"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" - כולם הקשו דכל מקום שנאמר "ויהי בימי" הוא שרוצה לומר על סיפור אחר שהמעשה הזה היה בימי פלוני, "ויהי בימי שפוט השופטים - ויהי רעב בארץ" אבל בהיות הסיפור מאיש ההיא בעצמו אין שייכות לומר שבימי פלוני עשה אותו פלוני בעצמו כזה וכזה. ונראה הכונה כי אמרו בש"ס (מגילה י:) כל מקום שנאמר "ויהי בימי" אינו אלא צרה. והנה כל מקום שנאמר "ויהי בימי" נאמר הצרה תיכף בסמוך, כמו "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ" ולזה נראה שגם כאן סיפר סמוך ל"ויהי בימי" מהות הצרה במה ש"הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש" מחמת שאמרו בש״ס (פסחים פז:) "צדקת פזרונו בישראל" צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות וכו׳, שעל ידי זה לא ימלא לב המלכים להכרית הישראל אשר תחת ממשלתו כי יקרא מלכותא קטיעא, וכיון שאחשורוש מלך מהודו ועד כוש, וכל ישראל היו תחת מקומות ממשלתו, ולזה היה הסיבה שמילא לבו לכלותם. ואין לך צרה גדולה מזו:
"הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ" - תיבת "הוא" קשה, שלא היה לו לומר רק ויהי בימי אחשורוש המולך. והכונה נראה ד"ויהי בימי" אינו אלא צרה, ואחשורוש מלך מקודם על כל העולם ואח״כ נתקטן ולא מלך רק על קכ"ז מדינות, ואמרו חז"ל שנקרא אחשורוש שנעשו ישראל רשים בימיו, והנה אם היו ישראל ג״כ באותן מדינות שנתקטן מלכותו מהם. אף אם ח״ו היה גזירת המן קיים היה המחנה ההוא לפליטה, אך באמת כל ישראל נשארו תחת ממשלתו. וזהו אמרם הוא אחשורוש היינו אותו שהיה נקרא אחשורוש מחמת שהיה בימיו צרה על כל היהודים כשהיה מולך מהודו ועד כוש מחמת שהיה ישראל רשים בימיו, אותו שם אחשורוש ראוי לו להיקרא נגד כל ישראל גם בשעה שנתקטן מלכותו על קכ״ז מדינות, שלא נחסר מישראל אף אחד שלא היה תחת ממשלתו, וזה היה הסיגה שעלה במחשבתו לאבדן מחמת שראה שסילק הקב״ה צדקת פזרונו שאמרו חז״ל צדקה עשה הקב"ה כו' וכמו שכתבתי למעלה. ובאלשי״ך פירש שאמר "הוא אחשורוש" לומר אף שאבד קי״ג אפרכות לא נכנע לבו והוא בהוייתו כמקדם בשמחה:
"חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן" - צורך סיפור הנס זה להורות עוצם מחשבתו היה רק להחטיאם וע"כ עשה מקום ישיבתם מבוץ וארגמן שהיא משעטנז, ועשה בגוונים כנגדן שיזון עיניהם בהנאת הגוונים לשכחם מלחשוב ביראת השם, וגם כאשר ישאו עיניהם להסתכל בהמונים שכנגדם יראו ג"כ בפני הזונות:
"עַל גְּלִילֵי כֶסֶף" - כסף הוא מלשון תאוה אמר שהרבה דברים שגוללין כוסף ותאוה:
"וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ עַל רִצְפַת" - ידוע שאת זה לעומת זה עשה אלקים וכשם שהיו צריכין משכן ואדנים וקלעים ועמודים להמשכת קדושה, כן העושין טלמסאות להמשכות הטומאה צריכין דברים הממשיכין הטומאה, וכן צריכין לבגדים צבועים כמבואר בפרדס, ולזה עשה גם הוא רצפת בהט ושש במקום עמודים ואדנים וקלעים להמשכת הטומאה:
"וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב" - עיין במחיר יין שזה כינוי לנשים שנקראין כלי:
"וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" - שהחליף להם בכל פעם זונות אחרות להרבות תאוות המשגל כי בהתחלף גופי הזונות נוסף התאווה:
"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת" - אמרו חז״ל כדת של תורה. אפשר שרוצה שחטאם יהיה ברצון ע"כ הניח להם רצון שיכולין לשתות ג״כ על דת של תורה שמי שירצה אכילה ושתייה של כשרות יוכל לנהוג בכשרות וגם שלא יהיה שכרות בסעודה שיהיה חטאם בדעת ולא מתוך שכרות:
"כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" - אמרו חז״ל כרצון מרדכי והמן. הגם כי המן עדיין לא נתגדל, וגם לא שאלו את פי מרדכי רק מרדכי כינוי לצדיקים והמן כינוי לרשעים, ציווה שמי שירצה להיות צדיק יכול לנהוג בצדקו והרשע כרשעתו כל אחד כרצונו:
"גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" אמרו בש"ס שניהם לדבר עבירה נתכוונו והיינו שכוונת שניהם להרבות ניאוף ולכך עשתה בית המלכות סמוך למשתה הזכרים שיזונו עיניהם מן הערוה:
