שערי תשובה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שערי תשובה · ג · >>

שערי תשובה ג

תוכן עניינים

א[עריכה]

מפני שהוזהר בעל התשובה לחפש דרכיו. וכמה לו עונות וחטאות ואחרי אשר תם חפש מחופש הוזהר לחקור גודל כל חטא מחטאיו כמו שנאמר (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה. להודע אליו כל חטאתו אשר חטא. כמה הגדיל לאשמה בה. כי יש אשמה עד לשמים גדולה. ויש רעה כנגד כמה חטאים גדולים שקולה. והתשובה הגדולה כפי היות גדולים חקרי לב כאלה. כי לדעתו (פי' לפי ידיעתו) רב העון וגדלו. נפשו ירעה לו. או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם:

ב[עריכה]

ועוד תועיל חקירת עוצם העון לכסות כלימה פניו בשאלת המחילה כענין שנאמר (עזרא ט) אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ולעטות בושה על נפשו לפני הש"י אחרי הבטחון בסליחתו כענין שנאמר (יחזקאל יז) למען תזכרי ובושת בכפרי לך לכל אשר עשית. ולהיות לנגד עיניו גדולת חסד הכפרה כענין שנאמר (תהלים כו) כי חסדך לנגד עיני. והמשל בזה כי אם חטא העבד לאדוניו ובא להכנע לפניו. אין נפשו אל העבד בלתי אחרי ידיעתו כובד פשעו. ואם ידמה בנפשו כי החטא נקל יגדל הקצף עליו. לכן יתחייב החוטא להכיר עוצם החטא ועונשו כענין שנאמר - (ש"א כו) הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד. על כן הוצרכנו ללמד לבני יהודה. לתורה לתעודה. חומר העונשים לכל עון ולכל חטאת. על כן על כל דברי הקדמה הזאת. ועוד לתועלת נשגבה גדולה ובצורה. כי ראה ראיתי רוב העם חושבים על כמה פשעים כבדים כי הם קלים. ועל חייבי מיתות וכריתות כי הזהירות בהם יתרון הכשר או מדת החסידות. ונכשלים מבלי משים ואין תוכחת. כענין שנאמר (ישעיה מח) גם מאז לא פתחה אזנך. על כן הוצרכנו להזהירם ולגלות אזנם על חומר עבירות רבות. וכי יש במצות הקלות דרכים וצדדים רבים לכליון חרוץ ואבדן הנפש. ורבים מן הרשעים יעזבו דרכם כי ידעו האבדן וההפסד אשר בה. בהגלות להם גודל החטא ואת אשר נגזר עליו. ונכשלים אזרו חיל לכבוש תאותם. כי איככה יוכלו וראו באבדן נפשם:

ג[עריכה]

והמשל בזה לאדם החפץ ללכת אל עיר. ויאמר לו כי הדרך משובשת בצנים ופחים ואבני נגף. ולצרכו אל המקום ההוא לא יחדל מלכת. והיה כי יאמרו אליו כי שחל בדרך ונמר שוקד עליו אז יכלה רגליו מן הדרך ההיא. על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי א) לדעת חכמה ומוסר להבין. פירושו - כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה כענין שנאמר - (דברים ד) כי היא חכמתם ובינתכם. ואחר שילמוד וידע המצות ומה הם העבירות צריך שילמוד גנות העבירות. וההפסד והאבדן הנמצא בהם להרחיק נפשו מהם. ולהוכיח לעצמו בזכרון העונשים וליסר זולתו. וזאת הידיעה תקרא מוסר ולמוכיחים ינעם ללמוד לדעת זאת:

ד[עריכה]

עתה נבאר מעלות חומר המצות ואזהרות וחלוק העונשים:

המדריגה הא' חומר דברי סופרים.

נתחייבנו מן התורה לקבל תקנות הנביאים והשופטים. ולשמוע דברי חכמים ולהזהר בגדריהם. שנאמר - (דברים יז) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וגם כי הוזהרנו מן התורה לקיים עלינו להיות עושים ככל אשר יורנו. אכן מצות עשה מן התורה חמורה מדבריהם. מפני שהוזכר עיקר הדבר בספר תורת האלהים מפורש וצוה הש"י עליו בפרט. ויש דרכים וצדדים ימצאון שם דברי סופרים חמורים מדברי תורה. כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה חומר בדברי סופרים מדברי תורה שהאומר אין תפילין לעבור על ד"ת פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. וכל העובר על דברי חכמים חייב:

ה[עריכה]

ועתה הלא לך לדעת מפני מה העובר על דברי חכמים חייב יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר. כי העובר על דברי חכמים אשר מלאו לבו לעשות כן. כי תקל מצותם בעיניו לא מהתגבר יצרו עליו. אבל כי תכהין עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה. ולא משך בעול גזרתה. ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה. ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו. ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר מאחד מכל (דבריו הטוב) [דבריהם הטובים]. והוא כאומר ננתקה את מוסרותימו ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי חכמים (דברים יז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו':

ו[עריכה]

והשנית כי האיש ההוא רחוק מן התשובה. אחרי אשר אין הדבר חמור עליו כי ישנה באולתו תמיד. והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות.

ז[עריכה]

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי טובים דודיך מיין חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואנחנו צריכים לפרש גם את זה. ידוע תדע כי יראת ה' יסוד המצות שנאמר (דברים יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. ובזה ירצה ה' את ברואיו כמו שנאמר (תהלים קמז) רוצה ה' את יריאיו. ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה. כי יעשה גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה. כבעל השדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ולמרמס שה. כענין שנאמר (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי. ועשו משמרת למשמרתי [1]. ורב הזהירות והגדר והרחקה מן האיסור הלא זה מעיקרי המורא. והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול כענין שנאמר (תהלים יט) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. על כן אמרו חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. כי גדריהם וגזרותם מעיקרי היראה. ומצות היראה שכר הרבה כנגד מצות רבות כי היא היסוד להם. והדוגמא לדבר כי הנזהר מהתיחד עם אשה מפחדו פן יכשל בעון וכאשר גזרו רבותינו זכרונם לברכה. הלא זה מאשר זרח על נפשו אור יראת אלהים ית':

ח[עריכה]

והנה הקדמנו לך בשער היראה. כי נתחייב אדם לראות בבנים ולהבין בהם ולהבדיל בין עקש ופתלתול ובין הישר הולך. לתועלת נשגבה אשר הודענוך. והנה כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים וישבו לאכול לחם ואינם מברכים לפני אכלם ואחר אכלם. וכהנה רבות דברי חכמים ותקנותם אשר פורצים גדרם. בזאת יבחנו. בזאת תדע ובחנת את דרכם כי הם רעים וחטאים לה' מאד ואחריתם עדי אובד. ועליהם אמרו כי העובר על דברי חכמים חייב. כי המעללים האלה לא יכריחם היצר עליהם. ולא תתקפם תולדות החומר והתאוה הגשמית לחטוא בהם. אין זה כי אם רוע לב ופירוק עול שמים מעל צוארם. והנה הם ככל המון כת הזדים האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. גם הם רחוקים מדרך האמת. גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עו"ג ובשולי עו"ג כי יקלו דברי חכמים בעינם. אף על פי שחוטאים למלא בטנם הנה בזו לדברי חכמים ושברו עול התורה (והמורה) [והמורא]. גם עליהם אמרו העובר על דברי חכמים חייב כאשר ביארנו. והשנית כי אחרי שידעו כי עם הקודש נשמרים בכל אלה. הבדל הבדילו עצמם מעל עמנו ופרשו מדרכי צבור. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הפורשים מדרכי צבור יורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות. ודע כי העובר על דברי חכמים. ענשו היה ביד בית דין להכותו מכות מרדות. כפי אשר עיני בית דין היו רואות ליסר ולענוש בעת ההיא. אם לפחות מארבעים או להוסיף להכותו על אלה:

ט[עריכה]

המדרגה הב' חומר מצות עשה.

יסוד השכר ושורש הגמול חלף העבודה בקיום מצות עשה. כמו שנאמר (משלי יג) וירא מצוה הוא ישולם. ונאמר (מלאכי ג) ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. והעבודה היא במצות התלויות במעשה. בין שאין בהם זולתי מצות עשה בין יש עמהן לא תעשה. כגון שנאמר (דברים טו) לא תאמץ את לבבך וגו'. ומצות העבודה תתבאר בשער העבודה בעז"ה. אולם ימצא דרך בשכר הנזהר מעבור על מצות לא תעשה. אשר השג ישיג לשכר עושה מצוה כגון אם הזדמן דבר עבירה ליד האיש. והתאוה תאוה לדבר ערוה וכבש יצרו כי זה מעיקרי יראת הש"י. וכן מי שהזדמן לידו להתעשר באונאה ותרמית ואין רואה ואין יודע. והתהלך בתומו ובור כפיו. שכרו על זה כזורע לצדקה וטורח במצוה. וכן כתוב (תהלים קיט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וכבר הקדמנו לך פירוש המקרא הזה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. ועוד אמרו (מלאכי ג) ליראי ה' ולחושבי שמו זה הבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. גם השכר הזה עקרו ויסודו מצות עשה שכבש יצרו ביראת אלהים כמו שנאמר (דברים י) את ה' אלהיך תירא. ואמרו רבותינו ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והנה בתורה פורש מה יעשה לכל העובר על מצות לא תעשה ויחלק עליהם עונשים ומשפטים ודת מה לעשות בהם. והעונשים מלקות ארבעים מיתה וכרת ביד שמים וארבע מיתות בין דין. ומתן שכרן על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה:

י[עריכה]

ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד. ושכר אמר לתת להם ולא הודיעם שכר מטע כל אילן. כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו. על כן יטעהו רב מינים נטעי נעמנים. ואלו ידעו עבדיו שכר נטיעת כל עץ מעצי הפרדס אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר. כן ענין המצות. כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצות. להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצות יחדיו לוית חן לראשם. כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלימה מעמו. הלא ידעת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. אף על פי שאמרו ת"ת כנגד כולם. והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר. הלא תראה במצות שלוח הקן שאין בה טורח ולא פיזור ממון נאמר עליהם (דברים כב) למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רבי יעקב אומר אין לך מצוה קלה בתורה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר בשלוח הקן למען ייטב לך וגו' למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. ומה אם מצוה קלה שהיא בכאיסר אמרה תורה כך. מצות חמורות על אחת כמה וכמה:

יא[עריכה]

ועתה נדבר בענין עונש ביטול מצות עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם הזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין כו'. ואמרו כי האנשים אשר לא הניח על ראשם תפילין מעולם הם נקראים פושעי ישראל בגופן. ועונשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות. ואמרו כל שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי ישראל בגופן כגון שלא הניח תפילין מעולם או עוברי עבירה כגון עריות. ליום הדין יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חודש. לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר (מלאכי ג) ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו'. ואמרו מי שמקל (בעיניו) [בענין] מצות עשה כמו המבזה חולו של מועד שיש בו מצות עשה שנאמר (שמות כג) את חג המצות תשמור. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ויש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת שנאמר (דברים יג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו:

יב[עריכה]

וקיום מצות עשה נקראת יראת שמים כמו הזהירות במצות לא תעשה. שנאמר - (ויקרא יט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. ונא' (תהלים לד) יראת ה' אלמדכם. ונאמר אחריו סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. למדנו מזה כי מי שאינו עוסק בעשיית הטוב ובקשת שלום הפר יראת שמים. והוא מן הרשעים. כי לא ירא אלהים שנאמר - (קהלת ח) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים:

יג[עריכה]

ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהם כגון הזכרת שם שמים לבטלה שנאמר (דברים ח) את ה' אלהיך תירא ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הוזהרנו בזה שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן ג"ח שהיא מ"ע שנאמר (שמות יח) והודעת להם את הדרך ילכו בה זו גמילות חסדים. ואמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שהצדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. על כן אמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה הצדקה בממונו. וגמילות חסדים בין בגופו בן בממונו. כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין שנאמר (שמות יח) ואת המעשה אשר יעשון ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה לפנים משורת הדין. ויש בענין זה דרכים רבים אשר תהיה בהן המצוה הזאת מן החמורות הכל לפי ענין הדין. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין.

יד[עריכה]

ויש אנשים רבים בהמון העם חושבים כי אין עיקר האבדון והפסד הנפש זולתי בעבירות שיש בהם מעשה. וכי אין אבדן נפש אל האיש אשר הוא טהור מחטוא במעשה ובדרך העבירות לא הלך וחדל מעשות מצות ומעשים טובים. על כן אנו חייבין להודיע תועי רוח בינה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ויתר הקב"ה על ע"ג וכו' ולא ויתר על עון ביטול תורה. ואמרו כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות כך עונש המבטלה גדול מכל העבירות. ואמרו (במדבר טו) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכבר זכרנו לך כל אלה בשער התורה:

טו[עריכה]

ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות. עם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעון בטול הצדקות. שנאמר (יחזקאל טו) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' (ישעיה כט) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. ונאמר (ירמיה יב) מדוע דרך רשעים צלחה וגו' קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ונאמר (תהלים עג) כי הנה רחקיך יאבדו:

טז[עריכה]

ודע כי לפי גודל המצוה. יגדל עונש מי שיחדל לעשותה אף על פי שאינו עושה מעשה בהפרתה. כמו שמצינו במצות הפסח ובמצות המילה שהם מצות עשה ויש בהן כרת:

יז[עריכה]

ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה. כמו מעלות הבחירה שנאמר (דברים ל) ובחרת בחיים. ומעלות תלמוד תורה שנאמר (דברים ו) ודברת בם. ומעלות לכת בדרכי ה' שנאמר (שם כח) והלכת בדרכיו. ומעלות התבונן בגדולת ה' שנאמר (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ודוד אמר (תהלים יד) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם שנאמר (דברים ח) וזכרת את כל הדרך ונאמר (שם) את ה' אלהיך תירא. ומעלות האהבה שנאמר (שם ו) ואהבת את ה' אלהיך ומעלות הדביקות שנאמר (שם י) ובו תדבק. לכל אחת מהנה כמה מדרגות כאשר יתבאר בעז"ה. ובעבור מעלות האלה נברא האדם שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם:

יח[עריכה]

והנה נתבאר בתורה עונש ביטול המצוה שנאמר (דברים כז) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. אמר לעשות אותם יורה כי זה נאמר על ביטול מעשה המצוה:

יט[עריכה]

ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו. והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו. ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון. כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה על כן יחזיק ידי עושי המלאכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי ארור אשר לא יקים. אדם שלמד ושנה ולימד לאחרים וקיים את התורה ויש בידו כח להחזיק ידי העוסק בתורה ובמצות ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים:

כ[עריכה]

ומן המצות החמורות. שלא לדון בערכאות של עובדי כוכבים שנאמר (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים "לפניהם" ולא לפני כנענים, ופושעים יכשלו בם. וכבר הקדמנו לדבר בעבירה הזאת:

כא[עריכה]

ועל ביטול מורא אב ואם שהיא מצות עשה. שנאמר - (דברים כז) ארור מקלה אביו ואמו. ענין מקלה, שמזלזל בכבודם ומפר מוראתם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, איזהו מורא אב לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו:

כב[עריכה]

ומצות תפילין ומצות מזוזה מצות עשה הם. והנם בכלל קבלת מלכות שמים כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל. ותוכל להתבונן מזה על עונש המבטל המצות האלה כי הוא שובר עול מנתק מוסרות. וכבר הקדמנו לדבר על המצות האלה. ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי שהציצית מוספת קדושה שנאמר (במדבר טו) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וגם (פי' כמו אף על פי ) כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו. אף גם זאת (פי' כמו מכל מקום) אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי ענוש יענוש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דברי חיובה עליו. ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו:

כג[עריכה]

ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק וישום נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות. כי לא יבינו (פי' יבינו ישימו לב) לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות. אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך. ופקח עיניך היטב לראות כי העיקר הנכבד הזה נתבאר בתורה. כי נכתב על מצות הקימה מפני שיבה כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת השבת. אני ה'. ורבות מן המצות אשר הרבה מן העם הנמצאים בדור קצרי יד מעשותם הבאנום אל מקום זה יסוד לכל אחד בספר הזה. קחם נא אליך, ענדם על לוח לבך:

כד[עריכה]

המדריגה הג' לאו שניתק לעשה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. כגון (דברים כב) לא תקח האם על הבנים. שניתק לעשה שנאמר (שם) שלח תשלח. ואף על פי שלא היו לוקין בידי בית דין, יש בהם שענשו חמור ונגע עד שמים משפטן נשא עד שחקים. כגון הגזל, שנאמר (ויקרא יט) לא תגזול, וניתק לעשה (שם ה) והשיב את הגזלה. ואמרו לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. ואף על פי שערוה חמורה מן הגזל, מדת עונש גזל להקריב יום אידו ולהחיש עתידות לו.

ועוד אמרו (ויקרא רבה לג:ג) סאה מלאה עונות אין מקטרג בכולן כמו הגזל. ואמר שלמה המלך עליו השלום על אוצרות המרמה והאונאה (משלי כא) פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות. פירוש אוצרות המרמה והאונאה הבל נדף הם כי אחריתם לכליון. ועודם ברשותו צוררים הם לו ומבקשים נפש בעליהם ומסבבים למותו. וכענין שאמר חבקוק עליו השלום (חבקוק ב) הוי בוצע בצע רע לביתו וגו' כי אבן מקיר תזעק וגו'. וגזל העני חייבין עליו מיתה בידי שמים שנאמר (משלי כב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. פירושו - אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין עוזר לו, ואל תדכא עני בשער בהכלמה ובבזיון. ובשער, כלומר ברבים, וכענין שנאמר (ישעיה ג) מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו. כי ה' יריב ריבם אחר שאין להם סומך ומי שיטעון ויריב ריבם. וקבע את קובעיהם נפש אחרי שהובאת אליו צעקת הדל לא יקח ממך ממון תחת הגזילה אשר גזלת אבל ישל אלוה נפשך. ונאמר (איוב כז) כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, ונאמר (משלי א) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.

ומי שיצעיק ויצער אלמנה ויתום בין בגזל בין בעושק בין הכלמה וכל מיני הצער חייב מיתה בידי שמים. וכן הדיינים שיש בידם להציל גזול מיד עושק, ויתום לא ישפוטו, משפט מות להם שנאמר (שמות כב) כל אלמנה ויתום לא תענון. ואם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. פירושו - והיו נשיכם אלמנות כנגד עינוי האלמנה ובניכם יתומים כנגד עינוי היתום מדה כנגד מידה. והמצער כל איש מישראל אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא כח) לא תונו איש את עמיתו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באונאת דברים הכתוב מדבר. והוא מענין הצער והמצוק מלשון (ישעיה מט) והאכלתי את מוניך את בשרם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. ובמקום שדיבר הכתוב מאונאת ממון הזכיר שם מקח וממכר שנאמר (ויקרא כח) וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ואמרו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו. וזו נאמר בה (שם) ויראת מאלהיך וזו לא נאמר בה ויראת:

כה[עריכה]

והנשך והריבית יש בהן לא תעשה שנאמר (שם כה) אל תקח מאתו נשך ותרבית. וניתק לעשה שנאמר - (שם) וחי אחיך עמך. פירושו - אם לקחת מאתו נשך ותרבית השב תשיבם לאחיך למען יחיה עמך. וענשו חמור מאוד, כל זמן שלא תיקן המעוות שאינו בא לתחיית המתים. שנאמר (יחזקאל יח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, פירושו - רבותינו זכרונם לברכה על ענין תחיית המתים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בידו עון הריבית אין מלאך מליץ [מלמד] עליו זכות. וזהו שנאמר וחי בלשון שאלה ותמיהה. היש מליץ שיאמר כי דתו לחיות. כולם יענו ויאמרו לא יחיה:

כו[עריכה]

המדרגה הד' לאו שאין בו מעשה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ומפורש בדבריהם ז"ל כי לאו שאין בו מעשה חמור מן הלאו שניתק לעשה. ויש באזהרות שאין בו מעשה אזהרות תלויות בלב. מהן בלשון ומהן בקפיצת יד והמנע מן המעשה. וכן יש עבירות שאין בהם מעשה ותלויות בחוש השמע ובחוש הראות. וראינו רבים מבני אדם שכחו רבות מהם. ויש אשר ידעו ואינם נזהרים בהם מפני שאינן תלויות במעשה. כי העבירות התלויות במעשה כמו אכילת החלב והדם והנבלה והטרפה אין הדבר קרוב להכשל בהן כמו העבירות הנעשות במחשבה ובלשון ובשבת מן המעשה. על כן ראינו לזכור מקצתם להזכיר ולהזהיר אשר לא ידע להזהר. ולא באנו להאריך בהם זולתי לרמוז עליהן להיות לזכרון לשבי פשע.

כז[עריכה]

מן האזהרות התלויות בלב. השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, הרי זה לא תעשה. הוזהרנו בזה לזכור את הש"י בכל עת. וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה. כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות וטכסיס המדות. כי זרע הקודש ישיגו כל הנהגה נאוה והמעטירה בעליה מזכירת השם ית' כמו שנאמר - (ישעיה מה) בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל:

כח[עריכה]

השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בשני לאוין. יכול אפילו תקפה עליו משנתו ? ת"ל (שם) ופן יסורו מלבבך. לא דבר הכתוב אלא במי שיסירם מלבו על ידי שהוא בטל מן התורה ואינו הוגה בה תמיד:

כט[עריכה]

אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת [וגו'] לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' (שם ט). הוזהרנו בזה שלא נדמה בנפשנו הצלחתנו בצדקנו ויושר לבבנו. אבל נאמין ונדע עם לבבנו, כי הצלחתנו מחסד העליון ורב טובו, וכענין שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית לב) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת:

ל[עריכה]

לא תנסו את ה' אלהיכם (דברים ו). והוזהרנו זה שלא יאמר אדם אנסה נא בעבודת הצדקה יצליח ה' דרכי ואבחן בכשרון המעשה אם כסף וזהב ירבה לי. והאיש הטוב לא נמצא בו רפיון ידים אם עמלו בחכמה ודעת וכשרון המעשה ולא צלחה דרכו בענין קנין כספו ובשאר טובת חפצי הגוף. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי במצות המעשרות בלבד הותרה הבחינה שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת. אומר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע [וגו'] מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. פירוש אם לא יהיה לך כן להמלא אסמיך שבע בתתך מהונך ומראשית כל תבואתך לעבודת הצדקה, אבל יאחזוך ימי עוני, אל תמאס מוסר ה' ודע כי גם זה לטובתך. כי את אשר יאהב ה' יוכיח להטיב באחריתו, להיות תמורת שכר העולם הזה ותחת כבודו. שכר אמת והטוב הצפון העומד לעד לעולם:

לא[עריכה]

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם (דברים ז):

לב[עריכה]

כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (דברים כ) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו. ויבטח עליה. כענין שנאמר - (תהלים פה) אך קרוב ליראיו ישעו וכן כתוב (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות:

לג[עריכה]

לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א). הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. וזהו פירושו כי המשפט לאלהים הוא שלא יבואכם נזק בסיבתו.

לד[עריכה]

לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה. ושלא יתגאה הגדול על קטן ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר עליהם גם השתרר בהנהגותיו,אך היה יהיה שפל רוח. והגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש שנאמר (משלי טז) תועבת ה' כל גבה לב. ומה יועיל קנין כספו ורב עושרו וגנזי מרומיו. והנה אחרי כי נתעב ונאלח גבהי תפארת גדולתו עמוקים משאול. ואל יתהלל חכם זולתי בעבודת הש"י וביראתו. והבטחון בו ובאהבתו והדבקות בו. שנאמר (דברים כא) הוא תהלתך והוא אלהיך. ונאמר (ירמיה ט) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי:

לה[עריכה]

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים טו). והזהרנו בזה להרחיק מנפשנו צרות העין. ולהיותנו טובי עין. כענין שנאמר (משלי כב) טוב עין הוא יבורך. ולא די במתנת היד לבד, כי אם אשר נטע בנפשותינו מדת הנדיבות. על כן הזהיר ואמר ולא ירע לבבך אחר שנאמר נתן תתן לו:

לו[עריכה]

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות. ונטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים. כמו שכתוב (שם כה) והלכת בדרכיו. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך רחמנות. כענין שנאמר (משלי יב) ורחמי רשעים אכזרי. על כן כתוב לא תאמץ את לבבך. ועונש האכזריות רע ומר. כאשר יתבאר בשער האכזריות בעזרת האל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דברים יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים:

לז[עריכה]

ולא תחוס עיניך ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג). הוזהרנו בזה שלא לחמול ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הנעשה רחמני על האכזרים לסוף נעשה אכזרי על הרחמנים:

לח[עריכה]

לא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא יט). אמרו רבותינו זכרונם לברכה אי זו היא נקימה אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני את שלך. ואיזהו היא נטירה. אמר לו הריני משאילך. ואיני כמותך שלא השאלתני. ואין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון. אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעבור על מדותיו:

לט[עריכה]

לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה והיא מדה מעוללת פשעים רבים. ומסבבת כמה עלילות נשחתות. כמו לשון הרע שהוא שקול כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר. וכמו דרישת רעה. והשמחה לאיד. וגרמת נזקים לחבירו. והליכת רכיל. ונקימה ונטירה. ומאבדת טובה הרבה מן הנפש. כאשר יתבאר בשער השנאה. וראה עד היכן הגיע עונש השנאה. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם.

מ[עריכה]

ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג). פירשו ז"ל לא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. ודבר הלמד מענינו שכתוב אחריו (שם) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה:

מא[עריכה]

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו). והזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא. כענין שנאמר (משלי כד) מחשב להרע. ושלא להרהר בדברי המינים. פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי הש"י בוחן לב וחוקר כליות. איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד) זמת אולת חטאת. עוד אמר (שם ו) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו לב חורש מחשבות און:

מב[עריכה]

לא תשא שמע שוא (שמות כג). והוזהרנו בזה שלא לקבל לשון הרע. וכמו שאמר התרגום לא תקבל שמע דשקר.

מג[עריכה]

לא תחמוד בית רעך (שמות כ). ולא תתאוה בית רעך (דברים ח). הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרעינו. גם כי נתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו שנאמר לא תחמוד. ואם יכסוף אדם שימכור לו חבירו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו. ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון. אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתן יתן לו בנפש חפיצה. ולא ירע לבבו בתתו לו:

מד[עריכה]

מן האזהרות התלויות בלשון. כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג). אמרו ז"ל כי בכלל האזהרה הזאת. כי בהגותנו בתורת הש"י. ובדברינו בתפלה לפניו. יהיה מחנינו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר. לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה. ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה. ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום. או אם יש שם אדם ערום כנגדו. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי. כמו שנאמר (שם) וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך. וכ"ש כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות. ואם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו ירחצם. וכענין שנאמר (תהלים כו) ארחץ בנקיון כפי. ובלכתו בדרך והוא מסתפק אם הדרך נקי אל יזכור שם שמים. ואל ידבר בדברי תורה. ואם יש דבר שאינו נקי לאחריו כגון צואה או נבלה או מי משרה. צריך שירחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ולפניו כמלא עיניו. והזהירות בזה מדרכי יראת שמים. שנאמר (מלאכי ג) ליראי ה' ולחושבי שמו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר טו) כי דבר ה' בזה זה המדבר דברי תורה במבואות המטונפות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דניאל ב) יהיב חכמתא לחכימין מפני כי חכמים מכבדים את התורה ועוסקים בה בקדושה. ואלו נתנה לטפשים היו מדברים בדברי תורה במבואות המטונפות:

מה[עריכה]

ויש באזהרות התלויות בלשון שלוקין עליהן. כי כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל האזהרות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם. והשבועה לשוא אף על פי שאין בה מיתת ב"ד. עונשה חמור בידי שמים יותר מהרבה עבירות שיש בהן מיתות ב"ד כי הנשבע לשקר מחלל את השם. שנאמר (ויקרא יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' אלהיך.

וחילול השם עונשו למעלה מכל העבירות. ולא נכתב כן על אחת מן העבירות אלא על השבועה לשקר ועל ע"ז שנאמר (שם כ) כי מזרעו תנן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ונאמר באזהרות ע"ז (שמות כ) לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. רצונו לומר - כי לא יסלח עון ע"ז על דרך סליחתו לשאר עבירות. כענין שכתוב (ירמיה ה) אי לזאת אסלח לך בניך עזבוני וישבעו בלא אלהים. וכן כתוב באזהרות השבועה לשקר (שמות כ) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. ונכתבה אזהרת השבועה לשקר אחר אזהרת עבודה זרה. יען וביען כי השבועה לשקר נמצא בכנפיה עון חלול השי"ת.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין מה שכתוב (משלי ל) ראש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. השניה קשה מן הראשונה. שנאמר (יחזקאל כ) ואתם בית ישראל וגו' איש גלוליו לכו עבודו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד. רצונו לומר - כי עון הנשבע לשקר בב"ד חמור מעונש העובד כוכבים בסתר מפני חלול השם. ואמרו ז"ל על כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וממשפחתו וכאן ממנו ומכל העולם. ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה והוא יודע אשר פיו דיבר שוא. אסור לקבל עליו השבועה לאמר אנכי אשבע למען הפחיד את חבירו. אף על פי שאין בלבבו להשבע שנאמר (שמות כ) לא תשא. ויש בכלל משמעו לא תקבל להשבע לשוא. וכן אמרו ז"ל במכילתין. ותרגום (שם כ) לא תשא שמע שוא לא תקבל. ואסור להשבע חנם אף על פי שהוא נשבע על האמת. שנאמר (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ותרגומו למגנא.

וכן המסבב להשביע את חבירו חנם גדול עונו. כגון שהיה חברו חייב לו מנה ויכפיל על תביעתו למען יצא קו הדין על הודאתו למקצת להשבע שבועת התורה. או שתובע את חבירו על חנם אשר לא ידע ישאלהו ומשביעו שבועת היסת. ואמרו רבותינו כי זה האיש נקרא גנב שגונב דעת הבריות. ועליו נאמר (זכריה ה) הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. ומי שהוא יודע שאם ישבע יחשדוהו בני אדם על שבועתו. יש לו להמנע ולחשוך נפשו מן השבועה לכבוד שמים. גם כי האמת אתו:

מו[עריכה]

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כא). לא תקלל חרש (ויקרא יט). והזהרנו בזה שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכינויים. ומה שהוזכר בתורה אלהים לא תקלל ונשיא וחרש. כי בא להזהיר שלא לקלל השופט כאשר ירשיעוהו בדין. ולא את הנשיא כאשר יענוש אתו לשלחו ביד פשעו. והוצרך להזכיר החרש. פן תאמר אין עונש בקללתו. אחרי אשר איננו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו. ובסוף פרשת משפטים נכתב אלהים לא תקלל. לאמר שלא תקלל השופט את המשפטים האלה. אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל. ואמר רבותינו זכרונם לברכה המקלל את חבירו או את עצמו בשם לוקה וענשו בידי שמים רב מאוד. שנאמר (דברים כה) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך. והפלא ה' את מכותך. וגו'. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חבירו או את עצמו בשם.

מז[עריכה]

ואסור לאדם שיאמר כן יושיעהו השם כאשר הדבר הזה דבר אמת והנה הוא כזב. כי הנה קלל את עצמו בשם שמכלל הן אתה שומע לאו:

מח[עריכה]

יין ושכר אל תשת וגו' ולהורות את בני ישראל (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. אמרו רבותינו זכרונם לברכה השותה רביעית יין שאינו מזוג במים אל יורה. ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שמזגו אל יורה:

מט[עריכה]

לא תונו איש את עמיתו (שם כה). באונאת דברים הכתוב מדבר כאשר הקדמנו למעלה. ואמרו רבותינו היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך. וזהו שנאמר (שמות כב) וגר לא תונה ולא תלחצנו. לא תונה - בדברים. ולא תלחצנו - בממון. ובכמה מקומות הזהירה התורה על אונאת הגר מפני אשר שכח עמו ובית אביו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. כענין שנאמר - (רות ב) ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת. ונאמר (שם) ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. משל לצבי שבא לעדר ושם ירבץ עם הצאן ירעה. וחמל עליו בעל העדר. כי עזב כר נרחב ויעמוד במקום צר:

נ[עריכה]

לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג) הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים. ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול. וכענין שנאמר (ישעיה ח) לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם זה קשר:

נא[עריכה]

ואסור להתחבר אל הרשע בעסקי העולם. שנאמר (דה"ב כ) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך. ונאמר (משלי ג) אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באבות של רבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים. וכבר גלינו על העון הזה וכובד ענשו:

נב[עריכה]

ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט). הוזהרנו בזה שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א) הוו מתונים בדין. ונמהרי לב להבין ולהרות לא יצילו את נפשם מתת מכשול לפני עור וחטאתם כבדה מאוד. כמ"ש (תהלים פב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. ועוד אמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (משלי ו) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה:

נג[עריכה]

עוד הוזהרנו מן המקרא הזה. להשיא עצה הוגנת לאשר יועץ מבני עמנו. ולא להכשילו בעצה נבערה. ולא ייעץ את חברו לפי דרכו:

נד[עריכה]

וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו. וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים. שנאמר (משלי כז) שמן קטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש:

נה[עריכה]

לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי בכלל האזהרה הזאת שלא להוציא שם רע על איש מבני עמנו. ועונשו חמור בידי שמים. כאשר יתבאר במדרגת חייבי מיתה. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא תלך רכיל בעמך אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה:

נו[עריכה]

ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג). לא יאמר אדם לחבירו שמור לי אצל עבודת כוכבים פלונית:

נז[עריכה]

לא תחנם (דברים ז). פירשו רבותינו ז"ל (ע"ז כ.) לא תתן להם חן שאסור לאדם שיאמר: כמה נאה גוי זה. עוד פרשו, שלא לתת להם מתנת חנם.

נח[עריכה]

ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי.) כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ומותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת. שנאמר (מלכים א) ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא:

נט[עריכה]

מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון. הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם. ועובר בלאו שנאמר (ויקרא יט) ולא תשא עליו חטא. ונאמר (הושע י) מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה. פירוש - אם שם עמדו הדור הזה לא השיגה אותם בגבעה מלחמה לבער הרע כאשר השיגה מלחמה לבני הדור ההוא. שם עמדו כמו אם שם עמדו. וכן ועזב את אביו ואם עזב. רצונו לומר - ממין חטא גבעה היה חטאתם. אכן הם היו טובים מאלה כי נקהלו ועמדו על נפשם לבער הרע. ונאמר (שופטים ה) אורו מרוז אמר מלאך ה' ארו ארור ישביה כי לא באו לעזרת ה' בגבורים. ונאמר (דברים א) לא תגורו מפני איש. וכל מי שהוא לשי"ת ימסור נפשו על קדושת ה'. שנאמר (שמות לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונאמר (במדבר כה) וירא פינחס וגו' ויקח רומח בידו. וחובה על כל ירא. אף כי אוהב טהר לב, להעיר קנאה כי יראה והנה יד שרים וסגנים במעל. ואמרו רבותינו (ב"ר כו-ה): כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, שנאמר (עזרא ט:ב) ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה:

ס[עריכה]

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה). לא ישתעבד אדם בחביריו. ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו. לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה. אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ:

סא[עריכה]

לא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב). זה מחייבי כריתות כאשר יתבאר. ודע כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם. הלא הוא על שפת לשון. כי הם מזכירים שם שמים לבטלה. וגם מזכירים מבלי מורא. ועל ענין זה פירשו רבותינו זכרונם לברכה מה שכתוב (ישעיה א) ישראל לא ידע. גם אינם מדקדקים בנקיות המקום ונקיון כפים: וחכמי ישראל היו מנדים ומשמתים המוציא שם שמים לבטלה. והיו חושדים אותו על השבועה. ואמרו (נדרים ז:) השומע מחברו שמזכיר שם שמים לבטלה, צריך לנדותו. ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי.

סב[עריכה]

ועל דברת בני האדם שאינם נזהרים בלשונם בכבוד ת"ח בין בפניהם בן שלא בפניהם. נעשים אפיקורסים שאין להם חלק לעוה"ב. וכן אבדון ארבע כתות הלא הוא בחטאת פימו דבר שפתימו. הכל כמו שיתבאר בשער הזה. על כן כתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון:

סג[עריכה]

והתבונן וראה עון הלשון וכובד פשעו. כי המקלל אביו ואמו ענשו חמור מן המכה. כי משפט המקלל בסקילה שהיא החמורה במיתות בית דין. והמכה משפטו בחנק:

סד[עריכה]

וגם רבים נוקשים ונלכדים. בחללם החושים הנכבדים. חוש הראות. וחוש השמע. ונאמר על חוש הראות (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הוזהרנו בזה שאל יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בם:

סה[עריכה]

ומן העבירות התליות בחוש הראות. רום עינים. כי הוא מעולל מן הגאוה שנאמר (תהלים קא) נכה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל:

סו[עריכה]

ומדברי רבותינו על חוש השמע. אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוים תחלה לאיברים. ועל המאזין לכל פה דבור נבלה נאמר (משלי כב) שוחה עמוקה פי זרות. ישיתו לב לכל אלה יראה יראי אלהים ובעלי תשובה. להציל את נפשם מיד להבה. וכבר הקדמנו לך דברים נכבדים בענין זה. ובשערי גדרי הזהירות:

סז[עריכה]

מן האזהרות התלויות בקפיצת יד והמונע מן המעשה

לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים טו). למדנו מזה כי הנמנע מהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם השמר פן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלוות מיראת דבר השמטה. אף כי בזמן שלא יפסיד חובו. כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות "דבר בליעל". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד כוכבים. כתיב כאן פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ושם כתיב (שם יג) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי נקרא צר העין בליעל. וכן כתוב (ש"א כה) אל איש הבליעל הזה על נבל על שהיה צר עין שאמר לעבדי דוד (שם) ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי וגו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת סג.) גדול המלוה לעני יותר מן העושה צדקה:

סח[עריכה]

לא תעשוק את רעך (ויקרא יט). ואמר דוד עליו השלום (תהלים לו) לוה רשע ולא ישלם. (ויקרא יט) לא תלין פעולת שכר אתך עד בקר. (דברים כד) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ קי:):שכיר יום גובה כל היום וכל הלילה, שכיר לילה גובה כל הלילה וכל היום, אחד שכר הבהמה ואחד שכר האדם ואחד שכר הכלים עובר עליהם על בל תלין, קבלנות עובר עליו על בל תלין:

סט[עריכה]

לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא). המלין את מתו עובר בלאו. זולתי אם הלינו לכבודו.

ע[עריכה]

לא תוכל להתעלם (שם כב). הוזהרנו בזה שלא להתרשל מהצלת ממון חברינו בין מטלטלין בין קרקעות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) וכן תעשה לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקעות. כגון אם היו מים שוטפים ובאים שם חייב לגדור בפניהם. אף כי הוזהרנו להשתדל בהצלת חברנו ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם. וכן כתוב (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך. ואמר שלמה (משלי כד) התרפית ביום צרה צר כחך. פירושו - אם יש לך כח להציל בעצה או בהשתדלות ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת. יקצר כחך. מדה כנגד מדה. ונאמר אחריו (שם) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו. הנה המניעה מן ההצלה ושית עצות על העזר הקב"ה יחשוב לו כפעלו (אמר העורך: נ"ל שכוונתו בביאור הפסוק. שאף שעון המניעה היה בשב ואל תעשה מ"מ יחשב לו לעון כאלו עשה לרעהו רעה בפועל שאותו הרעה שבאה לחבירו במקום שהיה יכול להנצל על ידי חבירו יחשב לזה הנמנע מן ההצלה כאלו הוא פעל ועשה וזהו והשיב לאדם כפעלו):

עא[עריכה]

וטוב ונכון מאוד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים להיות נכונים ומוזמנים לכל דבר הצלה. בהיות איש או אשה מישראל שרוים בצער. והנה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או שיו הנדחים. להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו. עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם. וכן כתוב (ישעיה נח) ועניים מרודים תביא בית:

עב[עריכה]

הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט). הוזהרנו בזה שלא נשא חטא בחטא חבירנו בהמנענו מהוכיח אותם. ואם איש אחד יחטא. בהגלות נגלות חטאו. כל העדה יענשו עליו אם לא יוכיחוהו בשבט מוסרם. וכן כתוב (יהושע כב) הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו. ונאמר (דברים כט) והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. ואפילו אומות העולם אמרו (יונה א) ונדעה בשל מי הרעה הזאת. אף כי ישראל שהם ערבים זה בזה.

עג[עריכה]

ולהנצל מן העונש הזה. נכון הדבר לבחור אנשי אמת ולחזות מכל העם אנשי חיל. לתתם ראשי השגחה על כל שוק ומגרש משכנותם, להשגיח על שכניהם ולהוכיחם על כל דבר פשע ולבער הרע:

עד[עריכה]

כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו (דברים כג). הנה יש עונש באיחור הנדרים והצדקות אף על פי שמשלם אותם אחרי כן. ואם נדר אדם לתת צדקה לעניים חייב לשלם אותו מיד. ואם מדרך השכחה יארע לו איחור הנדרים. אף גם זאת ענוש יענש. כי אחרי שהוא יודע שהשכחה מצויה באדם. היה לו לזכור נדריו ולהעלותם על לבו תמיד לבלתי ישכחם. כענין שנאמר (משלי כ) מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. על כן ענשו חמור על פשיעתו. שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. פירושו - אל תתן את פיך לחטיא וגו' למה תדור אם אינך זהיר בנדרך ותביא עליך אשם. וכבר הקדמנו לבאר המקרא הזה בשערי גדרי הזהירות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בעון נדרים בנים מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך. עוד יתפרש המקרא על ענין לשון הרע כי יענש על הפשיעה בו. אף על פי שלא נתכוין לבזות לחבירו. (אמר העורך: וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי הביאו רש"י בפי' התורה גבי מרים וז"ל ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו וסיים בספרי אלא לשבח משום מצות פריה ורביה וכו'.)

והנה נצטוינו שלא לנדור נדרים שנאמר (דברים כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ורבותינו דרשו מזה שאם תדור יהיה בך חטא. כי הגדר מכשול לפני הנודר פן יחל דברו או יאחר לשלם. אבל צדיק חונן ונותן מבלתי שידור. זולתי כאשר יקרא מן המצר כי אז ידור נדר. כענין שכתוב (בראשית כח) וידר יעקב נדר לאמר וגו'. וכן בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ידרו נדרים לחזק ידים רפות.

(אמר העורך: נ"ל כוונתו במ"ש לחזק ידים רפות. רצונו לומר - שיזרז שאר העם אשר מדת הנדיבות רופפת בידיהם כי לא הורגלו בכך. וע"י שהוא נודר בפרהסיא ברוב עם נשא לבם אותם להתנדב גם הם. וכ"כ בד"ה א' ויאמר דוד המלך לכל הקהל וגו' ובכל כחי הכינותי וגו' ומי מתנדב למלאות ידו היום לה'. ויתנדבו שרי האבות וגו' וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה):

עה[עריכה]

המדרגה הה' לאו שיש בו מעשה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. והמלקות ארבעים חסר אחת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מלקות תחת מיתה עומדת. ואמרו מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה. וחובה על המוכיחים לחפש דרכי העם. ולחקור ולדעת במה יכשלו. ולהזהירם. כי יש אזהרות רבות אף על פי שהם שומרים מקצת האזהרה, מבטלים הם מקצתם. כגון איסור מלאכה בשבת שהם שומרים שבת מחללו ברוב. ויש מלאכות שאין מקצת העם נזהרים בהם. לפי שאינם ידועים אצלם ותלין אתם משוגתם, תחת אשר לא ילינו בקרב חכמים ותורה לא יבקשו מפיהם. על כן תורות עברו ונענשו. כמ"ש (ישעיה כו) יוחן רשע בל למד צדק. ויש פושעים יכשלו בם כי לא הורגלו בנעוריהם בית אביהם להזהר בהם ונחלו אבות ולא ישמעו לקול מורים. ואלה עושים בזדון:

עו[עריכה]

וכן כל העם נזהרים מדם הנפש ומדם התמצית. ומקצתם אינם נזהרים בהכשר המליחה להוציא הבשר מידי דמו כמשפט. וכהנה רבות מאוד מבלי דעת ואין תוכחת. וכמו שנאמר (משלי כט) באין חזון יפרע עם:

עז[עריכה]

ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרות כמו החבלה וההכאה. שהמכה את חבירו עובר בשני לאוין. שנאמר (דברים כה) ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף. ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרים יד על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. שנאמר (שמות ב) ויאמר לרשע למה תכה רעה. למה הכית לא נאמר אלא תכה. ואיוב אמר (איוב לא) אם הניפותי על יתום ידי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רב הונא קצץ יד המכה אמר (שם לח) וזרוע רמה תשבר:

עח[עריכה]

וכן בהשחתת הזקן. שנאמר (ויקרא יט) ולא תשחית את פאת זקנך. והחטאים מניחים חוט השער. ועקרי פרקי הפאות לא נדע מקומם איה, והנם בנים משחיתים בעיקר הפאה, והקפת פאת הראש גם במספרים כעין תער:

עט[עריכה]

ויש אנשים אשר לא נשמרו בבגד כלאים שעטנז. כי יתפרו בגד צמר בחוט הפשתים. או יעשו מבגד פשתים שפה לפי בגד הצמר:

פ[עריכה]

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (ויקרא יח). כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופירושו - לגלות ערוה. כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר בלבבך איפה נמצא בכתוב כי גדרה התורה גדר כי תאמר אשר אסרה מגע יד ליד להיות גדר לעבירה. נשיבך דבר. הנה במצות הנזיר אשר עיקר נזירותו פן ישתה וישכח מחוקק או יתעהו רוח זנונים. אוסרתו התורה מכל אשר יעשה מגפן היין. וכל זה לגדר הרחקה ממשתה היין. וכן אמרו רבותינו במדרש:

פא[עריכה]

ולפני עור לא תתן מכשול (שם יט). אמרו רבותינו כי הוזהרנו בזה לבלתי הכות אדם בנו הגדול. פן תהיה לפוקה ולמכשול לחטוא בלשונו ולהקלות אביו. וכן הוזהרנו בזה שלא לזמן כל מכשול עון לישראל וגם אל הנכרי. שלא יתן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. גם לא יושיט אליו את אשר אסור לו. ולא יכשילהו באחד מן הדברים שהוזהרו בני נח עליהם.

פב[עריכה]

לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן (דברים כ). כי הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה. ואמרו רבותינו המקרע על מתו יותר מדי לוקה. וכל שכן המשבר כלים בחמתו. כי שתים רעות עשה. השחית ממון. והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה. כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו. כענין שכתוב (משלי כט) ובעל חמה רב פשע. וכבר הקדמנו לך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אם ראית אדם שהוא משבר כלי בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד כוכבים שכך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עבוד אלהים אחרים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. אף כי הוזהרנו שלא להשחית הגוף במסירתו לסכנות. או בסיגוף הגוף לבלעו חנם בתעניות מתוך צערו וכעסו. ולא להתאבל על מתו. אבל המתאונן והמתאבל על עוונותיו עליו נאמר (ישעיה נז) דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו. ונאמר (בראשית ט) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם:

פג[עריכה]

שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא יט). הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה. וכל אשר יאסר בהנאה אסור לתתו במתנה לעובד כוכבים. ועל כן הוצרך הכתוב להתיר לתת נבלה לנכרי להודיע כי מותרת היא בהנאה, שנאמר (דברים יד, כא): לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. והנותן לגוי ערלה או חמץ בפסח או בשר שנתבשל בחלב - לוקה. וכן אם יתן מהן לפני כלב שמזונותיו עליו. ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ בין בחוץ לארץ לשרוף אותם באש. ואם יש לגוי אילן ערלה, אסור לישראל ללקוט ממנו פרות לצורך הגוי אפילו בחנם, לפי שהוא נהנה בזה שיחזיק לו הגוי טובה, וכן אסור לישראל להשקות לגוי מיינו של גוי עצמו בין בשכר בין בחנם. וכרם רבעי אסור בהנאה בלא פדיון, ואין פודים אותו עד שיבואו פרותיו לעונת המעשרות. ואימתי עונת המעשרות? משנגמרו פרותיהם, כענין ששנו רבותינו זכרונם לברכה (ריש מס' מעשרות): מאימתי הפרות חייבים במעשר? התאנים משיבחילו וכו':וכרם רבעי אסור בהנאה בלא פדיון.

פד[עריכה]

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (בראשית לב). גיד הנשה אסור בהנאה. ואסור לתתו לעבדו ושפחתו הכנעני. ואוסר לשלוח ירך לכנעני וגדי הנשה בתוכה

(הערת העורך: וכן הביא הרא"ש ר"פ גיד הנשה בשמעתא דשולח אדם ירך לכנעני בשם רבינו המחבר. ולא קי"ל כותית בהא. אלא כדעת הרמב"ם ושאר פוסקים דג"ה מותר בהנאה ושולח ירך לכנעני וג"ה בתוכו. ומבואר בטור ש"ע י"ד סימן ס"ה):

פה[עריכה]

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט). אמרו רבותינו לא תגנובו על מנת למיקט. שלא יאמר אגנוב כלי פלוני כדי שיצטער ונקוט בפניו (אמר העורך: מלשון ונקוטתם בפניכם-יחזקאל לו) ויזהר בשמירת כליו ואחר כך אחזירנו לו. וכן אסור ליטול כלי מבית חבירו דרך גנבה להשתמש בו ולהחזירו. ולא יגנוב את שלו מאחרי הגנב שלא יראה כגנב:

פו[עריכה]

לא תנחשו ולא תעוננו (שם יט). לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות. פתו נפלה מפיו. צבי הפסיקו בדרך. ואמר אות הוא כי לא יצליח דרכו. וסר מן הדרך בעבור זה. והדומה לענינים האלה. שלא ילך לקראת נחשים הן לעשות מעשה הן להמנע מן המעשה. לא תעוננו. לשון עונות ושועות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה. שעה פלונית קשה לצאת. ואין לשמוע אל הוברי שמים. אבל יבטח לבך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. על כן כתוב על הענין הזה (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך. למדנו מזה כי המעוננים והקוסמים נעדרים בטחון. והעלילות הנשחתות ההם מעשה ארץ כנען. שנאמר (שם יד) כי הגויים ההם אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך.

פז[עריכה]

לא תעשו עול במשפט (ויקרא יט). הרי הוא אומר אחרי כן לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. ומהו משפט האמור בתחלת המקרא. אמר רבותינו זכרונם לברכה (ספרי ויקרא, קדושים יט, פד) הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין. שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשוקץ וחרם ותועבה. וגורם לחמש דברים כמעוות הדין. מטמא את הארץ. ומחלל את השם. ומסלק השכינה. ומפיל העם בחרב. ומגלה אותם מארצם. וכן נאמר למטה (שם) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אליהכם אשר הוצאתי וגו'. במדה. וזו מדת הארץ. במשקל כמשמעו. ובמשורה היא מדת הלח והיבש. אבני צדק הם המשקלות ששוקלים כנגדם. איפה היא מדת היבש. הין זו מדת הלח. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו' אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור ואני נאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח כדי להטעות הבריות שאין מכירין בהן.

פח[עריכה]

לא תהיה לו כנושה (שמות כב). הוזהרנו בזה שלא לצער את הלוה. ולא יעבור המלוה לפניו ויודע שאין לו מה לפרוע כי הוא מציק לו ומרפה את רוחו בזה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הרי הוא כאלו דן אותו בשני דינין שנאמר (תהלים פו) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. וראוי לעטות קנאה להוכיח המסתוללים בעמנו במקצת מקומות לאסור הלוה בזיקים, גם כי לא יזדמן לו לפרוע:

פט[עריכה]

לא תשימון עליו נשך (שמות כב). אזהרה לעדים. שהמלוה והלוה והעדים עוברין בלא תעשה. על כן אמר לא תשימון לשון רבים. אחר שאמר לא תהיה לו כנושה. לפי שהוא אזהרה לעדים:

צ[עריכה]

כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב). הוזהרנו בזה שלא להטיל מום בבכור אפילו בזמן הזה:

צא[עריכה]

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב). הוזהרנו בזה שלא לחרוש ושלא לדוש בשני מינים כשהם מצומדים בעול או בחבל. והוא הדין שלא להנהיגם כשהם מצומדים. וזה שהזכיר חרישה דיבר הכתוב בהווה. ואפי' להנהיגם בקול אסור. ושתי פרידות זו בת סוסיא וזו בת חמורה שני מינים הן ואסור להנהיגן יחד. ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור: בְּהֶמְתְּךָ לֹא - תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם (ויקרא יט, יט). פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה זָכָר, אֵין מַרְכִּיבִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר אֶלָּא פֶרֶד שֶׁהוּא מִינָהּ, כְּגוֹן שֶׁהַפִּרְדָּה וְהַפֶּרֶד אִמּוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, שְׁנֵיהֶם בְּנֵי סוּסְיָא אוֹ חֲמוֹרָה:

צב[עריכה]

ואבן משכית לא תתנו בארצכם (ויקרא כו) הוזהרנו בזה שלא להשתחוות על רצפת אבנים בבית הכנסת ובכ"מ חוץ מבית המקדש.

צג[עריכה]

אל תשקצו את נפשותיכם (שם יא). הוזהרנו בזה שלא לאכול הדברים הנמאסים על הנפש. שלא יאכל דג או חגב עד שימות. וכן לא ישתה בקרן מקיזי הדם. והמשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם:

צד[עריכה]

אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (שם יט). פירשו רבותינו כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא ימסור אדם בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין ולא תזנה הארץ, שאם אתה עושה כן הארץ מזנה ועושה פירותיה במקום אחר ולא בארצכם. וכן הוא אומר (ירמיה ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך: ולא הותרו פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא למלך, שאימתו מוטלת על הבריות, ולא יזנו אחרים עמה, על כן ייחוד המלך על הפילגש כעין אישות. ואחר היתר הפילגשים למלך גזרו רבותינו על כלה בלא ברכה שתהא אסורה על בעלה כנדה:

צה[עריכה]

והנה ראית עונש המייחד לו פנויה לזנות. כי נאמר על זה (ויקרא יט) ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. והבא על הפנויה פעם אחת דרך מקרה לוקה מכת מרדות מדברי סופרים, מלבד המכשלה הגדולה והרעה אשר תמצא את הבאים אל הפנויה. כי היא בושה לטבול מטומאת נדתה במי נהר או מקוה מים פן יגלה לרבים קול זנותה. על כן תהיה בנדתה. טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. עוד אמרו רבותינו (סנהדרין עו.) אל תחלל את בתך להזנותה הרי זו אזהרה שלא ישיא אדם את בתו לזקן:

צו[עריכה]

לא תאכלו כל נבלה (דברים יד). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. ולמוכיחים יונעם. העד בעם. ויזהרו בתורת השחיטה ודקדוקיה. להשלים חוקיה. ויבחרו להם בכל חוקיה שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות השחיטה והבדיקה. וגם אמנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. יש מקומות מבלי משים ואין תוכחת. מצויים שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים בתושיה. ועוד ראינו במקצתם שערוריה. כי רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא. ואשר איננו ירא. לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין. כי צריך לכוון את לבו במאד מאד בבדיקתו. הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלוש ולא ירגיש בפגימה דקה. לאחר כן ימצאנה. כי הכין לבו באחרונה. ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב. מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה. בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדין בהגלות נגלות לפני כל יודעי דת ודין:

צז[עריכה]

ושחד לא תקח (שמות כג). אפילו על מנת לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ואף על פי שהסכימו שני אנשים אשר להם הריב לתת לו שכר בשותפות. כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. אבל רשאים ליתן לו שכר ההפסד אשר יפסיד באשר יפריעוהו ממעשיו. אם ההפסד ניכר וקצוב וידוע לבני אדם ובלבד שלא יתן אחד מהם בשכר ההפסד יותר מחבירו:

צח[עריכה]

אמרו רבותינו זכרונם לברכה ושחד לא תקח אפילו שחד דברים. שאם אמר לו אחד מהם דברי חונף יחשוך נפשו מן הדין ההוא. ואם הביא אליו תשורה בבואו לדון לפניו לא יקחנה מידו. ואם הקדים והעביר מנחה על פניו ולקח את מנחתו כבר נפסל השופט הזה לשפטו:

צט[עריכה]

כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' (שמות יב). אמרו רבותינו מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש ביום טוב הותרה שלא לצורך אוכל נפש. ובלבד שהוא לצורך היום. כענין שאמרו מוציאן את הס"ת לרשות הרבים בי"ט לקורא בו ביום ההוא. אבל אסור להוציא לצורך חול. זולתי לצורך י"ט. ורבים מן העם חוטאים להוציא מפתח תיבתם לרשות הרבים בי"ט גם כי אין בתיבה מכל מאכל אשר יאכל בי"ט:

ק[עריכה]

לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב). אזהרה למעביר שער בית השחי ובית הערוה:

קא[עריכה]

לא תשים דמים בביתך (שם). אזהרה למעמיד כלב רע בתוך ביתו וסולם רעוע בתוך ביתו:

קב[עריכה]

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (שם טו). הבכור נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובכור שנתערב במאה או באלף אוסר את כלן בהנאה:

קג[עריכה]

לא תעשון כן לה' אלהיכם (שם יב). אזהרה למוחק את השם:

קד[עריכה]

ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח). הוזהרנו בזה להתרחק מכל דרכי האמורי. ומהם הלחשים והקמיעים שאינם מן המומחה לרפואה:

קה[עריכה]

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (שם כג). החדש אסור מן התורה גם בחוצה לארץ:

קו[עריכה]

כתבנו מקצת הדברים אשר שוגגים בהם רבים מבלי הדעת. כי לא גלו עליהם את אזנם. ומקצת הדברים אשר ידעו כי אסורים ולא ידעו חומר האיסור. וזכרנו מהם למען לא ילין העם המשגה בהם. ישמע חכם ויוסיף לקח להזהיר את העם על הדברים אשר תקראנה אותם כאלה עליהם. והמשכילים יזכירו. וכזהר הרקיע יזהירו:

קז[עריכה]

המדריגה הו' מיתה בידי שמים.

ההפרש אשר בין מיתה וכרת. כי חיוב המיתה. עליו ולא על זרעו. ובעונש הכרת. והוא וזרעו נכרת. אולם אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי על ענין אחד ועל צד ינשא חומר המיתה בידי שמים מן הכרת. כי מי שהוא חייב מיתה בידי שמים עולה מות בחלוניו. ובעלי חיים מקנה קנינו מתים. פרתו רועה באפר והיא מתה. תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. וידבק המות בו עד כלותו אותו.

קח[עריכה]

וחייבי מיתות בידי שמים נסדרו במשנה מקצתם, כמו האוכל את הטבל, והוא הדגן שלא נתקן בהפרשת תרומה ומעשרות ממנו, והמצוה הזאת נוהגת בארץ ישראל, וכגון כהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה:

קט[עריכה]

ויש בהם אשר בארו אותם רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ובמדרשים, ורובם יש ללמוד אותם מן הפסוק, כגון המענה אלמנה ויתום, שנאמר (שמות כב, כא-כג) "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו וגו' וחרה אפי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא שמות, כב, כב) אחד הצועק ואחד שאינו צועק, רצונם לומר, כי נענש מענה יתום ואלמנה אחת דתו אם צעוק יצעק המתענה תחת ידו ואם החריש יחריש, אבל ממהרים ליפרע ממנו כאשר יצעק היתום אל השם יתברך:


קי[עריכה]

והגוזל את העני, שנאמר (משלי כב, כב-כג) "אל תגזל דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". וכבר בארנו זה במדרגה השלישית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קיט.) כל הגוזל את העני כאילו נוטל הימנו נשמתו, שנאמר (משלי א, יט) " כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", פעמים שמקפח פרנסתו אפילו בגזלה פחות משוה פרוטה, על כן דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך אם גזל ממנו שוה פרוטה:

קיא[עריכה]

והמוציא שם רע, שנאמר (במדבר יד, לז) "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'". אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טו.) אם המוציא שם רע על הארץ ענשו במיתה, המוציא שם רע על איש ישראל שנתחייב בתורה ובמצוות על אחת כמה וכמה! ונאמר (דברים כב, יט) "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע וגו'", הנה לא הזכיר הכתוב חטאו על אשר היה מבקש נפש האשה ומסבב להמיתה בבית דין בעידי שקר אשר הביא על זנותה, והזכיר עון הוצאת שם רע, כי הוא העון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות מו.) על הוצאת שם רע חייבו הכתוב מלקות וממון, לא על דבר אשר בקש להמיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי בבא קמא פרק ח, הלכה ז) כי המוציא שם רע בדברי פגם משפחה אין לו כפרה עולמית, כי לא דיו במחילת החיים אשר המה חיים עדנה, כי סבב להחפיר ולהבאיש מולדתם אשר הולידו. ועוד אנחנו מוסיפים באור בזה בבאור חומר עון ארבע מיתות:

קיב[עריכה]

והמשחק עם התינוקות ומנאף בין ביד ובין ברגל חייב מיתה בידי שמים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג, ב) כי ענשו כעונש דור המבול שהיו משחיתים דרכם, וכן העושה כמעשה ער ואונן, דש מבפנים וזורה מבחוץ לאבד הזרע, חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו", ונאמר על המוציאים את הזרע לבטלה (ישעיה נז, ה) "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים וגו'":

קיג[עריכה]

ותלמיד חכם שאינו נוהג בצניעות חייב מיתה בידי שמים, לפי שמרחיק אהבת הבריות מן התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיד.) כי על זה נאמר (משלי ח, לו) "כל משנאי אהבו מות". פירוש: "משנאי" - משניאי, שהם גורמים להבריות לשנוא את התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו.) בזמן שאדם קורא ושונה, ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו ואמו שלמדו לו תורה! אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". ובזמן שאדם קורא ושונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, ואין מקחו ומתנו בשוק נאה, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לרבו ולאביו שלמדו לו תורה! אשרי בני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו! עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו":

קיד[עריכה]

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת דרך ארץ יא) כל שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה:

קטו[עריכה]

והחולק על ישיבתו של רבו חייב מיתה:

קטז[עריכה]

והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין סג.) לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה, כי כונתם היתה לשם מצוה, כי אמרו הנה כתוב בתורה (ויקרא א, ז): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" אף על פי שיורדת האש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל ענשם היה מפני שהורו הלכה בפני משה רבינו:

קיז[עריכה]

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה, משנה ח) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית. ואמרו עוד (שם משנה ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה, ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבשישית, ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים. וראינו מזה, כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים, ותדע ובחנת מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם:

קיח[עריכה]

גם הקופץ ידו מאחיו האביון ומבשרו התעלם דומה לאלה, כי אחרי אשר נתחייב לתת הנה הוא כגוזל מתנותיו:

קיט[עריכה]

המדריגה הז' חומר הכרת.

העונש שחייב על זדונן כרת. [שחייב] השוגג בהם להביא חטאת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אין אדם חייב להביא חטאת זולתי בדבר שעונש על זדונו כרת. והכרת שנכרת הוא וזרעו. כענין שנאמר (ויקרא כח) חטאם ישארו ערירים ימותו. וחייבו הכרת על שני החלקים.

קכ[עריכה]

החלק האחד שנכרתים מן העולם הזה. כגון הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו אחר שלוחיה או אחרי מות בעלה. וכן הבא על אשת אחי אביו ועל אשת אחי אמו. והאוכל חלב ודם. ואוכל חמץ בפסח. והעושה מלאכה ביום הכיפורים. ומי שלא עשה פסח. והבא על הנדה:

קכא[עריכה]

והחלק השני שנכרתים מן העולם הזה והעולם הבא כגון העובד עבודת כוכבים. והעושה עבירות בפרהסיא. והבוזה את התורה. כגון המבזה את לומדיה ואוהבי השי"ת. והפר ברית בשר. ואנו מבארים היטב ענין הכתות ההם במדריגה האחת עשרה.

קכב[עריכה]

ומי שנתחייב כרת. פעמים שתאריך לו הזכות בעולם הזה שנים ושלשה דורות. ואיחור המות לרשעים לשלם שכרם בעולם הזה ולאבדם מן העולם הבא. שנאמר (דברים ז) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו. ומפרש הדבר בדברי דוד המלך עליו השלום (תהלים צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. וכן אמר אסף עליו השלום (תהלים עג) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה כי אין חרצובות למותם וגו' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. פירושו - כי הנקמה ברשעים באחריתם. כמו שנאמר (משלי כד) כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך:

קכג[עריכה]

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר ר' יאשיהו מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך פנים עם הרשעים בעולם הזה. שמא יעשו תשובה. או עשו מצות שישלם להם הקב"ה שכרם בעולם הזה. או שמא יצאו מהם בנים צדיקים שכך מצינו [שכאשר] האריך פנים לאחז יצא ממנו חזקיה וגם אמון יצא ממנו יאשיהו וגם שמעי יצא ממנו מרדכי:

קכד[עריכה]

וענין הכרת קיצור השנים. כענין שנאמר (משלי י) ושנות רשעים תקצורנה. ויש בענין קיצור השנים הפרש בין מיתה לכרת. כי הכרת - מות האדם קודם חמשים שנים. והמיתה - קודם ששים, כמתי מידבר. רצונו לומר - כי מי שנגזר עליו לחיות שבעים או שמונים שנה ונתחייב מיתה ימות פחות מבן ששים. אבל יש צדיקים שמספר ימיהם פחות מששים. כמו שאמרו בן חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ונאמר (במדבר ד) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה כי הכרת קודם חמשים שנה. פירושו - המקרא אל תהי נסיבה מאתכם להכרית שבט הקהתי מתוך עבודת הלוים. כי אם לא תשמרו אותם שלא יבואו לראות כבלע את הקודש יכרתו מתוך עבודת הלוים, וימותו קודם חמשים שנה שנאמר (שם ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו':

קכה[עריכה]

ויש בחייבי כריתות אשר גורם לזרעו מוקש רע ושחיתות. לבד מאשר אחרית הזרע להכרית. והוא הבא על הנדה. וההוא יקרע זרע מרעים. כי יהיה תו העזות על מצחו בעוד בחיים חיותו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עז פנים הלא הוא בן אשה נדה. ותהי עונות הבן על עצמות האב. כי הוא עולל לנפשו להיות פושע מבטן. ואוי לרשע רע כי שחת לו. והכרת תכרת נפשו ונפש אשתו. וזרעו בליעל כלו נכרת. והאשה הנה היא בנדת טומאתה גם אם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים כמשפט. כל זמן שלא טבלה במקור מים או מי נהר ומעין אשר בו ארבעים סאה. גמטריא לדבר ההולכים לא"ט (ישעיה ח,ו):

קכו[עריכה]

המדריגה הח' ארבע מיתות ב"ד.

והם סקילה שרפה הרג וחנק. והסקילה חמורה מן השריפה. והשריפה מן ההרג שהוא בסייף. וההרג מן החנק.

ומן העבירות שהם בסקילה - הבא על אשת אביו, ועל הכלה, ועל הזכר, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית, והמכשף, ובן סורר ומורה, וחמורים מכלם המגדף והעובד עבודת כוכבים:

קכז[עריכה]

בשריפה - הבא על אשה ובתה. ועל בת אשתו. ועל בת בנה. ועל בת בתה. ועל חמותו. ועל אם חמותו. ועל אם חמיו:

קכח[עריכה]

בסייף שנים - הרוצח ואנשי עיר הנדחת:

קכט[עריכה]

בחנק - מכה אביו ואמו. וגונב נפש מבני ישראל. וזקן ממרה ע"פ ב"ד. ונביא השקר. והמתנבא בשם ע"ג. והבא על אשת איש.

קל[עריכה]

אמרו רבותינו זכרונם לברכה מיום שחרב בה"מ אף על פי שבטלו ד' מיתות ב"ד. דין ד' מיתות לא בטלו. מי שחייב סקילה. או נופל מן הגג או חיה דורסתו. ומי שחייב שרפה. או נופל בדליקה או נחש מכישו. ומי שחייב הריגה. ליסטים באים עליו. ומי שחייב חנק. או טובע בנהר או מת בסרונכי:

קלא[עריכה]

והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות ב"ד בשני דרכים. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא:) בועל מצרית קנאין פוגעין בו. כענין שכתוב (במדבר כה) "וידקור את שניהם", ופשר הענין כי ימצאהו איש והנה תועה במקום רואים ועוד לא פירש מן העבירה בפגעו בו הוא ימיתנו. והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות ב"ד. כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין. משא"כ זה:

קלב[עריכה]

ומלבד אלה כי חלל הרשע הנזכר את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. וכל בן נכר אשר יוליד יהיה לו לפח ולמוקש ולהזכיר העון. ישא האב בעון הבן. ובה' בגד כי בנים זרים ילד:

קלג[עריכה]

עוד שנית. יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי חטאו על מפלתו ישקוד.ואחריתו יהיה נתלה על העץ בקדקוד. והנה ידמה בזה לחייבי מיתות בית דין לאחר חורבן הבית כי מן השמים ישפטון שימותו במרדם שלא כמות כל האדם. כאשר בארנו. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה נשא י, ד) כל הבועל את הארמית נתלה בקדקוד, שנאמר (תהלים סח, כב) "אך אלקים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו". פירוש: ימחץ קדקד בשער כי יתלה בשערו, ונאמר (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאלהי יעקב. ופירושו רבותינו (סנהדרין פב.) ער בחכמים, ועונה בתלמידים:

קלד[עריכה]

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה' משנה ח) חרב באה לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם:

קלה[עריכה]

ומן הדברים אשר ינעם למוכיחים להזהיר ולהעיד בעם עליהם. ולשמור ארחות פריץ. במצות השבת. על אודות אבות מלאכות ותולדות. כי רבות מהנה נעלמו מעיני רבים. אף אין מגיד אף אין משמיע:

קלו[עריכה]

המדרגה הט' חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהם. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.) בכל עבירות שבתורה אם יאמר לו אדם: עבור ואל תהרג! יעבור ואל יהרג, שנאמר (ויקרא יח, ה): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמר לו אדם על אחת משלש אלה: עבור ואל תהרג! יהרג ואל יעבור, ואף על פי שיאמרו לו לעשות העבירה בצנעה. ואם יאמרו לו לעבור על אחת מכל מצוות שבתורה בפרהסיא יהרג ואל יעבור, שנאמר (שם כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובשעת השמד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור:

קלז[עריכה]

והשלש עבירות הנזכרות הצד הקל שבהן עונשו חמור מכמה עבירות חמורות. וקראו רבותינו זכרונם לברכה הצד הקל שבעבירה אבק העבירה. ואמרו בכל מתרפאין מחולי שיש בו סכנת נפשות חוץ מעצי אשירה, שאם יאמרו לו הבא עלין של אשירה והתרפא בהן - ימות ואל יתרפא בהן. ואף על פי שאין הנהנה מעצי אשירה עובד עבודת כוכבים. מפני שהוא אבק עבודת כוכבים ימות ואל יתרפא בהם. לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשירה פן יאמרו לו האשירה הצילתהו:

קלח[עריכה]

וכן לענין גלוי עריות. כגון שחשק באשת איש ואמרו לו אין רפואת תעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו. ימות ואל יפרוץ גדר איסור א"א. והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש:

קלט[עריכה]

והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם. ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשנית - כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה. וכמו שאמרו כי יֵהָרֵג ולא יִרְצַח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר. שנאמר (בראשית לח) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'. הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף. לא גלתה כי היתה הרה מיהודה. שלא להלבין פניו.

קמ[עריכה]

ועד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה יורדין ואינן עולין. המלבין פני חבירו ברבים. והמכנה שם לחבירו. והבא על אשת איש. הנה כי דימו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם לחבירו בשגם הוא מלבין פניו, אל הבא על אשת איש שהוא מן העבירות שיהרג עליהן ואל יעבור:

קמא[עריכה]

ועוד אמרו המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעוה"ב * כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח. על כן הוא רחוק מן התשובה:

(אמר העורך: פי' שאחר שההלבנה היא תולדת הרציחה כמו שאמר למעלה שהיא אבק הרציחה לא רעה הרציחה מן ההלבנה ולא אמרו בה שאין לו חלק לעוה"ב)

קמב[עריכה]

ועל מצות שבת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ירושלמי פרק ג, הלכה יד) שקולה שבת כנגד כל המצות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ה.) כי העובד עבודת כוכבים או המחלל שבת בפרהסיא הוא כופר לכל התורה כולה ושחיטתו נבילה ואוסר את היין במגעו.

קמג[עריכה]

המדריגה העשירית חומר העבירות אשר אין לעושיהן חלק לעוה"ב: היצורים כולם נבראו לכבוד הש"י. שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אכן נודע מן השכל כי המחלל את השם ובוזה דברו אבדה תקותו. כי לא רב לו אשר לא יקים מה שנדרש ממנו מעיקר יצירתו לכבד את השם ולקדשו. אבל שלח ידיו לעשות התמורה וההפך ולחלל את שם קדשו. וכן כתוב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. כי לא יכפר המות עליו ואין לו חלק לעוה"ב. על כן הזכיר בענין הזה עוונה בה. כי לא זכר כן בשאר כריתות.

ופירוש והנפש אשר תעשה ביד רמה. כגון העושה עבירות ידועות לבני אדם בפרהסיא. וכן הפורק עול מלכות שמים ואפי' בסתר כי גם הוא עושה ביד רמה. וענין הפורק עול כגון הכופר לאכול נבילות או לאכול חלב ודם או לחלל יו"ט. ואף על פי שאינו עובר על שאר המצות. אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת, כבר מרד בשם יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד אבל אין זה בלתי על דרך מקרה. בהתגבר עליו היצר. ונפשו מרה לו על הדבר. ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא כופר לדבר א'. וכבר הקדמנו לבאר זה בשער הראשון משערי התשובה.

ואמרו ז"ל כי הרועים לא מעלים אותם מן הבור ולא מורידים אותם לבור. וענין "הרועים" - אנשים ירעו בהמתם בשדות אחרים כו'. פורקים מעליהם עול אזהרת הגזל. וענינם כענין כופר לאכול נבילות או לאחד משאר עבירות לתאבון. אבל הכופר לאכול נבלות להכעיס הרי הוא כאפיקורוס. וענין להכעיס שאיננו חוטא לתאות מאכל תאוה. כי גם בהיות לפניו בשר שחוט יקח מן הנבלה. כי הוא מורד ואיננו מקבל על נפשו להשמר מאיסור נבלה:

קמד[עריכה]

הנה ביארנו ענין והנפש אשר תעשה ביד רמה. עתה נבאר [ענין] כי דבר ה' בזה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. זה האומר אין תורה מן השמים. והמגלה פנים בתורה. והמבזה ת"ח. והמבזה את המועדות. כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב:

קמה[עריכה]

ופירוש המגלה פנים בתורה - האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן. ואומר חנם נכתבו בתורה אלה הפסוקים וספירות הענינים האלה. ומגאוותו וגאונו אומר בלבו. כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים. כי אין סתר למו. ונאמר (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי כתובות סוף פרק ח) אם רק הוא - מכם. שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו הנה זה מגלה פנים בתורה. כגון האומר מה הועילו אצלנו לומדי התורה. אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם. והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית יח) ונשאתי לכל המקום בעבורם:

קמו[עריכה]

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד. וביזה אל העונש מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך כופר לדבר אחד להכעיס אשר ביארנו כבר כי אין לו חלק לעוה"ב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות ל:) הרי שבא להתגייר ואמר: הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדברי סופרים - אין מקבלים אותו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כגץ) המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות לד) את חג המצות תשמור וסמוך לו אלהי מסכה לא תעשה לך. ופירשו ז"ל את חג המצות תשמור שלא תעשה מלאכה בכל חג המצות. והוזהרנו בזה על מלאכת חולו של מועד. ומה שכתוב ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. כי יש מלאכות רבות שהן מותרות בחולו של מועד. כמו שהן מפורשות בדבריהם ז"ל:

קמז[עריכה]

וזה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:), כי המבזה תלמיד חכם, הוא בוזה דבר ה', ואין לו חלק לעולם הבא, יש לדבר שורש בשכל ועיקר במחקר. והנה אנחנו מציעים לעניין טוב טעם ודעת:

אמר שלמה, עליו השלום, (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון". עניין "קלון" = איש קלון (וכן (תהלים קט ד): "ואני תפילה" = איש תפילה, (ירמיהו ט ה): "שבתך בתוך מרמה" = בתוך אנשי מרמה). פירוש, האיש הנקלה והנבל, מרים כסילים ומכבד ומשבח אותם.

כי יש בכבוד החכמים והישרים תועלות גדולות, ובכבוד הכסילים והרשעים מכשולים רבים ועצומים:

1. כי בהתהדר החכמים ובתתם עליונים, דבריהם נשמעים, ויילוו עליהם העם כולו וידמו למועצותם.

2. והשנית, בראות בני אדם את כל כבודם, ילמדו לקח לנחול כבוד, ותרבה הדעת. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה".

3. והשלישית, רבים מישני לבבות ייעורו משנתם בראותם הדר כבוד התורה, ויכירו מעלתה, ויבוא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם יתעלה, ולעבדו בלבב שלם.

קמח[עריכה]

4. הנה, אלה טעמים נכבדים, חזקים כראי מוצק. ויש עוד נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בעניין הכיתות הרעות הנזכרות. כי הדבר ידוע, כי מדרכי קידוש השם יתברך, להודיע בכל מבטא שפתיים, ובכל אשר ירמזון עיניים, ובכל הנהגה ופועל ידיים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו, והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו, עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב יג): "כי זה כל האדם". ודבר זה, כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת, ומראים ההיפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור, כי אין העבודה עיקר, וכי הכבוד וההדר להצלחת ענייני העולם, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את השם מבלי עסק התורה.

הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על-ידי לומדי התורה, אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם. ובמקום שאין עוסקי תורה, ירבו המכשולים, וישר באדם אין. על כן, יכבדו עבדי השם את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.

ואחרי אשר התברר, כי הכל ברא השם יתברך לכבודו, חייב האדם לשום ליבו בכל עת לכבד את השם ולקדשו בכל דבריו ולרוממו, להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר (תהלים לד ב): "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי". וכאשר יתייצב בתוך העם וידבר עם חבריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו, לקדש את השם בדבריו, ולדבר בשבח עבודתו ותהילת יראתו, ולשבח עבדיו ויראיו. ויזכה בזה בהגיון ליבו ומבטא שפתיו, בלא יגיעה ופועל כפיים, זכות גדולה עד לשמיים, כי זה מעיקרי יצירת האדם.

ונאמר (משלי כז כא): "מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש לפי מהללו", פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל:

  • אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את ליבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות, ולהבזות בעליהן, ואם ייתכן כי יש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי השם.
  • והמשבח מעשים מגונים, או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור, והמחלל את עבודת השם יתברך.

קמט[עריכה]

עוד אמר שלמה עליו השלום (משלי כה כו): "מעיין נרפש ומקור משחת, צדיק מט לפני רשע. אכול דבש הרבות לא טוב, וחקר כבודם כבוד.":

  • כי כאשר ירפש האדם את המעיין ברגליו, ידלח מימיו לפי שעה, אחרי כן ישקטו המים ויהיו צלולים כבראשונה. כן הצדיק, כאשר הוא מט לפני רשע, לא תשפל מעלתו ולא תמעט בעבור זאת. ואם הוא עכור לפי שעה, (משלי כד טז): "שבע ייפול צדיק וקם", וישוב לאיתנו וכבודו.
  • אכול דבש הרבות לא טוב, אבל הרבות החקר בכבוד צדיקים, כבוד החוקר, כי נזכר הצדיק בפסוק שלמעלה. ומילת "הרבות" נמשכת ל"חקר כבודם", כמשפט במקומות הרבים.

והמכשולות הנמצאים בכבוד הרשעים, רבים וידועים, כי יש בכבודם:

1. חילול התורה והעבודה, והוא העוון המכלה מנפש ועד בשר.

קנ[עריכה]

2. והשנית, כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם.

קנא[עריכה]

3. והשלישית, כי המתחברים להם, אף על פי שאינם עושים כמעשיהם, מקבלים פורעניות כיוצא בהם, כאשר זכרנו כבר.

קנב[עריכה]

4. והרביעית, כי הם מכניעים כבוד אנשי אמת, ומבטלים העבודה. ואין הצלחה לכבוד הצדיקים זולתי אחרי השפלת כבודם, כמו שכתוב (משלי יד יא): "בית רשעים יישמד, ואוהל ישרים יפריח". ונאמר (משלי יא יא): "בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס".

קנג[עריכה]

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כד:) כי יש בכלל מה שכתוב 'כי דבר ה' בזה' המדבר בדברי תורה במבואות המטונפות. וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והקורא בספרי מינין. ומה שכתוב ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר (סנהדרין צט.):

קנד[עריכה]

עוד שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים והאפיקורוס. והזהירונו רבותינו זכרונם לברכה במאמר הזה להאמין כי נכתבה אמונת תחיית המתים בתורה. וכי היא אחת מעקריה. ואחד מן המקומות שנתפרשה בהן תחיית המתים בתורה שנאמר (דברים לב) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואמרו רבותינו זכרונם לברכה - יכול מיתה באחד ותחייה באחד, ת"ל מחצתי ואני ארפא, כשם שהמחץ והרפואה באחד, כך מיתה ותחייה באחד:

קנה[עריכה]

וענין האפיקורס - פירשו בו ז"ל כי הוא האיש אשר איננו נוהג בדרך מורא והידור בתלמידי חכמים, אף על פי שאינו מבזה אותם. כגון שהוא מבזה חבירו בפני תלמיד חכם. ולא שם כבוד לתורת החכם. כי אחרי שאין התורה הדורה בעיניו לנהוג בה דרך כבוד אין לו חלק לעוה"ב. כי גם זה במחללי התורה יחשב. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה את ה' אלהיך תירא (דברים ו) לרבות תלמיד חכם:

קנו[עריכה]

והשנית - כי היראה מהם סיבה ליראת שמים. כי בהיות דבריהם נשמעים מדרך יראתם. הלא הם יורו וידריכו את העם ליראה את השם הנכבד והנורא. ונאמר (ש"א יב) ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל. וכן בכלל אפיקורס האומר מה הועילו לו הלומדים בלמודם. היש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, מעולם לא התירו לנו את כל עורב ולא אסרו לנו בני יונה. ואלה האנשים גם לא ידעו גם לא שמעו גם לא פתחה אזנם על תועלות הנמצאות בעסק התורה. ובעבור זאת עסק התורה שפל בעיניהם, והמה היו במורדי אור מעלתה, ואין להם חלק לעולם הבא. על כן נתחייבנו ללמד לבני יהודה התועלות הנמצאות בעסק התורה, וכתבנו מקצתם בשער התורה בעזרת השם. למען יכספו הלבבות לתורה. ואשר אין כח בהם ללמוד ידעו הדר כבוד עסק התורה, ויזכו בידיעתו, ולא תאבד נפשם מן העולם הבא:

קנז[עריכה]

וכן בכלל האפיקורס הקורא לרבו בשמו. ואמרו כי סבת מה שנענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו. שנאמר (מלאכים ב) זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע:

קנח[עריכה]

והנה עיקר כל העונשים הנזכרים במדריגה הזאת. מפני חילול התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עון חילול גדול מכל העבירות. ולא יתכן להתכפר בתשובה ויסורין. כאשר יתבאר בשער חלוקי הכפרה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין מאריכין בפורענות לעונש חילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ועתה עמוד והתבונן גודל חיובנו לקדש את השם כי עיקר מה שקדשנו הש"י בתורתו ובמצותיו והבדילנו להיות לו לעם כדי לקדשו וליראה ממנו. ראוי שיהיו מקדישיו קדושים. בגם הכלים שעובדים לפני הש"י צריכים להיות קודש. כמו שנאמר (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. שים לבך להבין כי הענין שאמרנו מפורש במקרא הזה. ונאמר (תהלים קיא) צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. פירושו - בעבור כי קדוש ונורא שמו צוה לעולם בריתו, וקדשנו במצותיו לקדשו וליראה ממנו. על כן כתוב אחריו (שם) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו'. ועל ידי קדושת המצות נחשב בהקדישנו את השם יתברך עם הקדושים העליונים שמקדישים ומעריצים אותו. כמו שנאמר (תהלים פט) אל נערץ בסוד קדושים רבה וגו':

קנט[עריכה]

עוד יש כיתות שאין להם חלק לעולם הבא. והם כת אויבי השי"ת. וכת המחבלים כרם השם. וכת הנותנים חתיתם בארץ חיים. והנה אנחנו מציעים ענינם. והראיות על ענשם מפורש בתורה. כי כת אויבי השם יאבדו מן העולם הבא. שנאמר (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. פירושו - משלם לשונאיו שכר המצות שהם עושים בעוה"ז להאבידם מן העוה"ב. ותרגומו ומשלם לשונאהו טבן דינון עבדין קדמוי בחייהון לאובידיהון. ואמר דוד (תהלים לז) כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו. הזכיר על הרשעים לשון אבידה. כי יאמר על הצער הגלות. כענין שנאמר (ישעיה כז) האובדים בארץ אשור והנדחים וגו'. (ירמיה ג) צאן אובדות היו עמי. (תהלים קיט) תעיתי כשה אובד. ויאמר על המות. כענין שנאמר (שם) אז אבדתי בעניי. (אסתר ח) באבדן מולדתי. (ויקרא כג) והאבדתי את הנפש ההיא. ענינו הכרת מן העוה"ז. כי הרשעים יענשו בצרות ויסורין או במות. וכן יענשו במשפט על מעשיהם בעולם הבא. ולקץ ולזמן. אבל אויבי ה' המשילם לחלבי הכשבים ושמנם שהוא נתך באש וכלה בעשן. ולא המשילם לבשר הכרים. כי יעשה גחלת וישאר האפר. על כן אמר כלו בעשן כלו כאשר חלבי הכרים כלים בעשן. כך יכלו אויבי השם, כי תכלה נפשם ותאבד מן העולם הבא. ונאמר (שמות כ) פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים [לשנאי]:

קס[עריכה]

וענין שונאי השם נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצות ונזהרים מכל עבירה במעשה ובלשון. אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה. וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו. כי הוא שונא את המלך. כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל. שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצוות. כי הם שונאי ה'. וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים ושונאים עטרת תפארתם. או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור. וכן כתוב (שמואל ח) כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. וכל שכן אם יבקשו כבודם לכלימה או ישפילו. וכן אם יאהבון כבוד הרשעים ומשלם על עפר. כי אלה באמת שונאי השם. ואין רצונם בנקיון עבודתו. ולא יחפצו בהדרת קודש יראתו ואשר ירבון מאד עבדיו ויראיו:

קסא[עריכה]

וכן כת המחבלים כרם ה' כמו מחטיאי הרבים הנה הם שונאי השם. כאשר תאמר כי האנשים המשחיתים ערי המלך או כרמיו ופרדסיו כי הם שונאי המלך. ונאמר (ישעיה ח) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו. ונאמר (תהלים פג) על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. ונאמר (שם ו) כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו. ונאמר (שם ב) ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אותן שחטאו והחטיאו את הרבים יורדין לגיהנם, ונדונין שם לדורי דורות:

קסב[עריכה]

וכת הנותנים חתיתם בארץ החיים דבר עליהם יחזקאל עליו השלום (יחזקאל לב), אשר נתנו חתיתם בארץ החיים וגו' ותהי עונותם על עצמותם.למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות. אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המינין והאפיקורסין, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ החיים כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות. שנאמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו':

קסג[עריכה]

ועונש הנותנים חתיתם בארץ חיים מחמשה הפנים. השנים מצד עצמו והשלשה מצד העם:


השניים שהם מצד עצמו

האחד - כי האנוש רמה ותולעה, וכן נקרא גם עוד בחיים חיותו. ולא דיו שלא ישח ולא ישפל. כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים. וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר נפסד האדם. שנאמר (משלי טז:ה) תועבת ה' כל גבה לב:

קסד[עריכה]

והשני - כי האדם חייב להכין מערכי לב בכל עת. ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני הש"י. ועל הרשעים נאמר (ירמיה ח) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו. והאיש הנותן חתיתו בארץ חיים שלא לשם שמים. אין בלבו אימה מלפני השם, ורוצה להטיל אימתו על בריותיו. ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת השם בלבו. הוא עורך אותם להטיל אימת עצמו על עם השי"ת. ונאמר (ש"ב כג) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. פירוש ראוי להיות מושל באדם צדיק שהוא מושל יראת אלהים. כי אחר שהוא ירא את הש"י ראוי לעמו שייראו מלפניו:

קסה[עריכה]

והשלשה פנים שהם מצד העם

האחד - כי הוא מצער הציבור בהטלת אימתו. ונאמר (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו. והוא על ענין הצער בדברים כאשר ביארנו כבר:

קסו[עריכה]

והשני כי כמה מכשולים באים בסיבת הטלת אימה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל:

קסז[עריכה]

והשלישי כי עם הקדוש שהם עובדי השם יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לש"ש. שנאמר (שם) כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ונאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לשון כהנים אדונים ושרים. וכמוהו (ש"ב ח) ובני דוד כהנים היו. וכל העם נקראו ממלכה. מלשון (מ"א יח) אם יש גוי וממלכה. (ישעיה ס) כי הגוי והממלכה. פירושו - אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים שלא יהיה עליכם עול בשר ודם. ונאמר (שם נא) מי את ותיראי מאנוש ימות. ונאמר (שם) אל תיראו חרפת אנוש.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע פרקו מעליהם עול שמים והושלך עליהם עול בשר ודם. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ט) קומה ה' אל יעוז אנוש ישפטו גוים על פניך. שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה. למדנו מזה כי עת אשר יעוז אנוש אינו מכיר שהוא אנוש. כי אין שררה ראויה לאנוש זולתי לשם שמים.

קסח[עריכה]

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור. וכי הוא נכלל בעונשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת. ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוה. הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש. שנאמר (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ונאמר (תהלים טז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה. נקראו ישראל עמים מפני שהם שנים עשר שבטים. כענין שנאמר - (דברים לג) עמים הר יקראו, והם עם אחד לעבוד את השם. על כן אמר עם אלהי אברהם. והמלכים והשרים נקראו מגינים מלשון (ישעיה כא) משחו מגן. פירושו - נדיבי עמים נאספו לעבוד את השם יתעלה כי מלכיהם ושריהם לאלהים. שהם עבדיו ואמוניו. כענין שנאמר (תהלים פט) כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו. מאד נעלה. שהקב"ה מתעלה ומתהלל בעולמו באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת ה'. וכיוצא מכלל המקדשים את השם. ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם. הנה הוא מחלל את העבודה והוא בכלל הכתות שזכרנו שהם בוזים דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית כי הם מניאים לב חלושי הדיעות בפרישתם מדרכי הצבור והנם מן המחטיאים את הרבים:

קסט[עריכה]

עתה נפרש ענין כת עוזבי ה'. ונאמר כי הם האנשים שאין עליהם עול יראת שמים והם מקיימין את המצות מצות אנשים מלומדה. וכאשר יתגבר היצר על האיש ההוא ועליו חלף רוח ויעבור ואשם. לא יאנח ולא ידאג לחטאו. אכל ומחה פיו והוא בעיניו כאלו לא פעל [און]. כענין שנאמר (תהלים לו) נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו:

קע[עריכה]

ויש מן הכת הרעה ההיא. כי לא רב להם אשר לא לבשו חרדות. כי חלפו חק ועדות. אבל יהללו ויברכו נפשם במלאותם תאותם. והם המכעיסים והמנאצים לפני השם שנאמר (שם י) כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה'. ודבר ישעיה עליו השלום על אבדן הכת ההיא שנאמר (בסי' א) ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו. המשיל המורדים והחוטאים לכלי הנשבר שיש שארית. ואמר כי עוזבי השם יכלו שאין להם חלק לעוה"ב כענין שנאמר ( מלאכי ג) אשר לא יעזוב להם שרש וענף:

קעא[עריכה]

ואבדן הכתות הנזכרות. בזמן שלא עשו תשובה. אבל אם שבו מדרכיהם הרעים נמלטה נפשם מן האבדון. כענין שנאמר (ירמיה ג) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם:

קעב[עריכה]

ביאור דברי עונות ארבע כתות

אמרו רבותינו ז"ל ארבע כתות אין מקבלים פני השכינה. כת ליצנים. כת שקרים. כת חנפים. כת מספרי לשון הרע. כתב ליצנים דכתיב (הושע ז) משך ידו את לוצצים. כת שקרים דכתיב (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת חנפים דכתיב (איוב ג) כי לא לפניו חנף יבא. כת מספרי לשן הרע דכתיב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע:

קעג[עריכה]

עתה נאזין עד תכונת עניניהם. ותכונת אופניהם. להשכילך בינת מבחר עמקיהם. ונחלק אותם לחלקיהם. ונחשוף סוף חומר עונשי עלילות נגעלות. ותשיג במערכי החלקים הרבה תועלות. כי אולי טרם עמדת על דברינו לא בחנת טוב טעם כובד פשע כל חלק מחלקיהם. וחזות קשה וחומר העונש אשר בכל אחד מהם לא חזית, ואולי קצהו ראית וכולו לא ראית. וכל חלק אשר נסדר ראשון הוא חמור מן השני. ומתוך דברינו גם בחלקים הקלים אשר נזכיר תכיר בלהות צלמות. ותדע כי אחריתם דרכי מות. ואולי מאז לא פתחה אזנך. והיו כמו דרך ישר לפניך. ועתה כי נכתוב עליהם מרורותם. תביא מגורתם ברעיונך. גם יבואו חדרי רוחך. המוסרים הנכונים. בראותך כי אעידה לי עדים נאמנים. השכל והמקראות. ודברי חכמים וחדותם הנפלאות. והיו לעד ולאות. ובזה האמת אליך יבחן. ויערה עליך ממרום רוח חן. ובערת המדות הרעות מקרבך. ויתמך דברים נברים לבך (אמר העורך: והוא מלשון עם נבר תתבר):

קעד[עריכה]

וזה דבר כת הלצים. נחלק הליצנות על חמישה חלקים:

החלק האחד

איש לשון הנותן דופי בבני אדם, כענין שנאמר (תהלים נ כ): "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי", ונקרא לץ, שנאמר (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", פירוש, שתי המידות הרעות שהם הזדון והגאוה נקבצו ונתחברו באדם הלץ, כי:

  • מבלי היות לו תועלת בדבר, הוא גורם נזק עצום לחבריו אשר יבאיש את ריחם בעיני האדם, וזה תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס שעושה להרבות לו ממון.
  • וגם הוא יהיר, כי השפל והנכנע, כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו, לא יתלוצץ על בני אדם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ח א): "לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ומה יתרון לבעל הלשון?", שנאמר (קהלת י יא): "אם ישך הנחש בלא לחש, ומה יתרון לבעל הלשון?".

וזה החלק גם הוא מחלקי כת מספרי לשון הרע.

קעה[עריכה]

החלק השני

מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בליבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לעניים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המידה הזאת, או רוב השלוה והתענוג, כעניין שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג, השאננים, הבוז לגאי יונים". ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים, כענין שנאמר (ירמיה כ, ז) "כלה לועג לי", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יד, כא) "בז לרעהו חוטא", עוד נאמר (שם יא, יב) "בז לרעהו חסר לב", ונאמר (שם יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה", פירוש: "לועג לרש" הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח, יז) "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונאמר (ישעיה י, יג) "כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ועבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השם יתברך, כענין שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ". ועל השמח לאיד אמר "לא ינקה", כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור - לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש, ומפני כי הליצנות בסיבת הגאוה, שהיא הפך הענוה, אמר שלמה עליו השלום (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". פירוש: אם ללצים באמת, הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר (תהלים ב ד): "יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו". (ולשון "אם" לאמת הדבר, וכן (במדבר כד כב): "כי אם יהיה לבער קין", (משלי כג יח): "כי אם יש אחרית").


קעו[עריכה]

החלק השלישי

מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין כוונתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן, ועל זה נאמר (משלי יג יג): "בז לדבר - יחבל לו". ואמרו (משנה אבות ד ג): "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

והלץ הזה, הביאהו למידתו הרעה היותו חכם בעיניו.

ופעמים שתביא המידה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כעניין שנאמר (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי".

והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחת, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", ונאמר (משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון", ונאמר (משלי יט כה): "לץ תכה ופתי יערים".

והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמידה המביאה אל חלק הזה היא מידת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המידה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המידה שאין לה תקוה, שנאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו".

קעז[עריכה]

החלק הרביעי

הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה:

  • האחת, כי (משנה אבות א יז): "כל המרבה דברים מביא חטא",
  • והשנית, כי הוא בטל מדברי תורה.ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט.) "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח:) ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אומר הכתוב (תהלים א א): "ובמושב לצים לא ישב", וכתוב אחריו "כי אם בתורת ה' חפצו". למדת, כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה.

ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל השם יתברך.

החלק החמישי המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בליבו, אך מדרך השמחים ללא דבר, ולא כחוק השחוק.

ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם", פירוש: לץ = איש היין, הומה = איש שכר, כל שוגה בו לא יחכם. כמו (תהלים קט ד): "ואני תפילה" = איש תפילה. ורוצה לומר, כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים:

  • האחד, להיות האיש מתלוצץ.
  • והשני, להיות הומה ובעל דברים, ואמרו זכרונם לברכה (משנה אבות א יז): "וכל המרבה דברים מביא חטא". ונאמר (קהלת ה ב): "וקול כסיל ברוב דברים".
  • והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם.

ודע, כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם, עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן ייענש לשאת עול היסורים מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה, אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם". ואמרו זכרונם לברכה: (עבודה זרה יח ב): "כל המתלוצץ, ייסורים באים עליו, שנאמר פן יחזקו מוסריכם".

והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים ייכשלו בו על דרך מקרה.

קעח[עריכה]

זה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים.

קעח. החלק הא' - איש כזב. אשר תורה עזב. וירע וישחית במענה פיו. כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר. שנאמר (ויקרא יט) לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. וכן העונה ברעהו עד שקר. ונאמר (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בכלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות. ונאמר (ויקרא כח) אל תונו איש את אחיו ונאמר (תהלים נה) ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה. ונקרא איש און ונקרא בליעל. והוא כבד עון בכתות הרשעים כאשר הקדמנו בשערי יראת חטא. ומדות זה איש האון שהוא קורץ בעיניו ומולל באצבעותיו. כמו שנאמר (משלי ו) אדם בליעל איש און וגו' קורץ בעיניו וגו':

קעט[עריכה]

החלק הב' - המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחבירו. אך יתכן בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע. כמו המתעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו. ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו ויוכל להדיח עליו רעה. כענין שנאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו. ונאמר אחריו העל אלה לא פקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי. ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים. על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו. כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה' שנאמר (משלי יב:כב) תועבת ה' שפתי שקר. ונאמר (שם ו: טז-יח) שש הנה שנא ה' [וגו'] עינים רמות לשון שקר [וגו'] לב חורש מחשבות און. ונאמר (שם ח:יג) ופי תהפוכות שנאתי ונאמר (איוב טו) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עוולה. ואף בשר ודם נתעב השקר להם.

קפ[עריכה]

החלק הג' - הבא בערמה ודברי מרמה. למנוע טוב מבעליו. להעביר הטובה אליו. לא לגזול מחבירו דבר שהוא שלו ולא לחמסו. אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חבירו וצודה אותה לקחתה אליו. בשקר מיליו. או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת. ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו. אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו. כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המחליף בדברו כאלו עובד עבודת כוכבים שנאמר (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ונאמר על עבודת כוכבים (ירמיה י) הבל המה מעשי תעתועים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאלו עובד עבודת כוכבים. הביאו הדמיון על קצהו אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשוא.

קפא[עריכה]

החלק הד' - המשקר בסיפור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו. אבל כי משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה. ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד. על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו אבל גדול מאד ענשו בעוז פניו ואהבת השקר. ויכבד עונו כי אהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו) יפיח כזבים עד שקר. פירושו - אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו. תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה אחרי אהבתו השקר. וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה חסודה אף על פי שאינה כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום. שנאמר (בראשית נ) אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת. כי לא ישיתו לבם לחקרו בעת שמעם. גם מדה זאת רעה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא) ואיש שומע לנצח ידבר. פירוש - איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון. ולא ימצא בפיו לשון תרמית לנצח ידבר. כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו. ולא יאמרו לו לעולם למה תדבר עוד דבריך:

קפב[עריכה]

החלק הה' - האומר לחברו כי ייטיב עימו ויתן לו מתת. ועודנו מדבר. עם לבבו ישיח שלא לתת. ונאמר (תהלים לד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא מט.) שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ועוד אמרו (ב"מ ירושלמי פרק ד, הלכה ב) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור מדבריו, ובלבד שיהא אומר בפה וגומר בדעת:

קפג[עריכה]

החלק הו' - המבטיח את חבירו להטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו. כי אחרי אשר אמר להטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו. אין לו לחלל הבטחתו כי זה דרך שקר. והוא כאדם עבר ברית שנאמר (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו כי יש בו משום מחוסרי אמנה. כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו. ואם איש עני הוא אף על פי שהמתנה מרובה. אם יחזור בו רעתו רבה. כי נדר נדר ונאמר (במדבר ל) לא יחל דברו. וכן מי שיתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם. והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה. והנה זאת כמו הבטחה ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר. כענין שכתוב (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. פירושו - כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם כן ענין איש המתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר סימן קיום הדבר. על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה בהכזיב תוחלתו:

קפד[עריכה]

החלק הז' - מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אסור לגנוב דעת הבריות. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה. ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש:

קפה[עריכה]

החלק הח' - מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר, פירוש - אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלת אבותיו. כי אמרו במקרא שלמעלה מזה (שם) ותפארת בנים אבותם. אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר. ולאמר כה עשיתי ופזרתי ונתתי ולא כן עשה. וזה גנאי לכל אדם וכל שכן לנדיב. וגנה נדבותיו אשר עשה כי חלל נפשו על מה שלא עשה, כי זאת תהיה לעדה כי לבו בכל צדקותיו אשר עשה [אך] לשם ולתהלה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות והוא אינו יודע זולתי אחת. עליו שיאמר להם - אחת לבדה אני יודע. כל שכן כי אסור לכזב ולהתפאר לאמר שמענו כאלה רבות:

קפו[עריכה]

החלק הט' - בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות. אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר. אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו כי גם זה אסור הוא שנאמר (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר. אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינים בחלק הרביעי. הנה אלה חלקי כת של שקרים. וכבר הקדמנו לך עיקרים. כדרכי איש אמונים. וכי המה יסודות לנפש.

קפז[עריכה]

כת החנפים

וזה דבר כת החנפים. עניין הכת הזאת נחלק לתשעה חלקים:

החלק הראשון

החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמור "לא פעלת אוון".

המעט ממנו עוון הנמנע מן התוכחה, שנאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" -

ויוסיף לחטוא על אמרו "לא חטאת", כעניין שנאמר (ירמיהו כג יד): "וחזקו ידי מרעים".

והנה זה ביד החנף עוון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזור אחרי השקר, ויאמר לרע טוב, וישם חושך לאור.

גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים: האחד, כי ישנה באיוולתו ביום מחר, "כי הילל רשע" החנף אותו (תהלים י ג): "על תאוות נפשו".

מלבד כי יישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא, על צדקו מי אשר חטא לו.

מלבד כי ייענש על דבר שקר, שנאמר (תהלים ה ז): "תאבד דברי כזב".

ונאמר (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק - תועבת ה' גם שניהם".

כל שכן אם העוול אשר בכף רשע חברו גלוי לרבים, כי באמור אליו החנף לפני בני אדם "זך אתה בלי פשע", חילל וביזה דת ודין.

קפח[עריכה]

וחייב האדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עווון אשמה כזאת.

ואמרו רבותינו על עניין אגריפס שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק זה (דברים יז טו): "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו "אחינו אתה", (סוטה מא א): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחינפו לו לאגריפס".

אף כי היושב על המשפט, אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש".

והחלק הזה שהזכרנו, הוא חלק אדם רשע הנמנה עם שתי כיתות הרעות, מן התחברות אליו השקר והחנופה.

ויש בחלקי כת חנפים אשר בם החנף נספה ואבד בעוון החנופה לבד, כאשר יתבאר.

קפט[עריכה]

החלק השני

החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא.

ועל זה נאמר (משלי כח ד): "עוזבי תורה יהללו רשע". כי לולא אשר עזב את התורה, לא הילל העובר על דבריה ומפר מצוותיה.

וגם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב, ויליץ עליו בפני בני אדם להגיד לאדם ישרו, גם זו רעה חולה, כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר. וכבר הקדמנו להודיעך המכשולות והשחיתות הנמצאות בכבוד הרשעים (סימנים קמט-קנב). על כן, לא נכון להזכיר צדקתם, בלתי אם יזכיר רשעם וכסלם, כמו שנאמר (משלי י ז): "ושם רשעים ירקב".

ונאמר (ישעיהו נז יב): "אני אגיד צדקתך ואת מעשייך ולא יועילוך". פירוש: "לא יועילוך מעשייך הטובים להצילך מרעתך בקומי למשפט, בערכי לעומתם רוב פשעייך ומעשה תעתועייך, כי דברי עוונותייך גברו מהם". וכמו שאמרו רבותינו כי (ראש השנה טז ב): "מי שעוונותיו מרובים מזכויותיו, נכתב ונחתם לאלתר למיתה".

והרשעים - ניכרים הם בשיחתם והנהגתם, כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא.

קצ[עריכה]

והנה, הצדיקים יתעבו הרשע, כמו שנאמר (משלי כט כז): "תועבת צדיקים איש עוול".

ואשר בסוד הצדיקים לא יהיה, אם תעב לא יתעבנו, גם ברך לא יברכנו.

קצא[עריכה]

וייתכן, כי יקר מקרה המשבח את הרשע מדרך פתיות, כי הפתי אומר לשבח טוב הוא, אם היו יהיה על דבר אמת ואם תהיה תמורתו. ומבלי הדעת, שבח הוא את המתים (כי אמרו רבותינו על הרשעים, (ברכות יח ב): "רפאים ייחשבו ומתים קרויים", שנאמר (קהלת ט ה): "והמתים אינם יודעים מאומה").

והשגגה הזאת עולה זדון, כי לא יְאֹהַב העבד אל האדון אם יֶאֱהַב משנאיו ויקרב רחוקיו, הלא להם לדעת מדרך הדעת כי כן.

ונאמר (משלי ג לה): "וכסילים מרים קלון", וכבר הקדמנו פירושו‏[1].


קצב[עריכה]

החלק השלישי

החנף המשבח את הרשע רק בפניו, אף חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה להם למוקש.

גם זה החנף גדול עוונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה, ולא ידאג לעוונותיו, כי צדיק הוא בעיניו.

וכל אשר אינו מעדת הצדיקים, אם ישבחוהו, יאמר בליבו "אמנם ידעתי כי כן", כעניין שנאמר (משלי יא ט): "בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו", פירוש:

  • החנף משחית רעהו בפיו, כי ישבחנו ויאמין לדברים, ויקשה את רוחו, ויראה את נפשו ביקר, ולא יבין כי עפלה נפשו, והמכשלה הזאת תחת ידו, גם ירום לבבו ויפול במכמורת גאוותו, והנה כי השחת השחיתו בחלק שפתיו.
  • והצדיקים יחלצו בדעתם מנזקי החנף, כי אם ישבחנו, לא ירום לבבו למען זאת, כמו שאמרו רבותינו(נדה ל ב): "אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיני כרשע". ואמרו (אבות דרבי נתן כט): "אם יש עליך רֵעים, מקצתם משבחים ומקצתם מוכיחים, אהב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך, ואלה ברעתך ישמחוך כי ישבחוך".
  • וייתכן גם לפרש, "ובדעת צדיקים יְחַלְּצוּ" רעיהם, כי לא יחניפו להם, אבל הוכח יוכיחום ויורו אותם בדרך, בתעותם בתהו לא דרך.

ראו גם ביאור:משלי יא ט.

ונאמר (משלי כו כח): "ופה חלק יעשה מדחה": המשיל פה חלק לדרך חלקלקות, ואמר, ואמר, כי כאשר ייפול האדם ויידחה בלכתו בדרך חלקלקות, כעניין שנאמר (תהלים לה ו): "יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה, יהיה דרכם חושך וחלקלקות", כן ייפול האדם ויידחה בפה חלק, והוא פה חנף.

ועל העניין אשר ביארנו אמר דוד עליו השלום (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות". קילל פה חלק, כי ישחית בו רעהו, והלשון הקשה, שהוא הפך החלק, והוא לשון הרע.

ויש מן החנפים, שמתכוונים להחניף לאנשי זרוע כדי שיכבדו אותם וינשאום. ואמרו רבותינו (אבות דרבי נתן כט): 'כל המחניף לחברו לשם כבוד, לסוף נפטר ממנו בקלון'.

קצג[עריכה]

החלק הרביעי המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו. ונאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך".

והצדיקים מאס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר (תהלים טו ד): "נבזה בעיניו נמאס".

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב ב): "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". ואמרו (בן סירא יג): "כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו".

ואמרו (מגילה כח א): "אסור להסתכל בפני אדם רשע", שנאמר (מלכים ב ג יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". ואמרו (שם) "כל המסתכל בדמות אדם רשע, עיניו כהות לעת זקנתו, שנאמר (בראשית כז א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות"", מפני שהסתכל בדמות עשו, אף על פי שלא היה מכיר מעבדיו, כי היה עשו מסתיר מעשיו, כעניין שנאמר (ישעיהו כט טו): "והיה במחשך מעשיהם" ‏[2].

וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב, כי רבו דרכי מוות הנמצאים אל המתחבר לרשע.


קצד[עריכה]

החלק החמישי איש כי יאמינו בני אדם בדבריו, וסמכו כל השומעים על מאמריו, ויתכוון לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו באהבתו אותו, ויאמר עליו כי הוא איש חכם, והוא בן לא חכם, והיה לפוקה וצור מכשול, כי יסמכו על הוראותיו, ועל פיו יהיה כל ריב, ויעוות משפט, ואת העולם יחריב.

וכן, כי יאמר על איש כי הוא נאמן רוח, ולא הכירו אם הוא איש אמונים או בן לא אמון בו, ואולי ישמע השומע ויפקידהו על ביתו, וכל יש לו ייתן בידו, וכיחש בו לאמור 'לא ראיתיך'.

ואמרו רבותינו (סנהדרין ז ב): "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נטע אצל מזבח". והיה מי שהקים לראש, בימים הראשונים, מי שאינו ראוי להורות, קראו עליו מקרא שכתוב (חבקוק ב יט): "הוי, אומר לעץ 'הקיצה', 'עורי' לאבן דומם, הוא יורה?! הנה הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו". ועתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממעמידיו, שנאמר (חבקוק ב כ): "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ".

קצה[עריכה]

החלק השישי מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה, ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח.

והנה, נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר (דברים יג ו): "וביערת הרע מקרבך".

ואמרו רבותינו (שבת נד ב): "כל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה, נתפש על אנשי עירו. ויש בידו למחות בכל העולם ואינו מוחה, נתפש על כל העולם".

ונאמר (ויקרא כו לז): "וכשלו איש באחיו", ודרשו בו, זכרונם לברכה, (סנהדרין כז ב): "איש בעוון אחיו".

ואמרו (שבועות לט א): "כל ישראל ערבים זה לזה".

קצו[עריכה]

החלק השביעי הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו.

והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעניין מה שכתוב (יחזקאל ט ד): "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים...", (שבת נה א): "אמרה מידת הדין: 'אף על פי שהללו צדיקים גמורים וקיימו את התורה, היה להם למחות ולא מיחו'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'גלוי וידוע לפניי, שאם היו מוחים, לא היו מקבלים מהם'. אמרה מידת הדין: 'ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, הם לא ידעו אם ישמעו העם לקולם ואם יחדלו'". וציוה השם יתברך אחרי כן (יחזקאל ט ו): "וממקדשי תחלו", והם הצדיקים המקודשים, כי נענשו על דבר שלא מיחו.

ונאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר, כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע לקול מוריו, ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו (יבמות סה ב): "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ואמרו (ביצה ל א): "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

קצז[עריכה]

החלק השמיני

איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצוות, ויודע כי הם סרבים וסלונים, ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה.

גם זה ייענש, כי לא יענה כסילים כאיוולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם, לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו.

קצח[עריכה]

וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים, כי ייענש בשמעו דבריהם הרעים תמיד וילאה לענותם.

וזה הדבר מפורש בדברי שלמה, שנאמר (משלי כד א): "אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה". רצונו לומר, כי תשא עוון בחטאתם, כי תשמע דבריהם הרעים תמיד ותהיה כמחריש.

קצט[עריכה]

החלק התשיעי המכבד את הרשעים מדרך שלום, אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי בדרך שמכבדים בני האדם את העשירים, מדרך סלסול ולתקוות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם.

ואף גם זאת, יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי, אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים, שנאמר (איוב מ יב): "וראה כל גאה השפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדך רשעים תחתם".

אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד, בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה, ואין בידינו להכניעו ובחילינו להניעו, על כן הותר לכבדו, כדרך שמכבדים בני-האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מא ב): "מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה".

ר[עריכה]

וזה דבר כת מספרי לשון הרע: המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר

אמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו ב): "כל המספר לשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו?"". ועל כן חשבוהו כאילו כפר בעיקר:

1. כי הוא מסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבריו, בהבאישו את ריחם בעיני העם או בשאר דרכי הפסד, ולא ייתכן אשר יכין אדם לחבריו כלי משחית ונזק מר ממוות, מבלי שיועיל לעצמו בזה תועלת ורווח ממון, בלתי אם לכד יצרו את נפשו, ופרק עול שמיים מעליו, וניתק המוסרות, כמו שנאמר (תהלים נד ה): "כי זרים קמו עליי, ועדת עריצים ביקשו נפשי, לא שמו אלהים לנגדם", ופירשו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים נד): "-

  • לא שמו אלהים לנגדם, כי נתכוונו שיברך אותם שאול, כמו שאמר להם (שמואל א כג כא) "ברוכים אתם לה' כי חמלתם עליי";
  • לא שמו אלהים לנגדם, שכתוב בתורתו (דברים כז כד) "ארור מכה רעהו בסתר"".

ונאמר (קהלת י יא): "ואין יתרון לבעל הלשון". ונאמר על דואג (תהלים נב ד): "הוות תחשוב לשונך, אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה", ופירשו (מדרש תהלים נב): "מה יתרון לך ומה בצע כי סיפרת לשון הרע? הלא לממון לא היית אתה צריך, אך עשרת, כמו שנאמר עליו (שמואל א כא ח) "אביר הרועים אשר לשאול"; אין זה כי אם אהבתך את הרע מן הטוב, ושקר מדבר צדק, כי פרקת עול".

ונאמר (משלי ו ל): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", ונאמר אחריו (משלי ו לב): "נואף אישה - חסר לב..."; רצונו לומר, כי הוא רע מן הגנב, שהוא צריך למלא נפשו כי ירעב. ואמרו רבותינו ז"ל, כי (מדרש תהלים קכ): "בעל הלשון הרע, משניהם רע, כי יחטא חטאה גדולה מבלי הנאה", כמו שנאמר (תהלים קכ ג): "מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה?".

רא[עריכה]

2. והשנית, על כן נחשב המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה, וכי הוא השליט על לשונו, וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מִדַּבֵּר העולה על רוחו, וכי האיברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם, כענין שנאמר (תהלים יב ה): "שפתינו אתנו, מי אדון לנו?", ולא יאמר "איה אלוה עושי, אשר כל תנועות יצירותיו נתונות המה לו, אחת מהנה לא נעדרה, כולם לעשות רצונו משועבדות", רק "אין דבר, וארשת שפה ברשותנו".

לא כן הרשעים החוטאים בשאר עבירות, כי יודעים הם, כי רע ומר עזבם את ה', אך נמשכים אחר תאוותם ויצרם המתגבר, וצר להם על זה.

שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות

ואמרו רבותינו (ערכין טו ב): "שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות, ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים:

  • בעבודה זרה נאמר (שמות לב א) "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה";
  • בגילוי עריות נאמר (בראשית לט ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת";
  • בשפיכות דמים נאמר (בראשית ד יג): "גדול עווני מנשוא";
  • ואילו על לשון הרע נאמר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות"".

רב[עריכה]

והנה, אנו צריכים לפרש לך, היאך ייתכן, כי יהיה עוון לשון הרע יתר על השלוש האלה? הלא על כל אחת מהן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד א): "ייהרג אדם ואל יעבור עליהן"! ואמרו "חמורה עבודה זרה, שכל המודה בה, ככופר בכל התורה"! ואמרו כי (חולין ה א): "המומר לעבודה זרה - מומר לכל התורה כולה"!

וכאשר תשים לבך למאמרם ז"ל, תמצא לו כמה שורשים וכמה פנים:

רג[עריכה]

1. האחד, כי בעל הלשון הוא שונה באיוולתו, עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר, וידבר שפת יתר ויכה בסתר, ומי יתן קץ לעונשו? כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין; בשגם עבירה קלה, כבדה מאד על הישנות האיוולת פעמים רבות, כאשר הקדמנו (חלק א סימנים ד-ה), אף כי חטאה גדולה ורעה חולה.

ובאמרם רבותינו ז"ל "שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות", רצונם לומר, כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו, ולא כנגד היוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת.

רד[עריכה]

2. והשני, כי בעל הלשון - תשובתו קשה, אחרי אשר ( ירמיהו ט ד ) לימד לשונו דבר שקר , ופיו שלח ברעה.

ומרוב ההרגל, איננו שליט ברוחו, וכאילו לשונו גורמת המחשבה, כענין שנאמר (תהלים נב ד): "הוות תחשב לשונך", ונאמר (קהלת י יב): "ושפתות כסיל תבלענו". ונאמר (משלי יח ז): "פי כסיל מחתה לו". מחיתה, לשון יראה ומגור. רוצה לומר, כי הכסיל ירא ויגור מזעם לשונו, פן ייווקש בו, כאשר ירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו.

רה[עריכה]

3. והשלישי, בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר "אך דבר שפתיים הוא", ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב, אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלמה להינקות מפשע רב - כי יקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש.

רו[עריכה]

ואמר שלמה עליו השלום: (משלי כא כד): "זד יהיר, לץ שמו, עושה בעברת זדון". פירוש: הלץ, אשר גבר זדונו להכות בלשונו, בגאוותו וגאונו ועברתו וחרונו, אל תאמר כי בלשונו לבד יכה ולא במעשה, כי ידוע תדע כי הוא עושה בעברת זדון, רוצה לומר, כי אם לא יוכל להכות את אויביו בלשונו, ויוכל הכות בו במעשה, יכה בעברה ולא יחמול, כאשר אמרו רבותינו ז"ל בעניין דואג, כי (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב): "כאשר ציווה שאול להכות בכהנים, וימאנו אנשיו להכותם, אמר לדואג 'אתה הכית בלשון - אתה תכה בחרב'", שנאמר (שמואל א כב יח): "סוב אתה ופגע בכהנים".

רז[עריכה]

4. והרביעי - אם ישוב בעל הלשון בתשובה. צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו. והוא לא יזכור מספר כולם. כי רבים מכאובים הכאיב. וכמה נפשות הדאיב. גם רבים מאשר זכר. כי אותם עכר. והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה. יתבייש להודיעם ולגלות אזנם על אשר גמלם רעה. כי הוא מכה ואין מכתו ידועה כענין שנאמר (תהלים קב) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים. על כן נמשל לשון הרע לחץ. כי המושך בקשת פעמים רבות ישלח חציו באדם ולא נודע מי הכהו:

רח[עריכה]

ועוד על ענין אחר נמשל לחץ. כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו. ישיב חרבו אל נדנה. לא כן זורק החץ כי אין בידו להשיבה. כן בעל לשון הרע. אחר אשר יצא הדבר מפיו לא יוכל לתקון. ופעמים שידבר על פגם משפחה. והזיק כל הדורות הבאים אחריו. ולא תגיע אליו מחילה מזה. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי המדבר בפגם המשפחה אין לו כפרה עולמית. והנה המשלח לשונו. גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר. כי על מי לא עברה רעתו תמיד. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי האפיקורוס אין לו חלק לעוה"ב:

רט[עריכה]

5. והחמישי - כי לשון הרע יביא את בעליו לתת את פיו לדבר על השם תועה וכמו שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. ואין בכל העבירות אשר ישיג ענשם לעונש המטיח דברים. ואמרו רבותינו - עשר נסיונות ניסו אבותינו ובכלם לא נתחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. שנאמר (במדבר יד) אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם וכו' ונאמר (דברים א) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר וגו', ונאמר (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם.

ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ג) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אם ראית גנב ותרץ עמו וגו' ופיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר. הנה למדת מזה כי אין התורה מגינה על בעלי לשון הרע ועל המלומד לגנוב ולנאוף. וכי אינם ראויים לעסוק בתורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דואג כיון שסיפר לשון הרע אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו. ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור. על העובר עבירה דרך מקרה אמרו. ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו:

רי[עריכה]

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש - הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.

ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהלים לט) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.

ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר ב) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו - ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון:

ריא[עריכה]

והנה כת מספרי לשון הרע. נחלק לששה חלקים.

החלק הא' - כאשר יתן מום באדם והמום לא יהיה בו. פעמים כי תחת יופי. יתן דופי. והנה זה לבו (יקפץ פיו מדת) [יקבץ און ממדת] שתי הכתות הרעות. שהם כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע אולי הנה הוא שוא ודבר כזב. שנאמר (שמות כג) לא תשא שמע שוא. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פירושו - שתי כתות מקבלות לשון הרע. האחת - איש מרע ובעל זדון. מלשון (ישעיה ט) כי כלו חנף ומרע. כי הוא חשוד בכשרים. ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו. והיה כשמעו כי יגיד עליו ריעו לשון הרע. זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית - איש שקר. גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות. כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר. לא יחוש אם תקבל נפשו כזב. ואם תשא שמע שוא. על כן ימהר לקבל לשון הרע. שקר מזין. כמו איש שקר. וכן (ירמיה ט) שבתך בתוך מרמה. בתוך אנשי מרמה. [וכן] (תהלים קט) ואני תפלה. איש תפלה:

ריב[עריכה]

ודע כי כאשר יודה השומע על לשון הרע. אחת דתו ומנת מדיו* עם המספר לשון הרע. כי יאמרו אמור. הנה קבלו השומעים את הדבר. ואות הוא כי הנה אמת הנה נכון. גם אם הטה אזן השומע והראה את נפשו כמקשיב קשב ומאמין לדברים ההם בפני בני אדם. גם זה עוזר לרעה. וגורם קלון לחבירו. ומחזק ידי המביא את דיבתו רעה אל הבריות. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כה) רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. פירושו - כאשר רוח צפון תפזר העבים ותמנע הגשם, כן פנים נזעמים ימנעו לשון הרע. כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים. יחדל קול המון גשם דבריו. אבל אם יראה כי השומע ישמע לו. ישתה כמים עולה. ולא יחשוך פיו משקריו. והיה כזה יום מחר. כי ישנה באולתו לספר תמיד לשון שקר. ושב לשונו אחר גשם כזביו. תחולל מלשון חלילה. וכן (במדבר לג) לא יחל דברו, לא יבטל. וכן (בראשית ד) אז הוחל לקרוא. אז נמנע.

[אמר העורך: מליצת הכתוב (בירמיה יג) גורלך ומנת מדיך]

ריג[עריכה]

עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כו כח): "לשון שקר ישנא דכיו". פירוש האיש העניו ודכא ושפל רוח. ישנא את לשון שקר. לא יאבה לו ולא ישמע אליו. כי העניו חפץ ביקר הבריות וצר לו על בושתם וקלונם. וי"ו דכיו במקום ה"א השורש. כו"ו עניו. ויש מפרשים בעל לשון שקר ישנא מדכיו ומוכיחיו. ולא יוסיף להביא אליהם דיבת בני אדם רעה. והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג) לא תשא שמע שוא. שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים אמת. ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו:

ריד[עריכה]

החלק השני - המספר לשון הרע. וירחק בו מדבר שקר. ואל זה כוונו באמרם כת מספרי לשון הרע. אף על פי שאינם מן הכת של שקרים. והנה אם יזכיר אדם לחבירו בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים. הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו. באונאת דברים דבר הכתוב כמו שהקדמנו. ונאמר (יחזקאל יח) בן לא ישא בעון האב. ואם יכלימהו על מעשה אבותיו בפני אחרים. על זה אמרו רבותינו כי המלבין פני חבירו מן היורדין לגיהנם ואינן עולין. ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו. ולהבזותו בעיני בני עמו. על זה אמרו אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה. והוא מספר עליו עונות ראשונים:

רטו[עריכה]

ודע כי אם יראה איש כי עבר חברו על דבר תורה בסתר. והוא גילה על חטאותיו על שער בת רבים. אשום אשם על זה. כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה. ויגוניו ברעיוניו. ולב יודע מרת נפשו. ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע. אשר לא יספר ליתר ההמון. רק הרחק ירחיק מחברתו. עד אשר יודע אליו כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא ראוי לחשוב עליו כי באמת עשה תשובה. ואם יתקפו יצרו פעם אחת. נפשו מרה לו אחרי כן:

רטז[עריכה]

והמספר לשון הרע. שתים הנה קוראותיו. הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו. ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבריו ושמחתו לאידם. ועל צד א' יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת. מן המספר על דבר שקר. כי יאמין העם בספרו על חברו דברים כנים. ויעלה באשו לפניהם. ויהיה לבוז בעיניהם. אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו מחטאותיו:

ריז[עריכה]

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יד) אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. פירושו - האויל יליץ חובה. כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי. ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך. ואמר אוילים יליץ לשון יחיד על כל אחד ואחד מן האוילים. כמו (בראשית מט) בנות צעדה עלי שור. ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם. ודרכו לפסול בני אדם במומו. ובין ישרים רצון. כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב.

וזכרו במוסר. כי אדם אחד וחכם עברו על הנבלה. אמר האדם כמה מוסרחת נבלה זו. אמר החכם כמה לבנים שניה. ואמר אחרי זה לב יודע מרת נפשו. וכל חכם יודע כי לא הביא שלמה בתוך המוסרים הנבחרים דברים אין בם מועיל. אבל בא הענין על דבר הפסוק הראשון. להגיד רעת האויל המליץ אשם. כי יתכן שהחוטא שב מדרכו. ונפשו מרה לו. ואין יודע מרת נפש האדם ולא שמחתו זולתו. והוא נשוא עון. כי עקרי התשובה לפי מרירות הלב. על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עונו:

ריח[עריכה]

ועליך לדעת כי עונש האויל המליץ אשם איננו זולתי כי יתן דופי באיש ירא חטא אשר יתקפו יצרו ויעבור ואשם. כי מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. וכ"ש אם נודע הדבר כי חזר בתשובה. אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ותמיד יתיצב על דרך לא טוב. מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו. ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם. ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים. ונאמר (משלי כט) תועבת צדיקים איש עול. ונאמר (שם ה) יראת ה' שנאת רע. ואמרו רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע. צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק.

והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה. ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה ולצד הזכות. אם האיש ההוא ירא אלהים. נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת. גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו. יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות. והיא מצות עשה מן התורה. שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק. ואל תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו. תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה. שנאמר משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשע לרע. וכבר הקדמנו לך פירושו:

ריט[עריכה]

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד) אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך. אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כפעלו. פירושו - לא הוצרך להזהיר לאמור - אל תהי עד שקר, אבל אמר - אל תהי עד חנם. כי אם נוקש רעך בחטא אל תעיד עליו ואל תגלה על חטאו חנם ללא תוכחת. כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל. על פי שנים עדים. ואם אין שם זולתי עד אחד. שבועה תהיה בין שניהם. אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם רוצה לומר - ללא תוכחת. גם כי יש אתו עד שני להקים דבר.

ואם החוטא ירא חטא ראוי לו לדבר על לבו. כי באמת עשה תשובה. גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו. אחרי כי האיש ירא שמים. ואולי זכיותיו מרובין מעונותיו. ואמרו רבותינו כי האיש אשר זכויותיו מרובים מעונותיו הנה הוא מעדת צדיקים.

אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם. טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האיסור. אבל אם הוא עד אחר. לא טוב היות האדם לבדו מעיד על חבירו. כי עדותו חנם. לפי שאין סומכין עליו. שנאמר (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. לכן מוציא שם רע יחשב. ומלת והפתית במשקל הכבד. רצונו לומר כי בשפתיך אתה טוחן פניו בגלותך מסתר עונו. ואמר אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אם גלה על חטאיך. לא תקום ולא תטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה.

ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלהים. כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים. ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה. מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (ויקרא כה) אל תונו איש את עמיתו. עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים. ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם.

אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה. ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו. אין לגלות על חטאו כאשר ביארנו. ויתכן לפרש אל תהי עד חנם ברעך. להעיד עליו על עבירות אשר גם אתה חלית בהם כמוהו. על כן יקרא רעהו. ויורה על זה אומרו אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החטאים בנפשותם ואת החנפים. אבל החוטא. אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו. אין לפרסמו. כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה. כי אם לשמוח לאיד. והשנית כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם. ונאמר (הושע א) ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. הנה כי כי אף על פי שעשה מצוה בהכריתו בית אחאב. נשא עונו. כי גם הוא היה רב פשע:

רכ[עריכה]

ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקין אותו מכת מרדות אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו. אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים. ואם יש עד שני עמו ישמעו השופטים דבריהם ליסר החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים. כמו שנאמר (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא:

רכא[עריכה]

ודע כי בדברים שבין אדם לחברו כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים יכול לספר הדברים לבני אדם. גם היחיד אשר יראה יגיד כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה:

רכב[עריכה]

החלק הג' - הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה שנאמר (שם) לא תלך רכיל בעמך וגם זה נקרא לשון הרע. והוא בכלל כת מספרי לשון הרע כמו שזכרו רבותינו זכרונם לברכה על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע כי הגיד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך. ונזק הרכילות חדל לספור כי אין מספר כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה (שם) לא תשא את אחיך בלבבך. והנה העולם קיים על השלום ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה כאשר הקדמנו. ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חבירו להרוג את רעהו כמו שכתוב (יחזקאל כ) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. ונאמר (ירמיה ו) כולם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל וכולם משחיתים המה. וקראו רבותינו את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות. ונהרגו הכהנים. ונענש שאול אשר קבל את הרכילות:

רכג[עריכה]

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על ענין הרכילות. אף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חברו בגללו. אבל אל יהי בז לדבר, אך את נפשו ישמור ויחוש לדברים. אומרו ז"ל דורו של שאול היו בהם דילטורין כמו דואג והזיפים ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונופלים. דורו של אחאב לא היו בהם דילטורין כמו שידעת מענין הנביאים שהיו מתחבאים מפני איזבל כמו שכתוב (מ"א יח) ואני נותרתי נביא לה' לבדי. ועובדיה החביא מהם מאה נביאים ולא גלה אדם כי יש נביא בישראל זולתי אליהו. ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונוצחין אף על פי שהיה אחאב עובד עבודת כוכבים.

רכד[עריכה]

והמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע. שנאמר - (משלי ו) ומשלח מדנים בין אחים. ואמרו רבותינו כי השביעית* קשה מכולן כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא:

(אמר העורך: ר"ל מדת משלח מדנים וגו' היא המדה השביעית ממה שאמר למעלה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו)

רכה[עריכה]

וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות. כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו כמו שנאמר (שם טו) הפר ממחשבות באין סוד. והשנית כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד. ואמר שלמה המלך עליו השלום מגלה סוד הולך רכיל. רצונו לומר - אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין בחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו. תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כיתות הרעות שאחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן.

עוד אמר (שם יא) הולך רכיל מגלה סוד. רצונו לומר - אל תפקיד סוד למי שהולך רכיל. כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות, אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשן הרע שנאמר (שמות כג) לא תשא שמע שוא. ונאמר (משלי כט) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם. והנה לאלה שלשה החלקים אשר זכרנו כוונו בזכרם ז"ל כת מספרי לשון הרע.

רכו[עריכה]

החלק הד' - אבק לשון הרע. אמרו רבותינו רוב העולם נכשלים בגזל ומיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע. ואמרו כי ענין אבק לשון הרע כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע. ואמרו - לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו. והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה. כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקם כמו שנאמר (שם כח) וחקר כבודם כבוד. ואמרו על האויל שאינו מדבר בשבחו של עולם. אבל זאת תכונת הענין הזה כי אין לספר בטובת האדם זולתי בד בבד. רצונו לומר - כאשר ידבר איש אל רעהו ולא קהל עם ובמושב רבים. עד אשר יודע אליו כי אין במעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו. ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לבני עמו ונודע אשר הוא אדם כשר, ולא תימצא בו רעה ואשמה. גם על פני שונא ומקנא יש לשבחו כי לא יוכל לגנותו. ואם יגנהו ידעו הכל אשר פיו דבר שוא ותהי לשונו מוקש לנפשו:

רכז[עריכה]

עוד זכרו ז"ל על ענין לשון הרע ואמרו - הנה אם שאלה אשה משכנתה לחתות אש מיקוד. ותען ותאמר איה איפה גחלי אש כי אם בבית פלוני אשר תמיד יצלה בשר ויאכל. וזה והדומה לו אבק לשון הרע. ונאמר (שם כז) מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו. ופירושו - רבותינו המקרא הזה על המשבח את חבירו בשבח הבא ליד הפסד. בענין האורח אשר יצא אל רחוב העיר ויקרא בקול גדול ויספר את אשר גמלו בעל הבית טובה כי טבח טבח והכין לאורח הבא אליו. ויהי בהשמע דבר האורח יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית. וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא יחשד בדבריו ואל יתנו אותו כמספר לשון הרע. ואם יביא עצמו לידי החשד בזה. הנה השחית מוסרו ויחשב לאיש הזה אבק לשון הרע:

רכח[עריכה]

ועתה השתונן בכליותיך לעמוד על עיקר הדבר הזה. הנה הקדמנו כי מותר לספר בגנות החוטא על חמס אשר בכפיו אם נודע הדבר כי לא עזב דרכו. כמו הגוזל והחומס. או המזיק והמציק. או המלבין פנים ומבאיש ומחפיר. והמספר לשון הרע ולא השיב את הגזלה, ולא שלם נזקו, לולא בקש פני חבירו להעביר את עונו.

ואמנם המביטים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא. אולי יוכלו הועיל בדרך תוכחה להשיבו מדרכו הרעה. ואם מאן ימאן אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו. ועתה כאשר יתפוש אדם על מעשה חברו על דבר אשר הזיד על רעהו. ויספר מעשהו לבני אדם ויגלה חובת החוטא ויגנה מעשהו מטענות רבות. והנה יחשד המספר בזה ויתן אותו כמספר לשון הרע. ויאמרו אמרו. גם אם אמת היה הדבר היה ראוי לגלות אוזן החוטא למוסר בתחלה. ועל דבר אשר לא קדם לו תוכחות יחשדנו שומעו לאמר. כי לא היה אומר כל אלה בפני חבירו וכי הוא מחניף לו. כענין שנאמר (הושע ד) אך איש אל ירב ואל יוכח איש. ונהנה לדבר באשמת העם אשר בהעוותם ישמח ובקלונם יתכבד שלא בפניהם. ודומה לבעל לשון הרע. ובו דבק. מן האבק. ועוד יאמרו בני אדם אין הדברים כנים ומלבו הוא בודאם. ואם לא איפוא מדוע לא גלה על עונו בפניו ראשונה והעלים ממנו.

על כן אמרו רבותינו כל דבר אשר יאמר בפני בעליו אין בו דרך לשון הרע. רצונו לומר - כי אם הקדים לחבירו תוכחת מגולה על מעשהו ולא הקשיב על דבריו, אחרי כן יוכל להודיע לבני אדם אשמת האיש ורוע מוסרו. ואל יחשד כי יחפוץ לתת דופי בחברו.

וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש ואל אדם לא יכנה. ואת כל אשר יאמר שלא בפני חבירו. אותו ידבר בפניו ולא יגור מפני איש. והוחזק גם כן בתוך עמו אשר לא ידבר רק אמת, אין לחשדו בדברו על אשמת אדם לחברו שלא בפניו. וכן זכרו בדבריהם ז"ל על הענין הזה ואמרו - א"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. רצונו לומר - לא אמרתי דבר על אדם שלא בפניו וכבשתי אותו בהיותי בפניו.

עוד אמרו כל דבר אשר יאמר בפני שלשה אין בו דרך לשון הרע. רצונו לומר - אחרי כי ברבים היו עמו בעת אשר שספר הדברים. אכן נודע הדבר לחברו והנה זה כאלו אמר הדברים בפניו:

רכט[עריכה]

החלק הה' - נבלות הפה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המנבל את פיו אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ואמר ישעיה (סימן ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע, וכל פה דובר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ובעבור זאת המנבל את פיו כבד עון ונתבע ונאלח. כי עזב והניח הבושה והצניעות שהם המדות הידועות לזרע הקדש. והלך על שבילי עזות פנים שהיא מדת הנבלים הרעים. והשנית - כי חלל את קדש ישראל שנאמר (דברים ד) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזה נהג על דרך הסכלים הנמאסים המורחקים מדרך השכל שכולו יפה אף נעים. ועלה באשם ותעל צחנתם וכל חכם ונבון שקץ ישקצם ותעב יתעבם. והנה הוא מחלל כלי השכל אשר הוא יקר מכל כלי חמדה שנאמר (משלי כ) וכלי יקר שפתי דעת. והשומע דבר נבלות הפה עונשו גדול כי לא יאטם אזנו ולא יבדל מתוך דוברי נבלה. ועליו נאמר (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם:

רל[עריכה]

ואמרו רבותינו (פסחים ג.) לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז) ומן הבהמה אשר איננה טהורה. כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה אך לא היתה טהורה לקרבן. על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם. והנה חייב האדם להיזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה. גם כי יביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמריו. וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהוא מן העבירות החמורות. וגם גדר להזהר מספור לשון הרע ונתינת דופי בבריות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכג.) על הרחקת הדבור אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב. ואמרו רבותינו (פסחים ג:) כי אחד מן הכהנים אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי הגיע לחלקי מלחם הפנים כשיעור זנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

ועוד אמרו רבותינו (שם) כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינו של כבוד גם כי אינה מגונה. בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם. ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה. כי חייב האדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה. וענין לשון הכבוד הוא דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות. והם שוקלים ומכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו כמו שנאמר (איוב טו,ה) ותבחר לשון ערומים ונאמר (שם לג,ג) ודעת שפתי ברור מללו שנאמר (משלי י,כ) כסף נבחר לשון צדיק:

רלא[עריכה]

החלק הו' - נרגן. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יח) דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. פירושו - הנרגן הוא האיש אשר דרכו חוקו להתאונן ולהתרעם וימצא (תנועות) [תנואות] על חברו תמיד על מעשיו ועל דבריו. ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות וכל שגגה ישים לזדון. והנה יתן עצמו כמו עשוק והלום וכאלו כבד חטאת חברו עליו. והוא המכה וההולם כי דבריו יורדים חדרי בטן. כי מי שילין תלונות על חברו כאשר לא נגעו וכאשר עשה עמו רק טוב זה סער מתחולל על הלב. והנה הוא כיורה זיקים יורדים חדרי בטן. מלת כמתלהמים [הפוכה] כמו מתהלמים [וכמו] שמלה שלמה מלשון (משלי כג) הלמוני בל ידעתי. וכאלו אמר דברי נרגן כמתהלם. ואמרו מתלהמים לשון רבים כי נרגן כולל הנרגנים. כמו (ירמיה יא) ובשר קודש יעברו מעליך. (ישעיה מה) ויפרו ישע.

  1. ^ (ראו ביאור:משלי ג לה -- ויקיעורך)
  2. ^ (ראו גם ביאורי אגדות על חגיגה טז - פרי צדיק וישלח ד)