תורת העולה/חלק ב/פרק כה
פרק חמשה ועשרים
[עריכה]סבות הוית מקצת קרבנות נאכלין ליום אחד, ומקצתן לשני ימים, מבואר ממה שכתבנו למעלה, הקרבנות שהיו קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי צבור, כולן היו נאכלים ליום אחד, מטעם שכבר כתבתי (פרקים את יד). אמרם (פסחים נט ב) הכהנים אוכלים, והבעלים מתכפרין, הוא מטעם קבלת בושתו ושקרבנו נאכל בין הבריות שעל ידו מתבזה ועל כן באה המצוה לאכול ביום אחד להמעיט בושת מקריב הקרבן, מאחר ששב על עקב בשתו ראוי לרחם עליו, כדי שלא לנעול דלת בפני בעל תשובה, ולא היו נאכלין רק תוך העזרה כדי לכסות עליו.
וכן בכבשי עצרת בהיותן מורה על שלימות האומה וקבלת התורה בו ביום כמו שכתבתי למעלה (פרק יב), על כן בא המצוה לאכלו בו ביום, כי שלימותן של ישראל לא היה נמשך אחר כך, רק ביום שאמרו נעשה ונשמע שהוא יום של עצרת. ובמדרש רבתי פרשת נשא (ז ד) בשעה שאמרו נעשה ונשמע, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, חייך בכזבים הם עומדים לפני עמ' לג' פראג, שאינן משלימין לי אלא ארבעים יום, שנאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. לי במספר ארבעים, רבי שמעון בר יוחי ורבי אליעזר בר יעקב, אחד מהן היה אומר תשעה ועשרים יום היו ישראל מושלמים, וחד אמר אחד עשר יום היו ישראל מושלמים, ותרוייהו מחד קרא, שנאמר (דברים א ב) אחד עשר יום מחורב. אחד מהן אמר ליה משה לא תשעה ועשרים יום הייתם מושלמים לאלקים, ואחד עשר ימים אחרונים הייתם מתחשבים האיך לעשות העגל, שנאמר (שם) אחד עשר יום. ואחד אמר אחד עשר ימים היו מושלמים ותשעה ועשרים ימים היו מתחשבין כיצד לעשות העגל. רבי שמעון בן חלפתא אמר יום אחד היו מושלמים, שנאמר (שם ד י) יום אשר עמדת לפני השם אלקיך בחורב. רבי מאיר אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא אפילו בשעה שאמרו נעשה ונשמע היו אומרים אחד בפיהם ואחד בלבבם, כמו שנאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו כו'. וישעיה אמר (ישעיה יז) ביום נטעך תשגשגי וגו'.
הנה אלו החכמים כל אחד דורש פסוק אחד ולא פליגי, כי הראשון דבר מצד המעשה שעשו העגל אחר ארבעים יום, ורבי שמעון בן יוחי ורבי אליעזר בר יעקב דברו על מחשבותיהן לעשות העגל, ורבי שמעון בן חלפתא דבר מצד שאר מעשים רעים שעשו אחר יום ראשון. אמנם מה שהיו אחת בפה ואחת בלב, זה היה אף בשעה שאמרו נעשה ונשמע, מכל מקום למדנו שעקר שלימותן היה יום אחד, ולכן היה הקרבן של עצרת נאכל ליום אחד, ולדעתי היה מספר מלקות תשעה ושלושים מכות, נגד תשעה ושלשים יום שחטאו בהן ישראל, ולזה נאמר ביום פקדי פקדתי, כי המלקות הוא פקידת עון. ולכן נאמר (דברים כה ג) ארבעים יכנו. כי הוא ממה שעשו ישראל באותן ארבעים יום.
ועוד נוכל לומר טעם אכילת שלמי עצרת ליום אחד, כדי להשוות בין הקרבן שבא על שלימות ישראל, ובין הקרבנות שבאין על חטא, כדי לכסות על החוטאים, ולהורות על מעלות בעלי תשובה שחשובים כשלמים שבישראל, כמו שדרשו ז”ל בסוטה פרק אלו נאמרים (לב ב) במקום שתשחט החטאת תשחט העולה. שהוא מטעם זה כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולכן השוות' התורה בין הקרבנות הבאים על החטא, ובין הבאים על שלימתן של ישראל.
ועוד נוכל לומר, ידוע אמרם וחד חרוב, והוא אלף שנה יומו של הקדוש ברוך הוא, ולכן מפסידים הקרבן ביום ההוא, שהיה נקרב, שהיה מורה על הפסדת העולם כמו שנתבאר.
אמנם הקדשים קלים, כגון השלמים והבכור והמעשר שהיו נאכלין לבעלים, לא היו מקבלין בושת בזה, ואלו היו מתביישין בדבר, הרי הרשות נתונה להם לאכלו בו ביום, ואף כי אינו דומה מתבייש מעצמו כו', גם לא באו על חטא ואין להם ביוש באכילתן על כן היו נאכלין לשני ימים. והרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים כתב הטעם שאחר כן יקבלו הזוהמה ויפסדו.
ואולי הרמז לאמרם (ראש השנה לא א). ויש אומרים תרי חריב, שנאמר (הושע ו) יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו, כמו שיתבאר.
ותחלה אומר כי אין חולק על זה, ואף האומר וחד חרוב רק על דרך שדרשו ז”ל פרק חלק (סנהדרין צז א) באותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא עתיד לחדש את עולמו, צדיקים מה הן עושין, הקדוש ברוך הוא עושה להן כנפים ושטין על פני המים, וראה והבן איך אמרו באותן אלף שנה שיחדש בהן הקדוש ברוך הוא עולמו, הלא אמרו אותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחריב בהן עולמו, לכן נראה כי באותן אלף שנה שאמרו עליו וחד חרוב, אף הצדיקים והמים לא יהיו על פני הארץ, רק הכל ישוב על יסודו כאשר היה קודם הבריאה. אמנם באלף השנייה יתחדשו המים ונפשן של צדיקים, וישוטו על פני המים, כאשר היה גם כן בשעת הבריאה, כמו שנאמר (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ודרשו ז”ל (ב"ר ב ה) זה רוחו של משיח. וה”ה לכל רוחות ונפשות הצדיקים. ולזה אמרו גם כן (ב"ר ח ו) שהקדוש ברוך הוא נמלך בנפשות של צדיקים כשברא העולם, ובסוף אותן אלף שנים שיתחיל יום השלישי יקימנו, כן נראה לי על פי הסברא ליישב מאמריהם, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויסולקו ספיקות מה שאמר שעתיד לחדש ולא אמר שיחרוב, ושאמרו נפשותיהן של צדיקים ישוטו על פני המים, ואם יחריב העולם, המים מהיכן, ואפשר שלזה לא הוזכר בריאת המים בתורה, כי לא יזכיר הכתוב רק מה שהתחיל לברא אחר אותן אלף שנים.
ועל דרך זה אפשר לפרש מה שאמרו (ב"ר ח ב) התורה קדמה אלפיים שנה קודם בריאת העולם, כי הוא מורה על שני אלפים שנים אלו שנתבארו, כי לדעת רוב החכמים המקובלים אף על פי שהעולם נברא יש מאין והיה לו התחלה, מכל מקום היה סדר זמנים קודם לעולם, כמו שמבואר בזוהר וברקנ”ט, ורבינו בחיי פרשת בראשית (א ג) ופרשת בהר (ויקרא כה ח-י), והוא סוד השמיטות והיובלות והמשכיל יבין.
ובדרך זה ביאר בעל צפנת פענח הקדמת החכם אבן עזרא (ד"ה הדרך הד'), שזהו כוונתו ודעתו, באמרו שאמרו שקדמה התורה אלפיים שנה, אך דעתו דעת זרה, והוא דעת הפילוסופיא שהכל תולה בגלגל, והמבין יבין דבריו במפרשי דבריו וחידותיו, ברוך השם יתעלה היודע האמת בכל דבר ואם שגיתי ימחול לי עמ' נב:' פראג.
ומעתה נוכל לומר שזהו כוונת התורה במה שצותה זמנים באכילת הקרבנות, הכהנים שהם בדמות מלאכים מעלה, כל מה שניתן להן לחלקן, כגון קדשי קדשים אוכלי' יום אחד, כי הפועלים לא יתבטלו מפעולתם רק יום אחד שיחרב, ואחר כך ישוטו על פני המים. אמנם הבעלים שהם במדריגות פחותה מן הכהנים, אוכלים ומפסידין אכילתן שני ימים מטעם הנזכר לעיל.
ועניין התודה ואלי נזיר, אף כי שהבעלים אוכלים אותן, מכל מקום לרוב קדושת קרבן תודה, שאמרו עליו שלא יתבטל לעתיד, וכן הנזיר שהיה נזר אלקיו על ראשו, ראוי לדמותו לכהן בעניין זה, וסבת שהפסח נאכל בלילה ועד חצות, אינו מטעם זה אלא כדמות פסח מצרים, זהו הנראה לי בענין זה.
אמנם שינוי מקום שחיטתן זה בצפון וזה בכל עזרה, בא להורות על סבת ההפסד שהוא חלוק. וכבר ידוע שהישוב בעולם הוא בחלק הצפוני מן העולם ובדרום אין בו ישוב, ובמקום היישוב הוא יותר ניכר ענין ההפסד יותר מבמקום דרום, על כן באה המצוה להפסיד הקדשים בצפון שהוא מקום ההפסד, והוא מקום שהיצר הרע שולט בבני אדם שדרים שם, ועל כן היצר הרע נקרא צפוני והוא הגורם ההפסד, כמו שביאר המורה חלק שלישי פרק שנים ועשרים, ובהיות כי השטן המשטין הוא יצר הרע הוא הגורם ההפסד, על כן כל קדשי קדשים הבאים על החטא נשחטין בצפון, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (בבא בתרא טז א) יורד ומשטין עולה ומקטרג, נוטל רשות ונוטל נשמה, והוא ענין השחיטה שבצפון הנוהגת בקדשי קדשים. וכבר נתבאר הסבה בהיות קצת הקרבנות שאינן באין על חטא, דינן כדין הקרבנות הבאין על החטא. אמנם קדשים קלים שאינן באין על החטא, רק ההפסד שבא להן הוא מטבע ההרכבה שבהן, כי כל מורכב נפרד לבסוף וההוה נפסד, על כן שחיטתן בכל מקום, כי כן טבע המורכב כל מקום שהוא, אף בדרום שאין בו ישוב ואין שם רק היסודות וקצת מורכבים, מכל מקום יפסד לבסוף מצד טבעם, ולכן כל הרוחות כשרים לשחיטת קדשים קלים אפילו תוך ההיכל, כי אין להמלט מהפסד הטבעי הכרוך מעצמן בענין כל הוה, ולכן אפילו תוך ההיכל שהוא מורה על הנמצאים העליונים, ההפסד שייך בהם, מאחר שכל הנמצאים הם אפשרי המציאות מלבד הראשון שהוא מחוייב המציאות יתעלה.
ומצאתי כתוב דטעם שחיטתן בצפון היתה לפי שאין לה דופן, שנאמר (איוב כו) נטה צפון על תהו. והקרבנות רגל העולם להגן מן המזיקין השוכנים בצפון, שנאמר (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה. ולהביא זהב בזכות הקרבנות, שנאמר (איוב לו) מצפון זהב יאתה עד כאן לשונו. והנה לא יתיישב לפי זה טעם מקצת קרבנות שהיו בצפון ומקצתן אינן בצפון, ועוד עקר קרבנות הנשחטין בצפון היו באים על החטא, ולפי טעם זה הי' ראוי להיות בהפך, ודעהו.
וכתב עוד הרמב”ם (מעשה הקרבנות ה ד) ואם שוחטן בגגו של היכל פסולין, או אם שוחטן קודם פתיחת הדלתות (הלכה ו), והמכוון בכל זה כי השחיטה העיקרית היא בדברים שהם בתוך עולם השפל, וצריכים הנפסדים לראות פני הבית הפנימי ומה שבתוכו, לכן צריכין לראות מה שבפנים ולא יהא דבר חוצץ בפניהם הן מן הצד או מלמעלה.