תורת העולה/חלק ב/פרק כח
פרק שמונה ועשרים[עריכה]
בספר מקור חיים כתב וזה לשונו, החמשה מיני מנחה נגד חמשה חושים שבאדם, אשר שלשה מהם יותר דקים ופנימיים מהשניים, והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח, והשניים האחרים הם חוש הטעם וחוש המשוש אינו כל כך דקים כמו השלשה הנזכרים, וכלם הם כלים ושערים אל נפש השכלית, והם נגד חמשה חומשי תורה והם חמשה מיני טיגון, שאמרו רבותינו ז”ל במדרשם (מנחות קד ב) כי החוטא ששב מיד אל קונו והעלה עולות ועמה תקון העולה היא למעלה, היא נפשו הטהורה, ודאי הוא אוהבו של מלך הקדוש ברוך הוא, וכיון שלא חטא בכלי המעשה ועשה סעודה למלך במה שהעלה עולות, מספר כל חלקי נפשו שהם נפש רוח ונשמה. ולכן נאמר גבי איוב (איוב א ה) והעלה עולות מספר כולם. כדכתיב (ויקרא א) אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'. וכתיב ואם מן הצאן וגו' ואם מן העוף עולה קרבנו. הרי שלשה מיני העולה במספר חלק נפשו, ובם רנן ירננו לא-ל חי, ר'נ'ן' נ'פש ר'וח נ'שמה.
ובזה ידע המלך ודאי שהוא אוהבו, ואמר ליה עשה לי חמשה מיני טיגון נגד חמשה חושים, ולכן מיושב למה סדר המנחה אחר העולה, כי אחר שכתב וסדר שלשה מיני העולה, כתב הני מנחה שהם חמשה, נגד חמשה שמות שיש לנפש, והם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
ותנא דבי אליהו (א"ר פ"ו) מה בין מנחת מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אמר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשים. והוא משנה פרק כל המנחות באות מצה (מנחות סג א). ובתורת כהנים (פרשה י פרק יב ז) גרסינן מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, כיצד יש באדם דברי תורה, יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, ויעלה על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה שמא בא לידי עון וחטא. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, בני למה לא בללתה מעשיך בשמן, ואין שמן אלא תורה ומעשים טובים. מחבת צפה ומעשיה קשים, כיצד יש באדם דברי תורה, יהא זהיר בעצמו שלא יבא לידי עבירה ודבר מכוער ואומר אלך ואביא מנחה וכו'. וכן הוא ברבתי סוף פרשת ויקרא (ויקרא רבה ג ז).
ואם עיני שכל לך, תראה כי לא נחלקו רבי יוסי ורבי חנינא בצורת מחבת והמרחשת דווקא, אלא על מה הם רומזות, והוא המשלים שהביא בתורת כהנים, והוא ששתי מנחות אלו רומזות לשני בעלי תורה, מנחת מחבת רומז לתלמיד חכם שתוכו כברו שאין לו כיסוי אחד בפה ואחד בלב, כמו שהמחבת אין לו כיסוי מה שבתוכו גלוי לעין כל, וזהו שאמרו בגמרא (שם) מחבת דאתא אמחבואי הפה. ופירש רש”י (ד"ה אי נימא) אנבוח הפה שהוא בגלוי. מרחשת יש לו כיסוי, רמז לתלמיד חכם שאין תוכו כברו ומדבר אחד בפה ואחד בלב, ולכן אמרו שם בגמרא פרק כל המנחות מרחשת דאתא ארחושי דלבא, זהו הפירוש אשר קיבל רבי יוסי.
וכן נאמר כי המחבת רומז לתלמיד חכם שהכל נהנין מתורתו, שלמד ומלמד, כמו שהמחבת אין לו כיסוי כן תורת החכם גלויי' ומפורסמת, חיים הם למוציאם. ודרשו ז”ל (עירובין נד א) למוצא' בפה. ומרחשת יש לו כיסוי, רומז לתלמיד חכם שאין תורתו נגלית ואין אדם יודע חכמתו וידיעתו מה היא, לפי שהוא מכוסה בלבו, ואין בפיהו תורת אמת ללמדה את בני ישראל, זהו הרמז שרמז לנו רבי יוסי בענין המחבת והמרחשת. אמנם רבי חנינא רומז לנו דבר אחר, והוא שהמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, רמז לתלמיד חכם שהוא עמוק בתורה בעיון. אמנם במעשה מעשיו רוחשין, רומז איזה נדנוד עון שאינו גלוי, ומחבת מעשיה צפין ומעשיה קשים, רומז לתלמיד חכם שמעשיו גלויים לכל וקשים נגד יצר הרע.
ועכשיו נפרש האיך חמשה מיני מנחה רומזים לחמשה חושים, מנחת מחבת רומז לחוש הראות, המתפשט יותר מחוש השמע שנגדו מנחת מרחשת שעמוק ומעשיו רוחשים, ומנחת בכורים רומז לחוש הריח שהוא רומז לבעלי מצוה, והמנחה עצמה לחכם. ולכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ב) ואם תקריב מנחת בכורים, בזמן שבית המקדש קיים מזבח שבו כפרה לישראל, ובחוצה לארץ תלמידי חכמים ותלמידיהם כפרה לישראל, שנאמר (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים. ונאמר (מלכים ב' ב) איש בא מבעל שלישה ויבא לאיש אלקים לחם בכורים. ולא היה שם בית המקדש, הא למדת שכל הנזקק לחכמים ותלמידיהם, מעלה עליו כאלו עשה רצון אביו שבשמים, פירש הבכורים נקראו ראשית, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך, והתורה נקראת ראשית, שנאמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת יי'. ולכן הוזקק לחכמים כאלו מקריב בכורים, הרי שלשה חושים. נשארו חוש הטעם וחוש המשוש נגד מנחת סולת ומאפה תנור, עד כאן לשונו. והאריך עוד שם בתת קצת ראיות לדבריו מדבריהם ז”ל, אבל כולם אינם מוכרחים.