תורת העולה/חלק ב/פרק מד

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק מד · >>

פרק ארבעה וארבעים

עניין ארבע בגדים של כהן הדיוט. נראה שהוא נגד ענינים שארעו לקיו ושת, שמהם נתקיים העולם. והיתה ענין הוראתן על חדוש העולם, בדרך בגדי כהן גדול, שנתבארו בפרקים שעברו. ולכן היו בגדיהם ארבע בגדי פשתן, והם כתונת, ומכנסים, מגבעות, ואבנט. בהיות כי יוצאי ירך קין ושת, הם אנשי שם, אשר נקבו בשמות בימי דור אנוש ודור המבול, וחטאו בארבע מיני חטא, גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ו ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. ונאמר בדור המבול (בראשית ו יב) כי השחית כל בשר את דרכו. לכן היו כהני הדיוט לובשים מכנסים. עוד היו שופכים דמים, כמו שעשה קין, גם זרעו אחריו, כמו שדרשו ז"ל (נדה יג א) המוציא זרע לבטלה, קשים מדור המבול, שנאמר (ישעיה כז) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים וגו'. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, לכן היו לובשים הכתונת.

אבנט היו לובשים, נגד הגזל שהיו עוברים אנשי דור המבול, וכמו שנאמר (בראשית ו יג) כי מלאה הארץ חמס. וכבר נתבאר לעיל (פרק מג) בענין כהן גדול, ששלשה בגדים אלו, היו מכפרים על שלשה עבירות אלו. מגבעות היו לובשין, נגד עבודה זרה שהיו עובדים, שנאמר (בראשית ד כו) אז הוחל לקרא בשם ה'. ודע כי אף על פי שכתבתי (פרק מג) בכהן גדול, שענין המצנפת בכהן גדול, היה מורה על איסור אכילת בשר, והאפוד על עבודה זרה, באו עניני בגדי כהן הדיוט בענין אחר, ולזה נשתנה השם, שזה מקרי מצנפת וזה מקרי מגבעות, והיה עשיית המגבעות משונה ממעשה מצנפת, כמו שכתבו התוספות פרק קמא דסוכה (סוכה ה א ד"ה ואל) וביומא (כה א ד"ה נוטל) ופרק קמא דגיטין (ז א ד"ה בזמן), וכן כתב הרמב"ן בפירוש החומש (שמות כח לא). וכן כתב האבן עזרא פרשת תצוה (שמות כח לו), כי מגבעות היה כמין כובע, ומצנפת היה דבר ארוך שהיה צונף סביב ראשו, עיין עליו בפירושו, והוא מורה על גאות, שהוא דבר תכשיט נאה אל הראש, יוכל להתגאה ולהתפאר בו מה שאין כן בכהן הדיוט, שלא היה לו רק כובע קטן על ראשו לכסותו, לומר ששכינה למעלה מראשו, ולכן אסורים לילך בגילוי הראש, ועל ידי זה היו מורים אסור עבודות עבודה זרה, והיו עניני המגבעות מורים על ענין ע"ז מצד שיתוף שם מגבעות, כי דרך עובדי עבודה זרה להעמיד הצלמים על הרים וגבעות, כמו שנאמר (הושע ד יג) על ראש ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטירו. ונאמר (ישעיה ב) על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות. וכהנה רבות במקרא. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז מה ב) אין לך גבעה וגבעה בארץ ישראל שלא העמידו עליו צלם.

ובא הרמז בכהן הדיוט במגבעות, ולא באפוד כמו בכהן גדול, להורות על טעותן שבא להם ענין עבודה זרה מכח איסור אכילת הבשר, שהיה נרמז במצנפת של כהן גדול, ונעשה בראש בניו למגבעות, כי חשבו מחשבות זרות בענין איסור אכילת הבשר, ועבדו על ידי זה עבודה זרה. והוא בעיני סבה אמתית, למה שנאסר הבשר קודם דור המבול, והותר אחד כך, וזה כי הרב המורה כתב בכמה מקומות בספר המורה ובפרט פרק ששה וארבעים חלק שלישי, כי הקדמונים היו עובדים לשור ושה ושאר בהמות, ומהם נמשכו אנשי הצאבא שהיו עובדים לבהמות, וכמו שכתבתי לעיל דבריו חלק זה פרק שישי, וזה הטעות כולו בא להם, ממה שראו שנאסר להם אכילת הבשר, שהוא הבעל חי. חשבו שלא נאסר להם מכח ציווי השם, רק מטעם שיש בו צורך אלהות, ולזה טעו אחריו, עד שנמחו בדור המבול, וכדי להסיר המבוכה הזאת, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות העולם אחר המבול, והתיר להם אכילת הבשר, והריגת הבעלי חיים, שידעו בו בני אדם שאין בו ממש.

ולפי זה אין אנו צריכי' לסרב בדברי רבותינו ז"ל, כאשר עשה הרלב"ג בפירוש בראשית, וזה לשונו מבואר מצד העיון, ומצד התורה, שרצון אלקים לא ישתנה, וכבר יחשב בזה שישתנה רצון האלקים שיצוה מן המצות, שכבר התיר לבני נח אכילת בעל חי, שאסור לאדם, וזה שקר עצום, ראוי שיברח מזה כל בעל דעת. וכבר אמרו זה במדרש קצת רבותינו ז"ל, אלא שבאלו הענינים וכיוצא בהן לא נביט למאמר אומר כו' והאריך בזה.

והנה תמהני על חכם גדול כמוהו, שיחשוב שזה הוא שינוי רצון מן הבורא יתעלה, ולא יתלה השינוי מצד המקבלים. ולזה נשתנה המצוה, וכזה הוא כל מעשה אלקינו יתעלה, כי ישתנה מרוצה ללא רוצה, או להפך, והכל מצד שינוי מעשה המקבלים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים עז) חלותי היא שנות ימין עליון. וכזה אירע במצוה זאת, כי מצד שטעו בני אדם אחר הבהמה והחיה בסבות אסורו, הוצרכה התורה להתיר מה שאסרה. וכבר האריך בעל עיקרים חלק שלישי פרק חמשה עשר לבאר ששנוי המצות, אינן גורמין שינוי רצון.

והנה ראיתי להאריך קצת בדרך זה, כי סולק מעלינו הקושיא שהעיר עליה הרמב"ן ז"ל פרשת תולדות יצחק, על מדרשם ז"ל (ב"ר צה ב) שהאבות שמרו התורה כולה, כמו שדרשו ז"ל (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. וכתב שם הרמב"ן, ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא אחיות, ועמרם נשא דודתו, ומשה הקים שנים עשר מצבות, והאיך אפשר שנהגו היתר בתורה, במה שאסר אברהם אבינו על עצמו. וקבע לו השם יתעלה שכר על הדבר, והוא יצוה בניו ובני ביתו, וביעקב דרשו (ב"ר מט ו) ששמר שבת, וקבע לו תחומין. ותירץ הרמב"ן כי אברהם לא שמר התורה אלא בארץ, ויעקב נשא אחיות בחוצה לארץ, וכן עמרם וכו', כמו שהאריך שם. ואני תמה על זה, כי לא מצינו שגרש יעקב נשיו בבואו לארץ, ואף כי לאחר שמתה לו רחל, נשארה לו בלהה וזלפה, שהיו גם כן אחיות לפי דעת רבותינו ז"ל (ב”ר עד יג-יד).

אך אמנם לפי מה שכתבנו מענין שינוי המצות מיושב הכל, כי אפשר שאיסור שתי אחיות לא היה עבירה כלל בזמן האבות אלא נתחדשה אחר-כך, לפי שראתה חכמת אלקים, שבא תקלה גדולה על ידי זה, במה שקנאו בני לאה את יוסף בן רחל אחות אמן. גם קנאת לאה ורחל זו בזו, כי להיות לאה ורחל היו עקרי נשי יעקב, היה להם קנאה ביחד, מה שאין כן בבני השפחות. ולזה נאמר ביוסף (בראשית לז ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, הנה מצד האחיות שהן לאה ורחל, וקנאת בניהם זה בזה, ירדו אבותינו למצרים, ולכן נאסר אחר כך שתי אחיות, והוא טעם צורך ענין הסיפורים ההם, להעיר לנו על טעם מצוה מן המצות. וכעין זה כתב המורה פרק חמשים חלק שלישי על ספור אלה המלכים כו'. ואפשר שכמו שנשתנה דין האחיות, כן נשתנה נשיאת דודתו. ולכן הותר עמרם לישא דודתו. וכעין זה דרשו ז"ל באסור אחותו, שנאמר בה (ויקרא יט) חסד הוא. ודרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ט א) מה שהתרתי לקין והבל כו'. ולכן לא נאסרו עריות אלו עדיין בימי האבות, עד שעת נתינת התורה שנתחדשה ההלכה, וכזה כתב הרמב"ן ז"ל (בראשית כו ה) עצמו לענין המצבה, וזה לשונו והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים קמו) במה שנאמר (דברים טז כב) כי שנא ה' אלקיך. ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות, עד כאן לשונו. ומדהא איתא הא נמי איתא, ויש ללמוד בכל מקום מן הנגלה אל הנסתר.

ונשוב לדברינו ונאמר. ודע והבן כי כל זה נתבאר מסוד הקרבנות, שהאמת הוא כאשר כתבתי, כי הפסד הבעל חי, הוא מורה על הפסד העולם. ולזה הקדמונים שטעו והיו סוברין שהעולם קדום, היו עובדים לבעל חי, שרומז על כלל העולם, וזהו היה חטא קין שהביא קרבנו מפרי האדמה, ולא רצה להביא מבעל חי, כי לא האמין בחדוש העולם, ובהפסד הבעל חי, ולכן לא הביא רק מפרי האדמה, שמורה על חלקי העולם, שהאמין בהן אפשרות ההפסד, אבל לא בכללו, המרומז בבעל חי. ולזה אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית ט) שהביא זרע פשתן, כי הפשתן נקרא בד, ודרשו ז"ל (זבחים יח ב) שהוא עולה בד בבד, ולזה הביא זרעו, רוצה לומר שאין להקריב רק הזרע המגדל דברים פרטיים ויחידים הנקראים בד, אבל לא דבר המורה על הכלל.

סוף דבר. זהו ענין מגבעות כהני הדיוט, ואף שהיו קדושים בני עליון כולם, משום שעניני בגדיהם היו מורים על עניני הדיוטות, ושעברו בני אדם על מצות בוראן, מה שאין כן בכהן גדול, שלא בא הרמז רק על מה שנצטווה, לכן שם הדיוטות עליהם, ונקרא שמם כהן הדיוט, ולא כהנים סתם. ובזה היו נכרים שאינן כהנים גדולים, אלא הטעם מה שנתבאר.