תורת העולה/חלק ב/פרק כד
פרק ארבעה ועשרים[עריכה]
כתב הרמב”ם ז”ל פרק ד' ממעשה הקרבנות (הלכה ז), כי כל הקרבנות שוחטין בכלי שרת לכתחלה, ומקבלין הדם בכלי שרת, וצריך לכוון לקבל כל הדם, כבר נתבאר כי הזביחה במין הבהמה כהפסד הכלל בעולם, כמו שכתבתי לעיל פרק חמשה עשר חלק שני. ולהיות כי ההפסד לא יהא מצד חסרון היכולת חס וחלילה רק לרצון השם יתעלה, או לסבת מה ידוע אל השם יתעלה, כמו שנתהווה הבריאה, על כן באו העבודות כולן בכלי שרת, רצה לומר שגם ההפסד הוא כלי שרת לעבודתו יתעלה בלי תכלית, ולכן מקבלים הדם בכלי, כי הדם הוא הנפש מכל חי, והוא כדמות הכח הקושר הטבעי בעולם הכללי, וקראוהו חכמי הפילוסופים הטבע הכולל, והדם מתקבל בכלי דוגמת הכלי עמ' נב:' פראג שעל ידו יופסד העולם, כאשר ברא השם יתעלה העולם, והוא התורה שהיתה כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם, וממנו יזרק על המזבח הידוע וישוב כל דבר אל מקורו, והנאצל אל מקום שהואצל משם והמשכיל יבין. ועוד יתבאר אם ירצה השם יתעלה בסוד הזריקות.
ומדיני הקבלה לקבל הדם מן הצואר, ולא שיביא הדם בכלי שרת על ידי הסכין או דבר אחר, כמו שמבואר מדיני המצוה (הלכה ה), להורות על הכוונה כדרך שנתבאר, שהבהמה היא דמות העולם אשר ממנו שב הטבע אל יסודו, שהוא המזבח ולא ישוב על ידי אמצעיים.
ועוד כתב הרמב”ם (הלכה י), כי כל הזבחים צריך העובד שיהא מחשבתו לשם הזבח, ולשם בעליו, והטעם כבר מבואר, כי כל קרבן יש לו כוונה ידוע, לכן אסור לשנות גם בבעלים, כי בפי הבעל תשתנה עומק הכוונה. עוד כתב הרמב”ם ריש פרק חמשה (הלכה א), מקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וכל הזבחים קבלו דמן בכלי שרת, אבל מקום שחיטתן חלוק כו'. דע והבן כי הכהנים המשרתים במקדש, הם כמלאכי מעלה המשרתים למעלה, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל לעניין עבודות כהן גדול (יומא ירושלמי ז ב), כשירות שלמעלה כך שירות של מטה, וכמו שהאריך בעל העקידה בזה פרשת אחרי מות עיין שם. וידוע שכל פעולות טבעית נקרא מלאך, כמו שהאריך בזה המורה חלק שני פרק ששה, וכתב שם שהיסודות נקראו מלאכים, כמו שנאמר (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכן כל פעולה טבעית נקרא מלאך, והנה לא מצינו שהדבר המורכב נקרא מלאך, רק היסודות הפשוטות להיותם כדמות המלאכים, שהם גם כן פשוטים, אף כי היסוד הפשוט הוא גשם, מכל מקום מצד פשיטתו נדמה למלאך. ועוד אני אומר כי לא מצינו שהדבר הגשמי בעצמו נקרא מלאך, רק מצד פעולתו וצורתו שעל ידו מתנועע ועושה רצון בוראו, והוא המלאך השלוח לעשותו פעולתו ע”י צורתו שהיא פועלת בכל דבר, לא מצד חומרו, שהוא על ידי הרכבה, והמעיין בדברי הרב בפר' הנזכר לעיל בשם מלאך, ימצא כדברי.
ומעתה יתגלה לנו טעם היות מצות כהונה מקבלה ואילך, כי כבר נתבאר ענין השחיטה שבא בה הרמז על הפסד צורות המורכב בכלל, ונטילת הנפש שהוא הדם ממנו, עד שלא ישאר שם אלא חומר המורכב, ולא ראוי להיות רמז לפעולת הפסד והעדר ההוא על ידי מלאך, אשר דוגמתו הכהן העובד, כי לא מצינו בחומר כזה שישתמש בו מלאך. אמנם העבודות האחרות הרומזים להפרדת ולחזרת כל יסוד אל יסודו כאשר נתבאר למעלה, ומן הפרט מתבוננים בכלל, ועומדים להשיג להפסדת יסודות העולם אל יסודן, וכהן שלמעלה הפועלים בהם, והם הכחות הגלגלים השופעים בהן. כמו שהאריך הרב המורה בזה חלק שני פרק עשירי. ובפרקי המרכבה ריש חלק שלישי (פרק ב), וגבוהים עליהם, הם השכלים הנבדלים הפועלים ומשפיעים בהן, וכולן מקבלין כחן מהשם יתעלה, שהוא הסבה לכל, וכל אלו הכחות נקראים מלאכים, על כן באו אלו העבודות על ידי הכהנים המשרתים למעלה, להורות שבכולן שייך ההפסד ושישובו ליסודן, מלבד השם יתעלה שהוא חי וקיים מחוייב המציאות, כמו שנתבאר למעלה פרק שלישי, שזהו ענין הקרבן העולה לרצון ולריח ניחוח.
הקרבן נפסל בשום מחשבת פיגול, בחשבו לעבוד עבודה בחוץ לזמנו, או חוץ למקומו, ואז הוא מפגל בקדשים לא ירצה, הטעם כבר כתבתי כי הקרבת הקרבן דבר יום ביומו, הוא אמונת חדוש העולם, והוא הדין זמן אכילתו, כמו שיתבאר פרק חמשה ועשרים, ולכן נפסל בשינוי המחשבה, והוא הדין במחשבת חוץ למקומו, וטעם המחשב, הוא עצמו טעם איסור הקרבת קדשים בחוץ, אשר כבר נתבאר ריש פרק רביעי חלק שני, שהוא מטעם היות כל המקדש דוגמת העולם, והקרבת הקרבן הוא מורה הפסדו, והמקריב בחוץ יורה כי ההפסד הוא בחוץ ולא בפנים וזה אינו, והמשכיל יבין. ואף כי הוא אסור לרמוז בחוץ על שום דבר, כי אסור לשאול מה לפנים ומה לאחור, ודי מזה.