גביעי גביע הכסף/תנ"ך

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · גביעי גביע הכסף · תנ"ך· >>



תנ"ך[עריכה]

[תורה][עריכה]

לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

(בראשית ג, כ) ויקרא אדם שם אשתו חוה כי כו':    וצ"ע מה נשתנה שמה אחר החטא ולא קודם. ונראה דאיתא במדרש ריש פ' בראשית בישוב הדעת אמרה לו מה אתה סבור שאין אתה רוצה לאכול מעץ הדעת, אם אתה סבור שאשה אחרת תברא לך - אין כל כו', ואם אתה סבור שתהיה בלא אשה -- לא תהו בראה. וצ"ל המדרש כך דאי' בספרים גבי ויראו וכו' את בנות האדם כו' האיך היה חיבור הרוחני עם הגשמי. ותי' שנתגשמו באותה שעה. ובודאי אדה"ר היה רוחני מאד עד שבקשו לומר לפניו שירה, וחוה אחר אכילתה בוודאי נתגשמה, ואם כן איך יולידו זה מזה. ואמרה לו שיאכל ויתגשם גם כן ויולידו בנים גשמיים. נמצא היא גרמה לדורות הבאים לפיכך נשתנה שמה אחר החטא להקרא "אם כל חי".


(בראשית ד, כג) (בראשית ד, כה) וידע אדם:    כתב רש"י טעם הסמיכות שהיו נשי למך פורשות ממנו מחמת הגזירה שנגזרה על זרעו של קין שיכלו, והלך למך אצל אדם הראשון לקבול עליהם כו', ואמרו לו קשוט עצמך וכו'. וק"ק הלא אדה"ר עשה זה מפני תשובה מחמת שנקנסה מיתה על ידו כמ"ש חז"ל. ונראה דבוודאי נתנו טעם לדבריהם הואיל ונגזר על זרעו של קין שיכלו לסוף ז' דורות למה אנו מולידים לבטלה. ובאמת יש סתירה לדבריהם ממה שמצינו אחות תובל קין נעמה ואמרו במדרש שהיא אשתו של נח, ובוודאי מבני בניה אנחנו. וצ"ל שהגזירה לא היתה [אלא]‏[1] על זרע קין הזכרים המיוחסים אחריו אבל לא על הנקיבות. ובזה השיבו שפיר לאדם הראשון. בשלמא אילו לא פירשת היית מוליד זכרים אחרים חוץ מקין בוודאי היינו מועילים לקיום העולם שהנקיבות שלנו ינשאו להזכרים שלך שאינם מזרע קין כמו שבאמת נשא נח שהוא מזרע שת את נעמה שהיא מזרע קין. אבל כשאתה פירשת מן האשה וזרע קין הזכרים יכלו ולמי ינשאו הנקיבות? ושמע להם שידע שבשביל פרישתו מן האשה יכלה העולם וזהו וידע אדם כו', וכשם שקבל שכר על הפרישה כך קבל שכר על הדרישה.


(בראשית יח, ה) וסעדו לבכם:    פי' רש"י לבבכם לא כתיב, מכאן כו' מצינו שינוי בפסוקים. פסוק א' אומר ולחם לבב אנוש יסעד ופסוק א' אומר סעד לבך פת לחם. ונראה דבוודאי הלחם לבב אנוש יסעד, פי' יש שמועיל לעוה"ב וסועד הלב הטוב דהיינו היצ"ט שיש לו כח על ידי אכילתו לעסוק בתורה ובמע"ט כמאמרם ז"ל בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותי'. ויש שסועד הלב הרע דהיינו היצה"ר כמאמרם ז"ל מלי כריסיה זני בישי, ואמרו עד שאתה מתפלל שיכנס ד"ת לתוך מעיך התפלל שלא יכנס אכילה ושתיה לתוך מעיך וכו', ובוודאי כשמבקש א' לחבירו שיסעוד אצלו אומר לו "סעד לבך", פי' לב המיוחד דהיינו ביצ"ט שיהיה בך כח כי תלך בדרך ה' לעסוק בתורה ובמצות. ודקדקו רז"ל מפני מה לא נאמר לבבכם מפני שהיו שלשה, ותירץ אין יצר כו' ואין פירוד ביניהם.


(בראשית יח, ו) מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עגות:    בגמרא: אמר קמח ואמר סלת, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים. ולולא פי' רש"י שם נ"ל דדיק הגמרא על שינוי לשון דבוודאי קמח אין סולת וסולת אין קמח, ואי' במדרש הדין טעיי' ידע לרצויי למארי', פי' מבקש קודם דבר מועט ואח"כ מרבה בבקשתו. וכן אמר דוד שגיאות כו' מזדים כו' מפשע כו'. וכן היה דעת אברהם אבינו ע"ה שידע שדעת כל הנשים צרות באורחים והתחיל לבקש הקל תחילה וכשראה שנתרצתה להביא קמח אמר תיכף סלת. וזהו אמר קמח קודם והדר אמר סלת. אבל חלילה לומר על שרה אמנו שהיתה ח"ו עיניה צרה באורחים. וק"ל.

(בראשית כה, ה) וישלח יצחק את יעקב וכו' אם יעקב ועשו:    נראה למה הזכיר כאן אם יעקב ועשו בגנותו של עשו דיבר הכתוב שראה שברך יצחק את יעקב ושולח אותו לקחת אשה מבנות לבן אחי אמו והוא גם כן אחי אמו שלו, ואעפ"כ לא הלך לשם והלך אצל ישמעאל לקחת אחות נביות והוסיף רשעה על רשעתו.

(בראשית כא, יז) באשר הוא שם:    נראה ע"ד שאמרו חז"ל שהצרפית אמרה לאליהו מה לי ולך וכו' כי באת אלי להזכיר את עוני, דקודם שבאת אלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והייתי צדיקת, וכשבאת אלי רואה הקב"ה מעשי ומעשיך ונחשבתי לפניו לרשעה ולפיכך נזכר עוני ומת בני. וזהו שאמר הכתוב "באשר הוא שם" שאם היה בביתו של א"א אינו כדאי להנצל רק "באשר הוא שם" שאינו עם אברהם אבינו. וק"ל.


(שמות ג, יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידעי והכיתי את מצרים גו' ואחרי כן ישלח אתכם:    נראה ע"ד שאמרו רז"ל גבי קרבן "יקריב אותו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכן הוא פירוש הפסוק לא יתן אתכם וכו' להלוך ולא ביד חזקה תצאו שלא ברצונו, רק ושלחתי את ידי והכיתי אותו ואח"כ ישלח אתכם בעצמו לרצונו דוגמת המחוייב קרבן ממש.


(נספח מסוף הספר) (שמות ד, ד) ויאמר ה' וכו' שלח ידך ואחוז בזנבו ויחזק בו וכו':    יש בו שני שינויים. ונראה שה' אמר למשה אם את מתיירא כמו שנאמר "וינס משה וכו'" -- אחוז בזנבו, פי' אחוז מעט בזנב. ומשה מגודל בטחונו בה' ואמונתו בו החזיק, לשון אחיזה חזקה, ו"בו" פירושו בגופו, להודיע שבחו של משה ע"ה. ומצינו גבי גדעון (שופטים ז, י) 'ואם מתיירא אתה לרדת וכולי'.


(שמות י, כא) וימש חשך:    שמעתי מהאדמ"ו הגאון זצ"ל שהאור בריה וחושך בריה, ולא כמו שחשבו חכמי האומות שהחשך הוא העדר האור ובאמת לא כן הוא רק הוא בריה בפ"ע אלא שנדחית מפני האור כי כן שם הקב"ע בטבע הבריאה. ולפי זה כאן שינה הקב"ה את הטבע שאמר שימש חשך, פי' שחשך ימש האור ולא האור החשך, ויהיה לשון "ימש" משורש "לא מש מתוך האוהל" ויהיה פועל יוצא.


(שמות טז, כ) וירם תולעים ויבאש וכו' ורמה לא היתה בו:    שמעתי מאדמ"ו הגאון על פסוק "תחתיך יוצע רמה ומכסך תולעה" שרימה היא הקטנה ותולעה היא הגדולה, ואם כן אמר כאן בתחלה וירם תולעים פי' שנעשו אפילו תולעים גדולים ובשבת אפילו רימה הקטנה לא היתה בו.


(שמות יח, כ) ויחד יתרו על כל הטובה:    אפשר לומר שאמר שזו המיוחדת שבטובות שהטיב ה' לישראל עמו ומהו הטובה כי הוציא ה' כו'.

(שמות, ל) למה ה' ואח"כ חטאה גדולה:    תמה בעל המחבר ספר תולדות יצחק בתחילה ההביל משה את החטא ואח"כ אומר חטא העם הזה חטאה גדולה. ונראה דאמרו רז"ל אל יפתח אדם פיו לשטן כמעט כסדום כו' מאי אהדר ליה נביא כו' קציני סדום. ואיתא בזוהר משה היה דומה לסרסור הולך אצל המוכר ומזלזל את הסחורה בפניו והולך אצל הלוקח ומיקר הסחורה בעיניו. ולפי זה כך אמר משה להקב"ה למה ה' יחרה כו' ולפני ישראל אמר ואתם חטאתם חטאה גדולה כדי שיתנו (לשם) [לבם] לשוב מחטאם צריך היה הדבר לאומרו ואעפ"כ פתח פה לשטן לקטרג שהוא חטא גדול כמאמר רז"ל לעולם אל יפתח כו' והוצרך אח"כ להתוודות על חטא גדול באמרו אנא כו' חטאה גדולה שנתגדל מחמת פתחון פה לשטן.


(שמות לה, כא) ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה':    אין לדקדק למה לא כתוב בזה הלשון: ויביאו כל איש אשר נשאו לבו וכו' אשר נדבה וכו'. ועוד מפני מה שינה הלשון - "נשאו לבו נדבה רוחו"? ונראה דבוודאי למלאכת המשכן היו נצרכים שני מיני אנשים, חכמי לב לעשות המשכן ונדיבי עם. ובוודאי החכמי לב לא היו צריכים רק לבוא ולא להביא. והנדיבים היו צריכין להביא נדבתן. ואם כן ה"פ: ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, פי' לבו נשא את רגליו לבא בעצמו לעסוק והיינו החכמים, ואשר נדבה רוחו אותו, פי' העשירים, הביאו נדבתן.

(שמות א, ט) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו' ונוסף כו':    ק"ק כיון שישראל רבים ועצומים מהם מי מעכב על ידם שלא יצאו תיכף, ומהו אומר "פן ירבה" - הלא רבו? ועוד מה הוא "ונוסף גם הוא על שונאינו" -- בלא השונא יוכלו להם ולצאת ביד רמה? ונראה שפי' הפסוק כך הוא: "הנה עם בני ישראל רב", פי' מרובים באוכלוסים אבל לא ממנו, שמצרים היו כפלי כפלים מישראל, רק לפי ערכו היו בני ישראל רב שהיו רבים שלא כדרך הטבע ששה ששה כו' ו"ממנו" קאי על ה"עצום", ר"ל שאחד מישראל היה גבור יותר מכמה מצריים. ואומר אל עמו משני דברים יש לדאוג, פן ירבה ולפי העצום שלו יכול לעלות מן הארץ, או ש"תקראנה מלחמה ונוסף וכו'". או יש לומר שאעפ"י שירבו ויעצמו כשאין להם תכסיסי מלחמה לא יוכלו לעלות רק אם יהיו שניהם כאחד, שירבו ועוד "ותקראנה מלחמה כו'ו". וק"ל.


איש א' מק"ק שקלאב בקש מאתי להדפיס פי' הפסוק "ואל יבא וכו'" בשם אדמ"ו הגאון כו' זצלה"ה אבל ידעו שאין זה לשונו של הגאון זצלה"ה אבל באמת פי' כן אמ"ו הגאון זצלה"ה.

(ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת וכו' ואיל אחד לעולה:    לפי מ"ש בגמרא יומא ע"ב ב' איל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים -- יפלא מאוד להאי מ"ד למה נכתב כאן איל זה לבד מחומש הפקודים ולא שארי הקרבנות האמורים שם -- ז' כבשים ושארי דברים.

ואמר רבינו הגאון ז"ל אמת מתוק בפשטי המקראות בפרשת אחרי מות ע"פ מ"ש במ"ר שם (ויקרא רבה כא, ז) ואל יבא וכו' אר"י ב"ר סימון צער גדול היה למשה לדבר זה. אמר אוי לי שמא נדחף אהרן וכו' יש עת ליום וכו' יש עת לשנה וכו' יש עת לעולם וכו'. אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה וכו' יש עת לעולם וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיעשה כסדר הזה, עכ"ל ע"ש היטב. והוא באהרן. ולכך מתוק מאוד פשט הפרשה שבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן -- "בזאת יבא אהרן" וכמה פעמם עד שנאמר "והיה לכם וכו' בעשור לחודש וכו' וכפר הכהן אשר ימשח תחתיו". וז"ש בסוף הפרשה "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", ר"ל "לכם" דייקא ולא לאהרן שהיה מותר לו ליכנס כסדר הזה כל השנה אלא לדורות הוי פ"א בשנה לכפר בי"כ.

ולפי זה ניחא הא דלא נכתב רק האיל לפי שלא נצרכים המוספים לאהרן בשאר ימות השנה וכל הפרשה נאמרה לאהרן, ולכן לא נכתב רק האיל הנצרך לו לסדר הזה. ומיושב מאוד מ"ש ביומא (דף לב.) כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה ולכאורה תמוה שיהיו מקראות כתובים בסדר עבודה שלא על הסדר. והשתא ניחא כי כל הפרשה זו נאמרה לאהרן אף בכל השנה. וההכרח שהוכרחנו לומר שנאמרה שלא על הסדר הוא מחמת דגמירי חמש טבילות וכו' כמ"ש בגמרא אבל בשאר השנה באמת לא תהוי אלא ו' קידושין וג' טבילות דבו ביום ביו"כ אמרו גמירי כמ"ש. ומ"ש בגמרא שנאמרה שלא על הסדר היינו ביו"כ. ומ"ש בגמרא פרק הקומץ וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' ביאת מקדש (פ"ב מהל' ביאת מקדש) דאסור לכהן גדול ליכנס לבד יו"כ וחייב מיתה -- היינו לדורות, דגמרא לא איירי רק להורות לדורות ולא מה שהיה באהרן לדורו. ומתוק מאד.


(דברים ט, ד) אל תאמר בצדקתי וכו' וברשעת הגוים וכו' כי ברשעת הגוים:    הדקדוק ידוע. ונראה על דרך משל המלך יש לו מאה שרי אלף ואלף שרי מאה. פ"א הצליח א' מהשרי מאה מאוד במלחמתו ועשה טוב לפני המלך לעשותו לשר אלף ואין לעשות שרי אלפים רק מאה. וצוה המלך לחקור על מעשיהם של שרי אלפים ונמצא באחד מהם חטא קל ותיכף צוה המלך להורידו אשר לולא אהבת טובת אהובו לא היה מורידו מפני חטאו הקל. ויש בהיפך, שהמלך קצף על עבדו שר אלף קצף גדול וצוה להורידו ונצטרך המלך למנות שר אלף אחר במקומו וצוה המלך לחקור על מעשיהם של שרי המאה אם יש בהם אחד מני אלף שעשה טוב וישר מעשיו לפני המלך למנותו לשר אלף. וחקרו על מעשיהם -- אין בהם עושה טוב גם אחד שיהיה ראוי לגדולה כזאת יותר מחביריו. וצוה המלך לחקור על מעשה אבותיהם של שרי המאות. וחקרו עד שמצאו אחד מאבות שרי המאות שעשה טוב הרבה לפני המלך ומלחמות המלך היה נלחם ורעה לא נמצא בו מימיו, ותיכף צוה המלך ומינו את בנו לשר אלף. נמצא עיקר שגרמה לו להיות שר אלף רשעת השר אלף הראשון וטובת אבותיו. והנמשל יובן.

[נ"ך][עריכה]

קהלת[עריכה]

(קהלת ט, יא) שבתי (וראיתי) [וראה]‏[2] תחת השמש וכו':    איתא בזוהר ע"פ שבתי האמור אצל עשוקים (ח"ב קיב, ב)[3] הקשה הזוהר מה הוא שבתי מהיכן שב? והאריך שם שהיה הולך אחורי הרי חשך וראה שם העשוקים. אבל זה הפסוק צ"ע למה נאמר כאן "שבתי"? ונראה דאיתא במדרש אם יאמר אדם אחר "הכל הבל" היו אומרים הבריות מחמת שלא ראה טוב מימיו אומר כן, אבל כעת ששלמה אומר זה בוודאי לו ראוי לומר זה. וידוע מ"ש חז"ל במסכת אבות בן חמש שנים למקרא וכו', שמעתי מאדמ"ו הגאון זצ"ל שעד י"ח לחופה כל ימי עלייתו הכל לעבודת הש"י, מקרא משנה גמרא חופה, ואחר שנשא אשה בן עשרים לרדוף אחר פרנסתו וכן איתא במדרש כיון שנשא אדם אשה צריך לרדוף אחר פרנסתו, וכן לכח ובינה ועצה -- הכל לעניני עוה"ז להחיות נפשו ונפש ביתו. וידוע שיש ימי עלייה ויש ימי ירידה, וידוע שספר קהלת כתב שלמה המלך ע"ה לעת זקנתו שהיה באותו הפעם יותר מחמשים ויכול לכנות ימי הירידה לשיבה. ד"מ דרך משל אדם ההולך בסולם ואח"כ ירד והוא שב למקומו הראשון. וזה שאמר נגד בן עשרים לרדוף אמר לא לקלים המרוץ, ונגד שלשים לכח אמר לא לגבורים המלחמה, ונגד בן ארבעים לבינה אמר לא לנבונים עושר, ונגד בן חמשים לעצה אמר לא ליודעים חן שהיודעים הם בעלי עצה כדאיתא במגילת אסתר, וכאשר שמעתי מאדמ"ו הגאון זצ"ל שהיודעים הם בעלי עצה. וזה שאמר שבתי כשהייתי בימי ירידה ומקודם עליתי לכל המעלות ראוי לי לומר ולהעיד שהכל הבל כנ"ל, ואף שהיה קהלת יותר חכם בימי נערותו לא היה יכול להעיד על זה עד שעלה כל העליות והתחיל לירד.

(קהלת יא, ד) שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור:    נראה לפרש הפסוק בדרך דרש, הנה ידוע מאמר חז"ל (סוכה מט, ב) "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה כו'" שמדמה המעשה לזריעה והקיבול שכר לקצירה, ואיתא במדרש על פסוק כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, פי' שבאותו הטוב יהיה החטא דהיינו איזה פניה לקנאה ולכבוד. וזהו שאמר "שומר רוח", דהיינו שמתבונן מאוד על הרוחניות שבמעשה ההיא, דרך משל אם רוצה ללמוד וללין בעומק על הלכה וחושב אולי הוא מצד איזה פניה של קנאה וכבוד, יפריש עצמו מן הלימוד ולא יוכל ליזרע כמו שהעיד המדרש שאין טוב שאין בו קצת חטא. ואם לא יסתכל כלל על הרוחניות, יכול לזרוע הרבה אבל הקצירה תהיה מעט, שלא ימלא כפו קוצר שלא יתכוון לנקות מעשיו מפניות. ומה שארז"ל לעולם ילמד אדם שלא לשמה פי' בשעה שיושב ללמוד יהיה כוונתו אני יודע שאני לומד שלא לשמה אבל רצוני שיביאני הלימוד לשמה.


(קהלת ג, טו) והאלהים יבקש את נרדף:    דרשו רבותינו (ויקרא רבה כז, ה) אפילו צדיק רודף רשע האלהים יבקש הנרדף, ועוד יש פסוק במשלי (משלי ה, כב) "עונותיו ילכדונו את הרשע וכו'" ודרשו רבותינו עונותיו של רשע גרם לכותלו של צדיק שיסתר. נראה דדקדוק שני הפסוקים מ"את" יתירי קא דרשי, דבוודאי אם רשע רודף רשע היה נענש כמו שדרשו רבותינו גבי יהוא על הלכו בדרך אחאב על הרגו אותו, אבל צדיק הרודף רשע לא היה נענש על רדפו כמו שאמר איוב (איוב מ, יב) "והדוך רשעים תחתם", אלא בוודאי מיירי שצדיק רודף רשע ובנו וב"ב של רשע הם צדיקים וזה שאמר אלהים יבקש את נרדף, פי' שעם הנרדף, דהיינו בנו ובן בנו, אבל מחמת הנרדף עצמו לא היה הרודף נענש. וכן "עונותיו ילכדונו את הרשע" משמע שהיה כצדיק כרשע מדלא קאמר עונותיו ילכדונו הרשע, רק "את" השוכן אתו גם כן משמע.

איכה[עריכה]

(איכה א, טז) עיני עיני יורדה מים:    יש לדקדק כפל לשון ולמה לא כתב עיניי יורדות מים, ואדרבה כשכתב בלשון יחיד מורה על מיעוט האבל. ונראה על דרך שכתב הרב רבינו משה אלמושנינו יורדה מים פירושו שהעין נעשה מים שנימק העין מגודל הבכי. והנה דרך משל אם יאמרו על איש אחד פלוני היה לו אבל גדול עד שנעשה עור בשני עיניו -- מזה עדיין אין להוכיח שהיה לו אבל גדול רק שהיו עיניו קצת רכות ואפשר שלא היה מיושב בדעתו ופתאום בא לו האבל. אבל כשאמרו על אדם אחד שאירעו אבל ובכה הרבה עד שנימק אחד מעיניו והשני היתה קיימת, והרבה עוד לבכות עד שנימוקה השניה, ובוודאי הרגיש צער גדול בראשונה ואעפ"כ בכה עד שנימוקה השניה, בוודאי היה הצער והאבל מאין הפוגות.

יהושע[עריכה]

(יהושע ג, טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד באדם [מֵאָדָם] הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ:    צריך עיון איך נתן הכתוב סימן רחוק מאוד ועדיין אין ידוע אי לצפונה או לדרומה. וגם קרי וכתיב מאדם באדם, הכתיב לא שייך כלל אם היה רחוק לא היה בתוך העיר. ונראה דאיתא במדרש כשעברו ישראל על הים עשה הקב"ה עמהם נס שיעברו בשמחה דהיינו שיראה כל שבט ושבט את חבירו ושארי מיני שמחות וכאן הודיעך גם כן הכתוב ויעמדו המים היורדים וכו' הרחק מאוד, פי' מיריחו, ומאיזה מקום היה עמידתן, מאדם העיר עד יריחו היה יבשה. והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו, פי' לגמרי, והעם עברו נגד יריחו כבהמה בבקעה תרד ואף אם ח"ו היה נפסק הנס כמו שדרשו רבותינו גבי קריעת ים סוף והמים להם חומה חימה כתיב, ואם היה ח"ו בירדן גם כן איזה קטרוג כנ"ל היו עוברים גם כן בדרך הטבע.


(יהושע י, יב) אז ידבר יהושע וכו':    יש לדקדק למה כתיב ידבר ולא כתוב דיבר, ולמה צריך לו שיעמוד השמש הלא לה' המלחמה אף בלילה. ועוד למה צריך לו שידום הירח. ועוד למה פירש המקומות שידמו שם ואף אם הוצרך להם היה לו לומר שמש וירח דומו.

ונראה דאיתא על פסוק השמש יצא על הארץ שהיה באנשי סדום מהם עובדין לחמה ומהם עובדין ללבנה, ואם היה ביום היו עובדי לבנה אומרים אלו היה בעת שיראתנו מושלת לא היינו חרבים, ואלו היה בלילה היו עובדי חמה אומרים כנ"ל, לכך הביא הקב"ה עליהם הפורעניות בשעה שחמה ולבנה שולטים ומי שבידו למחות ימחה. ואפשר שבגבעון היו עובדי חמה, ובעמק אילון היו עובדי לבנה. ועוד לפרש ע"ד שאיתא בספר בית אלהים שחיברו רבינו משה בר' יוסף טראני ע"פ (מלכים א יח, כז) "כי שיח וכי שיג לו וכי דרך" שפיר' הפסוק ע"פ הקדמות של חכמי המזלות שהמזל אינו יכול להשפיע כשהוא עומד במקום שנאתו, רק במקום המיוחד לו. ואפשר שכנגד גבעון היה המקום לחמה, ועמק אילון היה מיוחד ללבנה, ועם כל זה לא יוכלו להושיע, ובזה נתקדש שמו יתברך. וידוע שבשעת הילוכן אומרים שירה ואמר להם יהושע דומו מלומר שירה, והוצרך יהושע לומר שירה עבור השמש שדמם ועבור הירח, ואי אפשר לומר שני שירות בפעם אחת ואיתא במס' תענית שפעם אחת גזרו וכו' ולא ליתיב בתענית ואמרו שיקבלו על עצמם כשתבטל הגזירה יתענו והביאו ראיה מדניאל וכן עשה יהושע עבור השמש אמר שירה ועבור הירח נתן לבו לומר אחר הנס.

שופטים[עריכה]

(שופטים ז, ד-ז) ויאמר ה' וכו' אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל כו' לא ילך עמך הוא לא ילך:    ויש בזה הפסוק כמה דקדוקים. בתחלה אמר "אתך" ולבסוף אמר "עמך", ובתחלה סיים ואמר "הוא ילך אתך" ולבסוף לא סיים "הוא ילך אתך" רק סתם ואמר "לא ילך", ובפסוק ה' (שופטים ז, ה) יש גם כן דקדוק "ויאמר ה' אל גדעון כל אשר יָלוק בלשונו כאשר יָלֹק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו" -- למה נתן לו שני סימנים הלא באחד גם כן יובן הדבר. ובפסוק ו' שינה גם כן בלשונו "ויהי מספר (העם) המלקקים בידם אל פיהם", ולא כתב כאשר ילק הכלב. ובפסוק ז' שינה גם כן בלשונו ב"שלש מאות האיש המלקקים" ולא פי' אם כאשר ילק הכלב, אם בידם אל פיהם.

ונראה דבמלחמה יש שני מחנות. המחנה אשר עם המושל שקורין בל"א (לייב גווארדיע) ומחנה שניה כל עורכי המלחמה. וזה שאמר הקב"ה אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך במחנה שלך, וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך פי' בשאר המחנה הוא ישוב לביתו, ועל מי שלא אומר לך אם לילך אתך או לא ילך כלל -- הוא יהיה בתוך שאר המחנה. לכך הוצרך שני סימנים: מי שיהיה במחנה שלו' ומי שלא ילך כלל. וזהו שאמר בפסוק כל אשר ילק בלשונו כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, פי' במחנה שלך, וכל אשר יכרע על ברכיו ישוב לביתו, וזה הוא שאמר בפסוק ו' ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם, פירושו המלקקים כאשר ילוק הכלב עם המלקקים בידם אל פיהם אבל לא כרעו על ברכיהם - שלש מאות איש. וברר מהג' מאות איש מאה איש המלקקים כאשר ילוק הכלב להיות מחנה שלו. וזהו שכתוב בפסוק י"ט (שופטים ז, יט) "ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו" - שמיוחדים אליו וכל הפרשה נאמר לשון אתו על המחנה שלו כמו אנכי וכל אשר אתי.


(שופטים ט, ח-יד) (ח') הלוך הלכו העצים (י') ויאמרו העצים אל הגפן (י"ד) ויאמרו כל העצים אל האטד:    יש לדקדק למה לא כ"כ בכל הפסוקים "כל העצים"? ונראה דבודאי כשהלכו אל הזית לא הלכו התאנה והגפן שיכול הזית להשיב להם למה אין אתם רוצים למלוך הלא אתם גם כן בעלי מעלה, ואם אינכם רוצים לחדול מטובתכם אני גם כן איני רוצה לחדול, וכן כשהלכו אצל התאנה לא הלך הזית והגפן, וכן אצל הגפן לא הלכו הזית והתאנה. אבל אצל האטד שהוא השפל שבעצים שאין לו מעלה כלל הלכו כולם.


(שופטים ט, נד) פן יאמרו לי אשה הֲרָגָתְהוּ:    פירוש "לי" כמו עלי. ואפשר לומר דרך פשוטו לי ממש כמו גבי שאול פי' דבעודו בחייו חירפוהו בפניו ויאמרו לו כך וזה היה קשה לו ממאה מיתות אבל אחר מותו לא הקפיד כשיראו גולגלתו רצוץ אצל המגדל ופלח רכב.


(שופטים יא, לד) אין לו ממנו בן:    אפשר דבן הבן ובת הבן היה לו.

(שופטים טז, ז) כאחד האדם ופסוק י"א והייתי כאחד האדם ופסוק י"ז אם גולחתי וסר כו' והייתי ככל האדם:    נראה שלא רצה להוציא שקר מפיו ואחד האדם משמע מיוחד שבאדם אבל בפעם הג' הוא ככל האדם.

שמואל[עריכה]

(שמואל א ו, יב) הלוך וגעו:    נראה על דרך שאמרו רז"ל (שבת קכח, ב) מרחמין היינו על בהמה טהורה וכו' דיש בהמות טהורות לפעמים מרחקין ולדותיהן, ואפשר דלזה אמרו שתי פרות עלות דלא שכיחי שיהיו שניהם מרחקין ולדותיהן ועם כל זה היה הנס ניכר גדול כל כך ופי' לנו הכתוב שהפרות היו גועות כדרך הפרות שיש להם געגועים על ולדותיהן ואעפ"כ וישרנה הפרות ולא סרו ימין ושמאל והיו הולכים וגעו עד גבול בית שמש והיה ניכר הנס לכל הרואה.


(שמואל ב א, כז) איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה וכו':    הוא על דרך מה שאמרו חז"ל באבות דר"נ (אבות דרבי נתן, כט) מי שיש בידו הלכות ואין בידו אגדות הוא דומה למי שיש בידו זיין ואינו גבור, ומי שיש בידו אגדות ואין בידו הלכות הוא דומה לגבור ואין בידו זיין, ומי שיש בידו הלכות ואגדות הוא גבור וזיין בידו. ואיתא בגמרא (סנהדרין צג, ב) על פסוק ויען אחד מהנערים כו' ודרשו חז"ל כל הפסוק על לשון הרע נאמר בכולהו אמר יהונתן בני כמוהו כיון דאמר ליה וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ מילתא דבדידיה נמי ליתא וכו' משמע דכל שאר הדברים הוו ביה וכאן הוזכרו הלכות ואגדות וזה שאמר גבורים נגד אגדות וכלי מלחמה נגד הלכות.


(שמואל ב ב, ט) ועל אפרים ועל כו' כלה:    פי' שבכל מקום שהוליך את האיש בושת המליכו באותו מקום על כל ישראל שאמרו באותו המקום יחי המלך מלך כל ישראל וכו' כמו שמצינו בכל המלכים וכך צריך לפרש דברי הרד"ק ז"ל ויש הרבה ווי"ן יתירין בתנ"ך.

(שמואל ב ה, ו) העורים הפסחים:    נראה שדרך המבצרים החזקים אשר החיזוק שלהם על ידי המים המובאים מחוץ לעיר על ידי צינורות ויש להם שומרים על החומה אנשי חיל זקנים ותשושי כח ופסחים, ועור בעינו אחת קרוי עור ע"ד שאמרו בשוקי דסמיא קורין לעוירא סגי נהורא, אותם שאינם ראוים למלחמה. והושיבו אותם לשומרים למבצר כזה וכשיודעים שהשונא בא פותחים הצינורות והמים שוטפים סביב העיר וכן הוגד לי שבזמן הזה יש גם כן כנ"ל.

(שמואל ב יג, ו) שתי לביבות:    פי' מעט לביבות, וכן (מלכים א יז, יב) מקוששת שנים עצים פי' גם כן מעט עצים כמו שאמרו במסכת נדרים (נדרים סו, ב) תרין טלופחין פירוש מעט עדשים.

(שמואל ב טו, טז) עשר פלגשים לשמור את הבית ועוד פסוק (שמואל ב טו, לא) ודוד הגיד לאמר אחיתופל וכו' ויאמר סכל נא את עצת אחיתופל כו':    ק"ק למה הניח הפלגשים לשמור הבית וכי אין לו שומרים אחרים זולתם? ועוד קשה על פסוק סכל נא אם לא נתקיימה התפלה למה הוזכרה בכתוב. ועוד היה לו להתפלל הפר נא את עצת אחיתופל פי' שלא ישמעו לעצתו וכן היה מה שאמר אבחרה נא י"ב אלף איש וכו' לא שמעו לו. ועוד קשה למה לא הפר חושי העצה הא' שלא יבא אבשלום על הפלגשים ואבשלום אמר לו הבו לכם עצה, משמע שחושי היה עם אחיתופל בעת ההיא.

ונראה דהכל טעם אחד, כיון שאמר לו הנביא ושכב עם נשיך בודאי קודם שתתקיים לא היתה תקומה לו ח"ו ולכך הניח הפלגשים לשמור הבית בית מלכות של דוד וזהו שאמר סכל נא שעצה ההיא סכלות היתה ולכך לא הפרה חושי. וזהו שכתב ועצת אחיתופל אשר יעץ וכו' כאשר ישאל איש בדבר אלהים כן וכו' גם לדוד גם לאבשלום פי' לדוד היתה טובה באמת ולאבשלום נראית שהיא עצה הוגנת.

וכשהרציתי הדברים לפני אדמ"ו הגאון ז"ל הוסיף על דברי ואמר שהפלגשים לא היו רק מפותת אביו ואם לא היה דוד מלך היו מותרות לאבשלום ואינן אסורין אלא מחמת שהם שרביטו של מלך, אבל מלך אחר מותר לישא אשתו של מלך וק"ל.

(שמואל א כב, כג) שְׁבָה אִתִּי כו' כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי:    הוא ע"ד שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (דף צה.) גבי דוד שאמר הקב"ה עד מתי וכו' על ידך וכו' נוב עיר הכהנים וכו' עד אמר ולאבשי אפיך צלותך בר ברך וכו' כלי' זרעיה דדוד בימי עתליה ופריך בגמרא והא אשתייר יואש ומשני התם נמי אשתייר אביתר וזהו שאמר "כי משמרת אתה עמדי".


(שמואל ב ג, לד) יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם:    נראה ע"פ מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא י, א) על פסוק וצדקה תציל ממות וכו' אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו ממיתה עצמה, ופי' הב' צדקות: א' שנותן ואינו יודע למי נותנה והעני נוטל ואינו יודע ממי נוטלה, ואחת שא' יודע והב' אינו יודע. וידוע מאמרם ז"ל (שבת לב, א) "אדם יוצא לשוק וכו' כמו שנתנו אותו בקולר", וזהו שאמר "ידיך לא אסורות" פי' שהיית עושה בהם שתי הצדקות הללו, ועם כל זה "רגליך לא וכו'" ואעפ"כ לא הצילוך ממיתה משונה. והטעם לזה שלא נצלת - "כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ", שכנגדך בעל הבחירה צריך זכות גדול יותר, וכמה פעמים הובא בספר תורת משה שקשה לעמוד נגד בעל הבחירה.

מלכים[עריכה]

(מלכים א ב, יט) לאם המלך:    ופיר' בגמרא אמה של מלכות זו רות שזכתה וראתה מלכותו של שלמה, ואין להקשות מנלן שהיתה רות - אפשר היתה אמו של דוד, דעל אם שלמה אינו יכול לומר דהל"ל "לאמו". ונראה דאיתא בגמרא (יומא כב, ב) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו כגון דוד שבא מרות המואביה, ואיתא בזוהר אם לא היה דוד בא ממואבית לא היה יכול לעשות דין באויבי ה'. נמצא שרות ראויה להקרא בשם "אם המלך" משא"כ בשאר אמהות שאינן ראויין להקרא כנ"ל דלא מסיימי.

(מלכים א ו, ד) שקופים אטומים:    נראה שבלשון המשנה מצינו שני מיני חלונות, אחד חלון סתם להכניס האורה והב' שאנו קורין בל"א (אלמער). ועיין בתוי"ט. ונראה דבלשון הכתוב גם כן קורא חלוני שקופים אטומים לאותן שאינן עשויין להכניס האור ויש להם שקופים לשון "מרובעים‏[4] שקף" (מלכים א ז, ה) האמור במקרא, אבל הם אטומים כמו (אלמע"ר) שבחומות. אחר אמרי זאת מצאתי בתרגום כפירושי (תרגום יונתן מלכים א, ו)[5].

ישעיה[עריכה]

(ישעיהו כא, ו-ז) העמד המצפה ואת אשר וכו':    פי' שיש צופה, והצופה רואה כמלא עיניו, וכשקרב תחלת המחנה צריך תיכף להגיד ואינו יכול לראות רק התחלת המחנה דהיינו "רכב וכו' רכב חמור רכב וכו'" ועדיין אינו יודע אם רב ואם מעט, אבל השומע יכול לשמוע רעש כל המחנה.


(ישעיהו כח, ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים:    שמעתי מאדמ"ו הגאון ז"ל ידוע שאין התורה נקנית אלא במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, פי' שמשבר כל התאות. ואמר אמד"ו הגאון זצלה"ה יש אדם ששבר כל התאות ועדיין יש לו חמדת ממון -- זה גם כן לא יוכל להשיג כתרה של תורה. ודומה זה האיש ששיבר תאותו ועדיין יש לו תאות הממון, לתינוק שגמלתו אמו וכשמניחתו אצלה עדיין מתקרב אל השדים מחמת שהיה נהנה מהם מכבר בעת שהיה יונק ועדיין חביבותי' הוא לגביה. כן זה האיש אעפ"י שכל תאות הממון אינו אלא להשיג בו התאות והוא כבר שברם ובטלם לנצח ויאבדו -- עם כל זה הוא רוצה להשיג ממון מחמת שהיה שמח בו בעת התגברות התאות עליו להשיגם בו. וזה פירוש הפסוק "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב", היינו התאות, "עתיקי משדים" דהיינו ממון, עכ"ל רבינו לעניננו.

ובעז"ה אהיה כננס שבננסים לגבי האדם הגדול בענקים ונדקדק בזה הפסוק כמה שינוים -- דעה ושמועה גמולי ועתיקי חלב ושדיים.

ונראה דהנה יש ב' מיני ילדים, א' שאמו יש לה חלב הרבה להניק רק שמזיק לו החלב ומחמת זה מוכרחת לגמול את בנה, וזהו שנקרא 'גמולי מחלב'. ויש ילד שאין לאמו במה להניק אותו ומעצמו הוא נעתק מחמת השדים צומקים, ואין לכנותו רק 'נעתק משדיים' ולא 'גמול מחלב'.

והנה משמע מכמה אגדות ומדרשים שמי שהוא עשיר מוכן הוא להשיג הלימוד יותר מהעני כמ"ש רז"ל מפני מה מחדדן שמעתי' א"ל אית לי אבוה במתא ועוד אמרו אם אין קמח אין תורה ועוד אמרו (מנחות קד, א) בההוא דהוי מסביר ליה ולא סבר אמר ליה אפלטר סמכינא, פי' שעני אני ואין לי מעות רק כדי לקנות מהפלטר. ועוד גבי (ירושלמי תרומות ח, ד) ריש לקיש הוי קאי קמיה דר"י וכו' א"ל לבא לכיסא תליא וכשגזלו ממני המעות אזי וכו'. ויש כמה אגדות ומדרשים שהעני מוכן הוא להשיג הלימוד יותר מהעשיר כמאמרם ז"ל (נדרים פא, א) "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה וכו'" ואיתא במדרש שבני תורה עניים כדי שלא יתגאו בתורתם מתוך שזוכרים ענים ומרודם ושארי מקומות.

ונראה דבודאי התורה צריכה פרישות מהתאות. והנה העשיר אם משבר תאותו כמו שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי זה יכול לזכות אפילו ל"דעה" מחמת שדעתו מיושבת עליו שיש לו פת בסלו, משא"כ העני שנושא הרחיים על צוארו. אעפ"י שזה מעונה וזה מעונה -- לזה יש לו פת בסלו ולזה אין לו פת בסלו. אבל ל"שמועה" בודאי יכול לזכות. וזהו שאמר הפסוק "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב" -- דהיינו שהשפיע להם הקב"ה טובה הרבה וגומל נפשו מהם האיש חסיד -- בודאי זה יזכה לדעה, ומי שהוא נעתק משדים, דהיינו העני שנעתק מהשדים ולא מהחלב, לזה "יבין שמועה".

ועל פי זה נוכל לפרש דברי רז"ל שאמרו "אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח", דבודאי עיקר התורה היא הדיעה, ואם "אין קמח" רק שהוא סומך על הפלטר זה קשה לו לזכות אל הדיעה, "ואם אין תורה" -- שבעניותו אינו עוסק (בתורה) אפילו בשמועה, "אין קמח" שלא יזכה לעושר. אבל המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר וזוכה לקמח ותורה.

ועוד יש לפרש ע"ד דרש דידוע מאמר חז"ל לגרוס והדר לטחון‏[6], ואמרו (עבודה זרה יט, א) "גרסה נפשי לתאוה - כרחיים של גרוסות" מחמת שהיתה התורה חביבה על דוד היה ממהר ללומדה קודם שיעיין בה. וזהו אמרם "אם אין קמח אין תורה", שעיקר התורה היא הטחינה שמדקדק בה, אבל "אם אין תורה אין קמח", פי' שאם לא היה בעל שמועות קודם כמאמר דוד בודאי לא יזכה אל הקמח שהוא דעה. וזהו שרמז איוב באמרו (איוב לא, א) "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", פי' עיני עיוני שלא התבונן על בתולה, פי' קרקע שאינה חרושה, וד"ל.

(ישעיהו נב, יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן:    נ"ל ע"ד דרש הנה אמרו רז"ל "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה", ויש ליתן טעם למה ירוץ ולמה יברח? דרך משל אם ילך לדבר מצוה בהילוך בינוני - יעשה המצוה ערך חצי שעה כל עת הלוכו למצוה, ואם ירוץ אז יעשה המצוה ערך רבע שעה. וכן בברחו מפני העבירה גם כן כנ"ל. ונראה ליתן טעם לדברי רז"ל שבעונותינו הרבים כעת שיצה"ר שולט ומושל גם כן באדם, אם ילך לדבר מצוה שלא במרוצה, ח"ו יתגבר עליו היצר ויתעצל מלעשותה. וכן בברחו מפני העבירה, צריך לברוח מהר פן ח"ו יתגבר עליו היצר כנ"ל. ולעתיד לבא אמר להם נביא לישראל "כי לא בחפזון תצאו...כי הולך לפניכם ה'", הנאמן לשלם שכר, "ובמנוסה וכו'" דהיינו בברחו מן העבירה, לא תצטרך לברוח, "כי מאסיפכם אלהי ישראל" הנאמן ליפרע ממי שיעבור ח"ו על מצותו. וק"ל.

(ישעיהו נג, ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:    נראה לפרש כשיראו הרשעים ההצלחה של ישראל לעתיד ואהבת השי"ת עליהם כאב לבן, יכירו וידעו שהם עזרו לרעה וה' קצף מעט, וזהו שאמר "אכן חליינו", פי' מה שאנחנו הוספנו ולא מאת הבורא, ואנחנו חשבנוהו וכו' שזהו מאת הבורא.

ירמיה[עריכה]

(ירמיהו ב, ו) בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם:    ד"פ נוכל לפרש שינוי וכפל הלשון, ומאחר דלא עבר היכן ישב? ונראה דידוע דאיש הוא חשוב והאדם הוא הפחות. והנה יש ארצות שאינם טובים לדור שם ב"א ואעפ"כ דרים שם בני אדם. וגם בני איש החשובים -- אעפ"י שלא ידורו שם עם כל זה יעברו דרך שם. אבל במדבר לא ידור שום אדם שם אפילו פחות שבפחותים אבל יעבור דרך שם. והחשובים, דהיינו בני איש, לא יעברו דרך שם ויקיף הרבה שלא יכנס לשם.


(ירמיהו כב, יד-טו) האומר אבנה לי בית וכו' התמלוך כי אתה מתחרה בארז אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו:    יש ליתן טעם על מה שהזכיר אכל ושתה ועוד מה לשון מתחרה בארז? ונראה ע"ד שאמרו רז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו, נמצא הממלא תאותו מכל וכל באכילה ושתיה, מתרבה תאותו לבנות בתים טובים כמ"ש הכתוב "פן תאכל ושבעת" ואח"כ "ובתים טובים תבנה וישבת", וכשיש לו בתים טובים בודאי רוצה למשחם בששר, ואח"כ מתאוה להרבות כל אשר שואלו תאותו. וכן אמר הכתוב "וכל אשר לך ירבה". וזה אין לו שיעור.

ואמר "אתה מתחרה בארז", פי' מתגרה דמיון לשותה מים מלוחים, ואמר אביך השכיל על דבר ומצא טוב שהיה מסגף עצמו באכילה ושתיה וכשרצה לעשות לו איזה תענוג צוה להביא לפניו אכילה ושתיה יהיה מה שיהיה, אפילו פת וליטרא של ירק ומים לשתות לרוות צמאונו אז טוב לו, דבודאי יותר נהנה הרעב והעיף אם הביאו לו לחם ומים מהשבע שהביאו לפניו מעדנים. וכן אמר שלמה (משלי כז, ז) "נפש שבעה וכו' ונפש רעבה כל מר מתוק", וקאי "אז טוב לו" על שניהם -- על "אכל ושתה" אז טוב לו, "ועשה משפט וצדקה" אז טוב לו, כמאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא, טו) "שמחה לצדיק עשות משפט וכו'".

או יאמר על דרך רז"ל (ויקרא רבה לד, ג) "אמרו לו בכל יום יש לך אכסניא אמר הדא עלובתא [וכו']". נמצא שהצדיק הזה היה אכילתו כמי שמאכיל לעני. ושמא תאמר שבוודאי הצדיק ששמחה לו לעשות חסד הוא מרבה לאכול כמו שרוצה להאכיל העניים -- אקדים לך מ"ש בספר הכוזרי ששאל את חבירו מה משפט האיש הישר והשיב לו כדרך שהמלך מתנהג עם חיילותיו להטריפם לחם חוקם, ולא להרבות מזונותיהם. ולהשכיבם בזמנם ולהעמידם בזמנם. והשיב לו אני שאלתי אותך משפט האיש הישר ואתה משיבני משפט המלך. ואמר לו החבר אני רמזתי לך על איש הישר שינהג תאותו כדרך המלך עם החיל, שלא לאכול ולשתות הרבה ולא לישן הרבה, הכל ינהג השכל את התאוה ולא ח"ו התאוה את השכל.

ובזה יפורש הכתוב אביך אפילו בדברים הכרחים כמו אכילה ושתיה שעליהם יחיה האדם -- עשה בהם משפט וצדקה, משפט שלא היה ממלא תאותו באכילה ושתיה רק כמשפט כמאמר הכוזרי, ואותו מעט שהיה אוכל ושותה עשה צדקה עם העלובה, ואז טוב לו, דידוע מאמר חז"ל "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו'", ובוודאי מי שסיפק בידו לאכול בשר בכל יום והוא אוכל ליטרא ירק ותאותו לאכול בשר, ואעפ"י שהוא מתאוה מאוד לאכול בשר, אך באם שהיה רוצה היה אוכל שהרי סיפק בידו בוודאי אין מצטער על המנעו מהבשר. וכן במלבושים, אם סיפק בידו ללבוש מלבושים של מאה מנה והוא הולך לובש מלבושים של חמשים מנה, אעפ"י שתאותו ללבוש טובים מאלה, אינו מצטער הרבה. וכן בדירה ושארי הנאת עוה"ז. אבל מי שסיפק בידו ללבוש מלבושים של מאה מנה ולא יותר, ולובש של מאה מנה, ובוודאי הוא מצטער יותר שאין סיפק בידו למלאות תאותו ודומה למי שאין לו פת בסלו. וכן כל תענוגי העוה"ז -- היכול למלאות תאותו ומניח אינו מצטער כך כמי שאין יכול, וזה "ואתה מתחרה בארז".


(ירמיהו כג לג, לד, לו) וכי ישאלך וכו':    צ"ע הלא מקרא מלא הוא (מלאכי א, א) "משא דבר ה' ביד מלאכי". ונראה דה"פ שאין לומר ח"ו משא ה', רק משא דבר ה' להנביא, כמו שאמר ירמיה (ירמיהו כ, ט) "ותהי בלבי כאש וכו' לא אוכל וכו'" וכן אמר "משא דבר ה' ביד מלאכי". וז"ש "כי המשא יהיה לאיש דברו", פי' להנביא, וחלילה לומר משא ה'.

יחזקאל[עריכה]

(יחזקאל יח, ב) אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה:    אין להקשות מה שאמרו רז"ל על המתים בעטיו של נחש דוודאי אדה"ר אכל הבוסר. ונראה דבוודאי כל הנפשות היו כלולות באדה"ר, וזהו פי' הפסוק (יחזקאל יח, ד) "כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן", פי' נפש אחת להם, והנפש החוטאת היא תמות. וזהו שמדמה הפסוק האב עם הבן כמו איש א' בנערותו ובזקנותו. ועין שם כל הפרשה.

וזהו שאמרו רז"ל במשנה (משנה, עדיות ב, ט) "האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו". וכתבו הראשונים שנכגד זה חייב הבן לעשות לאביו ששה דברים מאכיל ומשקה וכו' עד מלביש ומכסה. ולכאורה צ"ע, אם האב שוטה וחלוש ומנוול ועני, אם כן אין צריך הבן לכבדו, בתמיה? ולפי דרכנו יש לפרש המשנה "האב זוכה לבן", פי' שנשמת הבן היא נשמת האב וזוכה אותו אביו להיות בן מעלה א' בנוי, דידוע מאמר חז"ל ז' עולמות עוברים על האדם מילדותו עד זקנותו, הא' דומה למלך וכו' והשביעי דומה לקוף. נמצא שהועילו אביו בנוי שהילד נאה מהזקן. ובכח גם כן כנ"ל. ובעושר ידוע מאמר חז"ל כיון שנתקו שיניו של אדם נתמעטו מזונותיו, שמזל הילד יפה משל זקן, וזהו בוסר. ובחכמה - כמאמר חז"ל אי זכאי וכו' גמירנא וכו' נ"מ לגירסא דינקותא. ובשנים - שעל הרוב יחיה יותר מאלו חיה אביו. ובמספר הדורות - ד"מ כאשר נגזר גזירה טובה על דור רביעי, וכן להיפך פוקד עון וכו' על רבעים והבן הוא חמישי.


(יחזקאל לד, ב) הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים:    ע"ד רמז דאיתא בספר חובת הלבבות שהדרך המיצוע הוא המובחר, וצריך שיהיה בעולם פרושים נוטים אל קצה האחרון, ומהם יקחו מוסר שאר העם שעכ"פ לא יטו מדרך המיצוע והן בעולם וכו'. ולמי יאות זאת בוודאי אל הרועים. וזהו שמוכיח את הרועים ואמר "הרועים אותם", פי' עצמם לבחור דרך המיצוע, וראוי להם שירעו את הצאן ולא הרועים, דהיינו שיטו לקצה האחרון מהטוב, ושאר העם יתנהגו עכ"פ בדרך המיצוע. וק"ל.

הושע[עריכה]

(הושע ד, ח) חטאת עמי יאכלו וכו' והיה כעם ככהן וכו':    יש בזה כמה דקדוקים. ונראה דידוע מ"ש חז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וכתבו המפרשים טעם לזה שהחטאת הוא נפש תחת נפש, וכשהכהן צדיק אוכל החטאת שהיא ממונו של חוטא -- בזה מתכפר החוטא שנפש החוטא נעשה נפש הכהן, והכהן הוא צדיק, ונמצא מעלה אותו. אבל אם הכהן בעצמו הוא מזיד ונמצא ש"חטא של עמי" דהיינו השוגג, "אכלו הכהנים" ונעשה מזיד אצלם.

יונה[עריכה]

(יונה א, ט) ויאמר אליהם עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו וכו' כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם:    יש לדקדק "כי ידעו..כי הגיד להם" - מאי ידיעה שייך בדבר השמיעה, והו"ל לכתוב כי שמעו וכו'? ועוד קשה למה לא הזכיר בפסוק בפי' ההגדה כלל ואח"כ היה שייך לומר וידעו האנשים שהבינו שזה הוא אמת.

ונראה דאיתא בספר חובת הלבבות מעשה בחסיד א' שהיה הולך לעסקיו ומצאו עובד הצלמים ושאל אותו החסיד לאן אתה הולך והשיב לו שהולך לעבוד הצלמים, אמר לו החסיד כמה סכל האיש הזה ולמי הוא עובד. ושאל אותו עובד הצלמים לאן אותה הולך והשיב לו החסיד אני הולך לעשות דרכי לפרנס אותי ואנשי ביתי. והשיב לו עובד הצלמים את מי אתה עובד, א"ל אני עובד ה' אשר עשה שמים וארץ, והשיב לו מעשיך סותרים את דבריך בוודאי השם יתברך שאתה ירא מפניו מפרנסך בעירך, וחזר אותו החסיד לביתו לשלום וה' היה בעוזרו.

ובזה יתורץ כשהגיד להם שהוא עברי וירא את ה' אלהי השמים אשר עשה הים והיבשה, למה לו לילך בימים במקום סכנות, היה לו לבטוח בשם אלהיו שיזמין לו פרנסתו בביתו, מזה ידעו שמלפני ה' הוא בורח. ואפשר שאחר שנתוודע להם שאלוהו והוצרך להגיד להם. וזהו "וידעו" קודם ואח"כ "הגיד להם", שהודה לדבריהם.

מלאכי[עריכה]

(מלאכי ג, יד) והשיב לב אבות על בנים:    נראה לפרש שבשני דברים בעונותינו הרבים טבע האדם נגד התורה הקדושה. שבטבע האדם אוהב את בניו ואינו רוצה לשחרו מוסר רק להאכילו ולהשקותו ולהלבישו ולהנעילו ולכסותו, ולא כן אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". ובענין טבע הבן אצל אביו ידוע מאמר חז"ל שדרשו ע"פ אם זרחה השמש עליו. וידוע מאמר חז"ל היכי דמי כבוד? מאכיל ומשקה וכו' מלביש מוציא ומכניס וכו'. וכשיבא אליהו הנביא ז"ל במהרה בימינו יהיה הטבע והתורה שוים, דהיינו טבע האב יהיה ליסר את בנו לילך בדרך ה' וטבע הבן יהיה לכבד את אביו בכל מיני תענוגים.

תהלים[עריכה]

(תהלים קיד, א) בית יעקב מעם לועז:    ואיתא בגמרא תחת התפוח עוררתיך שלא היו הנשים בשעבוד והקב"ה מזמין להם וכו' משמע שלא היו משעבדים בנשים אלא שהיו מלעיזים עליהם האומות לומר בהם שלטו בנשותיהם עאכ"ו, וזהו "בצאת ישראל ממצרים" מקושי השעבוד, ו"בית יעקב" דהיינו הנשים "מעם לועז" כנ"ל.


(תהלים קיט, י) בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך:    נראה שמי שאינו דורש ה' בכל לבו יש לו להתפחד מעבירות, ומי שדורש ה' בכל לבו ורחוק הוא מדבר עבירה רק משגיאות שחושב שהוא מצוה ובאמת הוא רק מעשה היצר, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה בכל לבי וכו' אל תשגני וכו'.


(תהלים קיט, צח) מאויבי תחכמני מצותך כי לעולם היא לי:    פירש בעל המחבר עקדת יצחק שהאויב מועיל יותר מהאוהב, שמגלה לו מומיו ומגלה לו חסרונו ונותן אל לבו חסרונו ורואה לתקנם, והאוהב אינו כן. והמשיל משל למראות ע"ש שהאריך. ואמר שהתורה טובה יותר מהאויב, שזה המעלה שהאויב מראה חסרונו יש לתורה כשאדם עוסק בתורה זוכר עונותיו ונותן אל לבו לשוב בתשובה, והחסרון שיש לאויב שמבקש רעתו לא כן התורה "כי לעולם היא לי" אוהבת אותי.

ואפשר לומר שבזה יפה כח התורה מהאויב כי התורה מצויה לו בכל עת, ואם בחצות הלילה יקום וירצה לפקח על מעשיו יעסוק בתורה ותודיע לו חסרונו, אבל האויב שיח ושיג ודרך לו אולי ישן ולא ייקץ. וזהו שאמר יותר מאויבי תחכמני מצותיך שהיא מצויה אצלו תמיד.


(תהלים קלא, ב) כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:    נראה שדוד דימה נפשו, פי' תאותו, כאם הגומלת את בנה. אעפ"י שהיא אוהבת אותו מכל מקום מרחקת אותו ממנה. וכן היה דוד מרחיק תאותו ממנו. וזהו שאמר כגמול עלי נפשי, פי' תאותי נתרחקה ממני כגמול שנתרחק מאמו. וזהו שאמרו רז"ל דוד שהיה יצרו קשה עמד עליו והרגו, פי' רחקו לגמרי ממנו.


(תהלים נב, ד) כתער מלוטש עושה רמיה:    נראה שרמיה הוא לשון רמה בים, שתער המלוטש מפיל רבבות שערות בפעם א' והוא משל לדואג שהפיל בדיבור אחד נוב עיר הכהנים. וכן אפשר לפרש "מה יתן לך וכו' לשון רמיה" כנ"ל.


(תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל:    כמאמרם ז"ל שהזכרים טבען נוטה אחר אמן באמרם תלה הזכרים בנקבות וכו' ואת דינה בתו. נמצא כשרואה אדם בנים עדיין אין שלום בעולם שמזגם נוטה אחר שכנגדו, כאשר יש לפרש על דרך דרש "לא טוב היות האדם" פי' אם היה האדם לבדו והיה טוב עדיין אינו טוב גמור, רק אעשה לו עזר כנגדו שהיא אשה כמאמרם ז"ל (יבמות סג, א) במה אשה עוזרתו וכו' חיטין הוא כוסס פשתן הוא לובש, והיא כנגדו, פי' שלא יהיה מזגם שוה כדאיתא בספרים שאם מזגם שוה אינם מולידים זה מזה, ואם יהיה אז טוב אזי יהיה תכלית הטוב. אבל כשרואה בני בנים שמזגם נוטה אחר מזג אמן, שהיא כנגד מזג אביהם שהם בניו, אז שלום על ישראל, שמזג האב ובני הבנים יכול להיות שוים. וק"ל.

משלי[עריכה]

(משלי ד, יג) החזק במוסר אל תרף נִצְּרֶהָ כי היא חייך:    יש לדקדק דמוסר לשון זכר כמו מוסר רע וכו', והל"ל נצרו כי הוא חייך. ונראה דיש שני דברים -- חכמה ומוסר, כמשחז"ל מי שלא למד רק האגדות לא טעם טעם תורה. ועיקר המוסר הוא אגדות כמ"ש מי שלא למד רק ההלכות לא טעם טעם יראת חטא. וקודם פסוק זה מדבר בשבח התורה וקאי הכל על הלכות. ואמר החזק במוסר אל תרף מהתורה, ועיקר המוסר הוא האגדות ודרך ארץ וזהו שאמרו טוב תורה עם דרך ארץ, וגם אמרו ערבת לתוכו קב חומטין לכור תבואה צריך קב חומטין.

(משלי כה, כד) טוב שבת על וכו' ובית חבר:    נראה שפינת הגג הוא המקום הקצר והמאוים שבכל המקומות ובית חבר פירושו מקום רוח שמתחברים בו הרבה אנשים, ואם יש שם אשת מדנים באותו בית אזי צר אותו בית יותר מפינת הגג.

(משלי יג, כג) הלוך [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ:    זהו ממש מה שאמרו חז"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, וזהו שאמר "הולך את חכמים" -- שהוא טפל לחכמים, ואצל כסילים אמר אפילו רועה.

(משלי טו, כ) בן חכם ישמח אב וכסיל אדם וכו':    פי' בן חכם בעת שהוא בן קטן ורגיל אצל אמו אעפ"כ שמח ממנו אביו גם כן, ובכסיל הוא להיפך, אפילו כשהוא אדם פי' גדול והולך עם אביו אעפ"כ בוזה אמו.

(משלי טז, יא) פלס ומאזני משפט לה':    פי' שיש ב' מיני משקלות. א' פלס שקורין בל"א (בעזמען), והב' הוא מאזנים שקורין (שאלין). ודרך משל אם ישימו בפלס בקצה הא' ליטרא א' תשקול כנגד מאה ליטרות שבקצה הב', והמאזנים הם שוקלין שוה בשוה. וכן הקב"ה שוקל מעשי האדם. יש מעשה טוב ששוקל נגד כמה עבירות ויש ח"ו עבירה גדולה ששקולה נגד הרבה מע"ט והם דוגמת הפלס. ויש ששוקלין שוה בשוה והם דוגמת המאזנים.

(משלי טז, לב) טוב ארך אפים וכו' ומושל ברוחו וכו':    שמעתי בשם אדמ"ו הגאון ז"ל שארך אפים הוא נגד הכעס ומושל ברוחו הוא נגד התאוה. הטעם שהוא מדמה ארך אפים לגבור ומושל ברוחו ללוכד עיר - דידוע שהגבורים הנלחמים זה עם זה כל א' מבקש להרוג את חבירו ואין צריך לשמור השונא כלל, אבל הלוכד את העיר צריך ללכוד עיר ולא בקעה, דהיינו שישארו האנשים רק יכנעו לו. וכן גם כן הכעס והתאוה. שהכעס צרך מאוד מאוד להיות שפל רוח ולא לכעוס כלל, ולא מיניה ולא מקצתיה. אבל התאוה צריכין לקיום העולם וצריך לכבוש אותם ולהניחם וזה הוא שאמרו ‏‏"יצר וכו' שמואל דוחה וימין מקרבת".

(משלי כ, ו) רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא:    אפשר לומר ע"ד שאמרו חז"ל דבי ראב"י היו קורין לאלפין עיינין, ונראה הטעם שכן אותיות אהח"ע מתחלפות מחמת שהם ממוצא א' כידוע. ואפשר לומר גם כן כאן דרך דרש שהאלף מתחל"ף בה"א, ולשון מקרה ועראי, שלפעמים יעשה החסד ולפעמים יחדל. ואיש אמונים, פי' שעושה בקביעות.

וגם החסד שאין טבעו נוטה לו, דרך משל יש רוצה להיטיב בממונו ולא בגופו ויש רוצה בגופו ולא בממונו, ויש רוצה בתורתו ולומד לאחרים, והכל במקרה. ויש איש אמונים לשון "ותקעתיו יתד במקום נאמן", פי' שקבוע בעבודת השי"ת, בין שמזגו נוטה להם בין בדברים שכנגד טבעו -- זה אינו בנמצא.

(משלי כא, יז) אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר:    ע' במדרש יהיב חכמתא לחכימין והל"ל יהב חכמתא לטפשין אלא שהטפשים היו הוגים אותה בבתי כסאות ובבתי טרטיאות, אבל חכמים שונים אותה בבתי מדרשות. ונראה ע"ד שאמרו רז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ועוד אמרו עד שאתה מתפלל שיכנסו ד"ת לתוך מעיך התפלל שלא יכנס אכילה ושתיה לתוך מעיך. וזהו הטעם שכתב המדרש למה לא יהב חכמתא לטפשים ותי' על פי מ"ש במשלי כ"א פ' י"ז איש מחסור פי' שמחוסר שכל והוא כסיל אוהב שני דברים, אוהב שמחה ואוהב יין ושמן, ואיתא במסכת ברכות אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו, דהיינו הגוף, וכינה בשם בית. נמצא האוהב השמחה גופו יכונה בשם בית טיאטר, והאוהב יין ושמן יכונה בשם בה"כ. רק לחכמים גופן יכונה בשם בהמ"ד וכדאיתא במדרש על פסוק ונפשו עליו תאבל, משל לאחד שהיה לו פלטין יפה וחלונות יפין ודלתות יפין וכו' ובאו אויבים והרסו את הפלטין וכשרואה אותו האיש הפלטין שלו חרב מתאבל עליו, בוודאי גופן של חכמים ראוי לכנות אותם בשם בהמ"ד.

(משלי כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים וכו':    יש לדקדק למה כתיב חטאים ולא חוטאים, ועוד מה לקנא את החוטאים בשוגג, הלא הם בעצמם מתחרטים ואם היו נזכרים בוודאי היו נמנעים מלעשותם, ואין להזהיר רק שלא יקנא בפשעים דהיינו הגזלנים והחמסנין ודומיהן ומשתררים על הציבור אשר בחזקתם לקחו להן קרנים. ועוד מהו אל יקנא לבך, לכתוב סתם אל תקנא בחטאים. ועוד מהו כל היום?

ונראה ע"ד דרש דשני הקנאות קאי על מעשה הטוב ואמר שלמה אם ראית איש עובד ה' דרך משל במעשה התפלה או התורה ביראה גדולה, ובוודאי ראוי שיקנא לבך להיות ירא שמים כמותו -- תבדוק על מעשיו. אם הוא עובד כל היום ביראה ואעפ"כ יראתו רבה מאוד -- תקנא בו לאחוז במעשיו. ואם הוא חוטא, ר"ל חסר, על דרך "אני ובני שלמה חטאים", דרך משל אם היה הולך בטל רובו ככולו של היום ולעת מנחת ערב ישב ללמוד או להתפלל מנחה ביראה גדולה -- אין לקנאות בו. ובמי יש לקנאות? זהו שאמר "כי אם ביראת ה' כל היום".

הוא על דרך משל א' נכנס בבית אכסניא וראה ב' בני אדם סועדים אצל בעה"ב, א' היו ידיו יפות ואכל הרבה ובמהירות, והב' אכל בדרך המיצוע כדרך בריא ומבורך. ואמר האיש האורח לבעה"ב על הראשון שאכל הרבה מה גבר בגוברין. והשיב לו הבעה"ב לא כן הדבר, הב' שאכל בדרך המיצוע הוא בריא ומבורך יותר מן הא', ומה שראית אותו האדם שאכל הרבה שלא טעם לחם זה שלשה ימים, ותדע שבתבשיל הב' לא ישיב ידו אל פיו. והשני אכל סעודות הערב ובוקר כמה תבשילין וכעת בסעודת הערב יאכל עוד כמה תבשילין.

(משלי כו, ד-ה) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו:    נראה דרך פשט ואפשר שהוא כוונת הגמרא גם כן, דרך משל ראובן שואל לשמעון איזה קושיא ושמעון משיב לו. יש שני טעמים. הא' כדי שלא יהיה בדעת ראובן שהוא חכם יותר ממנו, והטעם הב' שלא יחזיק את שמעון לכסיל גם כן. ועל זה אמר שלמה שבשביל הטעם הראשון ישיבנו, ובשביל הטעם הב' לא ישיבנו. וזהו שאמרו רז"ל שהפסוק ענה כסיל קאי בדברי תורה, שמא יהיה חכם בעיניו ויתיר האיסור, דבוודאי במילי דעלמא אין להתחבר עם הכסילים אפילו להיות רועה אך לאפרושי מאיסורא שאני. והפסוק השני קאי אפילו במילי דעלמא.

(משלי כו, כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע:    נראה אם אדם מצפה חרש בכסף צורף אזי הוא מטעה טעות גדול שהקונה סובר שהוא כסף טהור אבל באמת אינו כך, שהוא כסף מצופה על חרס רק הציפוי הוא כסף. אבל כשמצפה החרס עם כסף סיגים אין הטעות כל כך גדול שגם מבחוץ נראה לכל שהוא כסף סיגים. וזהו שאמר (משלי כו, כד) "בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה".

(משלי כח, א) וצדיקים ככפיר יבטח:    וכתוב בזוהר (ח"ב קמג, א) והלא כתיב ויירא יעקב וכו' ותירץ ככפיר ולא כאריה וכשחל. ועוד י"ל שינוי לשון וצדיקים ככפיר יבטח, וצדיקים לשון רבים וכפיר לשון יחיד, ואיתא בגמרא צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק וכו' ובזה יתורץ, דהנה הכפיר שהוא ארי בקטנותו אעפ"י שהוא חלוש, עם כל זה הוא בטוח שלא יכשל מחיה אחרת שאימת אביו עליהם. וכן צדיקים, פי' צדיק בן צדיק, הוא גם כן בטוח ע"כ של אביו הצדיק. ומה שנתיירא יעקב מעשו לפי שכל אותן השנים שהיה בדרך לא קיים כיבוד אב ואם והוא קיים, לפיכך נתיירא, ואפשר ח"ו בכח אביו גדול ממנו. וק"ל.

(משלי כח, ה) אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי יהו"ה יָבִינוּ כֹל:    דידוע שיש חוקים ומשפטים, משפטים טעמן מפורש וחוקים טעמן סתום. וזהו שאמר אנשי רע לא יבינו אפילו משפט, שאין דעתן נוחה אפילו בדברים המפורשים שהשכל מחייב בהן במושכל הראשון. ומבקשי ה' יבינו כל - אפילו חוקים, כמ"ש שלמה את כל זה נסיתי בחכמה, פי' כל החוקים רק מעשה פרה.

(משלי ל, יא) דור אביו יקלל ואת אמו וכו':    נראה ע"ד דרש דידוע מאמר חז"ל (מכילתא פר' בא) יש מהנביאים שתבעו כבוד האב ולא תבעו כבוד הבן, ויש שתבעו כבוד הבן ולא כבוד האב, ויש שתבעו כבוד שניהם, והן משה ואליהו ויונה. פי' האב הוא הקב"ה, והבן הוא ישראל, וראוי לכנות לכנסת ישראל בשם אם כמאמר הנביא מה אמך לביא. ואמר שהדור אביו יקלל, פי' היפך הכבוד לשון מקלה אביו וכו', ושמא תאמר הוא תובע כבוד האם כדרך יונה הנביא שזה לא היה עושה רע, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, אעפ"י שמדרך הרוצה לכבד הקב"ה לקנאות קנאתו כדרך אליהו עם כל זה הוא טוב כנ"ל. ואמר על הדור הרע שאינו חושש לכבוד האב זה הקב"ה והאם זו כנ"י.

(משלי ל, יג) דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו:    נראה ע"ד (תהלים קא, ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", דהנה המתגאה ויש לו עינים רמות וחושב שהוא הטוב שבבני אדם והרם מכולם בוודאי מה לו להתאות עוד תאוה ולעלות מעלה ואעפ"כ הוא רוצה לעלות עוד מעלה. והוא עד"מ -- העינים רמות ונושא את עפעפיו להביט עוד למעלה.

איוב[עריכה]

(איוב לא, כט-לא) אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע וכו' אִם לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי מִי יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע:    ונראה שאיוב מתפאר א"ע שלא שמח לאיד שונאו, ואפילו לא התעורר דהיינו שמחה מעט כאשר היה רע לשונאו. ויש כמה מיני שונאים, שיש שונא לרעהו על שדיבר איזה דיבור נגד כבודו או שגרם לו איזה היזק מעט ויש שונא שרצה לעשות לו איזה רעה גדולה. ואמר איוב על שונאיו שלא התעורר אפילו בבוא עליהם רעה והם עשו לו רעות גדולות. והראיה שמתי אהלו, פי' בני ביתו של איוב, היו כועסים על שונאיו מאד ואמרו מי יתן מבשרו של השונא לנו לא נשבע, פי' היינו מבקשים עוד בשרו להנקם מאויב הרע הזה, ולא כן אנכי עמדי, שלא התעוררתי אפילו בהמצאם רע והשונאים היו לי ולא להם, ואעפ"כ איני שמח לאידם.

(איוב כד, כ) יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה:    נראה שהוא כנגד ג' דברים שצריך האדם לתת אל לבו מאין בא ולאן ילך ולפני מי עתיד ליתן דין.

(איוב כט, ו) בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן:    נראה מי שנכון לבו בטוח בה' אינו צריך לישא פנים לשום אדם וכן אמר איוב (איוב מ, יא) "הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ", ותרגום של בטחון רוחצנו, וז"ש איוב ברחוץ הליכי, פי' מנהגי, בחמה, פי' שלא לישא פני איד וק"ל.

(איוב לה, ח) לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ:    נראה שבוודאי כל אדם מחוייב לעבוד ה' לפי שכלו, ואיוב היה משתבח שהיה עושה צדק ואמרו לו חביריו לאיש כמוך רשעך, כל המעשים שאתה עושה עדיין לא הגעת לצדיק, ול"בן אדם" שהוא פחות מאיש במעלה -- צדקתך, היה נחשב צדיק אם היה עושה כמעשיך. כמשל שהובא בספרים א' היה לו עשרה סאים נתן סאה אחת מעשר והשני היה לו מאה סאין ונתן תשעה מעשר אעפ"י שהשני נתן יותר מהראשון הראשון קיים מצות הש"י והשני לא כן. וכן בכל הטוב שמשפיע הקב"ה לאדם בחכמה ובמזל מחוייב לעבוד את ה' לפי הכנסתו.

דניאל[עריכה]

(דניאל ב, ב) ויאמר המלך וכו' ולאשפים:    פי' ראב"ע אשפים הם הרופאים שמכירים על הדפק ומבינים איזה חלום חלם לפי מזגו. ואינו נראה, שמצינו גם כן דניאל (דניאל ה, ז) קרא מלכא כו' לאשפיא מה יבינו שם על הדפק. ואפשר שלרופאים יש כמה סימנים בכתב כנהוג ברופאים שלנו יש להם סימנים על אש ורוח וכמה מיני מתכות.

עזרא[עריכה]

(עזרא ו, א-ב) באדין וכו' בבבל ואשתכח באחמתא בבירתא די במדי וכו':    יש לדקדק אם אחר שחיפש בבבל שלח לחפש גם כן במדי למה לו להזכיר בבל, הלא לא נמצא שם? ועוד מדי הוא מדינה ואיך אמר שנמצא בבירה שבמדי ולא כתב באיזה עיר ממדי היתה הבירה?

ונראה דיש שם עיר בבל ויש שם מדינה בבל, והמלך צוה לבקר בבבל, פירוש: בעיר בבל, והיה בעיר בבל כמה בירות שמונחים שם אוצרות השייכים לכל מדינה ומדינה. דרך משל, בבירה אחת מונחים הכתבים אשר למדי המדינה, ובבירה אחרת כתבים השייכים לבבל המדינה, וכן בבירה אחרת מונחים הכתבים השייכים למדינת פרס. וכל בירה ובירה נקראת על שם המדינה שהכתבים שלה מונחים שם כדרך מאמר רז"ל (משנה, כלים יז, ט) "שני אמות היו בשושן הבירה", שהיה חדר בעזרה הנקרא שושן הבירה. וק"ל.

נחמיה[עריכה]

(נחמיה ה, יח) בכל יין להרבה:    נראה שעל שולחנו של נחמיה היו שרים וסגנים ואפשר שהיו הרבה מאוכלי שולחנו שרים גדולים שצריכים עכ"פ לפחות יום א' מעשרה ימים לקבוע סעודתם על היין בלא מים כלל, וירצה באמרו "להרבה" פי' לרבה מאוכלי שולחנו.

דברי הימים[עריכה]

(דה"ב ח, יב) לחירם אבי:    נראה לשון "לחירם" כמו את חירם, עיין שמואל (שמואל ב ג, ל) "לאבנר" פי' את אבנר. ו"אבי" פי' האב לבעלי המלאכה, כמו "אבי כל תופש כנור". ובזה יתורץ פסוק (דה"ב ד, טז) "ואת הסירות וכו' עשה חירם אביו למלך שלמה", פי' כשעשה הכלים היה אבי שלמה כמו "וישימני לאב לפרעה", וקודם היה אביו של חירם קודם ששלחו אל שלמה.



  1. ^ הוספתי -- ויקיעורך
  2. ^ תקנתי את לשון הדפוס עפ"י נוסח הפסוק -- ויקיעורך
  3. ^ ציון המראה מקום הינו ההערכה שלי -- ויקיעורך
  4. ^ בפסוק כתוב רבעים ולא מרובעים -- ויקיעורך
  5. ^ קישור ההפניה הוא משלי ואיני יודע אם לתרגום זה המחבר התכוון כי לא הבנתי את המילים -- ויקיעורך
  6. ^ אולי הכוונה ל(שבת סג, א) ליגרס והדר ליסבר -- ויקיעורך