פרקי דרבי אליעזר פרק כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · פרקי דרבי אליעזר · פרק כד · >>

פרק כד

מהדורת ונציה ה'ש"ד 1544
ברך נח ובניו, שנא' ויברך אותם אלהים (בראשית ט). במתנותיה' והנחילם את כל הארץ, ברך לשם ובניו שחורים ונאים, והנחילם את כל ארץ נושבת. ברך לחם ובניו שחורים כעורב, והנחילם חוף הים. ברך ליפת ובניו כלם לבני' ויפי', והנחילם מדבר ושדות אלה הנחלות שהנחילם. רבי אלעאי אומר היו מולידין את בניהם ופרין ורבין כמין שרץ גדול ששה בכל לידה, והיו כלם עם אחד ולב אחד ושפה אחת ודברים אחדים. ומאסו ארץ חמדה. שנאמר ויהי בנסעם מקדם הלכו לארץ שנער ומצאו ארץ גדולה ורחבת ידים וכולה מישור וישבו שם, שנאמר וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. רבי עקיבא אומר השליכו מלכות שמים מעליהם והמליכו עליהם עבד בן עבד, לפי שכל בני חם עבדים הם, ואוי לארץ שימלוך עליה עבד, שנאמר תחת עבד כי ימלוך. רבי חנינא אומר נמרוד גבור כח היה, שנאמר וכוש ילד את נמרוד. רבי יהודה אומר הכתונת שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו היה עמם בתיבה, וכשיצאו מן התיבה לקחה חם בן נח והוציאה עמו והנחילה לנמרוד, ובשעה שהיה לובש אותה היו כל בהמה חיה ועוף באין ונופלין לפניו, כסבורין שהוא מכח גבורתו, לפיכך המליכוהו עליהם מלך, שנאמ' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני יי'. אמר נמרוד לעמו, באו נבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה פן נפוץ על פני כל הארץ כראשוני', ונבנה מגדול גדול בתוכה. ונעלה לשמים שאין כחו של הקב"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר ונעשה לנו שם. רבי פנחס אומר לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, מה היו עושין היו מלבנים לבנים, ושורפין אותן כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה שבעים מיל, ומעלות היו לו ממזרחו וממערבו, אלו שהיו מעלין את הלבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין ואומרין אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה, ועבר אברם בן תרח וראה אותם בונין את העיר וקללם בשם אלהיו, ואמר בלע יי' פלג לשונם. ומאסו את דברו כאבן מושלך על גבי קרקע, והלא כל אבן בחור וטוב אין נותנים אותו אלא על פנות הבית, ועליו הכתוב אומר אבן מאסו הבונים וגומר. ר' שמעון אומר קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו, ואמר להם באו ונבלבל את לשונם, ומנין שהקב"ה ירד אליהם, שנאמר הבה נרדה. ארדה אין כתיב אלא נרדה. ומנין שהפיל גורלות בניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים. ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר כי חלק יי' עמו. אמר הקב"ה, חבל וגורל זה שנפל עלי רצת נפשי, שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים. וירד הקדוש ברוך הוא ושבעים המלאכים הסובבים כסא כבודו, ובלבל את לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון, כל אחד ואחד גוי וכתבו ולשונו, ומנה מלאך על כל אומה ואומה, וישראל נפל בחלקו וחבלו, ועל זה נאמר כי חלק יי' עמו. ומנין שירד הקדוש ברוך הוא, שנאמר וירד יי' לראות את העיר ואת המגדל. וזו ירידה שנייה. והיו רוצין לדבר איש אל רעהו בלשון הקדש, ולא מכירין איש לשון רעהו, מה עשו לקח איש חרבו ונלחמו אלו עם אלו להשחית, וחצי העולם שם נפלו בחרב, ומשם הפיצם יי' על פני כל הארץ. שנאמר וייפץ יי' אותם משם על פני כל הארץ. רבי אומר עשו אחיו של יעקב ראה את הכתונת שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה על נמרוד, וחמד אותם בלבו והרגו ולקח אותה ממנו, ומנין שהיו חמודות בעיניו, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות (בראשית כז). וכשלבש אותם נעשה גם הוא גבור, שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד. וכשבא יעקב מאת פני יצחק אביו אמר, אין עשו הרשע ראוי ללבוש את הכתנת הללו וחפר וטמנם שם, שנאמר טמון בארץ חבלו (איוב יח).