תורת העולה/חלק ב/פרק טז
פרק ששה עשר[עריכה]
עניין הנסכים, המקובלים דברו בהן סתומות, והוא מבואר בספריהם, ולפרש הנגלה באתי.
והנה הרב המורה כתב חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך צוה להקריבו, וכבר היו עובדי עבודה זרה מקריבים אותו, ולא נראה לי בו טעם, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבוע' הכבד, הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיונית אשר מבוע' הלב, הוא היין, וכן הכח אשר מבוע המוח והיא הנפשות, יערב לו הניגון בכלים, ומפני זה התקרב כל כח אל השם יתעלה בנאהב שבדברים לו, והיה הקרבן בשר, ויין, ושמע השיר, עד כאן לשונו.
והנה בעל העקידה האריך בפרשת כי תשא שער שנים וחמישים בדברים ממשליים לבא אל כוונתו כאשר יחפוץ. וכתב לבסוף וזה לשונו, ונאמר מוסיף על מה שאמרנו. בהיות מחזיקים טובה עם הקרבנות, והנסכים על המחיה ועל הכלכלה התמידין שמקבלין מן השם יתעלה, מוסיף על זו הכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן, כי על כן באו שלשה מינין הקרבן, ומנחתו, ונסכו, וזה כי המקריב שם את עצמו בשלשה חלקיו, הקרבן הבעל חי רמוז אל הקרבת סוגו הכולל שהוא החי, המנחה הוא סולת חטים שהוא מאכל המדבר לבד, שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם, ושני עדים יוכיחו, האחד עומר שעורים הנקרבת ממחרת הפסח, לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבים שתי הלחם מן החטים. והשני קרבן סוטה שבא מן השעורים. וכמו שאמרו (סוטה טו ב) היא עשאת מעשה בהמה וכו'. והיין הוא לרמוז על שלימות הנקנה אל האדם המיוחד, שהוא הבדל האדם האמיתי הישראלי כו'. עד והיין באמת כך עניינו, כי יש תחתיו הבוסר שברכתו בורא פרי האדמה, והוא סוג כולל. ואחריו הענבים בורא פרי העץ, שהוא הבדל מינו, ואחריו בורא פרי הגפן, שהוא שלימתו המיוחד, ולכן דמו הנביאים האומה הישראלי אל כרם הגפן בכל מקום. והנה עם זה יהיה היין רמז אל שלימות האחרון הנקנה באדם אחר הבדלו הכולל, והוא מה שנקנה לו מהיות הסולת בלול בשמן, כי כשכח הדברי יתעסק בשמן זית זך למאור, יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל מבלי ספק, ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות כו'.
עוד כתב שער שבעה ושבעים, ששיעור בלילת השמן שיהיה לכל עשרון סולת, רביעית ההין שמן, וכן במדות המנחות שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, ומהיין חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש, והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלימודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם, שלא יצאו כאשר נזדמן או בענינים בלתי שומרים הגבלתם כו'. הנה נלאה לתת טעם בפרטי הנסכים לפי דרכו, אלא שכתב שהם משוערים ומוגבלים בלי השגה אנושית, למה היה כאן עשרון וכאן שני עשרון או שלשה. וכן ביין הנחלק לחצי ההין ושלישית ולרביעית, והאמת אתו שכל זה הגבלת אלקי, אך כאשר יתבאר אם ירצה השם יתעלה לפי דרכינו.
וזה כי כבר בארנו ענין הקרבן שהיה מורה על חדוש העולם על ידי הפסדו בדרך שנתבאר. והנה זה הכל היה על גבי המזבח הנזכר, כי ממנו נתהווה הכל ואליו ישובו, כמו שנאמר (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון. ודי למשכילים היודעים בסתרי הקבלה. ולכן היה הקרבת הקרבן והפסדו על גבי המזבח על ידי האש כי אש אכלה הוא. ולהיות כי ממנו יצא כל דבר לפועל, והמזבח משפיע לעולם השכלי, ומשם לגלגלים, ומשם לתחתונים, על כן בא נסוך היין אצל הקרבן, להורות על ההשפעה היורדת מן המזבח לתחתונים, וההשפעה נקרא בפי החכמים יין, כמו שנאמר (שיר השירים ב) הביאוני אל בית היין. ואמר כי טובים דודיך מיין. ונוכל לומר בדרך המשלי בדרך שדרך בו הרב בעל העקידה, כי כמו שמצינו ביין שלשה ברכות, זו למעלה מזו והם בוסר, ענבים, ויין, כן נמשך מלמעלה שלשה חלקי העולם זה למעלה מזה, הבוסר הוא כדמות העולם השפל שהוא בוסר, אינו נגמר פריו עד שמשלים נפש האדם, שהוא גמר הפרי, ותכלית העולם השפל, ולכן מברכים עליו בורא פרי האדמה, והם כל דיירא ארעא. והענבים דוגמת עולם הגלגלים שהם עגולים כענבה זו. ולכן מברכים בורא פרי העץ, שהוא עץ החיים אשר בתוך הגן, שאמרו עליו (בר"ר פרשה טו ז) שהיה מהלכו חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו, כמו שבאר המורה חלק שני פרק שלשים, והיין נגד עולם השכלי הנקרא יין, כמו שכתב בשם בעל העקידה שהחכמה נמשל ליין, וכמו שאמר שלמה (משלי ט ה) שתו ביין מסכתי וגו'. ולכן מברכים עליו בורא פרי הגפן, כי כנסת ישראל נמשלו לגפן, כידוע ממדרשם ז"ל (ויקרא רבה לו ב) והמשכיל יבין.
ועוד נוסף בא הנסוך מיין כאשר נודע למקובלים, כי היין הוא נגד מדות המזבח, ולכן בא רמז ההשפעה מיין, ודע והבן כי המזבח היה יושב ברומו של עולם, ואין לך בעולם השפל דבר שהיה גבוהה ממנו מלבד בנין הבית המסבבו. וזה כי הר הבית היה בראש ההרים, כמו שדרשו ז"ל פרק עשרה יוחסין (קידושין סט א) כי המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שנאמר (דברים יז ח) וקמת ועלית וגו'. עמ' מט' פראג וכבר כתב הרמב"ם פרק ששה (הלכה א) מהלכות בית הבחירה, עזרת כהנים והמזבח והאולם היה במישור ההר, ומשם מלמעלה עד ההיכל לא היה שנים עשר מעלות, כל מעלה חצי אמה, כמו שנתבאר. אם כן המזבח שהיה גובהו עשרה אמה, היה יותר גבוה מראש ההר, והוא רומו של עולם, ולכן כשהיה מנסכין היין עליו, היה יורד למטה והגיע לארץ שהוא ישוב העולם השפל, ואף על פי דמחשבון של מעלות הר הבית שכתבתי חלק ראשון פרק עשרה משם הרמב"ם, וכדבריו הוא בפרק קמא דיומא (טז א), נראה דהיה מקום יותר גבוה בארץ ישראל מראש המזבח, דהרי אמרינן פרק אמר להן הממונה (יומא לא א), אמר אביי עין עיטם גבוהה מקרקע עזרה עשרים ושלשה וכו'. ופירש רש"י (ד"ה עין עיטם) מעין עוטם באין המים לגג בית הפרוה, שעליו היה בית הטבילה, והיה גבוה אותה הלשכה עשרים אמה, ורום המקוה שלשה אמות כמבואר שם בגמרא. ומאחר שמעין עיטם באו המים לשם על כרחו גבהו כ"ג אמות יותר מקרקע עזרה שבה היה לשכת בית הפרוה בנויה, ועד קרקעות המזבח לא היה רק שמונה אמות וחצי, כמבואר לעיל ממדות המעלות שהן מן העזרה עד מקום המזבח, והמזבח היה גבוה י' אמות, אם כן עין עיטם היה הרבה גבוה ממנו. וכן פירש שם רש"י ביומא (ד"ה עין עיטם) שעין עיטם הוא היה המקום היותר גבוה שבעולם. וכן אמרינן בזבחים סבר למבנייה לבית המקדש בעין עיטם, אמרי נחתי פורתא, דכתיב בין כתפיו שכן, דשמעינן מיניה דהיא יותר גבוה מן הכל. וכן הוא בירושלמי דשקלים (סנהדרין פרק יא הלכה ב), מכל מקום נראה כדי ליישב טעם הנסכים בדרך שנתבאר, כי המזבח היה יותר גבוה, כי אף על פי שעין עיטם היה יותר גבוה מלשכת בית הפרוה שלשה ועשרים אמות, מכל מקום מקרקע העזרה לא היה גבוה כל כך, דלשכת בית הפרוה היה מחילה תחת הקרקע, כמו שכתב הערוך והביאו התוספות פרק אמר להם הממונה (יומא לה א ד”ה פרוה). זהו הנראה לי בטעם כלל הנסוך, אמנם פרטיו יתבארו בפרק אשר לפנינו.