תורת העולה/חלק ב/פרק ט
פרק תשיעי
[עריכה]כתב הרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול, קרבנו יותר ממין הפחות. ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כבשה או שעירה, כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מכל מין, ואין חטא יותר גדול מעבודה זרה, ואין חלק מין יותר פחות משעירה, ולהגדיל מעלת המלך היה קרבן שגגתו שעיר, אבל כהן גדול וצבור אין שגגתן מעשה גמור אך היא הוראה, ומפני זה הבדיל קרבנן בפרים, ובעבודה זרה, שעירים, וכאשר הי' החטאים שמקריבין עליהם אשם, למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם חטאת, היה קרבן אשם איל או כבש מן הצאן, עלה מינו, וחלק מינו. בהיותו זכר מן הצאן, הלא תראה העולה מפני שהוא כולו כליל חלק מינה, ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכוונה חסר הנוי והריח הטוב מן מנחת החוטא, ומנחת סוטה מפני שהיה גם כן לחשד חטא והזהיר מהקריבה בשמן ולבונה וחסר ממנה זה הנוי, להיותה מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאלו יעירהו זה לידי תשובה, ושיאמרו לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם, והסוטה שמעשיה יותר מגונין מן השוגג, היתה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא קמח שעורים, וכבר נמשכו טעמי אלו החקים כולן על סדר, וענינם נפלא מאד. וכבר זכרו רבותינו ז”ל (תורת כהנים פרשת שמיני, מכילתא דמלואים ד) טעם היות הקרבן ליום השמיני של מלואים עגל בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה עגל, וכן חטאתו של יום הכפורים פר בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה העגל. ולפי זה העניין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם, בהיות החטאת כולן ליחיד ולציבור שעירים, רצה לומר הרגלים ושעירי ראש חדש ושעירי יום כפורים ושעירי עבודה זרה, סבת כולן אצלי היות {רוב} מריים וחטאתם אז בהקריבן לשעירים, כמו שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל {הרמב”ם} [החכמים] ז”ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעיר, בעבור שחטא עדת ישראל כלה, היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק שנאמר בענינו (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כוונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי, שצריך לזכור תמיד חטאתו, שנאמר (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד. ושצריך כפרה על חטא ההוא, הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהא ממין המרי, עד כאן לשונו.
ודעת המקובלים בזה הוא עניין אחר, ולא אביא אלא לשון מי שבאה הדבר בלשונו הטיב, והוא רבינו בחיי שכתב פרשת ויקרא (א ט) וזה לשונו, וגם צריך שתתעורר במה שהיה הקרבן עולה זכר ולא נקבה, וחטאת נקבה ולא זכר, והשלמים אם זכרים אם נקבות. והטעם בזה כי תכלית הכוונה בקרבן עולה, למעלה מן המקום ששם מתחלקים זכר ונקבה, כלומר לבינה שהיא למעלה מן המדות, שיש בהן פועל ומקבל, אבל בקרבן שלמים לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהן, וכן שלמים אותיות משלים. ולכן כתב בשלמים אם זכר אם נקבה. והחטאת נקבה ולא זכר, כי הוא למדת שמור, ובדין שיהא הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא, ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר, כי המקום ההוא מלמעלה מן המדות, עד כאן לשונו.
וכבר כתבתי מזה חלק שני פרק ראשון, ויש לספק בזה ממה שחטאת צבור הוא זכר ולא נקבה. ועוד לפי זה, מאי שנא אשם הבאה זכר ולא חטאת, שהרי גם החטאת מכפרת. והזוהר פרשת בראשית (חלק א רנט ב) האריך בפרטי הקרבנות וזה לשונו, ומאן דגרם לון לבני נשא למעבד ההוא חובא מסטר דשעיר אתי, בגין כן חטאת יחיד שעירה וחטאת נשיא שעיר, וחטאת כהן משוח פר כולו מסטר דשמאלא ולזמנין קריב יחיד. כבשה לקבל כנסת ישראל, וכלהו שאר מצות אלא בעבודה זרה דצבור מקריבין פר לעולה ושעיר לחטאת, וההוא חטאת (במדבר טו כד) חסר אלף בגין דאיהו גריעות סגיא, דהא חטאת לשנ' דגריע הוא, דכתיב (מלאכים א א כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים. וכל חד עז בת שנתה מסטרא דשמאלא, וההוא פר דורון לעילא לההוא צדיק דאפרידו ההוא ארון מההוא ברית, ושעיר לחטאת לקביל כנסת ישראל דמנעו מיניה ברכאן, ועל כל דא יחיד כד חב בכולה מצות לא תעשה דאית בהו כרת, שעירת עזים בעא לקרבה לכתחלה אלא כד לית ליה דיקריב כבשה, ותא חזי כנסת ישראל רביעית היא ליומן, ובגין כן ארבע מתנות בעי, וסלקא ההיא ריח ניחוח מההוא אמרין, כדין נייחא לכנסת ישראל, ולא עבדית נוקמין עמ' מד:' פראג דהא בשוגג הוי'. ועוד האריך בפרטי קרבנות ועיין שם.
עוד מצאתי כתוב, כי היה כל העולות זכרים דוגמת יצחק שהיה עולה זכר תמים. זאת התורה אשר שמו הראשונים זכרונם לברכה, ומי שלא יספיק בדבריהם, לבו ישית לדעתי.