תורת העולה/חלק ב/פרק כז
פרק שבעה ועשרים
[עריכה]עניין המנחות נמשך אחר כוונת קרבנות בעלי חיים, וכבר האריכו בזה הראשונים כמו שהאריכו בטעם הקרבנות במנחות סוף פרק המנחה והנסכים (קד ב), אמר רבי יצחק מה נשתנה מנחות שנאמרו בה חמשה מיני טיגון הללו, משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, וידוע בו שהוא אוהבו, ואמר ליה עשה לי חמשה מיני טיגון, עד כאן לשון המדרש.
ויש להתבונן במדרש זה, מה טעם נתן על מספר החמשה, כי נראה מלשון השאלה שזה היתה הקושיא, ונראה שהמדרש לטעמיה אזיל, שפירש טעם הקרבנות שהם נגד האבות כמו שביארתי לעיל פרק שבעה ופרק שמונה, וכן כוונו בעניין המנחות, כי יהיו חמשה מיני טיגון נגד האבות, לזכור זכותן ומעשיהם, סולת נגד אברהם, שנאמר (בראשית יח ו) קח שלש סאים קמח סולת. מרחשת נגד יצחק, שנאמר (בראשית כז ז) עשה לי מטעמים. והעיקר הוא הלחם, ובהיות כי מיני טיגון הנעשים למטעמים נעשים במרחשת, באה המצוה במרחשת. מחבת נגד יעקב, שנאמר (בראשית כח כ) ונתן לי לחם לאכול. שני מיני מאפה תנור, שהם חלות ורקיקים נגד יוסף ואחיו, שנאמר בהן (בראשית לז כה) וישבו לאכול לחם וגו'. ונאמר ביוסף (בראשית מג לב) וישימו לו לבדו וגו'. ודוגמא זה ממש אמרו (תורת-כהנים) שקרבן הבא מן השעיר היה מכפר על מכירת יוסף, שנאמר (שם לא) וישחטו את השעיר. כן נראה לי לדעת המדרש והוא נכון, ומטעם זה בא הלבונה עם המנחה, נגד האמהות הנקראות לבונה, שנאמר (שיר השירים ג) ואל גבעות הלבונה. שפירשו המפרשים שרמז אל האמהות.
והרב המורה פרק ששה וארבעים חלק שלישי כתב, מפני שרוב בני אדם לא היו יכולין להקריב בהמות, צוה גם כן להקריב קרבן מן העוף, ומי שלא ימצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באיזה מין שיהיה ממעשה לחם המפורסמים בימים ההם, אם מאפה תנור או מחבת או מרחשת, ומי שיכבוד עליו לחם אפוי יקריב סולת, ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם כי אם שאור, והיו מקריבים הדברים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהי' מפורסם בספריהם, ולא היו מקריבים בקרבנותיהם שום מלח, מפני זה הזהיר השם יתעלה מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת מלח, (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח. וכתב עוד בהיות הקרבן סולת בלול בשמן, כי זהו השלם והערב, ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומה, אשר בהן ריח הבשר הנשרף, עד כאן לשונו.
ובספר הזוהר והביאו בעל הרקנ”ט (פרקשת ויקרא דף קל א), אמר רבי אליעזר, האי דלא איהו מגו דבהמה לאתערא קרבנא כשאר קרבנין, ועל דא סולת מצה בגין לאתרעא חדוא לאינון רתיכין קדישין, האי מחשבה טהורה דאיקרי סולת ואקרי מצה, אמאי אקרי מצוה בויו, וכד איהו ינקה למשרייא רתיכין קדישין אקרי מצה בלא ויו, ובגין כך כל הני קרבנין דאייתין מסטרא דקמחא ונהמה בלחודייה, ועל דא אייתין סולתא ברדא דישראל, וכהני ולואי כדקא חזי, עד כאן לשונו. וכתב עוד הרקנ”ט (שם), וענין נתינת השמן, וסודו תבין מפסוק (משלי כז ט) שמן וקטורת ישמח לב, וידעת פירוש לב, והנה הוא להמציא מקום לאש העליונה לחול שם, גם הלבונה מפסוק (שיר השירים ג) מוקטרת מור ולבונה, עד כאן לשונו.
עוד כתב הזוהר פרשת ויקרא (חלק ג ט ב), כמה דמסכנא ארתח חלבו ודמו, כך ההור קמח מרתחין ליה במשחה, והכי אוליפנא דאפילו כל בר נש מקריב ההיא מנחה, מנחת מחבת ומנחת מרחשת, בגין דכמה חטאה ארתיח חלביה ודמים באשא דיצר הרע, וכל שייפוהי רותחין באשא, כך קרבנא דא כהן גדול ממש, ועקרא קרבנא כגווני דחטאי ולקרביה קמיה הקדוש ברוך הוא רעותיה דלבא מקריבים בכל יומא ויומא האי קרבנא לקמיה הקדוש ברוך הוא, ומאי איהו גרמייהו ונפשייהו דמקריבים קמיה, ואנן בעינן לקרבא האי קורבנא ממש.
וכתב עוד בטעם אסור הקרבת שאור ודבש, בעבור שהקרבנות באים לרצון השם הנכבד להשלים אליו כל המדות, על כן לא יבאו מדברים המתוקים אשר להם היד החזקה, כמו השאור הרומז למדת הדין החמוצה והקשה, גם לא יבא מדברים מתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כענין שבבריאת העולם שתף מדת הרחמים עם מדת הדין ובראו, עד כאן לשונו.
ובעניין המלח בקרבנות, כתב גם כן ברקנ”ט (שם עג) על דעת ספר הזוהר, כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים, רמז למ”ה, ובעבור כי אין ראוי לבא אל המלך בלעדה, כדכתיב (ויקרא יו) בזאת יבא אהרן אל הקודש. לכך נאמר (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח. אמנם על דעת הרמב”ן (ויקרא ב יג) בעניין המלח, כי בו נכללו טעם הכחות כולן, כי מי הים תחלתן מים ואחר כך כשיבא בהן חום השמש נעשה מלח, ואפילו אש ומים מעורב בו.
ורבינו הבחיי כתב (ויקרא ב יא) כי אסור הקרבת שאור ודבש, כי היצר הרע נקרא שאור וחמץ, כמו שידוע מאסור חמץ בפסח, ודבש גם כן מורה על יצר הרע, כי דבש בגימטריא אשה, והאשה היא יצר הרע, כמו שאמר אדם הראשון (בראשית ג יב) האשה אשר נתתה עמדי. רוצה לומר היצר הרע, ועל כן אין ראוי להקריבן רק להרחיקן מעליו, ולכן לא יתכן הקרבת השאור והדבש, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד.
ובמדרש (מצוטט בבחיי ויקרא ב יג) בעניין הקרבת מלח, מים התחתונים נקראים מים בוכים, כי בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא המים העליונים והבדיל בין מים למים, התחילו המים התחתונים בוכים, שנאמר (איוב כח יא) מבכי נהרות יובש. אמר רבי ברכיה, בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו כי לא זכינו להיות למעלה קרובים ליוצרינו, מה עשו העיזו פנים ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מג) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ויגער בים ויבשהו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, הואיל ולכבודי עשית כל כך, אין למים עליונים לומר שירה עד שיטלו רשות, שנאמר (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה הם אומרים, אדיר במרום יי'. ולא עוד אלא שהם עתידים לקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.
ועוד דרשו ז”ל (מצוטט בבחיי ויקרא ב יג) במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו ים, עמד ים לפני הקדוש ברוך הוא, אמר ליה רבונו של עולם, במדבר נתתה תורה, בישוב נכנס ספר תורה במקדש, אני מה תהא עלי, אמר ליה עתידים ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, עד כאן לשונו. הנה חברתי טעמי נתינות מלח עם המנחות, להיות שנסמך צווי מליחת הקרבנות אצל המנחות, שנאמר (ויקרא ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח.