תורת העולה/חלק ב/פרק כב
פרק שנים ועשרים[עריכה]
הגויים אין סומכים על קרבנותיהם, ואין סמיכה אלא באנשים, ולא בנשים (מעשה הקרבנות ג ה), להיות ענין סמיכה, כדמות נתינת השפע מן הסומך על הנסמך, כמו שנוהג בענין סמיכת הזקנים והחכמים, וכמו שמצינו במשה שסמך ידו על ראש יהושע (במדבר כז כג), ע"כ היה המקריב סמך ידו על ראש הקרבן, כי השם יתעלה מתואר באדם, כמו שנאמר (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. והוא הנותן השפע לכל העולם, שבעל חי דוגמתו, וע"כ אפשר לו הפסדו, מאחר שהוא מושפע מאחר. וזהו עקר המכוון בקרבן כאשר נתבאר, ועל כן אינו נוהג אלא באיש הישראלי, שיש כח השכלי כדמות השם יתעלה, כמו שנתבאר לעיל.
ואינו נוהג באשה כי נשים דעתן קלות. והשם יתעלה נקרא איש מלחמה (שמות טו ג), ואין לראוי לרמז עליו דבר באשה המקבלת התפעלות מאחר. ולזה נאמר (בראשית א כז) בצלם אלקים ברא אותו ולא אותה, ובהפך זה אמרו (ברכות לב א) חס ושלום, מלמד שתש כחו כנקבה. ולהיות כח חסר, ולזה כל איש שלא היה שלם בדעתו לא היה סומך, כגון חרש שטה וקטן ועבד וסומא ונכרי.
ואין השליח סומך (שם הלכה ח), להיות כי הסמיכה היא בבעלים, להורות כי עקר הסמיכה הוא באדון הכל יתעלה שהוא סומך לכל הנופלים.
והנה סמיכה מורה על השגחה והשפעה הכללית לכל העולם, שהוא בדוגמת הבהמה הנקרב. אמנם ההשגחה המינית, והפרטית, נרמזו בענין היין והשמן כמו שנתבאר לעיל (פרק יט).
ודע והבן כי אחד מדיני סמיכה הוא שחמשה שהביאו זבח אחד, כולם סומכים עליו זה אחר זה, ולא שיסמכו כולן בבת אחת (שם ט). והטעם הוא כדמות השתלשלות המציאות, שהשפע והסמיכה היה בזה אחר זה עד הסבה הראשונה שהוא יחיד ואין שני לו, ולזה אין סומכין שניהם כאחת.
וידוע מדרשם ז"ל (זבחים קיט ב) לפני יי' וסמך. ואין סמיכה בבמה, להיות כי המזבח של בית המקדש הוא מורה על האצילות וההשפעה, כמו שנתבאר לעיל מתארו ותמונתו.
וכתב הרמב"ם עמ' נ:' פראג ז”ל (הלכה ו) כל קרבנות בהמה שהיחיד מביא, בין נדבה בין חובה סומך עליהם כשהן חיים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, וכן קבלו מפי השמועה, ואין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשעיר המשתלח ופר העלם דבר, להיות כי תכלית העולם ומציאותו הוא האדם השלם, וכל העולם שהוא כדוגמת קרבן הנסמך לא נברא אלא לצוות לזה. וכבר קיימו וקבלו עליהם דבר זה כל החכמים האחרונים גם הראשונים, כמו שכתב בעל העקידה פרשת בראשית, אף שהוא נגד דעת הרמב”ם בספרו המורה, בדרוש התכלית פרק שלשה עשר חלק שלישי.
ולזה היה קרבן יחיד נסמך, כי הפרט הוא העיקר, וצדיק יסוד עולם, והוא בהפך דעת הפילוסופים, שאמרו שהקדוש ברוך הוא משגיח הפרט בדרך הכלל, ויודע הכל בדרך כל, במאמר אבן העזרא ז”ל. ולזה קרבן יחיד נסמך, כי הסמיכה וההשפעה הוא מצד הפרטי' שהם אישי, ולא מצד כללים שהם בדמות קרבנות צבור.
ואף לפי דעת המורה יתיישב זה, שכתב חלק שלישי שהשגחה תמשך כפי השכל, וכפי התרבות השכל תתרבה השגחה, כמו שנתבאר חלק שלישי פרק שבעה עשר ופרק שמונה עשר שם. ולכן בא רמז ההשפעה ביחיד, כמו שבאר המורה חלק שלישי פרק שמונה עשר, שהשכל לא ימצא בככלים רק בפרטים.
ובהיות כי ענייני הסמיכה באו להורות על דבר זה, נפטרים שלשה מיני קרבן מן הסמיכה, הבכור, והפסח, והמעשר, להיות כי מצד הקרבן בעצמו נודע ענין הסמיכה, כי הבכור והפסח באו להורות מה שנעשה לישראל במצרים, כמו שמפורש במקרא, ולזה לא הוצרכו לסמיכה, כי אז נגלה השם יתעלה משגיח בפרטים מצד הפרט ולא מצד הכלל, כמו שנעשה בבכורות ושפסח במצרים על בתי ישראל והוא עניין פרטי.
אמנם המעשר גם כן מצד זאת הסבה, כי נראה לי שענין המעשר טעם המצוה, להיות לזכרון תמיד בין עינינו ענין האבות, שהרי יעקב אמר (בראשית כח כב) עשר אעשרנו לך. וכן ביצחק דרשו ז”ל (שם כו יב וברש"י שם) וימצא בשנה ההיא מאה שערים. אומד זה למעשרות היה, ובאברהם נאמר (שם יד כ) ויתן לו מעשר מכל. הרי שהשכילו עניין המעשרות מצד עצמם, ואפשר שלמדו זה מדורות שעברו, שהרי מאדם ועד נח היו עשרה דורות והעשירי קדש, וכן מנח עד אברהם, ולזה עמדו על סוד המעשרות, ולזה לא הוצרך מעשר לסמיכה, באשר כי ענין הקרבן היה מורה גם כן על ההשגחה פרטית, ושהם היו תכלית העולם.
ולא היתה סמיכה בקרבנות צבור, רק בשעיר המשתלח, ופר העלם דבר, שבאו על חטאות הקהל, שהוצרכו לסמוך על חסדי השם יתעלה שסומך לכל הנופלים בחטא, כמו באלו הקרבנות שרוב הקהל היו חוטאים, אף על פי כן היו מתקיימים בענין סמיכה הנזכרת. וכמו שדרשו ז”ל (פסחים קיח א) שדוד עליו השלום אמר עשרים ושש כי לעולם חסדו נגד ששה ועשרים דורות שהיו מבריאת העולם עד מתן תורה.
ומדיני סמיכה שאין סומך אלא טהור (הלכה יא), כידוע מאמרם ז”ל (ברכות י א) מה הקדוש ברוך הוא טהור כו'.
עוד אמרו רבותינו ז”ל (זבחים לג א) אין סומכין אלא בעזרה, להיות כי השפע יורד מלמעלה על ידי כחות הגלגלים שהן דוגמת העזרה, כמו שנתבארו למעלה.
וכתב הרמב”ם ז”ל (הלכה יב) ובמקום שסומכין שוחטין, ותיכף לסמיכה שחיטה, ואם סמך במקום אחד ושחט במקום אחר, או שהה, כשר עד כאן לשונו. להיות עניין הסמיכה מורה על עניין השפע היורד מלמעלה, ועקר השפע הוא נראה בשעת הווית הדבר, ומיד ההעדר כרוך בעקב כל הוה, עד שהוא גורם לו ההפסד, וזה מטבע ההוה להיות נפסד, ועל כן אמרו רבותינו ז”ל (ברכות מב א) תיכף לסמיכה שחיטה, כי זה טבע הבריאה להיות זה כרוך בזה, ומיד שנתהווה הדבר משתנה מעט מעט מיום יום וזהו גורם לו ההפסד, אם כן במקום הסמיכה הוא השחיטה. ונראה שלזה כוונו באמרם ז”ל (שם) שלשה תכיפות הן, כי כוונו על שלשה התחלות שכתבן הרב המורה פרק שבעה עשר חלק ראשון שהתחלות הן שלשה, החומר, והצורה, וההעדר כו'. ומיהו אם סמך במקום אחד ושחט במקום אחר או שהה כשר, כמו שענין ההפסד אינו נגלה מיד, אלא למשכילים, אבל אינו ניכר הדבר למראה עינים, ועל כן הסמיכה כשירה רחוק ממקום שחיטה.
ומדיני הסמיכה שהיא שיירי המצוה, ולפיכך אם לא סמך אינו מעכב, ומכל מקום מעלין עליו כאלו לא כפר (הלכה יב). להיות כי השם יתעלה הסומך לכל דבר, לא פעל עולם רק לצורך הנמצאות, ואין לו תועלת בזה, על כן הסמיכה אינה מעכבת בו, אבל מכל מקום מעלין עליו כאלו לא כפר, רוצה לומר שאם לא היתה ענין הסמיכה, היו מעלין עליו כאלו אין בכחו לסמוך, שהרי השם יתעלה אינו נודע אלא מצד פעולותיו, ואלו לא היתה ענין הסמיכה לא היו הפעולות ניכרים, ואף שלא היה חסרון בחקו יתעלה, מכל מקום מצידנו היו מעלין עליו כאלו לא כפר. ולהיות כי אין כילות מצד הנותן יתעלה, רק החסרון מצד המקבלים, על כן בא ענין הסמיכה בכל כח הסומך, רוצה לומר כי אין חסרון מצד הסומך רק מכח המקבל הסמיכה.
ומדיני הסמיכה שאין ראוי להיות דבר חוצץ (הלכה יג), כי אין דבר חוצץ בין השם יתעלה, ובין ברואיו, כי מלא כל הארץ כבודו.
והיה הסומך מניח ידו בין קרני ראש בעל חי (הלכה יד), להיות כי הקרבן דוגמת העולם בכללו כמו שנתבאר עמ' נב' פראג, ועקר הסמיכה היא בעליונים, ומשם יורד השפע לתחתונים, כמו שנתבאר בספר המורה פרק אחד עשר ושנים עשר חלק שני, לזה באה הסמיכה על הראש, ובין קרניו, כי הראש מורה על התחלות העולם הכללי, והקרניים הם קרני ההוד שהם השכלים הנבדלים המנהיגים העולם.
ומדיני הסמיכה להיות האדם מתודה עליו, על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל עולה עון עולה (הלכה יד), להיות כי בזמן שרשעים בעולם, כביכול הקדוש ברוך הוא מתנחם על הבריאה שברא העולם, כמו שנאמר (בראשית ו ו) וינחם יי' כי עשה את האדם, על כן באו וידוי אצל הסמיכה, אף שהוידוי בא לעורר האדם שיתנחם מדעתו, ויתבונן חסדי השם יתעלה ובהשפעתו בעולם.
אמנם בשלמים כתב הרמב”ם (הלכה טו) שלא היה מתודה, אלא אמר עליו דבר שבח, להיות כי קרבן שלמים, היה מורה על שלימות האדם כמו שנתבאר (פרק יב), ואז ישמח יי' במעשיו, ברוך הוא לעולם אמן ואמן.