תורת העולה/חלק ב/פרק יז
פרק שבעה עשר
[עריכה]כתב הרמב"ם פרק שני (הלכה א) מהלכות מעשה הקרבנות, ויתנסך היין על גבי המזבח, ואין נותנין אותו על גבי האש, אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין, עד כאן לשונו. הטעם, להיות כי עקר ההשפעה היא מן היסוד, והוא הנותם שפע במזבח, היה הנסוך על היסוד, כפי דעת הרמב"ם ז"ל. אמנם פרק לולב וערבה (סוכה מח ב) לא משמע שהיה מנסך על גבי היסוד, רק שני ספלים היו לו לקרן דרומית מערבית שבהן היו מנסכין היין והמים. וכן כתב הראב"ד בהשגות, ולפי זה הרמז היה בקרן דרומית מערבית, להמשיך חוט של חסד מן הדרום למערב, ומשם מקבל המזבח ההשפעה. וכמו שנאמר (תהלים פט) עולם חסד יבנה. וכמו שיתבאר לקמן פרק חמשה ועשרים.
והענין על פי שני הדעות שוה, כי הרמז שמן המזבח היה יורד השפע והברכה כטל חרמון שיורד על הררי ציון והיה משוער בכח אלקי. להיות חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש, כי המקריב קרבן בין שהיה מקריבו על חטא שעבר, או שמקריבו בדרך נדבה, בא להודות ולהלל ליי' כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (ד”ה א כו כב) כי מידיך וגו'. ושאין ראוי להתפאר בשום שלימות זולתי בעבודת השם יתעלה, וכמו שנאמר (ירמיה ט כב) אל יתהלל החכם בחכמתו וגו'. שנגד אלו השלשה שלמיות המוזכרים בפסוק ההוא, באו שלשה חלקי הקרבן, וכמו שנתבאר למעלה פרק עשירי, ולכן המקריב פר היה מודה ששלימות הגבורה המרומז בפר הוא הבל, מאחר שיפסד העולם לבסוף כדמות הקרבן, ולכן מחוייב האדם לעבוד השם יתעלה שברא העולם מאין, והוא טעם הקרבן שאדם מקריב בדרך שנתבאר. ולכן בא חצי ההין לפר, להורות כי עקר הגבורה היא בחצי הין, כי הוא שלימות הנתעלה בגופו, שהוא ששה קצוות שהם בכל גשם, שגדרו אורך, ורחב, וקומה, וחצי ההין הוא ששה לוגין, ועקר השלימות ההוא בעבודת השם יתעלה, לנצח יצרו הרע שהוא חציו של אדם. וכמו שאמרו (אבות ד א) איזהו גבור הכובש את יצרו. ונקרא הין מלשון הן, והוא ההן הנזכר בתחלה בתורה, שנאמר (בראשית ג כב) הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. וכבר נתבאר חלק ראשון פרק שלישי, כי מלת הן מורה על עניין התיחדות איזה דבר במה שהוא עליו ולכן האדם שהיה יחיד בעולמו, נזכר עליו מדת ההין, כ"א נשלמו בו עשרה דברים שהם כחותיו החצונים והפנימיים שהם עשרה, כמו שכתב העקדה ריש כי תשא, נתייחד במדתו בעולמו וראוי לקראו הין, והן שלו צדק.
והיו נסכי העז והכבש רביעית ההין, שהן שלשה לוגין, להיות העושר שמורה עליו הכבש, וכל מדה שנרמזת בעז הם נחלקים לשלשה יתרון, וחסרון, והמצוע, ובכל אחד יוכל לעבוד בוראו, ושלשה לוגין הם שמונה עשר ביצים, כי זהו עקר חיותו וחלקו במציאות, כי אמרו רבותינו ז"ל (אבות ד א) איזהו עשיר השומח בחלקו, וחלקו הוא מדריגתו בעשרו ובמציאתו על פני האדמה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יא א) כל מה שנברא בצביונו ובדעתו נברא. עמ' מח:' פראג וכמו שנתבאר למעלה (פרק יג). ונאמר (איכה ג לט) מה יתאונן אדם חי. ודרשו ז"ל (קידושין פ ב) די לו החיים שנתתי לו, ולזה היו י"ח ביצים והוא מנין החי. ואולם האיל היו נסכיו שלישית ההין, שהוא ארבע לוגין, כאשר כבר נתבאר, כי קרבן האיל היה מורה על שלימות הכבוד, שרודף האדם אשר הוא להבל דמה, ובזכרו שהוא מארבע יסודות ולבסוף ישוב אל עפרו. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא יתאוה למותרות הכבוד. ולהיות האדם כן ששה קצוות ובכל אחד ארבע יסודות, בא הנסוך ארבע לוגין שהם ארבע ועשרים בצים, ובא הרמז בבצים כי לבסוף ישוב לעפרו, וינחמוהו קרוביו בבצים ועדשים העגולים כגלגל, כי הוא גלגל החוזר בעולם, זהו שראיתי לבאר הטעם נסכי היין. אמנם נסכי המים בחג יתבאר לקמן חלק שלישי בעניני קרבנות החג (סא) אם ירצה השם יתעלה.