תורת העולה/חלק ב/פרק כו

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק כו · >>

פרק ששה ועשרים

כתב הרמב”ם (מעשה הקרבנות ו-ז) זריקת הדם מחולק דם העולה ואשם ושלמים שוה, ניתן בשתי מתנות שהן ארבע, בקרן מזרחית צפונית דרומית מערבית מחצי המזבח ולמטה, והיה נותן אלו מתנות במזרק עצמו ושיירי הדם נשפכים על גג יסוד הדרומי, וחטאות הנאכלים דמן טעון ארבע מתנות מחצי המזבח ולמעלה, והיה טובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסמך באצבעו הגדול מכאן ובגודל מכאן, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו וכן עושה בכל קרן, וצריך לטבול אצבעו על כל קרן, וכשגמר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואחר כך טובל פעם שנייה, ששיירי הדם שבאצבעו פסולים ליתן על קרן אחר, והיה עולה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית, ועל יסוד אותו קרן שהשלים בה המתנות, הוא שופך שיירי הדם והוא יסוד דרומית, עד כאן לשונו.

הנה יש קצת עומק בחלוק מתנות אלו. ודרך הקבלה כתבו הזוהר פרשת בראשית (ח"א רנט, א) ופרשת במדבר (ח"ג קכ, א), כי המתנות שהיו נותנים על קרן דרומית מזרחית, היא סוד הייחוד גם חלוק מתנות שבין עולה לחטאת, כתבו הזוהר פרשת בראשית (שם) יעויין משם. גם הרלב”ג סוף פרשת צו כתב טעם מתנות אלו לפי כוונתו בקרבנות. אמנם אני אכתוב מן הבא בידי.

דע כי כבר כתבתי חלק ראשון בסוד המזבח טעם דמים הניתנים למעלה, שהם היו באין לרצות מדת הדין שלמעלה, והדמים הניתנים למטה היו באין לרצות מדת הדין שלמטה, ועל כן החטאת שהיתה באה על עבירות החמורות היו נותנים מדמה למעלה. אמנם העולה שהיתה באה על הרהור הלב, שאפילו השלם שבבני אדם אינו ניצל ממנו, כל שכן עולת נדבה, וכן מתן דמן של שלמים שאינה באה על חטא, היה מתן דמיהן למטה. והאשם אף על פי שהיתה באה על החטא היתה גם כן מתנות דמו למטה מאחר שאין החטא מבוררת.

וענין שתי מתנות שהן ארבע במקצת קרבנות, דהיינו העולה והאשם והשלמים, ובחטאת ארבע שהן שמונה, הוא גם כן מבואר על דרך זה. כי ידוע שהמקובלים ז”ל כנו מדת החסד לדרום, ורחמים למזרח, ומדת הדין הקשה לצפון, ומדת הדין הרפה למערב. ולכן כשאדם חטא חטא קל עדיין רחמי השם יתעלה עליו, על כן מתחיל במזרחית צפונית להכניס רחמים ברוגז, ואחר כך נותן דרומית מערבית להמשך החסד באופן שגם אויביו ישלים אתו. ולזה היו המתנות מזרחית צפונית דרומית מערבית, ולא צפונית מערבית ומזרחית דרומית כדי לשתף מדת הדין עם מדת הרחמים. אמנם מי שחטא חטא גדול, שהעביר עליו הרחמים, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (בר"ר לג, ד), אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים לדין ולא נשאר לו אלא מדת החסד אשר פשוטה לקבל שבים, לכן צריך להתחיל ולהמשיך אליו הרצון, בדרך הדרגה דהיינו חסד ברחמים, ואחר כך רחמים בדין, ומדין קשה לדין רפה, ואחר כך דין רפה בחסד גמור עד שימחלו לו לגמרי. ובדרך שהתפלל דוד באמרו (תהלים, יט) שגיאות מי יבין וגו'. וכמו שאמרו (סנהדרין קז, א) משל לכותיים כו'. וידוע דברי המקובלים ובפרט בספר הזוהר (ח"ג לא, ב) (ח"ג קה, א), שבפעולות של מטה מתגברין כחות של מעלה, ועל ידי כן הכפרה באה לעולם.

ודע עוד כי כל מתנה ומתנה היתה אחת שהיא שתים, שלא להפריד הדברים ושהדין והרחמים משותפים בכל דבר. ולזה הטעם גם כן מבואר למה אמרו (זבחים נג א) שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. שהרי הרמב”ם כתב פרק שני מהלכות בית הבחירה (הלכה יא), ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים יורדים בהן וכו'. ואם כן יש לתמוה למה אמרו ששיירי הדם היו נשפכים בדרום ולא במערב, מאחר שהנקבים שם היו יורדין, אם כן הדמים היו במערב ובדרום, אבל לפי טעם שנתבאר, הכל מבואר כי עקר הכפרה היתה על יסוד המחובר למדת דרום שהוא החסד הגדול. ובהיות הענין בדרך שנתבאר, היה מחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שכלה כל הדם שבאצבעו להמשיך מדות העליונות, שהם כולן רחמים למטה, כי צריך לעזר מאחר שהוצרך לקרבן חטאת.

אמנם היות אלו מתנות באצבע ואלו במזרק, הוא להורות על כוונתנו הנמשכת עד הנה, וזה כי עקר הקרבן הייתה כוונתו לזכור על ידו עניין הפסד העולם בכללו ושישובו כל הדברים לעקרן בדרך שנתבאר למעלה, ושעל ידי זה המקריב נותן אל לבו גודל חטאו ושב מעונותיו ומשלים אליו המדות בדרך שנתבאר. ולהיות עון החטאת באה מצד חומרו, על כן היה זורק מתנות החטאת באצבע המורה על הדברים החומרים הנבראים בדרך הטבע, כמו שנאמר (תהלים ח) כי ארא שמיך מעשה אצבעותיך. וכמו שביאר הרב המורה (חלק א פרק מו, סו) כמה שנאמר (שמות לא, יח) והלוחות כתובים באצבע אלקים. והטעם כי עקר פעולת האדם נעשים על ידי אצבעותיו, לכן הדברים החומרים אף כי נבראו במאמר השם יתעלה נאמר בהן אצבע בדרך בני אדם, ולכן באה הזריקה באצבע שהוא משל על דבר חומרי כקרבן שבאה מחטא החומר. גם כי עקר חטאין של חטאת הם על ידי מעשה, התלוי במעשה בני אדם שהוא על ידי הידים. אמנם העולה והשלמים והאשם שאינן נקרבים מצד החומר, העולה לא באה רק שחטא בהרהור שהוא צורתו, וכן השלמים באים מצד שלימות הצורה בדרך שנתבאר.

וגם האשם אף שהיה מורה על העדר בדרך שנתבאר לעיל (פרק יא), מכל מקום היה מורה גם כן על הצורה בצד מה, וזה כי אין העדר אלא לצורה, והחומר נשאר אלא שמעדיר צורה ומלביש צורה, לכן היה זריקת דמן על ידי המזרק, שהוא הכלי שבו היו מקבלים הדם. וכבר נתבאר פרק ארבע ועשרים שרומז על הכלי שברא בו הקדוש ברוך הוא את עולמו, והוא התורה שהיא הצורה האמיתית, וכל זה מבואר.

עוד כתב הרמב”ם (מעשה הקרבנות יא-יב) חטאות הנשרפים, נכנס דמן לפנים מן ההיכל ומזין ממנו שם, ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל, והיכן מזין מדמן וכמה יזה מהן, פר ושעיר של יום הכפורים, דם כל אחד טעון שמונה הזאות על בין הבדים, ושמונה הזאות על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות המזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזאות על אמצע של מזבח זה, ואם לא כוון בהזאות בפנים כשירות.

כבר כתבתי פרק שלשה עשר, טעם חטאת הנשרפת כדי שלא לזכור חטאם מקצתן מצד גדולתן, כפר כהן משוח או כהן גדול שאינן צריכים לקבל בושת האוכלים בשר, כדרך שנתבאר למעלה (שם) בטעם אכילת בשר חטאת, ומקצתן היו נשרפים מצד חומר חטאן כשעירי יום כפורים ושעירי עבודה זרה ופר של יום כפורים, שמצד שהן באים לכפר עונות החמורים, לא היה מן הראוי להדבק בם כלל, רק להחרים אותם כולם מעצם ועד בשר יכלה, ואפשר שזהו בעצמו הסבה בפר כהן גדול וכהן משוח, כי כפי גדולת מדרגת החוטא, העון הקטן נחשוב לגדול שבעבירות, כמו שנאמר (תהלים, נ) וסביביו נסערה מאוד. ולכן לא היה מן הראוי לזרוק דמו על המזבח החיצון שעולה למעלה בדרך שנתבאר, רק הוצרך לתקן תחלה אשר עוות. ואחר כך היה שיירי הדם נשפכים על יסוד מערבי של מזבח החיצון. וכבר ידוע טעם יסוד מערבי שהוא יסוד המזבח כולו, והמשכיל יבין ממה שנתבאר.

וכבר כתבתי למעלה עניין הבדים שבארון ועניין הפרוכת ועניין מזבח הקטורת פרק ארבע ועשרים ופרק חמשה ועשרים חלק ראשון, שהם מורים על חומרו של אדם וצורתו, והפרוכת היא המסך המבדיל בין שכל האנושי לשכל הפועל, על כן הוצרך לזרוק הדם תחלה על בין הבדים, רוצה לומר לנקות חומרו ולשוב מחטאיו, ואחר כך על הפרוכת להחזיק שכלו, ואחר כך על המזבח הזהב שהוא מקום הקטורת להטיב מעשיו הנעימים, שהם הקטורת העולה למעלה, ואז כשיצא מן ההיכל ראוי שישוב רוחו אל האלקים אשר נתנה, והיה שופך שירי הדם על המזבח החיצון.

אמנם מניין ההזאות שהיו שמונה על בין הבדים ועל הפרוכת, וארבע על קרנות המזבח, ושבעה באמצעו, הוא מבואר בדרך זה. כבר נודע הזאות יום הכפורים (חלק ג פרק נח) שהוא אחת למעלה ושבעה למטה, כמו שיתבאר בהלכות יום הכפורים אם ירצה השם יתעלה. והטעם שהיו רומזים על עניין יצר הרע המחטיא האדם, והוא נקרא בשבעה שמות, ולכן היה זורק שבעה הזאות למטה ואחד מלמעלה שהוא נגד יצר טוב, והיה מונה עם כל הזאות שלמטה שלמעלה כמו שאמרו (יומא נג, ב) וכך היה מונה כו', להורות כי מן הראוי לשתף יצר הרע עם יצר הטוב, ואז שניהם כאחד טובים, והיה זורק כמו שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. כמו שיתבאר כל זה אם ירצה השם יתעלה בסדר יום הכפורים (חלק ג פרק נט). ולכן היה זורק אלו הזאות על בין הבדים והפרוכת. וכבר נודע חלק ראשון פרק חמשה ועשרים על מה היו רומזים, ובדרך שכתבתי בסמוך.

ואחר כך היה מערב דם הפר ודם השעיר, והיה זורק על ארבע קרנות המזבח הזהב, ושבעה הזאות על אמצע של מזבח, להיות כי כבר נודע שהמזבח ההוא היה מורה על לבו של אדם שמעלים עליו הקטורת, והוא הראשון הנותן כח לכל האיברים, והוא התחלת החי, על כן האדם בשובו מחטאיו, ישים אל לבו שמורכב מארבע יסודות וסופו להפרד, והם הזאות שבקרנות המזבח, ושבעה שעל אמצעו הם שבעה מדריגות שנכללו בהווית האדם, כמו שביאר המורה חלק שני פרק עשירי, ונראה לי שהם הדומם והצומח והחי והמדבר והשכל שהוא בכח, וכשהוא בפועל והשכל הנאצל עליו מלמעלה, והוא הנשמה האמיתית אם תרצה תוכל לכלול כל זה במדריגות המדבר, והשלשה הנשארות הם הכחות הנשפעות מלמעלה שהם בת קול, רוח הקודש ונבואה. ולזה היו שבעה זריקות, להודיע שצריך לטהר בכל, ואחר כך ישפוך אל יסוד מערבי כנזכור. ואולי ששבעה מדריגות מן ההזאות הם נגד שבעה דברים שמנו חכמים ז”ל (עבודה זרה כ, ב), שאמרו זהירות מביא לידי זריזות כו'.

ומה שאמרו שהיה מערב דם הפר עם דם השעיר, הוא כדי לערב הכחות שהם שלימות הגוף עם שלימות המדות שהם נגד פר ושעיר, להורות כי הלב הוא התחלת כולן.

ואמר אם לא כוון בהזאות שבפנים כשרות, כי העקר הוא השפכת השיריים אל יסוד החיצון, שהוא התכלית המכוון שהכל ישוב אל יסודו ויפסד הכל, שעל ידי זה שב בתשובה שלימה, כמו שנתבאר כל זה למעלה.

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים היה נותן מהם שבעה הזאות על הפרוכת המבדיל בין קדש לקדש קדשים, וארבע מתנות על קרנות המזבח, להורות מי היה גרם החטא והוא הפרוכת המסך, כמו שנאמר (ישעיה, כט) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביני וביניכם. והיה שבעה מטעם שנתבאר, ולא היה זריקה שמינית בכאן כי אם ביום הכפורים שבא לכפר ביום ההוא על כל ישראל ששבו בתשובה שלימה ומשגיחים ביצר הטוב. לכן היה להם לזכרון, מה שאין כן בשאר פרים ושעירים הנשרפים שהיו באים על עבירות חמורות כשאר ימות השנה, ואינן בתשובה שלימה כמו ביום הכפורים, ולכן גם כן לא היה זורק מהן על אמצע של מזבח הפנימי שהיה מורה על שלימות מדריגות אדם כמו שנתבאר.

וכתב הרמב”ם פרק חמשה מהלכות בית הבחירה (הלכה יד), וכל הדמים הניתנים על מזבח הזהב, כשהוא נכנס עומד בין מזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ, מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית, הנראה שהיה עומד בין המנורה והמזבח כדי לשעבד המזבח אל צורך המנורה. וכבר נתבאר ענין המנורה והמזבח חלק ראשון שהם מורים על התורה, ולבו של אדם והמנורה היתה מאירה לו אל צורך עבודת המזבח, כמו שהתורה מאירה בלבו של אדם וממשיכו אל עבודת השם יתעלה. ובהיות כי חיי הלב תולה במזג השוה והתמזגות היסודות, שהוא בדרך מצוע כמו שהניחו הטבעיים סדר ארבע יסודות והקשרן זה בזה, שהאש חם ויבש, והאויר חם ולח, ומים קר ולח, והארץ קרה ויבשה. הנה כל יסוד הושוהו אל יסוד הסמוך לו באיכות אחת, והיסודות ההפכים רחוקה זה מזה באיכויות שונות והוצרכו לאמצעי ביניהם, כמו שנתבאר בטבעיות והביאו בקצרה ספר שערי שמים פרק ראשון חלק ראשון.

וידוע כי הרוחות יש להם יחוס מה אל ארבע יסודות אלו, עד כי יסוד האש נגד רוח דרום שהוא גם כן חם ויבש, כי החמימות גובר שם, ומזרח חם ולח. ובגמרא סוף פרק כל הגט (גיטין לא, ב) משמע דרוח מזרחית הוא היותר חם, ונצטרך לומר שרוח מזרחית הוא חם ויבש, ורוח דרומית חם ולח, ואין חלוק לעניין הביאור, צפון קר ולח והוא מוליד הגשם, כמו שנאמר (משלי כה, כג) ורוח צפון תחולל גשם. ומערב קר ויבש, על כן באו הזריקות על הקרנות לשתף שתי רוחות בדבר משותף ביניהם, כמו שהקרן משתף בין הרוחות, כן האיכות אחת משתף בין היסודות, והיה מתחיל בקרן מזרחית צפונית ומסיים בקרן מזרחית דרומית, כי זהו קרן החיים שהחום גובר עליו בשתי רוחותיו, והוא סבת החיים, ולכן היה מסיים בו, להורות שמשיג החיים ללבו על ידי הזאות אלו, כשמשים הדברים בתיקונן אל לבו.

הבכור והמעשר והפסח, כל אחד מהן מתנה אחת על יסוד המזבח (הלכה יז), הטעם הוא מבואר, למה שאלו הקרבנות לא היו באים על החטא, אלא אדרבה מקיים בהן מצות השם יתעלה. ולכן לא היה צריך ליתן מהם על הקרנות להמשיך אליו המדות, רק היה נותן על יסוד המזבח, להורות שישוב כל דבר אל יסודו בדרך שנתבאר למעלה, ולא יקשה לך מתן דם שלמים שלא באו על החטא, והיה מתן דמן על הקרנות, כי זה היה מטעם שהיו שלמים קרבים רשות, ולא היה מצוה בהביאתן רק באו בנדבה, על כן הוצרך להשלים אליו המדות, אבל בקרבנות חובה כבכור ומעשר ופסח שבאו למלאות רצון השם יתעלה לא הוצרכו, כי משלים אליו המדות בקיומו מצות השם יתעלה, ולא היה צריך למתן דם, אלא להורות על כוונות כלל הקרבנות, שהוא עניין חדוש העולם והפסדו, ושישוב כל דבר אל יסודו בדרך שנתבאר.

כתב הרמב”ם עוד וזה לשונו (הלכה יח), כל הזבחים מפשיטין אותן ואחר כך מוציאין אימוריהם, ואין מפשיטין אותן עד שיזרוק הדם כו'. בהיות כי כבר נתבאר כי זריקת הדם שהיה מורה על הפסד הבעל חי, ושהכל ישוב על המזבח אשר לוקח משם, הוא העקר בכוונת הקרבן, לא העניינים האחרים הנמשכים אחריו, על כן עבודתו היתה באה בראשונה, ואחר כך עבודת הקטרת האיברים שנתבאר למעלה שעל הפרדת היסודות והפסדם היה מורה, לכן גם כן לא היו מוציאין האיברים עד אחר זריקת הדם, להיות כי תואר הצורה החיצונית לא יופסד בחי עד שיופרדו היסודות זה מזה, לכן אין מוציאין האיברים להפסיד הצורה החיצונית עד אחר זריקות הדמים שהיה אפשר להקטיר האימורים, שבא הרמז בהפסד היסודות בדרך שנתבאר. ודי בזה מה שרצינו לבאר מענין קרבן בהמה.

והיה מן הראוי לבאר ולחבר בסמוך טעם מעשה הקרבנות בפרט כדרך שחברן הרב הרמב”ם ז”ל בהלכות מעשה הקרבנות, מעשה העולה והחטאת כו'. קודם שכתב הלכות מנחות, אך שלפי הדבר שאנחנו בו לתת טעם תחלה אל הכללים ואחר כך אל הפרטים, מאחר שאינו אפשר לתת טעם במעשה הקרבן בפרטות ועל השלימות מבלתי שנדע תחלה כל הכללים, וענין המערכה וטעם העובדים בו, על כן הביא ההכרח לבאר כל הכללים תחילה, ועל כן נתחיל בכלל המנחות וטעמן.