תורת העולה/חלק ב/פרק ז
פרק שביעי
[עריכה]בעניין פרטי וחלקי הקרבן. ידוע כי הקרבן אם הוא בעל חי אינו בא אלא מחמש מינים בעלי חיים, והם שור או כבש או עז ותורים ובני יונה, כמו שמבואר פרשת ויקרא, וכתבם הרמב”ם פרק ראשון מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א).
והטעם אמרו רבותינו ז”ל במדרש רבתי (ויקרא רבה כז ו) אמר רבי ברכיה בר סימון, אמר הקדוש ברוך הוא עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלשה ברשותך ושבעה שלא ברשותך, שלשה שברשותך (ויקרא כב) שור או כבש או עז. ושבעה אינן ברשותך איל צבי ויחמור וגו'. ולא הטרחתי עליכם ולא אמרתי להתייגע בהרים וביערות להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך, מה שגדל על אבוסיך שור כבש עז וגו' כו', עד (ויקרא רבה כז ט-י) שור בזכות אברהם, שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. כבש בזכות יצחק (בראשית כב יג) וירא והנה איל. עז בזכות יעקב, שנאמר (בראשית כז ט) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. והיה שבעת ימים, ולמה שבעה ימים, כדי שיבדוק שאם נמצא בו מום הרי זה פסול. דבר אחר למלך שנכנס במדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אל תקריבו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת. שאין שבע בלא וכו'. ואמר כי לפי מדרש זה נתבאר ספק אחד בתורה, שנאמר שור או כבש או עז כי יולד, ולא נאמר עגל שה גדי, כי בא להורות על עניין האבות שנאמר בהן שור כבש עז, אך בדרך הפשט נראה שאמר שור או כבש או עז, להודיע הטעם שאמר והיה שבעת ימים תחת אמו, ולכן אמר שור וכו'. ר”ל שראוי להיות גדול שור או כבש או עז. כדאמרו רבותינו ז”ל (שבת קלה ב) כל ששהה שמונה ימים בבהמה, אינו נפל. וקדם שמונה עדיין אינו ידוע שראוי להיות שור או כבש או עז, ובספק נפל הוא ואין ראוי לקרבן.
תנחומא (פרשת אמור כ) כתיב (קהלת ג טו) והאלקים יבקש את נרדף. רב הונא בשם ר' יוסי אמר עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמן של נרדפין מיד רודפיהן, צדיק רודף צדיק, האלקים יבקש את נרדף, רשע רדף רשע האלקים וגו'. רשע רדף צדיק והאלקים וגו'. תדע שכן הוא, שהרי הבל נרדף מפני קין, לכך נאמר (בראשית ד ד) וישע השם אל הבל. נח נרדף מפני דורו (בראשית ו ח) ונח מצא חן בעיני השם. אברהם נרדף מפני נמרוד (נחמיה ט ז) אתה הוא השם אלקים אשר בחרת באברהם. יצחק נרדף מפני פלשתים (בראשית כו כח) ויאמר ראו ראינו. יעקב נרדף מפני עשו (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו י-ה. יוסף נרדף מפני אחיו (בראשית לט ב) ויהי השם את יוסף. משה נרדף מפני פרעה (תהלים קו) לולי משה בחירו. ישראל נרדף מפני אומות העולם (דברים יד ב) ובך בחר השם אלקי'. אף כאן שור נרדף מפני ארי, כבש מפני זאב, עז עמ' מד' פראג מפני הנמר. אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, עד כאן לשונו. ואמרינן פרק החובל (בבא קמא צג א) אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים, שאין לך עוף שנרדף יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי מזבח, עד כאן לשונו.
הטעם השלישי כתב הרב המורה חלק שלישי פרק ששה וארבעים, וזה לשונו. וכבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס (בראשית מג לב) שהמצריים היו עובדים מזל טלה, והיו אוסרין לשחוט הצאן, והיו מואסין רועי צאן, אמר (שמות ח כב) הן נזבח את תועבת מצרים וגו'. וכן היו כתות מן הצבאה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורות העזים, ולזה היו קורין לשדים שעירים, כמו שנאמר (ויקרא יז) לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים וגו'. לכן היו אוסרים כתות ההם זביחת השעירים, אבל שחיטת הבקר כמעט היו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולן היו מגדילין זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו לא יזבחו הבקר כלל, אפילו במקום אשר ישחטו שאר הבעלי חיים, ובעבור שימחה זכר אלו הדיעות אשר אינן אמיתיות, צוה להקריב אלו השלשה מינין לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יתכפרו העוונות כן מרפאים חולי הנפשות. ולזאת הכוונה צוה לשחוט הפסח, מחובר אל הויות שלשה המינין גם כן נמצאין מאד, ולא כמעשה עבודה זרה המקריבין דובים ואריות ובהמות היער, כמו שזכר טמט"ס בספרו, ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולין להקריב קרבן בהמה, צוה להקריב קרבן גם כן ממיני העוף מן הנמצא בארץ ישראל יותר מן הנאה והקל למצא, עד כאן לשונו.
ואין להקשות על דברי הרב מתרנגולים שיותר נמצאין בכל מקום מתורים ובני יונה ולא הוכשרו, כי כבר זכרו ז”ל הסבה שנפסלו משום שמלאים זימה כמו שכתב רבינו בחיי (ויקרא א יד). ועוד היה נראה לפי הרב גם בתורים ובני יונים. הטעם שכתוב בבהמות, כי הראשונים היו עובדים צורות היונים. כמו שאמרו פרק קמא דחולין (ו א) לעניין כותיים שדמות יונה מצאו להם, ופרשו במדרש (בראשית רבה א ג, ירושלמי ע”ז ה ד) שהיא אלהי הנכר שהטמין יעקב תחת האלה אשר עם שכם. אם כן היו אותן הצורות גם כן נעבדות בימים ההם, אלא שלפי שהרב המורה לא מצאו בספרי הצבאה לא כתב הטעם הזה.
והרלב”ג כתב כי נבחרו אלו המינין לשני סבות, האחד מפני היותם נבחרים, והשני להיותן יותר נמצאין בקלות, ולזה בחר במיני העוף בתורים ובני יונה לשני אלו הסבות כו'. והם טעמים חלושים לבנות עליהם יסוד גדול.
הטעם הרביעי כתבו במדרש הזוהר פרשת פנחס (חלק ג ר"מ ב) באריכות, והביאו הרקנ”ט בקצרה פרשת ויקרא (קכח ב) אמר כי כל דבר עליוני יש לו דוגמא ועניין בזה העולם, והוא אליו כצל אצל המיצל ואדוק בו, ועל כן אמר בכאן כי רוח הבהמות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא שור, ועל כן בהתקרבו על גבי המזבח מתעלה עליו כי הוא דוגמתו, וכתב כי רוחה מתפשט לארבעה זיינים ואתכללו בחד, ואלו אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. ואלון קיימין לקרבנות. ורוח העופות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא נשר, ובהתקרבו על גבי המזבח פני נשר והכחות הנאצלים ממנו מתפרנסים בו. ולהיות כי הנשר בתרין יסודין איהו מימינם ומשמאלם אש ומים, ולכן הוכשרו תורים ובני יונה, כי זה יסודן אש וזה יסודן מים, ואינון מהימנין לבר זונייהו יותר מכל שאר עופות ונרדפים ולא רודפים, ותחילת הצהוב שבזה ובזה פסול, כי בתורים הם קטנים ובבני יונה הם גדולים כו'. ועוד האריך שם בדעת זה.
ובעל העקידה כתב פרשת ויקרא שער שבעה וחמשים, כי אלו בעלי חיים באו נגד חלקי האדם, פר בן בקר לרמוז על כח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל בעלי חיים הנקרבים, ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלימותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר. איל נגד כח המתעורר במעשים, כבש נגד כח החיוני, שעיר נגד כח החומרי הוא שטן הוא יצר הרע, ובפרשת לך לך שער שבעה עשר כתב כי העגל רומז על חומר האדם, והעז על כח הצמחי, ועל כח החיוני רומז איל, ותור וגוזל רומז על כח השכלי, הנחלק לחלק עיוני ולחלק מעשי, כי הוא כמו העופות שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהן כנפיים לעוף בגובה השמים, כעין השכל הזה שהוא דק רוחני ומעופף על פני השגות העליונים כו'. אלו הטעמים שמצאתי למה נבחרו מינים אלו לקרבנות, ובטעם הנראה אייחד פרק בפני עצמו.