תורת העולה/חלק ב/פרק ל

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק ל · >>

פרק שלשים

כתב הרמב”ם פרק שנים עשר מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א-ד), שהמנחה היא נחלקת לשנים עשר חלקים, שלשה הבאים בציבור ותשעה ביחיד, שהם בין הכל שנים עשר מנחות, נגד שנים עשר הקדמות שהניחו המדברים אשר עליהן יסוד חכמתן, והן אשר מנאן הרמב”ם ז”ל פרק שלשה ושבעים חלק ראשון מהמורה, ואביא דבריו בקצרה ואסמוך על המבין בספריו, ולא אביא רק ראשי פרקים ורמזים בלבד כדי שעליהם אסמוך דברי הקדמה.

הראשונה לקיים עצם הפרדי, השני מציאות הרקות, והשלישית שהזמן מחובר מעתות. ואלו השלשה הקדמות קשורין יחד לקיים הקדמה הראשונה, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל בביאור הקדמות ההם.

ונגדם באו שלשה מנחות צבור, הראשונה היא מנחת לחם הפנים נגד הקדמה הראשונה שהיא העצמיים הפרדיים שמאמינים שהם עיקר ההויה, ושבתחלה הם חלקים דקים ובהתחברם נעשה מהם הגשם, כי ההויה הוא הקבוץ, והפירוד הוא ההפך, וזה ענין לחם הפנים שהיה מונח משבת לשבת, והיה נעשה מן הסולת הדק שהוא דוגמא העצמיים ובהתחברן נעשו לו הפנים שהוא פני ההוה, ואחר כך חוזר ומחלקו עד שלכל כהן היה מגיע כפול, והוא דוגמת ההפסד שהוא פרוד חלקיו, ועוד היתה הקדמה זאת נרמזת בלחם הפנים מטעם שיתבאר בסמוך.

שתי הלחם הם מורים הקדמת הרקות אשר נמשך מהקדמה הראשונה, כי מציאות הרקות הוא שנית אל מציאות העצמיים, ומשניהם ביחד תושלם ההויה, כי ברקות תכנס עצם אל עצם ויתהוה ההוה, ונרמזת עניין הקדמה זו בשתי הלחם והראשונה בלחם הפנים, כי כבר נתבאר (חלק א פרק כב) כי לחם הפנים היה מורה על התורה שבעל פה, וכן העצם הפרדי הוא עקר חכמת המדברים והדיבור הוא בפה, ובשתי הלחם נרמז הרקות, לפי שכבר נתבאר עניין שתי הלחם, שהם מורים על נעשה ונשמע, או שני הלוחות אשר על ידן גם כן נתהוה המתהוה, כמו שנאמר (תהלים עו) יראה ושקטה. ודרשו ז”ל בתחלה יראה ולבסוף שקטה, וכן לולי שקבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו, והוא כדמות הרקות הגורם ההוה.

מנחת העומר נגד הקדמה השלישית שהזמן מחובר מעתות, והוא ספירת העומר שמתחילין למנות עת אחר עת, ועל ידן נשלם הזמן שבין פסח לעצרת, וכמו מי שסובל צער ויסורין מרגיש יותר בזמן ממי שהוא בשמחה וטוב לב, לכן ביציאתן ממצרים עד קבלתן התורה הרגישו בזמן יותר, עד כאן העניין נרמז באותו מנחה.

עוד הניחו הקדמה שמנאן הרב שם (חלק א פרק עג) להקדמה שנים עשר, שהחושים לא יתנו האמת תמיד, כי יבצר מהם אם לדקות גשם המושג, ואם לרוב הרחיקו מן המושג, וזהו מנחת חוטא, כי הוא יקלע אל השערה ויחטא לסבת חטא חושיו, כדמות החוטא שחטא ונטה מן הדרך הישר, ולכן נשתתף הלשון בשניהם.

הקדמה החמישית, שהעצם תשלם מציאתו ממקרים רבים, רוצה לומר שהם סוברים שהמקר' לא בא מצד הכלל אלא שהוא נמצא בכל חלק מחלקיו, המשל בזה, זאת החתיכה מן השלג אין הלובן נמצא בכלל כולו בלבד, אבל כל עצם ועצם מעצמי זה השלג הוא לבן, ולכן נמצא הלובן בכולו, וזהו מנחת סוטה אשר תזנה תחת אישה, לומר שכל העצמיים שוים, אין מקרה נמצא בדבר מיוחד אלא כל העצמות שוות, הפך ממה שנאמר בעניין יצירה (בראשית ב כג) עצם מעצמי. רוצה לומר מיוחדת לי. ובהיות העניין כן, מצינו שאין מנחה באה מן השעורים רק מנחת סוטה ומנחת עומר, להיות כי אלו שני המנחות היו נבנים על שני הקדמות שמאמינים שמצד השעורים הקטנים שהם העתות והעצמיים שהן קטנים בשיעורין, נבנה הכלל שהוא החלק הגדול, ואם כן יש להם רמז מצד שתוף השם שהוא השעורים ואין המנחות צריכים תנופה, מלבד אלו להיות כי הי' מניף לכל ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, שעל ידי הרוחות ומעלה ומטה נתחבר ענין העתות ונתהוה הזמן, דוגמת מנחת העומר ונעשה כלל ההוה בכל דבר, ודוגמת מנחת סוטה הניחו שהמקרה הוא בכל מקום ולא נתייחד שום דבר מצד מהותו, וזהו עניין התנופה שמורה שכל הרוחות הם בשוה ולא נשתנה בטבעם אשר ימשכו אחריהם טבע הנמצאות כפי דעת הפילוסוף.

הקדמה ששית, והוא שחלקו כל המקרים לחיוב ושלילה, כי אין שום דבר שלא יתוארו בחיוב ושלילה, ולכן אמרו כי כל עצם אם לא יהיה לו מקרה חיים, יהיה לו מקרה המות, וכדומה לזה מן המקרים, ולזה היה מרמז מנחת חביתי כהן גדול שהיה נקרבת לחצאין מחיצתו בבקר ומחיצתו בערב. הנה מורה על דעתן שהיו מחלקין כל הדברים אין אמצעי ביניהם.

הקדמה השביעית, שלא יעמוד המקרה שני זמנים. רוצה לומר שני עתות, וכשיברא המקרה ההוא יאבד ולא ישאר, ויברא השם מקרה אחר ממינו ויאבד ממינו ויאבד גם כן האחר ההוא ויברא שלשה ממינו, וכן תמיד וכו'. נגד זה היה בא מנחת חנוך של כהן הדיוט, כי כל דבר חדש ראוי לחנכו בחנוכת המזבח, והם המקרים החדשים אשר יתחדשו כל שעה ושעה.

הקדמה השמינית, שהם יאמינו שההעדרים הם קניינים ועניינים נמצאים בגוף נוספים על עצמו, והשם יתעלה יברא בו תמיד מקרה ההעדר כמו שיברא הקניין, והוא נרמז במנחת סולת שהוא נעדר מכל צורת הפת, ולא נרמז בו רק העצמיים הפרדיים בעצמם, אשר כל זמן שלא יתחברו נברא מהם מקרה העדר וישארו עם עצמותן בלא ההוייה.

והקדמה התשיעית, שהם יאמינו שאין נמצא אלא עצם ומקרה, ושהצורות הגשמיות היא כמקרה השחרות והלבנות, עד שיאמרו שגשם שמים וגשם איזה תולעת מן התולעים, הכל עצם אחד. אמנם התחלפו במקרים לא זולת זה.

והקדמה העשירי, היא דרך העברה אשר להם, כי הם יאמינו כל מדומה אפשר, כמו שישוב כדור הארץ גלגל או להפך, נגד אלו שני הקדמות באו מנחת מחבת ומרחשת, ששניהם מטוגנים בשמן שוים, ולא נתחלפו אלא מצד העברה זה שכך רצה הרוצה ושלא נתחלפו הענינים, רק במקריים שנעשו במחבת או מרחשת, ואין ביניהם רק שמרחשת עמוק ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשים. הקדמה העשירי נגד המחבת שאינו עומק והכל עובר עליו דרך העברה. אמנם מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, רוצה לומר רבים ונראה כרוחש תוך המחבת, ונראה בו הכל כדבר הרוחש, והוא עצמו המשל שהביאו שגשם השמים הוא גשם התולעים הרוחש על הארץ.

הקדמה האחד עשר שאין מקרה אחד נושא מקרה אחר, ושניהם הם על העצם בשוה.

וה-י”ב הוא שמספר אין תכלית לו הוא שקר על כל עניין, והוא עניין התנור והרקיקין. כי כבר אמרו במסכת פסחים עושין פת עבה ביום טוב, ואמרינן מאי פת עבה פת מרובה. ואמרו בירושלמי (ביצה ב ו) הטעם מתוך שאתה מיגעו אין עושה יותר מכדי צורכו, והוא כדמות הרקיקין, שרצונו היה לעשות לאין תכלית מתוך שהם דקין וצריך הרבה, אך מתוך שאתה מיגעו לעשות הרבה מפסיק, והוא דוגמת מציאות אין תכלית למספרם. ועוד יתבאר לך בפרק שאחר זה רמזים אחרים קרובים לאלו.

ומעשה תנור הוא הקדמה האחד עשר, שהמקרים נחים על העצם בשוה והוא מעשה תנור, כי הוא המקרה אשר נח על כל הלחמים, כי עקר הלחם הוא נעשה בתנור, והוא מקרה שוה בכל, ומן הדין היה לעשות זה המקרה בכל המנחות, ואחר כך לעשות אותם במרחשת או במחבת אלא שאין מקרה נושא מקרה.

ואמנם אסור חמץ ואסור דבש בקרבן המנחה הוא גם כן מורה על דעת המדברים, וזה כי הם סוברים כי אין המקרה בא מצד החומר והטבע, רק השם יתעלה ברא אותו תמיד מקרה אחר מקרה, וכל הנמצאות טבע אחד ואין מפרידן אלא רצון השם יתעלה והנהגתו לברא בכל אחד עניינו ומקריו עת אחר עת כידוע מדבריהם. וזהו עניין אסור הקרבת דבש וחומץ, כי הם שני הפכים זה מתוק וזה חם בטבעו, וזה חמץ וקר בטבעו, והפכיהם נגלה וידוע לכל, ואי אפשר להם להתקבץ בנשוא אחד באמונת המדברים, שהם יראו כי כל הפכים אפשרי הקבוץ בנשוא אחד, אם אינו בזמן אחדאך הטבעי מאמין, שהכל הוא מצד הטבעי ולנמנע טבע קיים, ואי אפשר שחומר הדבש יחול עליו אכיות צורת החומץ וכן בהפך זה. ולכן נאסרו בקורבנן ההפכים היותר גדולים, כי הן מוקצין מדעתן. ונאסרו שאור ודבש ולא חומץ ודבש, בהיות כי ממנהג להשים דברים אלו בלחם שמהן בא קרבניהם.

ועוד יתבאר לך בחלק שלישי בהלכות פסח, שלחם חמץ הוא הלחם פת גוים המאמינים עניין קדמות העולם. וכמו שיתבאר אם ירצה השם יתעלה. ולכן נאסר להקריבו עם המנחה המורה על החדוש לדעת המדברים, וכן נאסר הדבש המורה על החקירה השכלית, כמו שאמר שלמה (משלי כה כז) אכול דבש הרבה לא טוב. ונאמר (משלי שם טז) דבש מצאת אכול דייך וגו'. והוא בהפך מדעת המדברים המאמינים בכל חקירה שכלית.

ודע כי היו בהקרבת המנחה חמשה עבודות נגד חמשה עבודות שבקרבן בעלי חיים, והם קמיצה נגדה שחיטה, ונתינת הקומץ בכלי שרת נגד קבלת הדם, והולכה כמו הולכה, והגשה בקרן דרומית נגד זריקות הדם, והקטרת הקומץ נגד הקטרת האימורים כו'. כמו שמובא כל זה פרק קמא דמנחות, וכבר כתבתי בטעם קרבן בעלי חיים עניין עבודות אלו, שהם רומזים על פרוד היסודות זו מזו, כמבואר לעיל חלק שני פרק חמשה עשר. וכן הוא בעשיית המנחה, ואף כי המדברים לא האמינו בהוויות היסודות ופרוקן בהפסד ההוה, מכל מקום אמרו שההוייה הוא החבור, וההפסד הוא הפרוד, ולפי שהאמת בכל הוה הוא פרוד היסודות, על כן המנחה שהיתה נקרבת על ידי כהני השם יתעלה יודעי האמת. אף על פי שהיא באה, על דעת המאמינים בעצמיים הפרדיים, מכל מקום הכהנים מקריבים אותה על דעת האמיתי שהוא פרוד היסודות, ולזה באו ארבע עבודות בהקרבתם כמו בהקרבת הבעלי חיים. ועוד שאף שהם לא יאמינו בעניין היסודות, מכל מקום לא יכחישו במדריגות הארבע הנמצאות, שהם דומם צומח חי מדבר או ארבע זמנים העוברים על כל ההוה, והם העבר וההוה בראש ובסוף והעדר אחר כך, והנה ארבע זמנים אלו עוברים על העצם הפרדי, והיו ארבע מיני עבודות אלו רמוזים על זה.

וטעם המלח בעניין כל הקרבנות, כבר נתבאר שזכו המים והמלח להיות נקרבים על המזבח, והוא המקיים אמונת החדוש בעצמו, כדרך שנתבאר במדרש שלמעלה (פרק כז), והוא טעם שנאמר במלח (במדבר ה ו-י”ח) ברית מלח עולם. ודע כי המלח הוא המהווה והמקיים הרבה דברים על ידי מליחתן, והוא גם כן המפסיד הרבה דברים, כמו שנאמר (דברים כט כב) גפרית ומלח שריפה כל ארצה, והנה הוא הסבה המהווה והמפסיד כמו שהוא בסבה המהוה והמפסיד העולם כולו, שהוא סוד הקרבן. וכמו שנתבאר פרק חמשה. ומזה הטעם אמרו ז”ל (עירובין קד א) שהיו זורקין מלח על הכבש שלא יחלקו הכהנים בעלייתן, ולא לקחו דבר אחר לזה, כי ענין הכבש והמזבח הם פועלים בעולם ובחדושו, ועל כן היה ראוי לזרוק מלח המורה על החידוש מטעם מדרש הנזכר לעיל, והוא עקר המכוון בעניין הקרבן לקיים אמונה זאת, והוא התכלית בכל קרבן.