תורת העולה/חלק ג/פרק נט

פרק תשעה וחמשים

הנה נתפרשה העבודה על פי סידורה, ובעונותינו אין לנו כהן ולא פרים ולא שעירים, ולא מקדש, ולא אחד מן הדברים המכפרים, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, וקדושת היום בעצמו המכפרים עלינו, והנה לא היו הדברים נופלים כסדרן זה אחר זה ללא דבר, עוד שהיה הכהן מזכיר השם עשרה פעמים ביום זה, שלשה פעמים בכל וידוי, ואחד בגורלות, לא היה לריק, וענין הזאות שהיו שבע למטה ואחד למעלה, ובין הכל שלשה וארבעים הזאות, כמו שמנאן הרמב"ם פרק ג' מהלכות כפורים, ונתבארו גם וכן(?) למעלה על הסדר לא היה כל זה לבטלה, על כן אין הדברים אמורים אלא דרשני וחיו בתורה, ונראה בהיות כי עניני קרבנות מוספי יום כפורים היו מורים על בטול טענת הכופרים, אשר יש להם מצד שלמות פעולת השם יתעלה, כאשר נתבאר לעיל פרק נ"ז על כן בא גם כן ענין סדר היום, לדעתי, לרמוז על שלמות פעולות השם יתעלה זה אחר זה, ועם כל זה תתחדש ותספד כפי רצון השם יתעלה בעולמו, והנה כבר נתבאר חלק ב' פרק מ' כי הכהן גדול עם שאר הכהנים, היו נגד אדם הראשון ובניו, שנברא לעבוד את בוראן, כאחד ממלאכי מרומים, ולכן נאמר בתחלת בריאתו של אדם (בראשית ב) ויקח השם אלקים את האדם, וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ודרשו רבותינו ז"ל שאלו הם הקרבנות כדאיתא במדרשם ז"ל וכוונו ז"ל כי ענין גן עדן הוא העולם בכללו כמו שביאר הרב המורה חלק ב' פרק ל' ובעל עקידה פרשת בראשית והוא דוגמת המקדש אשר כהן גדול עובד בו, כמו שנתבאר כל זה כחלק ראשון, ובהיות כי בריאות אדם הראשון היא כוללת מין האדם רומזת על עניניהם, כן עבודת כהן גדול ביום כפורים כוללת כל הכהנים, ועבודה שהוא עושה עובד בשביל כל ישראל, וכולן נכללים בעבודתו, ועל כן בא כל הסדר בענין עבודתו, והיה עבודתו ביום הקדוש שהוא יום סליחה וכפרה, כמו שהאדם קודם שחטא שנברא אז לעבוד עבודת היום, ואף כי כבר נתבאר כי ענין זה היום, מורה על פעולת שלמות השם יתעלה וכמו שנתבאר והנה היו מפרישין הכהן גדול מביתו, שבעה ימים קודם יום כפורים ללשכת פרהדרין, ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא, כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שבעה ימים נגד שבעה דברים שנבראים קודם שנברא העולם, שעל ידן אדם נכנס למחנה שכינה להשיג האמת, בדרך שנתבאר פרק מ"ז חלק ג', ועל כן היה צריך פרישה שבעה ימים קודם שיתחיל לעבוד עבודת היום, והנה יותר נראה לומר כי השבעה ימים אלו נגד שבעה ימים שהופרש אדם הראשון מביתו, אשר דוגמתו הוא ענין כהן גדול, וזה כי עמ' פב' יפה כיון שהכל ברא לכבודו ולצורך תכלית האדם, וכמו שהאריך בזה בעל עקידה פרשת בראשית, הנה האדם עלה במחשבה סוף המעשה, והוא תכלית בכל דבר, שצריך להיות התכלית נמצא במחשבת הפועל, כדי שעל ידי זה פועל מה שירצה לפעול, והנה עלה מחשבת אדם לבראות, שבעה ימים קודם בריאתי(?), כי שבעה ימים היה קודם שנברא האדם, כי התורה נבראת שני אלפים קודם שנברא העולם, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, והתורה אשר נתנה לאדם נברא גם כן בגינו, הרי שעלה במחשבה לברא האדם שבעה ימים קודם שנברא, ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דכתובות בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים, שנאמר (בראשית א) זכר ונקבה ברא אותם, ולבסוף נברא יחידי, והנה היה זה כאלו היה עם אשתו בתחלה והופרש שבעה ימים, וכל שבעת ימים אלו היה נפרש מביתו שהוא אשתו, ולזה היה הכהן גדול נפרש שבעה ימים מאשתו קודם יום כפורים, ואף ביופ שמיני שהוא יום כפורים לא שב לביתו, דוגמת האדם כי אף ביום שנברא, נברא יחידי מופרש מאשתו, רק שאשתו היתה גם כן בנמצא, והיה כאלו הופרש כל שבעה ימים אלו מאשתו, וביום ששי שהוא יום שמיני זכר ונקבה ברא אותם, וביום התשיעי שהוא יום השבת חזר לביתו שהוא אשתו, ולכן קראו חכמים ז"ל לשבת מלכתא וכלה, ומטרוניתא, בהיות כי האדם חזר אל כלתו ביום השבת, ואף על גב שאמרו רבותינו ז"ל כי ביום ששי הוליד קין והבל ונדון ביום ששי, מכל מקום בהיות כי רוב יום ששי הופרש מאשתו ולא שב אל ביתו רק ביום שביעי, נשאר יום ששי דוגמת יום כפורים שהוא אחר השבעה, שהיה מופרש מביתו, והנה נראה לומר כי זהו הטעם שמצות מילה נתנה ביום השמיני, שהיא אות שנברא האדם ביום השמיני כדרך שנתבאר, ולכן אפשר גם כן לומר הטעם שכל אחד משלשה מצות שבת ומילה ותפילין נקראין אות, להיותן כולן מורים על חדוש העולם, וענין שבת מבואר, וכן תפילין, כתובין בהן ארבע פרשיות המורים על יציאת מצרים, שעל ידו אפשר לעמוד על אמונת חדוש העולם, וכן ענין המילה, כי המילה בעצמה היא המורה על ענין חדוש העולם, וזה כי מבואר שכל העולם נקשר זה בזה, כאיש אחד שחלקיו נקשרים זה בזה, וכולן שופכין ונאחזין בראש הגויה, שהוא הגיד הקושר כל חלקי הגוף ביחד, ולכן צותה התורה להסיר המסוה והערלה(?) משם, כדי לגלות העטרה הנקרא ראש הגויה, נגד עטרת העולם הקושר חלקי העולם הזה בזה, וכבר אמרו המקובלים כי יוד משם של שד"י נרמזת שם, וכל זה מורה על חדוש העולם, הקושר כל חלקי הגוף והעולם זה בזה, ולכן החמירו חכמים ז"ל במטמא בריתות, ובפרט המקובלים ז"ל, ואמרו אברהם יושב בפתחי גיהנם וכו', כי באמת הבא על הגויה ערלתו נמשכת, ואינו מאמין בענין המילה ולא בבריאת העולם, ובזה הרסת(?) כל התורה, ונחזור לדברינו כי היו מפרישין הכהן שבעה ימים מביתו קודם יום כפורים, שהוא היום שבא להורות בו סדר העבודה, כמו שנברא האדם ביום ששי שהוא שמיני ליום שעלה במחשבה לבראותו, ואז הבין והשכיל בכל הברואים, ובסדר העבודה, שבעת ימי המעשה שעברו עליו, וראה והכיר פעולת השם יתעלה, כמו שכתוב (בראשית ב) ויצר השם אלקים וגו', ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, בהיות כי היה חכם בטבעי הדברים וכל זה היה ביום השמיני שנגדו יום כפורים שראה והשיג שלמות פעולות השם יתעלה, אשר סדר העבודה מורה עליו להיות כי כח הנברא נברא לתכלית האדם, אם כן הוא היה כאלו הוא פעל כל שבעת ימי הבריאה ועל כן היה הכהן גדול מסדר סדר העבודה זה אחר זה כאלו עשאה ואף כי כבר כתבתי כי הכהנים היו עובדים במקדש כמלאכי מעלה במרום. אם כן מאחר שהשם יתעלה ברא עולמו בדרך השתלשלות אם כן, הכהן גדול שהוא העלול הראשון פועל הכל על הסדר, והוא ענין עבודת כהן גדול העליון אשר כתבנו גם כן הופרש מביתו שבעה ימים אלו שנתבארו, כי אף שעלה במחשבה לברוא העולם דרך השתלשלות הסבות בשבעה ימי בראשית, לא פעל שום מלאך ולא שום הנהגה טבעית אלא השם יתעלה, ולכן דרשו ז"ל למה נבראו מלאכים ביום שני, שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו, וגבריאל מצפונו וכו', וכן אמרו שאור ששמש בשבעת ימי בראשית נגנז, כי אף שנתלו השמש וירח ביום רביעי. מכל מקום לא שמשו בפעולתן הטבעית עמ' פב:' יפה עד יום ששי שכבר עברו שבעה ימים אלו שנתבארו, ולכן מונין המולד מבריאת העולם ז'(?) י"ד לענין סדר המולדות, אם כן, גם העליונים לא שמשו פעולתן בתחתונים עד שנברא האדם, שהיה מקשר העליונים בתחתונים, ועל כן נאמר (שם) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי וגו', רוצה לומר כי אז גמר כל מה שברא, כי משם והלאה מינה כל מה שברא לפעול כל אחד פעולתו הטבעית, ואז חזר כל אחד לביתו בית קבלתו אשר ישפיע עליו וזה נקרא בית כמו שפירש בזוהר פרשת שמות, והוא מבואר גם כן בדברי שאר החכמים, ובהיות כי כל הדברים נגמרו ביום הששי בבריאת האדם, שעל ידו נתדבקו העליונים בתחתונים, והתחילו לפעול פעולתם. לזה היה הכהן גדול מסדר העבודה ביום השמיני לפרישתו, נגד יום השמיני לעליית המחשבה, ונראה כי בדרך שכתבנו שיום הששי הוא יום השמיני, נוכל לומר גם כן שהוא יום השביעי, כי הוא אמר בדרך זה, כי קודם בריאת העולם לא היה זמן נמצא ואינו נופל בו מספר הימים ושנים, והכל לא היה אלא המשך הזמן, והוא נחשב כיום אחד, ויום דד שנברא בו האדם הוא יום השביעי, ואז ויכל ביום השביעי, הוא בדווקא, כי יום ששי הוא השביעי, עם יום אשר להשם יום ולא לילה, ונוכל לומר שמטעם זה לא נאמר ביום השביעי ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כבשאר ימים, כדי להורות על היום שהוא ממספר השביעי, אשר היה יום ולא לילה, והוקבע רמז זה ביום שביעי, כי הוא השביעי מימי המעשה, ואפשר שלזה נאמר ביום האחד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ולא ראשון, כי היה יום קודם לזה, ונשוב למה שהיינו עליו בסדר עבודה. אמרו, והיו מפרישין אותו ללשכת פלהדרין שהיא לשכת אמונים שהיתה מתוקנת לכך, אפשר שהיתה מצוירת בציורי הגן והעולם, עד שהיה יושב שם בדוגמת האדם, והיו מרגילין אותו כל שבעה ימים בעבודה כי כל מה שנתגלה מענין מעשה בראשית, וענין התורה שקדמה שני אלפים, וכל ספוריה, אינה אלא להרגיל האדם שהוא הכהן גדול בעבודה, והיה מקריב בכל יום אברי התמיד המורים על הפסד העולם וחדושו, שתהא אמונה זאת משורשת בידו, שלא יחשב שעולם כמנהגו נוהג, והוא כדמות מה שנברא האדם יחידי, ואחר כך האישה, כדי שיראה ויאמין בחדושו של עולם, וזהו להרגיל עצמו בעבודה, והיה מזמנין אחר תחתיו שאם יארע בו פסול כו', והוא מטעם כי אדם הראשון שהיה הכהן גדול היה מורה על יוצא חלציו, ועל כל המין והקרוב לו והוא בנו הקם תחתיו לעבודה, והוא הכהן שהיו מזמינין תחתיו, כי עיקר הכוונה בתחתלת הבריאה היה הרצון שיקום בנו תחתיו, ועל ידי זה יתקיים המין, והיו מזין עליו לטהרו מכל טומאה כי זהו ענין ספור מעשה בראשית שיטהר אדם נפשו בהן ולא יטמא נפשו, ובהיות כי ענין הכוונה להכיר ענין מעשה בראשית, על כן לא היתה הזאה דוחה שבת, אף על גב דלא הוי שבות במקדש, והכהנים זריזים הם, וליכא למיחש שמא יעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מכל מקום לא היה דוחה שבת, כי הוא היסוד שעליו נתייסד כל סדר העבודה, וזקני בית דין היו מסדרין לפני סדר העבודה, ואומרין לו אישי כהן גדול קרא בפיך כו', זקני בית דין המה דוגמת מלאכי מעלה שהיו משרתים לאדם בגן עדן קודם שחטא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין, והיו מסדרין לו סדר העבודה ללמדו חכמה ובינה וחדושו של עולם, ואמרו לו קרא בפיך רוצה לומר התבונן בתורה ובחכמה, וכבא אמרו המקובלים ספר היה לו לאדם הראשון, ומסרו לו רזיאל שר החכמה כדאיתא בזוהר, ובערב יום כפורים היו מוסרין אותו לזקני כהונה, ומעמידין אותו בשער המזרחי, זקני כהונה הם דוגמת חסידי דור ודור שהראה לו הקדוש ברוך הוא דור ודור ודורשיו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש זה ספר תולדות אדם, ומלמדין אותו שם חפינת הקטורת, והוא ענין ישראל המרומז בקטורת כדרך שנתבאר לעיל במעשה הקטורת, ולכן על ידי ידיעת התולדות והדורות שעתידים לצאת ממנו עמד על טעמי הקטורת, והנה לפי ענין השני שכתבתי שרומז גם כן בעליונים, נוכל לומר גם כן כל זה רומז בעליונים, כי זקני בית דין עליון היו נותנין כהן גדול לזקני כהונה, הם מלאכי מעלה, הם מקבלים שפע מכהן גדול הנזכר, והם היו מוליכין אותו לבית הקטרת והיה מלמדין אותו ענין הקטרת, המה מעשה ישראל המרומזים בקטורת, הנעשה על ידי השכלים המקבלים ממנו המשפיעים לישראל, ועל ידי זה נעשה הקטרת כאלו נעשה על ידי כהן גדול, והיו מעמידים אותו בשער המזרח כדי להשכיל אותו ענין זריחת החמה עמ' פג' יפה וביאתה, המורה עליו שער המזרחי שבמקדש, כמו שנתבאר לעיל מענין הבניין חלק א', ומשם היו מעמידין אותו על סודות החכמה וחדושו של עולם, ושיש ממציא על הנמצאים כמו שנתבאר לעיל וכמו שדרשו ז"ל בענין אברהם, שהוא הכיר על ידי זריחת השמש ושקיעתו שיש בורא הכל יתעלה, והיו מעבירין לפני פרים ואילים וכבשים אבל לא שעירים שלא תחליש דעתו, כבר נתבאר לעיל פרק מ"ט כי השעירים היו מורים על היצר הרע, שהוא העדר הכרוך בעקבי כל נברא, וכן לא היה מעבירין אותו לפני כהן גדול שלא תחליש דעתו, אבל קרבנות אחרים מעבירים לפניו כדי לעמוד על טעם קרבנות, וידע למה יתכוון א בעל נפש הוא, כל ליל יום כפורים לא היו מניחין אותו לישן, והיה מכין לפניו באצבע צרדא כו', הנה מניעת המאכל והשינה ממנו כדי שלא יבא לידי קרי ויטמא גופו, כי לא לכך נברא אלא להיות טהור וקדוש, ויעבוד עבודתו כשאר משרתי עליון הטהורים, ועל ידי כן אם בקש להתנמנם ולטבוע בסכלותו ושלא להשכיל בדברים הצריכין השכלה, היו מכין לפניו באצבע צרדא, והיה מפיגין אותו אחת על הרצפה, להתבונן בחלקי מדות המקדש, ושאר הבנינים שהיה רואה בעזרה אשר משם יש להתבונן דעה והשכל, על פי מה שנתבאר, ואם היה חכם היה דורש כל הלילה ואם לאו דורשין לפניו כדי שישמע ויוסף לקח, והיו מתעסקין בזה עד שהגיע זמן שחיטת התמיד, אשר מתוכו יעמוד על תכונת החכמה, כמו שנתבאר למעלה בסדר התמיד בפרקים שעברו, ומשם ואילך היה מתחיל סדר היום, וענין טבילותיו, קדושיו, והקרב. קרבנותיו, והנה אבאר הכללים מעבודות אלו, ואחר כך נמשיך הדברים על הסדר, כבר נתבאר חלק ב', פרק ג' ענין התמיד שהיה מורה על הפסד העולם וחדושו בכלל, ונתבאר חלק ג' מפרק מ"א ואילך, ענין המוספים שמורה כל אחד על בטול טענה אחת מטענת הפלוסופיים ונתבאר גם כן חלק ב' פרק מ"ב ופרק מ"ו ענין בגדי כהן גדול שמורים על מעשה אדם הראשון ובגדי כהן הדיוט על מעשה בניו, על כן היה הכהן גדול משמש בבגדי לבן ביום כפורים שהיו כולן של פשתן, לרמוז על ענין קין והבל שהקריב זרע פשתן כמדרשם ז"ל. וכבר נתבאר למעלה גם כן סוף חלק ב' ענין קדוש ידים ורגליים, שמורה על ענין קבלת השפע וירידתו למטה, והנה השכלתן מה שלמעלה גורמת ההשפעה למטה, והשפעה הזאת גורמת ההשכלה, כי כפי תוספת ההשגה, תתרבה ההשפעה וההשגחה כמו שבאר הרב המורה חלק ג' פרק י"ח וכפי רוב קבלת הטוב והשפע, תתרבה ההשפעה למטה מהם כמו שבאר הרב המורה פרק י"א(?) חלק ב' ועל ידי ההשפעה למטה יתוסף הקבלה למעלה עד שבאורו נראה אור על כן היה טובל הכהן גדול, שהוא דוגמת השכל הנפרד בחמשה טבילות נגד חמשה חומשי תורה, והוא השכל האמתי נמשל למקוה טהרה ובה נגלו כל תעלומות חכמה, וארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והוא ים החכמה, ומקוה טהרה, שכהן גדול טובל בו ביום כפורים, ועם זה היה מורה על סדר הבריאה, ועל מלאכות חמשה ימים שקדמו לבריאות האדם, כל חומש מורה על מעשה יום אחת, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה, והעשר קדושין נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וידוע כי כל מאמרות אלו נעשו על ידי השכלים הנבדלים שקבלו הפעולות מהשם יתעלה, ועל ידי הכח שקבלו למעלה פעלו בתחתונים, ולכן נאמר ל' ויאמר כי הוא כדרך מלך שאמר לעבדיו לעשות איזה פעולה, וכן השם יתעלה אמר למשרתיו לפעול, ועל כן בתחלת הבריאה לא נזכר אמירה, ואמרו בראשית מאמר הוא, להיות כי תחלת הבריאה מיוחסת להשם לבדו, וכמו שיתבאר בפרק שאחר זה, אבל בשאר אמירות נתייחסה הבריאה לענין השתלשלות האמצעיים, וכפי מה שהיא בזמן שנתייסד העולם ונוהג על מנהגו. לכן נאמר ויאמר בכל פעולה, לכן בא רמז המאמרות בענין הקדושין, והיו מקיפין הטבילות לפניה ולאחריה כמו שכתבתי, כי ענין ההשפעה גורמת התורה, והתורה גורמת ההשפעה, עד שדברים חוזרין חלילה, ומתרבין בעצמן, והוא ענין המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא, כמו שכתבו הראשונים ז"ל, והנה שני השעירים אשר נתן עליו הגורלות הם רומזים על יצר טוב ויצר הרע, אשר נתנו באדם לבחור בתורה ובחכמה, ומצדן יגיע לו השכר והעונש, והיו מטילין עליהן הגורלות להורות כי מצד השעיר בעצמו הוא נבחר איזה להשם ואיזה לעזאזל, כי הבחירה ביד האדם. אמנם, מהשם יוטל הגורל, כי מולד האדם במזג הטוב או רע הוא הכנה גדולה לזה, וכמו שנתבאר כל זה למעלה חלק זה פרק ט"ז ופרק מ"ט במוסף ראש חודש, והיה מרומז בשני שעירים, להיות כי השעיר מרמז על העדר הכרוך בעקבי כל נולד, שהוא יום עמ' פג:' יפה המות, אשר השעירים ירקדו שם, והנה שני היצרים שבאדם טוענים מצד זה היצר טוב אומר זכור יום מותך ולא תחטא, והיצר הרע אומר כי אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, ואין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם על פי הגורל, והיו שני שעירים אלו נפסדים, אלא שזה רוחו ונשמתו שהוא דמו נכנס לפני ולפנים, אך גופו נשרף חוץ למחנה, והוא דוגמת הגוף הנקבר או נשרף על קדושת השם יתעלה, והשני הולך לעזאזל דראון לכל בשר נשאר דמו בקרבו, ורוח עמו נאסף, ואין לך אבדון נפש גדול מזה, ולכן נאמר (ויקרא ח) ונשא השעיר וגו', כי באמת בזה הדרך, המתבונן בדברים אלו ישוב מכל חטאתיו, ויתחרט מכל עונותיו ונעשה לו זכויות. הפר לחטאת ואיל לעולה אשר באו משל כהן גדול היו מורים על ענין הראשון שנברא עליו אדם הראשון שהיה כהן גדול דוגמתו כמו שנתבאר כי לולי שחטא לא היה צריך לגורלות, והיה נוטה בטבעו לצד הטוב, והיה כאחד מצבא מעלה, ולכן היה מביא פר לחטאת ואיל לעולה, שהפר רומז על קיום הצורה, כמו שנתבאר פרק מ"ט ונ' ובא להורות על הענין שנברא עליו האדם מתחלת בריאותו, כי אף שהיה מוכרח למות באחרונה מצד הפסד הרכבתו, מכל מקום היתה צורתו קיימת בלי צער ובלי גורל, והיו דמו נכנס לפני ולפנים, אף על פי שגופו היה נפרד ונשרף מצד הרכבת גשמו, אשר לסוף כל מורכב נשרף בהכרח, והוא כי סבת החום הגובר מפסיד ההרכבה בכל דבר, כמו שדמו היה נכנס לפני ולפנים בלא גורל, וגופו נשרף מחוץ למחנה, ובא להורות עניין הבחירה בידו, וגם היה מת בהפסד הרכבתו, וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שאמרו ז"ל במדרש תנחומא (תהילים ס"ו) נורא עלילה וגו', הקדוש ברוך הוא בא עם בריותיו כאלו בא בעלילה, שאמר לאדם (בראשית ג) ביום אכלך ממנו מות תמות, והלא התורה נברא אלפיים שנה קודם שנברא האדם, ונאמר בה (במדבר יט) אדם כי ימות באהל וגו', אבל האמת בדרך שנתבאר, והיא דעת כל החכמים התורניים, היה חי חיים ארוכים על השלמות ותכלית הכוונה בבריאה להיות שלם, ולהטות אל הטוב, ולהספיק בהכרחי, ואם שהיה חוטא לפעמים לא היה חטאו רב, אלא היה חוטא מעט, וכאחד מצבא מעלה החוטאים, וכמו שאמרו בכמה מקומות אפקוהו ומחיו' בשתין פולסא דנורא, וכמו שאמרו בענין עזא ועזאזל שהושלכו מן השמים בסבת חטאן, ואמרו רבותינו ז"ל (שמות כג) אל תמר בו כי הוא מכת שאינן חוטאין, מכלל דאיכא כת החוטאין, ועל דעתן זה נברא האדם, וזה כולו נרמז בפר שלו ועל כן היה מתודה עלוי חטאו וחטאת כהנים שהם מועטים. אמנם, כאשר חטא נהפך לאיש משחית דוגמת האיל המנגח, ולאחר שחטא ונטה אל החטא בתחלת בריאתו נהפך לאיש אחר. והוצרך השעירים שוים במראה ובקומה ובדמים, כי לאמת אחר שחטא הדבר מוכרע אם יחטא אם לא, מה שאין כן בתחלה שהיה מורה עליו הפר והאיל המורה על חטאו קטן, והפר מורה על שלימות הראשון, גדול, ומה שהיה נקרא חטאת אף על פי שלא היה מורה על החטא יותר מן האיל שהיה עולה, היינו מצד שהיה מורה הפסד גוף האדם, כשאר חטאת כמו שנתבאר במעשה חטאת, והיה הפרק נקרב קודם השעיר להיות כי זה קדם בזמן לחבירו, והיה מערב דמן זה בזה, כי לאחר שחטא נתערב דמי אבות ובנים ביחד, גם צדיק גם רשע מקרה אחד לכולם, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ונעשו כולן בשוה, ואמרו רבותינו ז"ל כמסכת עבודה זרה ובמסכת חולין פרק ב' דשבת שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו כו', אמרו רבותינו ז"ל שקרניו קדמו לפרסותיו, כי הוא השור שנברא עם האדם, שנאמר עליו (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה, וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו, אם כן קרנותיו קדמו לפרסותיו ביציאתן מן הארץ, והנה זהו בפר כהן גדול שמקריב ביום כפורים, ולכן היה מתוודה עליו הכהן חטאיו, כמו שעשה אדם הראשון, שמכח שראה הפר נברא מן הארץ ונתחדש, חזר בתשובה והוא כוונת כל הקרבנות, כמו שנתבאר, ואמרו שהיה לו קרן אחת, להיות כי מתחילה נברא שלא יהא לו רק קרן ההוד, כי קרן עור פניו במעלה משה, ואז לא היה לו הקרן השני המזיק, קרן הנוגח, אשר הוא מצד החטא והיצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהשטן מרקד בין קרני השור השחור ביומי ניסן, כשעולה עמ' פד' יפה מן המים, ואמר שהיה לו זה במצחו, שהוא מקום השכל והמחשבה, ולזה הקריב אדם הראשון להתכפר במה שחטא, כי אף השור הדרכו וכונתו להזיק, לא היה כונתו להזיק בתחלת בריאתו, כי הכל נברא על צד הטוב שבו, עד אחר שחטא האדם שחטאו כל הבאים אחריו, ונתפשט היצר הרע, ולזה כוונו ז"ל באמרם שחוה האכילה מן העץ לכל חיה ובהמה, חוץ מעוף אחד הנקרא חול, כמו שנאמר (איוב כט) וכחול ארבה ימים, ונוכל גם כן שלזה אמרו שקרניו קדמו לפרסותיו, ורצו לומר קדימה במעלה, ורוצה לומר שאף פרסותיו הם כלי הליכה, והמראין סימן הטהרה שבו, מכל מקום קרנותיו היו קודמין לו במעלה, כי לא נברא להזיק, בקרן השור לאחר שחטא אדם, אשר מצד זה לא ייחס ליוסף קרני שור, אלא קרני ראם קרניו, כי קרני השור לאחר שחטא האדם מיוחסין, לנזק אחד מאבות נזיקין, ולכן הקדים האדם להתכפר בו על מה שעשה, ולכן היה כהן גדול מקריב פר ביום הכפורים, והיו מזה מדם הפר והשעיר מכל אחד שבעה הזאות למטה, ואחת למעלה בין שני הבדים, ועל הפרוכת, ושבעה הזאות על טהרו של מזבח הפנימי, ואחר כך היה זורק על ארבע קרנותיו ושירי הדם היה שופך על יסוד מזבח החיצון, ובהיות כי אלו הקרבנות לא היו באים על חטא לבד, כשאר חטאת הבאים כל השנה, אשר דמן נזרק על מזבח החיצון, מטעם שנתבאר למעלה, בענין מעשה קרבנות אלא שהיו באין להורות על סדר עבודת אדם הראשון, ומה שגרם בחטאיו ועל השבת נפש לשרשה, על כן היה הדמים אלו נזרקים בזריקות אלו, וזה כי הדם הוא הנפש והיה הדם נכנס לפני ולפנים מיד בלי עיכוב, כי כן היתה כוונת הבריאה מתחלה, והוא הנרמז בענין הפר כמו שנתבאר, וכן הוא הענין גם עכשיו, בהיות האדם צדיק ונפל עליו הגורל מן השעיר שהוא להשם, וכדרך שנאמר ולכן היו מזין הזאות אלו מדם הפר והשעיר, והיו מזין מכל אחד ז' למטה, ואחד למעלה, ולא היה מגביה ידו אלא מתכוין אחת למעלה וז' למטה, והנה נראה כי אין הכוונה אלא בדבר המרומז בו, כי אין הכוונה במעלה ומטה ממש, והמרומז בו נראה, כי למעלה המספר אינו נופל עליהם, כי אינן נופלין תחת הזמן המוליד מספר הימים, הנרמזים בשבע הזאות דלמטה, הרומזים על שבע ימי הבריאה, אלא הכל אחת הוא למעלה, ולכן היה מזה אחת למעלה ושבעה למטה מדם הפר, להורות כי האדם נברא מתחלה, אם היה שבעה למטה היה אחד למעלה כשאר מלאכי מעלה, וזהו גם כן יישוב הפסוק במה שנאמר (בראשית ב) ביום עשות השם אלקים ארץ ושמים שהכל נחשב אצלו ליום אחד, מאחר שאינו נופל תחת הזמן, אף על פי שאצלינו היה נברא בשבעה ימים, וזהו גם כן ישוב מאמריהם, שאמרו שהכל נברא ביום הראשון, משל לגנן שזרע ביום אחד, והוציא צמחיו בשבע ימים, כדעת רבי נחמיה בבראשית רבה, להיות כי הקדוש ברוך הוא אשר הוא כגנן במשל הנזכר, הוא ראשון ואחרון, ואצלו הוא הכל יום אחד, ובהיות כי אין גדר המקום נופל במחצית העליונים, על כן לא היה זורק מעלה ומטה ממש, אלא היה מכוון למטה ולמעלה שהוא עיקר הכוונה, והיה מונה תמיד הזאה שלמעלה, להורות כי היא עיקר המכוון, ואחר כך היה זורק על הפרוכת בדרך זה, להורות על מה שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו', וכבר כתב הרב המורה כי החומר ועניינו ומדות הפחותות שבאדם המה המחיצות המבדילות בין אדם לקונו, ולזה נאמר גם כן (איכה ג) סכות בענן מעכור(?) תפלה, והמה העונות המעכבות התפלה הנעשין עב הענן, ולזה היה זורק בדמים אלו על הפרוכת, שבעה למטה ואחת למעלה, להורות כי אף שהוא שבעה למטה היה אחת למעלה, וגובר על הענין של מטה אם רצה, וזה היצר הרע יד לו שבעה שמות במדרשם ז"ל, והם מדריגות היצר הרע זה למעלה מזה, הנקשרים בחומר ונופלים תחת מספר השבעה ימים, והם מביאים את האדם למטה. אמנם, הנשמה יחידה היא והוא השכל והיצר הטוב הוא אחת למעלה, אינה נופל תחת המספר ולכו(?) נשאר אחד למעלה והוא היה גובר(?) להזרק(?) ולמנות עם התחתונים, אם היה האדם נשאר על מה שנברא עליו בתחלה, שהוא מרומז בדם הפר, ולכן היה מונה הזאה אחת עם כל הזאות מטה, בהיות כי הוא עיקר הכוונה, ולא היה זורק למטה למעלה ממש, כי עיקר הוא הכוונה וכבר כתבתי מזה לעיל חלק ב' פרק כ"ו, עיין עליו וכל אלו הזאות היה זורק גם כן מדם השעיר, כי לאחר שעלה עליו הגורל להשם, שב להיות במדרגה שהיתה עליו האדם קודם שחטא, ולכן היה זורק זריקת הפר והשעיר בשוה, ואחר כך היה(?) מערב הדמים, והיה זורק שבעה הזאות על טהרו של מזבח הפנימי, וכבר נתבאר עמ' פד:' יפה למעלה חלק א' כי המזבח הוא המורה על לב האדם השלם, שמקטירין עליו הקטורת, והם המעשים הנעימים, ולכן היה זורק עליו שבעה הזאות, נגד שבעה טענות שנתבארו בסוד המוספים, להיות כי האדם השלם שם שכלו ולבו על דברים אחו ועל תשובות טענות אלו שנתבארו לעיל, ועל ידי זה עומד על חדוש העולם, והיה מחטא על ארבע קרנותיו להורות על ארבע יסודות השלם כמו שנתבאר לעיל כי על ידי זה שכלו גובר על גופו, והיה מכריח חלקי חומרו על השוה, ושלא ישתדל רק אחר ההכרחי, כי כן היה כוונת הבריאה מתחלה, ועיין לעיל חלק ב' פרק ט"ז נתבאר קצת בדרך אחר קרוב לזה והכוונה אחת, ושירי הדם היה שופך על יסוד מזבח החיצון שהיא השבת הנפש לשרשה, והשבת כל הדברים אל יסודן כידוע מיסוד המזבח שרומז על זה כמו שנתבאר חלק א' פרק י"ג, וחלק ב' פרק ט"ז ובא להורות על זמן האחרון שיפסיד העולם ויהיה כמו שהיה בתחלת הבריאה, שביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד. כל זה היה נרמז בזריקת דם הפר והשעיר, הרומזים על האדם השלם שעלה עליו הגורל להשם, ושהגיע למה שהיתה כוונת תחלת הבריאה. אמנם, אחר שחטא, ונהפך לאיש אחר, צריך לשעיר המשתלח, ולשאר דברים אשר יתבארו לפי סדר העבודה, וזה החלי לפרש אותם על פי סדר היום, וסדר הטבילות, וקידושין העשרה, שבאו ביום הקדוש, ודע כי כבר כתבתי בענין סדר המערכה, פרק א' כי אף על פי שכל אחד מחלקי עבודת המקדש היו מורים על דבר החכמה, מכל מקום סדרן והקשרן זה אחר זה מורה לנו על דבר חדש כמו שנתבאר משם מענין סדר המערכה, ונראה לי בענין סדר יומא ככה, ולהשם ברכה, ויצילני מיגון ואנחה.