תורת העולה/חלק ב/פרק ו
פרק ששי
[עריכה]אמרו במדרש רבתי פרשת צו (ח ג) רבי יודא ורב נחמן, רבי יודא אמר חביב קרבן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשירה שאמרו ישראל על הים, שנאמר בה (שמות טו ב) זה אלי ואנוהו. וכאן אמר (ויקרא ז) זה קרבן נחשון. רב נחמן אמר חביבין קרבנן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשני לוחות הברית, להלן נאמר (שמות לב טו) מזה ומזה הם כתובים. וכאן כתוב זה קרבן נחשון. ואי אפשר להעלות מדריגות זה הקרבן, לולי על פי מה שנבאר, שאז היה מדריגות קרבנן גדול מאד כמו שהשיגו עניין חדוש העולם, והקריבו עליו כל אחד קרבנו בדרך שנתבאר, ולזה נאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'. ודרשו ז"ל בפסיקתא (רבתי ה ג) להקים המשכן אין כתיב אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו כו'.
ופרטי קרבנן היה מורה על זה בכל חלקי ההקרבה ההיא, כמו שנאמר (במדבר ז ג) ויביאו את קרבנם לפני השם שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. בהיות כי דרשו ז"ל (ב"ר יב ח) (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בזכות אברהם. לכן הביאו כל אחד שור הרומז אל אברהם כמו שכתב שם רש"י ז"ל (במדבר ז כא) בשם רבי משה הדרשן, פר נגד אברהם שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. וכן הוא במדרש רבה במדבר (יג יג), ולכן קראו בקר ואחר כך קראו שור כמו שיתבאר.
ואמר שהביאו שש עגלת צב [כנגד] ששה ימי בראשית. ולהיות כי היום והלילה נמדדין על ידי עגולי השמש הסובבת כל יום סביב העולם, אמר שהביאו שש עגלות, לשון נופל על לשון, ואמר שאלו עגלות היו צב, מלשון צבא והם צבא מעלה. ואפשר שכוון במלת צב למדרשן ז"ל (ר"ה יא א) כל מעשה בראשית בצביונן נבראו. ולהיות כי הזמן מכלל הנבראים, אמר בעגולים אלו בהן צב, רצה לומר שגם הם בצביונן נבראו, ואפשר כי צב מלשון (איוב ז) צבא לאנוש עלי ארץ, (איוב יד) כל ימי צבאי איחל. שפירש מלשון קץ וזמן. ואמר שני עשר בקר, להיות כי בכל אחד מששה ימי בראשית נאמר ויהי ערב ויהי בוקר, והוא נחלק לשני חלקים, והם שנים עשר, וכולן נבראו בשביל אברהם הנקרא בקר.
ועוד אפשר לומר שהיו העגלות על שני עשר בקר, והם שנים עשר שעות שביום, וכל אחת נקרא בוקר, לפי שהבוקר ישתנה לפי האופקים עד שבכל אחד משעות היום מתחיל החמה לזרוח עמ' מב:' פראג באופק אחד, והוא בוקר ליושבים שם.
ואמר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, רצה לומר כי העגולה היומית נחלקת לשני חלקים, והם עגול היום ועגול הלילה. ואמר שור לאחד, דע כי הרב המורה כתב ריש חלק שלישי, שפני השור המוזכר במרכבה הוא מורה על גלגל השמש, והוא נקרא שור כמו שבארו שם המפרשים (פ"א), ולכן אמר שור לאחד, רצה לומר שהשור שהוא השמש הוא הסבה ומחברן לאחד. ולהיות ידוע שאין אלו העגולים מועילים אלא למה שתחת השמש, והוא העולם הגשמי, על כן נתנו אלו העגלות לבני גרשון ולבני מררי שהיו ממונים על כלי המשכן, שהיו מורים על דברים גשמיים. אמנם בני קהת ממונים על כלים רוחניים, כגון הארון והמנורה והמזבח והשלחן, לכך לא נתן להם מעגלות אלו, שנאמר (במדבר ז ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.
ונאמר בקרבנות (שם יג-יז) קרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת פר אחד בן בקר אחד איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה שעיר עזים אחד לחטאת ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב.
והנה ידוע שכל הדברים הללו מורים על חדוש העולם. ולכן כתב ר' משה הדרשן והביאו רש"י ז"ל בפירושו (פסוק יט), כי קערת כסף אחת היא נגד שנותיו של אדם הראשון, כי קערת כסף בגימטריא תתק"ל. שלשים ומאה משקלה על שם כשהעמיד תולדות לקיים העולם היה בן שלשים ומאה. מזרק אחד כסף בגימטריא חמש מאות ועשרים, על שם נח שהעמיד תולדות בן חמש מאות שנה (בראשית ו ג וברש”י שם). ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שמבואר אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שבעים שקל נגד שבעים אומות שיצאו מבניו. ועוד כתב כף אחת נגד התורה כו'. ולא אביא דבריו כי אינו נמשך על פי כוונה אחת רק כוונות מלוקטות, וגם שאינו נמשך לפי דברינו. ולכן אוסיף על דבריו מעט כדי שהדברים יהיו נדרשים כמין חומר על פי הכוונה הנמשכת.
והוא, שהכל בא על יסוד חדוש העולם, שהוא יסוד ועמוד התורה. ותחלה אקדים לך מה שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשים וזה לשונו. אמנם כאשר היה פנות התורה שהעולם מחודש, ואשר נברא תחלה היה איש אחד ממין האדם, והוא אדם הראשון ולא היה באורך הזמן אשר מאדם ועד משה רבינו עליו השלום רק אלפיים שנה וחמש מאות שנה בקרוב, ואלו בא להם זה הספור לבד, היה האדם מסופק בדבר, כי נמצאו אז בני אדם מפוזרים בקצוות העולם כולו ומשפחות חלוקים ולשונות חלוקים רחוקים מאד, והוסר הספק הזה ביחסם כולם, וזכרון הסתעפם וזכר שמות מפורסמים מהן, פלוני בן פלוני ושמותיהם ומקום שכנם וכו'. ועוד האריך החכם שם, ולכן נראה כדברי רבי משה הדרשן, וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא, בקערה ומזרק שבא הרמז על אדם ועל נח והשתלשלות דורותיהן, כי על ידי זה יוודע עניין החדוש ואמתתו.
ולהיות כי עשרה דורות מאדם ועד נח, ולא בא מכולם כלום אלא נח, לכן הביאו כף אחד עשרה זהב מלאה קטורת, להורות על אותן עשרה דורות, וכולן נכללין בכף אחת שהוא נח שהיא מלאה קטורת. וכבר רמזנו ואמרנו שעניין הקטורת היה מורה על מעשים נעימים וטובים, וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא (שם). ועניין הסולת והשמן שהביאו למנחה, הוא דבר הנהוג לדורות ואינו תלוי בקרבן נשיאים, ויתבאר לקמן (י"ח) אם ירצה השם יתעלה. ואף כי כבר כתבתי (פרק ג) כי עניין הסולת הוא מורה על עצמיים הפרדיים, שעל ידן יוודע החדוש לפי דעת המדברים, ואולם אדם ונח היו מבעלי דעת ההוא, ועל כן היו הקערה והמזרק מלאים סולת ובלולים בשמן, המורה על אמונות אמיתיות הנמשל כשמן, כמו שנאמר (קהלת ז א) טוב שם טוב משמן טוב וגו'.
ואמר פר אחד נגד אברהם, כמו שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. איל אחד נגד יצחק, שנאמר (בראשית כב יג) ויקח את האיל. כבש אחד נגד יעקב, שנאמר (בראשית ל מ) והכשבים הפריד יעקב. שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים. ולזבח השלמים בקר שנים, נגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כל זה כתב רש"י ז"ל בשם רבי משה הדרשן, הרי נתבאר לך המשכת הדורות עד ימי הנשיאים. ולהיות כי הקרבן מן הבעל חי יותר נכבד מקרבן סולת, כי זה נבנה על דעת האמתי הפילוסופיא, וקרבן הקמח נבנה על דעת המדברים כמו שנתבאר לעיל (פרק ג), על כן מאברהם ואילך שהוא היה עמוד החכמה ועמד על העיקר בפילוסופיתו והאמין ביי' על דרך האמת, על כן ממנו התחיל הרמז בבעלי החי שהוא הקרבן האמיתי.
ואמר (במדבר ז כג) אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה וגו'. הנה רש"י ז"ל כתב שהוא נגד תורה ונביאים וכתובים וחמשה נגד חמשה חומשים כו'. כבר כתבתי כי אלו דברים אינן נמשכין על פי כוונה אחת, לכן אחליפם בשלי עד שידי מגעת. ואמר שאחר שרמזו על המשך הדורות עד זמנן, ושאז נתקיים בידם חדוש העולם, לזה באו להקריב שלשה דברים נגד שלשה התחלות שבהן נתייסד העולם, וכל אחד מהן ה', כי דרשו כי בה' נברא העולם עמ' מג' פראג הזה, כמו שדרשו ז"ל במנחות פרק הקומץ (מנחות כט ב) מאי דכתיב כי בי-ה ה' צור עולמים, כדדריש רבי יודא בר אלעי, אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד ב-ה' ואחד ב-י', ואיני יודע אם עולם הזה ב-ה' ועולם הבא ב-י', או עולם הזה ב-י' ועולם הבא ב-ה', וכשאמר (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אל תקרא בהבראם אלא ב-ה' בראם, ומפני מה נברא העולם הזה ב-ה', מפני שהוא דומה לאכסדרא כל הרוצה לצאת יצא, עד כאן לשונו. ואף על פי שהרקנ"ט באר בדברים אלו עמוקות פרשת בראשית (דף טז א) נבנים על יסודי הקבלה. אמנם בדרך הפשט נראה, כי קרא עולם הבא עולם השכלי, ואמר שנברא ב-י' שהוא י' מדרגות, כמו שמנאן הרמב"ם בספר המדע פרק שני (הלכות יסודי התורה ב ז) ועולם הזה ב-ה', כי הוא ה' יסודות עם הגשם החמשי, שהוא גשם השמים, שאינו כאחד משאר ארבע יסודות שתחת הגלגל, כמו שכתב בספר המדע פרק רביעי (הלכה א) ובמורה חלק שני, ואמר כי אפשר כי העולם הזה נברא ב-י' ועולם הבא ב-ה', שאפשר לסדר המדריגות בעניין אחר, כי הגלגלים תשעה וחומר הראשון הוא עשירי, או נאמר כי מדריגות העולם השפל הם תשעה, חומר הראשון, ארבע יסודות, וארבע מדריגות המורכבים שהם דומם צומח חי מדבר וחומר גלגלים בכלל והוא העשירי, והעולם הבא ב-ה', כמו שכתבתי לעיל פרק ראשון חלק ראשון, כי יש לחלק מדריגות עולם השכלי על ה' חלקים, ואמר כי ה' של בהבראם תכריע שסדור הראשון הוא יותר נאות.
ומעתה נאמר שזה היה כוונת הנשיאים שהקריבו אלים חמשה עתודים חמשה כבשים חמשה, לרמוז על ה' זו שנברא בהן העולם. להיות כי כל הוה יש לו שלשה התחלות שהם הצורה והחומר וההעדר, על כן באו שלשה מיני בעלי חיים. וכל אחד מחמש, רצה לומר כי בכל אחד ממדריגות אלו החמשה יש בהן שלשה התחלות אלו, ולכן אמר אלים חמשה כנגד הצורה, והוא מלשון אילי הארץ (יחזקאל יז יג). כמו שהצורה הוא חוזק ותוקף החומר ומהותו, וכבשים הוא נגד החומר, כי הכבשים מלשון כבישה, כמו שהחומר כבוש תחת הצורה. ועוד שהכבש הוא בן שנה, וכל מקום שנאמר איל הוא בן שתים, כי כל שנה הראשונה הבהמה הולכת ומתגדלת בחומרה עד שיעמוד על גדלו הראוי לו, ואחר כך בא לו התוקף והחוזק שעל ידי כן נקרא איל, וכמו שהצורה תולה בחומר ובא אחריו, כן שנה שנייה באה אחר שנה ראשונה ובא אחריו, והעתודים נגד העדר, כי ידוע שהמזיקין נקראים שעירים והם המעדירים ומזיקין האדם, והם העתודים בעצמן, ואף כי סתם עזים הם שחורים, כדאמרינן פרק המוציא יין (שבת עז ב) מפני מה עזיא מסגיא ברישא והדר אמרא, כברייתא של עולם כו'. והחושך הוא מורה על העדר הכרוך בחומר, כמו שפירש הרב המורה חלק שלישי, פירש בפסוק (שם מה) יוצר אור ובורא חושך. שהוא העדר האור, ולהיות כי ההעדר מפריד בין החומר והצורה, לכן נאמר עתודים בין אילים וכבשים.
ואמר זה קרבן נחשון בן עמינדב, רצה לומר שהשיג טעם כל הקרבנות האלו על מה הקריבן, ולמה כוונו, ולכן חזר הכתוב לספר הקרבן בכל נשיא ונשיא מהם, ולא הספיק לומר וכן הקריב נתנאל ביום השני וגו'. וכן הקריב אליאב בן חילון ביום השלישי וגו'. וכן בכולן. דאלו כן, היה משמע שהאחרים לא ידעו טעם הקרבנות שהקריבו, רק הקריבו כדרך שהקריב נחשון, וסמכו עליו בזו כמו שמקבל דין או מצוה מפי אחרים. לכן פרט הקרבן בכל אחד, כי כל אחד בפני עצמו השיג הכוונה והטעם שבקרבנותיהם. וזה הטעם הנראה לי גם כן שהוכפל בתורה מלאכת המשכן חמשה פעמים ולא הספיק לומר בקצרה ויאמר משה אל ישראל ככל אשר צוהו השם. וכן עשו והביאו אליו והקימו כאשר צוהו השם, כי היה מספיק. אמנם חזר ופרט כל דבר כדי להורות בכל פעם שנעשה ממשה ומישראל בכוונה מיוחדת בכל דבר, ומשה והעושים השיגו טעם הדברים, ועל כן היו מכוונים במלאכתן לכל אשר צוהו השם, והוצרכו חכמה ותבונה ודעת בעניין המלאכות, והוא מבואר.
ואמר שבדרך זה יתבאר עוד עמקי מחשבות השם יתעלה וגודל מעלות התורה שלא באו דבריה במקרה ולהכפל דברים בלבד, רק לגלות עניינים נוספים בכל דבריה, ולכן נאמר בסוף קרבנן (במדבר ז פד-פט) זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו וגו'. קערות כסף שנים עשר מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שנים עשר וגו' כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקודש. כפות זהב שתים עשרי וגו' כל זהב הכפות מאה ועשרים שנים עשר פרים אלים שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר ושעירי עזים שנים עשר וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובבא משה אל אהל מועד וגו'. ומה בא ללמדנו בכל אלה, כי מי לא ידע לחשוב כזאת. ומה שכתוב רש"י ז"ל (שם פה) והוא במדרש פסיקתא כל כסף וגו'. למדך שהיו כלי המקדש מכוונין במשקלן שוקלן אחד אחד ושקלן כולן כאחד לא רב ולא מעט, אינו מספיק אלא בכלים שחזר ומנה משקלן, אבל בבהמות שחזר ומנאן לא שייך בהן לומר כזה, לכן נראה כי כפי הכוונה הנמשכת עולה הכל כהוגן. וכמו שפרט מכל קרבן אחד היה מורה עמ' מג:' פראג על חדוש העולם והמשכת דורותיו עד זמנן של נשיאים, כן היה מורה עליו הכלים שחזר ומנאן, וזה דבר פלא שיורה על כוונה אחת בכלל ובפרט בלי שינוי, ואולי שלזה כוונו ז"ל באמרן שהיה שוקלין אחד אחד ושוקלין כולן ביחד, ולא רבה ולא מיעט, והכוונה אחת.
והנה כבר כתבתי שהקערה היה מורה על אדם הראשון, ולזה אמר שהיו שנים עשר, כי כבר ידוע שנברא ונטרד בשנים עשר שעות של יום הששי, כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין לח ב) שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו'. והמזרק שנים עשר נגד נח שהיה ניצול במבול שהיה שנים עשר חודש. והכף מורה שהיה צדיק מכל העשרה דורות שלפניו, כמו שנתבאר, לזה היו שנים עשר עד שבימיו ניתן ברית הקשת שלא יתבטלו עוד זמני השנה, כמו שנאמר (בראשית ח כב) זרע וקציר קיץ וחורף וגו', וכל אחד יש לו תחלה וסוף והם שנים עשר לא ישבותו. ואמר שמשקל כסף הכלים אלפיים וארבע מאות, להורות על שם אדם ונח, וזה כשתסיר מן אדם א"ד והיא ה' שבה נברא העולם, ותכה מספר מ' במספר נ' ומספר נ' במספר ח', יעלה לך אלפיים וארבע מאות, ואמר כי משקל הכפות מאה ועשרים כמו שנאמר בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים.
פרים שנים עשר, נגד אברהם שנתנסה בעשר נסיונות ושני בניו שהוליד בדרך נסיון בדרך נס ושנתבשר בהן מלמעלה, והם יצחק וישמעאל. מה שאין כן בשאר בניו שהוליד בדרך העולם. אילים שנים עשר נגד יצחק, וידוע מדרשם ז"ל בשבת פרק רבי עקיבא במה שנאמר (ישעיה סג טז) כי אבינו אתה כי אברהם לא ידענו וגו', שיצחק לקח עליו שנים עשר שנה שאדם חוטא ואמר שהקריב עליהם נפשו. כבשים שנים עשר נגד יעקב שהוליד שנים עשר שבטים, שעירים שנים עשר נגד יוסף שהיה ראוי להוליד שנים עשר שבטים לולי שנעץ עשר צפרניו בקרקע כידוע ממדרש ז"ל (סוטה לו ב).
בקר זבח השלמים ארבע ועשרים, נגד משה ואהרן, משה הוריד התורה לישראל, והיא חלוקה לארבע ועשרים ספרים, ואהרן קבל ארבע ועשרים מתנות כהונה.
אלים ששים עתודים ששים כבשים ששים, נגד שלשה התחלות העולם הסומכים ההויה והוא אות הסמך, ועוד כי התמונה מהאות ההוא הוא דבר עגול כאותן ההתחלות שחוזרין חלילה מהויה להפסד ומהפסד להויה, ולזה נאמר זאת חנכת המזבח ביום המשח וגו'. ובבא משה וגו' כי על ידי אמונות אלו זוכה אדם לתורה ולנבואה, כי באמונת הקדמות, השמע הקול מבין הכרובים בלתי אפשרי, ודי מה שרצינו לבאר בזה הפרק.