מ"ג אסתר א א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
- תוספתא: חמשה כתיב בהון ויהי לישנא דוי ואלו אינון "ויהי בימי אמרפל" דאתכנשו מלכין ולא הוה ריבא וחרבא בעלמא עד דאתא אמרפל "ויהי בימי שפוט השופטים" וכל וי הוה ביומיהון ומן וי הוה מטול דהוה כפנא בארעא דכתיב "ויהי רעב בארץ" "ויהי בימי אחז" וי הוה ביומוי ומן וי הוה דכתיב "עלה רצין מלך ארם" מה כתיב בתריה "נעלה ביהודה ונקיצנה" מכאן אתה למד כולהון דכתיב "ויהי בימי" לישנא דוי והוה מן יומי עלמא מן שנין קדמיתא כד הוו עקן אתיין על בית ישראל הון מצלן קדם אבוהון דבשמיא ועני יתהון דכתיב ויהי עד לא יקרון אנא עני עד לא ימללון אנא אשמע:
תרגום שני (כל הפרק)
והוה מן יומי עלמא מן שנין קדמייתא כד הוון עקתא אתיין על עמא דבית ישראל הוון מצליין קדם אבוהן דבשמיא ועני יתהון דכתיב ויהא עד לא יקרון אנא עני עד לא ימללון אנא אשמע. וי הוה ביומוהי.
הוא אחשורוש חד מן עשרא מלכון דמלכון ועתידן בעלמא ואילין אינון עשר מלכין מלכותא קדמאה דמלך יי צבאות דבעגלא תתגלי עלן מלכותיה תיניינא דנמרוד תליתאה דפרעה מלכא רביעיתא דישראל חמישיתא דנבוכדנצר מלכא דבבל שתיתאה דאחשורוש שביעיתא דיוון תמיניתא דרומי תשיעיתא דבן דויד משיחא עשירתא דעוד מלך מלכיא יי צבאות די בעגלא תתגלי מלכותיה על כל דיירי ארעא. כד מטת מלכות בבל למובדא מן ארעא ושלטנא יתעדון מנה לא ידעון בני אנשא מאן ישוון עליהון מלכא. וכד מית נבוכדנצר מלכא דבבל וקם אויל מרודך בריה באתריה ולא הוו צבן אנשי מדינתיה. מתיבין ואמרין ליה נבוכדנצר אבוך לא הוה מדוריה עם בני אנשא ואיך מקימין אנחנא יתך מלכא עלינן. כבי מתפני אבוך נבוכדנצר ואתי עלינן וקטל יתן. וכד שמע אויל מרודך ית פיתגמיא הדין דאנשי מדינתיה אמרין ליה. מתיב ואמר להון נבוכדנצר מית וטריד מן עלמא. ועד כען ליה אתון מהמנין. מתיבין ואמרין נבוכדנצר אבוך ארגיש ית ארעא כולא וית מלכיא כולהון דעלוהי כתבא מפרש הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות. מה עבד אויל מרודך בההיא שעתא על לבי גנזי מלכא ואפיק מתמן שלשלון דברזל ודינחש ורמא בעקבוי דנבוכדנצר אבוי ונגד ונפק ואפיק יתיה מן קבריה. דהכדין מפרש עלוהי כתבא ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב. וכד חזון אנשי מדינתיה דעבד אויל מרורך רעות אבוהי דבשמיא קמו כולהון בחדוא רבא ואלבישו ית אויל מרודך ארגונא טבא דמלכותא ויהבו ליה יקר סגיא ורבו יתירא. מתיב דניאל גברא דתחמדתא ואמר ליה אויל מרודך הא כל יומוהי דנבוכדנצר אבוך לא נפיק אסירא מן בייתיה לעלם דהכדין כתבא מפרש עליה אסיריו לא פתח ביתה כד איתחייבו שנאיהן דיהודאי איתגבר וסליק עלויהון נבוכדנצר אבוך החריב ית ארעא דישראל ובזז ית קרתא דירושלם ואוקיד ית מוקדשא בנורא ואגלי ית עמא דבית ישראל ואייתי יתהון לבבל ואגלי עמהון יהויכין מלכא דבית יהודה ואסיר יתיה בבית אסירי תלתין ושבע שנין מן קדם דלא שם עלוהי רעות אבוהי דבשמיא. ואף נבוכדנצר איתגבר בליביה ואמר לית מלך ושליט אלא אנא. דהכדין כתבא מפרש עלוהי ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. בה שעתא עבד אויל מרודך רעות אבוהי דבשמיא ועל לבית אסירי ואפיק מתמן ית יהויכין בר יאשיהו מלך שבטא דבית יהודה ונפקו עמיה כל אסיריא. מה עבד אויל מרודך בההיא שעתא על לבי גנזי מלכא ואפיק מתמן כל משחנין טבין וכל מיני בוסמני ואסחי יתיה ומשח יתיה ואלבש יתיה לבושין דמלכותא ואכל לחם תדירא קדמוהי כל יומי חיוהי.
ודריוש מדאה קבל מלכותא הוא אחשורוש בר כורש מלכא פרסאה בר דריוש מלכא מדאה. הוא אחשורוש דאמר למייתי חמרא מן מאה ועשרין ושבע מדינן למאה ועשרין ושבעא מלכין דגניין קדמוהי דישתי כל גבר וגבר מן חמד מדינתיה ולא יתנזק. הוא אחשורוש דמתקלקלן עצתיה ולא מתקנן גזירתיה. הוא אחשורוש מלכא מעותנא. הוא אחשורוש דאמר לאעלא ית ושתי מלכתא ערטליתא קדמוי ולא עלת. הוא אחשורוש מלכא טפשאה זידנא דאמר תבטל מלכותי ולא תבטל גזירתי. הוא אחשורוש דביומוהי איזדבנו בני ישראל מגן בלא כסף דהכדין כתבא מפרש חנם נמכרתם. הוא אחשורוש דאמר למייתי ארזין מן לבנון ודהבא מאופיר ולא אייתי. הוא אחשורוש דביומוהי אשתחרן אפוהי דבית ישראל כשולי קדרה. הוא אחשורוש דביומוהי אתקיים על בית ישראל מה דכתיב בספר אוריתא דמשה בבקר תאמר מי יתן ערב.
הוא אחשורוש. חמשה כתיב בהון הוא דאתקריין רשיעין וחמשה כתיב בהון הוא דאתקריין צדיקין אברם הוא אברהם הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן ודוד הוא הקטון הוא עמיה אילין חמשה צדיקין. וחמשה רשיען קדמאה נמרוד דכתיב ביה הוא היה גבור ציד הוא עשו אבי אדום הוא דתן ואבירם הוא המלך אחז הוא אחשורוש. ועל דאמר ועל דעבד איתקצרו יומוי. ברם מלך מהודו ועד כוש מהודו דמערבא ועד כוש דמדינחא על מאה ועשרן ושבע מדינן. הוא אחשורוש דקטל איתתיה מטול רחמוי. הוא אחשורוש דקטל רחמוי מטול אתתוי. הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש והלא הודו וכוש קריבן חדא לחדא אלא היך דהוה שליט על הודו וכוש דהון קריבן ליה הכי הוה שליט על מאה ועשרין ושבע מדינן ואיפרכיא דידהון. דכוותה את משכח דשלמה מלכא הוה שליט בכל עיבר נהרא מתפסח ועד עזה והא תפסח ועזה קריבן הווין חדא לחדא אלא היך דהוה שליט על תפסח ועזה דהויין קריבן הכין הוה שליט על כל עלמא.
ארבעה אינון דשלטון מסוף עלמא ועד סופיה תרין מן אומיא ותרין מישראל שלמה ואחאב מישראל באחאב כתיב אם יש גוי וממלכה. ונבוכדנצר ואחשורוש. אלא אחשורוש איתקצרת מלכותיה ולא הוה שליט אלא על מאה ועשרין ושבע מדינן. אלא אמר הקדוש ברוך הוא עתיד הוא למיתבה לאסתר דהיא מן בנת בנתא דשרה דחיית מאה ועשרים ושבע שנין ותמלוך על מאה ועשרין ושבע מדינן.
בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. הדא היא דכתיב מהעדא מלכין ומהקם מלכין מן שיריוא דעלמא. בוכרין אינון הוו שקלין רבותא ויקרא והכדין את משכח דכד קטל קין ית הבל אחוי לא אתבני עלמא מן חד מנהון לא מן קין ולא מן הבל אלא מן שת ואיתיהיבת רבותא לשת דהכדין כתיב כי שת לי אלהים. והוא הוה תליתאה ושת מסר יתיה לאנוש ואנוש לקינן עד דמטא לנח ונח מסר יתיה לשם ושם הוה ליה חמשה בנין ולא יהב רבותא לקדמאה ולא לתניינא אלא לארפכשד דכתיב בני שם עילם ואשור וארפכשד. ולארפכשד אתיהיבת רבותא מטול דהוה עתיד דקאים מניה אברהם. ואברהם יהבה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליהודה ויהודה לפרץ ופרץ לחצרון עד דמטת לצדקיהו. וכד גלה צדקיהו נסבה נבוכדנצר מניה. איתחשב קודשא בריך הוא בלביה ואמר כולהון יומתא דהות מלכותא מסירא ביד בניי הות מתגלגלת עמהון חד קאים רשיעא וחד צדיקא חד יזיף וחד פרע והשתא דאיתנסיבת מלכותא מן בניי תעטף מלכותא לבי נשא לעילם דהוא בן בריה דשם דמטול ישראל איתיהיבת מלכותא לארפכשד דמניה קמו ישראל והשתא דחטון ישראל תעטף מלכותא לעילם דכתיב ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ושמתי כסאי בעילם.
אוף ביומוי דאחשורוש הוון בני ישראל דמיין ליונתא דהוות קיימא על פום קינתה ולא הות יכילא למיעל לקינתא מטול חיויא דהוא יתיב בקנתא ולברא לא הות משכחא דתפרה מן נצא דהוא בעי למחטף יתה. כדין הוון בני ישראל אמרין ניזיל למדי הא המן תמן וקטל יתן ואין ניתיב בשושן בירתא הא אנן מסירן בידוי למקיימא מה דכתב ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. וקודשא בדיך הוא מדכר להון זכותא דאברהם דכתב וזכרתי את בריתי אברהם ותוב כתיב ואף גם זאת בהיותם מכן את ידע דקודשא בריך הוא מתענה על בית ישראל והוא נטר להון בארבע גלוותהון דכתיב בכל צרתם לו צר.
הוא אחשורוש דאמר למבני בית מוקדשא ולא ספיק יי בידיה ולא בנא יתיה. הוא אחשורוש דביומוהי בטילת עבידת בית אלהנא רבא והות בטילת עד שנת תרתין לדריוש מלכא. ועל דעבד כן איתקצרו יומוהי ולא מלך על עלמא כוליה ברם מהודו דמערבא ועד כוש דמדינחא על מאה ועשרין ושבע מדינן.והוה ביומי אחשורוש, הוא אחשורוש – חד מן עסר מלכין די מלכו ועתידין בעלמא, ואילין אינון עסר מלכין:
- מלכותא קדמיתא, דמלך מלכיא יי צבאות, דבעגלא תתגדל מלכותיה עלן.
- תניינא דנמרוד.
- תליתאה דפרעה מלכא דמצרים.
- רביעאה דישראל.
- חמישתא דנבוכדנצר מלכא דבבל.
- שתיתאה דאחשורוש.
- שביעאה דיוון.
- תמינאה דרומי.
- תשיעאה דבן דוד משיחא.
- עשרייתא דמלך מלכיא יי צבאות, דבעגלא תתגדל מלכותיה עלן ועל כל דיירי ארעא.
כד מטת מלכות בבל למובדא מן ארעא ושולטניה יעדון מיניה, לא הוו ידעין אנשי מדינתא מן ישוון עליהון למלכא. וכד מית נבוכדנצר מלכא דבבל, קם אוויל מרודך בריה בתריה, ולא הוו צבין אינשי מדינתיה למוקמיה עליהון, ברם מתיבין ואמרין ליה: נבוכדנצר אבוך לא הוה מדוריה עם אנשא, ואין מוקמין אנחנא יתך מלכא עלינן, כבר מתפני אבוך נבוכדנצר ואתי עלנא וקטיל יתן.
וכד שמע אוויל מרודך ית פתגמיא הדין דאנשי מדינתיה אמרין ליה, מתיב ואמר להון: נבוכדנצר אבא מית וטריד מן עלמא, ועד כען לית אתון מהימנין? מתיבין ואמרין ליה: נבוכדנצר אבוך ארגיז ית ארעא כולה וית מלכיא כולהון, דעילוי מפרש כתבא: "הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות" (ישעיהו יד טז).
מה עבד אוויל מרודך? בההיא שעתא על לבי גנזי מלכא, ואפיק מתמן שלשלוון דפרזל ודינחש ורמא בעקבוי דנבוכדנצר אבוהי, ונגיד ואפיק יתיה מקבריה, דהיכדין מפרש עלוהי כתבא: "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב" (ישעיהו יד יט). וכד חזו אנשי מדינתא דעבד אוויל מרודך רעות אבוי דבשמיא, קמו כולהון בחדווה רבא ואלבישו ית אוויל מרודך ארגוונא טבא דמלכותא, ויהבו ליה יקר סגיא ורבו יתירא.
מתיב דניאל גברא דתחמידתא ואמר ליה לאוויל מרודך: הא כל יומוי דנבוכדנצר אבוך לא נפק אסירא מן ביתיה לעלם, דהיכדין כתבא מפרש עליה: "אסיריו לא פתח ביתה" (ישעיהו יד יז). וכד אתחייבו סנאיהון דיהודאי, אתגבר וסליק עליהון נבוכדנצר אבוך, ואחריב ית ארעא דישראל ובזז ית קרתא ירושלם ואוקיד ית בית מקדשא בנורא, ואגלי ית עמא דישראל ואייתי יתהון לבבל, ואגלי עמהון ית יהויכין מלכא דבית יהודה, ואסר יתיה בבית אסירי תלתין ושבע שנין, מן קדם דלא שָׂם עלוי רעות אבוי דבשמיא. ואף נבוגדנצר אתגבר בלבביה ואמר: לית מלך ושליט אלא אנא, דהכא מפרש כתבא עלוהי: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (ישעיהו יד יד).
בהא שעתא עבד אוויל מרודך רעות אבוי דבשמיא, ועל לבית אסירי ואפיק מתמן ית יהויכין בר יהויקים מלך שבטא דבית יהודה, ונפקו עמיה כל אסיריא. מה עבד אוויל מרודך? בההיא שעתא על לבי גנזי מלכא ואפיק מתמן כל משחנין טבין וכל מיני בוסמין, ואסחי יתיה ומשח יתיה ואלביש יתיה לבושא דמלכותא, ואכל לחם תדירא קדמוהי כל יומי חיוהי. ודריוש מדאה קביל מלכותא.
הוא אחשורוש – מלכא פרסאה בר דריוש מלכא מדאה. הוא אחשורוש דאמר למייתי חמרא מן מאה ועסרין ושבע מדינן למאה ועסרין ושבע מלכין דגניין קדמוי, דישתי כל גבר וגבר מן חמר מדינתיה דלא יתנזק. הוא אחשורוש מלכא מעוותא. הוא אחשורוש מלכא טיפשא, דאמר: תיבטל מלכותי ולא תיבטל גזירתי. הוא אחשורוש דמתקלקלן עצתיה, ולא תקנן גזירתיה. הוא אחשורוש דאמר לאעלא ית ושתי מלכתא ערטילתא קדמוהי, ולא עלתה. הוא אחשורוש דבויומוהי אזבנוי דבית ישראל מגן בלא כסף, כדכתיב: "חנם נמכרתם" (ישעיהו נב ג). "הוא אחשורוש", דאשתחרו ביומוהי אפיהון דבית ישראל כשולי קדירא. הוא אחשורוש דאמר למיתי ארזי מן לבנון ודהב מאופיר ולא אייתי. הוא אחשורוש דביומוהי אתקיים על בית ישראל מה דכתיב בספר אורייתא דמשה: "בבקר תאמר מי יתן ערב" (דברים כח טז).
הוא אחשורוש – חמשא כתיב בהון "הוא", ואיתקריין רשיען, וחמשא כתיב בהון "הוא", ואתקריין צדיקיא:
- "אברם הוא אברהם" (דברי הימים א א כז).
- "הוא אהרן ומשה" (שמות ו כו).
- "הוא משה ואהרן" (שמות ו כז).
- "הוא יחזקיה" (דברי הימים ב לב יב).
- "הוא עזרא" (עזרא ז ו).
- אלין חמש צדיקין.
וחמשא רשיען:
- קדמאה נמרוד, דכתיב ביה: "הוא היה גבור ציד" (בראשית י ט).
- "הוא עשו אבי אדום" (בראשית לו מג).
- "הוא דתן ואבירם" (במדבר כו ט).
- "הוא המלך אחז" (דברי הימים ב כח כב).
- "הוא אחשורוש". [4]
ועל דאמר[5] ולא עבד, אתקצרו יומוי, ברם מלך מהודו ועד כוש, מהודו דמערבא ועד כוש דמדינחא, על מאה ועסרין ושבע מדינן.
הוא אחשורוש דקטל אתתיה מטול רחמוי, הוא אחשורוש דקטל רחמוי המן מטול אתתיה.[6]
הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש – והלא הודו וכוש קריבין הוואן חדא לחדא? אלא היך דהוה שליט בהודו וכוש, דהוון קריבן ליה, הכי הוה שליט על מאה עסרין ושבע מדינן ואפרכיא די להון. דכוותיה את משכח דשלמה מלכא שליט בכולי עבר נהרא "מתפסח ועד עזה" (מלכים א ה ד). והלא תפסח ועזה קריבין הוויין חדא לחדא? אלא היך דהוה שליט על תפסח ועזה די הוויין קריבין, הוה שליט על כולי עבר נהרא עלמא.
ארבע הינון דשליטו מסוף עלמא ועד סופיה: תרין מן אומי עלמא, ותרין מן ישראל. שלמה ואחאב, מן ישראל. בשלמה כתיב כדאמרית. באחאב כתיב: "אם יש גוי וממלכה" (מלכים א יח י). ונבוכדנאצר ואחשורוש. אלא אחשורוש אתקצרת מלכותיה, ולא הוה שליט אלא על מאה ועסרין ושבע מדינן. ולמה זכה די שליט על מאה ועסרין ושבע מדינן? אלא אמר קודשא בריך הוא: עתיד הוא למיסבה לאסתר, דהיא מן בנת בנתא דשרה, דחיית מאה ועסרין ושבע שנין. תיעול בת בנתא דשרה דחיית מאה ועסרין ושבע שנין, ותמלוך על מאה ועסרין ושבע מדינן.רש"י
"הוא אחשורוש" – "הוא" ברשעו, מתחילתו ועד סופו.
"המֹלך" – שמלך מעצמו, ולא היה מזרע המלוכה.
"מהדו ועד כוש" וגו' – המולך על מאה ועשרים ושבע מדינות, כמו שמלך מהודו ועד כוש שעומדים זה אצל זה, וכן: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א ה ד), שהיה רודה בכל עבר הנהר, כמו שהוא רודה מתפסח ועד עזה.רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – הוּא בְרִשְׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ (מגילה י"א ע"א).
הַמֹּלֵךְ – שֶׁמָּלַךְ מֵעַצְמוֹ, וְלֹא הָיָה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה.
מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ... – הַמּוֹלֵךְ עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת, כְּמוֹ שֶׁמָּלַךְ מֵהֹדוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁעוֹמְדִים זֶה אֵצֶל זֶה (שם). וְכֵן (מל"א ה,ד): "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה", שֶׁהָיָה רוֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹדֶה מִתִּפְסַח עַד עַזָּה.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- כל מקום שאמר "ויהי בימי" בא לספר ענין זולתי בלתי נודע שהיה בימי איש הנודע ומפורסם, כמו (רות א, א): "ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב" וכדומה, ולא שיספר מה שקרה לאותו האיש בעצמו, ואיך אמר פה "בימי אחשורוש", היה "הוא אחשורוש" :
- מה שאמר הוא אחשורוש מיותר, כי לא נודע את מי רוצה לשלול :
- גם בכל המגילה קראו בתואר "המלך אחשורוש" זולת פה לבד קראו "אחשורוש" סתם שמבואר שמדבר מעת שלא מלך עדיין :
- מה שאמר "המולך" משמע שמדבר על הוית ממשלתו, והיה לו לומר "אשר מלך" :
לבאר הפרשה הזאת צריך אני להקדים הקדמה אחת.
- הנה המלכת המלך בימים הקדמונים בממשלות המצריים, הכשדיים והפרסיים והמדיים, היתה על אחת משתי דרכים :
- א. המולך ע"י על ידי בחירת העם שהסכימו על איש אחד להמליכו עליהם :
- ב. המולך ביד חזקה שכבש מדינה ומלך עליהם בעל כרחם כמ"ש על נמרוד.
- ומזה עמדו אז שני מיני ממלכות:
- א. ממלכה מוגבלת, והוא שמשרת המלך על העם היתה לה גבול ידוע, וזה היה לרוב במלך שנתמנה ע"י בחירת העם, שאז בעת בחירתם אותו שמו חוק למשפט המלך אשר מלך עליהם עד כמה תתפשט כחו וממשלתו, וע"פ הרוב מלך כזה נשבע בעת מלכותו לשמור הנימוסים והדתות אשר במדינה :
- ב. ממלכה בלתי מוגבלת, והוא שהמלך היה לו רשות לעשות כחפצו ואך לפעמים שאל בעצת שרי העצה, וגם היה יכול לשנות דתות וחוקי המדינה ולחקוק חוקים אחרים תחתיהם, באופן שהוא היה המלך והמחוקק בעצמו.
- והנה בין שני מיני הממלכות האלה, חמשה הבדלים :
- א. המולך ממלכה מוגבלת - המלך היה שומר המדינה, והיה ראש המדינה לעשות משפטיהם וללחום מלחמתם וכל עניניהם, והם משועבדים לו לדברים הצריכים לצורך הכלל כמו המס וכדומה.
- אבל המולך ממלכה בלתי מוגבלת בחזקה כמו סנחריב ונבוכדנצר - המדינה היתה משועבדת אליו, וכולם היו נחשבים עבדיו והיה לו רשות לעשות בהם כחפצו כאשר יעשה האדון בעבדו מקנת כספו :
- ב. המולך ממלכה מוגבלת - האוצרות בגנזי המלכות היו שייכים אל המדינה.
- ומי שמלך ממלכה בלתי מוגבלת, האוצרות היו שייכים לו לבדו, כמו פרעה ונבוכדנאצר :
- ג. המולך ממלכה מוגבלת - לא היה אפשר לו לעשות דבר כללי אם לא בהסכמת שרי העצה.
- ובממלכה בלתי מוגבלת - היה יכול לתקן ולהרוס הכל לבדו בלי נטילת עצה ורשות כלל :
- ד. שהראשון - היה נתון תחת דתי המדינה ולא היה אפשר לו לעבור על דתות הקבועים.
- והשני - הוא היה המחוקק והיה יכול לתקן חוקים אחרים כנ"ל :
- ה. המולך ממלכה מוגבלת - לא היה אפשר לו לשנות עיר המלוכה לקבוע המלכות במקום אחר, רק היה צריך לישב על כסא מלכות המלכים אשר לפניו בעיר אשר זכתה בה מקדם.
- אבל המולך בלי הגבלה - היה יכול לשנות כחפצו :
על פי הקדמה הזאת נבא אל הביאור.
הנה אחשורוש כפי קבלת חכמינו היה תחלה הדיוט, ואח"כ ע"י על ידי עשרו מלך על מדי ופרס ונתחזק במלכותו, עד שכבש כל המדינות קכ"ז במספר וביד חזקה. והנה כל האפרכיות האלה היו שייכים תחלה למלכות בבל, ועד עתה עמד כסא המלכות בבבל, כמו שנאמר בדניאל (דניאל ד, כו): "בהיכל מלכותי די בבבל", אבל בשושן לא היה כסא המלוכה, כמש"ש כמו שכתוב שם (דניאל ח, ב): "הייתי בשושן אשר בעילם המדינה", ולא הזכיר שהיתה עיר מלוכה. ובעת שכבש כל הממלכות האלה, למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנצר לו לאשה, והיא היתה יורשת עצר, ומצדה היה המלכות מגיע לו גם בירושה, עפ"ז על פי זה היה המלכות נכון בידו, או מצד הכיבוש שכבשם ביד חזקה ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת, או מצד הנחלה ע"י ושתי אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת. ויען שבתחילת מלכותו נפתו המדינות לקבל עול מלכותו ולהיכבש תחתיו בחשבם שהמלכות מגיע לו בירושה ע"י על ידי ושתי, ומצד זה היה ראשית ממלכתו מלכות מוגבלת, והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עיקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן, ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו, כל אלה היו עצות עמוקות להוציא מגמתו אל הפועל להשתרר עליהם גם השתרר, וכמו שיתבאר.
ולכן הקדים "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך וכו'", מספר כי אחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וגם לא עלה על מלכותו בהדרגה עד שתחילה יהיה מלך על מדינה אחת עד שישכח שהיה הדיוט תחלה ואח"כ התגבר לאט לאט, רק "ויהי בימי אחשורוש", "בימים ההם" - שעוד היה אחשורוש והדיוט, "בימים ההם" בעצמם, "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש", באופן שלא זכרו שמלך במדינה פלונית מלך מהודו ועד כוש, ורק זכרו שאחשורוש הדיוט "מולך מהודו ועד כוש", וגם בימים ההם מלך על "שבע ועשרים ומאה מדינה", ולא היה בין הדיוטותו למלכותו העצום משך זמן, רק בימי הדיוטותו פתאום נתהוה מלך עצום ומושל עמים רבים :אלשיך
א. וראוי לשום לב, כי כאשר בד' האחרים נתייחס ה"וי" אל עושהו: "ויהי בימי אמרפל" - כי אמרפל היה שבקש להרוג את אברהם, וכן "ויהי בימי שפוט וגו'" - כי השופטים היו סבת ה"וי", וכן "ויהי בימי אחז" - שאחז בתי כנסיות ומדרשות, וכן "ויהי בימי יהויקים". ולכן גם פה מהראוי ייחס ה"וי" אל המן ולא לאחשורוש:
ב. אומרו "הוא אחשורוש", כי מי לא ידע שהוא אחשורוש? וכן אומרו "המולך וגו'", כאלו היה אחשורוש זולתו שלא מלך השיעור ההוא, ואמר כי זה היה אותו שהיה "מולך מהודו וגו'", ואנחנו לא נדע לא זה ולא אותו:
ג. מה בצע כי נדע מספר מדינותיו?:
ד. באומרו: "בימים ההם" כי אם היה נזכר למעלה פרטות ימים מימי מלכותו יצדק יאמר בימים ההם, כי אומר "ההם" יורה על פרטות ימי' נזכרים. אך לא נאמר רק סתם: "בימי אחשורוש" שהיה מולך "מהודו וגו'":
ה. כי אומרו "ויהי בימי" יראה כי בא לספר מה היה בימי אחשורוש והספור יראה שהוא ענין עשותו "משתה לכל שריו וגו'", וא"כ אם כן אומר "בימים ההם" הם דברי מותר, כאלו כלתה גזרת התחלת פסוק ראשון ויספר דבר אחר ויאמר בימים ההם קרה שני שעשה משתה וגו'. שאם הכל הולך אחר אומ' "ויהי בימי" יאמר: ויהי בימי אחשורוש כשבת המלך וגו' עשה משתה ומה ענין אומר "בימים ההם"?:
ו. למה זה יסתום ויחזור לפרש כי אחר היותו עתיד לומר זמן מסויים בשנת שלש למלכו למה זה יקדים לומר בימים ההם אשר לא יובן פרטות הזמן? וטוב היה יאמר תחלת דברי פיהו ככתוב השני: "בשנת שלש למלכו... כשבת המלך וכו'" עשה משתה וידוע שהיה בימים ההם כי שנה שלישית למלכו בימים ההם היתה בלי ספק:
ז. מה טעם למשתה ההוא?, כי הנה רז"ל אמרו (אסתר רבה א טו): על שגמר מלאכת הכסא, או על השלימו זמן לביטול מלאכת ב"ה בית המקדש ויש אומרים (ילקוט שמעוני על אסתר/רמז תתרמו): שעמדו עליו אפרכיות וכבשן וי"א יש אומרים גינוסיא שלו היה וראוי לחזר אחר טעם שימצא כתוב בספר:
ח. אומרו (אסתר א ג): "לפניו", כי היא מלה מיותרת וטפלה מבלי מלח. כי מהראוי לא יאמר רק: "עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס וגו'... ולשרי המדינות" כי אומרו: "לפניו" מורה שלא עשה להם משתה כ"א כי אם שהיו לפניו לבד כשעשה המשתה "לכל שריו ועבדיו" והלא כמו זר נחשב שעבדיו יאכלו והם ירעבו:
ט. באומרו "בהראותו וגו'" שאם הוא שאחר אכלם ושתותם הראה להם "את עושר וכו'" וראוי לומר: "ויראם את עושר וכו'". ואם הוא כי ראשונה הראה להם עשרו ואח"כ עשה משתה וזהו "בהראותו את עושר וכו'", כי כאשר הראה עשרו עשה משתה, למה היפך הסדר ולא היחל בהוראת עשרו וסיים במשתה.
ולא עוד אלא שאומרו: "בהראותו" הוא כמודיע אותנו ואומרו: תדע מתי עשה משתה וכו', בהראותו את עושר וכו'. וזה בלתי צודק רק ליודעים שהראה עשרו ומתי היה, אך אנחנו לא נדע לא זה ולא אותו ואיך יאמר להודיע מתי עשה משתה שהיה בהראותו? ואם כיוון לתת טוב טעם אל עשותו משתה לומר תדע טעם המשתה הזה היום מיומים הוא בסבת הראותו את עושר וכו' ולכן עשה משתה הלא תיכפל השאלה גם אל הראות העושר למה הראה את כל זאת בעת ההיא:
י. אומרו: "שמנים ומאת יום", למה לא צירפם למנין חדשים ולומר "ששה חדשים" ולא יפרט אותם למנין ימים, בהיות שיעור רב, וגם ייתור אומר ימים רבים.
וגם כל כפל לשון הכתוב "עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו". וגם שנוי הלשונות:
י"א. באומרו "ובמלאת הימים וכו'" כי ראוי לשום לב אם שני משתאות היו כדעת המתרגם אחד קודם הראות עשרו ואחד אח"כ, או שזה הנזכר פה הוא הקודם. אם הם ב' משתאות צריך לתת טעם למה עשה הב'.
ואף אם נאמר שהיו אחד קודם הראות העושר, ואחד אחרי כן לעשות שמחה לפניו ולאחריו, למה הראשון היה ל"שריו ועבדיו וחיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות", והשני היה "לעם הנמצאים בשושן הבירה", והראשון לגדולים והשני למגדול ועד קטן. ובשני נאמר מקום שנעשה בו "בחצר גנת וכו'", ובראשון לא נאמר מקום שנעשה בו.
ואם לא היה רק משתה אחד למה נזכר שני פעמים, וגם פעם אחת יקדימנו להוראות העושר, ופעם אחרי כן, ולא יבצר מהיותו או קודם הראותו את עושרו או אחרי כן. ולמה ישנה בקרואים אם הכל אחד:
והנה על הקושי הב' שהערנו, אחשוב כיונו רז"ל במאמרם במדרש חזית וז"ל (אסתר רבה א ב):
- "הוא אחשורוש", חמשה הוא לרעה וחמשה לטובה, ה' לרעה:
- (בראשית י, ט): "הוא היה גבור ציד"
- (שם לו, מג) "הוא עשו אבי אדום"
- (במדבר כו, ט): "הוא דתן ואבירם"
- (דה"ב כח, כב): "הוא המלך אחז"
- "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ"
- ה' לטובה:
- (דה"א א, כז): "אברם הוא אברהם"
- (שמות ו, כו): "הוא משה ואהרן" (שם, כז) "הוא אהרן ומשה"
- (ש"א יז, יד): "ודוד הוא הקטן"
- (דה"ב לב, יב): "הוא יחזקיהו"
- (עזרא ז, ו): "הוא עזרא עלה מבבל"
- ר' ברכיה בשם רבנן: אית לן חד דטב מכלהון: (תהלים קה, ז): "הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו" שמדת רחמיו בעולם ע"כ עד כאן.
וראוי לשום לב על דבריהם:
- מה ענין "ה' הוא לרעה וה' לטובה", מה טיבן של אלו.
- ולמה מנאם.
- ומה יתן ומה יוסיף.
- ועוד כפי הנוסח הזה הנמצא במדרש מביא ששה לטובה ואם "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" יחשוב כאחד למה יביא את שניהם.
- ועוד, המציאה הטמונה אשר מצא "רבי ברכיה בשם רבנן אית לן חדא דטב מכלהון", ומי בער לא ידע כי אין כאלקינו שהוא טב מכלהון.
- וגם אומרו בלשון זה: "אית לן חד וכו'" ולא אמר "הקב"ה מכלהו".
- ועוד כי כמה פסוקים הוזכר בהם הוא בו יתברך: "ה' הוא האלקים", "כי הוא אלקינו ואנחנו עמו" וכאלה רבות אין מספר, ולמה בחר בפסוק זה מבכלם.
- ועוד מה ענין אומרו שמדת רחמיו בעולם והוא הפך הכתוב שידבר במשפטיו והוא מעתיקו לענין רחמים:
- מה ענין "ה' הוא לרעה וה' לטובה", מה טיבן של אלו.
אמנם אין ספק הוקשה להם אשר הערנו ייתור אומרו: "הוא אחשורוש" והשיב כי עשרה המה, ה' לטובה וה' לרעה שנאמרו לידרש, וזה אחד מהם. והענין להורות גדולתו והשגחתו יתברך בעולם לתקן עולם.
כי הנה מצאנו ראינו, ה' בני אדם קמו עמדו לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס ה' עקרים גדולים אשר קיום ישראל והעולם תלוי בהם.
- והם:
- א. אמונת מציאתו יתברך.
- ב. ברית מילה.
- ג. ארץ חמדה שתליות בה עיקר המצות והשפע לקיום ישראל כנודע.
- ד. תורה.
- ה. ב"ה בית המקדש:
- א. אמונת מציאתו יתברך.
ושיעור הענין,
- כי ראשונה יכיר האדם שיש מלך המולך ומושל עליו.
- ואחרי כן ידבנו לבו להיות עבד חתום בחותמו.
- ואחרי כן יקח למושב לו חצר המלך לעמוד לשרת שם את מלכו כי שם ביתו.
- ואחרי כן ילמוד סדר עבודת המלך ומשפט שירותו למען ישכיל לדעת במה יתרצה אל אדוניו שיהיה לבבו שלם עמו.
- ואחרי כן להיות כי לא יבצר ממנו שגגה בעבודת מלכו וישנאהו, על כן יחקור וידרש איזה הדרך יתפייס המלך ההוא וישוב ירחמנו ויאהבנו כאשר בתחלה טרם עבור רצונו.
- כי ראשונה יכיר האדם שיש מלך המולך ומושל עליו.
והן הנה ה' הדברים הנאמרים בין המלך מלכו של עולם ובין העם
- כי בראשונה יכיר האדם מציאותו יתברך.
- ואחרי כן יחתום בחותמו לעבד לו יתברך, הוא חותם אות ברית קדש.
- אחרי כן ילך לו אל ארץ חמדה כי שם ביתו ית', כמשז"ל כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה מו ט): "אם אתם מקבלים את המילה אתם נכנסים לארץ", והוא כי בה :*בחר ה' לעבדו שם כל הקרובים אליו.
- רביעית היא התורה המביאה לידי מעשה כי בה ידע האיש מה יעבוד את ה'.
- ועל כי (קהלת ז, כ): "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ע"כ על כן צריך חמשית, הוא בית המקדש לכפר בו עליו על כל אשר יחטא ואשם.
- כי בראשונה יכיר האדם מציאותו יתברך.
והנה:
- נמרוד נגע בראשונה כי הוא היה גבור ציד צד את הבריות ומקרבם לע"ג עבודת גילולים ומה גם למאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר כי נמרוד היה מלך על דור הפלגה והמריד את כל העולם בהקב"ה והיה משכח שם מציאותו יתברך מכל הבריות. ואלו כך היה הדבר נמשך, היה העולם אבד בודאי.
- וכן עשו היא היחל לבטל ברית מילה מזרע אברהם.
- וכן דתן ואבירם החילו למאוס בארץ חמדה ומה גם לרז"ל רבותינו זכרונם לברכה באומרם (במדבר יד, ד): "נתנה ראש ונשובה מצרימה" - שבמיתת אהרן הקימו את דתן לראש ואת אבירם למשנה במקום משה ואהרן, ושבו אחור כמה מסעות בדרך מצרים.
- והמלך אחז ביטל התורה כמאמרם ז"ל (סנהדרין קג:) על "צור תעודה כו'" (ישעיהו ח טז).
- ואחשורוש ביטל עבודת ב"ה בית המקדש (אסתר רבה א א).
- נמרוד נגע בראשונה כי הוא היה גבור ציד צד את הבריות ומקרבם לע"ג עבודת גילולים ומה גם למאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר כי נמרוד היה מלך על דור הפלגה והמריד את כל העולם בהקב"ה והיה משכח שם מציאותו יתברך מכל הבריות. ואלו כך היה הדבר נמשך, היה העולם אבד בודאי.
והנה, אם למה שהאדם בעל בחירה היה כל אחד מאלה תופס אמונתו וממשיכה, בלי ספק שהיה העולם בלתי מתקיים. אך מעשיו יתברך החושב מחשבות לבלתי ידחו עמו ישראל, ראה והתקין לעומתם מתקנים עותתם מקבילים אליהם, ה' לטובה נגד ה' לרעה ולרמוז אל היותם מקבילים, נאמרה תיבת הוא במערכת ה' לטובה מול מערכת ה' לרעה
- לעומת נמרוד שהמריד את כל העולם בהקב"ה בא אברם והקריא שמו יתברך בכל העולם כנודע.
- ולהמתיק הדבר, נשית לב אל מאמר רבונתינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כו): כי כאשר נולד אברהם בקשו להורגו ונטמן בארץ כמה שנים כי זה היה הראשון שבנסיונותיו.
- וגם ארז"ל בפרקי דרבי אליעזר: כי בהיות אברהם בן תרח בן מ"ח שנה, עבר לפני המגדל שהיו בונים דור הפלגה, והיה נמרוד מלך עליהם. ויאמר להם אברם: מה זה אשר אתם עושים, העל ה' אתם מורדים ולא תצליחו. ויגידו לנמרוד, ויאמר: מה לנו ממנו והוא פרדה עקרה שאינו מוליד, מיד ויקללם אברם בשם ה' ואז נתפלגו:
- וכן בסדר עולם כי בן מ"ח שנה היה כאשר נפלגה הארץ. ועל כל זה ראוי לתת טוב טעם מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להורגו בהולדו, והוא לא הרע ולא השחית להם ומה זו תשובה שהיה עקר הלא אם הוא עקר קללתו להם עשתה פירות?
- אך הענין דרך קצרה הוא, כי נמרוד וסיעתו בוני המגדל ההוא לא להגביה בנין להגיע עדיו יתברך להלחם בו כאשר ילחם איש באיש כיוונו, כי זה היה פתיות, ובל ידעו מה. אך כל ישעם וכל חפץ להגביר כחות הטומאה בעה"ז בעולם הזה כי חכמים היו להרע ובקשו לעשות בלהטיהם כן, כמ"ש בספר הזוהר וזהו (בראשית יא ב): "וימצאו בקעה" כי מצאו מקום מוכן לפורענות מחשבתם כי שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח וכל סיעת מרחמוהי והמה בחכמתם הכירו כי איש היה עתיד להוליד יפילם וישפילם ויהפך כל מזימותם וישים לאל כל מחשבתם, הוא אברהם. כי לעומת היותם מגבירים כח הטומאה בארץ היפך אברהם השטה והשכין שכינה בעולם, והכריז והקדיש שמו יתברך בארץ לכל יושביה. ועל כן נמרוד באסטרולגי"א שלו הבין בדבר ומאז נולד בקשו להורגו.
- ולהמתיק הדבר, נשית לב אל מאמר רבונתינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כו): כי כאשר נולד אברהם בקשו להורגו ונטמן בארץ כמה שנים כי זה היה הראשון שבנסיונותיו.
- וגם אח"כ כאשר קללם בשם ה' אמר פרדה עקרה, כלומר לא נירא ממנו ינגד אותנו כי לא תמשך אמונתו אחריו כי עקר הוא. והוא כמאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר: שכל אשר למדו מאברהם והנפש אשר עשה לא נמשכה אמונתם לזרעם אחריהם זולתי ליוצאי חלציו. וז"א זהו אומרו "פרדה עקרה", כלומר הבלתי יוצאי חלציו לא ימשכו אחריו ואין פחד מזרעו כי עקר הוא. ולא ידע כי אין מעצור לה' להושיע, כי אברם אינו מוליד אברהם מוליד כמז"ל. וזהו (דברי הימים א, כז): "אברם הוא אברהם", כלומר אשר הוא "אברם" שאינו מוליד שעל כן לא היה ירא נמרוד פן יבא ויתקן את אשר עותו, "הוא אברהם" ויוליד כי נעשה כבריה חדשה כמאמרם ז"ל ותקן את העולם כלו בכבודו יתברך לעומת אשר קלקלו נמרוד:
- ולעומת אשר היחל לקלקל עשו שהיה ראשון למבטלי מילה מזרע אברהם, אמר "הוא משה ואהרן" כי אשר היחל לבטל עשו ונמשך בישראל תיקן משה ואהרן כמז"ל בש"ר שהיה משה מל ואהרן פורע. והביא "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה" על כי כך היא חשובה מילה כפריעה ופריעה כמילה:
- ונגד מאוס דתן ואבירם בארץ חמדה, ויניאו את לב בני ישראל להתרחק ממנה, הקים הוא יתברך את דוד האומר (שמואל א כו יט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" שחיבב את הארץ, עד גדר העלות על עצמו בהתרחקו ממנה באונס לעובד ע"א והיה בוכה לעיני כל רואיו להחזיק את לבם לכבד את הארץ הפך דתן ואבירם אשר הניאו את לב בני ישראל והיו משיבים את העם מצרימה.
- ולעומת אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות בל יעסקו בתורה, הקים הוא יתברך את חזקיה שתלה חרב ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב הזה:
- ולעומת "הוא אחשורוש" שביטל עבודת בית אלקינו, "הוא עזרא עלה מבבל" ותיקן והעמיד את ב"ה על מכונו, כי זכותו היה מעיר לעזור באמת.
ושמא תאמר, אם כן איפוא שזה לעומת זה עשה האלהים וכל הבא להרע עשה הוא יתברך לעומתו מי שיתקן, אנו בגלות החיל הזה המר והנמהר מה תהא עלינו בל נאבד ח"ו חס ושלום בטרם תבא תיקון הגאולה כי מי לנו יתקן גדולים כראשונים לעומת כל מי שיקלקל ויגרום פורענות?
לזה בא ר' ברכיה ואמר: "אית לן חד" כלומ' לנו בני הגלות בדורותינו אלה יש לנו אחד דטב מכלהון שיעמוד לנו בכל צרותינו ולא נאבד. כי בדורות הראשונים היו אנשים מספיקי' לתקן ולהגן בזכותם, ואנו אין לנו אלא הוא יתברך וזהו הוא "ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו" כלומר מדת ה' שהוא מד"ר מידת רחמים, והיותו אלהינו ביחוד הוייתו זאת היא לנו גם בעשותו בכל הארץ משפטיו ורוגז דיניו לרחמנו ומה מתקו דבריהם באו' "שמדת רחמיו בעולם", ולא אמר שמרחם בעולם לרמוז אל ה' הנזכר הוא מדת הרחמים שמתנהג בו כמשפטו הנה במאמר זה מיישב יתור או' "הוא אחשורוש" אשר הערנו.
ועל דרך הפשט, נניף יד על כל ההערות אשר הערנו בדרך ישרה שיבור לנו הוא יתברך ויכונו יחדיו ההערה זו עם כלנה והוא בתת טוב טעם ודעת
- ומה צורך בספור ש(אסתר א, ט): "ושתי המלכה עשתה משתה"
- מה לנו לדעת ענין ואשר עשתה ו"אשר נגזר עליה",
- ושממוכן הוא המן היה בעוכרה,
- ושעל פיו מתה,
ואחשוב כי במתק לשון רז"ל כיוונו להשיב על זה באומרם וז"ל במדרש:
"ויהי בימי אחשורוש" - שהרג אשתו מפני אוהבו "הוא אחשורוש" - שהרג אוהבו מפני אשתו ע"כ: והנה יראו דברים אשר אין בהם חפץ כי מה להם הרוג את אשתו מפני אוהבו, והרוג אוהבו בשביל אשתו. אך הוא שדעתם כי בא הכתוב בפתח דברי המגלה ביתור או' ה"וא אחשורוש" להודיע את אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם, כי אחרי נמכרנו להשמיד וכו' גאולה היתה לנו מאתו יתברך. והנה היה מקום לאיש שוגה ופתי לדבר ולומר, הלא רב טוב לבית ישראל להציל את נפשותינו בימי אחשורוש והיא שעמדה לנו כי אחות היה לנו בבית המלך, באופן ימעטו וישוחו חין ערך נסו יתברך אשר הגדיל לעשות. על כן החל ואמר הכר נא גדולת הנס והפורקן, כי הנה וי היה לך בימי אחשורוש שהרג אשתו בשביל אוהבו, ולא שב אפו ממנה עד כלה הרעה ולא שת לב אל אשתו והרגה מפני אוהבו. והוא אחשורוש, בהוייתו ההיא היפך והרג אוהבו בשביל אשתו, כלומר ואיך תחזקנה ידיך ויפתה לבך לאמר כי אחות היה לך בבית המלך. כי הלא זה דרכו להרוג אשתו בשביל אוהבו, ואם כן גם עתה יהרוג את אסתר בשביל המן אוהבו והיה נכשל עוזר ונופל עזור חס ושלום. לולי ה' היה לנו ויהפך לבו מן הקצה אל הקצה, שעם היותו הורג אשתו בשביל אוהבו הוא אחשורוש בהוייתו, היפכו הוא יתברך יהרוג אוהבו בשביל אשתו. ועל כן סיפר כל המאורע, למען יראו וידעו גודל רוגזו כי כאשר כעס על אשתו הרגה בדבר ממוכן, למען יפלא בעינינו מה שאחר כך הרג אוהבו בשביל אשתו:
והנראה בעינינו הלא הוא באשר נזכיר דברי רבותינו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא), הלא המה כי מתחלה מלך בכל האיפרכיות שהם מאתים וארבעים מדינות, ובבטלו עבודת בית המקדש איבד מאה ושלש עשרה מדינות ולא השליטו ה' מאז רק במאה ועשרים ושבע מדינות הנותרות. ונבא אל הביאור, והוא כי מתחלת דברי המגילה תעיד ותגיד גדולת הנס אשר הפליא לעשות הוא יתברך עמנו הפלא ופלא. בל יעלה על לב איש לדבר ולומר, הנה אשר היה מבקש רעתנו, המן הרע הזה היה שבקש להשמיד וכו', ועלינו לשבח למלך אחשורוש שהטיב עמנו ואותו תלה ויתן יד ליהודים להנקם ממבקשי רעתם ואת עשרת בני המן תלה. וגם מתחלה לא פירש למלך המן הרע ההוא על איזה עם היה גוזר הגזירה הרעה ההיא, רק ישנו עם סתם, ואולי אם היה מגלה לו מיד על איזה עם היה לא מכרם לו. באופן שהוי והצרה בימים ההם לא למלך תתייחס כי אם להמן צורר היהודים. אך ההצלה והששון ושמחה אשר נהפכה לנו אחר כך, היא תתייחס אל המלך, כי היטב היטיב עמנו. ומה גם אחרי אשר הראה ה' לו את כל הרעה ההיא אבדן מאה ושלש עשרה מדינות בבטלו עבודת בית אלהינו כי עוד לא יעשה אשר לא טוב על ישראל. ובכן יקל בעינינו גודל נסו יתברך כי לא מהמלך היתה שומה להשמיד את ישראל. על כן בא ויאמר דעו איפא כי אדרבה הוי והצרה אל אחשורוש תתיחס, כי לבבו היה למרע על ישראל:
(א) "וזהו ויהי וכו'" כלומר הוי היה לנו בימי אחשורוש כי אליו יתייחס ולא אל המן בלבד, כי יד המלך היה במעל ראשונה. כי גם שהמן היחל הוא היה חפץ יותר, כאשר משלו משל רבותינו ז"ל (מגילה יד א) לבעל התל ובעל החריץ. וגם הוא נתן טבעת בידו עם היותו המוכר, אשר לא כדרך המוכרים כי הם יקבלו, אך הוא שיותר היה חפץ הוא למכור מהמן לקנות. ואל ישיאך לבך לאמר הלא לא יבצר מהכנע לב המלך על אבדן מאה ושלש עשרה מדינות, כי הלא דע לך כי הוא אחשורוש כלומר הוא בהוייתו הראשונה, עם היותו עתה המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה בלבד ולא במאתים וארבעים מדינות כאשר בתחלה עודנו בהוייתו, כי לא נכנע לבו על אבדן קרוב לעד חצי המלכות:הגאון מווילנה
• לפירוש "הגאון מווילנה" על כל הפרק •
"הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" - מפני שהיה אחשורוש אחר, והוא אבי דריוש המדי הראשון כמו שאמר דניאל (ט, א) בשנה אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מד, אך מה שחושבין שני מלכי מדי ופרס שמלכו על כל העולם ואותן לא היו אלא שנים, אבל אחשורוש אב דריוש לא מלך אלא על פרס ומדי לבד, ודריוש התחיל המלוכה על כל העולם, לכן כתב כאן "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ" וגו' שאחשורוש הראשון לא מלך אלא על מדי ופרס לבד:
"מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" - ואמרו כשם שמלך על הודו כו':
"שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה" - אמרו במדרש מאה על היבשה ושבע ועשרים על הים, וזהו שאמר "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים", הרי מאה בארץ ועשרים ושבע בים:
"מְדִינָה" - היא עיר גדולה מאוד עיר מלוכה. וזהו שאמרו חז״ל בשלמא מדינה כו' מוקפת חומה מימות יהושע בן נון והיינו עיר גדולה ומוקפת חומה מימות יהושע בן נון. וזהו שאמרו בגמ׳ גבי מזוזות (יומא י״א) אחד שערי עירות שערי מדינות ופירש״י ז״ל כגון אדץ הגר שמוקפת חומה ודוחק גדול הוא שאמרו בגמרא בשביל ארץ הגר, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, אך כל עיר גדולה ומלוכה יש כמה עירות פרזים ששייכים אליו וזהו מדינה:
על דרך הרמז
"ויהי בימי אחשורוש" - אמרו בגמ' (מגלה י"א) ובמדרש כל מקום שנא' ויהי אינו אלא לשון צרה כמ"ש תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ואמרו (עירוכין י"ח) אוי לי מיצרי וכו'.
"ויהי" - (שם) וי והי' כמ"ש (עירובין כ"א) קינים זה פורענותן של צדיקים בעוה"ז והי זו פורענותן של רשעים לע"ל.
"אחשורוש". . .מגילת סתרים
• לפירוש "מגילת סתרים" על כל הפרק •
תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר "ויהי", אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אחשורוש, הוה המן....
- ...והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד? והאיכא שני? והאיכא שלישי? והאיכא טובא?
- [אלא] אמר רב אשי: כל "ויהי", איכא הכי ואיכא הכי; "ויהי בימי", אינו אלא לשון צער.
ויהי –
- אמר רב: ויי והי, הדא הוא דכתיב (דברים כח סח): "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות" וגו'.
אחשורוש –
- אמר רב: אחיו של ראש ובן גילו של ראש.
- אחיו של ראש – אחיו של נבוכדנאצר הרשע שנקרא ראש, שנאמר: "אנת הוא רישא די דהבא" (דניאל ב לח).
- בן גילו של ראש – הוא הרג, הוא ביקש להרוג; הוא החריב, הוא ביקש להחריב, שנאמר: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם" (עזרא ד ו).
- ושמואל אמר: שהשחירו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה.
- ורבי יוחנן אמר: כל שזוכרו אומר, "אח לראשו!"
- ורבי חנינא אמר: שהכל נעשו רשין בימיו, שנאמר (אסתר י א): "וישם המלך אחשורוש מס".
הוא אחשורוש –
- הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.
המולך –
- אמר רב: שמלך מעצמו.
- אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי.
- אמרי לה לשבח, דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה;
- ואמרי לה לגנאי, דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הור דיהב וקם.
מהודו ועד כוש –
- רב ושמואל. חד אמר, הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם.
- וחד אמר, הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי. כשם שמלך מהודו ועד כוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו.
- תנו רבנן, שלושה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנאצר וכו'.
מדרש רבה
"וַיְהִי בִּימֵי [אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ]":
- א"ר יהושע בן קרחה: שהשחיר פניהם של ישראל כשולי קדירה.
- ור' ברכיה אמר: שהכחיש ראשן של ישראל בצום ותעניות.
- ר' לוי אמר: שהשקה אותן רוש ולענה.
- ורבי יודא בר' סימון אמר: שבקש לקעקע ביצתן של ישראל.
- ור' תחליפא בר בר חנה אמר: שהיה אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר. וכי אחיו היה? והלא זה כשדי וזה מדיי?! אלא זה ביטל מלאכת בית המקדש וזה החריבו, לפיכך השוה אותם הכתוב כאחד, הה"ד (משלי יח, ט): "גַּם מִתְרַפֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" "גַּם מִתְרַפֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ" זה אחשורוש שביטל מלאכת ביהמ"ק "אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" זה נבוכדנצר שהשחית בהמ"ק.
ד"א, "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ", ר' יהודה ור' נחמיה:
- חד אמר "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" שהרג אשתו מפני אוהבו "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" שהרג אוהבו מפני אשתו,
- ור' נחמיה אמר: "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" שבטל מלאכת בהמ"ק "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" שגזר עליו שיבנה. וכי הוא גזר? והלא כורש גזר?! אלא כתיב (עזרא ו, ג): "בשנת חדא לכורש מלכא", באותה שעה נכנסו כל סנקליטין שלו אצלו, אמרו לו "אביך גזר עליו שלא יבנה ואת גוזר עליו שיבנה?! וכי יש מלך מבטל גזירות מלך?!" א"ל: הביאו לי קינסין הנעתקין. מיד הביאו לו, הה"ד (שם, ב) "וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא". מה כתיב ביה? (שם ד, כא) "כען שימו טעם לבטלה". א"ל: ומי כתיב לעולם?! לא כתיב אלא "עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם", מאן אמר לי שאילו היה אבא קיים לא היה בונה אותו? לפיכך הוא כוללו עם הנביאים, הה"ד (שם ו, יד) "ושבי יהודיא בנין ומצלחין וגו'".
פרק א/פסוק א
(אסתר א, א) ויהי בימי אחשורש אמר רב ווי והי נתקיים מה שכתוב בתורה (דברים כח, סח) והתמכרתם שם לאויביך ושמואל אמר (ויקרא כו, מד) לא מאסתים ולא געלתים בימי אספיונס הקיסר, לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי רומיים, כי אני ה' אלקיהם לימות גוג ומגוג במתניתא תנא (שם) לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו, להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלקיהם לעתיד לבא שאין כל אומה ואומה שולטת בהם, פירש צרה תוך צרה היה בימי המן כי לא די היה במה שהיו עבדים תחת ידיהם אבל בזה לא די רק שנתנו אותם להרוג ולאבד בימי המן וזהו ווי ונהי שזהו צרה תוך צרה שכך יש לדרוש לשון ויהי לשון ווי ונהי ודבר זה כתוב בתורה באחרון של כל הקללות כאשר נגמרו הקללות ובאחרונה היה הדבר שהוא יותר קשה ואז היה מתהפך הש"י מדתו עליהם לרחמים כאשר כבר כלו כל הקללות ולכך אחשורוש שמכרם להמן הוא עצמו נהפך עליהם לטוב, ואמר (שם) לא מאסתים וכו' ופי' זה כי נרמז בכתוב ענין המגילה הזאת כמו שנאמר (שם) לא מאסתים ולא געלתים שדבר הכתוב ארבעה מלכיות אלו שהיו מתנגדים ואויבים לגמרי לישראל שלא היו כמותם בעבור שהיה כוונתם לבטל את ישראל וההתנגדות הוא ארבע דהיינו ד' צדדים שהם מתנגדים אל האמצעי שהוא עיקר ואמר הכתוב שבכל התנגדות אשר הוא בארבע אין הש"י עוזב את ישראל, אבל (ספר אור חדש עמוד ע) במתניתא תנא אלו ד' שנזכרו בכתוב הם כנגד ד' מלכיות ואמר לא מאסתים שהעמדתי חנניה מישאל ועזריה ואומר שהעמדתי להם וכו' שנתתי להם חשיבות גם כן שעל ידי זה יהיו נצולים ולכך בכל ד' מלכיות אמר שהעמדתי להם אנשים שהיו מצילים אותם ובזה נראה כי לא עזב הש"י אותם שהרי עדיין ימצא בהם גדולה ובזה נראה כי לא נעזבו לכך בכל מלכיות היו נמצאים מישראל קרובים אל המלכות שהצילו אותם מן הרע ודבר זה יש להבין מאוד, ויש לתמוה מה שאמר אצל מלכות רביעית שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות וכי לא היו חכמי דורות גם כן בשאר מלכיות ולמה בכל מלכות לא היו אנשים מיוחדים רק במלכות רביעית אמר שהעמדתי להם חכמי דורות ויש לפרש דבר זה כי אמר במסכתא יומא בפ"ק (ט, א) כי בית ראשון היה חרב בשביל ג' חטאים והם ע"ז ש"ד ג"ע וקאמר כי בית שני חרב בשביל שנאת חנם ללמדך כי שנאת חנם שקול נגד ג' עבירות ע"ז שפיכות דמים גילוי עריות ומפני שחטאו באלו ג' הביא הש"י עונש על אלו ג' חטאים לכפר עליהם וזה כי במלכות ראשון היה גוזר נבוכדנצר עליהם שיהיו עובדים ע"ז ויהיו משתחוים לצלם שהקים נבוכדנצר ומפני כי חנניה מישאל ועזריה היו מקדשים את שמו ונתנו עצמם לשריפה בשביל ע"ז דבר זה היה כפרה להם מה שחטאו בע"ז ומלכות שניה היה מדי והיה אחשורוש שהוא מלכות פרס נתן ישראל ביד המן לשפוך דמם ולהרוג אותם כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך ומפני שחטאו בשפיכות דם בא עליהם העונש ונצולו ע"י מרדכי שהוא הפך ש"ד שהיה רצוי לרוב אחיו דובר טוב ודורש שלום לעמו וע"י זה נצולו וגם זה נתבאר למעלה בהקדמה שנקרא מרדכי מרי דכיא שהיה בקטרת אשר הוא מסלק המיתה ולכך הוא הפך ש"ד וזה כפרה על ישראל שחטאו בשפיכת דם ועוד בימי יונים שנגזר עליהם שמד ובפרט שגזרו היונים שכל בתולה קודם שתכנס לחופה תהיה נבעלת וכל זה לקבל עונשים מה שחטאו בערוה בימי בית ראשון ונצולו על ידי חשמונאי ובניו שהיו כהנים גדולים קדושים מן הערוה שכל מקום שתמצא קדושה הוא גדר ופרישה מן הערוה כמו שהוא מפורש בת"כ (קדושים, א) באריכות ולכך הכהנים שיש בהם קדושה הם נגד הערוה והם היו מבטלים דבר זה והתחלת זה היה על ידי יהודית שרצה לזנות עמה והרגתו ומלכות רביעית החריב בית שני ומפני כי חורבן של בית שני היה בשביל חטא שנאת חנם לכן העמיד הש"י לישראל להציל אותם מן המלכות הזה חכמי הדורות שעליהם אמרו (ברכות דף סד.) ת"ח מרבים שלום בעולם וכמו שמיוחדים כל אחד ואחד להיות עזר לישראל ולהגן עליהם מן החטא כך העמיד חכמי הדורות להגן על ישראל מן חטא בית שני שהיה שנאת חנם ומחלוקת אמנם נראה מפני כי חכמי דורות היו קרובים אל המלכות כמו ר' שהיה קרוב אל המלכות כי אנטינינוס היה אוהב את התורה, רבי לוי (שם) פתח פי' כי במגילה הזאת מבואר ומפורש גודל הצרה שהגיע לישראל על ידי המן מה שלא נהיה כזאת ולכך פתח להאי פרשתא פתחא מהכא (במדבר לג, נה) ואם לא תורישו וגו' כי סבת דבר זה מפני כי כל אחד יכול להרע לעצמו יותר ממה שהוא יכול להרע לאחר ולפיכך כאשר נותנים יד וכח לאומה שהם שונאים בזה הם מריעים לעצמם נותנים יד וכח לאומה כדכתיב (שם) ואם לא תורישו וגו' ואז הפורענות הבא הוא בא מן ישראל עצמם והוא גדול מאוד כאשר ישראל בעצם יתנו כח לאומות ומפני כי שאול בעצמו חמל על אגג ונתן קיום לאגג בזה נתן לו הכח יותר מכל האומות שלא היה הכח לאחד כמו שהיה להמן שהוא מזרע אגג.
רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מהכא (שם) (במדבר לג, נו) והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, וביאור זה כי ישראל כאשר הם רחוקים מן האומות כאשר יש לישראל קרוב להם שלא יורישו אותם דבר זה נחשב קירוב אל עיקר כח האומות כי הדבר שבא מרחוק (ספר אור חדש עמוד עא) להתקרב לדבר אחד בזה נראה שהוא אוהב אליו שהרי מרחוק בא להתקרב אליו וכאשר ישראל שהם רחוקים מן האומות והם אוהבים האומות וא"כ אותם הדברים שהם באומות שבשביל אותם דברים הש"י מאבדם א"כ ג"כ הם בישראל ועוד יותר ולכך אמר כאשר דמיתי לעשות לאומות יבא עליהם ח"ו.
והבן זה מאוד.
ויהי בימי אחשורוש, אמר ר' לוי אחיו של ראש ובן גילו של ראש אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב, לח) אנתה הוא ראשה די דהבא, ובן גילו של ראש נבוכדנצר הרג, והוא בקש להרוג, נבוכדנצר החריב והוא בקש להחריב, וכן הוא אומר (עזרא ד, ו) ובמלכות אחשורש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה, ור' חנינא אמר שכל אשר מזכירו אומר אח לראשו, ר' יוחנן אמר שהכל נעשו בימיו רשים שנאמר (אסתר י, א) וישם המלך אחשורש מס על הארץ, פי' זה מה שאמר אחיו של ראש ר"ל כי נבוכדנצר ואחשורש הם שוים ודומים בכח ממשלתן ואומר אני שיש ראיה לזה מספר דניאל אצל חיה שניה אמר (דניאל ז, ה) וארו חויא אחרי תנינא ובשלישי לא אמר תלתאי שמורה כי השניה היא דומה לראשונה ולפיכך אמר תנינא ומפרש ר' לוי כי שם אחשורש מורה על עיקר מלכותו של אחשורש שהיה מלכותו במאזנים שקול נגד מלכות נבוכד נצר הרשע ולפיכך קרא אותם אחים ועל נבוכדנצר אמר (שם ב, לח) אנתה הוא ראשה די דהבא וכך מלכות פרס נדמה לכסף וכסף וזהב הם אחים יחד בכל מקום וזה ראיה כי המלך אחשורש שהיה ממלכי פרס דומה לנבוכדנצר, ולפיכך אמרו עליו שהוא אחיו של ראש והם מתנגדים אל ישראל ודבר זה ידוע כי נבוכדנצר ואחשורוש מתנגדים לקדושת ישראל לכך זה החריב וזה היה מבקש להחריב ויש כאן ד' חכמים שכל א' דרש שמו של אחשורש והכל מסכימים כי שמו מורה שהוא היה יוצא מן הסדר הראוי למלך כמו השם שהוא לצדיקים אשר מורה השם על הפלגת במעלה ואצל הרשע יורה השם על שהוא יוצא מן הסדר הראוי והשם בא על המהות ופליגי מה הוא המהות של אחשורש לדעת רב השם מורה על גודל מלכותו ולכך דרש אחשורש אחיו של ראש ושמואל סבר כי עיקר השם של אחשורש הוא מורה על מה שכתוב במגילה הזאת כי אין ספק כי מה שכתוב במגילה הזאת הוא דבר גדול מאוד וראוי לבא השם על זה ולכך אמר שהושחר פניהם של ישראל בצום ובתענית וזהו עיקר המגילה שהוזכר בה גודל הצרה שהיא לישראל, ור' חנינא סבר כי השם ראוי שיהיה מורה אם הוא צדיק אם הוא רשע ועל דבר זה ראוי שיבא השם ולכך דרש שנקרא אחשורש שהכל אומרים אח לראשו שהיה רשע גמור, ור' יוחנן סבר כי עיקר השם הוא בא על הנהגת מלכותו שהיה נוהג עם בני אדם ועל זה אמר כי הנהגת מלכותו שהכל היו נעשים רשים בימיו לפי שהיה מטיל מסים עליהם כדכתיב (אסתר י, א) וישם מס על הארץ ולכך הכל נעשו רשים בימיו וכמו שכתב רב סעדיה גאון בספר דניאל על החיה שראה דניאל שאמר לה (דניאל ז, ה) אכלי בשר סגיא ואם כן זה השם שנעשו הכל רשים הוא מהות מלכותו של אחשורש, ועוד תבין כי לדעת רב היה אחיו של הראש הוא נבוכדנצר, ושמואל אמר שהשחיר פניהם של ישראל בצום ובתענית וזה הוא העדר האדם ובזה היה מקולקל ולכך נקרא אחשורש ור' חנינא אמר כי לא היה ראוי לו המציאות כלל ולכך אמרו אח לראשו כי הראש הוא עיקר המציאות והכל אומרים אח לראשו שאין ראוי לו המציאות כלל, ור' יוחנן אמר שהכל נעשו רשים בימיו וזהו עניין רביעי שהיה מביא העניות לבריות ומעתה היה מקולקל בכל צד וכאשר תבין בארנו לך דברי חכמים האלו שזכרו עניין מופלג בשם אחשורש מה שהיה פגום בכל צד ועוד הדברים הם עמוקים מאוד מה שבאו לפרש שם אחשורש כי השם מורה על ד' דברים שהם כל הבחינות שהיו באחשורש ואין לפרש יותר, ויראה לומר כי אלו חכמים הוכרחו לפרש (ספר אור חדש עמוד עב) שם אחשורש מפני שקשה שהיה לו לכתוב ויהי בימי המלך אחשורש ולא זכר אותו בשם מלך ולכך דרשו כי שם אחשורש מורה על מהותו שהוא יוצא מן הסדר הראוי כי כל הדברים אשר נרמזו בשם אחשורש מורים על שנוי.
ואם כן השם הזה הוא גנותו ולכך אין להזכיר אצל זה שם מלך שהוא שם הכבוד, ועוד כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה מה שאירע לישראל היה דבר שנוי שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג והוא דבר שאינו לפי השכל וכמו שאמרה אסתר (אסתר ז, ד) ואלו לעבדים וגו' על זה אמר ויהי בימי אחשורש כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי דבר זה היה ראוי אל אחשורש שהוא בעצמו היה יוצא מן הסדר הראוי כמו שמורה עליו השם ולא שייך להזכיר מלך אשר המלך הוא הסדר ומסדר את הכל, הוא אחשורש, (אסתר א, א) לפי פשוטו ר"ל הוא אחשורש מפני שהיה עוד במלכי פרס ומדי מלך שנקרא אחשורש ולכך כתיב (שם) הוא אחשורש המולך מהדו ועד כוש אבל רז"ל (מגילה דף יא.) דרשו הוא אחשורש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, ור"ל שכל מה שעשה אחשורוש טוב לאסתר ולמרדכי ולישראל הכל מן הש"י שהיה גורם זה כי הוא בעצמו היה רשע מתחלה ועד סוף ודבר זה בא להזכיר בתחלת המגילה להודיע כי כל הנעשה במגילה היה מן הש"י כי הוא עצמו רשע מתחלתו עד סופו, ובמדרש (אסתר רבה א, ב) הוא אחשורש חמשה לרעה וחמשה לטובה, חמשה לרעה הוא היה גבור ציד (בראשית, י) הוא עשו אבי אדום (שם לו) הוא דתן ואבירם, (במדבר, כו) הוא המלך אחז (דה"ב, כח) הוא אחשורש (אסתר א, א) חמשה לטובה אברם הוא אברהם (ד"ה א, א) הוא משה ואהרן (שמות, ו) הוא אהרן ומשה (שם) ודוד הוא הקטן (ש"א, ז) הוא יחזקיה (דה"ב, לב) הוא עזרא עלה מבבל (עזרא, ז) ר' ברכיה בשם רבנן אית לן חד דטב מכולהון (תהלים קה, ז) הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו בעולם, ופי' זה כי אלו היה מיוחדים בעולם הן בצדקת הן ברשעת ולכך היו חמשה כי הה"א הוא מורה על הידיעה שכן נקרא ה"א הידיעה ולכך אותם שהם מיוחדים וידועים הן ברשעות הן בצדקות היו חמשה ונראה כי מה שהה"א דוקא ה"א הידיעה מפני שהש"י ברא עולמו בה"א ובה"א היה הכל נגלה ונמצא כי כל העולם נמצא ונגלה בה"א ולכך הה"א עושה כל דבר נגלה ונודע והוא ה"א הידיעה ולכך ג"כ ראוי להיות אותם שהיו ידועים ונכרים ונודעים ברשעת חמשה כי אברהם היה מיוחד בצדקות כי הוא ראשון להכיר את בוראו וקודם זה לא הכירו הבריות את בוראם וכן הוא משה ואהרן משה היה מיוחד כאשר ידוע כי לא קם נביא כמשה עוד, ודוד הוא היה מיוחד שראוי אליו המלכות הוא יחזקיה מפני שהוא דרש את ה' כי הראשונים לא החזיקו בתורת השם והוא היה מחזיק התורה אחר שהיו מבטלים התורה והמצות ולכך נקרא יחזקיה שהיה מחזיק בתורת השם הוא עזרא שעלה מבבל אע"ג כי יחזקיה המלך היה מחזיק בתורת השם אחר שסרו מן הש"י מ"מ לא הוסרו לגמרי אבל כאשר גלו בין האומות והיה בטול לכמה מצות ועזרא העלה אותם לארץ ישראל עד שחזרו למקומם להיות כמו בראשונה בא"י ולכך אמרו ז"ל (סנהדרין דף כא:) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלא שהקדימו מרע"ה וכדכתיב (עזרא ז, ו) הוא עזרא עלה מבבל וכתיב ומשה עלה אל האלקים וכתיב והוא ספר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלקי ישראל, ולפכך אלו היו מיוחדים והיו חמשה והפך להם שהם לרעה כי ידיעת ההפכים אחד וכמו חמשה הם מיוחדים בעולם לטוב כך חמשה הפך להם שהם לרעה ואע"ג שיש יותר מן אלו חמשה שכתוב אצלם לשון הוא מ"מ חמשה נזכרו לרעה כי הוא החל להיות גבור ציד לפני ה' הרי הוא נזכר לרעה וכתיב אצלו הוא מורה שהוא מיוחד לרעה וכן הוא עשו אבי אדום נזכר לרעה בכמה מקומות וכתיב אצלו הוא מורה שהוא מיוחד ברשעות (ספר אור חדש עמוד עג) וכן דתן ואבירם וכן מלך אחז וכן אחשורש בכלם נזכר בכתוב מעשיהם וכתיב הוא לכן דרשינן שהם מיוחדים ברשעות אבל בשאר מקומות דכתיב ג"כ אצלם הוא לא נזכר בהם שום רעה בכתוב בפירוש לכן לא משמע לשון הוא שום דבר וכן באותם דכתיב הוא לטובה נזכר אצלם טובה וכתיב אצלם הוא בזה דרשינן לטובה שהוא מורה על הטובה שהיו מיוחדים בו ומפורש בהם, המולך מהודו ועד כוש (אסתר א, א) לפי הפשט היה לו לומר אשר מלך מהודו ועד כוש ולא לשון הוה דמשמע שמולך עתה לכך פרשו בגמרא (מגילה דף יא.) המולך מעצמו ובא הכתוב לומר כי כאשר הוא מלך בן מלך אז אין כאן שנוי וכאשר לא היה שנוי סדר לא היה בא ג"כ שנוי אחר לבא על ידו פורעניות כמו זה שהוא שנוי סדר העולם לכלות ולאבד אומה שלימה אבל כאשר היה כאן שנוי שהיה מולך מעצמו וזהו שנוי בודאי וכל השתנות מביא שנוי אחר ג"כ ולכך בימיו נתחדש מעשה המן שהיה דבר שנוי לגמרי ועוד מעשה ושתי שהרגה המלך וכן תליית המן הכל היה שנוי ונמשך הכל ממה שהיה עצם מלכותו ג"כ בדרך שנוי שהיה מלך חדש שלא היה מזרע המלוכה ודבר זה מורה על שנוי ומזה הטעם עצמו ג"כ דרשו שם אחשורש שהיה שם העצם שלו מורה שנוי כמו שהתבאר וכן מה שאמרו במדרש (אסתר רבה א) הוא אחשורש ר' יהודא ור' נחמיה חד אמר הוא אחשורש שהרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו וחד אמר הוא אחשורש שבטל מלאכת בית המקדש הוא אחשורש שגזר לבנות ב"ה וכל זה מורה שכל עניין שלו בהשתנות משאר בני אדם ובא ללמוד על שנזכר במגילה הזאת שהיה גזירה כמו זאת על ישראל ודבר זה דבר זר מאוד כי ישראל הם אומה הקדושה שיהיה דבר זה גזירה מן המלך עליהם אף שלא יצאת לפעל ולכך אמר שאין מביאין ראיה מזה שהיה הכל אצל המלך הזה בהשתנות ובגמרא (מגילה דף יא.) שמעצמו מלך אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי אמרי לה לשבח דלא הוי אינש דהוי חשיב למלכותא כותיה ולמ"ד לגנאי דיהיב ממונא יתירה, ולמ"ד לשבח אין הכתוב בא לדבר במעלת הרשע רק מפני שאמר שמלך על מאה ועשרים מדינה מפרש הכתוב מפני שהיה חשוב מאוד שהרי היה מולך מעצמו ולכך היה מולך מהודו ועד כוש כי התיבה של המולך דבוקה אל מהודו ועד כוש שהוא מדבר מתוקף וגודל מלכותו ומ"ד לגנאי התיבה דבוקה אל הוא אחשורש שמדבר בגנותו.
כלל הדבר כאשר אחשורש יצא ממנו דבר זה לאבד את ישראל מן העולם אף כי לא נתקיימה הגזירה אי אפשר לומר רק כי היה המלך הזה אדם זר לגמרי ומפני כך אין מביאין ראייה ממנו כלל ולכך דרשו כל עניני שמורה על זרות גם שלא היה קיום ויסוד למעשיו וכל מעשיו שלא כסדר שהרי הרג אשתו מפני אוהבו ואין לומר כי יותר היה נמשך אחר אוהבו הרי גם כן הרג אוהבו מפני אשתו ואם כן מלך הפכפך היה ולא היה יסוד קיים בכל ענייניו ובכל מעשיו ולפיכך היה גם כן ממנו הגזירה להרוג ולכלות ישראל דבר שאין לו קיום ויסוד והכל נרמז במלת הוא אחשורש שמורה כי היה יוצא מן הסדר של שאר מלכים וגם משאר בני אדם, מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה (אסתר א, א) לא הוי צריך לומר רק מהודו ועד כוש ולמה הוצרך לכתוב מאה ועשרים ושבע מדינה אבל בא לומר כי על כל המלכיות היה מולך בשוה על הרחוקים כמו על הקרובים ולכך כתב שבע ועשרים ומאה מדינה שהם מלכיות פרטים וכלל אותם בכלל אחד ואלו כתב מהודו ועד כוש בלבד אין זה חשיבות מלכותו אף שהיה מלכותו על כל העולם אין זה חשיבות מלכות אבל בזה שאמר שבע ועשרים ומאה מדינה ור"ל שכל מדינה ומדינה היה בה מלכות מיוחד עד שכל מדינה מלכות בפני עצמה ועל אלו היה מולך, ועוד אם כתיב שבע ועשרים ומאה מדינה בלבד היה משמע שכל מדינה ומדינה היתה מיוחד בפני עצמה ולא (ספר אור חדש עמוד עד) היה להם חבור ביחד ואין זה חשיבות מלכות כאשר הוא מולך על שבע ועשרים ומאה מדינה שמחולקת כל מדינה בפני עצמה ואין לאחת חבור אל אחרת אבל אלו קכ"ז מדינות בכל מדינה ומדינה בפני עצמה היה בה חשיבות מלכות וגם היו מתחברים ביחד שהיו כמו מלכות אחת ודבר זה חשיבות גדול להיות מולך על קכ"ז מדינות שכל אחת היה לה שם מלכות בפני עצמה ועם כל זה יש להם חבור ביחד ומלך עליהם, שבע ועשרים ומאה מדינה היה לן לכתוב מאה ועשרים ושבע מדינה להזכיר מנין הרב קודם וכן כתב אצל שני חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים ופירש זה כי מספר השנים אינם מחולקים והכל למספר א' עולה ולכך מצרף המספר תחלה למאה מה שאפשר אבל המדינות הם מחולקים בעצמם אין צריך לחבר אותם למספר גדול ולכך אמר שבע קודם ועוד כי אף אם אינו מלך רק על ז' מדינות ג"כ הוא מלך ולכך מזכיר תחילה ז' מדינות את"כ מספר יותר הוא מלך ולכך מזכיר תחילה ז' מדינות אח"כ מספר יותר גדול אבל חיי האדם אין מספר חיי האדם הוא ז' שנה ולכך הוצרך לומר מאה שנה ועשרים וגו' ועוד כי כאן בא לומר שכבש המדינות ולענין כבוש המדינות מתחיל במעט ואח"כ היה מוסיף והולך אבל חיי שרה הוא הפך שהיותר רב קודם ואח"כ מוסיף עוד ואין התוספת כמו העיקר.
ובמדרש (אסתר רבה א, ז) שבע עשרים ומאה מדינה ר' יודא ור' נחמיה רבי יודא אמר כיבש שבע שהם קשות כעשרים כבש עשרים שהם קשות כמאה, ר' נחמיה אומר נטל אוכלוסן משבע וכבש עשרים נטל אוכלוסן מעשרים וכבש מאה, כי הוקשה להם כמו שאמרנו שהיה לו להקדים מספר הרב ולמה הקדים מספר המועט אלא בא ללמוד דבר גדול כי אחשורש היה מולך בכל עולם הזה התחתון והעולם הזה התחתון מקבל מן האמצעי ומן עולם העליון כי הם שלשה תחתון ואמצעי ועליון והתחתון יש בו מכל השלשה ולכך הישוב והם המקומות שבו יש בו מאה ועשרים ושבע וזה כי מספר מאה מתייחס אל עולם העליון שהוא עולם ג' וזה כי מספר מאה היא מדריגה השלישית כי מספר אחרים הוא מדריגה ראשונה ומספר עשרה מדריגה שניה ומספר המאה הוא מדריגה שלישית ומפני כך המאה הוא כנגד עולם ג' הוא עולם העליון ומפני כי עולם העליון אין בו פירוד וחלוק ולכך כנגד זה מספר מאה כי מספר מאה הוא כמו אחד נחשב כי המאה הוא כלל אחד וכנגד עולם האמצעי הוא מספר עשרים כי מספר עשרים מדריגה שניה כמו שאמרנו כי הוא ממספר העשירות שהוא מדריגה השניה ומספר עשרים הם שני פעמים עשרה וזה ראוי לעולם האמצעי שיש לו מדריגה שניה לא כמו עולם העליון שהוא אחד, ועוד כי אינו נחשב העולם האמצעי אחד כאשר יש בו חומר וצורה ודבר זה הוא שנים והם כמו דבר אחד ולכך כנגד זה מספר עשרים שהוא שני פעמים עשרה ומ"מ הוא מספר אחד שהם כלל אחד ואחר כך מספר שבע ומספר זה הוא כנגד עולם התחתון ומפני כי עוה"ז הוא עולם הרבוי והוא הפך העולם העליון שהוא אחד לגמרי וכמו שיורה עליו מספר מאה שהמאה הם כלל אחד וכך הוא עולם העליון הוא עולם אין בו פירוד כלל רק הוא כלל אחד לגמרי ולכך כנגד זה מספר מאה והעולם האמצעי שיש בו רבוי מה כמו שפרשנו לכך כנגד זה מספר עשרים שהוא שני פעמים עשרה אבל עולם התחתון הוא עולם הרבוי והפירוד ולכך יש כנגד זה מספר שבע ולא תמצא מספר מורה על פירוד וחלוק כמו מספר שבעה שכל מקום שרוצה להזכיר רבוי חלקים מזכיר שבעה כמו (דברים כח, ז) בדרך א' יצאו ובשבעה דרכים ינוסו כלומר ברבוי דרכים ינוסו וכן (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם כלומר הרבה פעמים יפול וקם וכן הכה אותו והיה לשבעה נחלים וכן הרבה מאוד ולכך תמצא כל מספר ומספר מן אלו ג' מספרים מורה על עולם מיוחד כמו שבארנו ותדקדק בזה מאוד, כלל הדבר כי העולם העליון אין בו חלוק כלל והעולם הב' התחלת והחלוק כי הוא מחומר ומצורה וזה נחשב הרכבה ועולם התחתון יש בו פירוד (ספר אור חדש עמוד עה) לגמרי וכנגד אלו ג' הם מאה ועשרים ושבע כאשר העוה"ז מקבל מן שלשה עולמות ולכך יש בו מדינות מאה ועשרים ושבע וזה שאמר ר' יהודה כבש שבעה שהיו קשים כמו עשרים וכבש עשרים שהיו קשים כמו מאה, ודבר זה כי לענין הקושי הוא החוזק והקיום הם שוים כמו שזה קיים עומד כך השני קיים עומד ולכך אמר כי כבש שבעה שהם קשים כמו עשרים וכבש עשרים שהם קשים כמו מאה ואתה הבן הדברים שרמזנו דברים גדולים.
ומפני כך מקדים תחלה לומר שבע ועשרים ומאה כי מתחיל בעולם התחתון אבל ר' נחמיה אמר שנטל אוכלסין משבע וכבש עשרים נטל אוכלסין מעשרים וכבש מאה ור"ל ג"כ כמו שאמרנו כי כאשר עלה מדריגת זאת לכבוש את שבע מדינות אשר תם כוחם מצד עוה"ז התחתון אז עלה למעלה יותר לכבוש עשרים אשר כח שלהם מצד עולם האמצעי וכאשר עלה למדריגה זאת והיה לו כח הזה אז עלה יותר אל המדריגה העליונה והבן הדברים האלו.
ובמדרש (אסתר רבה א, ח) היה יושב ר' עקיבא ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מפני מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא כך אמר הקב"ה תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, וביאור דבר זה כי ראוי אל שרה שתהיה לה העולם הזה ואף עולם הבא אף כי רב הצדיקים אין להם עוה"ז מכל מקום שרה היתה מוכנת אף אל עולם הזה כי נקראת שרה שהיא שרה לכל העולם כמו שנקרא אברהם על שם אב המון כך נקראת שרה שהיא שרה לכל העולם ולכך היה חיי שרה כפי מה שראוי אל העולם מספר קכ"ז ותמצא בשרה מה שלא תמצא באמהות שאין הכתוב מזכיר שני חיי האמהות רק שני חיי שרה וזה מפני שראוי היה לה עוה"ז בעבור כי שמה נקרא שרה שהיא שרה אל כל העולם ומפני כך מזכיר שני חיות שלה בעולם הזה שהיה לפי מה שראוי אל העוה"ז וזה כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם האמצעי ומן עולם העליון לכך העולם הזה בשלימות הוא קכ"ז הקו"ף מה שמקבל עולם הזה מן עולם העליון ומקבל גם כן מן עולם האמצעי ואל אלו שייך מספר קכ"ז לכך שרה שהיא שרה על עולם הזה נתן לה הש"י חיים בעולם כפי מה שראוי אל העולם ואל תטעה לומר כי היה לרשע כמו שהיה אחשורש רשע גמור שיהיה לו חלק בעולם העליון רק שאלו מדינות שהם בעולם התחתון מקבלים מן העולם העליון כמו שאמרנו והש"י נתן לאחשורש שיהיה מלך בעוה"ז ולכך הגיע לו המדינות בענין זה ויש לך להבין מה שאמר תבא אסתר שהיתה בתה של שרה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה כמו ששרה שנתן הש"י לה העה"ז זכתה להיות קיימת בעה"ז כפי מה שראוי אל עה"ז כמו שאמרנו כך זכתה אסתר להיות מולכת כפי מה שראוי אל העולם הזה גם פירש בתה של שרה ר"ל שאסתר יש לה יחוס אל שרה כאשר חוט של חסד משוך עליה שרה היתה נביאה ויפת תואר וכן אסתר ויש לך להבין דבר זה מאוד, ובגמרא (מגילה דף יא.) אמרו שבע ועשרים ומאה מדינה אמר רב חסדא בתחלה מלך על ז' ואחר כך על עשרים ואחר כך על מאה, גם דבר זה שדקדקו מה שנזכר המספר קטון תחלה לא כמו שהוא אצל שרה שנזכר הרב תחלה ולכך אמר שמתחלה המלך על שבע כו' וזה גם כן כמו שאמרנו להודיע כי המלכות שלו היה מתעלה עד מה שאפשר כי העולם הזה יש בו מעולם התחתון ויש בו מענין עולם האמצע ואף מן עולם העליון ומן עולם הזה התחתון ראוי שיהיה לו מספר שבעה ומן עולם האמצעי ראוי מספר עשרים ומהעולם העליון ראוי מספר מאה כמו שאמרנו לכך אמר שהיה מתחיל לכבוש מה ששייך לעולם התחתון שהוא קודם ואחר כך מה שראוי מצד עולם האמצעי ואח"כ מה שראוי מצד עולם העליון והנה לפי זה הגמרא והמדרש הכל ענין אחד ושורש אחד למבין והכלל בזה כי אחשורש היה מולך על כל העולם ולכך היה מלכות שלו כפי מה שהוא עולם הזה התחתון (ספר אור חדש עמוד עו) שיש בו מעולם העליון ומעולם האמצעי ומעולם הזה התחתון בעצמו והרי המדרש והגמרא מוכיח כך בפירוש.
ועוד אמר במדרש (אסתר רבה א, ז) שבע ועשרים ומאה מדינה כיצד כבשן ר' יודא ורבי נחמיה רבי יודא אומר כחצי עטרה שאת מכבש את החיצונות הפנימות מאליהן נכבשות אמר ר' פנחס העולם הוא עשוי כעטרה ורבי אבין אמר כאפי קבאי ור' נחמיה אמר כאמת המים אתה מכבש את החיצונים והפנימים נכבשי' מאליהם, גם אלו החכמים באו לתרץ מה שכתוב (אסתר א, א) שבע ועשרים ומאה מדינה והיה לו לומר מאה ועשרים ושבע מדינה המנין המרובה קודם ולכך אמר כי העולם עשוי כחצי עטרה שהוא כמו חצי עיגול וכך הוא העולם שאין העולם מי לו לומר מאה ועשרים ושבע מדינה המנין המרובה קודם ולכך אמר כי העולם עשוי כחצי עטרה שהוא כמו חצי עיגול וכך הוא העולם שאין העולם מיושב בצד דרום אחר קו השוה והעולם שהוא כמו כדור אינו מיושב רק החצי כי אחר הקו השה אין העולם מיושב לכך נשאר החצי ונמצא הישוב הוא כמו חצי עטרה וחצי עטרה הוא קצר במקום החיצון והולך ומתרחב ולכך קאמר שבע ועשרים ומאה מדינה מתחיל בקצר יותר וכן למ"ד באפי קבאי פירש קבא הוא אהל כדכתיב אל הקבה ואפי קבה לפניו הוא קצר והולך ומתרחב וכן למ"ד כאמת המים בתחלתו האמה קצר והולך ומתפשט יותר וכן העולם תחלתו קצר והולך ומתפשט וכאשר כובש החצון הפנימיות נכבשין ואין חלוק בין ג' דעות אלו רק כי כל אחד נותן טעם למה קצר העולם מלפניו ואח"כ הולך ורחב וקאמר מפני שהוא עשוי כעטרה שהוא עגול והישב הוא כמו חצי עטרה כי חצי כדור אין בו ישוב כלל כאשר ידוע וחצי עגול מלפניו הוא קצר והולך ומרחיב למ"ד שהוא כמו קובא שהוא אוהל שהוא קצר מלפניו וטעם זה מפני כי העה"ז דומה לאוהל וכל אוהל הוא הולך ומרחיב מפני שאין הרוחב אצל הפתח כל כך ולפיכך כל שהוא מתרחק מן הפתח הולך ומתרחב ולכך אל העולם כל שהוא נקרא לפנים הולד ומתרחב וכל שהוא לחוץ הוא קצר ומ"ד שהוא אמת המים אשר ר"ל כי אמת המים הוא הולך ומתפשט על הארץ תחלה הוא קצר והולך ומתפשט וכך העולם שהושפע מן הש"י התחלתו הוא קצר והולך ומתפשט וכל אלו באו לתרץ מה שאמר שבע ועשרים ומאה מדינה ולדברי כולם מפני שזכר כאן שהיה מולך בכל העולם והעולם הוא אחד ויש לו התחלה אחת וכאשר כובש ההתחלה בזה כובש הכל ולא פליגי רק למה הוא דומה כי למר הוא דומה לעטרה שיש לה חצון ויש לה פנימי ועל ידי שכבש החצון נכבש הפנימי למר הוא דומה לאוהל שהוא קצר בפניו והולך ומתרחב וכאשר כובש הקצר שהוא במקום הפתח נכבש הרוחב ולמר הוא דומה לאמת המים שהוא הולך ומתפשט תמיד כי העולם הזה יש לו התחלה אחת מפני שהוא נברא מן הש"י שהוא אחד ואח"כ הולך ומתפשט יותר ובכלל דבר שהוא התחלה הוא הכל רק שכל א' בא לפרש באיזה ענין נברא מן הש"י למר כמו חצי עטרה שיש לה התחלה והשטח הולך ומתפשט ולמר כמו האוהל שהוא בנין והוא קצר במקום שהוא פני האוהל ולמר העולם נברא מן הש"י כמו אמת המים שהולך ומתפשט מן הש"י ואלו שלשה דברים הם דברי חכמה מאוד ויש לפרש כי אין כאן מחלוקת רק שכל אחד בא להוסיף ואין בזה מחלוקת, מהודו ועד כוש (אסתר א, א) בגמרא (מגילה דף יא.) רב ושמואל חד אמר הודו בהתחלת העולם וכוש בסוף העולם וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך בכל העולם כולו כיוצא בדבר אתה אומר (מלכים א ה, ד) כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי קיימי אלא כשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך בכל העולם כולו, וקשיא ואיך יאמר הכתוב כשם דלא נזכר זה בכתוב והרי יש לפרש הכתוב כפשוטו וי"ל דעל כרחך צריך לומר כך דכיון דגבי הדדי יתבי אין נקרא זה מלך מי שמולך על ב' מקומות סמוכה זה לזה, ועוד הרי כתיב (אסתר א, א) שמלך על קכ"ז (ספר אור חדש עמוד עז)
מדינות, אלא על כרחך פירושו כשם שהוא מולך וכו' ובסמוך יתבאר איך לדברי שניהם משמע בלשון מהודו ועד כוש שמלך מסוף העולם עד סופו וכן בלשון מתפסח ועד עזה, וא"ת דסוף סוף קשה לכתוב שמלך מסוף העולם עד סופו ולמה מדבר בלשון זה וי"ל דיש מלך שקרוב למקום מלכותו הוא מולך ורחוק ממלכותו אינו מולך כ"כ מפני שאין האימה מוטל עליהם כמו שהוא מושל בקרוב למלכותו ולפיכך אמר כשם שהיה מולך מהודו ועד כוש על שני מקומות סמוכים וכך היה מולך מסוף העולם עד סופו, ועוד י"ל דאלו הוה כתב שבע ועשרים ומאה מדינה ה"א דכך קרה שהיה מולך על קכ"ז מדינה לכך כתב כשם שמלך וכו' כלומר שאין חלוק בין מרובה ובין מועט לפי שהיה מלך כולל המלכות שהוא בעולם ואם היו יותר מדינות בעולם ג"כ היה מולך עליכם לפי שהש"י נתן לו מלכות בעולם ואם כתב שהיה מולך מסוף העולם עד סופו אין משמע מזה שנתן לו הש"י שיהיה מולך בכל העולם רק שכך קרה שהיה כובש כל העולם אבל מלשון זה שאמר כשם וכו' ומזה ידעינן שהש"י נתן לו מלכות העולם לכך אין חלוק בין מעט ובין הרבה וכן בשלמה אמר כשם שמלך מתפסח וכו' כלומר שאין חלוק בין קרוב ובין רחוק ומי שסובר אחד בסוף העולם והשני בסופו סבירא ליה דאף אם מלכותו היה על כל העולם מה בכך הכתוב מזכיר המקומות הרחוקות שהיה מלך, וא"ת לחזי היכי יתבי המקומות ולמה פליגי בהכי ויש לפרש דגבי הדדי יתבי ומה שאמר אחד בסוף העולם כו' היינו שכל העולם כדורית ומסוף העולם עד סופו אי אפשר לומר רק בשני מקומות סמוכים מאוד שהאחד הוא התחלה והשני הוא בסוף כגון הודו וכוש שהם סמוכים יחד ואם תסבב את הכדור מן הודו ולדרום תסבב כל הכדור עד כוש שהוא אצל הודו בסוף העולם והשני בסופו ואם תסבב מהודו ולצפון ודרך כוש הם זה אצל זה, ויש לך לדעת כי הארץ שהוא כמו כדור שלם אין לומר בו שהאחד בסופו והשני בסופו דלא שייך כזה בכדור שהוא שלם והוא כדור אחד ולכך סבר חד כי כך ראוי לומר כמו שהיה מלך על מקצת כך היה מולך על כולו כי אל מקצת הכדור נמשך תשלום הכדור כמו שהוא ידוע ולכך פירשו כשם שהיה מולך על אלו שני מקומות הסמוכים כאשר הם על עיגול אחד כך היה מולך על כל העולם שהוא תשלום הכדור ואין השאר רק השלמה וצריך להשלים את הכדור כאשר מתחיל לסבב מקצת ממנו ומי שאמר האחד בסוף העולם והשני בסופו סובר כי אף שהכדור הוא כדורי ולא שייך בדבר שהוא כדורי לא התחלה ולא סוף מכל מקום שייך התחלה וסוף כאשר מניח מקום אחד בכדור ומשם מתחיל הסיבוב ודבר זה הוא הקצה הא' וגמר הסבוב הוא הקצה השני וז"ש שהאחד הוא קצה האחד והשני קצה השני אבל בעצמו אינו שייך בכדור לא תחלה וסוף ואל יקשה לך במאי פליגי דמאי נפקא מיניה דבין למ"ד האחד בסוף העולם והשני בסוף העולם ובין למ"ד גבי הדדי הוי יתבי הרי לפי דברי שניהם אלו ב' מקומות הם ביחד ובמאי פליגי דאין זה קשיא דבפירוש הכתוב פליגי דמי שסובר הא' בסוף העולם והשני בסוף העולם לא בעי למימר כשם שמלך וכו' דאטו כשם כתיב בקרא לכך לא בעי למימר כך ומ"ד דגבי הדדי הוי יתבי לא בעי למימר האחד בסוף העולם והשני בסוף וכמו שאמרנו כי מן הודו משמע כי הודו הוא התחלה וכוש הוא סוף ובכדור אין כאן התחלה וסוף כאשר הוא עיגול שלם אין כאן התחלה וסוף ולכך יש לפרש כשם שמלך מהודו עד כוש כך מלך מסוף העולם עד סופו והבן הדברים האלו מאוד.ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
- ^ ראו גם אסתר רבה א ב
- ^ שאמר לבנות בית המקדש.
- ^ שהרג אשתו ושתי בעצת אוהבו המן, כדאמר מר: ממוכן זה המן, והרג אוהבו המן בשביל אשתו אסתר.
- ^ ראו גם אסתר רבה א ב
- ^ שאמר לבנות בית המקדש.
- ^ שהרג אשתו ושתי בעצת אוהבו המן, כדאמר מר: ממוכן זה המן, והרג אוהבו המן בשביל אשתו אסתר.