יצחק, כבש נגד יעקב, שעיר נגד יוסף, על כן בא עם הפר שלשה עשרונים נגד אברהם, כי עד ימיו נמנו שלשה עשיריות וכולן היו בלולין בשמן הטוב. אמרו (אבות ה ב) עשר דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם, (משנה ג) ועשרה נסיונות. הרי שלשה עשרונים לפר. שני עשרונים לאיל נגד עשרה ברכות שבירך יצחק את יעקב, וכולן היו מצד השמן הטוב, ואלו הן עשרה ברכות (בראשית כז כח-כט) מטל השמים אחד, משמני הארץ שנים, רוב דגן שלישי, ותירוש רביעי, יעבדוך עמים חמשה, וישתחוו לך לאומים ששה, הווי גביר לאחיך שבעה, וישתחוו לך בני אמך שמונה, אורריך אאור תשעה, ומברכיך ברוך הרי עשרה. וכן ייסד הפייט בשחרית של ראש השנה (פיוט תאלה זו) מברך גביר בעשר. הרי לך עשרה ברכות, ועשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ואיל אחד מהן, והם שני עשרונים לאיל.

ומאחר שבא לידינו נימא ביה מלתא. אמרו רבותינו ז"ל (א‎בות ב ו) עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואלו הן כו'. עד שמנו פי האתון. והנה הרב המורה כתב פרק שלשה וארבעים חלק שני שהיה במראה הנבואה, וכן כתב הרלב"ג פרשת בלק, והנה רבים פקפקו עליו מזה המאמר, וחשבו בזה מקום להתגדר בו, שהרי אמרו כאן שפי האתון נברא במעשה בראשית, ואיך יאמר הרב והנמשכים אחריו שהיה במראה הנבואה. ואני אומר ליישב דעת הרב ולמצא לו עזר, ממאמר עצמו שהקשו עליו, כי יש להקשות מאי שנא נסים אלו שמנו שנברא בששת ימי בראשית, יותר משאר ניסים, ואלו רצו לסלק שינוי רצון מהשם יתעלה כמו שכתב בעל העקידה פרשת וירא בשם (הרמב"ן) [הרמב"ם]. וכתב כן בעל הפרדס בפירוש אגדה זו, די להם לזכור נסים אלו, גבי שאר נסים שעלו הרצון בהן מששת ימי בראשית, וכמו שדרשו בבראשית רבה (ה ד) וישב הים לאיתנו (שמות יד כז) לתנאו הראשון כו'. וכמו שהביאו הרב המורה (ב כט) ובעל העקידה.

ולכן נראה שכוונו שאלו עשרה דברים הם דברים טבעיים כשאר דברים הברואים, ואלו היה פי האתון כפשוטו היה דבר נסיי, ולא דבר טבעיי, לכן אמרו שנבראו בין השמשות, שהוא ספק יום וספק לילה של יום השביעי. וידוע שכל מה שנברא בששת ימי בראשית היה חדש, לא היה נברא בדרך הטבע, ומיום השביעי והלאה היה העולם מתנהג כפי הטבע הנוהג, והנה הנברא בין השמשות של ערב שבת, הוא ספק אם הוא מכלל הנבראים בששה ימי הבריאה, או אם הוא ממה שנברא מיום השביעי והלאה, שהרי אותו העת היא ספק יום ששי, או ליל שביעי, ולכן מנו דברים אלו, ואף על פי שנברא דבר נסיי, עמ' נ' פראג יש לומר בהן שהוא דבר טבעי, והוא הספק, מאחר שיש לפקפק בנסים אלו שהן דברים טבעיים, ולכן מנו נסים אלו.

פי האתון הוא טבעי לדעת המורה, מאחר שהיה במחזה, וכן הלוחות, והמכתב, הן דברים טבעיים לדעת המורה, כמו שבאר זה היטב חלק ראשון פרק ששה ושבעים בעניין הלוחות, גם אילו של יצחק אינו יוצא מגדר הטבע, גם פי הארץ הוא נמצא לפעמים בטבע בקיעת הארץ על ידי הרעש הגדול, ואף כי על ידי משה היה דבר נסיי, כמו שאמר (במדבר טז ל) אם בריאה יברא השם. מכל מקום לנגד הרואים לא היה ניכר הנס. מאחר שלפעמים הוא בטבע, כדאמרינן פרק במה מדליקין (שבת ל ב) יתיב רבי גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר ליה והא כתיב (קהלת א ט) אין כל חדש תחת השמש. אמר ליה בא ואראה דוגמתו וכו'. גם הקשת הוא דבר טבעי כמו שנודע מדברי הפילוסופים והסכימו עמהם חכמי ישראל, כמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת נח. גם המטה והשמיר הם דברים טבעיים, ופי הבאר אפשר שגם כן הוא דבר טבעי, כמו שכתב האיפודי פרק תשעה ועשרים חלק שלישי מספר המורה, כ"ש שלנגד הרואים היה דבר טבעי, כי כן דרך המים לצאת מן הצורים, והוא מקום הויית הנהרות, והגרת המים וזחילתן הוא מנהג העולם, ולכן אפשר לחשוב בזה סדר טבעי אף לפי מדרש חכמים ז"ל (במדבר רבה א ב) שהבאר היה מתגלגל עמהם בכל מקום.

ועניין המן אף שהוא דבר נסיי שאין למעלה ממנו, מכל מקום מאחר שהיה תמידי והיה נמשך זמן רב, שב בעיני הבריות דבר טבעי, כי כל דבר שזמנו ארוך אין חדוש בעיני הבריות, ובפרט לאותם שנולדו במדבר שחשבו ענין המן דבר טבעי. וכן כתב בעל העקידה פרשת המן, כי חשבו עניין המן לדבר טבעי, כי לא ידעו מה הוא, ולכן אמרו בסוף מאמר זה, יש אומרים אף אילו של יצחק, ויש אומרים אף צבת בצבת, ויש אומרים אף קברו של משה רבינו עליו השלום, ומערה שעמד בהן משה ואליהו (פסחים נד א). שכל דברים אלו דברים טבעיים.

והנה על כרחינו צריכים לומר מה שכתבתי בזה, שהרי בפרק ר"א ריש פרק תשעה עשר, כתב גם כן שאלו עשרה דברים נבראו בין השמשות בערב שבת. ובפרק שלישי כתב שהמן והמטה והקשת והכתב והמכתב נברא ביום שני, ובדרך שנתבאר הותר הספק ומבואר למשכיל.

ונשוב לדברינו. עשרון לכבש נגד יעקב ויוסף, שכל ישראל נקראו על שמן שנאמר נוהג כצאן יוסף. ונקראו ישראל על שם ישראל סבא. והם קבלו עשרון אחד, שקבלו עשרת הדברות והם עשרון, ומצאתי לרבינו בחיי פרשת פנחס (במדבר כח יד) שכתב, שזהו טעם הנסכים חצי ההין לפר, כי חצי ההין הוא ששה לוגין יהיה לפר, כי בששה שעות מן היום כחום היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר, ושלישית ההין הוא ארבע לוגין לאיל, נגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום, ורביעית ההין הוא שלשה לוגין הוא שמנה עשר ביצים לכבש נגד יעקב שהתפלל שמונה עשר ברכות, שנאמר (בראשית כח יא) ויפגע במקום וגו'. ואתה תחזה כי כוונתי לדעת החכם אבל בדרך אחרת יותר מכוון לדעתי.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק יט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק יט · >>

פרק תשעה עשר

הסולת, היה בלול בשמן בשעור היין, רביעית שמן לעשרון סולת, ושלישית ההין לשני עשרונים, וחצי ההין לשלשת עשרונים, והכל היה הלכה למשה מסיני, ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול, כמו שכתב הרמב”ם פרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות, והכל בא בטעם וסדר נכון, כמו שאמרנו למעלה בשעור היין, שהיה בשעור השמן.

ועתה דע לך כי אין חסרון מצד הנותן והמשפיע למעלה, ואין פעולת הנבדל בזמן בלתי זמן מצדו, רק מצד המקבלים ישתנה, וכמו שבאר הרב המורה חלק שני פרק שנים עשר והאריך בזה. וידוע כי ההשפעה היורדת מלמעלה נמשל לשמן, שנאמר (תהלים קלג) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו'. ולכן היה הסולת שהוא דוגמת בני אדם, הכשרים והנקיים מכל פסולות כדמות הסולת הנקי, בלול בשמן, כי ההשפעה היתה יורדת עליו מלמעלה, כפי הכנתו מלמטה. והנה היין והשמן דרך אחד ושעור אחד להן, רק כי היין היה מורה שחסד א-ל כל היום מוכן תמיד, ואף כי אין בוללין אותו בשום דבר ואין מכין אליו מלמטה, מכל מקום עולם בחסד יבנה, ומקיים העולם בחסדו עד שלא יפסיד העולם בכללו. אמנם להשגיח בפרטות צריך הכנה מלמטה, והוא הקמח והסולת, ואז השמן יורד עליו מלמעלה להשלימו בכל מה שראוי לו, ואז מן היין נעשה שמן, כי מעלה ומדליק נרו למעלה למעלה כמו השמן שדולקים בו הנר.

וזה טעם אמרם בתענית (כה א) במעשה דרבי חנינא בן דוסא שאמר, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. רצה לומר מי שנתן טובתו לצדיק הנמשל לשמן, כך יאמר לחומץ שנמשל לרשע, כמו שאמר (בבא מציעא פג ב) חומץ בן יין. וידליק, רוצה לומר יקבל חרטתו וישפיע עליו מטובו. ואמר זה לדעתי, על מה שאמר שנתחלף לבתו כד של שמן בכד של חומץ, רצה לומר שעשתה איזה מעשה שלא היה ראוי, ופתח עמ' נ:' פראג בתשובה ובקש עליה רחמים, שחומץ שלה תדליק, וכן היה עד שהדליקו מאותו נר להבדלה. אמרו כן על דרך משל שנתקרבו מעשיה והשגגות נעשו לה כזכויות עד שאחרים לקחו ממנה מוסר והדליקו נרות להבדיל בין טמא לטהור.

ונחזור לדברינו ונאמר שאפשר היין והשמן הבאים בנכסים, הם שני מיני שמירה והשגחה שאדם מושגח בהם מלמעלה, האחד בכלל, והשני בפרט, לכן היין לא היה נכלל בסולת כי היה עומד בפני עצמו. אמנם עניין השמן היה לו מקום לחול עליו, והוא הסולת שנכלל בו בדרך שנתבאר, וקרובים דברים אלו להיות אחדים עם מה שכבר נתבאר.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כ (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כ · >>

פרק עשרים

בענין חלקי דיני נסכים, כתב הרמב”ם פרק שני מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א), כי הסולת עם השמן נקרא מנחת נסכים, והטעם כי הוא מורה על מעשים המעולים שיעשה האדם וחי בהן, ובהן יכין עצמו שירד עליו השמן מלמעלה, והוא המנחה שיתנסך עליו השפע הנקרא נסכים, כמו שנתבאר פרק שבעה עשר וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה (פרק כט), בטעם המנחות שאדם מקריב קרבנו מהם.

וכתב הרמב"ם (שם ב א) שהיתה מנחת נסכים נשרפת על גבי מזבח החיצון על האש, וכבר כתבתי עניין המזבח והאש שעליו, כי ממנו נתהווה הכל ואליו ישוב הכל, מה שאין כן ביין שהיה נשפך על יסוד והיה יורד לשיתין מטעם שנתבאר. וכתב עוד כי אין מנחת נסכים אלא לעולה ושלמים, אבל לא לחטאת ואשם או לעוף. והטעם מבואר, כי להיות ענין מנחת נסכים באין להורות על מעשה הטוב שגורם שירד השפע עליו מלמעלה, על כן לא באו מנחת נסכים רק בשלמים ועולה שאינן באין על החטא, ואף כי העולה באה על חטא המחשבה. מכל מקום מאחר שלא חטא במעשה, אינו נחשב לו לעון. ולכן לא באה בעופות, להיות ענינה ושיעורה נקשר בענין האבות, בדרך שנתבאר למעלה (פרק יח), ועל כן העופות שאין להן דוגמא באבות אין להם נסכים. אמנם חטאת מצורע ואשמו שאינן באין על חטא, ויסורים שלו ממרקים עונותיו אשר גרמו לו הצרעת, ואחר כך כאשר נרפא מצרעתו הוא נקי בלא עון, על כן באין עם חטאתו נסכים, ואף בבהמות לא באין נסכין אלא דברים הבאים בנדר ונדבה, לאפוקי בכור ופסח ומעשר, מאחר שאינן באין בנדר ובנדבה, אין לנסכים מקום בעניין שלהם, וזה כי ההשפעה שיורדת מלמעלה אינה אלא נדבה בלבד, כי אינו רק חסד גמור ורצון נדבתו לבד, ואינו מחוייב דבר, כמו שנאמר (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו וגו'.

ודע כי כתב הרמב"ם שאם הוסיף או פחת בשיעורי הנסכים פסול, מלבד מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן, ואף על פי שכפל סלתו, לא נכפל יינו, אלא יין לנסך רביעית ההין, והטעם כי יום הנפת העומר הוא יום מחרת הפסח, שבו יצאו ישראל ממצרים, ונתהוו לעם, ונתוסף להם אז עוד עשרון אחד, והם עשרה ניסים שארעו לאבותינו על הים. ולכן באו שני עשרונים עם הכבש שהוא כנגד יעקב ויוסף, ששניהם נקראים כבש, עשרון נגד כל אחד מהן. כמו שנתבאר לעיל פרק תשעה עשר. וידוע מדרשם ז"ל (בראשית רבה ז י) שאמרו, לא נקרע הים אלא בזכות יוסף, שנאמר (תהלים קיד) הים ראה וינס. ושם נאמר (בראשית לט יח) וינס החוצה. ולכן ביום שהוא תחלת הליכתן במדבר, ושעל ידי זה נקרע להם הים, נתוסף להם עשרון נגד יוסף, והיו שני עשרונים עם הכבש, והיה שמנו שלישית ההין כנסכי האיל, והיה מן הראוי להיות חצי ההין, רביעית לכל עשרון, כמו שהוא נסכי כבש, רק הניח להם נסכי האיל שהוא שלישית ההין, כי עדיין ביום ההוא לא היו שלמים לגמרי, כי היה מתחילת צאתם ממצרים, שהיו מורגלים עדיין במעשה מצרים, וגברו עליהם הכחות החומריות, ומטעם זה בא קרבן העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה, כמו שבאר בעל העקידה, על כן הניח נסכי האיל שלשית ההין, שהוא מורה על כחות חומריות, ושעתידים לפסוד בדרך שנתבאר לעיל פרק שבעה עשר. אמנם נסך היין לא נתוסף, כי ההשגחה המינית היא בכל הפעמים בשוה, אין להוסיף ואין לגרוע.

המקריב פלגס מביא נסכי האיל (שם הלכה ו), וזהו כי היתר פוסל כמו החסר, ולזה כל שהוא למעלה מן הכבש יצא מגדרו, ואינו בשלימות שמורה עליו הכבש, ונתגבר עליו הכח החומרי שמורה עליו האיל, ועל כן מביא נסכי איל.

עוד כתב הרמב"ם (שם הלכה ח), כשמודדין העשרונים, אין מודדין אלא כל עשרון בפני עצמו, להורות על מה שנתבאר, כי כל עשרון היה מורה על עניין בפני עצמו. אין הנסכים מעכבין הקרבן (יב), כי לכל אחד כוונה בפני עצמו בדרך שנתבאר.

אין מביאין נסכים אלא מן החולין, (יג) שהוא ממונו של אדם וברשותו לעשות בו מה שירצה, ואם יעשה בו הטוב, ראוי שיושפע מן השמים, והוא עניין הנסכים.

ודע כי כל ההשפעה והשגחות הרמוזים בעניין הנסכים, אינו אלא בימים שהעולם במנהגו נוהג בדרך הטבע, ואף אם עין יי' אל יראיו, מכל מקום אינו אלא בדרך הטבע. אמנם עמ' נ' פראג אינו בנגלה שישתנה בעדו סדרי בראשית. אמנם בזמן הגאולה שיבא במהרה בימינו, ישתנו הדברים ויתרצה ההשגחה והשפעה, וישתנו דיני נסכים. ולזה כתב הרמב"ם (יד) שענייני הנסכים האמורים ביחזקאל, הם קרבני מלואים שיהיו לעתיד, והם קרבנות שאינם נוהגין לדורות, וכן הוא בגמרא פרק התכלת (מנחות מה א), והטעם מה שאמרנו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כא · >>

פרק אחד ועשרים

הגוים אין מקריבים רק קרבן עולה הבאה בנדר ובנדבה, אבל לא שאר קרבנות, (מעשה הקרבנות ד ב). והטעם בזה, כי אין לקבל ממנו קרבן שאינו בא בנדר ובנדבה, כי הוא כמקריב חולין לעזרה, מאחר שאינו מצוה בדבר, וידוע שאסור להקריב חולין לעזרה, והטעם מבואר על פי דרכינו כי כל הברואים שנבראו שהקרבן דוגמתו, הם ברואים לתכלית מה, כמו שנאמר (משלי טז ד) כל פועל יי' למענהו, ואם כן הכל קדוש ומקודש, מאחר שבכל, נראה כבוד וקדשת השם יתעלה, כמו שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, ועל כן אין להקריב דבר חול במקום קדוש. אמנם דבר הבאה בנדר ובנדבה מותר להקריבו, מאחר שהוא בנדר בא, הרי הוא כמקדישו מעכשיו. ואמנם אף בזה אינו מקריב אלא עולות, להיות כי שאר הקרבנות כגון שלמים המורים על שלימות האדם כמו שנתבאר, אין ראוי להקריבו באשר כי הוא אינו שלם.

ולזאת הסבה אין קרבן הגוי טעון נסכים (שם הלכה ה), כאשר נתבאר עניין נסכים, שמורה על שלימות האומה ישראלית ואבותיהם, וכן אין הגוי מקריב מנחת נדבה רק בהמה או עוף. כמו שכתב הרמב"ם פרק שלישי מהלכות הקרבנות (הלכה ב), והוא דבר נאות לכוונתינו.

וזה כבר כתב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים, שהמדברים נטו מסברת הפילוסופים שלא לתת לשום דבר טבע קיים, כדי להחזיק אמונת חדוש העולם, ושלא יאמרו העולם כמנהגו נוהג, ושהוא קדמון, ולכן הניחו סברת העצמיים הפרדיים, אשר עקר חכמת הדברים בנויים עליה, כדי שלא לתת שום טבע קיים לשום דבר שבעולם, ושעל ידי זה עמדו על אמונת החדוש, כמו שהאריך שם הרב בזה.

ומעתה אומר בהיות כי הגויים אינן מאמינים חדוש העולם על אמיתתו, ולכן אין ראוי להן להקריב מנחת הקמח שהוא דוגמת העצמיים הפרדיים, כמו שביארתי למעלה. ואבאר לקמן (פרק כט) אם ירצה השם יתעלה בטעמי המנחות, מאחר שלא עמדו על סודו. אמנם מקריבים בעלי חיים שהם מורים על הנהגת הטבעי כמו שהוא עניין בעל חי, וצדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם, רוצה לומר כי ישראל המקריב בהמה הוא למעלה לו, באשר השיג עניין הטבע על אמתתו, ושהוא עתיד לפסד, ושהוא נברא, ועומד על ידי זה על אמונת החדוש, ולכן מקריב קרבן בהמה כמו שנתבאר. אמנם הגויים ערלי לב, עניין הטבע נתן להם מקום לטעות, שהאמינו על ידו אמונת הקדמות, ולכן מקבלים מהם בהמה ולא קמח, כדי שיהא להם למזכרת עון, והוא מבואר למבין.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כב · >>

פרק שנים ועשרים

הגויים אין סומכים על קרבנותיהם, ואין סמיכה אלא באנשים, ולא בנשים (מעשה הקרבנות ג ה), להיות ענין סמיכה, כדמות נתינת השפע מן הסומך על הנסמך, כמו שנוהג בענין סמיכת הזקנים והחכמים, וכמו שמצינו במשה שסמך ידו על ראש יהושע (במדבר כז כג), ע"כ היה המקריב סמך ידו על ראש הקרבן, כי השם יתעלה מתואר באדם, כמו שנאמר (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. והוא הנותן השפע לכל העולם, שבעל חי דוגמתו, וע"כ אפשר לו הפסדו, מאחר שהוא מושפע מאחר. וזהו עקר המכוון בקרבן כאשר נתבאר, ועל כן אינו נוהג אלא באיש הישראלי, שיש כח השכלי כדמות השם יתעלה, כמו שנתבאר לעיל.

ואינו נוהג באשה כי נשים דעתן קלות. והשם יתעלה נקרא איש מלחמה (שמות טו ג), ואין לראוי לרמז עליו דבר באשה המקבלת התפעלות מאחר. ולזה נאמר (בראשית א כז) בצלם אלקים ברא אותו ולא אותה, ובהפך זה אמרו (ברכות לב א) חס ושלום, מלמד שתש כחו כנקבה. ולהיות כח חסר, ולזה כל איש שלא היה שלם בדעתו לא היה סומך, כגון חרש שטה וקטן ועבד וסומא ונכרי.

ואין השליח סומך (שם הלכה ח), להיות כי הסמיכה היא בבעלים, להורות כי עקר הסמיכה הוא באדון הכל יתעלה שהוא סומך לכל הנופלים.

והנה סמיכה מורה על השגחה והשפעה הכללית לכל העולם, שהוא בדוגמת הבהמה הנקרב. אמנם ההשגחה המינית, והפרטית, נרמזו בענין היין והשמן כמו שנתבאר לעיל (פרק יט).

ודע והבן כי אחד מדיני סמיכה הוא שחמשה שהביאו זבח אחד, כולם סומכים עליו זה אחר זה, ולא שיסמכו כולן בבת אחת (שם ט). והטעם הוא כדמות השתלשלות המציאות, שהשפע והסמיכה היה בזה אחר זה עד הסבה הראשונה שהוא יחיד ואין שני לו, ולזה אין סומכין שניהם כאחת.

וידוע מדרשם ז"ל (זבחים קיט ב) לפני יי' וסמך. ואין סמיכה בבמה, להיות כי המזבח של בית המקדש הוא מורה על האצילות וההשפעה, כמו שנתבאר לעיל מתארו ותמונתו.

וכתב הרמב"ם עמ' נ:' פראג ז”ל (הלכה ו) כל קרבנות בהמה שהיחיד מביא, בין נדבה בין חובה סומך עליהם כשהן חיים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, וכן קבלו מפי השמועה, ואין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשעיר המשתלח ופר העלם דבר, להיות כי תכלית העולם ומציאותו הוא האדם השלם, וכל העולם שהוא כדוגמת קרבן הנסמך לא נברא אלא לצוות לזה. וכבר קיימו וקבלו עליהם דבר זה כל החכמים האחרונים גם הראשונים, כמו שכתב בעל העקידה פרשת בראשית, אף שהוא נגד דעת הרמב”ם בספרו המורה, בדרוש התכלית פרק שלשה עשר חלק שלישי.

ולזה היה קרבן יחיד נסמך, כי הפרט הוא העיקר, וצדיק יסוד עולם, והוא בהפך דעת הפילוסופים, שאמרו שהקדוש ברוך הוא משגיח הפרט בדרך הכלל, ויודע הכל בדרך כל, במאמר אבן העזרא ז”ל. ולזה קרבן יחיד נסמך, כי הסמיכה וההשפעה הוא מצד הפרטי' שהם אישי, ולא מצד כללים שהם בדמות קרבנות צבור.

ואף לפי דעת המורה יתיישב זה, שכתב חלק שלישי שהשגחה תמשך כפי השכל, וכפי התרבות השכל תתרבה השגחה, כמו שנתבאר חלק שלישי פרק שבעה עשר ופרק שמונה עשר שם. ולכן בא רמז ההשפעה ביחיד, כמו שבאר המורה חלק שלישי פרק שמונה עשר, שהשכל לא ימצא בככלים רק בפרטים.

ובהיות כי ענייני הסמיכה באו להורות על דבר זה, נפטרים שלשה מיני קרבן מן הסמיכה, הבכור, והפסח, והמעשר, להיות כי מצד הקרבן בעצמו נודע ענין הסמיכה, כי הבכור והפסח באו להורות מה שנעשה לישראל במצרים, כמו שמפורש במקרא, ולזה לא הוצרכו לסמיכה, כי אז נגלה השם יתעלה משגיח בפרטים מצד הפרט ולא מצד הכלל, כמו שנעשה בבכורות ושפסח במצרים על בתי ישראל והוא עניין פרטי.

אמנם המעשר גם כן מצד זאת הסבה, כי נראה לי שענין המעשר טעם המצוה, להיות לזכרון תמיד בין עינינו ענין האבות, שהרי יעקב אמר (בראשית כח כב) עשר אעשרנו לך. וכן ביצחק דרשו ז”ל (שם כו יב וברש"י שם) וימצא בשנה ההיא מאה שערים. אומד זה למעשרות היה, ובאברהם נאמר (שם יד כ) ויתן לו מעשר מכל. הרי שהשכילו עניין המעשרות מצד עצמם, ואפשר שלמדו זה מדורות שעברו, שהרי מאדם ועד נח היו עשרה דורות והעשירי קדש, וכן מנח עד אברהם, ולזה עמדו על סוד המעשרות, ולזה לא הוצרך מעשר לסמיכה, באשר כי ענין הקרבן היה מורה גם כן על ההשגחה פרטית, ושהם היו תכלית העולם.

ולא היתה סמיכה בקרבנות צבור, רק בשעיר המשתלח, ופר העלם דבר, שבאו על חטאות הקהל, שהוצרכו לסמוך על חסדי השם יתעלה שסומך לכל הנופלים בחטא, כמו באלו הקרבנות שרוב הקהל היו חוטאים, אף על פי כן היו מתקיימים בענין סמיכה הנזכרת. וכמו שדרשו ז”ל (פסחים קיח א) שדוד עליו השלום אמר עשרים ושש כי לעולם חסדו נגד ששה ועשרים דורות שהיו מבריאת העולם עד מתן תורה.

ומדיני סמיכה שאין סומך אלא טהור (הלכה יא), כידוע מאמרם ז”ל (ברכות י א) מה הקדוש ברוך הוא טהור כו'.

עוד אמרו רבותינו ז”ל (זבחים לג א) אין סומכין אלא בעזרה, להיות כי השפע יורד מלמעלה על ידי כחות הגלגלים שהן דוגמת העזרה, כמו שנתבארו למעלה.

וכתב הרמב”ם ז”ל (הלכה יב) ובמקום שסומכין שוחטין, ותיכף לסמיכה שחיטה, ואם סמך במקום אחד ושחט במקום אחר, או שהה, כשר עד כאן לשונו. להיות עניין הסמיכה מורה על עניין השפע היורד מלמעלה, ועקר השפע הוא נראה בשעת הווית הדבר, ומיד ההעדר כרוך בעקב כל הוה, עד שהוא גורם לו ההפסד, וזה מטבע ההוה להיות נפסד, ועל כן אמרו רבותינו ז”ל (ברכות מב א) תיכף לסמיכה שחיטה, כי זה טבע הבריאה להיות זה כרוך בזה, ומיד שנתהווה הדבר משתנה מעט מעט מיום יום וזהו גורם לו ההפסד, אם כן במקום הסמיכה הוא השחיטה. ונראה שלזה כוונו באמרם ז”ל (שם) שלשה תכיפות הן, כי כוונו על שלשה התחלות שכתבן הרב המורה פרק שבעה עשר חלק ראשון שהתחלות הן שלשה, החומר, והצורה, וההעדר כו'. ומיהו אם סמך במקום אחד ושחט במקום אחר או שהה כשר, כמו שענין ההפסד אינו נגלה מיד, אלא למשכילים, אבל אינו ניכר הדבר למראה עינים, ועל כן הסמיכה כשירה רחוק ממקום שחיטה.

ומדיני הסמיכה שהיא שיירי המצוה, ולפיכך אם לא סמך אינו מעכב, ומכל מקום מעלין עליו כאלו לא כפר (הלכה יב). להיות כי השם יתעלה הסומך לכל דבר, לא פעל עולם רק לצורך הנמצאות, ואין לו תועלת בזה, על כן הסמיכה אינה מעכבת בו, אבל מכל מקום מעלין עליו כאלו לא כפר, רוצה לומר שאם לא היתה ענין הסמיכה, היו מעלין עליו כאלו אין בכחו לסמוך, שהרי השם יתעלה אינו נודע אלא מצד פעולותיו, ואלו לא היתה ענין הסמיכה לא היו הפעולות ניכרים, ואף שלא היה חסרון בחקו יתעלה, מכל מקום מצידנו היו מעלין עליו כאלו לא כפר. ולהיות כי אין כילות מצד הנותן יתעלה, רק החסרון מצד המקבלים, על כן בא ענין הסמיכה בכל כח הסומך, רוצה לומר כי אין חסרון מצד הסומך רק מכח המקבל הסמיכה.

ומדיני הסמיכה שאין ראוי להיות דבר חוצץ (הלכה יג), כי אין דבר חוצץ בין השם יתעלה, ובין ברואיו, כי מלא כל הארץ כבודו.

והיה הסומך מניח ידו בין קרני ראש בעל חי (הלכה יד), להיות כי הקרבן דוגמת העולם בכללו כמו שנתבאר עמ' נב' פראג, ועקר הסמיכה היא בעליונים, ומשם יורד השפע לתחתונים, כמו שנתבאר בספר המורה פרק אחד עשר ושנים עשר חלק שני, לזה באה הסמיכה על הראש, ובין קרניו, כי הראש מורה על התחלות העולם הכללי, והקרניים הם קרני ההוד שהם השכלים הנבדלים המנהיגים העולם.

ומדיני הסמיכה להיות האדם מתודה עליו, על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל עולה עון עולה (הלכה יד), להיות כי בזמן שרשעים בעולם, כביכול הקדוש ברוך הוא מתנחם על הבריאה שברא העולם, כמו שנאמר (בראשית ו ו) וינחם יי' כי עשה את האדם, על כן באו וידוי אצל הסמיכה, אף שהוידוי בא לעורר האדם שיתנחם מדעתו, ויתבונן חסדי השם יתעלה ובהשפעתו בעולם.

אמנם בשלמים כתב הרמב”ם (הלכה טו) שלא היה מתודה, אלא אמר עליו דבר שבח, להיות כי קרבן שלמים, היה מורה על שלימות האדם כמו שנתבאר (פרק יב), ואז ישמח יי' במעשיו, ברוך הוא לעולם אמן ואמן.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כג · >>

פרק שלשה ועשרים

כל הקרבנות אין מקריבין אלא ביום (מעשה הקרבנות ד א), להיות כי אמר במעשה בראשית (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, והו' הוית כל הוה ומציאות כל נמצא הנקרא אור המציאות, כמו שכתבו המפרשים פרשת בראשית, וענין העדר נקרא לילה. וידוע שאין דבר רע שהוא ההעדר יורד מלמעלה רק במקרה ולא בעצם, כמו שנתבאר כל זה בספר המורה חלק שלישי פרק עשירי, על כן המצוה להקריב קרבן ביום, כי כבר כתבתי שהקרבת הקרבן הוא מורה על הווית העולם, שהוא האור המתחדש בכל יום תמיד עושה מעשה בראשית, ונאמר (שם ב ד) ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים.

ולהיות כי השם יתעלה גולל אור מפני חושך, ולפעמים הרע יורד במקרה, על כן אם קרבו מתירי הקרבן מותר להקטיר האיברים הנשארים בלילה, והם שיירי המצוה, כדבר הבא במקרה.

ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש, כי השמש מתקרב' לעלות על הארץ, על כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ב א) שאין מקטירין אלא עד חצות. ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה (פרק טו), כי ענין הקטרת האמורים והאברים היה מורה על יסוד העפר על כן בא בלילה יותר משאר עבודות הקרבן. להיות כי הארץ עכורה בטבע' וחשוכה מצד עצמה דמות הלילה, מה שאין כן בשאר יסודות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה ב ב) והארץ היתה תוהו ובהו, תוהו על רוע חלקה, ובהיות כי אף הרע הנעשה, נעשה לתכלית טוב ולתכלית המציאות הנמשל ביום, על כן עקר המצוה להקטיר הכל ביום.

ובא' המצות שהנכסים שבאים עם הקרבן אינו קריבים אלא ביום, אבל הנסכים שבאים בפני עצמן, באין אף בלילה (הלכה ה), כי הבהמות היו מורים על ענין המציאות הטבעי, כמו שנתבאר למעלה פרק שני ופרק שלישי, והוא הנקרא במעשה בראשית אור והוא היום. אמנם הנסכים הבאים בפני עצמן, שאינה נותנים חלק למציאות הטבעי, ואין להם חלק בבהמות, אלא הם קמח מורה על כת מאמינים עצמיים הפרדיים כמו שנתבאר פרק שני פרק שלישי, והם בחושך הולכים ומקריבים בלילה, שהוא משל להעדר המציאות, והוא דרך העברה האפשרית שזכרו המדברים, וכמו שיתבאר לקמן (פרק כט) בעניין המנחות.

ולהיות כי כל יום ויום עושה מעשה בראשית, והענין משתנה בכל יום ויום מיום שלפניו, והוא מורה על חדוש העולם מצד כי הגלגלים סובבים כל יום ויום מזמן הבריאה, והככבים משתנים בכל יום ויום במוצאם ומערכתם, ומצד תנועתם מחדש מעשה בראשית, כי מזמן הבריאה נתחדש בכל יום מצב ומערכת אחרת ממה שלפניו, ואלו היה העולם קדמון לבלתי תכלית כדעת הפילוסופים לא היה דבר זה אפשרי, אלא הדברים היו הולכים בסיבוב, על כן באה המצוה להקריב כל קרבן ביומו, ולפסול בלינה, ומותר להעלותה עם מבא השמש, והם כלין והולכים כל הלילה, ונפסלין לאור הבקר שהוא יום השני, כי אין לך במציאות אלא דבר יום ביומו, ואין לך מזמן החידוש שני ימים שוין בכל ענייני העולם.

ודבר שמצותו ביום פסול בלילה, והכשר בלילה פסול ביום, להיות העתות משתנות ואין יום ולילה שוים במציאות, כי זה מורה ההעדר וזה על המציאות.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כד · >>

פרק ארבעה ועשרים

כתב הרמב”ם ז”ל פרק ד' ממעשה הקרבנות (הלכה ז), כי כל הקרבנות שוחטין בכלי שרת לכתחלה, ומקבלין הדם בכלי שרת, וצריך לכוון לקבל כל הדם, כבר נתבאר כי הזביחה במין הבהמה כהפסד הכלל בעולם, כמו שכתבתי לעיל פרק חמשה עשר חלק שני. ולהיות כי ההפסד לא יהא מצד חסרון היכולת חס וחלילה רק לרצון השם יתעלה, או לסבת מה ידוע אל השם יתעלה, כמו שנתהווה הבריאה, על כן באו העבודות כולן בכלי שרת, רצה לומר שגם ההפסד הוא כלי שרת לעבודתו יתעלה בלי תכלית, ולכן מקבלים הדם בכלי, כי הדם הוא הנפש מכל חי, והוא כדמות הכח הקושר הטבעי בעולם הכללי, וקראוהו חכמי הפילוסופים הטבע הכולל, והדם מתקבל בכלי דוגמת הכלי עמ' נב:' פראג שעל ידו יופסד העולם, כאשר ברא השם יתעלה העולם, והוא התורה שהיתה כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם, וממנו יזרק על המזבח הידוע וישוב כל דבר אל מקורו, והנאצל אל מקום שהואצל משם והמשכיל יבין. ועוד יתבאר אם ירצה השם יתעלה בסוד הזריקות.

ומדיני הקבלה לקבל הדם מן הצואר, ולא שיביא הדם בכלי שרת על ידי הסכין או דבר אחר, כמו שמבואר מדיני המצוה (הלכה ה), להורות על הכוונה כדרך שנתבאר, שהבהמה היא דמות העולם אשר ממנו שב הטבע אל יסודו, שהוא המזבח ולא ישוב על ידי אמצעיים.

ועוד כתב הרמב”ם (הלכה י), כי כל הזבחים צריך העובד שיהא מחשבתו לשם הזבח, ולשם בעליו, והטעם כבר מבואר, כי כל קרבן יש לו כוונה ידוע, לכן אסור לשנות גם בבעלים, כי בפי הבעל תשתנה עומק הכוונה. עוד כתב הרמב”ם ריש פרק חמשה (הלכה א), מקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וכל הזבחים קבלו דמן בכלי שרת, אבל מקום שחיטתן חלוק כו'. דע והבן כי הכהנים המשרתים במקדש, הם כמלאכי מעלה המשרתים למעלה, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל לעניין עבודות כהן גדול (יומא ירושלמי ז ב), כשירות שלמעלה כך שירות של מטה, וכמו שהאריך בעל העקידה בזה פרשת אחרי מות עיין שם. וידוע שכל פעולות טבעית נקרא מלאך, כמו שהאריך בזה המורה חלק שני פרק ששה, וכתב שם שהיסודות נקראו מלאכים, כמו שנאמר (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכן כל פעולה טבעית נקרא מלאך, והנה לא מצינו שהדבר המורכב נקרא מלאך, רק היסודות הפשוטות להיותם כדמות המלאכים, שהם גם כן פשוטים, אף כי היסוד הפשוט הוא גשם, מכל מקום מצד פשיטתו נדמה למלאך. ועוד אני אומר כי לא מצינו שהדבר הגשמי בעצמו נקרא מלאך, רק מצד פעולתו וצורתו שעל ידו מתנועע ועושה רצון בוראו, והוא המלאך השלוח לעשותו פעולתו ע”י צורתו שהיא פועלת בכל דבר, לא מצד חומרו, שהוא על ידי הרכבה, והמעיין בדברי הרב בפר' הנזכר לעיל בשם מלאך, ימצא כדברי.

ומעתה יתגלה לנו טעם היות מצות כהונה מקבלה ואילך, כי כבר נתבאר ענין השחיטה שבא בה הרמז על הפסד צורות המורכב בכלל, ונטילת הנפש שהוא הדם ממנו, עד שלא ישאר שם אלא חומר המורכב, ולא ראוי להיות רמז לפעולת הפסד והעדר ההוא על ידי מלאך, אשר דוגמתו הכהן העובד, כי לא מצינו בחומר כזה שישתמש בו מלאך. אמנם העבודות האחרות הרומזים להפרדת ולחזרת כל יסוד אל יסודו כאשר נתבאר למעלה, ומן הפרט מתבוננים בכלל, ועומדים להשיג להפסדת יסודות העולם אל יסודן, וכהן שלמעלה הפועלים בהם, והם הכחות הגלגלים השופעים בהן. כמו שהאריך הרב המורה בזה חלק שני פרק עשירי. ובפרקי המרכבה ריש חלק שלישי (פרק ב), וגבוהים עליהם, הם השכלים הנבדלים הפועלים ומשפיעים בהן, וכולן מקבלין כחן מהשם יתעלה, שהוא הסבה לכל, וכל אלו הכחות נקראים מלאכים, על כן באו אלו העבודות על ידי הכהנים המשרתים למעלה, להורות שבכולן שייך ההפסד ושישובו ליסודן, מלבד השם יתעלה שהוא חי וקיים מחוייב המציאות, כמו שנתבאר למעלה פרק שלישי, שזהו ענין הקרבן העולה לרצון ולריח ניחוח.

הקרבן נפסל בשום מחשבת פיגול, בחשבו לעבוד עבודה בחוץ לזמנו, או חוץ למקומו, ואז הוא מפגל בקדשים לא ירצה, הטעם כבר כתבתי כי הקרבת הקרבן דבר יום ביומו, הוא אמונת חדוש העולם, והוא הדין זמן אכילתו, כמו שיתבאר פרק חמשה ועשרים, ולכן נפסל בשינוי המחשבה, והוא הדין במחשבת חוץ למקומו, וטעם המחשב, הוא עצמו טעם איסור הקרבת קדשים בחוץ, אשר כבר נתבאר ריש פרק רביעי חלק שני, שהוא מטעם היות כל המקדש דוגמת העולם, והקרבת הקרבן הוא מורה הפסדו, והמקריב בחוץ יורה כי ההפסד הוא בחוץ ולא בפנים וזה אינו, והמשכיל יבין. ואף כי הוא אסור לרמוז בחוץ על שום דבר, כי אסור לשאול מה לפנים ומה לאחור, ודי מזה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כה · >>

פרק חמשה ועשרים

סבות הוית מקצת קרבנות נאכלין ליום אחד, ומקצתן לשני ימים, מבואר ממה שכתבנו למעלה, הקרבנות שהיו קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי צבור, כולן היו נאכלים ליום אחד, מטעם שכבר כתבתי (פרקים את יד). אמרם (פסחים נט ב) הכהנים אוכלים, והבעלים מתכפרין, הוא מטעם קבלת בושתו ושקרבנו נאכל בין הבריות שעל ידו מתבזה ועל כן באה המצוה לאכול ביום אחד להמעיט בושת מקריב הקרבן, מאחר ששב על עקב בשתו ראוי לרחם עליו, כדי שלא לנעול דלת בפני בעל תשובה, ולא היו נאכלין רק תוך העזרה כדי לכסות עליו.

וכן בכבשי עצרת בהיותן מורה על שלימות האומה וקבלת התורה בו ביום כמו שכתבתי למעלה (פרק יב), על כן בא המצוה לאכלו בו ביום, כי שלימותן של ישראל לא היה נמשך אחר כך, רק ביום שאמרו נעשה ונשמע שהוא יום של עצרת. ובמדרש רבתי פרשת נשא (ז ד) בשעה שאמרו נעשה ונשמע, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, חייך בכזבים הם עומדים לפני עמ' לג' פראג, שאינן משלימין לי אלא ארבעים יום, שנאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. לי במספר ארבעים, רבי שמעון בר יוחי ורבי אליעזר בר יעקב, אחד מהן היה אומר תשעה ועשרים יום היו ישראל מושלמים, וחד אמר אחד עשר יום היו ישראל מושלמים, ותרוייהו מחד קרא, שנאמר (דברים א ב) אחד עשר יום מחורב. אחד מהן אמר ליה משה לא תשעה ועשרים יום הייתם מושלמים לאלקים, ואחד עשר ימים אחרונים הייתם מתחשבים האיך לעשות העגל, שנאמר (שם) אחד עשר יום. ואחד אמר אחד עשר ימים היו מושלמים ותשעה ועשרים ימים היו מתחשבין כיצד לעשות העגל. רבי שמעון בן חלפתא אמר יום אחד היו מושלמים, שנאמר (שם ד י) יום אשר עמדת לפני השם אלקיך בחורב. רבי מאיר אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא אפילו בשעה שאמרו נעשה ונשמע היו אומרים אחד בפיהם ואחד בלבבם, כמו שנאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו כו'. וישעיה אמר (ישעיה יז) ביום נטעך תשגשגי וגו'.

הנה אלו החכמים כל אחד דורש פסוק אחד ולא פליגי, כי הראשון דבר מצד המעשה שעשו העגל אחר ארבעים יום, ורבי שמעון בן יוחי ורבי אליעזר בר יעקב דברו על מחשבותיהן לעשות העגל, ורבי שמעון בן חלפתא דבר מצד שאר מעשים רעים שעשו אחר יום ראשון. אמנם מה שהיו אחת בפה ואחת בלב, זה היה אף בשעה שאמרו נעשה ונשמע, מכל מקום למדנו שעקר שלימותן היה יום אחד, ולכן היה הקרבן של עצרת נאכל ליום אחד, ולדעתי היה מספר מלקות תשעה ושלושים מכות, נגד תשעה ושלשים יום שחטאו בהן ישראל, ולזה נאמר ביום פקדי פקדתי, כי המלקות הוא פקידת עון. ולכן נאמר (דברים כה ג) ארבעים יכנו. כי הוא ממה שעשו ישראל באותן ארבעים יום.

ועוד נוכל לומר טעם אכילת שלמי עצרת ליום אחד, כדי להשוות בין הקרבן שבא על שלימות ישראל, ובין הקרבנות שבאין על חטא, כדי לכסות על החוטאים, ולהורות על מעלות בעלי תשובה שחשובים כשלמים שבישראל, כמו שדרשו ז”ל בסוטה פרק אלו נאמרים (לב ב) במקום שתשחט החטאת תשחט העולה. שהוא מטעם זה כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולכן השוות' התורה בין הקרבנות הבאים על החטא, ובין הבאים על שלימתן של ישראל.

ועוד נוכל לומר, ידוע אמרם וחד חרוב, והוא אלף שנה יומו של הקדוש ברוך הוא, ולכן מפסידים הקרבן ביום ההוא, שהיה נקרב, שהיה מורה על הפסדת העולם כמו שנתבאר.

אמנם הקדשים קלים, כגון השלמים והבכור והמעשר שהיו נאכלין לבעלים, לא היו מקבלין בושת בזה, ואלו היו מתביישין בדבר, הרי הרשות נתונה להם לאכלו בו ביום, ואף כי אינו דומה מתבייש מעצמו כו', גם לא באו על חטא ואין להם ביוש באכילתן על כן היו נאכלין לשני ימים. והרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים כתב הטעם שאחר כן יקבלו הזוהמה ויפסדו.

ואולי הרמז לאמרם (ראש השנה לא א). ויש אומרים תרי חריב, שנאמר (הושע ו) יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו, כמו שיתבאר.

ותחלה אומר כי אין חולק על זה, ואף האומר וחד חרוב רק על דרך שדרשו ז”ל פרק חלק (סנהדרין צז א) באותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא עתיד לחדש את עולמו, צדיקים מה הן עושין, הקדוש ברוך הוא עושה להן כנפים ושטין על פני המים, וראה והבן איך אמרו באותן אלף שנה שיחדש בהן הקדוש ברוך הוא עולמו, הלא אמרו אותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחריב בהן עולמו, לכן נראה כי באותן אלף שנה שאמרו עליו וחד חרוב, אף הצדיקים והמים לא יהיו על פני הארץ, רק הכל ישוב על יסודו כאשר היה קודם הבריאה. אמנם באלף השנייה יתחדשו המים ונפשן של צדיקים, וישוטו על פני המים, כאשר היה גם כן בשעת הבריאה, כמו שנאמר (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ודרשו ז”ל (ב"ר ב ה) זה רוחו של משיח. וה”ה לכל רוחות ונפשות הצדיקים. ולזה אמרו גם כן (ב"ר ח ו) שהקדוש ברוך הוא נמלך בנפשות של צדיקים כשברא העולם, ובסוף אותן אלף שנים שיתחיל יום השלישי יקימנו, כן נראה לי על פי הסברא ליישב מאמריהם, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויסולקו ספיקות מה שאמר שעתיד לחדש ולא אמר שיחרוב, ושאמרו נפשותיהן של צדיקים ישוטו על פני המים, ואם יחריב העולם, המים מהיכן, ואפשר שלזה לא הוזכר בריאת המים בתורה, כי לא יזכיר הכתוב רק מה שהתחיל לברא אחר אותן אלף שנים.

ועל דרך זה אפשר לפרש מה שאמרו (ב"ר ח ב) התורה קדמה אלפיים שנה קודם בריאת העולם, כי הוא מורה על שני אלפים שנים אלו שנתבארו, כי לדעת רוב החכמים המקובלים אף על פי שהעולם נברא יש מאין והיה לו התחלה, מכל מקום היה סדר זמנים קודם לעולם, כמו שמבואר בזוהר וברקנ”ט, ורבינו בחיי פרשת בראשית (א ג) ופרשת בהר (ויקרא כה ח-י), והוא סוד השמיטות והיובלות והמשכיל יבין.

ובדרך זה ביאר בעל צפנת פענח הקדמת החכם אבן עזרא (ד"ה הדרך הד'), שזהו כוונתו ודעתו, באמרו שאמרו שקדמה התורה אלפיים שנה, אך דעתו דעת זרה, והוא דעת הפילוסופיא שהכל תולה בגלגל, והמבין יבין דבריו במפרשי דבריו וחידותיו, ברוך השם יתעלה היודע האמת בכל דבר ואם שגיתי ימחול לי עמ' נב:' פראג.

ומעתה נוכל לומר שזהו כוונת התורה במה שצותה זמנים באכילת הקרבנות, הכהנים שהם בדמות מלאכים מעלה, כל מה שניתן להן לחלקן, כגון קדשי קדשים אוכלי' יום אחד, כי הפועלים לא יתבטלו מפעולתם רק יום אחד שיחרב, ואחר כך ישוטו על פני המים. אמנם הבעלים שהם במדריגות פחותה מן הכהנים, אוכלים ומפסידין אכילתן שני ימים מטעם הנזכר לעיל.

ועניין התודה ואלי נזיר, אף כי שהבעלים אוכלים אותן, מכל מקום לרוב קדושת קרבן תודה, שאמרו עליו שלא יתבטל לעתיד, וכן הנזיר שהיה נזר אלקיו על ראשו, ראוי לדמותו לכהן בעניין זה, וסבת שהפסח נאכל בלילה ועד חצות, אינו מטעם זה אלא כדמות פסח מצרים, זהו הנראה לי בענין זה.

אמנם שינוי מקום שחיטתן זה בצפון וזה בכל עזרה, בא להורות על סבת ההפסד שהוא חלוק. וכבר ידוע שהישוב בעולם הוא בחלק הצפוני מן העולם ובדרום אין בו ישוב, ובמקום היישוב הוא יותר ניכר ענין ההפסד יותר מבמקום דרום, על כן באה המצוה להפסיד הקדשים בצפון שהוא מקום ההפסד, והוא מקום שהיצר הרע שולט בבני אדם שדרים שם, ועל כן היצר הרע נקרא צפוני והוא הגורם ההפסד, כמו שביאר המורה חלק שלישי פרק שנים ועשרים, ובהיות כי השטן המשטין הוא יצר הרע הוא הגורם ההפסד, על כן כל קדשי קדשים הבאים על החטא נשחטין בצפון, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (בבא בתרא טז א) יורד ומשטין עולה ומקטרג, נוטל רשות ונוטל נשמה, והוא ענין השחיטה שבצפון הנוהגת בקדשי קדשים. וכבר נתבאר הסבה בהיות קצת הקרבנות שאינן באין על חטא, דינן כדין הקרבנות הבאין על החטא. אמנם קדשים קלים שאינן באין על החטא, רק ההפסד שבא להן הוא מטבע ההרכבה שבהן, כי כל מורכב נפרד לבסוף וההוה נפסד, על כן שחיטתן בכל מקום, כי כן טבע המורכב כל מקום שהוא, אף בדרום שאין בו ישוב ואין שם רק היסודות וקצת מורכבים, מכל מקום יפסד לבסוף מצד טבעם, ולכן כל הרוחות כשרים לשחיטת קדשים קלים אפילו תוך ההיכל, כי אין להמלט מהפסד הטבעי הכרוך מעצמן בענין כל הוה, ולכן אפילו תוך ההיכל שהוא מורה על הנמצאים העליונים, ההפסד שייך בהם, מאחר שכל הנמצאים הם אפשרי המציאות מלבד הראשון שהוא מחוייב המציאות יתעלה.

ומצאתי כתוב דטעם שחיטתן בצפון היתה לפי שאין לה דופן, שנאמר (איוב כו) נטה צפון על תהו. והקרבנות רגל העולם להגן מן המזיקין השוכנים בצפון, שנאמר (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה. ולהביא זהב בזכות הקרבנות, שנאמר (איוב לו) מצפון זהב יאתה עד כאן לשונו. והנה לא יתיישב לפי זה טעם מקצת קרבנות שהיו בצפון ומקצתן אינן בצפון, ועוד עקר קרבנות הנשחטין בצפון היו באים על החטא, ולפי טעם זה הי' ראוי להיות בהפך, ודעהו.

וכתב עוד הרמב”ם (מעשה הקרבנות ה ד) ואם שוחטן בגגו של היכל פסולין, או אם שוחטן קודם פתיחת הדלתות (הלכה ו), והמכוון בכל זה כי השחיטה העיקרית היא בדברים שהם בתוך עולם השפל, וצריכים הנפסדים לראות פני הבית הפנימי ומה שבתוכו, לכן צריכין לראות מה שבפנים ולא יהא דבר חוצץ בפניהם הן מן הצד או מלמעלה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כו · >>

פרק ששה ועשרים

כתב הרמב”ם (מעשה הקרבנות ו-ז) זריקת הדם מחולק דם העולה ואשם ושלמים שוה, ניתן בשתי מתנות שהן ארבע, בקרן מזרחית צפונית דרומית מערבית מחצי המזבח ולמטה, והיה נותן אלו מתנות במזרק עצמו ושיירי הדם נשפכים על גג יסוד הדרומי, וחטאות הנאכלים דמן טעון ארבע מתנות מחצי המזבח ולמעלה, והיה טובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסמך באצבעו הגדול מכאן ובגודל מכאן, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו וכן עושה בכל קרן, וצריך לטבול אצבעו על כל קרן, וכשגמר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואחר כך טובל פעם שנייה, ששיירי הדם שבאצבעו פסולים ליתן על קרן אחר, והיה עולה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית, ועל יסוד אותו קרן שהשלים בה המתנות, הוא שופך שיירי הדם והוא יסוד דרומית, עד כאן לשונו.

הנה יש קצת עומק בחלוק מתנות אלו. ודרך הקבלה כתבו הזוהר פרשת בראשית (ח"א רנט, א) ופרשת במדבר (ח"ג קכ, א), כי המתנות שהיו נותנים על קרן דרומית מזרחית, היא סוד הייחוד גם חלוק מתנות שבין עולה לחטאת, כתבו הזוהר פרשת בראשית (שם) יעויין משם. גם הרלב”ג סוף פרשת צו כתב טעם מתנות אלו לפי כוונתו בקרבנות. אמנם אני אכתוב מן הבא בידי.

דע כי כבר כתבתי חלק ראשון בסוד המזבח טעם דמים הניתנים למעלה, שהם היו באין לרצות מדת הדין שלמעלה, והדמים הניתנים למטה היו באין לרצות מדת הדין שלמטה, ועל כן החטאת שהיתה באה על עבירות החמורות היו נותנים מדמה למעלה. אמנם העולה שהיתה באה על הרהור הלב, שאפילו השלם שבבני אדם אינו ניצל ממנו, כל שכן עולת נדבה, וכן מתן דמן של שלמים שאינה באה על חטא, היה מתן דמיהן למטה. והאשם אף על פי שהיתה באה על החטא היתה גם כן מתנות דמו למטה מאחר שאין החטא מבוררת.

וענין שתי מתנות שהן ארבע במקצת קרבנות, דהיינו העולה והאשם והשלמים, ובחטאת ארבע שהן שמונה, הוא גם כן מבואר על דרך זה. כי ידוע שהמקובלים ז”ל כנו מדת החסד לדרום, ורחמים למזרח, ומדת הדין הקשה לצפון, ומדת הדין הרפה למערב. ולכן כשאדם חטא חטא קל עדיין רחמי השם יתעלה עליו, על כן מתחיל במזרחית צפונית להכניס רחמים ברוגז, ואחר כך נותן דרומית מערבית להמשך החסד באופן שגם אויביו ישלים אתו. ולזה היו המתנות מזרחית צפונית דרומית מערבית, ולא צפונית מערבית ומזרחית דרומית כדי לשתף מדת הדין עם מדת הרחמים. אמנם מי שחטא חטא גדול, שהעביר עליו הרחמים, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (בר"ר לג, ד), אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים לדין ולא נשאר לו אלא מדת החסד אשר פשוטה לקבל שבים, לכן צריך להתחיל ולהמשיך אליו הרצון, בדרך הדרגה דהיינו חסד ברחמים, ואחר כך רחמים בדין, ומדין קשה לדין רפה, ואחר כך דין רפה בחסד גמור עד שימחלו לו לגמרי. ובדרך שהתפלל דוד באמרו (תהלים, יט) שגיאות מי יבין וגו'. וכמו שאמרו (סנהדרין קז, א) משל לכותיים כו'. וידוע דברי המקובלים ובפרט בספר הזוהר (ח"ג לא, ב) (ח"ג קה, א), שבפעולות של מטה מתגברין כחות של מעלה, ועל ידי כן הכפרה באה לעולם.

ודע עוד כי כל מתנה ומתנה היתה אחת שהיא שתים, שלא להפריד הדברים ושהדין והרחמים משותפים בכל דבר. ולזה הטעם גם כן מבואר למה אמרו (זבחים נג א) שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. שהרי הרמב”ם כתב פרק שני מהלכות בית הבחירה (הלכה יא), ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים יורדים בהן וכו'. ואם כן יש לתמוה למה אמרו ששיירי הדם היו נשפכים בדרום ולא במערב, מאחר שהנקבים שם היו יורדין, אם כן הדמים היו במערב ובדרום, אבל לפי טעם שנתבאר, הכל מבואר כי עקר הכפרה היתה על יסוד המחובר למדת דרום שהוא החסד הגדול. ובהיות הענין בדרך שנתבאר, היה מחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שכלה כל הדם שבאצבעו להמשיך מדות העליונות, שהם כולן רחמים למטה, כי צריך לעזר מאחר שהוצרך לקרבן חטאת.

אמנם היות אלו מתנות באצבע ואלו במזרק, הוא להורות על כוונתנו הנמשכת עד הנה, וזה כי עקר הקרבן הייתה כוונתו לזכור על ידו עניין הפסד העולם בכללו ושישובו כל הדברים לעקרן בדרך שנתבאר למעלה, ושעל ידי זה המקריב נותן אל לבו גודל חטאו ושב מעונותיו ומשלים אליו המדות בדרך שנתבאר. ולהיות עון החטאת באה מצד חומרו, על כן היה זורק מתנות החטאת באצבע המורה על הדברים החומרים הנבראים בדרך הטבע, כמו שנאמר (תהלים ח) כי ארא שמיך מעשה אצבעותיך. וכמו שביאר הרב המורה (חלק א פרק מו, סו) כמה שנאמר (שמות לא, יח) והלוחות כתובים באצבע אלקים. והטעם כי עקר פעולת האדם נעשים על ידי אצבעותיו, לכן הדברים החומרים אף כי נבראו במאמר השם יתעלה נאמר בהן אצבע בדרך בני אדם, ולכן באה הזריקה באצבע שהוא משל על דבר חומרי כקרבן שבאה מחטא החומר. גם כי עקר חטאין של חטאת הם על ידי מעשה, התלוי במעשה בני אדם שהוא על ידי הידים. אמנם העולה והשלמים והאשם שאינן נקרבים מצד החומר, העולה לא באה רק שחטא בהרהור שהוא צורתו, וכן השלמים באים מצד שלימות הצורה בדרך שנתבאר.

וגם האשם אף שהיה מורה על העדר בדרך שנתבאר לעיל (פרק יא), מכל מקום היה מורה גם כן על הצורה בצד מה, וזה כי אין העדר אלא לצורה, והחומר נשאר אלא שמעדיר צורה ומלביש צורה, לכן היה זריקת דמן על ידי המזרק, שהוא הכלי שבו היו מקבלים הדם. וכבר נתבאר פרק ארבע ועשרים שרומז על הכלי שברא בו הקדוש ברוך הוא את עולמו, והוא התורה שהיא הצורה האמיתית, וכל זה מבואר.

עוד כתב הרמב”ם (מעשה הקרבנות יא-יב) חטאות הנשרפים, נכנס דמן לפנים מן ההיכל ומזין ממנו שם, ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל, והיכן מזין מדמן וכמה יזה מהן, פר ושעיר של יום הכפורים, דם כל אחד טעון שמונה הזאות על בין הבדים, ושמונה הזאות על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות המזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזאות על אמצע של מזבח זה, ואם לא כוון בהזאות בפנים כשירות.

כבר כתבתי פרק שלשה עשר, טעם חטאת הנשרפת כדי שלא לזכור חטאם מקצתן מצד גדולתן, כפר כהן משוח או כהן גדול שאינן צריכים לקבל בושת האוכלים בשר, כדרך שנתבאר למעלה (שם) בטעם אכילת בשר חטאת, ומקצתן היו נשרפים מצד חומר חטאן כשעירי יום כפורים ושעירי עבודה זרה ופר של יום כפורים, שמצד שהן באים לכפר עונות החמורים, לא היה מן הראוי להדבק בם כלל, רק להחרים אותם כולם מעצם ועד בשר יכלה, ואפשר שזהו בעצמו הסבה בפר כהן גדול וכהן משוח, כי כפי גדולת מדרגת החוטא, העון הקטן נחשוב לגדול שבעבירות, כמו שנאמר (תהלים, נ) וסביביו נסערה מאוד. ולכן לא היה מן הראוי לזרוק דמו על המזבח החיצון שעולה למעלה בדרך שנתבאר, רק הוצרך לתקן תחלה אשר עוות. ואחר כך היה שיירי הדם נשפכים על יסוד מערבי של מזבח החיצון. וכבר ידוע טעם יסוד מערבי שהוא יסוד המזבח כולו, והמשכיל יבין ממה שנתבאר.

וכבר כתבתי למעלה עניין הבדים שבארון ועניין הפרוכת ועניין מזבח הקטורת פרק ארבע ועשרים ופרק חמשה ועשרים חלק ראשון, שהם מורים על חומרו של אדם וצורתו, והפרוכת היא המסך המבדיל בין שכל האנושי לשכל הפועל, על כן הוצרך לזרוק הדם תחלה על בין הבדים, רוצה לומר לנקות חומרו ולשוב מחטאיו, ואחר כך על הפרוכת להחזיק שכלו, ואחר כך על המזבח הזהב שהוא מקום הקטורת להטיב מעשיו הנעימים, שהם הקטורת העולה למעלה, ואז כשיצא מן ההיכל ראוי שישוב רוחו אל האלקים אשר נתנה, והיה שופך שירי הדם על המזבח החיצון.

אמנם מניין ההזאות שהיו שמונה על בין הבדים ועל הפרוכת, וארבע על קרנות המזבח, ושבעה באמצעו, הוא מבואר בדרך זה. כבר נודע הזאות יום הכפורים (חלק ג פרק נח) שהוא אחת למעלה ושבעה למטה, כמו שיתבאר בהלכות יום הכפורים אם ירצה השם יתעלה. והטעם שהיו רומזים על עניין יצר הרע המחטיא האדם, והוא נקרא בשבעה שמות, ולכן היה זורק שבעה הזאות למטה ואחד מלמעלה שהוא נגד יצר טוב, והיה מונה עם כל הזאות שלמטה שלמעלה כמו שאמרו (יומא נג, ב) וכך היה מונה כו', להורות כי מן הראוי לשתף יצר הרע עם יצר הטוב, ואז שניהם כאחד טובים, והיה זורק כמו שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. כמו שיתבאר כל זה אם ירצה השם יתעלה בסדר יום הכפורים (חלק ג פרק נט). ולכן היה זורק אלו הזאות על בין הבדים והפרוכת. וכבר נודע חלק ראשון פרק חמשה ועשרים על מה היו רומזים, ובדרך שכתבתי בסמוך.

ואחר כך היה מערב דם הפר ודם השעיר, והיה זורק על ארבע קרנות המזבח הזהב, ושבעה הזאות על אמצע של מזבח, להיות כי כבר נודע שהמזבח ההוא היה מורה על לבו של אדם שמעלים עליו הקטורת, והוא הראשון הנותן כח לכל האיברים, והוא התחלת החי, על כן האדם בשובו מחטאיו, ישים אל לבו שמורכב מארבע יסודות וסופו להפרד, והם הזאות שבקרנות המזבח, ושבעה שעל אמצעו הם שבעה מדריגות שנכללו בהווית האדם, כמו שביאר המורה חלק שני פרק עשירי, ונראה לי שהם הדומם והצומח והחי והמדבר והשכל שהוא בכח, וכשהוא בפועל והשכל הנאצל עליו מלמעלה, והוא הנשמה האמיתית אם תרצה תוכל לכלול כל זה במדריגות המדבר, והשלשה הנשארות הם הכחות הנשפעות מלמעלה שהם בת קול, רוח הקודש ונבואה. ולזה היו שבעה זריקות, להודיע שצריך לטהר בכל, ואחר כך ישפוך אל יסוד מערבי כנזכור. ואולי ששבעה מדריגות מן ההזאות הם נגד שבעה דברים שמנו חכמים ז”ל (עבודה זרה כ, ב), שאמרו זהירות מביא לידי זריזות כו'.

ומה שאמרו שהיה מערב דם הפר עם דם השעיר, הוא כדי לערב הכחות שהם שלימות הגוף עם שלימות המדות שהם נגד פר ושעיר, להורות כי הלב הוא התחלת כולן.

ואמר אם לא כוון בהזאות שבפנים כשרות, כי העקר הוא השפכת השיריים אל יסוד החיצון, שהוא התכלית המכוון שהכל ישוב אל יסודו ויפסד הכל, שעל ידי זה שב בתשובה שלימה, כמו שנתבאר כל זה למעלה.

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים היה נותן מהם שבעה הזאות על הפרוכת המבדיל בין קדש לקדש קדשים, וארבע מתנות על קרנות המזבח, להורות מי היה גרם החטא והוא הפרוכת המסך, כמו שנאמר (ישעיה, כט) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביני וביניכם. והיה שבעה מטעם שנתבאר, ולא היה זריקה שמינית בכאן כי אם ביום הכפורים שבא לכפר ביום ההוא על כל ישראל ששבו בתשובה שלימה ומשגיחים ביצר הטוב. לכן היה להם לזכרון, מה שאין כן בשאר פרים ושעירים הנשרפים שהיו באים על עבירות חמורות כשאר ימות השנה, ואינן בתשובה שלימה כמו ביום הכפורים, ולכן גם כן לא היה זורק מהן על אמצע של מזבח הפנימי שהיה מורה על שלימות מדריגות אדם כמו שנתבאר.

וכתב הרמב”ם פרק חמשה מהלכות בית הבחירה (הלכה יד), וכל הדמים הניתנים על מזבח הזהב, כשהוא נכנס עומד בין מזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ, מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית, הנראה שהיה עומד בין המנורה והמזבח כדי לשעבד המזבח אל צורך המנורה. וכבר נתבאר ענין המנורה והמזבח חלק ראשון שהם מורים על התורה, ולבו של אדם והמנורה היתה מאירה לו אל צורך עבודת המזבח, כמו שהתורה מאירה בלבו של אדם וממשיכו אל עבודת השם יתעלה. ובהיות כי חיי הלב תולה במזג השוה והתמזגות היסודות, שהוא בדרך מצוע כמו שהניחו הטבעיים סדר ארבע יסודות והקשרן זה בזה, שהאש חם ויבש, והאויר חם ולח, ומים קר ולח, והארץ קרה ויבשה. הנה כל יסוד הושוהו אל יסוד הסמוך לו באיכות אחת, והיסודות ההפכים רחוקה זה מזה באיכויות שונות והוצרכו לאמצעי ביניהם, כמו שנתבאר בטבעיות והביאו בקצרה ספר שערי שמים פרק ראשון חלק ראשון.

וידוע כי הרוחות יש להם יחוס מה אל ארבע יסודות אלו, עד כי יסוד האש נגד רוח דרום שהוא גם כן חם ויבש, כי החמימות גובר שם, ומזרח חם ולח. ובגמרא סוף פרק כל הגט (גיטין לא, ב) משמע דרוח מזרחית הוא היותר חם, ונצטרך לומר שרוח מזרחית הוא חם ויבש, ורוח דרומית חם ולח, ואין חלוק לעניין הביאור, צפון קר ולח והוא מוליד הגשם, כמו שנאמר (משלי כה, כג) ורוח צפון תחולל גשם. ומערב קר ויבש, על כן באו הזריקות על הקרנות לשתף שתי רוחות בדבר משותף ביניהם, כמו שהקרן משתף בין הרוחות, כן האיכות אחת משתף בין היסודות, והיה מתחיל בקרן מזרחית צפונית ומסיים בקרן מזרחית דרומית, כי זהו קרן החיים שהחום גובר עליו בשתי רוחותיו, והוא סבת החיים, ולכן היה מסיים בו, להורות שמשיג החיים ללבו על ידי הזאות אלו, כשמשים הדברים בתיקונן אל לבו.

הבכור והמעשר והפסח, כל אחד מהן מתנה אחת על יסוד המזבח (הלכה יז), הטעם הוא מבואר, למה שאלו הקרבנות לא היו באים על החטא, אלא אדרבה מקיים בהן מצות השם יתעלה. ולכן לא היה צריך ליתן מהם על הקרנות להמשיך אליו המדות, רק היה נותן על יסוד המזבח, להורות שישוב כל דבר אל יסודו בדרך שנתבאר למעלה, ולא יקשה לך מתן דם שלמים שלא באו על החטא, והיה מתן דמן על הקרנות, כי זה היה מטעם שהיו שלמים קרבים רשות, ולא היה מצוה בהביאתן רק באו בנדבה, על כן הוצרך להשלים אליו המדות, אבל בקרבנות חובה כבכור ומעשר ופסח שבאו למלאות רצון השם יתעלה לא הוצרכו, כי משלים אליו המדות בקיומו מצות השם יתעלה, ולא היה צריך למתן דם, אלא להורות על כוונות כלל הקרבנות, שהוא עניין חדוש העולם והפסדו, ושישוב כל דבר אל יסודו בדרך שנתבאר.

כתב הרמב”ם עוד וזה לשונו (הלכה יח), כל הזבחים מפשיטין אותן ואחר כך מוציאין אימוריהם, ואין מפשיטין אותן עד שיזרוק הדם כו'. בהיות כי כבר נתבאר כי זריקת הדם שהיה מורה על הפסד הבעל חי, ושהכל ישוב על המזבח אשר לוקח משם, הוא העקר בכוונת הקרבן, לא העניינים האחרים הנמשכים אחריו, על כן עבודתו היתה באה בראשונה, ואחר כך עבודת הקטרת האיברים שנתבאר למעלה שעל הפרדת היסודות והפסדם היה מורה, לכן גם כן לא היו מוציאין האיברים עד אחר זריקת הדם, להיות כי תואר הצורה החיצונית לא יופסד בחי עד שיופרדו היסודות זה מזה, לכן אין מוציאין האיברים להפסיד הצורה החיצונית עד אחר זריקות הדמים שהיה אפשר להקטיר האימורים, שבא הרמז בהפסד היסודות בדרך שנתבאר. ודי בזה מה שרצינו לבאר מענין קרבן בהמה.

והיה מן הראוי לבאר ולחבר בסמוך טעם מעשה הקרבנות בפרט כדרך שחברן הרב הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשה הקרבנות, מעשה העולה והחטאת כו'. קודם שכתב הלכות מנחות, אך שלפי הדבר שאנחנו בו לתת טעם תחלה אל הכללים ואחר כך אל הפרטים, מאחר שאינו אפשר לתת טעם במעשה הקרבן בפרטות ועל השלימות מבלתי שנדע תחלה כל הכללים, וענין המערכה וטעם העובדים בו, על כן הביא ההכרח לבאר כל הכללים תחילה, ועל כן נתחיל בכלל המנחות וטעמן.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כז · >>

פרק שבעה ועשרים

עניין המנחות נמשך אחר כוונת קרבנות בעלי חיים, וכבר האריכו בזה הראשונים כמו שהאריכו בטעם הקרבנות במנחות סוף פרק המנחה והנסכים (קד ב), אמר רבי יצחק מה נשתנה מנחות שנאמרו בה חמשה מיני טיגון הללו, משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, וידוע בו שהוא אוהבו, ואמר ליה עשה לי חמשה מיני טיגון, עד כאן לשון המדרש.

ויש להתבונן במדרש זה, מה טעם נתן על מספר החמשה, כי נראה מלשון השאלה שזה היתה הקושיא, ונראה שהמדרש לטעמיה אזיל, שפירש טעם הקרבנות שהם נגד האבות כמו שביארתי לעיל פרק שבעה ופרק שמונה, וכן כוונו בעניין המנחות, כי יהיו חמשה מיני טיגון נגד האבות, לזכור זכותן ומעשיהם, סולת נגד אברהם, שנאמר (בראשית יח ו) קח שלש סאים קמח סולת. מרחשת נגד יצחק, שנאמר (בראשית כז ז) עשה לי מטעמים. והעיקר הוא הלחם, ובהיות כי מיני טיגון הנעשים למטעמים נעשים במרחשת, באה המצוה במרחשת. מחבת נגד יעקב, שנאמר (בראשית כח כ) ונתן לי לחם לאכול. שני מיני מאפה תנור, שהם חלות ורקיקים נגד יוסף ואחיו, שנאמר בהן (בראשית לז כה) וישבו לאכול לחם וגו'. ונאמר ביוסף (בראשית מג לב) וישימו לו לבדו וגו'. ודוגמא זה ממש אמרו (תורת-כהנים) שקרבן הבא מן השעיר היה מכפר על מכירת יוסף, שנאמר (שם לא) וישחטו את השעיר. כן נראה לי לדעת המדרש והוא נכון, ומטעם זה בא הלבונה עם המנחה, נגד האמהות הנקראות לבונה, שנאמר (שיר השירים ג) ואל גבעות הלבונה. שפירשו המפרשים שרמז אל האמהות.

והרב המורה פרק ששה וארבעים חלק שלישי כתב, מפני שרוב בני אדם לא היו יכולין להקריב בהמות, צוה גם כן להקריב קרבן מן העוף, ומי שלא ימצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באיזה מין שיהיה ממעשה לחם המפורסמים בימים ההם, אם מאפה תנור או מחבת או מרחשת, ומי שיכבוד עליו לחם אפוי יקריב סולת, ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם כי אם שאור, והיו מקריבים הדברים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהי' מפורסם בספריהם, ולא היו מקריבים בקרבנותיהם שום מלח, מפני זה הזהיר השם יתעלה מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת מלח, (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח. וכתב עוד בהיות הקרבן סולת בלול בשמן, כי זהו השלם והערב, ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומה, אשר בהן ריח הבשר הנשרף, עד כאן לשונו.

ובספר הזוהר והביאו בעל הרקנ”ט (פרקשת ויקרא דף קל א), אמר רבי אליעזר, האי דלא איהו מגו דבהמה לאתערא קרבנא כשאר קרבנין, ועל דא סולת מצה בגין לאתרעא חדוא לאינון רתיכין קדישין, האי מחשבה טהורה דאיקרי סולת ואקרי מצה, אמאי אקרי מצוה בויו, וכד איהו ינקה למשרייא רתיכין קדישין אקרי מצה בלא ויו, ובגין כך כל הני קרבנין דאייתין מסטרא דקמחא ונהמה בלחודייה, ועל דא אייתין סולתא ברדא דישראל, וכהני ולואי כדקא חזי, עד כאן לשונו. וכתב עוד הרקנ”ט (שם), וענין נתינת השמן, וסודו תבין מפסוק (משלי כז ט) שמן וקטורת ישמח לב, וידעת פירוש לב, והנה הוא להמציא מקום לאש העליונה לחול שם, גם הלבונה מפסוק (שיר השירים ג) מוקטרת מור ולבונה, עד כאן לשונו.

עוד כתב הזוהר פרשת ויקרא (חלק ג ט ב), כמה דמסכנא ארתח חלבו ודמו, כך ההור קמח מרתחין ליה במשחה, והכי אוליפנא דאפילו כל בר נש מקריב ההיא מנחה, מנחת מחבת ומנחת מרחשת, בגין דכמה חטאה ארתיח חלביה ודמים באשא דיצר הרע, וכל שייפוהי רותחין באשא, כך קרבנא דא כהן גדול ממש, ועקרא קרבנא כגווני דחטאי ולקרביה קמיה הקדוש ברוך הוא רעותיה דלבא מקריבים בכל יומא ויומא האי קרבנא לקמיה הקדוש ברוך הוא, ומאי איהו גרמייהו ונפשייהו דמקריבים קמיה, ואנן בעינן לקרבא האי קורבנא ממש.

וכתב עוד בטעם אסור הקרבת שאור ודבש, בעבור שהקרבנות באים לרצון השם הנכבד להשלים אליו כל המדות, על כן לא יבאו מדברים המתוקים אשר להם היד החזקה, כמו השאור הרומז למדת הדין החמוצה והקשה, גם לא יבא מדברים מתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כענין שבבריאת העולם שתף מדת הרחמים עם מדת הדין ובראו, עד כאן לשונו.

ובעניין המלח בקרבנות, כתב גם כן ברקנ”ט (שם עג) על דעת ספר הזוהר, כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים, רמז למ”ה, ובעבור כי אין ראוי לבא אל המלך בלעדה, כדכתיב (ויקרא יו) בזאת יבא אהרן אל הקודש. לכך נאמר (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח. אמנם על דעת הרמב”ן (ויקרא ב יג) בעניין המלח, כי בו נכללו טעם הכחות כולן, כי מי הים תחלתן מים ואחר כך כשיבא בהן חום השמש נעשה מלח, ואפילו אש ומים מעורב בו.

ורבינו הבחיי כתב (ויקרא ב יא) כי אסור הקרבת שאור ודבש, כי היצר הרע נקרא שאור וחמץ, כמו שידוע מאסור חמץ בפסח, ודבש גם כן מורה על יצר הרע, כי דבש בגימטריא אשה, והאשה היא יצר הרע, כמו שאמר אדם הראשון (בראשית ג יב) האשה אשר נתתה עמדי. רוצה לומר היצר הרע, ועל כן אין ראוי להקריבן רק להרחיקן מעליו, ולכן לא יתכן הקרבת השאור והדבש, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד.

ובמדרש (מצוטט בבחיי ויקרא ב יג) בעניין הקרבת מלח, מים התחתונים נקראים מים בוכים, כי בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא המים העליונים והבדיל בין מים למים, התחילו המים התחתונים בוכים, שנאמר (איוב כח יא) מבכי נהרות יובש. אמר רבי ברכיה, בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו כי לא זכינו להיות למעלה קרובים ליוצרינו, מה עשו העיזו פנים ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מג) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ויגער בים ויבשהו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, הואיל ולכבודי עשית כל כך, אין למים עליונים לומר שירה עד שיטלו רשות, שנאמר (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה הם אומרים, אדיר במרום יי'. ולא עוד אלא שהם עתידים לקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.

ועוד דרשו ז”ל (מצוטט בבחיי ויקרא ב יג) במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו ים, עמד ים לפני הקדוש ברוך הוא, אמר ליה רבונו של עולם, במדבר נתתה תורה, בישוב נכנס ספר תורה במקדש, אני מה תהא עלי, אמר ליה עתידים ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, עד כאן לשונו. הנה חברתי טעמי נתינות מלח עם המנחות, להיות שנסמך צווי מליחת הקרבנות אצל המנחות, שנאמר (ויקרא ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כח · >>

פרק שמונה ועשרים

בספר מקור חיים כתב וזה לשונו, החמשה מיני מנחה נגד חמשה חושים שבאדם, אשר שלשה מהם יותר דקים ופנימיים מהשניים, והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח, והשניים האחרים הם חוש הטעם וחוש המשוש אינו כל כך דקים כמו השלשה הנזכרים, וכלם הם כלים ושערים אל נפש השכלית, והם נגד חמשה חומשי תורה והם חמשה מיני טיגון, שאמרו רבותינו ז”ל במדרשם (מנחות קד ב) כי החוטא ששב מיד אל קונו והעלה עולות ועמה תקון העולה היא למעלה, היא נפשו הטהורה, ודאי הוא אוהבו של מלך הקדוש ברוך הוא, וכיון שלא חטא בכלי המעשה ועשה סעודה למלך במה שהעלה עולות, מספר כל חלקי נפשו שהם נפש רוח ונשמה. ולכן נאמר גבי איוב (איוב א ה) והעלה עולות מספר כולם. כדכתיב (ויקרא א) אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'. וכתיב ואם מן הצאן וגו' ואם מן העוף עולה קרבנו. הרי שלשה מיני העולה במספר חלק נפשו, ובם רנן ירננו לא-ל חי, ר'נ'ן' נ'פש ר'וח נ'שמה.

ובזה ידע המלך ודאי שהוא אוהבו, ואמר ליה עשה לי חמשה מיני טיגון נגד חמשה חושים, ולכן מיושב למה סדר המנחה אחר העולה, כי אחר שכתב וסדר שלשה מיני העולה, כתב הני מנחה שהם חמשה, נגד חמשה שמות שיש לנפש, והם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

ותנא דבי אליהו (א"ר פ"ו) מה בין מנחת מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אמר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשים. והוא משנה פרק כל המנחות באות מצה (מנחות סג א). ובתורת כהנים (פרשה י פרק יב ז) גרסינן מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, כיצד יש באדם דברי תורה, יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, ויעלה על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה שמא בא לידי עון וחטא. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, בני למה לא בללתה מעשיך בשמן, ואין שמן אלא תורה ומעשים טובים. מחבת צפה ומעשיה קשים, כיצד יש באדם דברי תורה, יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ודבר מכוער ואומר אלך ואביא מנחה וכו'. וכן הוא ברבתי סוף פרשת ויקרא (ויקרא רבה ג ז).

ואם עיני שכל לך, תראה כי לא נחלקו רבי יוסי ורבי חנינא בצורת מחבת והמרחשת דווקא, אלא על מה הם רומזות, והוא המשלים שהביא בתורת כהנים, והוא ששתי מנחות אלו רומזות לשני בעלי תורה, מנחת מחבת רומז לתלמיד חכם שתוכו כברו שאין לו כיסוי אחד בפה ואחד בלב, כמו שהמחבת אין לו כיסוי מה שבתוכו גלוי לעין כל, וזהו שאמרו בגמרא (שם) מחבת דאתא אמחבואי הפה. ופירש רש”י (ד"ה אי נימא) אנבוח הפה שהוא בגלוי. מרחשת יש לו כיסוי, רמז לתלמיד חכם שאין תוכו כברו ומדבר אחד בפה ואחד בלב, ולכן אמרו שם בגמרא פרק כל המנחות מרחשת דאתא ארחושי דלבא, זהו הפירוש אשר קיבל רבי יוסי.

וכן נאמר כי המחבת רומז לתלמיד חכם שהכל נהנין מתורתו, שלמד ומלמד, כמו שהמחבת אין לו כיסוי כן תורת החכם גלויי' ומפורסמת, חיים הם למוציאם. ודרשו ז”ל (עירובין נד א) למוצא' בפה. ומרחשת יש לו כיסוי, רומז לתלמיד חכם שאין תורתו נגלית ואין אדם יודע חכמתו וידיעתו מה היא, לפי שהוא מכוסה בלבו, ואין בפיהו תורת אמת ללמדה את בני ישראל, זהו הרמז שרמז לנו רבי יוסי בענין המחבת והמרחשת. אמנם רבי חנינא רומז לנו דבר אחר, והוא שהמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, רמז לתלמיד חכם שהוא עמוק בתורה בעיון. אמנם במעשה מעשיו רוחשין, רומז איזה נדנוד עון שאינו גלוי, ומחבת מעשיה צפין ומעשיה קשים, רומז לתלמיד חכם שמעשיו גלויים לכל וקשים נגד יצר הרע.

ועכשיו נפרש האיך חמשה מיני מנחה רומזים לחמשה חושים, מנחת מחבת רומז לחוש הראות, המתפשט יותר מחוש השמע שנגדו מנחת מרחשת שעמוק ומעשיו רוחשים, ומנחת בכורים רומז לחוש הריח שהוא רומז לבעלי מצוה, והמנחה עצמה לחכם. ולכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ב) ואם תקריב מנחת בכורים, בזמן שבית המקדש קיים מזבח שבו כפרה לישראל, ובחוצה לארץ תלמידי חכמים ותלמידיהם כפרה לישראל, שנאמר (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים. ונאמר (מלכים ב' ב) איש בא מבעל שלישה ויבא לאיש אלקים לחם בכורים. ולא היה שם בית המקדש, הא למדת שכל הנזקק לחכמים ותלמידיהם, מעלה עליו כאלו עשה רצון אביו שבשמים, פירש הבכורים נקראו ראשית, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך, והתורה נקראת ראשית, שנאמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת יי'. ולכן הוזקק לחכמים כאלו מקריב בכורים, הרי שלשה חושים. נשארו חוש הטעם וחוש המשוש נגד מנחת סולת ומאפה תנור, עד כאן לשונו. והאריך עוד שם בתת קצת ראיות לדבריו מדבריהם ז”ל, אבל כולם אינם מוכרחים.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק כט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כט · >>

פרק תשעה ועשרים

אמנם הנראה לי בזה הוא עצמו טעם הקרבת בעל חי שכבר ביארנו שבא להורות על חדוש העולם והפסדו. וכבר נתבאר שבעלי החכמה נחלקו לשלשה חלקים, והם כת המשכילים הנמשכים אחר טבעי הדברים אשר כל דבריהם בנויים על דרכי המופת, והשני כת המדברים, והשלישי כת המקבלים בלבד. וכבר האריך הרב המורה חלק ראשון פרק אחד ושבעים באלו הדברים, וכתב שם וזה לשונו, ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרו המדברים, ותאמין שכבר התבאר במופת עניין חדוש העולם אני אוהב זה, ואם לא יתבאר אצלך במופת אבל תקח היות מחודש מן הנביאים קבלה אין היזק בזה, וכתב שם שיותר טוב להניח הדבר על הקבלה לבד, מלהביא עליו ראיות שאינן נכונות כראיות המדברים, כי כשיראה האדם חלושית הראיות תחלש אמונתו כו'. ולכן באה המצוה להקריב קרבן מבעל חי השלם המורה על טבע המציאות אשר ממנו לקחו החכמים הראיות האמיתיות, וכמו שנתבאר למעלה. אמנם מי שאין ידו משגת ושכלו קצר מהשיג, יקריב תורים ובני יונה. רצה לומר יאמין הדבר בקבלה שקבל מאבותיו הנביאים והחכמים, שישראל נמשלו ליונה ותור כידוע. אמנם בדלי דלות שאין מספיק בקבלה לבד יקריב מנחת סולת, והוא כדמות העצמיים הפרדים אשר הוא עקר יסוד חכמת המדברים אשר ממנו ילקחו ראייה על חדוש העולם, כמבואר שם פרק שלשה ושבעים חלק ראשון. ולהיות כי חכמה זו מועילה בתחלת הדעת, ובקל יוכל האדם לעמוד בדרך זה על חדוש העולם, כמבואר שם לזה הדלים בשכלם יכולים להקריבו.

אמנם רק הטוב נקבל מהם, והוא דרך ההעברה שדברו בהקדמותיהן אשר ממנו נשתמש הרב בעניין חדוש העולם חלק שני פרק תשעה עשר. ואף בזה לא נשתמש בדרך ההעברה שלהם, להביא ראייה ממה שהם מביאים ראייה, כי הם רואים שדרך ההבערה שייך בשפלים אשר מתחת הגלגל אשר הפילוסוף חולק עליהם, ואומר שהכל נמשך אחר תנועת גלגלים והשפעתן כמו שהאריך שם בספר המורה. אמנם הרב ילקח ראייה מן הגלגלים והככבים, שאין לתלות הדברים ההם בשום טבע או חיוב כמו שנתבאר כל זה פרק תשעה עשר חלק שני, על כן בא קומץ לבונה עם קומץ סולת, להורות כי אף המעט והוא הקומץ שעולה מדבריהם, אינו עולה לרצון רק כשהלבונה הוא אצלו, והוא בושם טוב ריחו עולה למעלה. ועל כן היו מקריבין ממנו הקומץ למזבח והוא העולה לרצון.

אמנם השאר היה נאכל לכהנים כדרך אכילת בשר המזבח שנתבאר טעמו למעלה, ויתבאר עוד לפנינו אם ירצה השם יתעלה.

והטעם שהיתה מנחת כהן כולה כליל, כתב המורה פרק ששה וארבעים (חלק ג), לפי שכל כהן יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא מנחה ואוכל אותן בעצמה, וכאלו לא עשו דבר, כי מנחת יחיד לא היה קרב ממנה רק לבונתה וקומץ, ולא די מעוט זה הקרבן אלא שיאכלנו בעצמו, ולא יראה אם כן עבודה כלל, ולזה היא נשרפת עד כאן לשונו. ויש לספק בזה, דהא בקרבן בהמה נמי לא היו מקריבין רק האימורים, אם כן לא נראה עבודה גדולה כל כך, ואף אם נאמר דבבהמה יותר היה דרך עבודה, מכל מקום לא היתה המנחה נשרפת, יאכלנה אחרים ויהיה ניכר בכהנים כמו בישראל.

אמנם לפי כוונתינו נראה כי סתם כהנים היו יודעים התורה, וכמו שנאמר (מלאכי א) שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ונאמר (דברים יז ט) אל הכהנים אשר יהיה בימים ההם. ולכן אף אם היו מקריבים מנחה, לא היה מכוון רק מצד הטוב שבו, על כן מנחתו כולה כליל, מה שאין כן במנחת ישראל שרוב דבריהם של המדברים אינן לרצון, מאחר שאינן אמיתיות ואינן ראויין לעלות למעלה כי אם בכהן אשר לו לב להבחין בין האמת והשקר. ולהיות כי המנחות היו מורים על העולם בכללו, לכן אמרו במשנה פרק אלו מנחות (מנחות עו א) כל המנחות טעונות שלשה מאות שיפה וחמשה מאות בעיטה כו'. מספר חמש מאות על דרך מהלך ת”ק, שכולו אינו אלא מן העצמיים הפרדים, ושלשה מאות שיפה נגד ש' מעלות הגלגל. כמו שכתב בעל פרדס רימונים, שהקדמונים לא הניחו רק ש' מעלות בגלגל, ובא עניין השיפה והבעיטה להורות על עניין קבוץ וחבור העצמיים, שעל ידן מתהווה המתהווה, כמו שעניין העיסה נעשה על ידי בעיטת ושיפת הקמח, שהוא דוגמת העצמיים הפרדיים.

והיו המנחות בלולות בשמן. כבר נתבאר למעלה פרק שמונה עשר בהקרבת קרבן בעלי חיים, שהיה מורה בכללו על הפסד וחדוש העולם, ועל ידי זה נתכפרו עונותיו, ועל דרך ההוא באו מצות ודינין בחלקי הקרבנות כמו שנתבאר למעלה, וכן הטעם במנחה כי הכלל היה מורה על הדבר שאמרנו. אמנם חלקיו היו מורים כי באמונה זו יתכפרו עוונותיו, ויושגח מלמעלה ויושפע בשפע ברכה ורצון, והוא עניין השמן שהיו בוללין במנחות כמו שנתבאר פרק עשרים. וכבר ידוע מדברי המדברים איך שהביאו ראייה על ענין חדוש העולם מענין ההתייחדות שהוכיחו מכח דרך ההעברה אשר להם, ומאמינים שהשפעת השם יתעלה על העולם מקיימת העולם תמיד עת אחר עת, ושעל ידי זה פועל תמיד בכל חלקי העולם, כמו שנתבאר כל זה פרק ארבע ושבעים חלק ראשון, עד שלא השאירו לשום דבר טבע מונח, לומר שזה טבעו גורם לו להיות וזה טבעו להיות כך, אלא שהכל נמשך אחר כוונת הבורא יתעלה בכל עת. וכמו שנתבאר מדברי הרב פרק שלשה ושבעים הקדמה עשר ופרק ארבע ושבעים חלק ראשון, ולזה היה השמן שהוא מורה על השפעת השם יתעלה בפרטות בדרך שנתבאר, נקרב עם המנחה ולא עם שאר הקרבן, שהיה מורה על טבע המיושב, והיין היה בא עם קרבנות בהמה ולא עם שאר קרבנות, כי היין מורה על השגחת הכלל שהוא עניין המיושב. וכמו שנתבאר לעיל פרק תשעה עשר, והוא טעם נפלא בעיני.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק ל (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ל · >>

פרק שלשים

כתב הרמב”ם פרק שנים עשר מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א-ד), שהמנחה היא נחלקת לשנים עשר חלקים, שלשה הבאים בציבור ותשעה ביחיד, שהם בין הכל שנים עשר מנחות, נגד שנים עשר הקדמות שהניחו המדברים אשר עליהן יסוד חכמתן, והן אשר מנאן הרמב”ם ז”ל פרק שלשה ושבעים חלק ראשון מהמורה, ואביא דבריו בקצרה ואסמוך על המבין בספריו, ולא אביא רק ראשי פרקים ורמזים בלבד כדי שעליהם אסמוך דברי הקדמה.

הראשונה לקיים עצם הפרדי, השני מציאות הרקות, והשלישית שהזמן מחובר מעתות. ואלו השלשה הקדמות קשורין יחד לקיים הקדמה הראשונה, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל בביאור הקדמות ההם.

ונגדם באו שלשה מנחות צבור, הראשונה היא מנחת לחם הפנים נגד הקדמה הראשונה שהיא העצמיים הפרדיים שמאמינים שהם עיקר ההויה, ושבתחלה הם חלקים דקים ובהתחברם נעשה מהם הגשם, כי ההויה הוא הקבוץ, והפירוד הוא ההפך, וזה ענין לחם הפנים שהיה מונח משבת לשבת, והיה נעשה מן הסולת הדק שהוא דוגמא העצמיים ובהתחברן נעשו לו הפנים שהוא פני ההוה, ואחר כך חוזר ומחלקו עד שלכל כהן היה מגיע כפול, והוא דוגמת ההפסד שהוא פרוד חלקיו, ועוד היתה הקדמה זאת נרמזת בלחם הפנים מטעם שיתבאר בסמוך.

שתי הלחם הם מורים הקדמת הרקות אשר נמשך מהקדמה הראשונה, כי מציאות הרקות הוא שנית אל מציאות העצמיים, ומשניהם ביחד תושלם ההויה, כי ברקות תכנס עצם אל עצם ויתהוה ההוה, ונרמזת עניין הקדמה זו בשתי הלחם והראשונה בלחם הפנים, כי כבר נתבאר (חלק א פרק כב) כי לחם הפנים היה מורה על התורה שבעל פה, וכן העצם הפרדי הוא עקר חכמת המדברים והדיבור הוא בפה, ובשתי הלחם נרמז הרקות, לפי שכבר נתבאר עניין שתי הלחם, שהם מורים על נעשה ונשמע, או שני הלוחות אשר על ידן גם כן נתהוה המתהוה, כמו שנאמר (תהלים עו) יראה ושקטה. ודרשו ז”ל בתחלה יראה ולבסוף שקטה, וכן לולי שקבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו, והוא כדמות הרקות הגורם ההוה.

מנחת העומר נגד הקדמה השלישית שהזמן מחובר מעתות, והוא ספירת העומר שמתחילין למנות עת אחר עת, ועל ידן נשלם הזמן שבין פסח לעצרת, וכמו מי שסובל צער ויסורין מרגיש יותר בזמן ממי שהוא בשמחה וטוב לב, לכן ביציאתן ממצרים עד קבלתן התורה הרגישו בזמן יותר, עד כאן העניין נרמז באותו מנחה.

עוד הניחו הקדמה שמנאן הרב שם (חלק א פרק עג) להקדמה שנים עשר, שהחושים לא יתנו האמת תמיד, כי יבצר מהם אם לדקות גשם המושג, ואם לרוב הרחיקו מן המושג, וזהו מנחת חוטא, כי הוא יקלע אל השערה ויחטא לסבת חטא חושיו, כדמות החוטא שחטא ונטה מן הדרך הישר, ולכן נשתתף הלשון בשניהם.

הקדמה החמישית, שהעצם תשלם מציאתו ממקרים רבים, רוצה לומר שהם סוברים שהמקר' לא בא מצד הכלל אלא שהוא נמצא בכל חלק מחלקיו, המשל בזה, זאת החתיכה מן השלג אין הלובן נמצא בכלל כולו בלבד, אבל כל עצם ועצם מעצמי זה השלג הוא לבן, ולכן נמצא הלובן בכולו, וזהו מנחת סוטה אשר תזנה תחת אישה, לומר שכל העצמיים שוים, אין מקרה נמצא בדבר מיוחד אלא כל העצמות שוות, הפך ממה שנאמר בעניין יצירה (בראשית ב כג) עצם מעצמי. רוצה לומר מיוחדת לי. ובהיות העניין כן, מצינו שאין מנחה באה מן השעורים רק מנחת סוטה ומנחת עומר, להיות כי אלו שני המנחות היו נבנים על שני הקדמות שמאמינים שמצד השעורים הקטנים שהם העתות והעצמיים שהן קטנים בשיעורין, נבנה הכלל שהוא החלק הגדול, ואם כן יש להם רמז מצד שתוף השם שהוא השעורים ואין המנחות צריכים תנופה, מלבד אלו להיות כי הי' מניף לכל ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, שעל ידי הרוחות ומעלה ומטה נתחבר ענין העתות ונתהוה הזמן, דוגמת מנחת העומר ונעשה כלל ההוה בכל דבר, ודוגמת מנחת סוטה הניחו שהמקרה הוא בכל מקום ולא נתייחד שום דבר מצד מהותו, וזהו עניין התנופה שמורה שכל הרוחות הם בשוה ולא נשתנה בטבעם אשר ימשכו אחריהם טבע הנמצאות כפי דעת הפילוסוף.

הקדמה ששית, והוא שחלקו כל המקרים לחיוב ושלילה, כי אין שום דבר שלא יתוארו בחיוב ושלילה, ולכן אמרו כי כל עצם אם לא יהיה לו מקרה חיים, יהיה לו מקרה המות, וכדומה לזה מן המקרים, ולזה היה מרמז מנחת חביתי כהן גדול שהיה נקרבת לחצאין מחיצתו בבקר ומחיצתו בערב. הנה מורה על דעתן שהיו מחלקין כל הדברים אין אמצעי ביניהם.

הקדמה השביעית, שלא יעמוד המקרה שני זמנים. רוצה לומר שני עתות, וכשיברא המקרה ההוא יאבד ולא ישאר, ויברא השם מקרה אחר ממינו ויאבד ממינו ויאבד גם כן האחר ההוא ויברא שלשה ממינו, וכן תמיד וכו'. נגד זה היה בא מנחת חנוך של כהן הדיוט, כי כל דבר חדש ראוי לחנכו בחנוכת המזבח, והם המקרים החדשים אשר יתחדשו כל שעה ושעה.

הקדמה השמינית, שהם יאמינו שההעדרים הם קניינים ועניינים נמצאים בגוף נוספים על עצמו, והשם יתעלה יברא בו תמיד מקרה ההעדר כמו שיברא הקניין, והוא נרמז במנחת סולת שהוא נעדר מכל צורת הפת, ולא נרמז בו רק העצמיים הפרדיים בעצמם, אשר כל זמן שלא יתחברו נברא מהם מקרה העדר וישארו עם עצמותן בלא ההוייה.

והקדמה התשיעית, שהם יאמינו שאין נמצא אלא עצם ומקרה, ושהצורות הגשמיות היא כמקרה השחרות והלבנות, עד שיאמרו שגשם שמים וגשם איזה תולעת מן התולעים, הכל עצם אחד. אמנם התחלפו במקרים לא זולת זה.

והקדמה העשירי, היא דרך העברה אשר להם, כי הם יאמינו כל מדומה אפשר, כמו שישוב כדור הארץ גלגל או להפך, נגד אלו שני הקדמות באו מנחת מחבת ומרחשת, ששניהם מטוגנים בשמן שוים, ולא נתחלפו אלא מצד העברה זה שכך רצה הרוצה ושלא נתחלפו הענינים, רק במקריים שנעשו במחבת או מרחשת, ואין ביניהם רק שמרחשת עמוק ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשים. הקדמה העשירי נגד המחבת שאינו עומק והכל עובר עליו דרך העברה. אמנם מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, רוצה לומר רבים ונראה כרוחש תוך המחבת, ונראה בו הכל כדבר הרוחש, והוא עצמו המשל שהביאו שגשם השמים הוא גשם התולעים הרוחש על הארץ.

הקדמה האחד עשר שאין מקרה אחד נושא מקרה אחר, ושניהם הם על העצם בשוה.

וה-י”ב הוא שמספר אין תכלית לו הוא שקר על כל עניין, והוא עניין התנור והרקיקין. כי כבר אמרו במסכת פסחים עושין פת עבה ביום טוב, ואמרינן מאי פת עבה פת מרובה. ואמרו בירושלמי (ביצה ב ו) הטעם מתוך שאתה מיגעו אין עושה יותר מכדי צורכו, והוא כדמות הרקיקין, שרצונו היה לעשות לאין תכלית מתוך שהם דקין וצריך הרבה, אך מתוך שאתה מיגעו לעשות הרבה מפסיק, והוא דוגמת מציאות אין תכלית למספרם. ועוד יתבאר לך בפרק שאחר זה רמזים אחרים קרובים לאלו.

ומעשה תנור הוא הקדמה האחד עשר, שהמקרים נחים על העצם בשוה והוא מעשה תנור, כי הוא המקרה אשר נח על כל הלחמים, כי עקר הלחם הוא נעשה בתנור, והוא מקרה שוה בכל, ומן הדין היה לעשות זה המקרה בכל המנחות, ואחר כך לעשות אותם במרחשת או במחבת אלא שאין מקרה נושא מקרה.

ואמנם אסור חמץ ואסור דבש בקרבן המנחה הוא גם כן מורה על דעת המדברים, וזה כי הם סוברים כי אין המקרה בא מצד החומר והטבע, רק השם יתעלה ברא אותו תמיד מקרה אחר מקרה, וכל הנמצאות טבע אחד ואין מפרידן אלא רצון השם יתעלה והנהגתו לברא בכל אחד עניינו ומקריו עת אחר עת כידוע מדבריהם. וזהו עניין אסור הקרבת דבש וחומץ, כי הם שני הפכים זה מתוק וזה חם בטבעו, וזה חמץ וקר בטבעו, והפכיהם נגלה וידוע לכל, ואי אפשר להם להתקבץ בנשוא אחד באמונת המדברים, שהם יראו כי כל הפכים אפשרי הקבוץ בנשוא אחד, אם אינו בזמן אחדאך הטבעי מאמין, שהכל הוא מצד הטבעי ולנמנע טבע קיים, ואי אפשר שחומר הדבש יחול עליו אכיות צורת החומץ וכן בהפך זה. ולכן נאסרו בקורבנן ההפכים היותר גדולים, כי הן מוקצין מדעתן. ונאסרו שאור ודבש ולא חומץ ודבש, בהיות כי ממנהג להשים דברים אלו בלחם שמהן בא קרבניהם.

ועוד יתבאר לך בחלק שלישי בהלכות פסח, שלחם חמץ הוא הלחם פת גוים המאמינים עניין קדמות העולם. וכמו שיתבאר אם ירצה השם יתעלה. ולכן נאסר להקריבו עם המנחה המורה על החדוש לדעת המדברים, וכן נאסר הדבש המורה על החקירה השכלית, כמו שאמר שלמה (משלי כה כז) אכול דבש הרבה לא טוב. ונאמר (משלי שם טז) דבש מצאת אכול דייך וגו'. והוא בהפך מדעת המדברים המאמינים בכל חקירה שכלית.

ודע כי היו בהקרבת המנחה חמשה עבודות נגד חמשה עבודות שבקרבן בעלי חיים, והם קמיצה נגדה שחיטה, ונתינת הקומץ בכלי שרת נגד קבלת הדם, והולכה כמו הולכה, והגשה בקרן דרומית נגד זריקות הדם, והקטרת הקומץ נגד הקטרת האימורים כו'. כמו שמובא כל זה פרק קמא דמנחות, וכבר כתבתי בטעם קרבן בעלי חיים עניין עבודות אלו, שהם רומזים על פרוד היסודות זו מזו, כמבואר לעיל חלק שני פרק חמשה עשר. וכן הוא בעשיית המנחה, ואף כי המדברים לא האמינו בהוויות היסודות ופרוקן בהפסד ההוה, מכל מקום אמרו שההוייה הוא החבור, וההפסד הוא הפרוד, ולפי שהאמת בכל הוה הוא פרוד היסודות, על כן המנחה שהיתה נקרבת על ידי כהני השם יתעלה יודעי האמת. אף על פי שהיא באה, על דעת המאמינים בעצמיים הפרדיים, מכל מקום הכהנים מקריבים אותה על דעת האמיתי שהוא פרוד היסודות, ולזה באו ארבע עבודות בהקרבתם כמו בהקרבת הבעלי חיים. ועוד שאף שהם לא יאמינו בעניין היסודות, מכל מקום לא יכחישו במדריגות הארבע הנמצאות, שהם דומם צומח חי מדבר או ארבע זמנים העוברים על כל ההוה, והם העבר וההוה בראש ובסוף והעדר אחר כך, והנה ארבע זמנים אלו עוברים על העצם הפרדי, והיו ארבע מיני עבודות אלו רמוזים על זה.

וטעם המלח בעניין כל הקרבנות, כבר נתבאר שזכו המים והמלח להיות נקרבים על המזבח, והוא המקיים אמונת החדוש בעצמו, כדרך שנתבאר במדרש שלמעלה (פרק כז), והוא טעם שנאמר במלח (במדבר ה ו-י”ח) ברית מלח עולם. ודע כי המלח הוא המהווה והמקיים הרבה דברים על ידי מליחתן, והוא גם כן המפסיד הרבה דברים, כמו שנאמר (דברים כט כב) גפרית ומלח שריפה כל ארצה, והנה הוא הסבה המהווה והמפסיד כמו שהוא בסבה המהוה והמפסיד העולם כולו, שהוא סוד הקרבן. וכמו שנתבאר פרק חמשה. ומזה הטעם אמרו ז”ל (עירובין קד א) שהיו זורקין מלח על הכבש שלא יחלקו הכהנים בעלייתן, ולא לקחו דבר אחר לזה, כי ענין הכבש והמזבח הם פועלים בעולם ובחדושו, ועל כן היה ראוי לזרוק מלח המורה על החידוש מטעם מדרש הנזכר לעיל, והוא עקר המכוון בעניין הקרבן לקיים אמונה זאת, והוא התכלית בכל קרבן.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לא · >>

פרק אחד ושלשים

אמנם היו המנחות שבאו בנדבה מקצתן סולת בלולה, ומקצתן מאפה תנור ורקיקין, ומקצתן מעשה מרחשת ומחבת, נחלקים לחמשה מינים, ושאר מנחות היו להם סדר בעשייתן, הכל היה נגד דרכי המדברים שהניחו בעניין החדוש. ודבר ידוע כי העולם חסד ובנדבת השם יתעלה נבנה, על כן באו חמשה מיני לחם במנחת נדבה, להורות על חמשה דרכים שיש להם על נדבת חדוש העולם, כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק ארבע ושבעים, שהראיות שהביאו המדברים על חדוש העולם הם שבעה, וכולן נכנסים בחמשה חלקים, באשר דרך הראשון שמנה הוא דרך המשלים באמרם, כי כאשר אנחנו רואים דבר אחד מחודש כן הוא ההקש בעולם בכללו, וזה הדרך אין ראייה למנותו כלל, לפי שהדרך המשלי הוא חלוש מאוד, כל אדם יוכל להכחישו. אמנם הדברים האחרים שאמרו יש בהן קצת אמיתות, ולזה ראוי לבא זכרונן בקדשים, וכאשר הדרך השני והרביעי הוא כמעט דבר אחד, לא נשארו רק חמשה אשר נגדן באו אלו חמשה מיני מנחה בנדבה.

וכתב המורה ז”ל הדרך השלישי שזכרו, והוא היות עצמי הפרדיים לא ימלטו בשום פנים מהיות' מקובצים או מפורדים, או שיקבצו פעם ויפרדו פעם, ומבואר נגלה שלפי בחינות עצמם אין ראוי להם קיבוץ לבד או פירוד לבד כו'. עד אם כן היות קצתן מתקבצין ומקצתן מתפרדי', וקצתן ישתנו עליהם העניינים, פעם יתקבצו ופעם יתפרדו היא ראייה על היותן צריכין למי שיקבץ המתקבץ בהן, ולמי שיפריד המתפרד בהן. ואמרו שזאת היא ראייה שעולם מחודש כו'.

נגד הקדמה זאת בא מנחת סולת שהיה מעשהו מביא עשרון סולת ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו הסולת ואחר כך חוזר ונותן שמן על הסולת ובלל הסולת בו, ואחר כך נתנו בכלי שרת לצוק לתוכה שמן, וכל השמן שבה הוא לוג, הנה הוא מבואר שהוא כדמות הקדמה זאת, וזה כי כבר כתבתי היות הסולת נגד העצמיים הפרדיים והיה נותן השמן תחלה בכלי. וכבר כתבתי פרק ארבע ועשרים כי הכלי הוא הרמז על התורה שהיתה כלי אמונתו של הקדוש ברוך הוא שעל ידה ברא העולם. ולזה נתן השמן קודם לסולת, להורות כי אף העצמיים גופן הם ברואים מצד השמן שהוא מורה על השפעת השם יתעלה בדרך שנתבאר למעלה פרק תשעה עשר, והיה בכח השפע ההוא שעל ידו נבראו העצמיים הפרדיים כדמות הסולת שהיה נותן על השמן, להורות כי העצמיים ברואים לא קדומים, ואחר כך חוזר ונותן עליו שמן, להורות על הקבוץ שהם מאמינים שעל ידו נתהוה ההוה, כי אף שהעצמיים היו ברואים, מכל מקום לא נתהוה מהן גשם עד שחזר עליהם השמן, שהוא ההשפעה שנית לקבץ ולהפרידן לפי צורך העולם. ולהיות כי אלו המדברים האמינו כי המקרה לא יעמוד שני זמנים כו', כמו שביאר הרב המורה בארוכה חלק ראשון פרק שלשה ושבעים הקדמה שביעית מדבריהם. הנה התבאר שבכל עת מן העתות, רוצה לומר זמן מן הזמנים יברא הבורא מקרה תמיד כו', כמו שכתב שם המורה על כן היה בולל הסולת שהוא רומז על קבוץ חלקי הסולת הנעשים על ידי הבלילה, ואחר כך חוזר ונותן בכלי שרת ויצק עליה שמן, להורות על השפעת הבריאה תמיד בכל עת ובכל רגע.

והיה שעור המנחה עשרון נגד עשר הקדומתיה שהניחו תחלה לקיום חדוש העולם, ואף על פי שהניחו שנים עשר כמו שביאר שם המורה. וכמו שכתבתי בפרק שעבר, מכל מקום שניים היו רמוזים שם בסולת שהם העצמיים, והשני שלא יעמדו המקריים שני זמנים, ביציקת השמן, אם כן לא נשארו רק עשרה שהיו רמוזים בעשרון, ולזה בא מדיני המנחה שהאומר מנחה סתם מקריב מנחת סולת, להיות כי בה רמוזים כל השנים עשר מנחות בדרך שנתבאר, וכן היו באים כל המנחות עשרון מלבד שתי הלחם ולחם הפנים. כי כבר נתבאר פרק שנים ועשרים חלק ראשון טעם לחם הפנים, וכן יתבאר חלק שלישי פרק חמשה וחמישים שעור שתי הלחם.

ולכן נשתנה משאר המנחות, והיה שעור השמן לוג שהוא המדה הפחותה שבכל המידות. ולא מצינו בכל נסכי קרבנות בהמה שהיו מקריבים לוג זולת במנחה, להורות על עניין נפלא נתלה בחלוקי אלו הדעות דברו בו (שם) הפילוסופים, כי לדעת המדברים ההשפעה יורדת בשוה על המלאכים והגלגלים וההויות השפלים, כי הם מאמינים שהכל הוא דרך עצמיים הפרדיים כמו שנודע שם בדבריהם והקדמותיהן בפרק הנזכר למעלה. אמנם דרך הפילוסופיא האמיתי' שהכל נברא דרך השתלשלות, ושמותר ההשפעה היורדת אל המלאכים נבראו בגלגלים והדברים השפלים, כמו שהאריך בזה המורה חלק שני פרק אחד עשר ושנים עשר, אם כן ההשפעה יותר גדולה וניכרת לדעת פילוסוף מלדעת המדברים, לכן בא בשמן במדה פחותה שאפשר, רצה לומר בכל הגדלתן ושבוללין ויוצקין בשמן, מכל מקום הוא הקטן שבכל המידות והוא טעם נאות בעיני.

וכתב רבינו בחיי פרשת בראשית (ד ג), ואיתא במדרש (ב"ר כב ז) שהבל לא עשה קיימא בעולם רק חמשים יום, ומה שהקפידו בזה יצא לנו טעם למה נצטוינו בתורה להקריב מנחה בעצרת נגד קין והבל שהקריבו מנחתן ביום חמישים לבריאתן, כי מתוך אותה מנחה תתברר אמתת הנבואה. והוא שכתב (בראשית ד ו) ויאמר יי' אל קין. ותתברר ההשגחה גם העונש והשכר, הכל נכלל שם. ויש לך לדקדק מכאן על נפלאות השם יתעלה, איך הוא מדקדק בנתינת עונש ושכר, כי לא ישא פני איש שלא יענישו ולא יקפח את שכרו שלא יגמלנו, שהרי הבל שנהרג ביום חמישים קבל שכרו ונתעלה משה בסוד גלגול של הבל לקבל התורה ביום חמישים, וקין שהרג ביום חמישים נתקלל בו ביום, וכחו שהוא יצר הרע עתיד ליענש ולבטל מן העולם ביום חמישים של הקדוש ברוך הוא, שכתב בו (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'. והכל מידה כנגד מידה, יתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא אשר בידו מאזני משפט, ומזה מנעה התורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצר הרע, אבל ביום החמישים צותה להיות חמץ, שנאמר (ויקרא כג) חמץ תאפנה. מפני שיום חמישים של עצרת נגד היובל הגדול אשר לעולם, שיעקר היצר הרע ויאבד זכרו, עד כאן לשונו. הרי לך דברים מכוונים למה שאמרנו, שהבל היה מרמז על חדוש העולם והפסדו, ואם הוא בדרך אחר ממה שכתבנו, מכל מקום המכוון הוא דבר אחד.

עוד כתב הרמב”ם פרק שלשה עשר (מעשה הקרבנות יג ז) מנחת מחבת ומרחשת כיצד נעשין, נותן השמן בכלי ונותן עליה סולת, ונותן על הסולת שמן אחר ואחר כך לשה בפושרין, ואפה אותה במחבת או במרחשת ופתות אותה פתים ונותנת בכלי שרת ויצק עליה שמן ונותן לבונה כו'. הרי לך שבתחלת הבאתן היו כולן סולת בלול בשמן מטעם שביארנו, כי זהו יסוד שכל המדברים האמינו בו. אמנם אחר כך היה לשה בפושרין ואפה במרחשת או בתנור כפי שירצה המקריב, אין טעם לרצונו דוגמת הקדמותיהן בדרך החמישי והשישי כסדר שזכרן הרב המורה שהן דרך העברה שהזכירו האחד מצד התייחדות הפרטי, והשני מצד הכרעת הכללי כמוזכר שם, על כן באו במרחשת ובמחבת, כי מעשה מרחשת הם אפיות דקות נוחים להשתבר כדמות הפרטים שבכל מין ומין שנוחים להפסד. אמנם מעשה מחבת הוא דבר קשה כדמות הכללים שקשה לאבד, ומכל מקום שתיהן נעשו מצד הכרעה והתייחדות המקריב, וכבר נתבאר בפרק שלפני זה טעם אחר קרוב לזה.

ולהיות כי דרך העברה הוא הטוב שבדבריהם, כמו שכתב המורה שם, לכן היה מנחת חביתי כהן גדול בכל יום מנחת מחבת, שהוא מורה על דרך ההעברה בעולם הכללי, כאשר לקח ממנו הרב ראייה על חדוש העולם כמוזכר שם חלק שני פרק תשעה עשר ואחד ועשרים, והיה נקרב עם התמיד שהיה מורה על חדוש העולם כאשר נתבאר במה שעבר, והיה מביא עשרון שלם מתוך ביתו וחוציהו במדת המקדש, כי חצי הדרך ההוא קדש ליי' כמו שכתבתי למעלה. וכתבו המורה והשתמש בדרך ההעברה ההוא שהניחו המדברים, אך לא בדרך שהניחו הם, והיו מקרי' עמו שלשה לוגין שמן, כי באמת המשתמש בדרך ההוא, כדרך שדרך הרב המורה מניח כל שלשה חלקי העולם על טבען, ושהשפע יורדת מלמעלה למטה בדרך שהאמינו הפילוסופים, ולכן היה השמן שלשה לוגין, והיה עושין מן המנחה ההוא שנים עשר חלות, וטעמו כטעם שנתבאר למעלה בסוד לחם הפנים שהיה גם כן שנים עשר חלות.

אמנם עוד נשארו שני מיני המנחות והם מאפה תנור. וכתב הרמב”ם פרק שלשה עשר מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה ח), אם חלות הוא בולל הסולת בשמן ולש בפושרין ואפה ופתות ונתן בכלי שרת, ונותן עליה לבונתה, ואין בה יציקת שמן, ואם רקיקין הוא, לש הסולת בפושרין ומושח הרקיקין בשמן, וכיצד מושחן מביא לוג שמן לכל עשרון ומשחן וחוזר ומשחן עד שימשח כל שמן שבלוג. הנה הרקיקים הן נגד הקדמה שהביאו ממנה ראייה על החדוש עולם, מטעם שאי אפשר שימצא דברים בלתי ב”ת (בעל תכלית) אפילו במציאות זה אחר סור זה. וכמו שהניחו בדרכם השני שזכר המורה פרק ארבע ושבעים, וזה היה עניין הרקיקין. וכמו שנתבאר בפרק שלפני זה. וזהו דרך וכוונת משיחת הרקיקין שמושח וחוזר ומושח עד כלות השמן, להורות שדבר שבא בזה אחר זה לסוף יכלה ואי אפשר שילך לבלתי תכלית, וכל שכן שנתבאר בדרך זה דרכם הרביעי שנבנה גם כן על דרך שלא ימצאו דברים בלתי בעל תכלית, אפילו זה אחר סור זה כמבואר שם.

אמנם הדרך השביעי שלא ימצאו דברים בלתי תכלית ביחד, ואלו היה העולם קודם הוצרכו להיות הנפשות הנשארות ביחד בלתי בעל תכלית, כמבואר שם הוא נרמוז בחלות הנאפות בתנור, הוא עצמו דוגמת הנפשות הנשארות, כי החלה היא התרומה המפרישים מן העיסה, ונותן לקדש כדמות הנפשות המפרישים מן הגוף ונצררות למעלה. וכשם שהחלות היו פתותות ואחר כך חוזר ומניח הכל בכלי שרת, כן הנפשות לאחר שנשברו ונבדלו מן הגוף חוזרין הכל ביחד ונשארות, בזכות הכלי שרת המורה על התורה כמו שנתבאר למעלה.

ודע כי בדרך זה כמעט מבוארים כל חלקי דיני המנחה, כמו שבארנו טעם חלקי הבהמות, רק שבאותן הקרבנות הרחבנו בהן קצת לבאר כל חלקיו ופרטיו, להיות כי אותן הקרבנות הם עקר הכוונה, ולכן נצטוינו להקריבן בכל מועד ושבת ותמידין ומוספין, מה שאין כן במנחות שאין באין בצבור אלא שלשה מהן לפרקים מיוחדים, והם עומר התנופה ושתי הלחם ולחם הפנים. וכבר ביארנו הסבה בלחם הפנים ובשתי הלחם. ועוד נוסף עליהם עם טעם עומר התנופה בחלק שלישי (פרק נד) אם ירצה השם יתעלה, בתת טעם המוספים וקרבני המועדים אשר אלו הקרבנות נמשכים אחריהם.

והמשכיל יטול הכלל ממה שהנחנו בעניין המנחות עם קצת הפרטיים, ויוסף לקח בשאר אשר לא נתתי עליהם לב, באשר כי קרבן המנחה אינו עקר הקרבן ואינו אלא לחמלת השם יתעלה על ברואיו, להשכילן בדרך ילכו בו, לדעת ענייני החדוש לפי מיעוט תבונתן, ולכן ויתר לעניים להקריב מנחה בדרך שנתבאר, ואף שהאמת אינו כפי דעת המדברים. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (ב"ר ח ה) מה עשה הקדוש ברוך הוא השליך אמת ארצה, וכמו שבארו בעל העקידה יעויין בדבריו בשער שלשה וארבעים פרשת וישמע יתרו, ולכן נפסיק בכאן הדבור בענין המנחות, ונתחיל בענין אחר אם ירצה השם יתעלה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לב · >>

פרק שנים ושלשים

בעניין שמן המשחה, כתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשה וארבעים, שמן המשחה יש בו שני תועלת להיטב ריח מה שימשח בו. ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתן, והיותו נבדל לטובה משאר מינו יהיה אדם או בגד או כלי, הכל שב ליראת המקדש, שהיא סבה ליראתו מפני התחדש הפעלת בנפש האדם בעת שיכנס בו. ואמנם סבת האזהרה מעשות בשמן המשחה והקטורת מבוארת מאוד, כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההפעלות בנפשות יותר, ושלא יחשב גם כן כל מי שימשח בזה השמן או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדות גדולים ומחלקות, עד כאן לשונו. הנה הרב נתן סבת הכלל, אבל לא הפרטים בבשמיו שדקדקה התורה במשקלן ריש פרשת כי תשא, ובוודאי לא דבר רק הוא.

ובעל העקידה שער שנים וחמישים כתב, כי מה שנאמר (שמות ל כג) וקנמון בושם מחציתו חמשים ומאתים, שרצה שישקול לשני חצאין לתת בו הרושם אשר הוא בנתינת מחצית השקל. ולומר שהאיש הנמשח ממנו צריך להיות זהיר ומהיר, כתיקון חציו האחד שהוא חומרו, שהוא חצי האדם עד שיהיה ראוי לשקול שוה בשוה עם חלק השני העליון שהוא צורתו, כל אחד מהם לפי עניינו, ולזה מה שאמר (שמות ל לא) ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, כי זה באמת כולו שלי, ולזה על בשר אדם לא יוסך זולת הכהן הגדול כי מלאך יי' צבאות הוא, וגם במתכנתו לא תעשו כמוהו שמן אחר, כדי שלא יאבד מן הבשם ההוא זכרון זה הרומז על קדושת שני אלו החלקים, אשר על זה אמר קדש יהיה לכם, עד כאן לשונו.

וטעם על דרך הקבלה כתבו רבינו בחיי (שמות ל לא), ולא אאריך לפי שאינו טעם על ענין השמן והבשמים שבו, רק כתב למה מרמז וע”ש, וכל אלו הדברים אינם מספיקין לי, על כן אכתוב הנראה לי ואייחד לו פרק בפני עצמו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לג · >>

פרק שלשה ושלשים

לפי הדרך שאנחנו בו נאמר, כבר ביארנו שהשמן היה מורה על השפע היורד מלמעלה כמו שנתבאר פרק שמונה עשר. ובהיות כי השמן הוא אוירי וטבעו שצף על פני המים כטבע האויר שמקומו הטבעי על פני המים, והתורה נמשלת למים, שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. ועל ידי זה ההשגחה והשפעה שיורדת מלמעלה בסבת התורה והמצוה נמשלת לשמן, על כן נאמר (תהלים קלג) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על מדתיו. רוצה לומר מדות ממש, כלומר מדותיו הטובות וחכמותיו הנקרא זקן, כמו שאמרו (קידושין לב א) זקן זה שקנה חכמה. והן היו גורמין שירד עליו שמן הקודש. ולזה אמרו רבותינו ז”ל (כריתות ה ב) כשתי טפות מרגליות היו תלויין בזקן אהרן, וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה, והרמז מבואר כי השפעה והשגחה ירדה עליו מכח שני פנים שהיו באהרן, אחד מצד חכמתו הנקרא זקן אהרן, והשני מצד מעשיו הטובים הנקראים מדתיו, וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה. וזהו אמת כי אין ההשגחה דבקה בשלם רק בעת הדבקו במושכלו, אבל בעת הפרדו מלפני האלקים ועוסק בצרכיו שמדבר בהן בבני אדם, ההשגחה עולה למעלה, כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק אחד ועשרים בענין ההשגחה.

ואחר זה נאמר, מאחר שידוע שהשם יתעלה פועל העולם וצורתו, כמו שביאר המורה חלק ראשון פרק תשעה וששים, ורצה לומר כי השם יתעלה בראו ואחר הבריאה הוא קיומו וצורתו, עד שהשם יתעלה מחדש בכל יום ויום טובו והשפעתו על העולם, ובזה מתקיים ובלעדי זה אי אפשר לעמוד, ולזה נקרא השם יתעלה חי העולמים, כמו שהאריך הרב הנזכר לעיל בפרק הנזכר לעיל. לכן היה בא שמן המשחה על כל הכלים והעובדים במקדש ועל המקדש בעצמו, כי כל המקדש וכל מה שבתוכו הרומזים על כל העולם ומה שבתוכו, כמו שנתבאר ממה שעבר, כולו צריך אל שמן משחת קודש הזה.

ולהיות כי זה השמן והשפע קיימת לעולם ואינו נחסר השמן הזה כלל, לזה אמרו בירושלמי דשקלים פרק ששה (הלכה א) ופרק קמא דכריתות (ה ב), שמן משחת קודש יהיה לי (שמות ל לא). תנא רבי יודא בר אלעי שמן המשחה שעשה משה, ניסי ניסים נעשו בו מתחלה ועד סוף, שמתחלה לא היו בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר (שמות ל כד) ושמן זית הין. אם לסוך בו עיניים לא מספיק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע והיורה רותחת והסממנים בולעים, וממנו נמשחו המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח וממנו נמשחו אהרן ובניו, וממנו נמשחו כהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר זה יהיה לי, זה בגמטריא שנים עשר, הרי שגלו בזה ענין שמן המשחה, ושאל יחסר המזג לעולמי עולמים. ובאמת אמרו (שם) שהרבה ניסים נעשה בזה השמן, שמצד ההשגחה ניצולין כל ישראל שהם שנים עשר שבטים, כמנין שנים עשר לוגין, וקיימין כולם לעתיד לבוא, וכל זה גורם שעשאו משה במדבר, רצה לומר שקבלו התורה שעל ידו נשארה ההשגחה דבקה בעולם וכל זה מבואר. ולזאת הסבה נאמר (שם לב) על בשר אדם לא יוסך ושלא יעשה כמוהו, כי באמת אין איש יוכל לעשות כמו משה רבינו עליו השלום שעשאו במדבר, וזה השמן קיים לעולם ולא יהיה אחר, גם לא יוסך על זר כי אין ההשגחה דביקה רק בשלימים וכפי שיעור שלימתן תתרבה עליהם ההשגחה, כמו שביאר הרב המורה חלק שלישי פרק שבעה עשר ושמונה עשר, על כן לא היה נמשח בשמן רק הכהנים הנגשים אל השם, ובפרט הכהן הגדול מאחיו או המלך אשר בסבתו יושגחו כל ישראל וצדיק יסוד עולם, ועל ידו מושכים כל ישראל ההשפעה למטה, כי הוא היה מגין על הדור והוא מבואר.

וכתב הרמב”ם (כלי המקדש ז ו) הסך ממנו לבהמה או לגוים שהם כמתים וכלים פטור, שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא יוסך. והטעם כי בהן אין לטעות שהשגחה דבקה בהם.

והיה השמן נעשה מחמשה מינין, כמו שמבואר בתורה נגד חמשה דעות שנופלין בענין ההשגחה שהשמן מורה עליו, וענין עשייתו מפורש בתורה. ובארו הרמב”ם פרק ראשון מהלכות עבודת המקדש (כלי מקדש א ב) וזה לשונו, וככה עשאו משה רבינו עליו השלום, לקח מן המור והקנמון והקדה, מכל אחד משלשתן חמשה מאות שקל בשקל קודש, ומקנמון בושם חמשים ומאתים, וזה שנאמר בתורה (שמות ל לב) וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתיים. ששוקלים אותו בשני פעמים, כל פעם חמשים ומאתים, ושוחק כל אחד לבדו וערב הכל ושרה אותו במים זכים ומתוקים מאד עד שיצא כל כחן במים, ונתן על גבי המים שמן זית שנים עשר לוגין, כל לוג ארבע רביעיות, ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות, עד כאן לשונו.

כבר נתבאר ענין השמן שהוא מורה על ההשגחה המושפעת על מי התורה, דוגמת השמן שהוא צף על פני המים, לכן היה שורה ארבע סמנין, שהן ארבע דעות במים המתוקים שהם מי התורה, ולא נשאר רק השמן שהוא מורה על דעת החמישי העקרי שהוא דעת האמת בהשגחה. ולזה בא כל מנין מן הארבע מיני בשמים במספר חמש מאות, שהוא מורה על העולם בכללו שהוא מהלך ת”ק המושגח בהשגחה לפי דעת כל אחד מן הדעות שיתבארו. אמנם היות הקנמון נשקל לחצאין, יתבאר למטה אם ירצה השם יתעלה. והיה שמן שנים עשר לוגין שהם שמונה וארבעים רביעיות, להורות כי עקר שמן המשחה חל בראש הלומדים התורה הנקנית בשמונה וארבעים מעלות המנויין במשנתן ז"ל (אבות ו ה), ואף כי עיקר ההשגחה בישראל שהם שנים עשר שבטים וכמו שכתבתי.

ודע כי כתב המורה פרק שבעה עשר חלק שלישי כי חמשה דעות בהשגחה, וזה כי כל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפים, יחשוב ארסטוטלוס שהוא במקרה גמור, ויחשבו כת אשעריא' שהוא נמשך לרצון לבד, ותחשוב כת המתעיזילא שהוא נמשך לחכמה ודעת התורה שהוא אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ועוד דעת החמישי והוא דעת הרמב"ם שהשגחה נמשכת אחר השכל, ומי שהוציא שכלו לפועל השגחה יותר דביקה בו מבשאר בני אדם, כמו שהאריך בזה הרב פרק שבעה עשר ופרק שמונה עשר ופרק שלשה ועשרים שם. והנה מאחר ששלשה דעות הראשונות שהשגחה היא שוה בכל דבר שבעולם הן אדם או שאר דברים כמו שנתבאר שם מדבריהם, על כן בא המשקל בכולן שוה חמש מאות שקל שהוא מורה על כלל העולם. אמנם לדעת הרביעית ההשגחה מחולקת, כי היא בבני אדם בפרטים ובשאר דברים היא בכללים לבד, על כן היה הקנמון נשקל לחצאין, ובין הכל הוא חמשה מאות כי שני השגחות הן בכלל העולם.

ולהיות כח השפעה והמציאות נקרא במעשה בראשית אור, שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב. שבאר הרב המורה חלק שני פרק שלשים שהוא מורה על המציאות, כי המציאות נמשך אחר האור, על כן באו המשקלים בר"ן שהוא נר מאיר כל מחשך. ובסבת ההשגחה הוא התמדת המציאות, באורו נראה אור. אמנם כל אלו הדעות עדיין חסרים תקון, והוא שמקצת בני אדם מושגחים יותר מאחרים, כמו שהוא דעת רבינו, על כן נתנו אלו הבשמים בשמן שנים עשר לוג שהוא מורה על שנים עשר שבטים, שהם העיקרים בהשגחה יותר משאר בני אדם, ובכלל ישראל יותר משאר אומות. ואחר כך היו מושחין בו מי שהיה ראוי למשוח בו כדרך שנתבאר.

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א ג) שאלו הבשמים שבשמן המשחה היו באין מארץ הודו, כי עקר חכמת האומות ופילוסופים היו נמצאים בחכמי הודו, כמו שנמצא בספרי קדמונים שהיה מנהג בהודו שלא להמליך מלך רק מי שהיה בקי בשבעה חכמות, ועל ידי כן עמדו לסוף על חכמת אלוקות ודברו בהשגחה, ולכן לקחו בשמים שגדילין בהודו.

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א ט) והיו מושחין בו כהן ויצק השמן על ראשו, וסך על גבי עיניו כמין ך' יוונית, ומלכות בית דוד היו מושחין כמין נזר על ראשו, ולא ימשח במקומות אחרים ולא ירבה בשמן עד כאן לשונו. להיות כי המשיחה היא דוגמת ההשגחה שדביקה בו למעלה על ידי שכלו, על כן היו מושחין השמן על קדקדו מקום הנחת המוח אשר על ידו יוצק עליו. והיה סך ממנו על גבי עיניו, והיה מושחין לכהן גדול כמין ך', ולמלך כמין נזר ושתיהן היו מורין כי נזר אלקים על ראשו. והך' היה מורה גם כן על הכתר, וזה כי מספרו עשרים שהוא במספרו כתר. ואף כי הך' הוא אות ראשון של כתר, וכל שכן לדעת המקובלים שאמרו שכל ההשפעות המה יורדים מן הכתר. ולזה היתה המשיחה כמין כתר. ומה שנשתנה המלך במשיחתו שהיתה כמין נזר ושל כהן כמין ך'. מטעם שכתרו של כהונה לא היתה נגלית כל כך ככתרו של מלך. ואף כי כתר כהונה הוא לעבוד עבודת השם יתעלה ולזכות לחיי עד. וכתרו של מלכות הוא להעמיד האומה בעולם הזה ולקיום הארץ ואף כי הוא נגלה ומבואר, מכל מקום נסמוך אותו גם כן ממה שמצינו שנצטוו בהעמדת הכהן ולא נצטוו בהעמדת מלך, רק אמר (דברים יז יד) כי תאמר אשימה עלי מלך וגו'. וחטאו במה ששאלו להם מלך בימי שמואל, לזה היתה כתר של כהונה נמשחת דרך העל', מה שאין כן כתרו של מלכות, והיה כתר כהונה נרמז באות ך' שמורה על כתר ואצל מלך קראו נזר, להיות כי מלת כתר יותר רוחני ממלת נזר עד שהשתמשו המקובלים במלת כתר בראשונה, וסיימו בעטרת באחרונה ולא במלת נזר, והמשכיל יש לו כתר התורה בלא נזר על ראשו.

וכתב הרמב"ם עוד (כלי המקדש א יב) כל כלי המקדש שעשה משה, לא נתקדשו אלא במשיחה, ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא עבודתן במקדש מקדשתן, והוא מורה גם כן על מה שביארנו. וזה כי משיחת כלים של מקדש ומשכן שהיו מורים על ענייני העולם הגדול, כמו שנתבאר משיחתן הראשונה מקדשתן לעולמים, ולא ישתנה בהן ההשגחה והשפעה שיצטרכו למשיחה אחרת, כי המינים והברואים שהיו נרמזים בכלים, הם קיימים לא ישתנו, מה שאין כן בכהן ומלך שהשפעתן תשנה לפי דביקות שכלן בהקדוש ברוך הוא, ולכן כל אחד היה צריך משיחה בפני עצמו, כי אין הדעות שוות.

ואמרו (כריתות ה ב) שמן המשחה נגנז בבית ראשון והיה חסר בבית שני, להיות כי לא היתה ההשגחה דביקה בהן בבית שני כמו בבית ראשון. ולזה הוא נגנז עד לעתיד אשר עין בעין יראו השם והשגחתו בציון, אשר משם תצא תורה ודבר יי' מירושלים.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לד · >>

פרק ארבעה ושלשים

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א יג-יד) וכל כלי שרת היה של כסף וזהב, וכלי שרת שנפגם אין מתקנין אותו אלא עושין חדשים, עד כאן לשונו. כבר כתבתי עניין כלי שרת שהיו מקבלין בהן הדם, שהם כדמות התורה שהיא כלי שרת של הקדוש ברוך הוא שעל ידה ברא העולם, כמו שנתבאר לעיל פרק ארבע ועשרים חלק שני. ונראה כי שאר כלי שרת היו כדמות חלקי המלות והעניינים שבתורה, וכמו שנמשלו דברי תורה לכסף וזהב, שנאמר (תהלים יט) הנחמדים מזהב וגו'. ונאמר (משלי כה יא) תפוחי זהב במשכיות כסף. לכן היו כולן של כסף וזהב, וכמו שאם עבר אדם על התורה או המצוה, הוא מעוות אשר לא יוכל לתקנו, אלא יעשה חדשה, רצה לומר יעשה מצוה שעבר פעם אחרת, וכמו שאמרו (יומא פו ב) בבעל תשובה שאם בא העבירה שעבר לידו ולא עשאה, מקרי בעל תשובה. ואמר רב יודא באותו פרק ובאותה אשה. לזה היו כלי שרת כשנפגמו פסולין, ולא היו חוזרין ומתקנין אותו אלא עושין חדשים. וזהו הטעם שאמרו בפרק שני דזבחים (כב א) כי כל כלי שרת היו ראויין לקדוש ידים ורגלים, ולכן היה הכהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב ביום כפורים כדאיתא בפרק טרף בקלפי (יומא מג ב), להיות כי כלי שרת הם מורים על התורה, אשר באה לישראל על ידי ענייני הכיור בדרך שנתבאר חלק ראשון פרק שלשה עשר, ועל כן ראוין לקדש כמו הכיור עצמו.

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א יט) כל המדות היו קודש ומכלי שרת, אלא שמדות הלח נמשחו בפנים ומבחוץ, וכלי היבש לא נמשחו אלא בפנים, לפיכך בירוצי מדת הלח קדש ובירוצי מדת היבש חול, עד כאן לשונו. למה שנתבאר כי הכלי שרת שבמקדש היו דוגמת העניינים שבתורה, והיא משלמת אותנו בשני דרכים בתיקון הגוף והנפש כמו שכתוב המורה חלק שלישי פרק שבעה ועשרים. על כן באו שני ענייני מדות, והם היו מורים על מצות המעשיות ומדות השכליות. וכבר ידעת שחכמים קראו שתיהם מדות, לכן באו שני ענייני מדות הלח, היה מורה על שלימות הנפש שהיא נקשרת בליחות הדם. וידוע כי טבע האויר החיוני חם ולח, ואף כי היו נמדדים בו יין ושמן ומים, שהם מורים על דברים שכליים כמו שנתבאר והם מדות הנפש. אמנם הגוף אשר נברא מן העפר והוא יבש, היה מורה עליו מדת היבש, והיו מודדין בו סלתות, שהם מורים דברים גופניים כמו שנתבאר, והיה מדת הלח מקודש משני פנים מבחוץ ומפנים, כי תיקון הנפש הוא מקודש בעצמו, ואף הוא נצטוה מן התורה. אמנם תיקון הגוף אינו מקודש רק מצד התורה שצוותה זאת. ועוד כי הגוף אינו מקודש אלא מצד פנימי שבו, שהוא מצד שנפשו קשורה בו. אמנם הנפש אין בו צד פנימי או חוץ, הכל קדש. ולכן בירוצי מדות בזה קודש ובזה חול, כי כל דבר שמוספים בעניינים שכליים הוא קדש, ובדברים גופניים הוא חול, זהו הנראה לי בזה העניין.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לה · >>

פרק חמשה ושלשים

עניין הקטורת כתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשה וארבעים, וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעיים, אין ספק שאלו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה בו להקטיר הקטורת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, להטיב ריח וריח בגדי כל עובר בו. כבר ידעת אמרם (תמיד ל ב) מ(י)ריחו היו מריחין ריח הקטורת, וזה גם כן מה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אם יהיה לו כנגדו, היה מביא בלב אדם הפך הגדלה, כי הנפש תתרחב מאוד לריח הטוב ותטיב אליו ותתרחק מריח רע ותברח ממנו, עד כאן לשונו. ורבינו בחיי כתב פרשת תצוה (שמות ל א) חס ושלום שנתלה ענין הקטורת שחייב עליו התורה כרת לעושה כמוהו, בטעם חלוש הזה עד כאן לשונו. הנה רחקה נפשו בדברי הרמב"ם והדין עמו, ומבלי זאת אין דבריו מספיקין, כי לא נתן הרמב"ם שום טעם על ענייני הסממנים של קטורת, ומספריהן ומשקלן שבאו בדקדוק גדול. והסבה בכל היא דעתו שכתבתי חלק ראשון, שסבר שאין טעם בפרטים רק למצוה בכלל.

והרלב"ג נמשך אחריו בפירוש לעניין קטורת ז"ל, ואחשוב שהכוונה בזאת ההרכבה שיהיה לה טוב הריח כשיקטירו אותה, ויראה לה עשן עב מוחש להעיר על הכוונה אשר בעבורה היה הקטורת. והנה היה מחוייב שיהיה זאת ההרכבה מוגבלת באופן אחד מאופנים. ולהיות באופן אחר היתה נופלת גם כן השאלה הזאת למה היה באופן ההוא. ואולם אמרנו שהיה מחוייב שיהיה מוגבלת, כי כל מה שהיה נעשה בזה המקום הנכבד, היה ראוי שיהיה מוגבל לעוצם מעלתו, הלא כי האנשים רבי המעלה ימצאו פעולתיהן יותר מוגבלת כו'. והאריך שם בזה להראות כי כל דבר נכבד היה צריך להגבלה, וכתב לבסוף על כן נראה לנו כי הרבה מהרבה דברים המוגבל ענייני' אשר במקדש, הנה תהיה הסבה באופן הגבלתן בזה האופן, כדי שיהא כל מה שיעשה בו מוגבל ומסודר מזולת סבה אחרת בזה, ואולם תבקש סבה לעניין ההוא לא להגבלה הנופלת בעניניו, עד כאן לשונו.

וכתב עוד בענין מזבח הקטורת, בעבור שמזבח היה מורה על עניין הפסד, וההפסד יהיה מצד החומר אשר הוא חלק מורכב, כשיפרדו יסודותיו וישובו לעניינם הראשון, לכן רצה שיהיה במזבח הקטורת ארבע קרנות כמספר היסודות שיהיו ממנו, כי מהם נהיה המורכב, והיה מכוון נגד ארון העדות, כי המזבח היה מורה על הפסד האדם ושוב נפשו אל יסודותיו, ושובו נפשו אל האלקים אשר נתנה, ולזה לא היה נעשה בו כי אם קטורת הסמים, ולזאת הסבה משימין בו מעלה עשן, להעיר אל עליית הנפש אל התחלה בעת הפרדה מן החומר, עד כאן לשונו.

ובעל נוה שלום כתב מאמר שני פרק ח', כי היו שני תמרות עשן, אחד תמרות קטורת הסמים, ואחד קטורת איברים, נגד האדם שעולה ממנו שני מיני הבל, האחד ההבל העולה מרוח החיוני, והשני העולה מנפש השכלי, והוא העיון האמתי, ולזה נאמר (דברים לג ו) ישימו קטורה באפך, להיות שהם היו מורי התורה כו'.

והמקובלים פה אחד ודבור אחד אמרו וכתבו, כי היה ענייני הקטורת לקשר המדות זו בזו, וזהו לשון קטרת שהוא לשון קשירה, כמו שהאריכו בדעת זה. וכתב בצרור המור שהיו אחד עשר סמני הקטרת, להורות על עשרה מאמרות ואדון אחד על כולן, והמשכיל יבין, עד כאן לשונו.

ובספר המוסר פרק רביעי כתב וזה לשונו, ועל דרך הקבלה סוד סמני הקטורת, דע לך כי יש עשן הקטרת, כשהיה עולה היה מגיע עד הפרגוד, והיה יוצא משער העשירי שהוא בית המקדש עד המדה העשירית שהוא מלכות בית דוד, ואפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אינו נדחה לכאן ולכאן, שנאמר כתמרות עשן. והיו המנים שס"ח, שס"ה כמניין ימות החמה נגד קו האמצעי שהוא השמש העליונה המאירה ללבנה העליונה, ולשס"ה ענפים שבאילן העליון, ושלשה מנים שהיה מוסיף הכהן גדול ביום הכפורים נגד אבות העולם, והיה מחזיר אלו שלשה מנים למכתשת, לקיים בו מצות דקה מן הדקה, והטעם כי הקטורת כולו כליל להשם יתעלה, והוא דבר דק וצלול

על כן הקטורת ראוי להיות דקה מן הדקה, ועניין מלא חפניו הוא חתן וכלה, כדי לייחד הכל, ולעשותן דבר אחד, וסמני הקטורת הוא נטף, הוא צרי, הוא שם דבר, המשיב הנפש ומחזיקה ממיתה לחיים וריחו טוב, לפיכך היה משים צרי לתת חיזוק לנשמה העליונה שהוא צרור החיים, ולגרוע המסטינים היושבים חוץ לפרגוד, וצפורן לכפר על חטא אדם הראשון, והחלבנה מפני שריחו נודף כדי להוסיף שמחה למעלה, וזהו סוד כמו צואת כלבים שמעבדין בהן עורות לס"ת, כך היא העניין לתת חלק לכל, ולכוונה הוא מצד הטהרה שבעים מנה נגד שבעים ענפים הנמשכים מבריח התיכון, ואלו ארבע סמנים שהם הצרי הצפורן החלבנה והלבונה נגד ארבע חיות נושאי המרכבה, וכנגד ארבע דגלים שנחלקו מאותן שבעים נפש של בית יעקב. נמצא שעולה משקל ארבע סמנים ר"ף מנים, וסמני פ"ר בן בקר אחד, כי הפר היה נגד יעקב, מור וקציעה שבולת נרד וכרכום כל אלו החמשה, ריחן נודף מהן באין לחוץ ומהן באין לפנים, והוא רמז לחמש ספירות עליונות. והיה משקל כל אחד ששה עשר מנה נגד שלשה אבות ושנים עשר שבטים ולוי שאינו מן המניין, והם סוד שנים עשר מעיינות שהם מיני מאורות שנקבעים בקו האמצעי, נמצא ששה עשר יעלה חשבונן למניין שמנים מנה כנגד עשריות שהם שמונה בגדי כהונה, וכנגדו כתיב (קהלת יא ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, קושט שנים עשר, כל זה בכלל חמשה שהם שרף של צרי וחביריו שהם חמשה, נמצא שעולה למניין ש"ס, עד כאן לשון החכם המחבר לפי מה שמצאתי בדבריו.

והנה דבריו אינן נכונין כלל, כי לפי הנראה מדבריו חשב שבולת נרד לשני סמנים, כל אחד ששה עשר מנה, והוא טעות דשבולת נרד הוא בשם אחד והוא מוכרח ממנין סמני הקטורת שהיו אחד עשר, גם לפי מניין שס"ח מנים מוכרח כן, גם דבריו אחרונים אינם מובנים, במה שאמר הקושט הוא בכלל חמשה כו'. גם מה שאמר נמצא בין הכל ש"ס מנים, כי לפי מניינו שה' סמנים משקלם ששה עשר הם ש"ס מנה בלא קושט. ואפשר לפרש דבריו דחמשה דברים דקאמר, רצה לומר עם הקושט ושבולת נרד נחשב לאחד, כמו שהוא האמת. ומה שקאמר שכל אחד משקלו ששה עשר, רצה לומר הארבע סמנים מלבד הקושט, והקושט הוא שנים עשר, ועם ארבע סמנים שהם נטף וצרי וחבריו הוא גם כן ששה עשר, ואז בין הכל שמונים ועולה למניין ש"ס עם הר"ף הראשונים, כן נראה לתקן דבריו, אבל כל זה רחוק מן הדעת, כי מה שייכות של קושט לצרפו עם ארבע סמנים הראשונים, וגם לחשוב הסמנים במקום מנים, לכן דבריו צריכים תקון.

עוד כתב, הקושט הוא שנים עשר מנים, נגד שנים עשר מזלות, ושנים עשר חודש, ושנים עשר מאורות, ושנים עשר שבטים, ושנים עשר גבולי אלכסונים. קלופה שלשה, קנמון תשעה, קלופה שלשה נגד תורה נביאים כתובים, ונגד שלשה אבות שהם קליפה של עץ החיים. קנמון תשעה ניתן לחתן ששם נכללות שתי תשעיות, לאפוקי עשיריות כי כבר נטל חלקה בקושט, כי רחל שהיתה כנסת ישראל היה לה בשבטים שנים עשר. בורית כרשינה תשעה, לטהר עונותיהם של ישראל. ומפני מה היה תשעה קבין, זהו סוד אבריה דרבי יוחנן כחמת בת תשעה קבין, כי הוא הצנור מתשעה מדות, וקרא המדות קבין, ורצה לומר כי צדיק יסוד עולם עולה כלול מתשעה מדות, והם הפרידו התשעה מעשיריות, בא הקטר' ומקטרן ומקשרן לייחד כנסת ישראל עם צדיק. מלח סדומית רובע הקב נגד ארבע דגלים, והאחד מהם הוא שור שהוא זכר לעגל, וכדי לתת לו חלק חדא. מעלה עשן כל שהוא, כלומר כשמשליכים המלח בתוך האש מעלה עשן, כך המלח גורם לסלק חרון אף מישראל, ואם נתן בה דבש פסלה, משום שנאמר (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו. מפני שהדבש רומז ליצר הרע, בתחלה מתוק ולבסוף מר. וכן השאור הוא דוגמת ליצר הרע שמחמיץ הגוף ומביאו לידי עבירה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לו · >>

פרק ששה ושלשים

ואני בתומי אלך ואחזיק בדרך שדרכנו בו עד הנה, ואכתוב טעם לפי הכוונה הנמשכת עד הנה, ויהיה לרצון לפני אבינו שבשמים ומקובל לפניו כקטורת והוא ישמרני שלא אקריב קטורת זרה. והנה תחלה אזכיר דינו ואחר כך טעמו. דגרסינן במשנה (כריתות ו א) פטום הקטורת, הצרי, והצפורן, והחלבנה, והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, משקל ששה עשר ששה עשר מנה, הקשט שנים עשר, וקלופה שלשה, וקנמון תשעה מנים. וכתב הרמב"ם פרק שני (הלכה ב-ג) מהלכות כלי המקדש, אחד עשר סמני הקטורת נאמרו למשה בסיני, והיה משקל הכל שס"ח מנה, כי הקושט שנים עשר רצה לומר מנה, וכן בקלופה שלשה וקנמון תשעה, רצה לומר שלשה מנים ותשעה מנים. עוד היו מוסיפים רובע הקב מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהו, ומקטיר בכל יום מנה, שס"ה מנה לימות החמה ושלשה מנים הנשארות, שוחק אותן ערב יום כפורים דקה מן הדקה עד שמוציא ממנו מלא חפניו להקטיר ביום הכפורים, והשאר היה מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, עד כאן לשונו.

כבר כתבתי למעלה חלק ראשון פרק שנים ועשרים, כי מזבח הקטורת והקטורת שעליו, היה מרמז על האדם השלם במעשיו הנעימים הנמשלים לקטורת. ולכן בא ציווי ענין מזבח הקטורת, אחר כל עניין המקדש, להורות כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שכתבתי שם. ומטעם זה בא עניין הקטורת אחד עשר סמנים מלבד השלשה דברים, דהיינו מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן, והיה בין הכל ארבע עשר, ולא נאמרו בתורה בפירוש רק ארבע מינים הראשונים הנזכרים במשנה, והאחרים נדרשו במדרש הכתובי', והכל הוא להורות על עניין שאנחנו בו.

וזה כי ידוע שאין לך המקטיר קטורת זה אלא ישראל בלבד, המאמינים ביחוד השם יתעלה ומעשיהם נעימים כקטורת, על כן בא המספר אחד עשר וארבע עשר וארבע בסמני הקטורת, אשר מורה על כל ישראל כאשר יתבאר. ובהיות כי הם המקשרים הכחות ביחד, שיהא העולם בכללו כאיש אחד, כאשר ביארנו בחלק זה פרק שני שהעולם בכללו הוא כאיש שהוא דוגמת הקרבן הנקרב, כאשר נתבאר במה שעבר. לכן היו מקריבין אותו ערב ובקר בזמן הקרבת התמיד, שהיה מורה על החדוש כאשר נתבאר, ולהורות הכוונה לא נאמרו בתורה רק ארבע מינים סמנים, להורות על ארבע דגלים שהיו ישראל חלוקין במדבר. אמנם נתוספה עוד שבעה סמנים, כי היו אחד עשר שבטים בלא שבט לוי ובלא שבט יהודא, שהם עלו לגדולה וראויין להיות נרמזים בפני עצמן. והיו מוסיפין עוד נגד שבט יהודא ושבט לוי שהיה נחלק לשנים כהונה ולוייה, ובין הכל ארבע עשר משפחות.

והיה הקטורת ממולח טהור קודש מעורב זה בזה, כי באמת כל הסמנים האלו לא היו אלא כלל אחד, והוא אומה הישראלי'. ולכן אמרו (אבות ה ה) שאחד מעשרה נסים שנעשו במקדש היה אחד מהן שהרוח לא מסלק ענן הקטורת, כי אפילו כל הרוחות שבעולם אינן עוקרין ישראל ממקומן, כמו שנאמר (שיר השירים ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והיה מקטירי' קטורת זה עד שהיה מעלה עשן למעלה, כי מעשיהן הטובות והנעימים של ישראל עולין למעלה ומעוררים הכחות עד שירדו הטובות והשפעות למטה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א לג) שישראל מוסיפים כח בגבורה שלמעלה. ודע והבן שלזה הסוד רמזו ז"ל באמרם (כריתות ו ב) כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, שהרי הכתוב מונה חלבנה עם לבונה כו' והוא מבואר. ואמרו רבותינו ז"ל (תמיד ל ב) שהיו מריחין ריח הקטורת מיריחו, על שם שכל באי עולם היו מכירין ריחן ומעלתן של ישראל מיריחו, מה שאירע להם בנפילת חומות יריחו אשר לא תבנה עוד, להזכיר גדולת הנס.

ואמר רבותינו ז"ל (כריתות ו ב) שבשעה שהיו מפטמין לקטורת היו משמיעין קול ואמרו הדק הטיב הטיב הדק מפני שהקול יפה לבשמים, וזה המאמר אי אפשר להולמו אם לא על פי כוונתינו. וזה כי ידוע שהקול קול יעקב, ויפה הוא לבשמים שבארנו, ולא היה יוצא אלא בשעה שהיו מהדקים את הבשמים הטיב, והוא מורה הדקת ישראל בגלות כבשמים אלו בתוך המדוכה. ואמרו במנחות סוף פרק כל הקרבנות (פז א) כשם שהדבור יפה לבשמים, כן הוא רע ליין. וכן הוא פרק קמא דכריתות (ו ב). והכוונה להם כמו שהדבור הנזכר יפה לבשמים שהם ישראל, כן הוא רע ליין שהם שבעים נגד שבעים אומות, שנפרעין מהן על ידי הדבור והוא מבואר. ואמר הדק הטיב הטיב הדק, על הדרך שאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ט ב) יאי עניות' לישראל כו'. וזה כי מתוך עניותן שמהדקים אותן שבים בתשובה. ועוד כי מתוך שהן סובלין עול העניות שהוא קשה מכל מיני יסורין שבעולם, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא יב), ומצדיקים עליהם את הדין, הרי מקבלים עליהם שכר. כן ראיתי טעם ברעיא מהמני (חלק ג רעג ב), והוא טוב טעם ונאות. ומכל מקום נתבאר למה הקול יפה לבשמים ולמה אמרים הדק הטיב כו'. ומזה נתבאר למה היה הקטורת עוצר המגפה, כי כעלות העשן מבשמים אלו למעלה והזכרתם נזכרת למעלה, שישראל הם דוגמת הקטורת בדרך שנתבאר למעלה, ראויים שתעצר המגפה בפרט, במה שמורה על מעשיהם הישרים והנעימים כקטורת כמו שנתבאר למעלה, שהקטורת היא דוגמת כלל ישראל, וכשהם מרוקחים מעשה מרקחת והם מעורבים ביחד ושלום מתווך ביניהם, אין לשטן לקטרג עליהם, כמו שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו. ונאמר (פרקי דרבי אליעזר מו) ביום הכפורים, כשהשלום מתווך בישראל אין לשטן מקום לקטרג. ובהיות כי אהרן עליו השלום היה רודף שלום כידוע ממדרשם ז"ל (סנהדרין ו ב), לכן היה הוא עוצר המגפה, כמו שנאמר (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים קטורת וגו'. כי צוהו להקטיר קטורת בנגלה ובנסתר, דהיינו בין איש לחבירו ולהשקיט המחלוקת שהיה ביניהם, וזהו שאמר קח את המחתה. שהוא רמז ללב אדם כמו שנתבאר למעלה. ושים קטורת כאשר תדבר על לבם להשלימם ולקשרם ביחד על האש אשר לקח מעל המזבח ושמו על המזבח, וכבר נתבאר עניינו למעלה ועל ידי זה המגפה נעצרה. וקרח ועדתו נענשו על ידי הקטורת, כי לא היה נאה להם בין מצד עצמם בין מצד מחלוקתן שרצו להתגאות, כי הקטורת נאה לצדיק השלם במדותיו, רודף שלום ונכנע ונידק כבשמים של קטורת, שהוא נאה לאומה הישראלית הנמשלים לקטורת כמו שנתבאר. ולהורות מה שנתבאר מעניין שחיקת סמני הקטורת, אמרו חכמים ז"ל שאחד מן הנסים הנעשה במקדש, שהיו ישראל עומדים צפופים ומשתחוים רווחים כמוזכר במשנתן (אבות ה ה). ומייתי לה סוף פרק קמא דיומא (כא א). והרמז כי ישראל בעולם שהוא דוגמת המקדש צפופין ודחוקין, אבל כשמשתחוים ועובדים השם יתעלה, הם ברווחה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לז · >>

פרק שבעה ושלשים

אחר שנתבאר כלל הקטורת, אל יטעוך עניין הסמנים לומר מה טעם היו אלו סמנים ולא אחרים, כי כבר כתב הרלב”ג כי לא נוכל להבין בזאת ההרכבה מצד קצורינו בידיעת טבעי הדברים וטבע הנמזג מהם כו', וכן נאמר כי אפשר כי בכל מין בושם אחד, דוגמה ורמז על שבט אחד ואנחנו לא נדע, אבל מכל מקום העניין המכוון בו הוא מה שאמרנו, ופסוק מלא הוא (שיר השירים ג) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מוקטרת מור ולבונה וגו'. והרבה כתובים שהמשילו ישראל לבשמים הטובים. ואמנם אפשר לעמוד על מקצת הטעמים של סמנים אלו בנתינת טעם המשקל, שהיו ארבעה הראשונים משקלם שבעים מנה, וארבעה האחרים ששה עשר, וארבעה השלישים חלוקין כל אחד לפי משקלו, הקושט שנים עשר, והקלופה שלשה, והקנמון תשעה, ונשתנה המלח לרובע הקב. וכפת הירדן עם מעלה עשן כל שהוא, ובוודאי לא נפלו הדברים במקרה.

והנראה לי, כי נגד דגל מחנה יהודא שהיו על דגלו יששכר וזבולון שהיו כולן בעלי תורה, בא הנטף שהוא הצרי הנוטף מעצי הקטף, דוגמת שבט יששכר שהיו מחדשין חידושין בדברי תורה, והיו שפתותיהן נוטפות מור עובר, שדרשו ז”ל פרק במה מדליקין (שבת ל ב) שמדבר בתלמיד היושב לפני רבו, ולכן היה הנטף מורה על הנטף מן האילן, התורה הנקר' עץ חיים היא למחזיקים בה. ולכן היה משקלן שבעים מנה נגד שבעים פנים שהתורה נדרשת בהן, ואף על פי שעיקר הדגל היה נקרא על שם יהודא, מכל מקום מאחר שעקר הדבר היה מורה על התורה שהיו בני יששכר העיקרים, כמו שנאמר (ד"ה א' יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגו'. היה הקטף מורה על שבטו, ושבט המלכות היה נתוסף בשלשה מינים שבאו מלבד האחד עשר סמנים, כמו שיתבאר אם ירצה השם יתעלה.

הצפורן והוא השחלת האמור בתורה, נגד דגל ראובן שהיה בעל תשובה כמו שדרשו ז”ל (ב”ר ד יח). ובהיות כי אחד מדרכי התשובה לגדל שערותיו וצפרניו, שנאמר בתורה (דברים כא יב) ועשתה צפרניה. לכן בושם הצפורן נגד שבט ראובן, לפי שהבושם ההוא היה דוגמת הצפורן, וידוע שדרשו ז"ל (מועד קטן יח א) שלשה דברים בצפרנים, שורפן חסיד וכו'. שכתב בעל העקידה שהעניין ששורף כלי הדריסה ואינו נהנה מהן לגמרי, וכן הוא עניין בעל תשובה. וכן היה הבושם הזה נשרף ועולה לריח ניחוח למעלה, כי התשובה מגעת עד כסא הכבוד. ובהיות כי התשובה קורעת גזר דינו של אדם הנגור עליו לשבעים שנה לרעה, על כן היה הצפורן שבעים מנה.

חלבנה נגד דגל אפרים, שכתב רבינו בחיי (במדבר ב יא) שהיה במערב, לפי שיצא ממנו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא ישראל, והוא נגד חלבנה שאמרו רבותינו ז"ל עליו, שכל אגודה שאין בה מפושעי ישראל כו', והיה משקלו שבעים מנה, כי חטאתו גרמה גלות בבל שהוא שבעים שנה.

הלבונה נגד דדל מחנה דן, לפי שחלבנה מלשון לבון, כמו שדרשו ז"ל (יומא לט ב) שנקרא בית המקדש לבנון, שמלבין עונותיהם של ישראל, וכן נראה שנקראין סנהדרין לבונה מטעם זה. וגם כי ישבו בלשכת הגזית שהיה חלק מן המקדש הנקרא לבנון, ולפי שנאמר בדן (בראשית מט טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ודרשו ז"ל במסכת סוטה (י א) כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם אינו צריך לאחרים, כך שמשון אינו צריך לאחרים כו'. ולכן המשילו גם כן במשפטו למשפט שבעים סנהדרין, ולכן היה הלבונה שבעים מנה.

או נוכל לומר, כי היו אלו סמנים שבעים מנה כלן שוה, כי היו רומזים על ארבעה דגלים של ישראל שנתפשטו משבעים נפש שירדו למצרים, ולכן היו כולן שבעים מנה ואף כי כל חלק מהן נחשב בכל שבעים אומות, ולכן היה משקלן שבעים שבעים מנה, ואף כי מספר שבעים הוא עין להורות, כי על ידי הקטורת עין השם אל יראיו. ולהיות כי דרשו ז"ל (בכורות ה א) כי מנה של קודש כפול היה, והיה משקלו ק"ך, ובא הרמז נגד משה ששהה ק"ך יום על הר סיני, לקבל הלוחות ולהתפלל בעד העם להעמידן באומה הישראלית, כדי שיהיו נקטרים כקטורת.

מור הוא דם חיה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון (כלי המקדש א ג) נגד שבט זבולון שנתברך בברכת שפוני טמוני חול, שהוא החלזון שהיו צובעין בדמו תכלת והוא דם חיה. ושבט יהודא היה מרומז ברובע המלח כמו שיתבאר. ובזה נשלם דגל הראשון.

קציעה נגד שבט שמעון, שהשיב דינה אחותו מבית שכם בן חמור, ויש מאן-דאמר אחד שאמר (בבא בתרא טו ב) איוב דינה בת יעקב נשא, והיתה לו בת הנקרא קציעה. ואפילו למי שחולק שם מכל מקום נקראת קציעה, מטעם מדרשם שבת איוב נקראת קציעה, ושמעון נרמז על שמה. ועוד נוסף כי הכלי שכורתין בו התאנים נקרא קציעה, על שם התאנים היבשות הנקראות קציעות. ולהיות כי כלי שמעון היו כורתין, כמו שנאמר (בראשית מט ה) כלי חמס מכרותיהם. קרא כליהם קציעה.

שבולת נרד שהוא מין בושם כדמות שבולת, נגד גד שהיה מרובה באוכלוסין כמו שנאמר (שם יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. והיו נראין מרחוק כראשי שבולת, ובזה נשלם דגל שני.

כרכום נגד בנימין, שנתכרכמו פניו בכבישת יצרו ביודעו מכירת אחיו יוסף ולא הגיד. והיה אלו הארבע דברים משקלן ששה עשר ששה עשר מנה, כי אפשר שהם היו עקר הלוחמים בארץ ישראל שהיתה זבת חלב ודבש, ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוף כתובות (קיא ב), והדבר ידוע בגד שנאמר בו (דברים לג כ) טרף זרוע אף קדקד. וגם בזבולון נאמר (שופטים ה יח) עם חרף נפשו למות. גם בנימין ידוע גבורתו במלחמתם בפלגש בגבעה. ואולי שמעון הוא כיוצא בהן. ועוד אפשר שאלו הארבעה היו בחלקן עיקר זבת חלב ודבש שהיה בארץ ישראל. אפשר יש לו כוונה אחרת לא ידעתיה, כי לא אוכל להחליט שהפרטים היו מורים על מה שאמר, רק הכללים הוא לדעתיהם ברורים.

קושט נגד מנשה, שהיה עומד במקום יוסף, שהיתה אשת פוטיפרע מקשטת לפניו שחרית וערבית ולא שמע אליה, והיא גורמת ליוסף שיצא הזרע מבין עשר עצבעותיו, גם ענין קשוטו של יוסף בעצמו שהיה מסלסל בשערו כמדרשם ז"ל, ועל ידי זה לא ילד השנים עשר שבטים שהיה ראוי לילד כמו שדרשו ז"ל (סוטה לו ב). ולזה היה מנשה במקום השנים עשר, ואף כי מנשה הבכור, מכל מקום להיות כי יעקב שם את אפרים לפני מנשה, הרי הוא האחדות ובו נשלמו שנים עשר, ולכן היה הקושט שנים עשר, ובזה נשלם דגל שלישי.

קלופה שלשה נגד נפתלי שהיה ארצו מבורכת בפירות, שנאמר (בראשית מט כא) אילה שלוחה. והפירות מחולקים בקליפתן לשלשה דברים רך וקשה ובינוני, והאגוז יש לה שלשה קליפות, והוא הפרי המשובח אשר ראוי להיות בו הרמז על שבטו של נפתלי, והנה נתברך שנותן אמרי שפר, והוא ברכת הפירות כמדרשם ז"ל (ב"ר פרשה צט יג), ולכן נרמז גם כן כאן בקליפות הפירות.

קנמון תשעה נגד אשר שנתברך בבנים, שנאמר (דברים לג כד) ברוך מבנים אשר. ונקרא אבי בר זית, ודרשו ז"ל (ב"ר עא יג) שמבנותיו היו נשואות לכהן גדול שנמשח בזית, לכן היה תשעה נגד תשעה ימי לידה של אשה, והיה הבושם מורה עליו כי קנמון לשון קנה ממנו, והוא מורה על נשיאת הנשים, על דרך (קידושין ב א) אשה נקנית בשלשה דרכים. והוא נוטריקון של קנמון.

רובע הקב מלח סדומית נגד שבט המלוכה שנכרת בברית מלח עולם להיות לדוד ולזרעו, וכמו שהמלח סדומית מסמא את העיניים והורג נפשות, גם הוא מקיים כל דבר, כן הוא המלך נאמר בו (משלי טז יד) חמת מלך מלאכי מות. (משלי יט יב) וכטל על עשב רצונו. והיה רובע הקב, להיות כי יהודה היה בן הרביעי בשבטים, ואף כי דוד דגל רביעי שבמרכבה, וקב מלשון קב הקיטע, והוא הנעל אשר בו חולצין והנעל אשר בו מקנים, כמו שנאמר (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו וגו'. וכמו שכתב הזוהר פרשת חקת התורה (ח"ג קפ א). על כן פירושו רובע שהוא הקב, ונקרא קב הקיטע, כי יעקב צולע על יריכו, ואף כי קו השוה הוא מדתו, והבן זה.

כפת הירדן נגד כהנים, שנאמר ביהושע (יהושע ד יח) נתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן כו'. והנה רש"י פירש בסוף מרובה (בבא קמא פב ב), גבי גינת ורדים היתה בירושלים מימות הנביאים הראשונים. ופירש שם (ד"ה גינה) שהיו לוקחין ממנה ורדין לקטורת, והוא כפת הירדן, ונקראה כל להיותה רגיל לגדל בשפת הירדן, על כן היה מורה על הכהנים שעומדים בירדן, ולהיות שישראל נמשלים לשושנה שהיא הורד, כמו שנאמר (שיר השירים ב) כשושנה בין החוחים וגו'. כל שכן שהכהנים היו נרמזים בורדין שהיא השושנה, על כן בא כפת הירדן בקטורת.

מעלה עשן נגד לוים שהיו מעלין עשן, לקנא קנאת השם יתעלה, לכבות עשן של מעלה. ולפי הקבלה, לוי שהוא מדת הדין, מעלה עשן, וכפת הירדן שיסודו מן המים, נגד הכהנים. ונתבאר ענין הקטורת.

והיה ממנו שס"ה מנה, והיה מקריבים ממנו בכל יום מנה, להורות כי כל יום ויום ישראל נקטרים וריח עולה למעלה בעוסקם בתורה, הנמשל לאש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו. ונתנה ב-ק"ך יום, ולכן היו מקריבים כל יום מנה, שהיה משקל ק"ך, והיה חציו נקרב שחרית, וחציו ערבית, להורות על מה שנאמר בו (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכבר נצטוו ישראל לקרות קריאת שמע שחרית וערבית, ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט ב) אפילו לא קרא קריאת שמע רק שחרית וערבית קיים והגית וגו'.

ובערב יום כפורים, היו מחזירים השלשה מנה הנוספים במכתשת, וחוזרים ומהדקים אותן, ומקריב ממנו קמצו ביום כפורים, והשאר היה מותר הקטורת. וכל זה להורות על הכוונה, כי כבר נתבאר (פרק לו) ענין ההדוק שכותשין במכתשת, שהוא מורה על עול הגליות, ועל המצוה שישראל סובלין בעולם הזה, ולכן כשבא בערב יום כפורים, שישראל חוזרים בתשובה שלימה, ומענין עצמם בתעניות וסגופין, יותר מבשאר ימות השנה, היו מחזירים שלשה מנים במכתשת, ומהדקים, והשלשה מנים הנוספים, מורים על עינוי, תפילה, תשובה, צדקה, שישראל עושין ביום ההוא יותר מבשאר ימות השנה. והיה ממלא מלא חפניו לצורך יום כפורים להורות, כי הפירות מזה אדם אוכל בעולם הזה, ומכפר עליו בעולם הזה, ומגין מן היסורים, כמו יום כפורים. אמנם המותר הוא שמור לעולם הבא, והוא מותר הקטורת, ועוד אפשר לומר, שבא להורות ענין חדוש העולם, כמו כל הקרבנות, ולכן היו מקריבים שס"ה מנה בשס"ה ימות החמה, להורות כי ענין הקטורת הוא קיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשביל ישראל נברא העולם, ולכן בערב יום כפורים שישראל נקיים וטהורים, והם על הכוונה שבגינם נברא העולם, מוסיפים עוד שלשה מנים, נגד שלשה ימי בראשית, שקדמה בריאת החמה קודם בריאת האדם, והוא מבואר.

ודע והבן כי אסור לרקח כמוהו, ולעשות קטורת זרה, לולא הקטרת שהיו מקריבים על המזבח, וזה כי אי אפשר להחליף האומה הישראלית, ולעשות אחרים כמוהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז א) במה שאמר הושע, החליפם באומה אחרת כו'. וכן דרשו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק שני דתענית, ומה תעשה לשמך הגדול, ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקדוש ברוך הוא שמו בישראל, למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבודה, אלא הריני עושה שלשלת קטנה שאם אבודה תהא מוכחת עליה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מניח את ישראל כמות שהן, יהיו נבלעים בין האומות, אלא הריני משתף שמי הגדול עליהם והם חיים, כמו שכתוב (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בנו, עד כאן לשון המאמר.

והנה ראיתי המפרשים שפרשו שתוף השם שנקראים ישראל, ונקראים בשם א-ל. ויש לדקדק שאם כן גם שם ישמעאל הוא משותף, ומה יתרון לישראל. וראיתי למהר"ר אברהם מפראגא שפירש שנקראים יהודים, ואז שם הקדוש ברוך הוא משותף ביניהם. ובמדרש רבי תנחומא פרשת צו (יד) ושמיני (ח) כתוב ענין שתוף זה בע"א, וזה לשונו הקדוש ברוך הוא שם שמו בישראל, כדי שיכנסו בגן עדן, ומהו השם והחותם ששם בהן, הוא שד-י, השי"ן שם באף, והדל"ת ביד, ויו"ד במילה, והגוים אין להם אלא שד, והוא המכניסם לגיהנם, עד כאן לשונו.

ולי נראה שכוונתן ז"ל, שנקראים ישראל גוי אחד בארץ, הרי שמם אחד, כשם הקדוש ברוך הוא הנקרא אחד. וכבר בארו הקדמונים ז"ל שאין אחדות כאחדות השם יתעלה. וכבר האריך בזה בעל המורה ובעל העיקרים ושאר החכמים שדברו באלו העמוקות, וכלם השוו ששם האחד הנאמר על השם יתעלה, הוא דרך שלילה, להשמיע האוזן, שאין בו רבוי אלא אחדות גמור, כמבואר בדבריהם, לא אאריך בדבר שכבר ביאר זולתי, אך הנראה לי במלת האחד, הנאמר על השם יתעלה, שלא בא לסלק הרבוי לבד, אלא הוא מורה גם כן שהוא אחד בלא שינוי, כי כל דבר המשתנה אינו באחדות אחד כל הזמנים, כי הוא באופן אחר בזמן אחר מבזמן אחר, ועל כן יצדק עליו שם אחד, כי כל המשתנה הוא שנים, כי שינוי מלשון שנים, אבל השם יתעלה אשר הוא מחוייב המציאות, ואין בו שום שינוי כלל, הוא יחיד ואחד בכל הזמנים, ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, על כן הוא נקרא אחד באמתות, ואין שני לו, ועל כן שתף השם יתעלה שמו בישראל לקראתן אחד, כי לא ישתנו משמן לעולם, וזכרונם לא יסוף מזרעם. ולזה באה המצוה לעשות כל זמן קטורת, ולהקטיר על המזבח, דוגמת ישראל, שדור הולך ודור בא, ולעולם שם ישראל עומד על עמדו.

וכתב הרמב"ם (כלי מקדש א ה) בעניין הקטורת, שהיו שורין הצפורן באחד ועשרים קב יין חזק, להיות כי כבר נתבאר ענין הצפורן שהוא נגד ראובן שהיה בעל תשובה, ולכן היה שורהו ביין חזק, שהוא יין התורה, שצריך להיות חזק לכוף יצרו, ולכן היה אחד ועשרים קבין, להורות כי צריך להיות יראת השם נגד פניו, ומספר אחד ועשרים הוא מספר השם, ומדיני הקטורת גם כן שאם נתן דבש בתוכה פסולה. וזהו האמת, כי כל אחד מישראל הרוצה לאכול דבש הרבה לא טוב, והוא רמז על התאוות, שאדם הולך אחריהן המתוקין כדבש.

זאת אשר ראיתי לבאר ענין הקטורת וסממניו. ואתה המעיין תשים לבך ועיניך תמיד אל הכלל, ועניניו, ואם הביא המשכת הענין לבאר מקצת הפרטים רחוקים מדרך האמת, מכל מקום דרוש וקבל שכר, עד יבא מורה צדק ויורנו דרך אמת.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לח · >>

פרק שמונה ושלשים

עניין ישראל במעמדן, והכהנים בעבודתן, ושיר הלוים וזמרם. כבר נתבאר ענין המקדש והכלים שבתוכו וכל עבודותיו שהיו מורים על ענין הבריאה, ועניני העולם בכללו, כמו שנתבאר. וכמו שידוע שאף על פי שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וחדשו, הוא גם כן מנהיגו, בכל יום ויום מחדש מעשה בראשית, ונותן לו הקיום והתמידות חדשים לבקרים רבו אמונתו. לכן באה ענין העבודה במקדש בכל יום נגד מעשה אלקינו יתעלה בכל יום ויום. ואף על פי שהיה מסודר כל עניני העולם בבנין המקדש וכליו, מכל מקום באו גם כן ענין חדוש בכל יום ויום בפני עצמו, להורות על עניני העולם בכללו, ולזה היו ישראל נחלקים לשלשה חלקים, כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כי העולם כולו נחלק לשלשה חלקים, עולם השכלי, ועולם הגלגלי, ועולם השפל. הכהנים בעבודתן נגד העולם השכלי, כמו שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וכבר האריך בעל העקידה פרשת אחרי מות וריש פרשת אמור, בהראותו שהכהנים למטה הם כדמות מלאכי מעלה במרום, וכהן גדול הוא בכהנים דוגמת השם יתעלה בעולמו. וכמו שהאריך שם פרשת אמור שער ששה וששים, ומזה נמשכים טעמי בגדי כהונה, וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה.

הלוים בדוכנן, נגד עולם הגלגלים, שהם משוררים ומזמרים בתנועתן לפני קונם יתעלה, כמו שנתבאר למעלה, לכן היה עבודות הלוים לשורר, ולשוער בשוערים, לפתוח ולנעול דלתות המקדש, נגד המון צבאות הגלגלים הפותחים ונועלים ברקיע על ידי תנועתן. ודע כי יציאת השמש ושאר כוכבים וזריחת אורן על הארץ, הוא הפתיחה, כמו שאנו אומרים בתפילה של שבת, הפותח לנו שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע, ונעילת השערים הוא שקיעת החמה, כמו שדרשו ז"ל (ירושלמי תענית ד א) שזמן תפילת נעילה, הוא בזמן נעילת שערי שמים, שהוא זמן שקיעת החמה, וזהו עבודת הלוים שהיו פותחין ונועלין ומשוררים כמו שעשו הגלגלים, וכמו שנאמר (איוב לא) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו בני אלקים.

והיה גם כן מעבודות הלוים, לעזור לכהנים, בענין שחיטת והפשט הקרבנות, כי על ידי הכהנים והלוים נשלם הווית והפסד העולם, הנרמז בעניני הקרבן, וענין הקולות שהיו נערכים במקדש בעבודתן, היא על פי השמעת הקול בגלגלים על פי המוזיגא, כמו שכתבתי למעלה פרק חמשה ועשרים חלק ראשון, ולכן היו הלוים נפסלים בקול, כי אין קול של הגלגלים משתנים. ובהיות כי ידוע שנפל מחלוקת גדול' בין חכמי המחקר בענין הגלגלים ותנועותיהם, אם הם מתנועעי' מצד שיש להם נפש משכלת, והם חיים משכילים, כדעת הרב המורה והנמשכים אחריו, או אם תנועותיהם הם מצד הטבע בלבד, כמו שהוא דעת בעל העקידה וסיעתו, וכמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער שני. כן נפל מחלוקת בין חכמי התלמוד, פרק החליל (סוכה נא א) ופרק בתרא דתענית (כז א), אם עיקר שירה בפה שהוא מצד ההשכלה, נגד הכת האומרים שהם חיים משכילים, או אם השירה בכלי, שהוא אינו בעל שכל אלא שמשורר על ידי אדם השורר בו, כדעת האומרים שהתנועה היא מצד הטבע אשר שם בם בוראן. ובהיות כי העקר שהסכימו עליו רוב החכמים שהם חיים משכילים, על כן הוקבע הלכה שעיקר שירה בפה.

וכתב הרמב"ם (כלי מקדש ג ב) ומתי אומרים שירה, על כל עולת הצבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל עולת נדבה שמקריבים הצבור, והנסכים הבאים בפני עצמם, אין אומרים עליהם שירה. וזה כי אין לומר רק אדבר של חובה, משום ששירת הגלגלים אינו אלא על דבר חובה, כי מנהיגן ומניעיהם שהם השכלים הנבדלים, פועלים פעולה על דרך החיוב, מוכרחים בפעולותיהם, מלבד השם יתעלה אשר פעולתו בנדבה ורצון, ולכן משוררים גם כן בשלמי עצרת, שהיו השכלים אז גם כן מוכרחים בדעתן, והוא ששמחו בנתינת התורה, כמו שדרשו ז"ל (שבת פח ב) שאמרו (תהלים ח) הודך על השמים וגו'. כמו שהאריכו בזה בויכוח שהיה למשה עם מלאכי שרת בזה, והוצרכו להודות בנתינת התורה בעל כרחן. והיה עקר השירה בעת נסוך היין. וכבר נתבאר לעיל פרק שבעה עשר ענין הנסוך שהיה מורה על זה הענין ההכרחי, והשפעה היורדת מלמעלה.

וכתב עוד הרמב"ם (כלי מקדש ג ג), ואין פוחתין משנים עשר לוים על הדוכן. כבר ידוע מה שנאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ושנים עשר לוים, נגד שנים עשר מזלות, והלוים נקראו מצדיקי הרבים, שנאמר (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב. גם בעגל הצדיקו רבים, והם ככוכבים, ומקצת הלוים משוררים בפה ומקצתן בכלים, נגד הגלגלים שמקצתן שירתן בפה, רצה לומר שהכוכב עומד בגלגל ותנועתו בעצמו, ומקצתן בגלגל הקפה שעל ידה היא התנועה והוא גורם השיר, ואפשר שדברי כל החכמים אמתיים, ומקצת גלגלים הם חיים משכילים, ומקצתן תנועתן בטבע, על כן מקצת השיר בפה ומקצתו בכלי כמו שנתבאר.

עוד כתב הרמב"ם ז"ל (כלי מקדש ג ד), ובמה הם מנגנים, בנבלים בחלילין וכו'. אחשוב שכלי הנגון אלו היו נערכים על פי חכמת המוסיקה אשר בעוונות נשתכחה ממנו מיום שנתבטל השיר. ולכן היו באין כלים אלו לפי דקדוק הנגונים שהיו מנגנים, והכל היה בסוד תנועות המערכה העליונה אשר אמר שירה בהלוכו, וכמו שדרשו ז"ל (תנחומא אחרי מות ט) במה שנאמר (יהושע י יב) שמש בגבעון דום. שאמר לו לדום משירתו ויאמר בגינו שירה.

וזה לשון רבינו בחיי פרשת כי תשא (לב יז), נמצא בכתוב שבעה כלי זמר נגד שבעה כוכבי לכת, שבתי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. כנור נגד שבתי, תוף נגד צדק, מחול נגד מאדים, מינים נגד חמה, עוגב נגד נוגה, צלצלי שמע נגד כוכב, תרועה נגד לבנה. זהו שאמר הכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו בתוף ומחול הללוהו במינים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה בין כולם תשעה מיני זמר, נגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמי המוסיקה יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד גלגל וגלגל, ושופר, ונבל, הנשארים בכתוב, השופר נגד גלגל תשיעי המקיף, והנבל, נגד גלגל השמיני שבו הכוכבים, עד כאן לשונו. והנה לפי ידיעתן בתנועת הגלגלים וכוונתן לכל גלגל כפי הצורך בשירת הלוים, היו מוסיפין בכלי הניגון כפי רצונו. וכמו שכתב הרמב"ם וזה לשונו, במה היו מנגנים בנבלים וחלילין וכינורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משתי נבלים, ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משני חצוצרות, ואין מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתים מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד, עד כאן לשונו. וכן הוא בפרק שני דעירובין (ערכין יג ב). וכתב עוד (כלי מקדש ג ה) כי החלילים שהיו מנגנים בהן, היה אבוב שלהם של קנה מפני שקולו ערב, עד כאן לשונו. וכן הוא במשנה פרק שני דעירובין (ערכין י א), והוא הוראה מצד שיתוף שם הקנה, לרמוז על מה שנאמר (בראשית יד יט) קונה שמים וארץ. כתב עוד (כלי מקדש ג ה) בימי המועדות וראשי חדשים היו הכהנים תוקעין, להיות כי המועדים וראשי חדשים היו נקבעים על פי מהלכי המאורות, שהם חמה ולבנה, כמו שנאמר (בראשית א יד) והיו לאותות ולמועדים וגו'. ולכן היו משוררים בהן, כמו השירות שלמעלה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק לט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לט · >>

פרק תשעה ושלשים

כתב עוד הרמב"ם (כלי מקדש ג ט), שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבע ועשרים משמרות, ועובד משמר בכל שבת, וכל אנשי משמר, מחלק ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי שבת עובדים בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין אלו העובדים, ביום שלהם איש איש על עבודתו, עד כאן לשונו. וכל דבריו אלו הם פרק בתרא דתענית (כז ב), וסוף פרק החליל (סוכה נו ב). והטעם כבר הוא ידוע על פי חכמת התכונה שהחמה סובבת בגלגל בשס"ה ימים שלמים ורביע יום, שלא ניתן לחשבון לעת עתה, רק הימים השלימים המסובבים. והנה ידוע כי החמה בהליכתה עושה קפ"ב גלילים ברקיע, שני פעמים, חציין לצפון אופן המישור, וחציין לדרום, ובסיבת גלילים אלו הימים מתארכים בימות החמה, ומתקצרין בימות החורף. והנה תמיד שני גלילים שוים בשנה, ולא יותר, לא מצאנו רק שני ימים שוים בשנה, דרך משל כי מצינו בשנה שני ימים שהם שנים עשר שעות או שלשה עשר וכדומה לזה. וזה היתה כוונת המשמרות שהיו ארבע ועשרים, כי בדרך זה היה כל משמר משמש שני פעמים בשנה, וכל בית אב שלה לא שימש גם כן רק שני פעמים ביומן בשנה, הכל לדמות למערכת העליונה.

ונראה טעם היות המשמרות ארבע ועשרים, ולא חמשה ועשרים, או ששה ועשרים, שאז היה המניין מכוון שני פעמים בשנה, אבל עכשיו היו ארבע שבועות עודפות שהוצרכו מקצת המשמרות לחזור, ואז היו משמשים שלשה פעמים בשנה, כמוזכר סוף סוכה (נו ב). לרמוז כי גם גלילי השמש, נעשה שלשה פעמים בשנה, והוא השנה שמעברים בו השנה, והיה שלשה עשר חדשי לבנה, והוא נוסף ארבע שבועות, ואז החמה חוזרת במקצת הגלגלים שעברה בהן בתחילה, ועדיין לא נשלם השנה שישראל מונים בו, והוא שנת הלבנה, וכמו שנאמר (שמות יב ב) החודש הזה לכם.

ודע והבן כי מענין השירה שהלוים היו אומרים במקדש נוכל לעמוד על סוד כל העבודות הנעשים שם, כי היו מורים כולם על ענין החדוש, ולכן היו הלוים אומרים שירה המורה על חדוש העולם. כדאיתא פרק רביעי דראש השנה (לא א) תניא רבי יודא אומר משום רבי עקיבא, בראשון מה הם אומרים (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה. על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה הם אומרים (שם מח) גדול ה' ומהולל מאוד. על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם. בשלישי מה הם אומרים (שם פב) אלקים נצב בעדת א-ל. על שם שגלה הארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ברביעי מה הם אומרים (שם צד) א-ל נקמות השם. על שם שברא חמה ולבנה ועתיד לפרע מעובדיהם. בחמשי מה הם אומרים (שם פא) הרנינו לאלקים עזינו. על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בשישי מה הם אומרים (שם צג) ה' מלך גאות לבש. על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם. בשביעי מה הם אומרים (שם צב) מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת. רבי נחמיא אמר על שם ששבת, וקא מפלגי בדרבי קטינא, דאמר רב קטינא שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב, שנאמר (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו. אמר אביי תרי חרוב, שנאמר (הושע ו) יחיינו מיומים, עד כאן לשונו. הרי הדברים מבוארים מכוונין שהיו מורים החדוש והפסד העולם בכל מעשיהם. וכמו שבארנו, ודי בזה מה שרצינו לבאר בזה הפרק.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מ (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מ · >>

פרק ארבעים

עניין הכהנים ובגדיהם. ראוי ליחד להם פרק בפני עצמו, לרוב קדושתן. ואומר כבר נאמר טעמן בתורה, שהיו עשוין לכבוד ולתפארת. וכתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשה וארבעים וזה לשונו, כבר ידעת פרסום עבודות הפעור בזמנים ההם, אשר היתה בגלוי ערוה, מפני זה צוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה, ושלא יעלו במעלות למזבח, עם כל זה אשר לא תגלה ערותך עליו. ואמנם היות השמירה והסבוב סביב המקדש תמיד, הוא לכבד אותו, ולפארו, ושלא יהרסו הסכלים גם כן, והטמאים אליו, ולא בעת האנינות, וכל מי שלא רחץ גופו כמו שיתבאר. ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו, עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו, לא שכור, ולא טמא, ולא מי שלא רחץ ראשו, רצוני לומר פרוע ראש, וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו, ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו, ונבדלו הכהנים, והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים, ומלבושים יפים וטובים, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא גם הכעורים פסולים בכהנים, ומפני שההמון לא יגדל מהם אצלם אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלימות אבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית, הגדולה והתפארות אצל הכל. ובמסכת זבחים סוף פרק המזבח מקדש (פח ב), אמר רבי ענני בר ששון למה נכתבו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. החושן מכפר על המשפט, שכן כתוב (שמות כח טו) את חושן המשפט. אפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר (הושע ג) [ו]אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול. כתונת מכפר על שפיכת דמים, שנאמר (בראשית לז לא) ויטבלו את הכתונת בדם. מצנפת מכפר על גסות הרוח, יבא גבר שבגובה ויכפר על מעשה גבוה. אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתא. מכנסיים מכפר על גילוי עריות, דכתיב (שמות כח מא) לכסות בשר ערוה. הציץ מכפר על עזות פנים, שנאמר (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה. ונאמר (שמות כח לח) והיה על מצח אהרן. עד כאן לשון המדרש. וכעין מדרש זה הוא פרשת צו ברבתי (ויקרא רבה י ו) ופרק יש בערכין (טז א).

ובעל העקידה כתב פרשת תצוה, ראוי לשום לב במה כוונה התורה, לכתוב זאת זכרון בספר, על בגדי כהונה המקודשים באפוד (שמות כח כט) ונשא אהרן את שמותם לפני השם על שתי כתפיו לזכרון, העניין מורה כי הבגדים כמו לזכור על ידן ענינים שכליים, והוא הדין בכל שאר כלי המקדש. וכתב עוד שם הרבה ראיות בזה, על שענין הבגדים היו מורים על ענינים פנימיים, וענין הבגדים כי מצינו ראינו בפי הלשונות, שהקנינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד מדו בד, מתחת למדיו, על פי מדותיו, בכל עת יהיו בגדיך לבנים. וכן מצינו בשאר הלשונות, כי הם מתייחסים זה לזה בשלשה דברים, כמו שהאריך שם בזה הרבה, וכתב בסוף, ולכן אם שהבגדים של כהנים חצוניות' היה לכבוד ולתפארת, בגדי קודש הם בפנימיותם, בקדוש מעשיהם ומחשבותיהם מכל פועל מגונה, ומכל הרהור ומחשבה פוגמת. ולכן אמרו שחשן המשפט היה מכפר על המשפט, רצה לומר המתבונן בחושן, יתקן עצמו מאד בדבר המשפט, כדי שלא לחטא בדבר המשפט, או לשוב מחטאתו במשפט. וזה כי החוטא בדבר המשפט, הוא לאחד מארבע סיבות אשר התורה הזהירה עליהם במשנה תורה. והנה החושן מזהיר על ארבעתן, נגד שאמרה תורה (דברים א יז) לא תכירו פנים במשפט. שהוא סבה חזקה להטות בדין, היו בחושן כל השבטים, קטון וגדול שם הוא, לפי סדר תולדתן, בלא הכרת פנים, וכנגד מה שאמר (שם) כקטון כגדול תשמעון. שהכוונה בו שיהא עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, היו בחושן האבנים הטובות, שמקצתם היו טובות מאד, ומקצתן רעים, וכולן הוקבעו בשוה, וכנגד שאמרה התורה (שם) לא תגורו מפני איש. היו בחושן אורים ותומים, והוא השם המפורש, רצה לומר כי המשפט לאלקים ולא תגורו מפני איש, וכנגד מה שנאמר (שם) והיה הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו'. שהסבה היותר עצומה אל החטא בדין, הוא בלתי ידיעת המשפט, על כן היו האורים והתומים מורים ומאירין בתשובותיהם לכל שואל, בלי ספק שיסופק בהן, הנה החושן היה מורה בכל עניניו על מניעת החטא בענין המשפט, על כן אמרו שהיה מכפר על המשפט.

וכן אמרו האפוד מכפר על עבודה זרה, וזה כי מלבוש האפוד היה מורה על ענין ע"ז, שכבר נתפרסם היות האפוד תכשיט לעבודה זרה, כמו שנאמר (הושע ג) ואין אפוד וגו'. לכן נאמר בענין מיכה (שופטים יז ה) ויעש לו אפוד. ולזה צוה הא-ל לעשות לכהן אפוד, אך שיהא מושלך ותלוי לו מאחוריו, ולמטה במקום השפל שלו, והוא ודאי דרך בזיון. ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כה ב) כל ליצנותא אסור חוץ מליצנותא דעבודה זרה, דשרי למימר לגוי טול עבודה זרה שוי בשין תיו שלך. אמנם צוה שיהא האפוד נתלה משתי כתיפות האפוד בחושן, להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי עבודה זרה בבקשת צרכיהן, לכל עבודתן, מהנמצאים העליונים, כולו טפל הוא, ותלוי כחוט השערה מחושן אשר בו האורים ותומים, וכשנתבונן העניין זה מהאפוד, בודאי תתבזה ע"ז בעינינו, ולכן האפוד מכפר על עבודה זרה.

המעיל מכפר על לשון הרע, לפי שהיה המנהג בכל הדורות, ללבוש מלבושים מתייחסים ונאותים, איש לפי משפטו ומעשהו, והיה מפורסם שעטיית המעיל נתיחדה לאנשים החסידים והפרושים, כמו שנתבאר בשמואל, שנאמר (שמואל א' כח יד) ואיש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא. ומן הראוי למי שיעטה המעיל, שיהיו מעשיו הפנימיים, כפי מה שיורה עליו מלבוש החיצון, לא שילבש ויעשה מעשה פרוץ, לזה צוה הקדוש ברוך הוא שהכהן יעטה מעיל, ושיהא שוליו מלאים פעמוני זהב, כלומר שיצא קולו ופרסומו ממין המלבוש. והיו הפעמונים תוך הרמונים, להורות שאין להשמיע קול אלא בדברי שבח האנשים, ומהטובות שבהן, כעין הרמון, שדרשו ז"ל (ברכות נז א) שאפילו רקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, ולא ישמיעו קולו בדברי גנאי ולשון הרע.

הכתונת מכפר על שפיכת דמים, לפי שהאנשים הרשעים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם, מדרכן גם כן ללבוש בגדים לפי מעשיהם, וכל בגדיהם קצוצי פאה, ושוליהם לא יגיעו להם משוק עד ירך, כי בזה יקלו להשיג ולרדוף. והיה הכתונת הפך זה, היה מגיע עד העקב, והלובש בו פסיעותיו מתקצרות, ויצרו צעדיו מלכת, ובזה הדרך הכתונת מונעת משפיכת דמים, אשר לפי זה אמרו שהיא מכפרת על שפיכת דמים.

מצנפת מכפר על גסות רוח כו'. אמר הכתוב (קהלת י ג) בדרך שהסכל הולך אמר לכל סכל הוא. במה שהסכל מפרסם סכלותו בדרך שהולך, אם בתנועותיו, או בתוך מלבושיו, ואחד מדרכיו לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגובה, נוגעת ואינו נוגעת, כמדומה לו שפורחת באויר, ויחשבה לעטרה לראש, כמנהג לרבים היום. אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה, יספיק לו מאלה הדברים ההכרחיים לצורך כסוי ראש לבד, כדמות מצנפת של כהן גדול, שהיתה של שש, על דעת רש"י ז"ל (שמות כח ד ד"ה מצנפת) היתה כובע קטן מהודק על ראשו, ומי הוא זה אשר לא יקח מוסר להרחיק הסכלות והגסות. ואף אם כדברי הרמב"ן ז"ל (שמות כח לא) שכתב שהיה צניף ארוכה שהיה צניף על ראשו כפל על כפל, הנה מכל מקום היה משש ולא ממשי וארגמן, להורות על שפלותו.

אבנט מכפר על גובה הלב, לפי שהתכשיט הזה אינו רק חגורה אפודה לו על לבו, נראה בבירור שהאדם החשוב, יש לו להיות מזורז ומופרש, אפילו מהרהור הלב.

מכנסיים על גלוי עריות, שהיתה הערוה מכוסה בו שלא לגלותו.

הציץ מכפר על עזות פנים, כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו, וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו, עומד על מצחו, שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים, ומשם יקח מוסר השכל, לכל איש השלם והחכם, כי אין ספק כי שם יי' נקרא עליו, וראוי לירא מפניו, ועל ידי זה היה הציץ מונע העזות פנים ומכפר עליו, עד כאן לשונו. ושם האריך עוד וקצרתי, כי לא הבאתיו רק להזכיר דבריו, ולהעיר המעיין עליהם, והרוצה להעמיק בדבריו יראה משם ויבחר.

ובצרור המור פרשת תצוה כתב, יש אומרים שאלו הבגדים הם רומזים לכלי הקדש, וחשן היה מרמז על הארון, ואבני חושן על הלוחות אבן אשר בו, ומכתב האורים למכתב הלוחות שהיה מכתב אלקים, והאפוד על כתיפו לכפורת, ואבני שוהם לכרובים, והציץ שכתב בו קדש לה', נגד הכבוד השוכן עליהם. והמעיל לפרוכת המסך, וליריעת השש, שהם מכסין כל המשכן, ושעל זה נקראו בגדי קודש ובעוד שהכהן מלובש בו היה קדוש ומקודש, עד כאן לשונו.

ורבינו בחיי כתב (שמות כח לו) בענין לבישת הבגדים, שהיה לובשן, נגד שבעה רקיעים. וכתב כי כל כלי אחד, נגד רקיע אחד, בלא טעם ובלא סברא. וכן בעל שם טוב, בפירוש הקדמת הספר מורה נבוכים, שזכר שם המורה תוארי האיש למי חובר לו הספר ההוא, שיהא בעל דת נבוך כו' וכתב שם שבעה תוארים. וכתב בעל שם טוב שכיון בהן, נגד שמונה בגדי כהונה, נראה כוונתו משם, שזהו כוונת הבגדים, אבל הדברים סתומים, לא נודעו סבותיהן, על כן קצרתי בהן.

וכתב אבן עזרא (שמות כח ו) בטעם האורים ותומים, ופירש צפנת פענח, כי הטעם האורים כמשמען, והתומים כחשבון עגול, רצה לומר האורים נגד שני המאורות שהן חמה ולבנה, והתומים נגד חמשה כוכבי לכת הנשארים, וחשבון עגול הוא מספר חמשה, ורצה לומר כי היו כלים עשויים על פי המערכה, אשר על ידיהן היה אפשר לדעת העתידות, על פי מה שלמדו השם יתעלה. והנה האפוד נגד גלגל התשיעי, והגלגל ההוא תסוב על שני קוטבי הגלגל, והם דמות שתי כתיפות האפוד. והמעיל נגד כסא כבוד, שהוא הגלגל העשירי, והיה חשוב נגד קו הישר. ושני אבני שהם, אשר על כל אחד ששה שבטים, נגד שני חלקי הגלגל, ששה מזלות דרומיים, וששה צפוניים, וידוע כי התוכנים חלקו הגלגל התשיעי לשני חלקים, אשר המזלות מצויירים ומחוקים בהן. והשנים עשר אבנים אשר בחושן, נגד שנים עשר צורות, אשר הם בגלגל השמיני עצמו, כאשר האריך בזה בעל העקידה פרשת תצוה (כא). והאריך שם בזה הצפנת פענח. כל זאת לקטתי מדברי הקדמונים ובפרק הבא אבאר לך דעתי לפי דברינו הנמשכים.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מא · >>

פרק אחד וארבעים

הנה אני בתומי אלך, לפי דרכינו הנמשך עד הנה, כי כל ענין המקדש ועבודותיו, כולן נתיסדו על סוד חדוש העולם וקיומו הנמשך, אשר השם יתעלה מחדש בכל יום מעשה בראשית. ולזה בא ענין עבודת כהנים בבגדיהם בבית המקדש, להורות על העבר ועל ההוה, כי מצד מלבושיהם המשונין, היו מורים על מה שעבר בבריאת העולם בענין אדם הראשון שהיה לערך שאר העם, כמדריגות כהן גדול לערך שאר הכהנים, ולזה היה מלובש בבגדי כהונה גדולה, כמו שנאמר בענין אדם ואשתו (בראשית ג כא) ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ואמרינן במדרש (במדבר רבה ד ח, רבינו בחיי בראשית שם), בגדי כהונה גדולה הלבישם. כתיב הכא וילבישם, וכתיב התם (ויקרא ח יג) וילבישם כתנות, עד כאן לשון המדרש. ונאמר כאן (שמות כח) לכבוד ולתפארת. ושם תרגום אונקלוס כתנות עור לבושין דיקר, והוא עצמו לכבוד ולתפארת. וכן כתב הצרור המור ריש תצוה.

והיו הבגדים שמונה, נעשים על האופן המבואר בהן, הכל דוגמא לענין מה שעבר על האדם, ובבגדיו שנתלבש לאחר שחטא, שנאמר בהן (בראשית ג ז) וידעו כי ערומים הם. ודרשו ז”ל (ב"ר יט ו) ידעו שמצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה, ובדרך שיתבאר, גם בגדי כהן הדיוט שהיו ארבע בגדים, הם גם כן דוגמה למה שעבר על בני אדם הראשון, בדרך שיתבאר אם ירצה השם יתעלה.

ולזה היה משפט הכהנים, שהם לכל דבר ראשונים, לברך בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון, להיותן רומזים על הראשונים, ואף כי בעבודתן היו דוגמת מלאכי מעלה, שהם הראשונים לכל דבר שבמעלה. ולזה נתנה הכהונה לאהרן ושני בניו הנותרים, כאדם ושני בניו, וכמו שכתב בצרור המור פרשת תצוה כי יום שהוקם המשכן, היה כדמות יום חדוש העולם עצמו, כמו שנראה מכל מה שנתבאר. וכבר דרשו ז”ל (ב"ר יט ז) שמשה רבינו עליו השלום החזיר השכינה לארץ, שנאמר (שמות יט כ) וירד יי' על הר סיני. כמו שהיתה שכינה בתחתונים בזמן הבריאה, ולכן הוחזר הדבר ליושנה לתת לאהרן ולבניו בגדי כהונה, כמו שהיה בזמן הבריאה.

ובא וראה איך שהשם יתעלה, נתן טעם הרבה מצות, שיהיו זכר ליציאת מצרים, ומה שארע במדבר, כמבואר בטעם, סוכות, ופסח ושאר מצות שבדומיהן, ואיך לא נחשוב שהיה מקצת מצות, זכר לענין בריאת העולם, ומה שנתהוה אז, שהוא יסוד התורה והאמונה. וכבר נאמר (בראשית לב לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, להיות להם לזכרון תמיד ענין האבקו עם המלאך, ואיך לא נאמין שבאו מצות הרבה בתורה, להיות לזכרון עניני האדם, וקורותיו בתחלת הבריאה, ולכן נראה כי ענין הבגדים הוא מה שאמרנו אך בדרך שיתבאר.

אמנם ענין העבודה שהיה הכהן עובד, היה מורה על עבודתו, שהיה עובד האדם, אלמלא שחטא, שהיה כאחד משאר מלאכי מעלה, והיה עושה הטוב, וההכרחי לו לפי פעולותיו, לבלתי נטות ימין ושמאל. ולזה היה מורה בענין עבודותיו, על עבודת המלאכים, והשכלים הנפרדים, אשר הקדוש ברוך הוא פועל ומנהיג העולם על ידיהן, וזהו ענין עבודת הכהנים במקדש, בענין הקרבנות, וכמו שיבא אם ירצה השם יתעלה על הסדר מבואר, בענין הקרבת קרבן התמיד, ושאר עבודת הקרבנות.

וידוע שאלמלא שחטא האדם, היה הוא הכהן העובד, והיה במדריגות העליונים, וכמו שנאמר בתחלת בריאתו (בראשית ב טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ודרשו ז”ל (ויקרא רבה כ ב) תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל החמה, והוא מורה על מעלתו, כמו שביאר בעל העקידה בארוכה שם, ופסוק מלא הוא מה שאמר (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ונאמר (כז) בצלם אלקים ברא אותו. שרצה לומר על ענין מדריגתו שהיתה בראשונה בדמות המלאך, ובמדריגתו. וכמו שנאמר (תהלים פב) אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון. לכן היו הכהנים עובדים עבודה, שהם כדמות מלאכי מעלה. והלוים משוררים בשעת העבודה, שהם כדמות הגלגלים, המתנועעים בתנועתן, בסבת הכחות המקבלים מצבא מעלה, ומשמיעים קול, כדמות השיר שהיה הלוי משורר, מחמת עבודת הכהן. וכבר נתבאר (פרק לח).

ועל פי זה יתבאר טעם המשמרות שהיו במקדש, כי משמרות הכהנים והלוים דרך אחד להם, כי הלוים נגד המתנועעים, והכהנים המניעים, וישראל היו עומדים במעמדם בשעת העבודה, כי הם המקבלים מעמד וקיום על ידי שיר הלוים, ועל ידן מתקיים העולם, ולכן היו נקראים אנשי מעמד, כי הם מעמידי העולם השפל, אשר היו אנשי מעמד דוגמתן, והיו אומרים ענין המעמדות המוזכרים במסכת תענית (כו א), שהם ענינים מבריאת מעשה בראשית, כמוזכר שם, כי לתכלית זה נברא העולם. והיו מתענין, לכפר על מה שחטא אדם הראשון, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (ע"ז ה א) בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם, והוא האמת בעצמו, כי מצד רוב התאווה אשר הלך אחריה האדם וזרעו, נתרבתה התאוה לידי מותרת חמדת המשגל, ונתרבו הביאות המותרות והאסורות בעולם, ועל ידי זה נתרבה מין האדם בעולם, ואפשר שאלמלא לא חטאו ולא עשאו אלא ההכרחי, נתמעט מין האדם, ולא באנו לעולם. ומי גדול לנו מאדונינו דוד המלך עליו השלום שאמר (תהלים נא) בחטא יחמתני אמי. ואלמלא לא חטא אביו, לא בא לעולם, הנה חטא האדם העמידה וקי(י)מה העולם השפל, כענין אנשי מעמד. ולכן היו אנשי מעמד מתענין. והכהנים עובדים בבגדיהם, כדי לכפר בתשובתן ותפילתן על חטא הראשונים, ועל מה שנעשה בכל דור ודור. ובהיות כי ענין כהן גדול נגד אדם הראשון, היה המצוה להיות הכהן גדול מאחיו, בנוי, בכח, ובעושר, ובמראה, כי בצלם אלקים עשה האדם. ומצוה לנאותו, כמו שאמרו בפרק במה טומנין (שבת נ ב), מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו כו'

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מב · >>

פרק שנים וארבעים

אחר שנתבאר זה, נשוב לענין הבגדים שהיינו עליהן, ונאמר, כי שמונה בגדי כהן גדול היו, נגד שמונה מצות, שנצטווה האדם קודם שחטא, וחזר וקיים אותן, ונתלבש בהן, לאחר שחטא ועשה תשובה. וכמו שדרשו ז”ל פרק עושין פסין (עירובין יח ב), אדם הראשון בעל תשובה היה, מאה ושלשים שנה וכו'. ושמונה מצות אלו, הן מה שנאמר (בראשית ב טז) ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל וגו'. שהפשט אמת, שציווהו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ועוד נצטווה בשבע מצות בני נח, כמו שדרשו ז”ל במסכת סנהדרין (נו ב) ממקרא זה של ויצו אלקים וגו'. והם עבודה זרה, וברכת השם, ודינין, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל, ואבר מן החי והאריכו שם פרק ארבע מיתות בענין ראיותיהן על זה, ועל פי זה יתבאר לך, למה נקראו מצות אלו, שבע מצות בני נח, ולא נקראו שבע מצות בני אדם, מאחר שאדם נצטוה בהן, כי האדם נצטוה בשמונה מצות, ולא נשארו לדורות אלא שבעה. ומאחר שלא היה אפשר לתלותן באדם, תלאן בנח, שהוא היה האב הראשון אחר המבול.

ואין להקשות דהרי מצינו שעוד נצטווה בענין מניעת אכילת הבשר, כדאיתא פרק ארבע מיתות, שהרי לא הותר רק בירק השדה, ולא בבשר, כמדרשם ז"ל (סנהדרין נט ב), כי זה היה בכלל איסור שפיכות דמים, כי מאחר שנאסר לו לשפוך דם בהמה, הרי הוא לו כשפיכת דם האדם, ומשום זה מצינו שהותר בבשר שהיה יורד מן השמים, כמוזכר בסנהדרין (שם), ויש לדקדק באיזה אבר מן החי נאסר, מאחר שנאסר להם הבשר לגמרי. וראיתי במערכת אלהות שכתב פרק תשעה, כי קודם שחטא היה מותר לאכול בשר, וכמו שאמרו (סנהדרין נט ב) שהמלאכים היו צולין לו בשר, ולאחר שחטא נאסר בבשר. והנה לא ראה הגמרא בזה, שהרי הקשו בגמרא ממאמר אחד על חבירו והוצרכו לתרץ בבשר היורד מן השמים, ולדבריו לא קשה מאומה. והתוספות כתבו פרק ארבע מיתות (סנהדרין נו ב ד”ה אכל) דלא נאסר להם הבשר, אלא שהיו אסורים להמית הבעלי חיים לצרכן, אבל אם היה מת מאליו מותרים בו. ואבר מן החי אסר להם, אפילו נפל מאליו, אבל קשה על דברי התוספות, דאם כן למה הוצרך לתרץ שם בגמרא דפריך מהא דאיתא התם דנאסר לו הבשר, אהא דאמר רבי יודא בן תימא אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי שרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין, הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו. ומשני התם בבשר היורד מן השמים כו'. ולדברי התוספות קשה, למה לא מתרץ דההוא בשר הוה מבשר שמתו מאליהן. ואפשר לדחוק ולומר לדעת התוספות דלא משני הכי, דודאי מלאכי שרת לא היו מאכילין אותו נבילות, דבר שעתיד לאסור בתורה ולטמאו.

ויותר נראה לפרש, שנאסר בכל בשר אפילו לאחר שמתה הבהמה, והא דנאסר באבר מן החי, מיירי גם כן בבעלי חי היורד מן השמים, שאותו בשר היה מותר לאכול, ובו היה נאסר באבר מן החי, אך לפי זה קשה לפי מה דסליק דעתיה דמקשה שם, דלא ידע מבשר הנופל מן השמים, ולכן פריך מרבי יודא בן תימא, אמאי לא הוקשה לו ממה שנאסר לו אבר מן החי, מכלל דבשאר בשר שרי. ועוד יקשה לפי זה על תירוץ שכתבתי למעלה, דהרי הדרא קושיא לדוכתיה, שהרי לפי זה איסור אכילת בשר הוא א(י)סור כולל, ואפילו לאחר שמתה הבהמה ואינו בכלל איסור שפיכת דמים, ואם כן אמאי לא מנו רק שבעה מצות.

ולכן נראה לי לפרש, דאיסור אכילת בשר, הוא בכלל אבר מן החי, כי למדו שם איסור אבר מן החי, ממה שנאמר (בראשית ב טז) מכל עץ הגן אכל תאכל. ולא מאבר מן החי, והוא הדין שנוכל לדרוש אכול תאכל מעץ הגן ולא בעל חי כלל, והא דנקט איסור אבר מן החי, משום דאותו איסור נשאר לבני נח, שהותרו באכילת בשר, ולא נאסרו רק באבר מן החי. ובגמרא שם רצה להודיענו ענין מצות בני נח, שהגוי מוזהר, על כן הוצרכו להזכיר איסור הנשאר. ועל כן הוכרחו גם כן לומר שבע מצות בני נח, ולא אמרו שבעה מצות בני אדם, כי המצות נשתנו במקצת בענין איסור אכילת הבשר, בין בני נח ובין בני אדם, זהו הנראה לי בזה.

ואפשר שלזה כוונו בבראשית רבה פרשת נח (ב"ר לד יח), אמרו רבותינו ז"ל (שם ט) אך בשר בנפשו דמו, רבי יוסי בר אבין בשם רבי יוחנן אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי, אבל בני נח שהותרו בבשר תאוה, הוזהרו על אבר מן החי. ולפי זה איסור אכילת בשר הוא עצמו איסור אכילת אבר מן החי, אלא שקודם נח היה אסור כל דבר שבא מן החי, הן אבר הן בשר, ולאחר כך לא נאסר רק אבר מן החי ממש.

ואחר שנתבארו עניו המצות שנצטווה בהן אדם, אומר כי נגד שמונה מצות אלו שנצטווה בהן האדם, נתלבש הכהן בשמונה בגדים לכבוד ולתפארת. וידוע כי מי שאינו מקיים מצות נקרא ערום, כמו שכתבתי לעיל (פרק מא) מדרשם ז"ל (ב"ר יט ו), במה שנאמר (שם ג) וידעו כי ערומים הם. ודרשו ז"ל (ילקוט שמעוני, יחזקאל רמז ב') כמה שנאמר, (יחזקאל טז) ואת ערום ועריה. ערום ועריה מן המצות, ולכן נקרא הרשע ערום, וכמו שהרשע נקרא ערום, כן הצדיק נקרא מלובש, כי המצות נקראו בגדים, וכמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדים לבנים. ודרשו ז"ל אלו ציצית, וכמו שהאריך בעל העקידה בזה, ונאמר בענין יהושע בן יהוצדק (זכריה יג) הסירו בגדים הצואים וגו' והלבש מחלצות. על ענין הסרת מדות המגונות והלבש מדות היקרות. ולכן היה הכהן מלובש בשמונה בגדים אלו, כלומר להורות שמקיימים המצות אלו השמונה שנצטוה בהן אדם, ובזה עולה זכרון ישראל לטובה לפני השם יתעלה.

כי כבר דרשו ז"ל (בבא קמא לח א) (חבקוק ג) ראה ויתר גוים. ראה שבעה מצות שנצטוו האומות ואין מקיימים אותן, עמד והתירן. ולזה לבש הכהן אלו הבגדים, להורות שישראל מקיימין אלו המצות, שלא רצו האומות לקיימן, ועל ידי זה זכרון ישראל לטובה, וזכרון האומות לרעה, עולה לפני השם יתעלה, ולזה נאמר (שמות כח ל) ונשא אהרן את שמותם לזכרון. להיות כי המצות שישראל מקיימין נזכרים על ידי אלו הבגדים, וכבר דרשו ז"ל (ויקרא רבה כא ה) (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן. כשהכהן נכנס מצות חבילות נכנסים עמו, שנאמר (ישעיה נו ב) וזאת התורה אשרי אנוש יעשה זאת. וזכרו במדרש רבתי (שם) הרבה דברים הנקראים זאת, שהיו נכנסים עמו, כל שכן שהיו נזכרים על ידי אלו הבגדים, ולכן אמרו במדרשן (זבחים פח ב) שהבגדים מכפרין. כאשר נתבאר (פרק מ).

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מג · >>

פרק שלשה וארבעים

כבר כתבתי לך פרק ארבעים מדרש' ז"ל (זבחים פח ב) על מה היו הבגדים מכפרין, ונוכל לומר שכוונו אל דברינו, אמרו החושן מכפר על המשפט, להורות על מצות דינין שנצטווה בהן האדם. ומהות החושן וכל חלקיו היו מורין על הדינין, כמו שכתבתי לעיל (פרק מ) מדברי בעל העקידה. אפוד נגד עבודה זרה שנצטווה בה האדם. כתונת על שפיכת דמים, נגד מה שנצטווה על שפיכת דם. מכנסיים על גילוי עריות. הציץ מכפר על עזות, נגד ברכת השם שנצטווה בו האדם, כי אין עזות בעולם כמברך אלקיו, ולכן היה כתוב על הציץ קודש לה'. מעיל מכפר על לשון הרע, נגד מצות אכילת עץ הדעת, שעבר אדם הראשון, שנעשה העבירה על ידי לשון הרע שדבר הנחש, ושהוסיפה חוה לומר שנאסרו בנגיעת האילן. אבנט מכפר על הרהור, והוא איסור הגזל שנאמר ביה (שמות כ ד) לא תחמוד. והמצנפת מכפר על הגסות, נגד איסור אכילת הבשר הנכלל באבר מן החי. כי זה גרם גסות וגאוה, כמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. ואף כי ענין אכילת בשר הוא מצד מעלת האדם המדבר על בעל חי, ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט ב), מצד שאין לו מעלה עליו, וכמו שכתבתי לעיל פרק שלישי, ואם כן מאחר שהאדם כבהמה נדמה, למה יתגאה, זהו הנראה לי בכוונת הבגדים בדרך כללי. אמנם הפרטים, למה היו כאלו הצורות כבר דברו בו הראשונים זכרונם לברכה, דבור מספיק, לפי כוונת מאמר זה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מד · >>

פרק ארבעה וארבעים

עניין ארבע בגדים של כהן הדיוט. נראה שהוא נגד ענינים שארעו לקיו ושת, שמהם נתקיים העולם. והיתה ענין הוראתן על חדוש העולם, בדרך בגדי כהן גדול, שנתבארו בפרקים שעברו. ולכן היו בגדיהם ארבע בגדי פשתן, והם כתונת, ומכנסים, מגבעות, ואבנט. בהיות כי יוצאי ירך קין ושת, הם אנשי שם, אשר נקבו בשמות בימי דור אנוש ודור המבול, וחטאו בארבע מיני חטא, גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ו ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. ונאמר בדור המבול (בראשית ו יב) כי השחית כל בשר את דרכו. לכן היו כהני הדיוט לובשים מכנסים. עוד היו שופכים דמים, כמו שעשה קין, גם זרעו אחריו, כמו שדרשו ז"ל (נדה יג א) המוציא זרע לבטלה, קשים מדור המבול, שנאמר (ישעיה כז) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים וגו'. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, לכן היו לובשים הכתונת.

אבנט היו לובשים, נגד הגזל שהיו עוברים אנשי דור המבול, וכמו שנאמר (בראשית ו יג) כי מלאה הארץ חמס. וכבר נתבאר לעיל (פרק מג) בענין כהן גדול, ששלשה בגדים אלו, היו מכפרים על שלשה עבירות אלו. מגבעות היו לובשין, נגד עבודה זרה שהיו עובדים, שנאמר (בראשית ד כו) אז הוחל לקרא בשם ה'. ודע כי אף על פי שכתבתי (פרק מג) בכהן גדול, שענין המצנפת בכהן גדול, היה מורה על איסור אכילת בשר, והאפוד על עבודה זרה, באו עניני בגדי כהן הדיוט בענין אחר, ולזה נשתנה השם, שזה מקרי מצנפת וזה מקרי מגבעות, והיה עשיית המגבעות משונה ממעשה מצנפת, כמו שכתבו התוספות פרק קמא דסוכה (סוכה ה א ד"ה ואל) וביומא (כה א ד"ה נוטל) ופרק קמא דגיטין (ז א ד"ה בזמן), וכן כתב הרמב"ן בפירוש החומש (שמות כח לא). וכן כתב האבן עזרא פרשת תצוה (שמות כח לו), כי מגבעות היה כמין כובע, ומצנפת היה דבר ארוך שהיה צונף סביב ראשו, עיין עליו בפירושו, והוא מורה על גאות, שהוא דבר תכשיט נאה אל הראש, יוכל להתגאה ולהתפאר בו מה שאין כן בכהן הדיוט, שלא היה לו רק כובע קטן על ראשו לכסותו, לומר ששכינה למעלה מראשו, ולכן אסורים לילך בגילוי הראש, ועל ידי זה היו מורים אסור עבודות עבודה זרה, והיו עניני המגבעות מורים על ענין ע"ז מצד שיתוף שם מגבעות, כי דרך עובדי עבודה זרה להעמיד הצלמים על הרים וגבעות, כמו שנאמר (הושע ד יג) על ראש ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטירו. ונאמר (ישעיה ב) על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות. וכהנה רבות במקרא. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז מה ב) אין לך גבעה וגבעה בארץ ישראל שלא העמידו עליו צלם.

ובא הרמז בכהן הדיוט במגבעות, ולא באפוד כמו בכהן גדול, להורות על טעותן שבא להם ענין עבודה זרה מכח איסור אכילת הבשר, שהיה נרמז במצנפת של כהן גדול, ונעשה בראש בניו למגבעות, כי חשבו מחשבות זרות בענין איסור אכילת הבשר, ועבדו על ידי זה עבודה זרה. והוא בעיני סבה אמתית, למה שנאסר הבשר קודם דור המבול, והותר אחד כך, וזה כי הרב המורה כתב בכמה מקומות בספר המורה ובפרט פרק ששה וארבעים חלק שלישי, כי הקדמונים היו עובדים לשור ושה ושאר בהמות, ומהם נמשכו אנשי הצאבא שהיו עובדים לבהמות, וכמו שכתבתי לעיל דבריו חלק זה פרק שישי, וזה הטעות כולו בא להם, ממה שראו שנאסר להם אכילת הבשר, שהוא הבעל חי. חשבו שלא נאסר להם מכח ציווי השם, רק מטעם שיש בו צורך אלהות, ולזה טעו אחריו, עד שנמחו בדור המבול, וכדי להסיר המבוכה הזאת, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות העולם אחר המבול, והתיר להם אכילת הבשר, והריגת הבעלי חיים, שידעו בו בני אדם שאין בו ממש.

ולפי זה אין אנו צריכי' לסרב בדברי רבותינו ז"ל, כאשר עשה הרלב"ג בפירוש בראשית, וזה לשונו מבואר מצד העיון, ומצד התורה, שרצון אלקים לא ישתנה, וכבר יחשב בזה שישתנה רצון האלקים שיצוה מן המצות, שכבר התיר לבני נח אכילת בעל חי, שאסור לאדם, וזה שקר עצום, ראוי שיברח מזה כל בעל דעת. וכבר אמרו זה במדרש קצת רבותינו ז"ל, אלא שבאלו הענינים וכיוצא בהן לא נביט למאמר אומר כו' והאריך בזה.

והנה תמהני על חכם גדול כמוהו, שיחשוב שזה הוא שינוי רצון מן הבורא יתעלה, ולא יתלה השינוי מצד המקבלים. ולזה נשתנה המצוה, וכזה הוא כל מעשה אלקינו יתעלה, כי ישתנה מרוצה ללא רוצה, או להפך, והכל מצד שינוי מעשה המקבלים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים עז) חלותי היא שנות ימין עליון. וכזה אירע במצוה זאת, כי מצד שטעו בני אדם אחר הבהמה והחיה בסבות אסורו, הוצרכה התורה להתיר מה שאסרה. וכבר האריך בעל עיקרים חלק שלישי פרק חמשה עשר לבאר ששנוי המצות, אינן גורמין שינוי רצון.

והנה ראיתי להאריך קצת בדרך זה, כי סולק מעלינו הקושיא שהעיר עליה הרמב"ן ז"ל פרשת תולדות יצחק, על מדרשם ז"ל (ב"ר צה ב) שהאבות שמרו התורה כולה, כמו שדרשו ז"ל (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. וכתב שם הרמב"ן, ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא אחיות, ועמרם נשא דודתו, ומשה הקים שנים עשר מצבות, והאיך אפשר שנהגו היתר בתורה, במה שאסר אברהם אבינו על עצמו. וקבע לו השם יתעלה שכר על הדבר, והוא יצוה בניו ובני ביתו, וביעקב דרשו (ב"ר מט ו) ששמר שבת, וקבע לו תחומין. ותירץ הרמב"ן כי אברהם לא שמר התורה אלא בארץ, ויעקב נשא אחיות בחוצה לארץ, וכן עמרם וכו', כמו שהאריך שם. ואני תמה על זה, כי לא מצינו שגרש יעקב נשיו בבואו לארץ, ואף כי לאחר שמתה לו רחל, נשארה לו בלהה וזלפה, שהיו גם כן אחיות לפי דעת רבותינו ז"ל (ב”ר עד יג-יד).

אך אמנם לפי מה שכתבנו מענין שינוי המצות מיושב הכל, כי אפשר שאיסור שתי אחיות לא היה עבירה כלל בזמן האבות אלא נתחדשה אחר-כך, לפי שראתה חכמת אלקים, שבא תקלה גדולה על ידי זה, במה שקנאו בני לאה את יוסף בן רחל אחות אמן. גם קנאת לאה ורחל זו בזו, כי להיות לאה ורחל היו עקרי נשי יעקב, היה להם קנאה ביחד, מה שאין כן בבני השפחות. ולזה נאמר ביוסף (בראשית לז ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, הנה מצד האחיות שהן לאה ורחל, וקנאת בניהם זה בזה, ירדו אבותינו למצרים, ולכן נאסר אחר כך שתי אחיות, והוא טעם צורך ענין הסיפורים ההם, להעיר לנו על טעם מצוה מן המצות. וכעין זה כתב המורה פרק חמשים חלק שלישי על ספור אלה המלכים כו'. ואפשר שכמו שנשתנה דין האחיות, כן נשתנה נשיאת דודתו. ולכן הותר עמרם לישא דודתו. וכעין זה דרשו ז"ל באסור אחותו, שנאמר בה (ויקרא יט) חסד הוא. ודרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ט א) מה שהתרתי לקין והבל כו'. ולכן לא נאסרו עריות אלו עדיין בימי האבות, עד שעת נתינת התורה שנתחדשה ההלכה, וכזה כתב הרמב"ן ז"ל (בראשית כו ה) עצמו לענין המצבה, וזה לשונו והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים קמו) במה שנאמר (דברים טז כב) כי שנא ה' אלקיך. ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות, עד כאן לשונו. ומדהא איתא הא נמי איתא, ויש ללמוד בכל מקום מן הנגלה אל הנסתר.

ונשוב לדברינו ונאמר. ודע והבן כי כל זה נתבאר מסוד הקרבנות, שהאמת הוא כאשר כתבתי, כי הפסד הבעל חי, הוא מורה על הפסד העולם. ולזה הקדמונים שטעו והיו סוברין שהעולם קדום, היו עובדים לבעל חי, שרומז על כלל העולם, וזהו היה חטא קין שהביא קרבנו מפרי האדמה, ולא רצה להביא מבעל חי, כי לא האמין בחדוש העולם, ובהפסד הבעל חי, ולכן לא הביא רק מפרי האדמה, שמורה על חלקי העולם, שהאמין בהן אפשרות ההפסד, אבל לא בכללו, המרומז בבעל חי. ולזה אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית ט) שהביא זרע פשתן, כי הפשתן נקרא בד, ודרשו ז"ל (זבחים יח ב) שהוא עולה בד בבד, ולזה הביא זרעו, רוצה לומר שאין להקריב רק הזרע המגדל דברים פרטיים ויחידים הנקראים בד, אבל לא דבר המורה על הכלל.

סוף דבר. זהו ענין מגבעות כהני הדיוט, ואף שהיו קדושים בני עליון כולם, משום שעניני בגדיהם היו מורים על עניני הדיוטות, ושעברו בני אדם על מצות בוראן, מה שאין כן בכהן גדול, שלא בא הרמז רק על מה שנצטווה, לכן שם הדיוטות עליהם, ונקרא שמם כהן הדיוט, ולא כהנים סתם. ובזה היו נכרים שאינן כהנים גדולים, אלא הטעם מה שנתבאר.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מה · >>

פרק חמשה וארבעים

כבר נתבאר טעם העבודה, שהיו עובדים הכהנים במקדש, שהיו עובדים כדמות מלאכי מעלה במרום, שעל ידם נעשה ההויית וההפסד בעולם, ולכן הכהנים היו מקריבים הקרבן ועובדים עבודתו, שהם דמות הויה והפסד העולם העליון כמו שנתבאר. ובהיות הכוונה בתחלת הבריאה, שהאדם ובניו יהיו כאחד מצבא מעלה, וכמו שנאמר (תהלים פב ו) אמרתי אלהים אתם וגו'. לכן היה הכהן מלובש בבגדי כהונה בשעת עבודתו, כדי להורות גם כן על ענין אדם ובניו, כמו שנתבאר.

ואמרו במדרש רבתי פרשת במדבר (ד ח), אדם הראשון היה בכורו של עולם, והקריב קרבן, ולבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר (בראשית ג כא) ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו'. כיון שמת אדם, מסרו לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב וכו'. וכולן הקריבו בהן קרבנות, כוונו בזה תכלית הבגדים, והמצות שנצטוו, ושקבלו זה מזה ענין חדושו של עולם, עד אדם הראשון, שהיו הבגדים רומזים עליו, כמו שנתבאר פרק שנים וארבעים, וכל אחד מאלו המקבלים היה מלובש במצות שקבל אדם, והיה כאלו לבש בגדי כהן גדול בדרך שנתבאר. ועל ידי זה עמדו בסוד הקרבנות, והקריבו כל אחד קרבן.

וכבר השיב החבר למלך הכוזרי (מאמר א מז) שענין חדוש העולם, מקובל מאדם הראשון, על ידי שת ושת לנח כו'. וזה שכוונו במאמר הנזכר, אבל לא ענין הבגדים עצמן, שהרי כבר דרשו שנמרוד ועשו היו להם בגדי אדם הראשון. וכמו שדרשו על פסוק (בראשית כז טו) בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית.

והוצרכו הכהנים לעמוד בשעת עבודתן על הרצפה, ושלא יהא דבר חוצץ ביניהם לרצפה, ואם חצץ פסול. והטעם בזה, כי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, והוא מקיים הכל, והכל עומד בכחו, וזהו ענין הרצפה בדרך שכתבתי חלק ראשון במדות המקדש, ולכן היה הכהן עומד על הרצפה, להורות כי המלאך שהיה הכהן עובד, דוגמתו, כמו שנתבאר, ופסוק מלא הוא (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך יי' צבאות הוא. והוא מקובל מן המקום ברוך הוא.

וכדי לחזק הענין שנתבאר בפרקים שעברו, שהכהן מצד עבודתו היה כמלאך, אוסיף לך בכאן דמיונות ודוגמות, כי זהו יתד גדול לכלל העבודה, ולדברים שיתבארו על דרך זה. ואומר הלוים היו נגד עולם האמצעי, והכהנים נגד עולם העליון, על כן היו מורי התורה שהיא שכל העיוני, נגד חלקם בעולם, שעיקר פעולתן היא לפי ההשגה מלמעלה, והוא העיון האמיתי. ובהיות כי זהו מעלה, הכהנים הם הראשונים במעלה ומחויבים להקדישן בכל דבר שבקדושה. והיו נותנין להם כ"ד מתנות כהונה, נגד כ"ד ספרי קודש, שהשגתן בהן בראשונה, והיו מחולקים לארבע ועשרים משמרות, נגד כ"ד משמרות הלוים, שכבר נתבאר כי הם הפועלים בהן כמו שנתבאר פרק ארבעים, ולכן היה כל משמר, ממונה על עבודתה, להיות כי כן הממונים ברקיע, שבכל יום ויום משתנה עבודתן ושירתן. וכן מצאתי לרבינו בחיי (דברים יח ח) שכתב טעם זה כמו שאכתוב לקמן פרק שמונה וארבעים.

והיו הכהנים נחלקים כל השנה, מלבד ברגלים עובדים כולם ביחד. וכמו שנאמר (דברים יח ו) וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו'. והטעם כי הרגלים היו מורים כולם על יציאת מצרים, ומתן תורה, שבהן נשתנו סדרי בראשית, והיו כל הממונים שוים, כי לא היו פועלים פעולתן המיוחדת, רק דבר נסיי, שבזה כולן שוין, כל שכן לפי מה שיתבאר לפנינו, כי ענין המועדות היו מורים גם כן על חדוש העולם, ואז היו כל המשמרות שוין, וכן קרבנו יכול להקריב אימת שירצה, וכמו שכתב (דברים יח ו) ובא בכל אות נפשו ושרת וגו'. והטעם כי אף שעבודות הממונים משתנה, מכל מקום עבודת כל מלאך נשאר קיימת, ולכן מקריב קרבנו בכל עת. והיו בוררים כהן גדול אחד, גדול שבכולן, נגד הנפרד הראשון שהוא גדול שבכל המלאכים, והעליון שבכולם, ואף הוא עובד להשם יתעלה, לכן הכהן גדול היה עובד גם כן. והיה בכל משמר, אחד ממונה על כולם, כמו שהמלאכים ברקיע נחלקים למחנות, ובכל מחנה, אחד ממונה על כולן.

והיו מעלות הכהנים שמונה מעלות זה על זה, כמו שכתב הרמב”ם פרק רביעי מהלכות כלי המקדש והעובדים, כי מעלות השכלים הנפרדים עשר מעלות זה על זה, כמו שמנאן הרמב”ם ז”ל בספר המדע (יסודות התורה ב ז). ואם כן היו בישראל, גם כן עשר מעלות זה על זה, שמונה מעלות הכהונה, והלוים, והישראלים, ואף כי כתבתי שלוים וישראלים, היו רומזים על עולם הגלגלים, ועולם השפל, מכל מקום היו מצורפים, להורות על מעלות השכלים, בהיות כי השכלים הנפרדים מניעים אלו העולמות, ומתוכן נודעו, ואף כי שכל האחרון הוא בעולם השפל שהוא תחת גלגל הירח, ולכן בא הרמז בהן. ואפשר שעל אלו עשר מעלות כוונו שלא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה א), כי אם לא יהיו אלו העשרה מעלות, אין השכינה שורה בישראל.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מו · >>

פרק ששה וארבעים

היו הכהנים מצווין בקדוש ידים ורגלים, ממי הכיור, קודם עבודתן, והוא להורות על הכוונה, כי הידים הם מקבלים מלמעלה השפע ממי הבאר, שכבר נתבאר פרק שלשה עשר חלק ראשון שהוא מורה על ההשפעה, המקבלים מלמעלה. וידוע מה שנאמר במרכבה (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם. וכתב הרב המורה פרק שני חלק שלישי, שידי אדם הם על צורות שיעשה בהן כל מלאכת מחשבת, וכמו שביאר שם, וכל זה צריך רחיצת ידים מלמעלה, ממי הכיור המוזכר, ואחר כך היו יורדים המים משם על רגליהם, ולכן היו מניחים ידיהן על רגליהם, שהוא מורה על השפעתן למטה. וכבר כתב הרב המורה פרק שמונה ועשרים חלק ראשון, כי שתוף שם רגל הוא מורה על הסבה, כמו שנאמר (זכריה יד ד) ועמדו רגליו על הר הזיתים. שרצה לומר סבותיו. והיו מי הכיור נפסלין בלינה, להיות כי חדשים לבקרים רבה אמונתו. והיו המים בכיור, שירחצו ממנו ארבע כהנים, נגד ארבע מחנות שכינה, המקבלים ראשונה מן המלכות, ולא היו מקדשים מיושב אלא מעומד, כי אין ישיבה למעלה, ונאמר (מלכים א כב יט) וכל צבא השמים. (ישעיה ו ב) עומדים ממעל לו.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מז · >>

פרק שבעה וארבעים

פירש אחר בענין הבגדים, אפשר שענין בגדי הכהנים, שהיו דוגמת צבא מעלה, היו מורים על כנפי הנפרד, שנאמר (ישעיה ו ב) שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. וידוע כי הבגדים נקראו כנפים, שנאמר (רות ג ט) ופרשת כנפיך על אמתיך. וכתב הרב המורה פרק שלשה וארבעים חלק ראשון, כי מה שנאמר (ישעיה ו ב) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו. כלומר שסבת מציאותו, רצה לומר המלאך, נסתרת נעלמת מאד, והוא פניו, וכן הדברים אשר הוא סבתן, רצה לומר המלאך אשר הם רגליו, כמו שביארתי בשתוף שם רגל, הם גם כן נעלמים, כי פעולת הנבדל היא נעלמת, לא יתבאר ענינים אלא אחר למוד. והם משני סבות, רצה לומר מצדנו, ומצדם. רצה לומר קושי המושג וקצר המשיג, ובשתים יעופף עתיד אני לבאר, עד כאן לשונו.

ובארו שם פרק תשעה וארבעים חלק ראשון, שרצה לומר שלפעמים יציץ ולפעמים יעלים כמו העוף המעופף, וכמו שכתבו המפרשים שם. ומעתה הציץ והמצנפת הם הכנפי' המכסים פניו, שהם סבת מציאותו מאת ה', ולכן היה כתוב על הציץ (שמות לט) קודש לה'. שהוא ממציא את הכל.

אבנט ומכנסי', מכסות את רגליו, ולכן אמר (זבחים פח א) שהאבנט מכפר על הרהור הלב, מהיכא דאיתא, רצה לומר הרהורים שאדם חוטא בהן בעיונו בהשגת אלו.

מעיל וכתונת, נגד ובשתים יעופף כו'. חושן ואפוד נגד שני דברים, שהם בחשמל, או נגד מה שנאמר (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם. ובספר הזוהר פרשת ויחי (ריז א) בכמה אתר אסתכלנא באילן מנא דקדושה, דכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ועשו בגדי קדש. מאי קדוש הכא, אלא הכי תנינן קדושה אינון בכל אתר, והא כתיב בגדי קודש הם. ועשית בגדי קודש. כגוונא דלעילא, דתניא כהן גדול לעילא, כהן גדול לתתא, לבושא דיקר לעילא, לבושא דיקר לתתא, עכ”ל. וכל זה היה בכהן גדול שהיה לובש שמונה בגדים. אמנם כהן הדיוט היו הדברים לאחדים בידו, ולכן היה משמש בארבע בגדים, כי השתים שבכהן גדול, הם אחד בכהן הדיוט, כי מצדו הכל הוא אחד, מצד קוצר השגתו, ואם כן אינן אלא ארבע בגדים, ואפשר שכהני הדיוט, היו מרמזים על פני החיות שהן ארבע.

הנה התבאר לך ענין הכהנים שהיו רומזים על צבא מעלה, הן בעבודתן הן בקדוש ידים ורגלים, וכשירות של מעלה, כך הוא שירות של מטה, ואף בגדיהם היו מורים עליהם, כדרך שנתבאר, והלוים משוררים, דוגמת הגלגלים המקבלים מצבא מעלה, שהוא עבודת הכהן, ועל ידי זה העולם השפל מתקיים, והוא ענין ישראל במעמדן, וכמו שנתבאר ויתבאר בפרק שאחר זה.

מתוך: תורת העולה/חלק ב/פרק מח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מח

פרק שמונה וארבעים

כבר נתבאר פעמים, כי אנשי המעמד היו מורים במעמדיהם על עולם השפל, והם היו מיוחסים שבישראל, והם התכלית, והעיקרים, בעולם השפל, ועל ידן פועלים הכהנים והלוים בארבע ועשרים משמרותן, לכן היו גם כן נחלקים לארבע ועשרים חלקים, כי השפע העליונה, היא לפי המקבלים, ומצאתי לרבינו בחיי פרשת שופטים (דברים יח ח) שכתב, ואם תסתכל בענין המשמרות, אז תשיג ענין נפלא, כי כיון שהיו הכהנים כאחד, כולן זכין בכל הניתן להם, ואוכלים חלק כחלק, האבות וגדולי העולם שהיו בימי דוד ושלמה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, שהסכימו לחלק אותן למשמרות, ושיהיו מתחלפין בכל שבוע ושבוע, ואומר טול אתה שבתך, ואני שבתי. ועוד מה טעם קראו כל חלק משמר. ועוד מה טעם חלקו אותן לארבעה ועשרים משמרות קבועות.

אבל דע והבן, כי הכהנים משרתי המקדש, עבודתן למטה, דוגמת העבודה שלמעלה, וכשם שיש למעלה משמרות של מלאכי שרת, עומדין ומקלסין להקדוש ברוך הוא, כן חלקו האבות, את הכהנים למשמרות לעבוד עבודתן, ותקנו ארבע ועשרים משמרות, כנגד שלשה כתות של מעלה, שכל אחד מהן בארבע ועשרים, כנרמז בספר הבהיר, והיו המשמרות קבועין, כדרך שקבועין למעלה, ולכן היה כל משמרה היוצאת, מתפללת על משמרה הנכנסת, מי ששכן שמו בבית הזה, ישים ביניכם שלום, כמו שהוא במשמרות של מעלה. ולכן היה ענין המשמרות חכמה יעוצה מלמעלה, עד כאן לשונו. הרי שכוונו הדברים להוויתן, אך באופן אחר ממה שכתבו הראשונים ז”ל.

והיו אנשי מעמד מתפללין ומתענין, כמוזכר בדבריהם ז”ל ריש פרק בתרא דתענית (כו א), כי לכך נבראו ישראל לעשות רצון קונם. וכבר נתבאר ענין זה למעלה פרק ארבעים. ובהיות כי כל עבודת המקדש, עיקרה היה לרמוז על חדוש העולם, וכמו שנתבאר, על כן היה אנשי מעמד קורין בפרשת בראשית כל ימי השבוע, להיות תמיד ענין חדוש העולם שגור בפיהם, כמו שזכרו ריש פרק בתרא דתענית, ואמרו שם אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב, משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ד' מאלעזר, וד' מאיתמר. בא שמואל והעמידן על ששה עשר. בא דוד והעמידן על ארבע ועשרים, עד כאן לשונו.

כבר נתבאר לעיל פרק תשעה ושלשים טעם משמרות הלוים, שהיו על פי עתותי השנה, ואחריהם נמשכו משמרות הכהנים, כמו שנתבאר בפרקים שעברו, והכל הוא נראה על ידי מהלך השמש, ושביליו, שהיו המשמרות רומזים עליהם, כמו שנתבאר. על כן חלקו בתחלה לד' משמרות, ואחר כך לששה עשר משמרות. וזה כי כבר נאמר (בראשית ח כב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף לא ישבותו. הנה ששה עתים הם בשנה, וכל אחד שמונה שבועות, כמו שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל (קו ב), חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע. חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור כו'. הרי שמונה שבועות לאחד. ועל כן חלקן משה לכך, בהיות כי שם היו במדבר, וראו כל עתים אלו, הגורם להם מהלך השמש, אשר על ענינו באו חלקי המשמרות, כמו שנתבאר פרק ל”ט, ואף כי במדבר לא הוצרכו לזרע וקציר, מכל מקום היו מוכנים ליכנס לארץ, אשר יצטרכו באלה.

אמנם בימי שמואל, שהיה להם מלכות, והיה מלכים אומניהם, ושרים מניקותיהם, והיה מלאכתם נעשית על ידי עבדי האומות, לא הוצרכו לרמוז לעניין זרע וקציר ושאר העתים, כי לא היה מלאכתן נעשית על ידי עצמן, על כן בא לרמוז להן, ששנתן יוצא בששה עשר משמרות, שהם חלקו השנה לשלשה חלקים שהם, זרע וקציר, קור וחורף, וקיץ וחום, שכל אחד ששה עשר משמרות, דהיינו ששה עשר שבועות, וראו לחלוק השנה לשלשה חלקים, נגד שלשה מצות שנצטווה בהן המלך, שהם, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו כסף וזהב, שלש אלו התאות באים למלך, מצד שלשה עתות השנה, וזה, כי הזרע והקציר, מרבים העושר, והחורף והקור גורם תאות נשים בשעה שהגוף נהנה מן הגוף, והקיץ והחום גורם רבוי הסוסים בעת צאת המלכים למלחמתן, שהסוס מוכן למלחמה. אמנם בימי דוד שנבנה המקדש, ונשלם להם הארץ בידיהם, והיה להם הכל על מלואו, באו לרמוז על עניין כ"ד דברים הנרמזים במשמרות, וכאשר נתבאר.

ועל פי דברים אלו שנתבארו בחלק זה, אמרו (פסחים פח ב) כי יצחק קראו שדה, שנאמר (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, כי ראה ענין ישראל במדבר, ושהיו חונים על פני השדה, ושהיו המשמרות נחלקי' על פי זה, וראה והשיג ענין הנסכים והמנחות והקטורת, שהם גדולי קרקע, וצומחין מן השדה, ואף הקרבנות הם גידולי קרקע, אף שאינן צומחין מן הארץ, כדאיתא בתוספות מסוכה (ט ב ד"ה וגדולו), ועל כן קראו יצחק שדה. ואף שהשיג על ידי זה חדוש העולם.

וענין הבגדים, הרומזים על מה שנאמר בקין והבל (בראשית ד ח) ויהי בהיותם בשדה. ולהיות האדם נקרא, עץ השדה, שהוא העיקר בשדה, כן האדם הוא העיקר בנמצאים. ושעל ידי זה צותה התורה להקריב קרבנות מן הבהמות, ולא מן האדם, כמו שנתבאר בתחלת חלק זה. על כן קראו שדה, וכמו שנתבאר בהקדמת הספר ממדרש רבותינו זכרונם לברכה.

ובזה נגמר החלק השני הנקרא שדה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

סליק חלק שני